אתיאסט בגוש קטיף, ספרו של מארק לוגובסקוי, הוא עדות אישית מרתקת על תולדות המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הספר כתוב נפלא, מרתק, משעשע וציני לפרקים, אך המחבר מגזים בפראות בנוגע לסיכויי ההצלחה של המאבק, שנידון ככל הנראה לכישלון מראש. ינשוף ספרותי על ההתנתקות, גוש קטיף ותופעת "המגאפון של הפעיל".

מארק לוגוסבקוי – אתיאסט בגוש קטיף (הוצאת ספרי ניב)

לפני שנים הרבה, כשהייתי ילד צעיר ונלהב בנוער מרצ, כבר הבחנתי בתופעה שכיניתי לימים "המגאפון של הפעיל". באותה תקופה, נהגנו לדבר הרבה מאד בקבוצה לא רק על אידיאלים, אלא על יוזמות חברתיות שונות של המפלגה (ובמיוחד של הנוער) בשכונות ועיירות פיתוח למיניהן. הדרכנו בהתנדבות בקייטנות, קידמנו מודעות לחוק הדיור הציבורי של ח"כ רן כהן, ובאופן כללי התלהבנו מאד מכל יוזמת חקיקה חברתית שיזם מי מהחכ"ים דאז. לא היינו תמימים מספיק כדי לחשוב שתושבי עיירות הפיתוח יתחילו להצביע לנו בהמוניהם (אם כי קיווינו להשיג כמה קולות, אולי חצי מנדט). ידענו שרובם הגדול ימנים. שיערנו שעבורם החקיקה החברתית של מרצ חשובה הרבה פחות מדברים אחרים, למשל הנושא המדיני-בטחוני. אבל האשליה האמיתית שלי, לפחות, בראשית אותה תקופה, היתה לחשוב שלמישהו בכלל אכפת. גיליתי שרוב רובו של קהל היעד לא רק שמבטל את הטוב שמרצ מרעיפה עליו כביכול, אלא פשוט לא מודע ולא מתעניין. כשאתה פעיל במרצ בשנות התשעים, נדמה לך שכל חוק שמעבירה ח"כ נעמי חזן או ח"כ ענת מאור הוא בעל חשיבות עצומה. לוקח זמן להבין שגם אם חוק עבר, ואפילו אם משרד האוצר לא הקפיא אותו בחוק ההסדרים, ואף קרה נס והוא נאכף, השפעתו בדרך כלל שולית ובמקרה הטוב מצטברת (ועל נזקי לוואי בלתי מכוונים אני בכלל לא מדבר). וגם אם החוק השפיע, הציבור הרלוונטי בדרך כלל לא מודע לכך. במקביל, אתה נוטה לחשוב שכל מיני שורות במצע של מרצ משפיעות על בוחרים, שלמריבות פנימיות במפלגה יש אימפקט עצום, ובכלל מפריז בכוחה של התנועה הרבה מעבר לריאלי. הסיבה היא שמי שנמצא בתוך תנועה פוליטית מסויימת, בין אם תנועה חוץ פרלמנטרית, מפלגה או אפילו זרם דתי, ועוסק בענייניה נון-סטופ, נוטה לחוות את האירועים הפנימיים בעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר האופן שבו הם נחווים על ידי אנשים שנמצאים מחוץ למערכת, כלומר הציבור הכללי. מה שנשמע לאינסיידרים כמגאפון מחריש אזניים, הולכי הרגל בחוץ שומעים לכל היותר כזמזום רקע, אם בכלל.

נזכרתי שוב בעיקרון "המגאפון של הפעיל" כאשר קראתי את אתיאסט בגוש קטיף, ספרו האוטוביוגרפי המצויין של מארק לוגובסקוי. לוגובסקוי, פעיל נלהב נגד ההתנתקות ברצועת עזה, בלט מבין שותפיו למאבק בחילוניותו המופגנת. הוא גדל כחילוני-אתיאסט בקריית ארבע, ראשו הגלוי מתייחד בים של כיפות ושביסים הן בעיר הולדתו (שאת תולדותיו של המיעוט החילוני המופלה בה הוא מוכן לספר לכל דכפין) והן בקרב הציבור שנאבק נגד ההתנתקות. דווקא ככזה, יש ללוגובסקוי הרבה מאד דברים מעניינים לספר. נקודת המבט שלו כאאוטסיידר חריג לא רק בעמדותיו הפוליטיות לעומת הציבור הכללי של 2005, אלא גם כחבר במיעוט חילוני בתוך תנועת מחאה דתית, מספקת אינספור אנקדוטות ציניות, מעניינות ולפעמים גם משעשעות ממש.

תוכנית ההתנתקות היתה, לטוב ולרע, אחד האירועים המונומנטליים בהיסטוריה הישראלית של המאה ה-21. היא ניתקה את ישראל מהביוב של רצועת עזה, אך גם העלתה לשלטון את ממשלת חמאס והובילה לגיהנום הסבבים שלא יצאנו ממנו עד היום. היא הוכיחה שרוב מוחלט של החיילים והקצינים הדתיים, בניגוד ללעז, מצייתים לפקודות ולא לרבנים, אבל יצרה שבר והולידה קו מתבדל ואנטי ממסדי באופן עמוק בציבור הדתי-לאומי. היא פיצלה את הליכוד והולידה במידה רבה את המרכז הישראלי, אך גם שמה קץ לחלומות ההתנתקות החד צדדית שהיו המצע העיקרי של אותו מחנה פוליטי וטמנה את הזרעים של חזרת הליכוד לעמדת כוח. ההתנתקות גם הולידה גל מחאה ימני שהזכיר בעוצמתו את גל המחאה נגד הסכם אוסלו, אבל בניגוד לקמפיין נגד רבין, האש כוונה הפעם נגד אריאל שרון, אחד מאליליו של הימין הישראלי. על הרקע הזה, הקמפיין נגד ההתנתקות בולט בכשלונו המוחלט. ההתבטאויות של הרב אליהו ודומיו של "היה לא תהיה" התגלו כחלולות, התוכנית לפרוץ לגוש קטיף ברוב עם התמוססה לה, וההפגנות ההמוניות לא הותירו אחריהן הד אמיתי. לוגובסקוי הוא לפיכך עד לכישלון. ספרו הוא מקור ראשוני יקר המציאות לכישלון הזה, עדות כנה, חסרת רחמים לפרקים, שמאפשרת להסיק ממנה מסקנות.

הספר בכללו כתוב היטב, וחלקים גדולים ממנו מרתקים ממש, בעיקר כשלוגובסקוי מספר על חוויותיו האישיות ולא שוטח את הנימוקים השגרתיים נגד ההתנתקות שנשמעו אז ומאז פעמים רבות. הוא במיטבו כאשר הוא מתאר בציניות מושחזת את ההיבריס של חלק מאנשי המחאה היותר הזויים (למשל צרחן נפוח מחשיבות עצמית שמכונה בספר "לירון מאוניברסיטת תל אביב", אותו זכיתי להכיר אישית בקמפוס ואף לתאר בטור מיוחד בינשוף), ודיאלוגים שנראה שנלקחו מספר הומוריסטי של אפרים קישון. באחת הסצינות מתאר לוגובסקוי את יקיר הבלוג הזה, משה פייגלין, הדור בבגדי השבת שלו, מלהג ביחד עם פעיל נלהב אחר על הנצחון המזהיר הצפוי להם, כאשר ברור לכל בר דעת ששניהם נמצאים על סף התהום. הוא מתאר את נופי גוש קטיף ורצועת עזה, ריצות מיוזעות בין גדרות היישובים, טרמפים צפופים עם נערים דתיים נלהבים, ואת הניסיון של כל אלו למצוא את הגביע הקדוש – מכוניות של חברי כנסת שרשאיות להיכנס לגוש ללא חיפוש.

לוגובסקוי מדגיש שוב ושוב את אזלת היד של מנהיגי המאבק נגד ההתנתקות. לדעתו, התנגדות לא אלימה ופסיבית, כלומר כניסה לא חוקית לגוש קטיף וחוסר שיתוף פעולה עם החיילים, היתה מקשה כל כך על ההתנתקות עד שהיתה – אולי – מסכלת אותה. במקום זאת, מנהיגי המאבק לא הבינו את גודל השעה, מנעו את הפריצה לרצועה מכפר מיימון ו"מסמסו" את המאבק שלהם עצמם. זאת מול ראש ממשלה דורסני, חסר מעצורים ונחוש, שבליווי מקהלת העידוד של התקשורת, גורמי הביטחון ומערכת המשפט השתמש בשיטות לא דמוקרטית (לשיטתו של לוגובסקוי) כדי למחוץ כל התנגדות לתוכניותיו.

יש לציין כי הביקורת שלוגובסקוי מותח על מובילי המאבק משתקפת באופן מעניין לא פחות בסרט תיעודי אנונימי שראיתי פעם ברשת. הדוקו המדהים הזה, שכנראה נערך בידי גורמי ימין כאלה או אחרים, אינו מכיל הערות או פרשנות אלא רק קטעי ארכיון. הוא מראה, באופן מעורר השתאות, כיצד מנהיגי התהלוכה מכפר מיימון עיכבו אותה בכוונת מכוון; איך רבנים הרביצו "דברי תורה" כדי למסמס את הזמן ופוליטיקאים הובילו את המוחים במעגלים כדי להתיש אותם – אירועים שעל חלק מהם גם מעיד לוגובסקוי. הסרט מראה גם כיצד חלק ממנהיגי מועצת יש"ע תיאמו למעשה את שעת הגירוש עם כוחות צה"ל, ואפילו איך אחד מהם מבקש מהתקשורת "לצלם שגוררים אותו". לאור עדויות כאלו, אין פלא שבעיני לוגובסקוי ורבים מחבריו המאבק היה מכור מלכתחילה.

עם זאת, לשיטתי, לוגובסקוי חוטא בכשל "המגאפון של הפעיל" כאשר הוא מניח שהיה סיכוי כלשהו למאבק מלכתחילה. דווקא בגלל נקודת המבט הפנימית שלו, הוא נוטה לתאר את האירועים השונים של המאבק כחשובים הרבה יותר ממה שהיו באמת. לרוב הציבור הישראלי, שתמך בהתנתקות ובטח באריאל שרון, ממש לא היה אכפת איך בדיוק היו גוררים את המוחים נגד ההתנתקות, ואם היו בולמים אותם לפני או בתוך רצועת עזה, והפרת פקודות המונית היתה יכולה לגרור אחריה בקלות תגובת נגד חזקה לא פחות. נכון שמובילי המאבק היו, בסופו של דבר, אנשי ממסד שלא רצו "לזעזע יותר מדי את הסירה", אבל גם אם היו מזעזעים אותה, האם זה היה משנה משהו באמת? האם רוב הציבור, שתמך בהתנתקות, היה פתאום מתנגד לה בגלל הפגנות של מסירות נפש והתנגדות לא אלימה? לוגובסקוי בוודאי יטען שכן. לי, אישית קשה מאד להאמין, בעיקר לאור התקדימים ההיסטוריים. המחאה נגד הסכם השילומים, למשל, נכשלה למרות תמיכה הרבה יותר גדולה בציבור והתנגדות לא אלימה בהיקף עצום, וכך גם המחאה נגד פינוי סיני והסכם השלום עם מצרים. כשמנהיג מציע צעד פופולרי, קשה להאמין שייעצר בידי מחאה, במיוחד אם כוחות הביטחון והלגיטימציה של החוק הרשמי לצדו.

לסיכום, אתיאיסט בגוש קטיף הוא ספר מומלץ מאד: דו"ח מרתק ואישי מאד על תקופה דרמטית שאת השלכותיה אנחנו חווים עד היום. רוצו לקרוא.