אתיאסט בגוש קטיף: בעיית המגאפון של הפעיל

אתיאסט בגוש קטיף, ספרו של מארק לוגובסקוי, הוא עדות אישית מרתקת על תולדות המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הספר כתוב נפלא, מרתק, משעשע וציני לפרקים, אך המחבר מגזים בפראות בנוגע לסיכויי ההצלחה של המאבק, שנידון ככל הנראה לכישלון מראש. ינשוף ספרותי על ההתנתקות, גוש קטיף ותופעת "המגאפון של הפעיל".

מארק לוגוסבקוי – אתיאסט בגוש קטיף (הוצאת ספרי ניב)

לפני שנים הרבה, כשהייתי ילד צעיר ונלהב בנוער מרצ, כבר הבחנתי בתופעה שכיניתי לימים "המגאפון של הפעיל". באותה תקופה, נהגנו לדבר הרבה מאד בקבוצה לא רק על אידיאלים, אלא על יוזמות חברתיות שונות של המפלגה (ובמיוחד של הנוער) בשכונות ועיירות פיתוח למיניהן. הדרכנו בהתנדבות בקייטנות, קידמנו מודעות לחוק הדיור הציבורי של ח"כ רן כהן, ובאופן כללי התלהבנו מאד מכל יוזמת חקיקה חברתית שיזם מי מהחכ"ים דאז. לא היינו תמימים מספיק כדי לחשוב שתושבי עיירות הפיתוח יתחילו להצביע לנו בהמוניהם (אם כי קיווינו להשיג כמה קולות, אולי חצי מנדט). ידענו שרובם הגדול ימנים. שיערנו שעבורם החקיקה החברתית של מרצ חשובה הרבה פחות מדברים אחרים, למשל הנושא המדיני-בטחוני. אבל האשליה האמיתית שלי, לפחות, בראשית אותה תקופה, היתה לחשוב שלמישהו בכלל אכפת. גיליתי שרוב רובו של קהל היעד לא רק שמבטל את הטוב שמרצ מרעיפה עליו כביכול, אלא פשוט לא מודע ולא מתעניין. כשאתה פעיל במרצ בשנות התשעים, נדמה לך שכל חוק שמעבירה ח"כ נעמי חזן או ח"כ ענת מאור הוא בעל חשיבות עצומה. לוקח זמן להבין שגם אם חוק עבר, ואפילו אם משרד האוצר לא הקפיא אותו בחוק ההסדרים, ואף קרה נס והוא נאכף, השפעתו בדרך כלל שולית ובמקרה הטוב מצטברת (ועל נזקי לוואי בלתי מכוונים אני בכלל לא מדבר). וגם אם החוק השפיע, הציבור הרלוונטי בדרך כלל לא מודע לכך. במקביל, אתה נוטה לחשוב שכל מיני שורות במצע של מרצ משפיעות על בוחרים, שלמריבות פנימיות במפלגה יש אימפקט עצום, ובכלל מפריז בכוחה של התנועה הרבה מעבר לריאלי. הסיבה היא שמי שנמצא בתוך תנועה פוליטית מסויימת, בין אם תנועה חוץ פרלמנטרית, מפלגה או אפילו זרם דתי, ועוסק בענייניה נון-סטופ, נוטה לחוות את האירועים הפנימיים בעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר האופן שבו הם נחווים על ידי אנשים שנמצאים מחוץ למערכת, כלומר הציבור הכללי. מה שנשמע לאינסיידרים כמגאפון מחריש אזניים, הולכי הרגל בחוץ שומעים לכל היותר כזמזום רקע, אם בכלל.

נזכרתי שוב בעיקרון "המגאפון של הפעיל" כאשר קראתי את אתיאסט בגוש קטיף, ספרו האוטוביוגרפי המצויין של מארק לוגובסקוי. לוגובסקוי, פעיל נלהב נגד ההתנתקות ברצועת עזה, בלט מבין שותפיו למאבק בחילוניותו המופגנת. הוא גדל כחילוני-אתיאסט בקריית ארבע, ראשו הגלוי מתייחד בים של כיפות ושביסים הן בעיר הולדתו (שאת תולדותיו של המיעוט החילוני המופלה בה הוא מוכן לספר לכל דכפין) והן בקרב הציבור שנאבק נגד ההתנתקות. דווקא ככזה, יש ללוגובסקוי הרבה מאד דברים מעניינים לספר. נקודת המבט שלו כאאוטסיידר חריג לא רק בעמדותיו הפוליטיות לעומת הציבור הכללי של 2005, אלא גם כחבר במיעוט חילוני בתוך תנועת מחאה דתית, מספקת אינספור אנקדוטות ציניות, מעניינות ולפעמים גם משעשעות ממש.

מחבר הספר, מארק לוגובסקוי

תוכנית ההתנתקות היתה, לטוב ולרע, אחד האירועים המונומנטליים בהיסטוריה הישראלית של המאה ה-21. היא ניתקה את ישראל מהביוב של רצועת עזה, אך גם העלתה לשלטון את ממשלת חמאס והובילה לגיהנום הסבבים שלא יצאנו ממנו עד היום. היא הוכיחה שרוב מוחלט של החיילים והקצינים הדתיים, בניגוד ללעז, מצייתים לפקודות ולא לרבנים, אבל יצרה שבר והולידה קו מתבדל ואנטי ממסדי באופן עמוק בציבור הדתי-לאומי. היא פיצלה את הליכוד והולידה במידה רבה את המרכז הישראלי, אך גם שמה קץ לחלומות ההתנתקות החד צדדית שהיו המצע העיקרי של אותו מחנה פוליטי וטמנה את הזרעים של חזרת הליכוד לעמדת כוח. ההתנתקות גם הולידה גל מחאה ימני שהזכיר בעוצמתו את גל המחאה נגד הסכם אוסלו, אבל בניגוד לקמפיין נגד רבין, האש כוונה הפעם נגד אריאל שרון, אחד מאליליו של הימין הישראלי. על הרקע הזה, הקמפיין נגד ההתנתקות בולט בכשלונו המוחלט. ההתבטאויות של הרב אליהו ודומיו של "היה לא תהיה" התגלו כחלולות, התוכנית לפרוץ לגוש קטיף ברוב עם התמוססה לה, וההפגנות ההמוניות לא הותירו אחריהן הד אמיתי. לוגובסקוי הוא לפיכך עד לכישלון. ספרו הוא מקור ראשוני יקר המציאות לכישלון הזה, עדות כנה, חסרת רחמים לפרקים, שמאפשרת להסיק ממנה מסקנות.

הספר בכללו כתוב היטב, וחלקים גדולים ממנו מרתקים ממש, בעיקר כשלוגובסקוי מספר על חוויותיו האישיות ולא שוטח את הנימוקים השגרתיים נגד ההתנתקות שנשמעו אז ומאז פעמים רבות. הוא במיטבו כאשר הוא מתאר בציניות מושחזת את ההיבריס של חלק מאנשי המחאה היותר הזויים (למשל צרחן נפוח מחשיבות עצמית שמכונה בספר "לירון מאוניברסיטת תל אביב", אותו זכיתי להכיר אישית בקמפוס ואף לתאר בטור מיוחד בינשוף), ודיאלוגים שנראה שנלקחו מספר הומוריסטי של אפרים קישון. באחת הסצינות מתאר לוגובסקוי את יקיר הבלוג הזה, משה פייגלין, הדור בבגדי השבת שלו, מלהג ביחד עם פעיל נלהב אחר על הנצחון המזהיר הצפוי להם, כאשר ברור לכל בר דעת ששניהם נמצאים על סף התהום. הוא מתאר את נופי גוש קטיף ורצועת עזה, ריצות מיוזעות בין גדרות היישובים, טרמפים צפופים עם נערים דתיים נלהבים, ואת הניסיון של כל אלו למצוא את הגביע הקדוש – מכוניות של חברי כנסת שרשאיות להיכנס לגוש ללא חיפוש.

לוגובסקוי מדגיש שוב ושוב את אזלת היד של מנהיגי המאבק נגד ההתנתקות. לדעתו, התנגדות לא אלימה ופסיבית, כלומר כניסה לא חוקית לגוש קטיף וחוסר שיתוף פעולה עם החיילים, היתה מקשה כל כך על ההתנתקות עד שהיתה – אולי – מסכלת אותה. במקום זאת, מנהיגי המאבק לא הבינו את גודל השעה, מנעו את הפריצה לרצועה מכפר מיימון ו"מסמסו" את המאבק שלהם עצמם. זאת מול ראש ממשלה דורסני, חסר מעצורים ונחוש, שבליווי מקהלת העידוד של התקשורת, גורמי הביטחון ומערכת המשפט השתמש בשיטות לא דמוקרטית (לשיטתו של לוגובסקוי) כדי למחוץ כל התנגדות לתוכניותיו.

יש לציין כי הביקורת שלוגובסקוי מותח על מובילי המאבק משתקפת באופן מעניין לא פחות בסרט תיעודי אנונימי שראיתי פעם ברשת. הדוקו המדהים הזה, שכנראה נערך בידי גורמי ימין כאלה או אחרים, אינו מכיל הערות או פרשנות אלא רק קטעי ארכיון. הוא מראה, באופן מעורר השתאות, כיצד מנהיגי התהלוכה מכפר מיימון עיכבו אותה בכוונת מכוון; איך רבנים הרביצו "דברי תורה" כדי למסמס את הזמן ופוליטיקאים הובילו את המוחים במעגלים כדי להתיש אותם – אירועים שעל חלק מהם גם מעיד לוגובסקוי. הסרט מראה גם כיצד חלק ממנהיגי מועצת יש"ע תיאמו למעשה את שעת הגירוש עם כוחות צה"ל, ואפילו איך אחד מהם מבקש מהתקשורת "לצלם שגוררים אותו". לאור עדויות כאלו, אין פלא שבעיני לוגובסקוי ורבים מחבריו המאבק היה מכור מלכתחילה.

עם זאת, לשיטתי, לוגובסקוי חוטא בכשל "המגאפון של הפעיל" כאשר הוא מניח שהיה סיכוי כלשהו למאבק מלכתחילה. דווקא בגלל נקודת המבט הפנימית שלו, הוא נוטה לתאר את האירועים השונים של המאבק כחשובים הרבה יותר ממה שהיו באמת. לרוב הציבור הישראלי, שתמך בהתנתקות ובטח באריאל שרון, ממש לא היה אכפת איך בדיוק היו גוררים את המוחים נגד ההתנתקות, ואם היו בולמים אותם לפני או בתוך רצועת עזה, והפרת פקודות המונית היתה יכולה לגרור אחריה בקלות תגובת נגד חזקה לא פחות. נכון שמובילי המאבק היו, בסופו של דבר, אנשי ממסד שלא רצו "לזעזע יותר מדי את הסירה", אבל גם אם היו מזעזעים אותה, האם זה היה משנה משהו באמת? האם רוב הציבור, שתמך בהתנתקות, היה פתאום מתנגד לה בגלל הפגנות של מסירות נפש והתנגדות לא אלימה? לוגובסקוי בוודאי יטען שכן. לי, אישית קשה מאד להאמין, בעיקר לאור התקדימים ההיסטוריים. המחאה נגד הסכם השילומים, למשל, נכשלה למרות תמיכה הרבה יותר גדולה בציבור והתנגדות לא אלימה בהיקף עצום, וכך גם המחאה נגד פינוי סיני והסכם השלום עם מצרים. כשמנהיג מציע צעד פופולרי, קשה להאמין שייעצר בידי מחאה, במיוחד אם כוחות הביטחון והלגיטימציה של החוק הרשמי לצדו.

לסיכום, אתיאיסט בגוש קטיף הוא ספר מומלץ מאד: דו"ח מרתק ואישי מאד על תקופה דרמטית שאת השלכותיה אנחנו חווים עד היום. רוצו לקרוא.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-דצמבר 10, 2022, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. דני שלום, קטונתי מלהביע דעה כלשהיא על הספר (והביקורת עליו), שכן עדיין לא קראתיו.
    עם זאת ברצוני לשאול, מניין הבטחון הכה רב בכך, שרוב גדול בעם תמך בתכנית ה"התנתקות", דבר עליו אתה חוזר מספר פעמים?
    הרי ראש הממשלה שרון, בתמיכת מערכות השלטון הפקידותיות, דיכא כל פרץ התנגדות, הן בפיטורי השרים, הן בהתעלמות מהצבעת מתפקדי הליכוד והן בדיכוי ברוטלי (שלדעתי רחוק מעמידה בעקרונות הדמוקרטיה המערבית) של מפגינים וסתם מתנגדים.
    לפיכך, נראה לי כי הקביעה הנ"ל באה יותר מתוך משאלת לב ושותפות לדרך, ברצון להצלחת המהלך, מאשר בקביעה מחקרית ניטרלית.

      • דני, עזוב סקרים.

        פחות משנה אחרי ההתנתקות היו בחירות.
        אריאל שרון בקומה, ועדיין קדימה גורפת מספר מפאיניקי של מנדטים ומפלגות הימין מקבלות 46. הישג שמפלגות המרכז שמאל אפילו לא התקרבו אליו מאז.

        אין דבר קרוב מזה לדעתי למשאל עם על ההתנתקות בזמן אמת.
        אבל גם השינוי הזה והחזרה ממנו עם השנים מראה שהתמיכה, כמו שציינת, היתה במנהיג יותר מאשר במהלך.

  2. לא, לצערי איני זוכר.
    אבל אני כן זוכר, והיטב, את הצלחת הסקרים בניבוי התוצאות, בכמה וכמה מערכות בחירות בעת האחרונה.

    • לרוב הם די הצליחו, כשהם נערכו כמה ימים לפני אלא כשהתוצאות היו מאד צמודות. כאן היה רוב משמעותי בעד ההתנתקות לאורך זמן. יש לך דרך אחרת למדוד את דעת הקהל?

  3. לעניות דעתי ישנה דרך אחת פשוטה, יחסית, שגם נותנת תוצאות מדוייקות (לפחות ביחס לסקר), גם פחות נתונה להטייה ע"י עורכיה וגם תבהיר לתומכים ולמתנגדים באופן מוחלט, האם הם רוב או מיעוט (לפחות בקרב מי שמוכנים להשתתף בהליך). אני מדבר על משאל עם שישאל שאלה פשוטה: האם אתה בעד או נגד ההצעה, כפי שהובאה לאישור הממשלה.

    • אנחנו לא שוויץ והמדינה לא מתנהלת באמצעות משאלי עם. יש בחירות.

      • רגע, לא הבנתי מה התשובה הזאת רלוונטית. אנחנו לא בשוויץ והחלטות פוליטיות מתקבלות כמו שהן מתקבלות. ולכן זה טיעון נגד לטענות בסגנון "זאת החלטה לא דמוקרטית". אבל נושא הדיון היה "האם העם תמך בהתנתקות", לא?

        התשובה לשאלה "האם העם תומך ב-X?" היא תוצאת משאל האם ההיפוטטי הזה. זה המשמעות של המשפט "העם תומך בתוכנית X" במובן הכי פשוט שלו.

        זאת הדרך היחידה בה אפשר לטעון טענות מהצורה של "העם רוצה X אבל בגלל כשלים במערכת הפוליטית שלנו זה לא קורה".

      • דעת הקהל נמדדת באמצעות סקרים מדעיים ולא רק באמצעות משאלי עם הנדירים הרבה יותר. ממילא היו בחירות אחר כך. קדימה לקחה אותן בהליכה.

      • זה העניין – הטענה שלי היא לא מה הציבור חשב בנושא כזה או אחר – אני לא יודעת. הטיעון שלי הוא שמבנה הטיעון שלך שגוי. שצורת הסקת המסקנות שגויה.

        טיעון של "סקרים הוכיחו שאנשים חושבים X" זה טיעון נגד הגיוני לטענה שאנשים לא חושבים X. טענה שבבחירות יצא Y – לא.

        יש פה אי הסכמה לא על טענה עובדתית, אלא על מה נחשב טיעון לגיטימי. אתה חוזר לקדימה ולבחירות, וזה פשוט לא רלוונטי. אי אפשר להסיק מתוצאות הבחירות מה הציבור חושב בנושא X. זה כמעט ולא קשור. נניח, אם אני צריכה לשים על זה מספר, יש קורולציה של 0.3. זה פשוט לא מידע רלוונטי.

        מה צורת המחשבה שגרמה לך להגיב למישהו שדיבר על משאל עם כדרך להבין מה העם חושב על נושא מסויים, שיש בחירות? למה אתה חושב שזה טיעון רלוונטי?

      • אני לא מבין את הטיעון שלך, באמת.

      • הדיון עד כה, כמו שאני מבינה אותו.

        אתה: טוען שהעם תמך בהתנתקות
        ארן: טוען שהעם לא תמך בהתנתקות, וששרון פעל בניגוד לרצון הבוחרים שלו
        איתן: טוען משהו על סקרים
        ארן: טוען שסקרים לא אמינים
        אתה: טוען שסקרים אמינים
        ארן: טוען שהדרך הכי אמינה זה משאל עם. (אני, אגב, מסכימה).

        איך נראה טיעון נגד הגיוני בעיניי:
        משאל עם זה אכן הכי אמין, אבל אין. מתוך הראיות שיש (הטיעון ממקודם לגבי אמינות הסקרים) נובע ש-X% מהעם תמכו בהתנקות.
        או:
        סקרים עדיפים על משאל עם כי XYZ.

        במקום זה אתה עונה ש… אנחנו לא שוויץ? שהיו בחירות? מה?

        באמת שלא ברור לי למה זה תשובה שרלוונטית. המודל שבו זה תשובה הגיונית זה אם אתה חושב שבחירות נותנות מידע אמין לגבי מה אנשים חושבים על נושא קונקרטי. זה השקפה ששגויה בברור ומנוגדת לראיות, ולכן אני נשארת תוהה – למה ענית תשובה כל כך לא קשורה?

        האם אתה חושב שהבחירות נותנות איזשהו מידע לגיטימי?

        (או שאתה סתם לא מעוניין בדיון ולכן עונה תשובות של משפט וחצי שלא ממש קשורות לדיון)

      • התשובה, בקיצור, היא שסקרים אמינים לבחינת מגמות "גדולות" בדעת הקהל, במיוחד אם הם חוזרים על עצמם, במיוחד אם הם לא צמודים, ובמיוחד אם התוצאות שלהם מתאשרות באמצעות תוצאות של בחירות לאחריהם. מצב שבו רוב הציבור מתנגד להתנתקות, פרוייקט הדגל של קדימה, ועדיין נותן לקדימה את הניצחון ברוב גדול, הוא מצב פנטנסטי משהו. Danny Orbach, PhD Associate professor in general history and East Asian studies, the Hebrew University of Jerusalem 972-527244538 dannyorbach@gmail.com

      • אז… אתה מביא את הבחירות בתור טיעון *תומך* שאמור *לחזק* את הטענה שהציבור תומך בהתנתקות?

        אני חושבת שהבנתי.

        אם זה לא ברור, בעיני זה טיעון ממש ממש חלש, ולהביא אותו באותו הקשר כמו סקרים מחליש את הטיעונים שלך באופן כללי, אבל לפחות יש לי מודל יחסית הגיוני של העולם. גם אם יקח לי קצת זמן להתרגל לזה שאתה אשכרה חושב שהבחירות אומרות משהו (כלומר, משהו לגבי דעת הציבור בנושא, לא נאמנות שבטית ואישית)

      • אתה צודק, יש בחירות! אבל עדיין, להזכירך, הבחירות (בוודאי לפני ההתנתקות) העלו לשלטון מפלגה ימנית בראשות מנהיג ימני. זה שהלה שינה את דעתו ב- 180 מעלות, לא אומר שכך גם מצביעיו.
        מן הצדק היה, אם אכן רוצים לדעת במה יבחר העם ומאחר וכדבריך, כאן לא שוויץ ומשאל עם אינו תהליך מקובל, שההכרעה תשוב לידי העם, אלו שהעלו את אותה מפלגה ואותו מנהיג לשלטון, בעקבות מצע כלשהו, שונה לחלוטין.
        כלומר, האפשרות החליפית למשאל עם היא בחירות חדשות, הליך מסורבל וממושך יותר אך מקובל במחוזותינו.
        מה שלא מקובל, לפחות מבחינתי ואני מניח שאיני היחיד, הוא לבסס החלטה כה קרדינאלית על סקרים, שמבחינתי, כמי שמשתתף בהם לעיתים כנשאל (ובעבר הרחוק אף כסוקר לעת מצוא), משולים לקליפת השום.

      • אבל היו בחירות זמן קצר יחסית אחרי ההתנתקות. איזו מפלגה זכתה בהן?

  4. בהתייחס לסקרים שאתה מזכיר ואשר הם ההוכחה למה שרוב הציבור סבור אזכיר כי בשנות ה60 ה70 וה80 רוב מוחץ של הציבור התנגד להקמת מדינה פלסטינית וזאת בשל העובדה שהמדיה המיינסטרימים כולה, כמעט ללא יוצא מן הכלל שללה את הרעיון הזה. אזכיר גם שגם כל הסקרים בעת ההיא שללו משא ומתן עם אש"ף שוב בהשפעת דוברי המדיה ברובם המכריע. והנה דבר דומה – אבל הפוך- התרחש בימים שקדמו להתנתקות: רוב מוחץ של המדיה הטיף בלהט למען ההתנתקות והיו בידו 2 נימוקים כבדי משקל, הראשון שנסיגה מעזה תביא לשיפור משמעותי במצבה הבינלאומי של ישראל מאחר והיא לא תיתפס כקולוניאליסטית מדכאת עם אחר והשני שלחמאס, לאחר הנסיגה לא תהיה כל סיבה להמשיך בטרור שהרי נסוגנו עד הצנטימטר האחרון משטחם. אז לאחר הנסיגה הסתבר ששני הנימוקים האלה קרסו כמגדל קלפים: לא רק שהטרור נמשך אלא שהוא התעצם ובפעם הראשונה בתודות מדינת ישראל נורו לעברה עשרות אלפי טילים אל שגם מעמדה הבינלאומי לא השתפר אלא הורע שהרי בכל מבצע שהיה מאז ההתנתקות ישראל זוכה למטר של גינויים ברחבי העולם והפגנות המוניות כנגדה נערכות מהודו ועד כוש. יתרה מזו: המחשבה שאפשר להתנתק מהפלסטינים ואז יניחו לנו לנפשנו לא מביאה בחשבון שהפלסטינים לא רוצים להתנתק מאיתנו.
    ,

  5. כמובן שידוע לי מי המפלגה שזכתה, אלא שאתה מזכיר בחירות, שאינן באות להכריע דבר בנושא לשמו נתכנסנו. הבחירות הללו נערכו כשההתנתקות היא מעשה עשוי ובוודאי שבלתי הפיך, בטווח הזמן שחלף מאז ועד הבחירות אליהן אתה מתייחס.
    בנוסף, אם יורשה לי לחזק את מה שאומר מ. גרשון מעלי, ברור שטיעונים לגבי האוטופיה שתהה מנת חלקינו, אם רק נעשה א', ב', או ג', שמגיעים ללא הפסקה מכל מערכות ההדהוד התקשורתי ברמה של שטיפת מוח ומגובות בלחץ אלים של רשויות האכיפה על כל מי שסוטה מן השורה, מעוותים את המציאות. מי כמוך כהיסטוריון יודע, כי לא חסרו בתולדות האנושות קונספציות שהביאו אסון, או לפחות צער רב וקשיים קיומיים, על האוחזים בהם, ללא קשר אם נלוותה להם שטיפת מוח או לא.
    אך כיוון שאת עניין הקונספציות המוטעות ניתן להשליך על שני הצדדים הפוליטיים, לגיטימי שלא להסכים, אולם אני עדיין אוחז בדעתי כי בכל מקרה, אין שום הצדקה לקבלת לגיטימציה מסקרים.
    ניתן לייחס הוגנות והצדקה לצעד פוליטי, רק אם הוא תואם להצהרות הנבחרים לפני שנבחרו או פניה חדשה אל העם על מנת לקבל את אישורו המחודש, במקרה של צעד הפוך.

    • לא אמרתי כלום על לגיטימציה, אם כי לדעתי האישית ממשלה נבחרת מחזיקה בלגיטימציה לעשןת כל דבר לפי חוק ללא כל אישור נוסף. אמרתי שבאותו הזמן רוב מוחלט של העם תמך בהתנתקות, וכל הנתונים מאשרים את זה. אתה בוחר לפסול את כל הנתונים אבל לא מציע שום מדד שיכול לתמוך בעמדתך.

      • מצטער אם אני חוזר על עצמי, אבל נראה לי שזו תמצית הויכוח בינינו. מה שבעיניך הם נתונים, בעיני הם "נתונים".
        ואת מה שנראה בעיני כ"נתונים" אני פוסל, כיוון שלדעתי אין מדובר אלא בהערכות מוטות במקרה הטוב, ובמשאלות לב במקרה הפחות טוב , המבוססים על סקרים מנוסחים בהתאם.
        ואני, מה לעשות, מתוך נסיון חיי, איני מאמין בסקרים די הצורך על מנת לבסס עליהם צעדים פוליטיים קיומיים או למצער, בעלי השפעות בלתי הפיכות.

  6. דני, המילה "מוסת" אינה במקומה, נכון יותר לומר "מושפע" ולזאת כיוונתי בתגובתי. אינך יכול להתעלם מההשפעה העצומה שיש לתקשורת על דעת הקהל ומי כמוך כהיסטוריון יודע זאת. האם מצבה הבטחוני והמדיני של ישראל השתפר או הורע בעיקבות ההתנתקות? מה דעתך?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: