ההיסטוריונים צריכים לשרת את הציבור – אבל איך? טור אורח מאת אור-אל ביילינסון

בשבוע שעבר, פרסמתי בינשוף טור על דעיכתה של ההיסטוריה כמקצוע. אור-אל ביילינסון, היסטוריון מאוניברסיטת ייל, מגיב וטוען שאולי יש צורך בפחות היסטוריונים, ואלו צריכים לשרת את הציבור. אבל איך בדיוק? סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה, הוא טוען, יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

Credit: Vatnas, depositphotos.com

כשדלפה טיוטת הפסיקה בדבר ההגנה הפדרלית על הזכות להפלה, החלו הבדיחות בטוויטר: ״אני היסטוריונית וכל הפסיקה שגויה; ציוץ אחד מתוך 2365.״ השרשורים עצמם הגיעו מיד אחר כך. כל מי שבילה זמן בטוויטר מכיר את הז׳אנר. היסטוריונות רבות יש בטוויטר ומחויבותן, כשאינן משתפות תמונות חתולים, נתונה לתיקון טעויות; לא לחינם, מפני שבאמת ישנן הרבה טעויות היסטוריות בזירה הציבורית. כך או אחרת, ההיסטוריונית נזכרת בדימיון הקולקטיבי של הטוויטר כמגיבה טרחנית במיוחד.

לפני זמן קצר כתב עפרי אילני ביקורת על הספר ״שאל היסטוריון״ מאת גרג ג׳נר. ג׳נר מגדיר עצמו כ״היסטוריון ציבורי,״ מי שתפקידו להנגיש היסטוריה להמונים. אילני לא אהב את הספר. האנקדוטות, לשיפוטו, אינן נסכמות לתובנה גדולה יותר. ״למה להניח שאזוטריה מההיסטוריה הבריטית צריכה להעסיק גם אותנו?״ הוא שאל. כדוגמת נגד הביא אילני את רוברט דארנטון, אולי מגדולי ההיסטוריונים של התרבות. מבין כל הישגיו של דארנטון בתחום המעניין והמוזר, הוא נזכר כמי ש״הדגים באמצעות השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון את הפער בין תקופתנו ובין עידן הנאורות של המאה ה–18.״

הן ג׳נר והן ההיסטוריון המצייץ מבטאים ״שירות לציבור״ כפי שמדמיינת אותו הדיסציפלינה. ג׳נר רואה בעצמו כמי שתפקידו לעניין את הציבור. יש בהיסטוריה פרטים מעניינים, גישה זו מורכבת בעיקר מסיפורים מעניינים שנקברים תחת עול המונוגרפיה, המנגנון האנליטי, הערות השוליים וביקורת העמיתים. על כן קמים סופרים טובים המיומנים בצריכת מחקר יותר מאשר בהפקתו ומנסים לעכל את כל זאת לידי תוצר חופשי יותר – ובהתאם זמין יותר לצריכה המונית. למודל זה נוכל לקרוא, בפרפרזה, ״ההיסטוריה מעניינת מכדי להשאיר אותה להיסטוריונים.״

באופן מהותי, ייתכן שהשירות שעושה ההיסטוריונית בטוויטר לציבור חשוב יותר. את ההיסטוריה אנחנו צורכים לא רק לבידור. הפסיקה של בית המשפט העליון הסתמכה בסופו של דבר על טיעונים הלקוחים מתחום ההיסטוריה המשפטית של בריטניה ושל ארצות הברית. השופט קלרנס תומס הודה בהערת שוליים שלא ניתן לצפות משופטים לבצע מחקר היסטורי מקיף, והעביר את האחריות לצדדים המתדיינים. במערכת המשפטית האדוורסרית שבה הוא עובד, בתי המשפט ״רשאים להכריע תיק על סמך הרקורד ההיסטורי כפי שגיבשוהו הצדדים.״ אך האם הצדדים, בתורם, מסוגלים לבצע מחקר היסטורי מעמיק?

הדוגמה מבית המשפט האמריקאי מזכירה לנו שאת ההיסטוריה אנחנו צורכים כדי לקבל החלטות. מדיניות עתידית נבחנת לפי העבר. את תגובתנו לשינוי חברתי מתקרב אנו מפיקים, בין היתר, על בסיס היכרותנו עם שינויים חברתיים קודמים. האובססיה שלנו לגרמניה הנאצית – כמעט על חשבון כל פרק אחר בתולדות העמים – מובילה אותנו לבחון כל תנודה פוליטית בראי צלב הקרס. אך כמו שההיסטוריונית הטרחנית בטוויטר מזכירה לנו, הידע ההיסטורי שלנו אינו יוצר את עצמו. ההיסטוריונית מצטיינת בנגישותה לפסיפס מקורות לא מושלם שלא היה נגיש לאנשים שחיו באותה תקופה. היא מצטיינת ביכולתה לגשת לעבר כל פעם עם שאלות חדשות ולהוציא ממנו תובנות חדשות.

ההיסטוריונית מצטיינת בניסוח תובנות חדשות מהעבר. Credit: Kosoff, depositphotos.com

מה, אם כך, עושה היסטוריון? אפשר לבחור בניסוח מעורפל כמו: "היסטוריון עוזר לנו להבין את המצב האנושי.״ מהתיאור הקודם שלי את הצורך בהיסטוריונים אפשר לבסס גם ניסוח מתגונן: ״ההיסטוריון מתקן את הטעויות שאנו עושים כשאנו שולים מן העבר נקודות דיון בהווה.״ אחרים יבחרו בניסוח שעיקרו הוראה ולא מחקר: ההיסטוריון מלמד את הסטודנטים והסטודנטיות כיצד הבנתנו את המציאות מוגבלת על ידי ראייה יחסית צרה של מקורות מוגבלים מטבעם, ואולי גם מקנה להן כמה כלים לחשיבה ביקורתית יותר על הכלים האלו. אני בוודאי משתמש בכל הניסוחים האלו כדי להסביר למה אני אוהב להיות היסטוריון. אני במקצוע כדי ללמד סטודנטיות דרך בעיות. אני שם בכדי להסביר לא רק מדוע המאה התשע עשרה מרתקת נרטיבית, אלא גם מאתגרת מבחינה אינטלקטואלית. חלק מהסוגיות שצצות בה אנחנו עדיין מתקשים להבין, קל וחומר לפתור.

כולם יכולים להרוויח מלימודי היסטוריה. אני מאמין בזה באמת. אבל הרבה אחרים ינחרו מצחוק מול המסך ויסבירו שההיסטוריונים כולם שמאלנים, פרוגרסיבים ומטומטמים שמבינים הרבה פחות ממה שהם – המגיבים – יודעים כבר מבלי ללמוד. כאן כדאי לחזור להיסטוריונית הטרחנית בטוויטר. בין אם אתם מאמינים שישנה הטייה שמאלית מדאיגה באקדמיה ובין אם לא, הרי שישנו משבר מומחיות של ממש בחברה העולמית. גם להיסטוריונים רציניים מאמינים כבר רק מעטים. איש לא ישנה את פסיקתו לאור ההיסטוריונים הצועקים באופן מנומק (ובשקט, כלומר בכתב) שהבסיס העובדתי שעליו הוא מסתמך שגוי. דחיקתו של ההיסטוריון לעמדת מספר הסיפורים העליז, המותח או המרטיט מנשלת אותו ממטרות מרכזיות של הדיסציפלינה: להפיק תובנות, לחשוף מנגנונים, לעקוב אחרי תוצאות בלתי מכוונות ולאפיין מקורות. מה שההיסטוריון חייב לחברה שסביבו הוא לא סיפור טוב, אלא תובנה.

לדברים אלו אפשר להתנגד. יש היסטוריוניות מעולות הפועלות ללא כל רגישות להווה: גם נושאים תאורטיים נכנסים תחת ״המצב האנושי״, ובהחלט ישנם בהיסטוריה סיפורים מדהימים שאפשר לספר גם ללא הכפפתם לעולה של תובנה. ״המדע המודרני,״ כתב פרופ׳ מרדכי בן אבי, ״התפתח כשאנשים הפסיקו לדון בשאלות מטאפיזיות על העולם ובמקום זאת העסיקו עצמם בגילוי חוקים שהיו בייסודם מתמטיים.״ היסטוריונים, בניגוד לרוב מדעי החברה, פורשים כמעט תמיד מן המרוץ לגילוי חוקים ובוודאי שאינם מחפשים יסודות מתמטיים. סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כך יוצא שאת המחקר ההיסטורי קשה למשמע. אם נמדוד את תרומתו של ההיסטוריון לציבור על ידי כמות התוכן שהציבור צורך כבידור, הרי שנצטרך לתהות לגבי בחירתנו המוזרה להעסיק מספרי סיפורים מקצועיים. אם נמדוד את תרומתה של ההיסטוריונית על פי כמות התובנות שהיא מספקת לציבור לדיון ציבורי, הרי שנכריח אותה כל הזמן לנחש מה תהיה שיחת היום מחר. כפי שכתב פרופ׳ דני אורבך בטור שהתניע את הסדרה, המשימה השלישית – הצגת תמונות היסטוריות גדולות המסכמות שינויים גדולים – דורשת מן ההיסטוריון לבנות על הררי מחקרים ממוקדים שעלולים להיעלם מהעולם עם דעיכתו של המקצוע. כהיסטוריון ששינויים גדולים מעסיקים אותו מאוד, גם אני חייב את יכולתי לעבוד לאותם מחקרים ממוקדים.

אי אפשר לכתוב ספרים פופולריים "גדולים מהחיים" בלי הרבה מאד מחקרים ממוקדים. Credit: BluOltrellmare, depositphotos.com

אולי המפתח לעניין הוא הכמות. את כמות ההיסטוריונים היום קבענו, בגדול, לפי מספר הסטודנטים. ככל שהתרחבה ההשכלה הגבוהה לבירות המחוזות ואז אפילו לערים קטנות יותר, כך העסקנו יותר היסטוריוניות. המספרים המפחידים שהוצגו בתור של דני אורבך משקפים גם את ההכפפה המוחלטת של ההשכלה האקדמית לשוק העבודה וגם את הנסיגה, כתוצאה מכך, של הסטודנטים ממקצועות שלא מיתרגמים ישירות לתפקיד רווחי, עדיף בהייטק. הם משקפים גם נטייה אנטי-אינטלקטואלית, כזו שמתפתה לראות בכל מרצה מי ששאיפתו היחידה הוא לשטוף את מוחות הצעירים אל תורה שמאלנית כלשהי (בעוד שאני, בכיתה, בקושי מצליח לשטוף את מוחם לקרוא את הסילבוס). אם אנחנורוצים לנצל את ההזדמנות כדי לחשוב מחדש על האקדמיה, עלינו לחשוב על מדדים חדשים שאינם מספרי הסטודנטים.

אני משוכנע שגם בסוף תהליך רציונלי שכזה מספר ההיסטוריונים ירד. בשלב ראשון, על אוניברסיטאות המחקר לצמצם דרסטית את כמות הדוקטורנטים שהן מוכנות לקבל. כל הדיבורים על תכניות קריירה מחוץ לאקדמיה נכנסות לאוזן אחת ויוצאות מהאוזן השנייה, לפחות אצלנו בייל. מי ירצה להאמין שהוא בסוף יישאר מחוץ לדלתותיה הנחשקות של המשרה התקנית? אחר כך נוכל להתחיל לדמיין מסלולי סלקציה חדשים, כאלו שיפיקו פחות היסטוריונים שיהיו טובים יותר: מורים מצוינים, חוקרים מעולים וכותבים בחסד. ייתכן מאוד שהם ייבחרו לפי תחומי העניין שמשרתים את הציבור, מה שאומר שהיסטוריונים יישפטו בתחנות השונות גם לפי מה מעניין אותם ולא רק לפי כמה הם חכמים או מוכשרים. אבל השלב הראשון, בעיניי, הוא לקבל ארבע הנחות מוצא שהן בגדר אמל״ק לרשומתי כולה:

  1. אין טעם להגיב לגל הצמצומים בניסיון בלימה. יש להפסיק את ההתגוננות ולצאת להתקפה – להתחיל לנסח קריטריונים פוזיטיביים לתכנון מספר האקדמאים שנעסיק בכל תחום. לא נוכל לעשות זאת באופן מושלם, אבל…
  2. מספר הסטודנטים אינו מדד טוב לכמות החוקרות הדרושה. ייתכן שעלינו להפריד בין השניים כדי למקסם את התועלת הציבורית ואת הרווחה הפרטית של האקדמאים המועסקים, שייתכן שרואים במחקר עול שהם נושאים כדי ללמד או בהוראה עול שהם נושאים כדי לחקור.
  3. פנייה לציבור אינה רק כמספרי סיפורים. אין יום שבו הפייסבוק והטוויטר לא מוכיחים לנו כמה הבנתנו את העולם בנויה על נרטיבים היסטוריים.
  4. כשאקדמאים פונים לציבור והציבור דוחה אותם, אין זאת רק אשמת ההיסטוריונים. אך גם אם נשרת את נבחרי הציבור, את הביורוקרטיות במשרדי הממשלה ואת אותם הצדדים שהשופט תומאס רוצה שיטענו היסטורית – גם זה שירות חשוב לחברה.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-דצמבר 31, 2022, ב-ינשוף היסטורי, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. אני חייב לשאול, אתה מירב מיכאלי?
    (לדני, אם זה נראה לך לא לעניין, אתה רשאי למחוק את התגובה שלי, אני לא אקח ללב 😉 )

  2. אפשר לחשוב על לימודים אקדמיים כמו שחקנים בהוליווד, או זמרי רוק בכוכב נולד – המון מגיעים לאודישנים, אבל רק מעט מגיעים לבמה.
    יכול להיות שזו גם האקדמיה – מעטים מאילו שינסו באמת יקבלו משרה אקדמית, אבל הפרס זוהר כל כך שהוא מספיק למשוך נחילי דוקטורנטים, שרובם המוחלט נשרפים לבסוף ונושרים.

  3. אם לדבר על תועלת לחברה, ראוי להוסיף כי אסכולה חזקה בתחום היסטוריה יכולה לשמש ככלי פוליטי ברמה בינלאומית.

    אדגים. נניח משרד החוץ מתכנן את מדיניותו בנושא של קונפליקט מסוים במדינה נידחת. על מנת ללמוד על אותו קונפליקט יאלצו המומחים של משרד החוץ לקרוא מספר כרכים או מאמרים שנכתבו על ידי היסטוריונים. רוב הסיכויים הם כי אותם הכרכים נכתבו על ידי פרופסורים באוקספורד, בקיימברידג' או בארה"ב.
    כתוצאה, ההחלטות של משרד החוץ של ישראל (ושל מדינות רבות אחרות) יהיו תלויות בעמדתה של אסכולה בריטית או אמריקאית. במידה מסוימת, כמובן.

  1. פינגבק: מאי דהווי הווי (מה שהיה היה) – י.ד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: