קטגוריה: הינשוף הספרותי

ביקורות ספרים

"מותק בול באמצע": איך נופל תמנון פוליטי

"מותק בול באמצע", הסדרה החדשה של שמואל הספרי בכאן 11, היא שילוב של קומדיה, פארודיה וסרט ביעותים. אם נתעלם לרגע מההגזמות ונסתכל עליה בעין ביקורתית, נוכל להבחין בתובנה מרתקת: מי שמנסה למשול בעולם הפוליטי באמצעות אימה צרופה, שקרים ובוגדנות בלבד, עלול לגלות שבעלי בריתו חוברים לאויביו בכדי לכלותו. ינשוף פוליטי-מדיני על אסטרטגית התמנון, על היבריס ועל נפילה בלתי נמנעת. ומה הקשר למשחקי הכס ולבנימין נתניהו?

גילי איצקוביץ ב"מותק בול באמצע". קרדיט: ויקימדיה ו"כאן 11"

אזהרה: שלוש הפסקאות הראשונות נטולות ספויילרים. לאחר מכן – ישנם ספויילרים לכל פרקי הסדרה.

מאז עלייתה לאקרנים של מותק בול באמצע, הסדרה החדשה של שמואל הספרי, תהיתי במה בדיוק מדובר: האם בקומדיה פוליטית קלילה אך מציאותית להבהיל כמו פולישוק, האם בפארודיה מוחלטת, או שמא בסרט אימה. כצופה מצאתי את עצמי מרותק למסך, לעיתים צוחק, לעיתים משתנק ולעיתים נבהל. למי שלא מכיר, הסדרה מספרת את סיפורה של פליטת ריאליטי צעירה בשם מותק מרדכי (גילי איצקוביץ) שנכנסה לרשימה של מפלגת מרכז בגלל ספק טעות. היא מוצאת את עצמה בכנסת לאחר שקוֹדמה, מוקי פטיש, התאבד בתלייה. ובעודה נאבקת להסתגל ולהכיר את העולם הפוליטי החדש והאכזרי שמסביבה, היא נכנסת לכוונת של תמנון פוליטי חסר מעצורים, לוביסט העל אלכס טורצ'ין (אבי קושניר). לאחר שקנה, סחט ואיים פחות או יותר על כל בכירי המדינה הרלוונטיים, טורצ'ין ואנשיו מנסים להכשיל רפורמה שתסמן מזון לא בריא לתינוקות, ומותק מוצאת את עצמה בעין הסערה. כמו בפולישוק, אנחנו מתוודעים לשלל דמויות הסובבות את הגיבורה הראשית: היועצים הפוליטיים זיף וגבי, האופה בשוק מחנה יהודה שיודע יותר מדי (יגאל עדיקא), הליכודניק הדוחה והמטריד המיני לייזי אוח, חברות הכנסת המסוכסכות של סיעת "בול באמצע" (בולטת במיוחד חנה חנינא חנן, הנלחמת למען "מעשנים כבדים ממוצא מזרחי"), והגל"צניק הנמרץ חלמון שאשא. מי שמתגעגע, ימצא גם את הרב יהושע טנדורי מ"פולישוק" בהופעת אורח. השמות מרמזים, כמובן, על אופייה הפארודי של הסדרה. בין לבין, מותק מדווחת בלייב לאוהדות שלה מתקופת הריאליטי ("סוכריות הזעם של מותק"), והטוקבקים שלהן, שמופיעים בסצינות נבחרות ובשיר הסיום, הם אחד מהאלמנטים המצחיקים ביותר בסדרה.

בטור הזה אני לא מתכוון להרחיב על יתרונותיה וחסרונותיה של הסדרה, או על המימד הפארודי והמוקצן שלה. נסתפק בכך שבניגוד ל"פולישוק", שנבנתה על הלחמה של סצינות פוליטיות אמיתיות, "מותק בול באמצע" מציגה גרסה קיצונית בהרבה של העולם הפרלמנטרי. במציאות, בניגוד לפארודיה, לוביסט אחד אינו מסוגל לשלוט במערכת הפוליטית כולה, שהיא אחרי הכל זירת משחקים לפוליטיקאים, לוביסטים, בעלי הון, עיתונאים וגורמי כוח רבים בעלי אינטרסים סותרים ומנוגדים. כמו כן, בניגוד לעולם הפשטני שמציג לנו הספרי, במציאות יש מעט מאד החלטות שהן "טובות" או "רעות" לכל הדעות, כמו רפורמת התמ"ל (תוסף מזון לתינוקות) המוצגת בסדרה, והלוביסטים האמיתיים נכנסים לעולם עמום ואפור שבו לכל החלטה יש צדדים לכאן ולכאן, יתרונות ומחיר, נזק ותועלת לקבוצות שונות, וכמעט תמיד גם השלכות בלתי צפויות. יתכן שלוביסטים ובעלי הון חסרי מעצורים ידחפו בדרכים מושחתות החלטה שתועיל להם, אך בסופו של דבר גם לציבור; ומנגד, חברי כנסת אידיאליסטים יכולים להעביר רפורמות ממניעים טהורים ולגרום לנזק אדיר. ולהיפך. המציאות מציגה אינספור דוגמאות לכל השילובים הללו.

ובכל זאת, חרף כל חסרונותיה, מדובר לדעתי בסדרה מוצלחת מאד, וכוחה העיקרי בעלילה הקצבית, בהבזקים המתחלפים של קומדיה סאטירית, דרמה אנושית וסרט ביעותים, במשחק המצויין, וגם במספר תובנות אסטרטגיות אמיתיות שהיא עשויה לתת לנו. החשובה שבהן קשורה דווקא בדמותו של הנבל הראשי, הלוביסט אלכס טורצ'ין.

מכאן ואילך: ספויילרים ל"מותק בול באמצע"

סיפורו של טורצ'ין מראה לנו שבלי שום קשר למוסר, באסטרטגיית התמנוניות הפוליטית שמבוססת על שליטה ופחד מאחורי הקלעים טמונים חסרונות כבדים מאד, ואלו עשויים להוביל לנפילתו הבלתי נמנעת של התמנון. שימו לב לדרך העבודה של טורצ'ין. הוא מחזיק בגרון כמעט את כל חברי הכנסת ובכירי המדינה בשילוב של מתן טובות הנאה, סחיטה ופחד, אולם ככל שהסדרה מתמשכת, התמריצים השליליים מאפילים על אלו החיוביים. טורצ'ין גס עד כדי בהמיות כלפי הפוליטיקאים שעובדים איתו, ואפילו עמיתיו ויועציו, סוחט אותם עד הטיפה האחרונה וגורם להם נזקים כבדים. הוא מכריח את אגוז בזלת, פוליטיקאי קנוי שנמצא בכיס שלו, להיפטר מעוזרתו/פילגשתו, שמגיעה עקב כך לסף התאבדות; מעיר ליו"ר הכנסת הערות גסות על "ביצועיו" בצילומים מיניים, ודורס אפילו את שותפיו הקרובים. כתוצאה, גם כשהוא נראה כל יכול, אין לו בסיס תמיכה אמיתי, והשלטון שלו מבוסס על פחד צרוף. היכולת של טורצ'ין לתמרן ולכוון את קורבנותיו מבוססת על טקטיקה פשוטה של הפרד ומשול. כשהם מבודדים, כל אחד מהם חושש להתעמת מולו בנפרד, פן ייחשף חומר מרשיע עליו. האחרון שניסה, מוקי פטיש, תומרן לתוך פרשיית שוחד וסיים את חייו על חבל התלייה. באחת הסצינות המבעיתות יותר בסדרה, אנשיו של טורצ'ין מחליפים את השקופית "לזכרו של מוקי פטיש ז"ל" בישיבת ועדת הרפורמות בכנסת ב"לזכרה של מותק מרדכי ז"ל" כדי להבהיר לה את גורלה הצפוי אם תתגרה בגדולים ממנה.

אולם באסטרטגיה הזאת טמונים מספר חסרונות. ראשית כל, היא עובדת עד שאחד מהקורבנות של התמנון מתגבר על מחסום הבדידות, הפחד והיריבות הפוליטית, יוצר קשר עם אחרים ומתחיל לגבש קואליציה נגדו. שנית, אפילו אם נוקטים בכל אמצעי הזהירות, האסטרטגיה של טורצ'ין מותירה אחריה שובל הולך ומתמשך של ראיות פליליות, ושלישית, כפי שהסדרה מראה היטב, ביטחון עצמי והיבריס מובילים, במוקדם ובמאוחר, לטעויות קשות בשיקול הדעת שעלולות להפוך לקטלניות.

טעויות בשיקול הדעת שיכולות להפוך לקטלניות – אבי קושניר בתפקיד הלוביסט טורצ'ין ב"מותק בול באמצע". קרדיט: טוויטר, כאן 11.

החיסרון הראשון שהזכרנו הוא, כמובן, מבני. אם מוטת השליטה של התמנון הפוליטי מבוססת בעיקר על סחיטה, הצלחתה תלויה בכך שהקורבנות לא ישברו את מחסום הפחד ויתחילו לשתף פעולה זה עם זה. ברגע שנוצרת קואליציה כזאת, טורצ'ין מגלה במהירות שהעדר בסיס התמיכה הפוליטי שלו עומד בעוכריו. מפני ששלטונו מבוסס רק על פחד, הקליינטים שלו ששים להיפטר ממנו ברגע שהם מאתרים גוש נגדי שבטוח להצטרף אליו. ובהתאם לחוקי "הקפיצה על העגלה" (bandwagoning), ככל שהקואליציה הפוליטית מנגד גדלה, כך הפיתוי לשבור את מחסום הפחד ולהצטרף אליה הולך ומתחזק. מותק, שמאלתרת תוך כדי תנועה, ניסוי וטעייה במהלך הסדרה, מתחילה באופוזיציה הימנית הזנוחה של הכנסת, שטורצ'ין התעלם ממנה בעיקר מפני שתמיד השקיע יותר בבעלי הכוח. שובר שוויון נוסף הוא ג'וליאנו, לוביסט במשרדו של טורצ'ין, שמאס במבול ההשפלות הבלתי פוסקות, ולכן הפך לסוכן כפול מתנדב של מותק (מה שקוראים בעגת הריגול walk-in). אולם בכדי להגדיל את הקואליציה של מתנגדי טורצ'ין מעבר לקומץ, יריביו צריכים לחשוף את הראיות נגדו, וכאן הם נתקלים בבעיה. כל חשיפה של מעללי טורצ'ין עלולה להוביל לחשיפה מקבילה מצדו, והרי יש לו חומר ראיות מפליל כמעט על כל יריביו. השאלה כאן קשורה למאזן: בטוח לחשוף את התמנון, רק ברגע שהראיות הפליליות שהוא משאיר אחריו גוברות בחומרתן על חומר הסחיטה שברשותו.

מסיבה זו בדיוק, טורצ'ין זהיר מאד שלא להותיר אחריו ראיות מפלילות. בכל אחת מפגישותיו הוא משתמש ב"דוּדי", מכשיר שמשבש הקלטות סתר, ומשתדל לטשטש את עקבותיו ככל האפשר גם בדרכים אחרות. הסרטונים המפלילים שהוא שולח לתקשורת על קורבנותיו הם, כמובן, אנונימיים. אולם במורד הפרקים, זהירותו של טורצ'ין הולכת ונשחקת עם עליית מפלס ההיבריס והביטחון העצמי שלו. הוא מתחיל להופיע במשרדים של חברי כנסת ולאיים, בלי לשים תמיד על השולחן את הדודי, לשלוח את אנשיו לפרוץ לבתים ולבצע שלל עבירות פליליות, כמו בסצינה המצמררת עם החתול של גבי, בלי להביא בחשבון שיתכן ויקלטו במצלמות אבטחה, ועושה את הטעות הישנה ביותר שנובעת משחיקה וביטחון עצמי עודף: מיחזור טקטיקות וחומרים באופן שמקל לעקוב אחריו. בדיוק כפי שיחידה צבאית או סוכני ביון לא אמורים ללכת באותו המסלול פעמים רבות מדי, פן יתגלו, כך גם עם סרטוני סחיטה אנונימיים. טורצ'ין משתמש נגד מותק בדיוק באותו פורמט של סרטון תעמולה כמו נגד מוקי פטיש, ובכך מקל על כל המעורבים בדבר (באדיבותו של הסוכן הכפול ג'וליאנו) להוכיח כי הוא עמד מאחורי שניהם. מכאן הוא מקל על מותק לנקוט בתרופת הנגד הטובה ביותר לסחטנות:  לעקור את שיני הארס של הסחטן על ידי חשיפת החומר המפליל לפני שהוא מספיק לעשות זאת.

BOSOM BUDDIES.jpg
לפעמים, סצינות חתולים יכולות להיות מצמררות, ודי לחכימא ברמיזה. קרדיט: ויקיציטוט, CC-BY-SA 2.0

לצד הטעות הזאת, שנובעת מעצלנות, שחיקה וקושי לשנות הרגלים, טורצ'ין מסבך את עצמו גם במעשים פליליים שאינם הכרחיים לקידום האינטרסים שלו. השיא, כמובן, הוא התקיפה המינית של מותק באזור רווי במצלמות, מעשה של אדם שהתרגל כל כך לכוח מוחלט וחסינות מוחלטת, עד שהוא בטוח שלעולם לא יתן את הדין על כלום. וכמו תמיד במקרים של היבריס, הטעויות הללו הולכות ומצטברות באפלה, עד שהן ממוטטות את טורצ'ין בלי אזהרה ברגע אחד מבעית. ההצבעה פה אחד בכנסת בעד החוק של מותק, אולי אחד הרגעים הפנטסטיים ביותר בסדרה, דווקא מדגימה עיקרון נכון: מי שמשחק בהפרד ומשול ומתמרן יותר מדי קורבנות באמצעות אימה, במשך יותר מדי זמן, עלול להיות מופתע כשחומות הפחד מתמוטטות וכולם קמים עליו, לרבות אלו שחשב בטעות שהם עבדיו החנפים ובעלי בריתו.

ב"שיר של אש ושל קרח", סדרת הספרים הקלאסית של ג'ורג' מרטין, אומר לורד טייווין לבתו, המלכה סרסיי, ש"את לא חכמה כמו שאת חושבת שאת." האב מתייחס לסדרה של מעשי נבלה, רמייה ובגידה שבאמצעותן סרסיי מבססת את שלטונה המוחלט על כל השחקנים הפוליטיים בממלכה. טייוין עצמו לא מהסס אמנם לבצע מעשי אכזריות מבעיתים כאשר הדבר משרת אינטרס פוליטי חשוב, אך בו בזמן יוצר לעצמו תדמית אמינה ושורה ארוכה של בעלי ברית שמוכנים להתייצב מאחוריו בשעת צרה. בתו, לעומת זאת, בוגדת בכולם בכל עת בכדי להשיג יתרונות קצרי טווח, רק כדי לגלות שבשעת מבחן החומות סוגרות עליה ואיש אינו מוכן לעמוד לצדה. גורלה של סרסיי, כמו גורלו של טורצ'ין הן דוגמאות ספרותיות המבהירות לנו את מחירו הנורא של המקייווליזם. בעולם הפוליטי אכזריות, שקרים ובוגדנות הם תבלין שיכול לסייע לאסטרטגיה חכמה כאמצעי ספציפי, בתנאים נתונים, ותוך שימוש חכם ומדוד. מי שמתמכר להם, במיוחד אם הוא סובל מביטחון עצמי מופרז, עלול למעוד לתוך הקבר שכרה במו ידיו. בגירסה מדוללת יותר, זה בדיוק מה שקרה לבנימין נתניהו, שנפל לא בגלל יריביו ואויביו המושבעים, אלא דווקא בגלל שורה של בעלי ברית שמאסו בהתנהלותו, נטשו אותו וחצו את הרוביקון לצד השני.

שווים: סיפורה של ספרטה

ב"הערת שוליים", סרטו הקלאסי של יוסף סידר, מדמה המלומד אליעזר שקולניק את כתיבת ההיסטוריה לשחזור כד עתיק שיכול להיות מדויק או יפה, אך לא שניהם גם יחד. בספרו "שווים – סיפורה של ספרטה", בחר ניל בר להציג בפני הקורא הישראלי כד מרהיב ביופיו, אם כי לא מדויק במאת האחוזים. בעט קלה ופיוטית, הוא מתאר את סיפורי האלים והמיתולוגיה, מלחמת טרויה ותקומתה של ספרטה, את הקרבות האפיים מול הפרסים ואת תולדות המאבק בין ספרטה ואתונה. הקורא מזיע עם הנערים הספרטניים במערכת החינוך האכזרית של האגוגה, נכנס למועצות פוליטיות ברגעי הכרעה וצועד עם החיילים הספרטניים במעבר תרמופיליי. והאם ידעתם שהספרטנים הציעו ליהודים ברית, והגדירו את עצמם כבניו של אברהם אבינו? החוויה מושלמת, אבל יש לה גם מחיר. ינשוף היסטורי מסביר.

ניל בר, שווים – סיפורה של ספרטה (הוצאת זרש, 2021)

ב"הערת שוליים", סרטו הקלאסי של יוסף סידר, מסביר המלומד אליעזר שקולניק לעיתונאית פעורת פה כי יש שתי דרכים לכתוב מחקר היסטורי, ומדמה את שתיהן לשחזור כד עתיק. חוקרים מהסוג הראשון מודדים בסבלנות כל חרס וחרס, מקטלגים אותו, מתארכים אותו, ולא מתפשרים על דיוק, אפילו אם בסופו של דבר לא יוצא כד שלם וגם אם איש לא יראה את עבודתם. עמיתיהם מהסוג השני מחפשים חרסים שמגיעים פחות או יותר מאותו מקום ומדביקים איתם כד יפיפייה שהציבור מתפעל ממנו. לא אכפת להם, אמנם, שהחרסים אינם בדיוק באותו גודל ולא בדיוק מאותה תקופה, אבל הם מתפשרים על "בערך" למען היופי והגישה לציבור.

באותה סצינה בלתי נשכחת, מתאר אליעזר (באופן ציני ומוטה, אמנם) את המתח בין היסטוריה מקצועית, אקדמית, להיסטוריה פופולרית שנכתבת לציבור הרחב. כל מי שעסק בהיסטוריה באופן מקצועי, קרא וכתב מחקרים אקדמיים, יודע כי יש לנו הרבה מאד חורים בידע: פרטים לא ברורים, סוגיות השנויות במחלוקת, מקורות שסותרים זה את זה, או דברים שאנחנו פשוט לא יכולים להיות בטוחים שאנחנו מדייקים לגביהם. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה להיסטוריה של יוון ורומא המוקדמות, שם מיעוט המקורות מכתיב לחוקרים זהירות מופלגת. כשלמדתי היסטוריה קלאסית בתואר הראשון, אני זוכר חוקרים ששפכו תילי תילים של מילים על השאלה איזה מההיסטוריונים העתיקים אמין יותר ובאלו סוגיות, אלו פרקים נכתבו בכלל מאוחר יותר על ידי מחברים אחרים, האם דמויות של גיבורים ומדינאים מסויימים הן היסטוריות או פיקטיביות, וכיצד מתיישבים המקורות הספרותיים עם הראיות הארכיאולוגיות. התוצאה היתה תמונה מרתקת, לפחות עבור חוקרים, אבל חלקית מאד ומלאה חורים. לא מדביקים בהכרח את כל החרסים, ומסתפקים, אם הדיוק דורש זאת, בכד חסר וחלקי. הבעיה היא שכתיבה מסוג זה פונה, בדרך כלל, למספר מצומצם יחסית של עמיתים ומזניחה את הציבור הרחב שרוצה כד מלא, מושלם ויפה, אפילו אם השחזור איננו מדוייק. ההיסטוריון הפופולרי עושה בדיוק את זה: מתפשר לפחות במידת מה על דיוק כדי להציג לקוראים סיפור אחיד, קוהרנטי ובתקווה גם מרתק של העבר.

ד"ר ניל בר, חוקר של היסטוריה עתיקה, בחר באופן מודע בגישה השנייה, זו של הכד המלא, כאשר כתב את שווים – סיפורה של ספרטה, ספר פופולרי מומלץ מאין כמוהו שיצא לאחרונה. בפעם הראשונה בעברית, בר מקדיש ספר מלא ונגיש לציבור הרחב על תולדותיה של הפוליס היוונית הלוחמנית, שהיוותה השראה לרבים כל כך במהלך ההיסטוריה, עמוק לתוך המאה העשרים. כך הוא כותב כבר בתחילת הספר, ובשל חשיבות הדברים, אני מצטט אותם באריכות:

למרות שזהו ספר היסטוריה רציונלי, נוכחים בו גם האלים והמיתולוגיה, שהיו מרכזיים בתפיסת עולמם של היוונים העתיקים. גם החלקים ההיסטוריים מפרלטטים עם האגדה, כדי ליצוק תשתית להבנת העולם היווני העתיק. בלי להכיר את סיפור בריאת העולם ומלחמת טרויה, אי אפשר להבין באמת איך יווני בעולם העתיק ראה והבין את העולם שסביבו. בלי מרכיבי האגדה, אין דרך להבין את ההיסטוריה היוונית. הדבר דומה לניסיון להבין את ההיסטוריה היהודית מבלי להכיר את סיפורי התנ"ך.

אבל גם החלקים המעוגנים בהיסטוריה "אמיתית" רוויי מוקשים. לאור המחסור במידע על ספרטה בכלל ועל התרבות הפסרטנית בפרט, חוסר ההסכמה במחקר הוא כמעט אין-סופי. היה עלי להכריע בנושאים רבים שהמחקר חלוק בהם, לעיתים באופן חריף. במקומות מסויימים קוששתי פרטי מידע, ובמקומות אחרים השתמשתי בהיכרותי עם ההיסטוריה היוונית העתיקה כדי למלא חורים באמצעות הנחות מושכלות. למעט פרטים שהמחקר שולל מכל וכל, או מקומות שיש בהם סתירות מובהקות בנרטיב, הדיווחים על המקומות והמאורעות מובאים כפי שהיוונים העתיקים דיווחו עליהם.

(ע"ע ח-ט)

כתוצאה מהבחירה האמיצה הזאת, שחוקרים נוסח אליעזר שקולניק אולי יתעבו, בר מציג בפני קוראיו כד מושלם, זוהר ויפיפייה: נראטיב אחיד על תולדותיה של ספרטה כפי שמספרים עליה המקורות העתיקים, סיפור שבו מיתוס והיסטוריה נשזרים זה בזה. בעט קלה ופיוטית, הוא מתאר לקוראים את סיפורי האלים והמיתולוגיה, מלחמת טרויה ותקומתה של ספרטה. בשום ספר אחר בעברית – וקראתי כמה וכמה כאלה – לא תמצאו תיאור יותר חי, בהיר וברור של האירועים המרכזיים בתולדות יוון הקלאסית, הפעם מנקודת ראות ספרטנית. קוראיו של בר יזיעו עם הנערים הספרטניים במערכת החינוך האכזרית של האגוגה, ישאבו למתח בקרבות ובדיונים מכריעים של אספות העם, ויבקרו בחצרות המלכים הפרסים, רחובות ספרטה הצנועים והאקרופוליס האתונאי ברגעי מפנה היסטוריים. התיאורים וההסברים על המלחמות הפרסיות, קרבות מרתון וסלמיס, ובעיקר – מלחמת פלופונס בין אתונה לספרטה, ברורים, קלים לזכירה ובלתי נשכחים ביופיים. כמותם גם הדמויות: תמיסתוקלס הערמומי ומרחיק הראות, דרייווש תאב הכוח, קלאומנס השיכור והציני, הילדה החכמה גורגו, המצביאים, הנואמים והלוחמים השונים. לפעמים, אנחנו נכנסים לסיפור כאילו היינו בו ממש. הנה למשל תיאור של קרב תרמופיליי בין הספרטנים לפרסים:

לפתע הפרו את דממת הבוקר רחשים דקים ועמומים מחלקו העליון של השביל. לא חצוצרות, לא תופים ולא צעקות קרב רמות, אלא רשרוש מוכר שהלך וגבר ככל שעברו הדקות. אחרי הכל, גם ההר סבל מחום הקיץ, ופסגתו כוסתה בשכבה עבה של עלים יבשים, שהתפצחו תחת עשרת אלפים זוגות רגליים. תכשיטי הזהב של בני האלמוות [יחידת העילית הפרסית] נצצו כשיצאו מבין העצים אל השמש העולה, וסינוורו את אלף ההופליטים המנומנמים שהיו אמורים לחסום את דרכם.

(ע"ע 181-182)  

Scene of the Battle of the Thermopylae.jpg
קרב תרמופיליי – ציור של ג'ון דייויס מהמאה ה-19

בקטע אחר, בלתי נשכח של הספר, מתוארת ברית שהציעו הספרטנים בסוף המאה הרביעית לפנה"ס ליהודים דווקא. "מצאנו כתוב בדברי הימים", מסר המלך אריאוס לכהן הגדול בירושלים, "כי יושבי אשפרתא [ספרטה] והיהודים אנשים אחים המה, ואברהם אב לשניהם. ועתה כי ידענו זאת, הואילו נא וכתבו לנו השלום לכם, וגם אנחנו נכתוב לכם. גורל אחד יהיה לכולנו. מקנינו וקניינינו יהיו לכם, ומקניכם וקנייניכם יהיו לנו. ואנוכי שפטתי אל נכון להודיעכם את כל אלה" (עמ' 376).

שווים אמנם מנתח מדי פעם תהליכים, ומכיל גם פרק סיכום מצויין על האופן שבו השפיע המיתוס של ספרטה על מדינות מאוחרות בהרבה, לרבות גרמניה הנאצית, אולם עיקר כוחו של הספר בהצגת מבוא קריא, מרתק ומשכנע שאינו זמין בדרך כלל לקורא הישראלי. רבים אולי יחלקו עלי, אבל אני חושב שספרים כאלו, כל עוד הם נכתבים בידי חוקרים ששולטים במקורות הראשוניים, הספרותיים והארכיאולוגיים, ובשפה היוונית העתיקה, חשובים הרבה יותר מעוד מחקר מדעי סטנדרטי. זה יהיה אולי מדויק יותר, אבל יקראו אותו רק מומחים מעטים לתחום, בעוד הציבור הרחב, זה שממנו אמור לצאת דור ההיסטוריונים העתידי, יתרחק עוד ועוד מההיסטוריה העתיקה. בר עצמו מודע לכך שספרו הוא שער לנושא. "ההיסטוריה העתיקה", הוא כותב, "נותרה חבויה מפני הסקרנים שאינם בקיאים בנכבי הספרות והמחקר, ואני מאמין שתפקידי כהיסטוריון – אולי ייעודי – אינו לאצור את הידע שרכשתי במשך השנים אצלי או אצל עמיתיי. אף על פי שכל שורה נכתבה בעזרת ארגז הכלים של היסטוריון, הספר שווים לא נועד להיות ספר מחקרי לסטודנטים להיסטוריה או לימודים קלאסיים, אלא דווקא לקהל הרחב-  אלה שאין להם גישה לתחומים הללו מתוקף עיסוקם או השכלתם תקוותי היא שהספר הזה ישמש כרשת שתלכוד את הדור הבא של היסטוריונים." (עמ' י)

ואכן, הספר של בר – ואין לי מילים להדגיש עד כמה הוא בהיר, קולח, יפיפייה ולפרקים אף פיוטי – פותח שער מצויין להיסטוריה היוונית העתיקה. אלו שרוצים לקרוא למען ההנאה יוכלו להסתפק בו, אבל המעטים שיחפצו ללכת במורד השביל ירימו מהמדף ספרי המשך קשים ותובעניים יותר, אולי את יצירות המופת הקלאסיות עצמן: היסטוריה של הרודוטוס, החוקר ומספר הסיפורים הפיוטי, את תולדות מלחמת פלופונס של תוקידידס הריאליסט, השנון והציני, את מסע הרבבה ההרפתקני של כסנופון, הביוגרפיות המפוקפקות מה של פלוטרכוס, כתבי אפלטון, המחזות של אוריפידס, אריסטופנס, אייסכילוס וסופוקלס, האיליאדה, האודיסיאה וספרי המיתוסים של הסיודוס. אותם קוראים יוכלו אולי לקרוא את ספרו של משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ואת ספרו של אפרים דוד על הדמוקרטיה האתונאית, כדי לקבל שוב את הסיפור של בר בגרסה מורחבת שמביאה בחשבון מחלוקות, פינות לא נהירות וממצאים ארכיאולוגיים מורכבים. משם ימשיכו אולי לשיבותיו של אודיסיאוס, מחקרו של עירד מלכין, שמציג את המיתולוגיה היוונית על רקע גלי ההגירה של יוונים ברחבי הים התיכון, לספרו של מוזס פינלי המנסה לשחזר את עולמו של אודיסיאוס בהתאם לממצאים הספרותיים והארכיאולוגיים, וממנו לספרות שלא תורגמה, וזמינה באנגלית ובשפות אחרות. ההיסטוריה העתיקה היא אוקיאנוס שאין ערוך לעומקו. אולם דווקא בקרבת החוף, האלמוגים והדגים צבעוניים ומרהיבים. משם יוכל מי שירצה לקחת נשימה עמוקה, לשחות למרחבי הים ולצלול למעמקים.

"תיאוריות ציניות": גזע, זהות ומשבר המחשבה המערבית

בשנים האחרונות, הדיון הציבורי שלנו נגדש ברעיונות של "תיאוריה ביקורתית" שבעבר היו מוגבלים למגדל השן האקדמי. גם מחוץ לאוניברסיטה תוכלו לשמוע כי לבנים גזענים באופן אינהרנטי, כי החברה המערבית כולה רוויה ב"גזענות מערכתית", ושאובייקטיביות מחקרית אינה אלא כלי בידי הגבר הלבן לדכא קבוצות מוחלשות. בספר חדש, מסבירים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי מהיכן הגיעו הרעיונות הללו, מסייעים לקורא להבין אותם לעומק, ולבסוף – מייעצים כיצד להיאבק בהם.

Helen Pluckrose, James Lindsay, Cynical Theories: How Activist Scholarship Made Everything about Race, Gender and Identity – and why this harms Everybody (Pitchstone Publishing, 2020)

בשנים האחרונות, השיח הציבורי שלנו נגדש ברעיונות של "תיאוריה ביקורתית" שבעבר היו מוגבלים לחוגים אזוטריים באקדמיה. מונחים כמו "שיח", "נראטיב", "אוריינטליזם", "טרנספוביה", "מיקרו-אגרסיות" ו"מרחב בטוח" מתגלגלים על יותר ויותר לשונות. גם מחוץ לאוניברסיטה, תוכלו לשמוע כי "לובן" הוא דבר שלילי, כי החברה המערבית כולה רוויה ב"גזענות מערכתית" שמתבטאת בכל אינטראקציה בין לבנים ובין אלו שאינם, ושאובייקטיביות מחקרית אינה אלא כלי בידי הגבר הלבן והסיסג'נדר לדכא קבוצות מוחלשות. הגישה הזאת, בין אם קוראים לה "לימודי מגדר", "לימודים קוויריים", "פוסט קולוניאליזם" או בכל שם אחר, נוטה לחוסר סובלנות ולרדיפת מתנגדים, ובארצות הברית הובילו חסידיה לגל של רדיפה פוליטית, פיטורים או חקירות פומביות של יריבים אינטלקטואליים ופוליטיים. בינשוף עסקנו בכך רבות (בין היתר כאן, כאן, כאן וכאן).

בספרם החשוב, תיאוריות ציניות, מציעים החוקרים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי מבוא מרתק, עמוק ובהיר לתיאוריות הביקורתיות שהפכו לשחקן פוליטי כל כך חשוב בימינו. מטרתם היא להסביר כיצד התפתחו אלו מתחום ידע מוגבל לאמונה שמכוננת זהות של צעירים פרוגרסיביים במדינות המערב, ואף לרעיון השליט באוניברסיטאות, בבתי ספר, בכלי תקשורת, בחברות ובמוסדות רבים אחרים. בניגוד למבואות קודמים, שנכתבו מתוך אהדה לתיאוריה הביקורתית וכחלק ממנה, הספר של פלאקרוז ולינדזי ביקורתי במפגיע. המחברים לא מסתירים את עמדתם לפיה מדובר בתורות סרק נטולות בסיס מדעי, שמסכנות את המחשבה המערבית הליברלית ואף מחזקות בלא יודעין את מנהיגי הימין הפופוליסטי נוסח טראמפ, אורבן ודומיהם.

Credit: Arloo, depositphotos.com

עם זאת, כוחו של הספר הוא בהגינות שלו. המחברים לא רק מודים שגם בתיאוריות של יריביהם יש מרכיבים חיוביים שחשוב לשמר ולאמץ, אלא גם סוקרים ומנתחים אותן באופן תמציתי, ברור ובהיר, שיוכל להוות מבוא לתיאוריה ביקורתית אפילו עבור תומכיה. אם תמיד רציתם לדעת מה חשבו הוגים כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וג'ודית באטלר, ולו כדי לעמוד על השפעתם הפוליטית, זה הספר בשבילכם. אפילו בשביל מי שירצה להעמיק בכתביה המסובכים להפליא של האסכולה הזאת, ספרם של פלאקרוז ולינדזי יכול לשמש כמבוא בעל ערך. זאת ועוד: המחברים מדגישים לאו דווקא את המחלוקות, אלא את קווי הדמיון המשותפים לכל ההוגים ואת התפתחות משנתם כזרם אינטלקטואלי.

לשיטתם, התיאוריה הביקורתית התפתחה בשלושה גלים. הגל הראשון, שאותו הם מכנים "פוסט-מודרניזם מקורי" או "דה-קוסנטרוקציה גבוהה" (High Deconstruction), זוהה בעיקר עם הוגים צרפתים קשים לקריאה כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וז'אן-פרנסואה ליוטאר. פלאקרוז ולינדזי מזקקים ממשנתם הסבוכה שני עקרונות מפתח וארבע תמות שהשפיעו עמוקות על דורות של סטודנטים, אינטלקטואלים ואקדמאים מאוחרים יותר:

  1. עיקרון הידע הפוסט מודרניסטי: ידע לעולם אינו אובייקיטיבי, ואינו יכול להיות כזה. לא קיימת אמת אובייקטיבית, בלתי מושגת ככל שתהיה, וממילא לא ניתן להתקרב אליה. מערכות ידע אינן אלא משחקי שפה, יצירים סובייקטיביים של קבוצות אנושיות, מושגים שמתייחסים אך ורק למושגים אחרים. אין עדיפות אינרהנטית לידע אחד על פני ידע אחר, למשל למדע על פני פולקלור.
  2. העיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי: ידע הוא תוצר של קבוצות אליטה שמשתמשות בו בכדי לקדם אינטרסים, לשמר פריבילגיות ולדכא קבוצות מוחלשות ומופלות. הידע המגמתי הזה מתרקם ל"שיח" ולנראטיבי-על (מטא-נראטיבים) שיוצרים מעין שדה עוצמה אידיאולוגי ברחבי החברה כולה. לפיכך, כל תחום ידע וכל דבר שנאמר הוא, בסופו של דבר, ביטוי לקבוצות זהות שונות ולאינטרסים ייחודיים.

מאלו, גוזרים פלאקרוז ולינדזי ארבע תמות פוסט-מודרניסטיות: טשטוש גבולות בין קטגוריות וקבוצות (שהרי אלו אינן אלא חלק מנראטיב העל הדכאני), כוחה של השפה לעצב את המציאות, רלטיביזם תרבותי וספקנות קיצונית הן כלפי האינדיבידואליזם (כי הרי אנחנו מעוצבים בידי השיח, המטא-נראטיב והעוצמה שמסביבנו) והן כלפי היומרה לאמת או ידע אוניברסלי. כל עמדה, כל ידע, כל "אמת" כביכול, אינם אלא תוצאה של נקודת מבט, וזו הרי סובייקטיבית ואינטרסנטית מעצם טבעה.

ז'אק דרידה, רישום עיפרון. Credit: Arturo Espinosa Seguir , Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.0

אולם, המחברים סבורים כי בפני עצמו, הפוסט-מודרניזם הקלאסי לא היה אלא אופנה אינטלקטואלית קצרת ימים. הספקנות הקיצונית של ההוגים המקוריים הובילה לתהליך מתמיד של דה-קונסטרוקציה, מעין מפלצת שאוכלת את עצמה ולא מותירה שום ערך חיובי להישען עליו. אולם בראשית שנות השמונים עבר הפוסט-מודרניזם המקורי מוטציה שפילגה וחיזקה אותו בו זמנית. דור חדש של הוגים לא הסתפק בתיאוריה לשם תיאוריה של המייסדים, אלא הפך אותה למדריך פוליטי מעשי.

הגל החדש הזה, שפלאקרוז ולינדזי קוראים לו פוסט מודרניזם יישומי, השתמש בגזע העץ שטיפחו קודמיו בכדי להצמיח מספר ענפי ידע, שנועדו כולם לא רק ללמוד את העולם, אלא בראש ובראשונה לשנות אותו בכיוון של צדק חברתי. תוך זיקוק, גיזום והדגשה של עיקרון הידע והעיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי, הם ביקרו את המטא-נראטיבים של קבוצות חזקות ועסקו בפירוק מתמיד שלהם, וזאת בכדי לבנות במקומם מערכות ידע חלופיות המתבססות על ה"חוויה האותנטית" של קבוצות מוחלשות. החקירה חסרת הפניות, השיח מבוסס הראיות והשאיפה אחר האמת, כל אלו נדחקו לטובת מה שהמחברים מכנים Standpoint Theory, כלומר, ידע הוא תוצר של נקודת מבט, ומה שנראה כשיח מדעי אינו אלא קונסטרוקציה שנועדה לשמר את הפריבילגיות של השליטים. בפרקים השונים של הספר, סוקרים המחברים בפרוטרוט את ההוגים המרכזיים של כל אחד מהזרמים הללו: פוסט קולוניאליזם, תיאורית גזעים ביקורתית, פמיניזם ותורות מגדר פוסט-מודרניסטיות, לימודים קוויריים, ולבסוף גם "לימודי נכות" ו"לימודי שמנים" (disability and fat studies).

התורות הללו, כל אחת בדרכה, מנסות לפרק את השיח הפריבילגי (לבן, אירופי, גברי, סיסג'נדרי, בריא, קפיטליסטי, רזה), מתוך הנחה שבכל אינטראקציה אנושית טמון מאבק מתמיד בין הפריבילג לבין המוחלש, ושתפקיד התיאוריה הוא לאתר את הבעיות הללו (to problematize) מתוך ניסיון להעצים את המקופחים ולהחליש את בעלי הכוח. מרכז העיסוק אינו בעולם החיצוני אלא בשיח, מתוך אמונה ששינוי השפה הוא המפתח לשינוי המציאות, ושכל פער בין קבוצות מקורו בהבנייה חברתית שאפשר לפרק ולבטל. מכאן התביעות לערוך "מגדריזציה", "דה-קולוניזציה" או "קוויריזציה" לכל דבר בעולם, מהיסטוריה, עבור בפיזיקה וכלה במתמטיקה, ולפקפק במדע וברפואה ככלים נכלוליים של בעלי הכוח. הגישה הזאת מגיעה לשיאה ב"לימודי נכות" ו"לימודי שמנים", שהופכים בעיות רפואיות כאוטיזם, השמנת יתר ואפילו חרשות לזהויות שיש להתפאר בהן. לא מדובר בחתירה לצדק, שוויון ומיגור אפליה כנגד אוטיסטים או חרשים, אלא אידיאליזיה לבעיה עצמה. אחד המחקרים המצוטטים בספר מגנה אפילו מכשירי שמיעה כניסיון "לערוך ג'נוסייד לחרשים", כי אם לקות שמיעה אינה לקות כלל, אז עצם היומרה "לרפא" אותה היא דכאנית מטבעה. מכיוון שבני אדם חווים לפעמים הצטלבות (intersectionality) של סוגי דיכוי שונים, למשל אישה, שחורה וטרנסית חווה דיכוי משולש (סקסיסטי, גזעני וטרנספובי), חוויה נחשבת אותנטית יותר ככל שמקורה ביותר סוגים של דיכוי.

יש כאלו שרואים בכך ניסיון "הכחדה" של החרשים. בתמונה: מכשיר שמיעה. Credit: Jonas Bergsten, Wikiedia Commons, Public Domain

הגל השלישי של התיאוריה הביקורתית, שהתחיל בשנות האלפיים (ובעיקר מאז שנת 2010 בקירוב), מאס בספקנות הקיצונית שאפיינה את אבות הפוסט-מודרניזם, והפך את התיאוריה הביקורתיות לאמת מוחלטת (reified postmodernism). הידע של הפריבילג, כמובן, עדיין היה מושא לפירוק וספקנות מתמידים, בעוד הידע, ובעיקר החוויה של ה"מוחלשים" הפכו למציאות אובייקיטיבית שאין לערער אחריה. שורה של הוגים, שהבולטת מביניהם היא רובין דיאנג'לו, הוקיעו כל ניסיון לערער את התיאוריה הביקורתית עם טיעוני נגד כתגובה פסיכולוגית של החזקים לערעור הפריבילגיות שלהם במקרה הטוב, או כמזימה להמשיך ולדכא את החלשים במקרה הרע. כמובן שברגע שבני הקבוצות המוחלשות, נשים, שחורים, להטב"ים, כופרים בתיאוריה הביקורתית, דבריהם חדלים מלהיות ביטוי ל"חוויות אותנטיות" והופכים להפנמת דיכוי, תודעה כוזבת או שיתוף פעולה עם המדכאים. ברוח זו, מפרידה קימברלי קרנשואו, תיאורטיקנית גזעים ביקורתית, בין "שחורים" (אלו שתומכים בתיאוריה הביקורתית) לבין "אנשים שבמקרה צבע העור שלהם שחור" (אלו שלא).

בפרקים האחרונים של הספר, מראים פלאקרוז ולינדזי כיצד חסידי התיאוריות הללו מינפו אותן בכדי לרדוף עד חורמה כל מי שחושב אחרת, ולדכא את חופש הביטוי והחופש האקדמי בכל מוסד שהם קנו בו שליטה. באחד הסעיפים, הם מתארים באופן מצמרר כיצד החריבו הרדיקלים קולג' בשם Evergreen, שבו (בין היתר) סטודנטים משולחי רסן איימו באלימות פיזית קשה על מרצים שסטו מהתלם. פוליטיקלי-קורקט מחניק, כללי התנהגות ודיבור נוקשים, השתוללות של סטודנטים, לחץ של אנשי סגל רדיקלים והרצון הנואש של נשיאי אוניברסיטאות ואנשי יחסי ציבור "לרצות את הלקוחות", כל אלו יצרו מעמד שלם של אנשי מנהלה ופקידים שעצם קיומם המקצועי תלוי ברדיפה פוליטית הולכת ומקצינה. בשנים האחרונות, נשאו בוגרי האוניברסיטאות את הדת החדשה – ואיתה גם את חוסר הסובלנות וגלי הרדיפה הפוליטית – לכל מקום אליו הגיעו: עיתונות, תעשיית הבידור, חברות הייטק, משרדי ממשלה ויתר מוסדות בירוקרטיים. המאבק של התיאוריה הביקורתית, שהפכה למרבה האירוניה למטא-נראטיב חדש, הוא לשליטה מוחלטת בחברה, ושום הישג לא יספק אותה. מפני שהנחת היסוד היא שהחברה ומוסדותיה ספוגים כולם ב"גזענות מערכתית" (Anti-Blackness is foundational to America, בניסוח של אחד המניפסטים), הרי המאבק לטיהור המחנה מהרוע המוחלט לא יסתיים לעולם.    

גזענות מערכתית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Lightsource, depositphotos.com

הגל העכור לא יסתיים לבדו, אם לא יעצרו אותו בפועל. אך למרבה הצער, החלק החלש ביותר בספר הוא הפרק האחרון שעוסק בפתרונות. כדי להילחם בהשפעתה הטוטליטרית של ה"תיאוריה", המחברים מציעים לדבוק בעקרונות הליברליים של דיון חופשי מבוסס ראיות ולהילחם ב"תיאורטיקנים" בשוק החופשי של הרעיונות. דא עקא, שבכל מקום שאלו מחזיקים בכוח ממשי, מתנגדיהם נדחקים מיד לשוליים, אם לא "מבוטלים" ממש, ובאווירה של פחד לא ניתן לקיים דיון. המלחמה בתיאוריה הביקורתית ובנושאיה חייבת להתנהל לא רק בשדה הקרב הרעיוני, אלא בראש ובראשונה בזירה האקדמית, המימונית והפוליטית, אך בלי לסתום פיות או לפגוע בחופש הביטוי. איך לעשות זאת? על כך אשמח לענות בתגובות או באחד מהפוסטים הבאים.

המחברים, הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, מדברים על ספרם בראיון עם אנדרו דויל

הסרטים המצויירים של גרמניה הנאצית: טור אורח מאת רז גרינברג

האם יפתיע אתכם לדעת שאחד הסרטים האהובים על גבלס, שר התעמולה הנאצי, היה "שלגיה ושבעת הגמדים", אבל סרט זה בכל זאת לא הוקרן בגרמניה של היטלר? בטור אורח לינשוף, כותב ד"ר רז גרינברג על הסרטים המצויירים ברייך השלישי, ועל סיבות העומק לכשלונה של האנימציה הנאצית.

"חינוך למוות": סרט תעמולה אנטי-נאצי בהפקת אולפני וולט דיסני (1943) – תמונה לשימוש חופשי

אנימציה תחת צלב הקרס  (Animation under the Swastika), ספרם של האנימטור רולף גיזן וחוקר האנימציה ג'.פ. שטורם, עוסק בסרטי האנימציה שהופקו בגרמניה בין השנים 1933 ל-1945, מעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ועד לתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השניה. אך הפרק המרתק ביותר בספר כלל אינו עוסק בהפקת אנימציה גרמנית, אלא דווקא במפגש של גרמניה הנאצית עם הפקת אנימציה אמריקאית: הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" שהופק באולפני דיסני בשנת 1937. החדשות אודות ההישג האמנותי המרשים בהפקת וולט דיסני, על אחת כמה וכמה כשזה התבסס על אגדת-עם גרמנית מפורסמת, הובילה לאקסטזה של ממש בעיתונות הגרמנית של אותה תקופה, ולצד ההערצה הגדולה (והמתועדת) של גבלס והיטלר לסרטי האנימציה של האולפן, נראה היה שדרכו של הסרט לבתי הקולנוע בגרמניה כבר נסללה.

אלא שאז החלו להיערם קשיים שונים ומשונים. חברת RKO, שטיפלה בהפצה הבינלאומית של הסרט, סגרה את המשרד שלה בגרמניה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון (מטעמי חוסר רווחיות), מה שאילץ את המפיצים לנהל את המשא ומתן מול נציגים במדינות שכנות. RKO גם דרשו מחיר גבוה בעבור זכויות ההפצה, אותו הם התעקשו לקבל בדולרים אמריקאים (יתרות מטבע החוץ בגרמניה הנאצית היו דלילות מאוד). העובדה ששתי חברות גרמניות שונות התחרו על הפצת הסרט בגרמניה גרמה לדרישות הכספיות הגבוהות מלכתחילה להאמיר.

ובינתיים, היחס כלפי הסרט השתנה בחדות, לפחות בכל הנוגע לסיקור העיתונאי. "הסרט לא יוקרן אצלנו, אבל ההפסד אינו גדול," סיכם אחד העיתונאים שצפה בהקרנה של "שלגיה ושבעת הגמדים" בפסטיבל הקולנוע בוונציה, תוך שהוא מציין כי למרות רגעים חזותיים מרשימים, דיסני נכשל בהבנת התרבות הגרמנית המפוארת ממנה צמחה האגדה עליה התבסס סרטו. באופן מוזר, עיתונאים גרמנים אחרים שהגיעו למסקנה דומה נתלו באילנות של מפיצי הסרט בבריטניה, שם הוחלט להגביל את הצפייה בו לגיל 16 ומעלה, אלא אם כן הצופים הצעירים מלווים במבוגר. העובדה שעיבוד ל-"שלגיה ושבעת הגמדים" עשוי שלא-להתאים לילדים, טענו אותם עיתונאים, מעיד על כך שדיסני לא היה צריך להתקרב לאגדה הידועה מלכתחילה. להקרנה של "פנטסיה" שנערכה כמה שנים לאחר מכן בציריך, העיתונות הנאצית כבר הגיעה עם סכינים שלופות: ביקורות שהתפרסמו בגרמניה בעקבות אותה הקרנה היו מלאות בגידופים כלפי דיסני ואיוריו המטופשים שמבזים את היצירות של גדולי מלחיני גרמניה.

למרות שמחברי הספר אינם מציינים זאת במפורש, מקריאה בו עולה כי התגובות האלה הגיעו "מלמטה" ללא הכוונה פוליטית כלשהי. למעשה, כאשר "שלגיה ושבעת הגמדים" הוקרן בוונציה, עדיין נעשו מאמצים ניכרים להסדיר את הפצת הסרט בגרמניה, ולמרות שניסיונות אלה כשלו, סרטי האנימציה הקצרים של אולפני דיסני הוקרנו באופן סדיר בבתי הקולנוע במדינה (אם כי במתכונת שנהיתה יותר ויותר מצומצמת) עד לכניסתה של ארה"ב למלחמה. במשרד התעמולה נעשו גם ניסיונות להפוך את וולט דיסני לנאצי מהשורה, מחיטוט באילן היוחסין שלו בניסיון לאתר שורשים גרמניים ועד מאמצים לאשש את השמועות (שמעולם לא אומתו, אגב – נקודה אותה מחברי הספר אינם טורחים להדגיש) לפיהן דיסני היה אנטישמי ותומך המפלגה הנאצית. את העוינות שגילו העיתונאים בגרמניה כלפי דיסני, שנים לפני שזו הפכה למדיניות נאצית רשמית, אפשר להסביר בעיקר כתגובת-נגד לעוינות שהלכה וגברה כלפי גרמניה הנאצית בהוליווד ובחלקים גדולים של ארה"ב עם התגברות הרדיפות האנטישמיות והתקרבותה של מלחמת העולם השנייה.

אין ראיות שהיה אנטישמי – וולט דיסני. Credit: Boy Scouts of America, public domain

כך או כך, הכישלון להפיץ את "שלגיה ושבעת הגמדים" בגרמניה הנאצית בישר על היעלמותה ההדרגתית של האנימציה ההוליוודית ממסכי הקולנוע במדינה. כיצד מילאו אולפני האנימציה בגרמניה הנאצית את הוואקום הזה, בפרט בשנות המלחמה בהן סרטי אנימציה יכלו לספק הפוגה משעשעת לחיילים עייפים ואזרחים מבוהלים? מחברי הספר מודים כבר בתחילתו שהתשובה לשאלה הזו היא "לא בהצלחה יתרה": גרמניה אמנם נתנה לעולם שניים מהאנימטורים החשובים ביותר בהיסטוריה – אנימטורית הצלליות לוטה רייניגר ויוצר הסרטים המופשטים אוסקר פישינגר – אך רייניגר, מתנגדת חריפה לנאצים, סירבה להמשיך ליצור סרטים במהלך המלחמה, ופישינגר עזב את גרמניה לטובת עבודה באולפני דיסני בארה"ב עוד לפני שהמלחמה פרצה. אנימציה נותרה סעיף זניח בתעשיית הקולנוע הנאצית. לטענת גיזן ושטורם, הדבר נבע מאופיו הנוקשה של המשטר הנאצי, שפשוט לא אפשר להפקות אנימציה, אמנות שהיא אנרכיסטית וחתרנית במהותה, לפרוח. זהו הסבר מעניין, אבל הוא מתעלם ממקרים של פריחת האנימציה במשטרים טוטליטריים אחרים (ביפן, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, וואקום דומה דווקא שימש כזרז להתפתחות מואצת של תעשיית האנימציה המקומית ובמידה רבה התניע את התהליך שהפך את המדינה למעצמת אנימציה עד ימינו אלה). זאת ועוד, מרבית הדוגמאות שנבחנות בספר מציעות הסבר רומנטי פחות – בדומה לכישלון ההפצה של "שלגיה ושבעת הגמדים", הכישלון לייסד תעשיית אנימציה בגרמניה הנאצית נבע ברובו משלומיאליות ניהולית.

כזה היה המקרה של Deutsche Zeichenfilm, אולפן אנימציה שהוקם בגרמניה בשנת 1941 כדי לספק חלופה להפקות האנימציה ההוליוודיות. מרבית עובדי האולפן, על פי מחברי הספר, לא היו תומכים נלהבים של המפלגה הנאצית: חלקם ראו בעבודה באולפן הזדמנות להתחמק מגיוס ושליחה לחזית, אחרים היו בני זוג של נשים יהודיות שניצלו את עבודתם באולפן כדי להציל אותן ולכל אלה נוספו גם אנימטורים שגויסו לעבודה באולפן ממדינות כבושות ועסקו בזמנם הפנוי באיסוף מודיעין עבור המחתרות בארצותיהם. האנימטורים שמונו לפקח על ההפקות השונות באולפן נבחרו ללא קשר ליכולותיהם האמנותיות או הניהוליות, אלא בשל נאמנותם האידיאולוגית למפלגה הנאצית. שלא במפתיע, החיבור בינם לבין יתר עובדי האולפן לא הניב הצלחות מסחררות; עד סגירתו בשנת 1944, ולאחר שהושקעו בו תקציבי עתק, הופק באולפן רק סרט אחד קצר, שהיה סרט תעמולה סטנדרטי. יחד עם זאת, המחברים מדגישים ש- Deutsche Zeichenfilm. בפירוש לא היה מעוז שוקק של התנגדות לנאציזם: לאורך תקופת משמעותית במהלך שנות קיומו של האולפן, חלל העבודה שלו ניצב ממש מול הכניסה למחנה הריכוז דכאו, ועובדי האולפן התעלמו במכוון מהנעשה מול עיניהם.

מנגד, אולפן אנימציה קטן יותר שבראשו עמד האנימטור הנס פישרקוזן הצליח לייצר לאורך שנות המלחמה לא פחות משלושה סרטים קצרים באיכות גבוהה; פישרקוזן נחשב לאנימטור היחיד בגרמניה הנאצית שהשתווה מבחינת יכולותיו לאנימטורים באולפנים הגדולים שבארצות הברית. הסרטים אותם הוא הפיק ביחד עם הקריקטוריסט הורסט פון מולנדורף התקבלו בהתלהבות על ידי משרד התעמולה והשתלבו היטב בהקרנות בבתי-קולנוע מיוחדים שהוקמו במדינה במטרה להציג בעיקר יומני חדשות. משום מה, בכירי התעמולה של גרמניה לא הבחינו (ואולי, העדיפו להתעלם במכוון?) ממסרים חתרניים בוטים שניתן היה למצוא בסרטים של פישרקוזן ומולנדורף, במיוחד בסרטם הראשון מנגינה שחוקה (Verwitterte Melodie). אחת ההחמצות הכואבות בספר היא האזכור הכמעט-אגבי של אותה חתרנות, ללא ניסיון לחקור את השורשים המפתיעים שלה: פישרקוזן לא היה איש-שמאל רדיקלי, אלא במאי מחונן של פרסומות שלפני (ואחרי) המלחמה התמחה בעיקר בקידום מוצרי יוקרה ומותרות. החתרנות שבסרטיו נבעה, ככל הנראה, מהגעגועים לימי השפע הבורגניים והקוסמופוליטיים שקדמו למלחמה.

נימות ביקורתיות כלפי המשטר: הסרט "מנגינה שחוקה" (1943)

סרטיו של פישרקוזן הופקו עם הרבה מאוד עזרה מאנימטורים צ'כים, וזהו עוד היבט שמחברי הספר נוגעים בו  מבלי להעמיק – הגיוס של אנימטורים מרחבי מדינות אירופה לטובת תעשיית האנימציה הנאצית. גיוס כזה נבע בראש ובראשונה ממחסור בכוח-אדם מקצועי בתעשיית האנימציה הגרמנית בשנות המלחמה, אך עוד לפני שהמלחמה פרצה היה ברור כי מרבית האנימטורים בגרמניה נופלים בהרבה מבחינת כישוריהם בהשוואה לעמיתים ממדינות אירופאיות אחרות. ב-1937 הוציאו האחים הגרמנים פרדיננד והרמן דיאל, שהתמחו באנימציית-בובות, סרט באורך 53 דקות בשם "שבעת העורבים", שאמנם הציג איכויות טכניות מרשימות לתקופתו, אבל נחשב לטרחני במידה בלתי-נסבלת מבחינת תוכנו ונכשל קופתית. מוקדם יותר באותה שנה זכה לדיסלאס סטרביץ', אנימטור פולני-רוסי שגלה לצרפת בעקבות המהפכה הבולשביקית, להשלים את סרט הבובות שלו שעיבד את אגדות "ריינהארד השועל" הפופולאריות בזכות תמיכה כספית שהתקבלה מגרמניה. הסרט הפך להצלחה בבתי הקולנוע בגרמניה, ועל פי מחברי הספר, סטרביץ' תיאר באריכות יתרה בראיונות עד כמה הוא מעריץ את התרבות והאופי הגרמניים (מן הסתם הוא אמר את הדברים מבלי לדמיין את החורבן שתביא גרמניה על פולין, רוסיה וגם צרפת שנים ספורות לאחר מכן). האגדות על רייהאנרד שימשו גם חומר גלם לאחת ההפקות היותר מבחילות בתקופת המלחמה: בשנת 1943 הפיקה קבוצת אנימטורים הולנדים, שהסתייעה בתקציב גבוה אותו סיפקה ממשלת גרמניה, עיבוד אנימציה לגרסה אנטישמית של אותן אגדות. הסרט נגנז ולא הופץ בבתי הקולנוע, אך הוא נותר כתם מכוער בדברי ימי תעשיית האנימציה ההולנדית.

גרסתו של לדיסלאס סטרביץ' ל"אגדות ריינהארד השועל"

ספרם של גיזן ושטורם מלא בפרטי מידע מרתקים, אך למרבה הצער הם לא מצליחים לגבש אותם לתמונה כוללת מחד, או לרדת לעומק של כל אחד מהם מאידך. בשום מקום בספר אין ניסיון למקם את עבודת האולפנים השונים הנדונים בו על ציר-זמן שמדגים התפתחות כלשהי, ועבודתם של האולפנים השונים נדונה יותר בהקשר של יחסי עבודה ופחות בהקשר תוכן הסרטים עצמם. התוצאה היא שהחיבור בין אותו תוכן לאידיאולוגיה ואף למעשים של המשטר הנאצי כמעט ואינו נדון בספר: מפתיע לגלות, למשל, שלצד סרטי מיקי מאוס ודונלד דאק של אולפני דיסני, גם סרטי פופאיי ובטי בופ הוקרנו בגרמניה הנאצית לפני המלחמה, ובהצלחה יתרה, זאת למרות שהם הופקו על ידי האחים מקס ודייויד פליישר שהיו יהודים (כמו מרבית העובדים הבכירים באולפן שלהם).  יחס של גורמים ממשלתיים ותעמולתיים בגרמניה הנאצית כלפי הסרטים של האחים פליישר, אם היה כזה, אינו נדון בספר. כך גם במקרים הרבים של אנימטורים מארצות כבושות שגויסו לעבוד על סרטי אנימציה עבור האולפנים הגרמניים, מחברי הספר לא ממש טורחים לציין כיצד חשו אותם אנימטורים כלפי המלאכה אותה הם ביצעו. היחס לתכנים אנטישמיים בסרטי האנימציה הנדונים בספר הוא ברמת האזכור בלבד; זה צורם, במיוחד לאור ההקדמה בה מסביר גיזן שההשראה לכתיבת הספר הגיעה משיחה עם ארי פולמן, במאי סרט האנימציה הישראלי "ואלס עם באשיר" והרצון לנסות לעשות חשבון נפש בכל הנוגע למה שהתחולל בגרמניה הנאצית גם בתחום האנימציה. גם אם נניח להשוואה הנואלת שמתבצעת כאן בין מעשיה של גרמניה הנאצית למלחמת לבנון, ספרו של גיזן אינו חשבון נפש כזה. הוא לכל היותר דין-וחשבון יבשושי במיוחד.

ישנן בעיות נוספות עם Animation Under the Swastika, העיקרית שבהן היא רמת האנגלית הלא-מזהירה של המחברים (וכאשר הם נדרשים לתרגום מסמכים או תכתובות, מה שקורה הרבה מאוד בספר, היא מחפירה ממש). פרטי המידע המעניינים המופיעים בספר –  ויש לא מעט כאלה – נוטים ללכת לאיבוד תחת כל הבעיות האלה. יש לקוות שהיוזמה החלוצית של גיזן ושטורם תמריץ חוקרים אחרים להמשיך להתעמק בנושא, הפעם בצורה רצינית יותר.

האישה שלנו ב"טהראן": עולמן המופלא של טעויות הריגול

הסדרה "טהראן" היא אחת ההפקות היפות ביותר של השנה: עלילה מותחת, משחק מצויין, ובימוי מיומן וקצבי. עם זאת, שירותי הביון המוצגים בה מבצעים פשלות מסמרות שיער, שהיו אמורות לגלגל את ראש המוסד בזפת ונוצות ולשלוח אותו למשפט צבאי. אבל האם הפשלות הללו פוגעות באמינות של הסדרה? התשובה מורכבת, במיוחד אם מתבוננים בטעויות היסטוריות של שירותי ביון אמיתיים.

זהירות – ספוילרים החל מהפסקה השלישית

אדי צ'פמן, פושע אנגלי קטן שידוע יותר בכינויו "זיגזג", היה אחד מהיצורים המוזרים יותר בתולדות הריגול של מלחמת העולם השנייה. הוא נלכד בידי הגרמנים באיי התעלה, והתנדב לשמש כסוכן עבור הביון הצבאי הגרמני ("אבוור"). בחסותו של המפעיל שלו, שטפן פון גרונינג, עבר צ'פמן אימונים בחבלה, אלחוט, הצפנה ותחומים שימושיים אחרים, והוצנח בבריטניה, רק כדי להתנדב לשמש כסוכן כפול עבור ה-MI5 של הוד מלכותו. במהלך המלחמה, נע ונד צ'פמן בין נמלים אירופיים, הצהיר נאמנות לשירותי הביון של כל הצדדים, ונהנה מפינוקים, דירות פאר ופילגשים בעריה החשובות של היבשת. כשקוראים את הסוכן זיגזג, ספרו הנפלא של בן מקנטייר המגולל את מעללי צ'פמן, אי אפשר שלא לגחך ברחמים על תמימותם של מפעיליו הגרמנים. אלו, שחשבו שהם מחדירים סוכן-על לאנגליה, לא ידעו שהביון הבריטי קורא את כל תשדורותיהם, וכבר עצר או הכפיל את כל סוכניהם בממלכה המאוחדת. אבל חוסר האונים של האבוור, שמובן אולי לאור הנסיבות שלא היו תלויות בו (אחרי הכל, אף רשות גרמנית לא ידעה שצופן האניגמה הבלתי חדיר פוענח בידי הבריטים) חצה לפעמים את הגבולות לטמטום שבאמת אין לו הסבר. לפני אחת מטיסותיו של "זיגזג" לאנגליה, ציידו אותו מפעיליו הגרמנים בכמות נדיבה של כסף בריטי, ורק שכחו דבר אחד קטן: הסרטים על חבילות הכסף הציגו בגאווה את הסמל הרשמי של הרייכסבנק הנאצי. אם היה מדובר בסוכן אמיתי, סביר להניח שהיה נלכד מיד עם נחיתתו.

הסיפור של צ'פמן, כמו סיפורים אחרים ממלחמת העולם השנייה, מראה כי שירותי ביון אמיתיים מפשלים במציאות באופן שהיה נחשב לבלתי אמין לחלוטין לו הוצג ברומן או בספר ריגול. חשבתי על התופעה המוזרה הזאת בעודי צופה בטהראן, סדרת הריגול החדשה של כאן 11. שירותי הביון השונים שם, האיראנים ועוד יותר מכך הישראלים, כושלים במידה כזאת שנראית בלתי אמינה, אלא אם מכירים את ההיסטוריה האמיתית של הריגול.

טעויות שלא ייאמנו – הסוכן זיגזג

מכאן ואילך, נתייחס לעלילה של טהראן בשלמותה, כפי שהיא משתקפת מהפרק האחרון אחורה. הפוסט יכלול ספויילרים לכל פרקי הסדרה – ראו הוזהרתם

הסדרה טהראן היא בראש ובראשונה סיפור מתעתע על סוכנים כפולים ומשולשים. ראש המוסד, מאיר גורב (מנשה נוי) מפעיל את אחת מהלוחמות המבריקות ביותר שלו, יעל קדוש (לירז צ'רכי הנפלאה), בכדי לגייס מקורות בכירים בצמרת האיראנית כחלק ממאמץ כלל-ישראלי לסכל את תוכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית. קדוש מתאימה במיוחד למשימה: היא נולדה וגדלה באיראן, ואפילו למדה בבית ספר מוסלמי עד גיל 15. כלומר, היא שולטת בשפה ובתרבות באופן מלא, ומכירה את המדינה מפני ומפנים.

במהלך החדירה שלה למעלה, יעל לוכדת בחכתה דג שמן במיוחד: ראש המודיעין של משמרות המהפכה, גנרל מוחמדי. אולם במקום לגייס אותו, יעל מתאהבת בו, והדג בולע את הדייג. ראש המוסד גורב חושב שמוחמדי הוא בכיר המקורות שלו, סוכן כפול שאין ערוך לו בצמרת האיראנית, בדומה לאשרף מרואן ("המלאך") לפני מלחמת יום כיפור. בפועל, מוחמדי הוא מה שנקרא בז'רגון המקצועי סוכן משולש, היינו סוכן כפול מזוייף שנאמן לאיראן ומטעה את ישראל. הוא משכנע את יעל לחצות את הקווים, וביחד הם פועלים כסוכנים פרובוקטורים. קרי, הם מפתים את הרמס"ד להתקרב עד כדי פסע להשמדת מתקני הגרעין האיראניים, רק כדי לסכל את התוכנית ברגע האחרון, להשמיד את הטייסת הישראלית התוקפת ו"להוריד את הציונים על ברכיהם לפני כל העולם".

על הרקע הזה חודרת לאיראן הסוכנת הישראלית תמר רביניאן (ניב סולטן), האקרית מחשבים ביישנית ומסוגרת שזו לה משימתה הראשונה: לחדור למחשבי הנ"מ האיראני ולנטרל אותם לפני ההתקפה. רביניאן, דוברת פרסית אף היא, לא יודעת כמובן שהמפעילה שלה, יעל קדוש, עובדת עבור הצד האיראני. בטהראן היא מתחברת לסוכן איראני בכיר אחר של המוסד, מפעיל התיירות העשיר מסעוד טבריזי (נאביד נגהבאן), הידוע בכינויו "העיט". גנרל פארז כאמלי (שון טאוב), ראש מדור מודיעין מסכל במשמרות המהפכה ופקודו של מוחמדי, אינו מודע למזימה המורכבת של הבוס שלו, שרוצה לאפשר לתמר להתקרב למטרה כמה שיותר. לכן, הוא מפעיל את כל יכולותיו כדי לתפוס את "סוכנת המוסד" ומשתפי הפעולה האיראנים שלה. בדרך, המוסד חוטף את אשתו של כאמלי בכדי לנטרל אותו, תמר מתחברת עם ההאקר האיראני מילאד (שרווין אלאנבי) שחי בקומונה של מתנגדי משטר, וכל הצדדים מנסים לרמות זה את זה. בסופו של דבר, מוחמדי יוצא מנצח, ואכן "מוריד את הציונים על ברכיהם", אך במחיר כבד. כמאלי, שאינו מודע לתוכנית, מחסל את יעל קדוש, הסוכנת הבכירה ביותר של איראן בישראל, אובדן אסטרטגי משמעותי בהרבה מהפלת כמה מטוסים ישראלים בשמי הרפובליקה האסלאמית.

האקרית ביישנית ומסוגרת. ניב סולטן כתמר רביניאן ב"טהראן". יח"צ כאן 11

מי שצופה בסדרה טהראן אפילו בעין ביקורתית למחצה, נדהם מחוסר המקצועיות של המוסד ואנשיו, שהיוצרים מייחסים להם רשלנות פושעת אם לא טמטום ממש. שרשרת הכשלים מתחילה בגיוס הלוחמים. תמר רביניאן היא האקרית ואשת מחשבים מבריקה, אולם היא בעליל לא מתאימה לשמש כאשת שטח. ראשית כל, אף אחד לא טרח להעניק לה הכשרה בסיסית בתרבות האיראנית, ולהסביר לה שמחוות תמימות בעיניה נחשבות לגסות באיראן, ועלולות לסבך אותה עם שוטרים. חרף כל מעלותיה, היא לא מצליחה אפילו לשכנע את מילאד שלא לקחת אותה להפגנות ולמסיבות סמים, פעילויות מסוכנות שעלולות לחשוף אותה. המוסד אפילו לא מודע לכך שיש לתמר דודה מוסלמית בטהראן, פרצה בטחונית ממדרגה ראשונה, כי הרי זו יכולה לזהות אותה ברחוב. לא רצוי גם לשלוח לאיראן חיילת לשעבר שזכתה בפרס מראש אמ"ן, אירוע פומבי למחצה שייתכן ודלף לאוזניהם של מרגלים זרים. בכדי להוסיף קצף על ביזיון, המוסד מצייד את תמר בסיפור כיסוי חלש לכל הדעות: היא מתחזה לעובדת בחברת החשמל, ז'ילה גורבניפאר, בלי לדעת אפילו שזו נקלעה לשערוריה של הטרדה מינית. מספיק שאחד ממכריה של ז'ילה היה מזהה את תמר, בכדי שכל התוכנית תיכשל.

כל מנגנון ביטחון סביר בארגון ביון היה לפחות חושד גם ביעל קדוש, שלא מסתירה שהיא חשה מנוכרת, אומללה ובודדה בישראל, ובוודאי לא שולח אותה לאיראן לנהל את תמר ללא כל פיקוח חיצוני. בכלל, נראה שיעל מפעילה את ה"סוכן" שלה, גנרל מוחמדי, כסוג של עסק פרטי, עבירה חמורה על הטריידקראפט ("תורת הריגול"). לפי הכללים, נהוג שלפחות שניים-שלושה אנשים מעורבים בהפעלתו של סוכן, ולו מרחוק, בכדי שלא יהפוך את היוצרות ויפעיל את מפעילו.

כל מנגנון מודיעין רציני היה חושד בה – לירז צ'רכי כיעל קדוש ב"טהראן". קרדיט: יח"צ כאן 11, imdb.com

הטעויות והכשלים של תמר רביניאן ובכיר הסוכנים של המוסד באיראן, מסעוד טבריזי, חוצות כבר את הגבול לרמת הביזאר. במהלך המשימה, משתמשת תמר במכשיר סלולרי אישי (מן הסתם בלתי מוצפן) ומדברת הן עם אבא שלה (!) והן עם המפקדת יעל בעברית. לא רק שמנגנוני ביטחון הפנים האיראניים יכולים להאזין לשיחות כאלו, במיוחד בזמן מצוד, אפילו עוברי אורח עלולים לזהות את צליל השפה העברית. לוחמים ששומרים על טריידקראפט ישתמשו בסלולרי כמה שפחות, וגם אז, רק בפרסית ותוך שימוש במילות צופן, ובוודאי שלא יתקשרו לישראל כדי לשאול מה שלום אבא. טבריזי, שאמור להיות סוכן מנוסה, מעורר רחמים אפילו יותר. הוא נוסע למשימה מבצעית במכונית עסקית שמתנוסס עליה לוגו "עיט" ענק של חברת הנסיעות שלו. כן, הכינוי שלו במוסד הוא "העיט" – עוד עבירה מטופשת על הטריידקראפט, שהרי כינוי של סוכן צריך להיות אקראי ולא לרמוז על זהותו. ברחובות ומתקנים אסטרטגיים ששורצים במצלמות אבטחה, השימוש במכונית עם לוגו החברה אינו סיכון אלא התאבדות, מכל הסיבות הללו, בעולם האמיתי היה צריך לגלגל את הרמס"ד גורב בתוך גרב ולהעיף אותו הישר ללשכת האבטלה, אם לא למשפט צבאי מזורז.

שירות הביון האיראני מוצג כערמומי ומקצועי יותר, אבל אין לתת לניצחון שלו לסמא את עינינו. גם גנרל מוחמדי, עם כל הצלחותיו, חוטא בטעויות מסמרות שיער. האיראנים כושלים מעל הכל בחוסר תיאום בין רשויות המודיעין השונות שלהם, בעיקר בין המשטרה ובין משמרות המהפכה (במציאות, יש לומר, החקירה היתה אמורה להתנהל דווקא בידי מיניסטריון המודיעין האיראני, אבל ניחא). קומונה של מתנגדי משטר שסוחרים בה בסמים אמורה להיות יעד קלאסי למעקב משטרתי והפעלת סוכנים כפולים, ובכל זאת, אין שם אפילו אדם אחד שידווח למשמרות המהפכה על זרה חשודה. במקום לשתף את פראז כמאלי בתוכניתו, אפילו באופן חלקי, מוחמדי נותן לו לפעול נגד תמר ולסכן את המשימה, מאפשר לאשתו של כמאלי להיחטף ואז – בצעד תמוה במיוחד – בועט אותו החוצה ונותן לו להפוך להרפתקן עצמאי ומשולח רסן. אם כבר מפטרים את כמאלי, אז למה לא לעוצרו או לפחות לשים אחריו מעקב, כדי שלא יפעל עצמאית ויסכן את התוכנית הגדולה? התוצאה טרגית מבחינת האיראנים: כמאלי הורג בטעות את יעל קדוש, הנכס האסטרטגי העיקרי שלהם ב"ישות הציונית".

נשאלת השאלה, האם הכשלים המחפירים בטריידקראפט פוגעים באמינות הסדרה, כפי שהניחו כמה מהמבקרים? אולי, אבל לא בהכרח. הסדרה היתה הרבה פחות אמינה אם שירותי הביון היו מתנהלים באופן מושלם, בעוד שההיסטוריה האמיתית של הריגול רצופה כשלים כאלו וגרועים מהם. בתחילת הפוסט הזכרנו את פרשת הסוכן זיגזג, אבל אפשר להוסיף עליה רבות אחרות. "עסק הביש" במצרים בתחילת שנות החמישים, מעשה ידיו להתפאר של אמ"ן בראשות בנימין ג'יבלי, היה גרוטסקי לא פחות ממה שראינו ב"טהראן". לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נהג השגריר הבריטי בטורקיה, אדם שהיה אמון על סודות קריטיים שקשורים לפלישה לנורמנדי, לנגן בפסנתר בסלון שלו מדי יום ביומו, בעוד אחד המשרתים – שעבד עבור המודיעין הגרמני – מצלם מסמכים סודיים בחדר הסמוך. באותה מלחמה, נאבקו האבוור ושירות הביון של הס"ס זה בזה, עד כדי חבלה במבצעים אחד של השני. האבוור "בלע" דוחות מטופשים של סוכנים כפולים בריטים, סובייטים וסתם נוכלים, שאפילו בדיקה בסיסית באנציקלופדיה היתה יכולה להפריך. חוסר תיאום בין שירותי ביון, שנבע ממאבקים בירוקרטים, קנאה וגאווה מטופשת, הוביל ישירות לכישלונות המודיעיניים של ארה"ב בפרל הרבור וב-11 בספטמבר.

גרוטסטקי לא פחות ממה שראינו בטהראן – מערכון על "עסק הביש" ב"היהודים באים"

המציאות, כפי שאנחנו רואים, הזויה לפעמים יותר מכל דמיון. עם זאת, צירוף של כל הכשלים הללו ביחד אכן פוגע משמעותית באמינות הסדרה. שירותי ביון מתפקדים (פרט לדוגמא החריגה של המודיעין הגרמני במלחמת העולם השנייה ולאחריה) בדרך כלל לא חוטאים בכשלים רבים כל כך לאורך זמן. בעוד שהתוכנית האיראנית הגדולה – שבמרכזה שימוש במוחמדי כסוכן משולש ופרובוקטור – מדהימה בפשטות ובתחכום שלה, ואפשר להאמין שהמוסד יבלע פיתיון כזה, השילוב שלה עם רצף הכשלים על הקרקע קצת מוגזם. מותר לנו לקוות ולהאמין שבמציאות שירותי הביון הישראליים מקצועיים יותר.

חסד במעגל סגור: על סרטונים סוחטי דמעות והנחות יסוד סמויות

בחודשים האחרונים, מסתובב ברשת האינטרנט "סרטון השראה" ויראלי וסוחט דמעות, על גבר שחור ובתו המקסימה שזוכים בחסד בלתי צפוי. במתכוון או שלא במתכוון, הוא חושף תפיסת מוסר אופנתית שאפשר לכנותה "חסד במעגל סגור". מה ההבדל בין אותו סרטון השראה אמריקאי לבין מקבילו התאילנדי, שמציג תפיסה תרבותית שונה בתכלית, ומה הדבר יכול ללמד אותנו על סדר העדיפויות הערכי השונה בשתי הארצות? ינשוף פוליטי-מדיני על הנחות היסוד החבויות בתוך הסרטונים שגרמו למיליונים להתרגש ולדמוע.

Credit: Thinglass, photodeposit.com

בחודשים האחרונים, מסתובב ברשת האינטרנט "סרטון השראה" סוחט דמעות שכבר זכה ביותר משבע מיליון צפיות. תוכלו לצפות בו כאן למטה, אבל אם נקצר לכם את העלילה, הוא עוסק בגבר שחור עני ובתו המקסימה שנקלעים למצוקה קשה בתור לסופרמרקט. לאב חסר הכל, שמקבץ פרוטה לפרוטה, יש רק שישה דולרים בארנק, ומשמעות הדבר – שייאלץ לוותר על עוגת יום ההולדת שרצו לקנות לסבא. הילדה מוחה: סבא כל כך עצוב, ורק העוגה יכולה לשמח אותו. המוכרת והאנשים בתור (כולם לבנים, כמובן) מתייחסים לאב ולבתו בגסות ובקוצר רוח. ואז, כשהם עוזבים את הסופר שבורי לב, מגיע זר ומוסר להם את העוגה – שקנה עבורם. על העוגה יש פתק שעליו כתוב: Pay it forward , כלומר, העבר את הטובה הלאה. כשהאב ובתו מוסרים את העוגה לסבא, שיושב בחדרו מדוכדך, הוא אומר להם שהוא בן 76, ועדיין לא שינה את העולם לטובה. אולם אל דאגה – בסופו של דבר מסתבר שבצעירותו, סייע הסב לילד הומלס ולאמו. ממש במקרה, הילד ההומלס לשעבר הוא אותו זר מסתורי שקנה עבורו את העוגה.

הסרטון הנ"ל, שהופק בידי היזם דהאר מאן, שואב את התמה העיקרית שלו מסרט אמריקאי בשם "העבר את זה הלאה", שעוד נשוב אליו מאוחר יותר. בנוסף הוא דומה במקרה או במכוון, לפרסומת תאילנדית מושקעת ומתוחכמת בהרבה. דמיינו רחוב שוק עמוס בבנגקוק. ילד קטן מנסה לגנוב משככי כאבים לאמו החולה, ונתפס על ידי המוכרת. בעל המסעדה הסמוך קונה עבורו את התרופות, ואף נותן לו מרק צמחוני עבור אמו. כל זאת, למורת רוחו של בתו של בעל המסעדה שלא סובלת את פרחחי הרחוב. שלושים שנים חולפות – בעל המסעדה לוקה בליבו, ובתו מקבלת חשבון מפלצתי בבית החולים. היא שוקלת כבר למכור את החנות, ואז – לתדהמתה – הרופא כותב שמחיר הטיפול שולם כבר לפני שלושים שנה בצורה של משככי כאבים ומרק צמחוני. מסתבר, כמובן, שהרופא הוא אותו הילד העני שניסה לגנוב תרופות שלושים שנים קודם לכן, ועכשיו "החזיר את הטובה".

שני הסרטונים יפים ומרגשים. הגרסה התאילנדית נוגעת ללב במיוחד, לא רק מפני שהיא עשויה טוב יותר, אלא מפני שהיא מציגה באופן מעניין בהרבה את החברה שסובבת את הגיבורים. אבל מעבר לזה, מעניין להביט בהבדלים האידיאולוגיים בין הגירסה האמריקאית לזו התאילנדית. בפרסומת התאילנדית, החסד מהווה אך ורק פרומו להצלחה אישית ואחריות אינדיבידואלית. מוכר הנודלס דאג לילד העני למשככי כאבים לאמו ומרק ליום אחד – והאחרון מינף את החסד בכדי ללמוד, להצליח ולתרום לעולם כרופא. רק מתוך המעמד הזה, שהשיג לא רק באמצעות החסד אלא גם בעבודה עצמית קשה, הוא מצליח להשיב למיטיבו כגמולו. בגירסה האמריקאית, ובהתאם לאופנות העכשוויות, אין זכר לעיקרון ההצלחה האישית.  קיבלת חסד והחזרת אותו, בלי הקשר ובלי הסבר. גם האלמנט של יחסי הגזע – בולט מאד בסרטון האמריקאי אך נעדר כמובן מזה התאילנדי.

בגירסה האמריקאית, יותר מכל, אפשר לראות גישה שאני מכנה "חסד במעגל סגור". במהותה, היא דומה לסיפורי מוסר נוצריים מהסוג שמספרים בכנסיות כפריות: עשית מעשה טוב, קיבלת מעשה טוב בחזרה, חשבונאות נקייה. אם היא היתה מוגבלת רק לסרטון השראה, דיינו, ובאמת שאין לי טענות נגד הקליפ הויראלי של דהאר מאן בפני עצמו. הבעיה היא, שמבני העומק שלו דומים יותר מדי לתפיסת העולם הנפוצה כיום בחוגים פרוגרסיביים מערביים, כאילו כל מה שקורה לך, לטוב או לרע, הוא תוצאה ישירה של מה שעושים לך אנשים אחרים. אם הם טובים אליך (במיוחד בהקשר של כסף, נדבה או העדפה מתקנת), יהיה לך טוב, אם הם רעים אליך – יהיה לך רע. ועכשיו תחשבו על האופן שבו נתפסת ההיסטוריה האפרו-אמריקאית בבון-טון השמאלי. הבעיות, הכשלים והמעקשים בדרכה של הקהילה השחורה להצלחה כלכלית וחברתית הם כמעט תמיד, תוצאה של גזענות, קרי – תפיסות ומעשים של לבנים כלפי הקהילה השחורה, ואוי למי שיערער על כך. שום דבר לא מיוחס למה שהקהילה עושה, או יכולה לעשות בעצמה, מתוך שלילה מוחלטת של "סוכנות" (agency), כלומר, יכולת לפעול ולהשפיע על המציאות בעצמך. מכאן נגזר שכדי לקדם קהילות חלשות צריך לשפוך תועפות של חסד, למשל כספי רווחה או העדפה מתקנת. הכשלים שנוצרים עקב כך (מלכודות עוני, למשל) לא מעניינים, כי החסד הרי נע במעגל סגור. אם נתנו לך טובין והתייחסו אליך יפה, יהיה לך טוב בלי קשר אמיתי למה שאתה עושה או לנסיבות חיצוניות. זאת בניגוד לסרטון התאילנדי,  תוצר של חברה שבה עבודה עצמית קשה נחשבת עדיין לערך שיש לעודד.

************************ ספוילרים לסרט "העבר את זה הלאה" (Pay it Forward) ******************

לבסוף, אני דווקא רוצה לחזור ל"העבר את זה הלאה", הסרט שקליפ ההשראה האמריקאי מבוסס עליו. כיצירה אופטימית ואפילו נאיבית, "העבר את זה הלאה" מספר על ילד שעושה חסד עם הסובבים אותו, תוך בקשה שיעבירו את הטובה הלאה. במהלך העלילה, שרשרת המעשים הטובים מתפתחת אקספוננטיאלית ונעה בכיוונים לא צפויים. אבל מה שמעניין באותו הסרט, חרף הנאיביות שובת הלב שלו, היא שהחסד אמנם מאיר את העולם, אך לאו דווקא נע במעגל סגור, ולא בהכרח חוזר לאלו שהניעו את גלגל הצדקה מלכתחילה. הילד גיבור הסרט נרצח בסופו של דבר דווקא בגלל מעשי החסד שלו. בסופו של דבר, "העבר את זה הלאה" מציג מסר הרבה יותר מעמיק וריאליסטי לחיים: נסה לשפר את העולם, ולהעביר את מה שנתנו לך הלאה, אך דע שלא מדובר בחסד אגב אורחא, שמחליף מאמץ, עבודה ואחריות אישית. ובעיקר – דע שמה שנתת לא בהכרח יחזור אליך, בוודאי שלא ישירות. אף אחד לא יכול להבטיח לנו שהמאמצים שלנו לשפר את העולם יישאו פרי, אבל כדאי, אפילו חובה, לנסות כמיטב יכולתנו.

המרגלים שאהבו סיפורים: פרשת דרייפוס ופרדוקס הבידיון

ב-15 בינואר 1895, צבאו המונים על בית הספר הצבאי בפריז בכדי לצפות בטקס השפלה סנסציוני. קפטן יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע באשמת ריגול, הובא על ידי סוהריו לחצר בכדי לבזותו בפומבי. סמל שבר את חרבו, תלש ממנו את דרגותיו והכריז שאינו ראוי לשאת נשק. האספסוף המשתולל, שגידף בקולי קולות את הבוגד דרייפוס ואת היהודים בכלל, החניק את קריאותיו של הנאשם, שהתעקש עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. בישראל, אנחנו רגילים לחשוב על פרשת דרייפוס בראש ובראשונה כעלילת דם אנטישמית, אולם למעשה – יש לה רבדים עמוקים יותר. כיצד הפללתו של דרייפוס קשורה לתופעה ספרותית הידועה כ"פרדוקס הבידיון" , ומה התרומה של סיפורי בלשים וריגול לאשליות מודיעיניות קטלניות?

Credit: Zacharias Damata, depositphotos.com

ב-15 בינואר 1895, מילאו המונים את החצר הגדולה של בית הספר הצבאי בפריז, כדי לצפות בטקס מיוחד במינו. קפטן יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע באשמת ריגול, הובא על ידי סוהריו לחצר בכדי לבזותו בפומבי. סמל שבר את חרבו, תלש ממנו את דרגותיו והכריז שאינו ראוי לשאת נשק. ההמונים המשתוללים, שצעקו קריאות כנגד הבוגד דרייפוס ונגד היהודים בכלל, החניקו את קריאותיו של הנאשם, שהתעקש עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. כשנדחף החוצה, צעק "יחי צרפת" ו"יחי הצבא". איש לא האמין לו. מפריז, הובל לגורל אומלל, גרוע ממוות, בכלא קולוניאלי נידח שהיה ידוע כ"אי השדים".

כל ישראלי, כמעט, מכיר את פרשת דרייפוס. למדנו עליה בבית הספר כפרשה אנטישמית, אות ומופת לכישלון האמנספיציה של היהודים במערב אירופה. אם בצרפת – ערש זכויות האדם והאזרח – יהודים אינם יכולים להיות בטוחים מעלילות דם אנטישמיות, הרי שאין הם יכולים לבטוח באף מדינה אחרת, מתקדמת ככל שתהיה. מקובל לחשוב שתיאודור הרצל, שסיקר את פרשת דרייפוס עבור עיתון וינאי, הפך בעקבותיה ממתבולל לציוני, אף כי המחקר החדש מראה כי קביעה זו אינה מדוייקת. מכל מקום, מעבר להיותו פרשייה אנטישמית, הסיפור של דרייפוס הוא גם סיפור ריגול, ובאופן ספציפי יותר, דוגמא ומופת לכשלונו של מודיעין מסכל. כידוע, דרייפוס היה חף מפשע, והמרגל האמיתי שעבד עבור הגרמנים היה קצין אחר, קלפן הולל בשם אסטרהאזי. קציני "מדור סטטיסטיקה", המחלקה שעסקה במודיעין מסכל בצבא הצרפתי, העדיפו להשאיר אדם פטריוט וחף מפשע בכלא, תוך כדי הגנה על מרגל אמיתי. ראשיה לא היו רק אנטישמים, אלא גם מעלו בחובתם לסכל ריגול ולהגן על סודותיה של צרפת. קולונל ז'ורז' פיקאר, הקצין היחיד שניסה להוכיח את חפותו של דרייפוס וללכוד את אסטרהאזי, נודה על ידי חבריו ואף נרדף באופן פעיל בידי הצבא.

"לא מוות לדרייפוס הם צעקו, אלא מוות ליהודים" – טקס ההשפלה של דרייפוס

בפוסט הזה, לא נתאר בפרוטרוט את פרשת דרייפוס – דבר שאולי נעשה באחד הינשופים הבאים. במקום זאת, הייתי רוצה להתעכב לרגע על הסיבה שבגינה דרייפוס הואשם על לא עוול בכפו, ולהעלות הסבר מורכב יותר מאנטישמיות גרידא. שימו לב שבניגוד למה שנהוג לחשוב היום, מעניו של דרייפוס מהמודיעין המסכל הצרפתי באמת האמינו באשמתו, לפחות בשלב הראשון, למרות שלא היה ראיות ממשיות לכך. כמו כן, כשהתחילו לזייף ראיות בחודשים הראשונים, עשו זאת מפני שהיו משוכנעים שדרייפוס מרגל, ורצו רק "לשפץ" קצת את התיק כדי לנעול אותו מבחינה משפטית. רק מאוחר יותר, כאשר הבינו שטעו, שיקרו ביודעין בכדי להגן על פשעיהם הקודמים. אנטישמיות, כמובן, היתה חלק מהותי מאד מהסיפור, אבל היא השתלבה בתופעה מעניינת הידועה כ"פרדוקס הבידיון".  כאן, עלינו לקחת צעד אחורה מפרשת דרייפוס עצמה ולדבר על הקשר בין מודיעין לספרות בכלל, ולסיפורי בלשים בפרט.

ב-1975 פרסמו שני חוקרים, קולין רדפורד ומייקל ווסטון מאמר מכונן, ובו פתחו דיון ממושך ב"פרדוקס הבידיון". הבעיה עצמה היתה ידועה עוד מימי אפלטון: כיצד סופר מצליח לגרום לנו להשעות את חוסר האמון שלנו בעלילה בדיונית, ולהאמין (לפחות דה-פקטו) בדברים שאינם אמיתיים? כשאנחנו נתקלים בדמויות ספרותיות, אנה קרנינה, הארי פוטר, פרודו בגינס, אנחנו יודעים כמובן שלא מדובר באנשים בשר ודם, אך בכל זאת אנחנו כואבים בכאבם, שמחים בנצחונם ונמצאים במתח כשהם נקלעים למצוקה. חלק מהחוקרים העוסקים בפרדוקס הבידיון מסבירים כיצד הסופר או המחזאי גורם לנו להשעות את חוסר האמון באמצעות סדרה של טכניקות נראטיביות. הבעיה הזאת אינה ייחודית לעולם הספרות, וקיימת גם בעולם המודיעין. האנק פראנקון, חוקר מודיעין מסכל, כתב באחד מספרי הלימוד הבסיסיים של התחום שבכדי להטעות את האויב, עליך להמציא סיפור אמין בדיוק כמו שסופר עושה, עם סיפורי כיסוי, דמויות ורקע שמצליחים לחקות את המציאות. הטכניקות של פברוק סיפור כיסוי דומות מאד לכתיבה איכותית של ספרות בדיונית. נכון שלפעמים אתם קוראים ספר וחושבים שהעלילה לא אמינה ומשהו בה חורק? כשמדובר בסיפור כיסוי, פרט לא אמין שכזה, שלא גישר היטב על "פרדוקס הבידיון", עלול לשרוף את הכיסוי ולהכשיל את המבצע כולו.

כאן, הבעיה הופכת למסובכת יותר. מה ש"אמין" או "לא אמין" בעיני אדם מסויים, תלוי מאד ברקע שלו, בהשקפת עולמו, בהטיות קוגנטיביות וברבדים של ניסיון מצטבר, שכוללים גם את הספרות שהוא נוהג לקרוא. בדיוק כמו שאפשר לשכנע אנשים להאמין דה-פקטו בסיפורים לא אמיתיים, הם יכולים להאמין (באמונה שלמה!) בסיפורים בדיוניים שהם עצמם יוצרים, אם אלו משתלבים היטב בעולמם התרבותי ובמבנים הנראטיביים והמנטליים שלהם. חוקר הריגול בן מקנטייר מדגים זאת בספרו מבצע קציצה (Operation Mincemeat) שעוסק באחד ממבצעי ההונאה המרהיבים ביותר של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הבריטים נטלו גוויה של נווד שמת מבליעת רעל עכברים, הסוו אותה כגופה של קצין דמיוני (רס"ן ויליאם מרטין) ושלחו אותה – ביחד עם תיק מסמכים צבאיים – לחופי ספרד. שני מתכנני המבצע קיוו שהספרדים ימסרו את המסמכים לסוכניה של גרמניה הנאצית.

המכתבים בתיק, כמובן, היו זיוף מחוכם, שנועד לשכנע את הגרמנים שבעלות הברית לא יפלשו לסיציליה (כפי שתכננו בפועל) אלא ליוון וסרדיניה. כדי שהגרמנים יאמינו לסיפור הכיסוי, יצרו המתכננים את דמותו של רס"ן מרטין בדיוק כפי שיוצרים דמות ספרותית, ופיזרו בכיסיו רמזים שונים (מכתבים, קבלות, גלויות) שישכנעו את הגרמנים שמדובר באדם אמיתי. בספרו, מראה מקנטייר שבנייתו של רס"ן מרטין לא היתה אמינה במיוחד, ולמעשה היתה רצופה בקלישאות אופייניות לספרות הבריטית הפופולרית. הדמויות שסבבו את מרטין – האב העריץ, הארוסה קלת הדעת, מנהל הבנק הזעפן – כאילו נלקחו מאחד מהספרים הזולים של התקופה. אין זה מקרה שרבים מאלו שהיו מעורבים במבצע, בדומה לקציני ביון בריטים ואמריקאים אחרים, היו סופרי בלשים או חובבים מושבעים של ספרים כאלו. דא עקא, שגם הגרמנים קראו את אותה הספרות, והסטריאוטיפ של "איך נראה קצין בריטי ממעמד גבוה" התעצב בתודעתם באמצעותה. המצע הספרותי המשותף לבריטים ולאויביהם הגרמנים הפך את הסיפור הבדיוני של מרטין לאמין.

מראשיתה, הזכירה פרשת דרייפוס סיפור בלשי לכל המעורבים בה. אנשי "מדור סטטיסטיקה" קיבלו את המידע על המרגלים הגרמנים בצרפת, פיסות פיסות, באמצעות מכתבים מקומטים שהביאה להם המנקה של השגרירות הגרמנית, מדאם בסטיאן. הנספח הצבאי הגרמני, קולונל פון שוורצקופן, היה רשלן באופן בלתי רגיל, ונהג לזרוק מסמכים סודיים לסל הניירות במקום להשמידם. משם אספה אותם המנקה והעבירה אותם לביון הצרפתי. מפקד "מדור סטטיסטיקה", קולונל סנדהר, ועוזרו רס"ן אנרי, עקבו אחרי הפרשה כפי שקורא עוקב אחרי סיפור בלשי מתהווה. לעיניהם נחשפו לא רק הסוכנים שהפעיל שוורצקופן, אלא פרשיות האהבה ההומסקסואליות שלו עם שותפו לריגול, הנספח הצבאי האיטלקי. המכתבים היו רצופים בביטויים כמו "כלבלבי הירוק והקטן", "לולו הקטן", "התוקע שלך" או "כלבלב המלחמה היקר שלי." הומוסקסואליות היתה אסורה בתקופה, ותמיד היה אפשר לסחוט את שוורצקופן בעתיד באמצעות הידיעות הללו. לעניינינו חשוב, שהפרשה המתהווה הזכירה ספר ריגול זול, פורנוגרפי למחצה, עוד מימיה הראשונים.

"כלבלב המלחמה הקטן שלי": הנספח הצבאי הגרמני בפריז, קולונל מקסימיליאן פון שוורצקופן

בספטמבר 1894, הביאה מדאם בסטיאן לרס"ן אנרי מכתב מסל הניירות של שוורצקופן, שזכה מאז לכינוי "המכתב הנלווה" (צרפתית: Bordereau). במכתב הוזכר מרגל שפעל במטה הכללי הצרפתי. החשדות של סנדהר, אנרי ועמיתם, רס"ן דו פאטי דה קלאם, נפלו מיד על סרן דרייפוס, היהודי היחיד שפעל במטכ"ל. תרומתו של קלאם לגיבוש תיק ההאשמות היתה חשובה במיוחד. הוא לא היה איש מודיעין מקצועי, אלא קרוב משפחה של הרמטכ"ל ששימש, בזמנו הפנוי, כבלש חובב. חלק מחוקרי פרשת דרייפוס ציינו שהוא היה גם קורא מושבע של ספרי בלשים והרפתקאות, ובראשו מסגר את פרשת דרייפוס כאחד מהסיפורים האהובים עליו.

מי הוא הנבל הקלאסי בספר בלשים נוסחתי? מחד, אדם שאתם לא מצפים שיהיה הרוצח, ומאידך – מי שדבקים בו מספיק סטריאוטיפים שליליים ש"מתאימים" לדמות הנבל. דרייפוס התאים למשבצת הזאת במדויק. מחד, לא היו ראיות של ממש שעסק בריגול, וגם הביוגרפיה שלו לא התאימה לכך. בבורדרו היה כתוב שהמרגל יצא לתמרונים שדרייפוס לא היה מעורב בהם, ומעבר לכך, הוא היה עשיר (כלומר לא היה זקוק לכסף), נשוי באושר (לא היו לו הוצאות כבדות על פילגשים) ופטריוט צרפתי נלהב. מצד שני, בעיני אנטישמים כמו קלאם, אנרי וסנדהר, היו לו גם תכונות שתייגו אותו כנבל. לא רק שהיה יהודי, אלא גם דובר גרמנית מאלזאס, פרט שהחשיד אותו אוטומטית בקרבה לאויב. ההיסטוריון ז'אן דני ברדן מציין שאפילו את המעצר של דרייפוס ביצע קלאם כשחזור של דרמה האופיינית לספרות הבלשים של התקופה. הוא הזמין אותו בבגדים אזרחיים למשרד המלחמה, ביקש ממנו לכתוב משהו, ואז "עימת אותו" עם הדמיון לכאורה בין כתב היד שלו לבין זה שבבורדרו.

מאותו הרגע, הקונספציה בדבר אשמתו של דרייפוס התגבשה בתודעתם של קלאם ועמיתיו באופן שהיה קשור לבלי הפרד לתמונה הספרותית של "מרגל". העובדה שלא היו להם ראיות קבילות משפטית לא העלתה ולא הורידה. ברגע שאתה מגשר על "פרדוקס הבידיון", אתה יכול להאמין בסיפור שגוי, ואז, בדיעבד, תמצא כבר את ה"ראיות" שיאוששו אותו. אנשי מדור סטטיסטיקה שכנעו את עצמם שהכתב של דרייפוס דומה לזה שבבורדרו, ורק אז הביאו את הדוגמאות למומחה כתב יד אנטישמי בכדי שיאשש זאת.  הם רצו לסיים את החקירה. היה להם את החשוד, העניין כמעט ונפתר. במקרה כזה, מה הבעיה לשפץ קצת את התיק בכדי לגבש אשמה? הרי ממילא כולם יודעים שדרייפוס אשם. אנשי מדור סטטיסטיקה נקטו בשני צעדים. ראשית כל, אנרי עבר על התיק בכדי לדוג ממנו כל ראיה שיכולה לסייע להרשעה של דרייפוס. זה היה כמובן קטיף דובדבנים, צ'רי פיקינג, אחד מהחטאים הגרועים ביותר בתחום המחקר המודיעיני. הוא מצא מכתב משווארצקופן למאהבו האיטלקי, שהזכיר מפות סודיות שניתנו על ידי מרגל צרפתי, שהוגדר כ"מנוול D". D זה בטוח דרייפוס, לא?

אזי, הוא וחבריו החליטו לפברק את הראייה האחרונה, המכרעת, ובכך גלשו לתחום הפלילי. הם זייפו שני דוחות של מודיע ספרדי. בדוחות היו פרטים על סוכן גרמני בצבא הצרפתי, אבל אנרי, קלאם וסנדהר הוסיפו שורה שלא היתה קיימת במקור, כאילו הסוכן משרת במטה הכללי הצרפתי. זה היה זיוף – שנראה לאנרי וחבריו כמשרת אמת גדולה יותר. עכשיו כולם היו מעורבים בקונספירציה פלילית. הם לא היו מסוגלים לגלות את האמת בלי לפגוע בעצמם ובכבוד הצבא, וכך נוצר מעגל מכושף של הפללה והכחשה.

"קצב סטקטו מכשף": שימו לב לשחזור האפקט של "אני מאשים" בטריילר של "קצין ומרגל", סרטו עטור הפרסים של רומן פולנסקי

במאמרו הנוקב, "אני מאשים", הוקיע הסופר אמיל זולה את קלאם כ"יוצר של עיוות דין שטני זה, הייתי רוצה להאמין שמבלי משים, ובהגנה על מעשים אלה בשלוש השנים האחרונות." הכוח של "אני מאשים" אינו רק בשפה העוצמתית ובמקצב הסטקטו, שמזכיר בחלקו השבעה או כישוף, אלא בכך שחשף לעין הציבורית, בבת אחת, שקרים שנבנו זה על זה והצטברו רבדים רבדים כעובש על גבינה. כשמישהו משלה את עצמו ומגשר על "פרדוקס בידיון" בהתבסס על סטיגמות גזעניות וכאלו שהתגבשו תוך כדי קריאת ספרות, הוא מתקדם צעד אחר צעד במסלול השקר, כך שכל שלב נראה בעיניו הגיוני ואמין בפני עצמו. בהתחלה משתכנעים באשמה שלא קיימת, אז בוחרים במתכוון ראיות בכדי לאשש את מה שנכון כבר ממילא, אז מזייפים עוד ראיות שבסך הכל מוכיחות אמת ש"הכל מסכימים עליה", ולבסוף מקבעים את השקר בכדי להגן על עצמך מהשפלה ומאימת הדין. האנטישמיות היתה מרכיב, חיוני וקריטי, אבל חלקי בלבד, בתמונה העגומה הזאת.

ואיך הספרים שאתם קראתם משפיעים במצטבר על תפיסת העולם שלכם, ועל מה שאתם רואים כאמין או לא אמין, סביר או לא סביר, הגיוני או לא הגיוני?

דודי נפוליאון: המלצת קריאה חמה לחורף קר

טהראן, קיץ 1941. בעלות הברית פולשות לאיראן, ונער צעיר מתאהב בבת דודו יפת העיניים. הדוד עצמו, קצין זוטר בדימוס, מנהל ביד רמה משפחה מורחבת בעלת יומרות אריסטוקרטיות. הערצתו העיוורת לקיסר הצרפתי נפוליאון לצד איבתו הלוהטת לבריטים מעבירות אותו אט-אט על דעתו, ויחד עם משרתו הנאמן הוא שוקע בעולם של קרבות מדומיינים. ובינתיים שאר בני המשפחה שוקעים, מצידם, בסבך מזימות ותככים, מסתכסכים ומתפייסים, בקומדיית מצבים נפלאה ומצחיקה עד דמעות. "דודי נפוליאון" מאת איראג' פזשכזאד בתרגום אורלי נוי. המלצת קריאה חמה לחורף קר.

איראג' פזשכזאד, דודי נפוליאון (חרגול הוצאה לאור, עם עובד), מפרסית: אורלי נוי

יש בעולם אנשים שאוהבים לקרוא ספרים. מהם – יש כאלו שספרי היסטוריה מרטיטים אותם במיוחד. מי מאיתנו לא נשאב פעם לתוך ספר, וראה את עצמו לא רק מזדהה עם הדמויות אלא ממש מתהלך בקרבן: שותה כוס יין עם גיבורי מלחמת השושנים, חולק קערת אורז עם שוגון יפני, או מנהל שיחות מושחזות עם צ'רצ'יל בבונקר המלחמה בלונדון. במודע או שלא במודע, חלק מאיתנו היו רוצים להיות כמו הדמויות שאנחנו אוהבים. מנהיגים מוצלחים יותר או פחות משווים את עצמם בוקר, צהריים וערב לצ'רצ'יל. יש כאלו שהפראיות חסרות העכבות של ג'ינג'יס חאן קוסמת להם יותר. אולם דווקא דמותו של נפוליאון בונאפרט, קיסר הצרפתים, הילכה קסם על גנרלים, מצביאים וחובבי צבא ברחבי העולם כולו. אנטואן-הנרי ז'ומיני, ההוגה הצבאי המשפיע ביותר במאה ה-19, ראה את עצמו כמי שמנסה לזקק את גאונותו של נפוליאון לסדרת כללים שמי שיאחז בהם ינצח בכל קרב ובכל מלחמה. קארל פון קלאוזביץ, מבקרו הגדול של ז'ומיני, שדווקא תיעב עקרונות מסודרים וכללי אצבע, העריץ אף הוא את נפוליאון וקרא לו "אל המלחמה". מצביאים מאוחרים יותר, מהלמוט פון מולטקה, עבור בפרדיננד פוש ועד אדולף היטלר, ראו בקיסר מודל עליון לחיקוי. כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי קייתל נולאן, כמעט כולם שכחו שנפוליאון המיט על עצמו ועל ממלכתו תבוסה וחורבן מוחלט, מפני שלא ידע לרתום את גאונותו הצבאית לחזון פוליטי בר-קיימא. במקום לנצל את נצחונותיו ולהגיע להסדר, הטיל שוב ושוב את "קוביית הברזל" (קרי, הימר שוב ושוב על מלחמה) עד שהקובייה נטתה על צידה ושאבה אותו ואת צרפת אל התהום. אולם תבוסתו הסופית של נפוליאון מעולם לא הפריעה למעריציו הרבים, שמוסיפים לרכון על מפות וללמוד את מהלכיו, או לצטט ביראת קודש כל אמירה ואמירה שלו.

תופעת ההערצה ל"קיסר הצרפתים" עוטה עליה מלבוש ביזארי במיוחד בדודי נפוליאון, הרומן הקומי המופלא של הסופר האיראני איראג' פזשכזאד. "הדוד נפוליאון", דאי ג'אן, הוא זקן זועם בעל יומרות אריסטוקרטיות, שמנהל ביד רמה משפחה מורחבת בטהראן. שנאתו היוקדת לבריטניה, אויבתה המסורתית של איראן, הובילה אותו לקרוא כמעט כל ספר שנכתב בפרסית על נפוליאון, ואף ספרים רבים בצרפתית. בהדרגה, הוא מתחיל לראות את עצמו כיורשו של נפוליאון ולשדרג את עברו הצבאי בהתאם. בעבר שירת כקצין משטרה זוטר בדימוס, וניהל אי אלו קרבות עם שודדים במדבריות של דרום איראן. אולם לאחר שבלע אינספור ספרים על עלילותיו של נפוליאון בונאפרט, המצביא הגדול שהכה את שנואי נפשו הבריטים, החל לדמיין את עצמו יותר ויותר כגירסה איראנית של קיסר הצרפתים. לא רק שקרבות עם שודדים ספורים צמחו במהלך השנים למערכות בהשתתפות של אלפי חיילים, אלא שאלו דמו דמיון מפתיע לקרבותיו המפורסמים של נפוליאון באוסטרליץ ומרנגו. במשפחה המורחבת של הדוד, שחולקת גן באחת מהשכונות השקטות של טהראן, מודעים לכך שעלילותיו הם פרי הדמיון, אולם בהתחשב באימה שהוא מטיל על בני המשפחה, איש לא מעז לומר לו את האמת.

העלילה של "דודי נפוליאון" נפתחת בתאונה. בדיוק כשהמספר מתאהב בליילי, בתו היפה של הדוד נפוליאון, מפליג זה בסיפורי המלחמה הדמיוניים שלו באחת מהמסיבות המשפחתיות. ממש כשהוא מתאר את תמרוניו, נשמע "קול חשוד" מאחוריו של אחד האורחים. האשמה היא ככל הנראה קרובת משפחה רפת שכל, אולם הדוד נפוליאון מאשים את גיסו – אביו של המספר, וכעונש קוטע את אספקת המים לגן של שאר בני המשפחה. מכאן פותחים הדוד נפוליאון וגיסו בסדרה מורכבת של תמרונים, מזימות ומזימות נגד, אליהם נסחפים שורה ארוכה של טיפוסים ססגוניים, ביניהם מצחצח נעליים מקומי, שהדוד נפוליאון בטוח שהוא "סוכן של היטלר" שהגיע לשמור עליו מהבריטים, קצין הודי שנתפס בעיניו כראש הנחש של השירות החשאי הבריטי באזור, ודיפלומט יפה תואר, שנון והולל ממוצא אצילי. הדיפלומט, אסדוללה מירזא, נהנה לצפות בדוד ובגיס נלחמים זה בזה, אך נרתם לסייע למספר הילד שהופך לקורבן העיקרי במאבק בין שתי מעצמות העל של המשפחה. בגלל הסכסוך בין אביו ובין דודו, הוא לא יכול לראות יותר את אהובתו, ליילי, שממילא הובטחה בידי הדוד נפוליאון לבן דוד מאוס במיוחד. במקביל, עוסק אסדוללה בנסיונות אינסופיים להשיג "סן פרנסיסקו" (הכינוי שלו לסקס) עם נשים נשואות, ובמיוחד אשתו היפה של הקצב האימתני שיר-עלי. בכמה מהסצינות היפות ביותר בספר, המחבר מראה כיצד דווקא הבעל האלים, הקנאי והרצחני ביותר בסביבה (מאז שעלה לרגל לאחד מקברי הקדושים נשבע שלא לבתר בני אדם בסכין הקצבים שלו, ומאז הוא רק הולם בהם עם שוק כבש) – עיוור לחלוטין למתרחש מאחורי גבו.

לקורא הישראלי, שרואה יום יום כיצד נאשמים ופוליטיקאים למיניהם מנסים לדחות את רוע הגזירה באמצעות תירוצים קלושים מסוגים שונים (וזכור לטוב הניסיון של הליכוד לדחות את הבחירות בנימוק של הילולה לרבי אלימלך מליז'נסק), תדבר במיוחד הסצינה הבאה. יום אחד, מגלה גיסו של הדוד נפוליאון כי המצביא הדגול הסתתר מתחת למיטה מאימתו של פורץ. הוא מתכנן לערוך מסיבה מפוארת בגן ביתו, עם ממתקים, מגדנות, אלכוהול משובח, נגנים וזמר, ולהזמין אליה את כל קרוביו, כדי לגלות את קלונו של דאי-ג'אן ברבים. על מנת להרחיק את רוע הגזירה, מנצלים הדוד נפוליאון ומשרתו הנאמן, מש-קאסם, אירוע דתי אזוטרי פרי דמיונם. בעזרתו של המטיף השכונתי המושחת, הם מפברקים טקס אבלות לשהיד מומצא, ואף מזמינים מתאבלים מקצועיים מהשוק שיעשו רעש ויהלמו על החזה. גיסו של הדוד נפוליאון יודע שהמסיבה שלו נגמרה עוד לפני שהחלה. אפילו אם מישהו יעז להגיע אליה בשעה שטקס אבלות שיעי מתרחש בבית הסמוך, יפרצו המקוננים מהשוק לביתו ויקרעו אותו לגזרים.

לספר זה, כפי שכותבת המתרגמת, היתה השפעה על הספרות האיראנית ואפילו על השפה הפרסית המודרנית. עד היום, נשים איראניות עשויות להסמיק כאשר מישהו מזכיר בפניהן את הביטוי "ללכת לסן פרנסיסקו", מבית מדרשו של הדוד השובב אסדוללה מירזא, ובני שיח משני המינים עשויים לומר באופן אירוני "למה לשקר? עד הקבר אה אה", ולהרים ארבע אצבעות, מנהגו של מש קאסם, משרתו הנאמן של הדוד נפוליאון, בכל פעם שהוא ממציא סיפור.

מחשבה שעלתה לי בזמן קריאת הספר, היא על ההרמטיות המוחלטת, החונקת ממש, של תיאוריות קונספירציה. כפי שכתב ההוגה הבריטי השנון גילברט קית צ'סטרטון, הבעיה בתיאוריות מהסוג הזה שההיגיון הפנימי שלהן כל כך מוצק עד שלא ניתן להפריכן. אם דאי ג'אן נפוליאון סבור שהבריטים מנסים להפיל אותו בפח, הרי מן הסתם הם ישחדו את שכניו ואת קרוביו, ולכן כל מי שמנסה להסביר לו שאיש אינו רודף אחריו הופך להיות חלק מהקונספירציה. כל פרט, מהעלמותו של מצחצח הנעליים מהרחוב ועד הקצין ההודי שמשתין על שיח הורדים שלו, משתלב בתמונה הרמונית של מזימה מתוחכמת ומשומנת. בסופו של דבר, כמו שכותב צ'סטרטון, הדרך היחידה לרפא חולה בתיאוריות קונספירציה היא לפתוח את עולמו לאוויר צח, לאנשים ולגירויים שנמצאים מעבר לעולם הסגור שברא לעצמו. אולם בגן מוקף החומה של דאי-ג'אן נפוליאון, שתושביו מתחלקים בין אויבים מושבעים, אלו שמתמרנים אותו ואלו שסרים למרותו, אין ולא יכול להיות אוויר צח מהסוג הזה. מנקודה זו, הסיפור הופך להיות יותר טרגדיה מאשר קומדיה. בלי להיכנס לספויילרים, אומר שבשכונה דווקא יש מרגל אמיתי, אבל ממש לא מי שהדוד נפוליאון מדמה לעצמו. ומי שרוצה לדעת כיצד מתפתחת העלילה המפתיעה – מוזמן לקרוא את הספר.

לסיכום ההמלצה החמה הזאת על דודי נפוליאון, ספר שהוא בו בזמן סטירה חברתית נוקבת הן על החברה האיראנית והן על תופעת שיגעון הגדלות, חשוב לומר מספר מילים על התרגום. אורלי נוי, שתרגמה את הספר מפרסית ביד אומן, היא אחת המתרגמות הפוריות והחשובות ביותר של ספרות איראנית לשפה העברית. שליטתה המוחלטת ברבדי העומק של שתי השפות וכשרונה הפואטי (ממליץ לכולם לקרוא את תרגומי השירים שלה מפרסית, למשל כאן) הופכת כל תרגום שלה לתענוג קריאה שאין כמותו. באופן לא מפתיע, התרגום של דודי נפוליאון הוא לא רק קריא וקולח, אלא גם שומר על ההומור והשנינות של המקור. מי שראה כיצד מתרגמים לא מוצלחים חירבו ספרי הומור זרים כמו "שלושה בסירה אחת", יודע שאין זה דבר של מה בכך. לבסוף, נוי מצרפת הערות מאירות עיניים, בתמצות ובטוב טעם, ואחרית דבר שתסייע לקורא העברי להבין את הספר בהקשרו האיראני המקורי.

לוּ: היסטוריה חלופית לישראל

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון" של מפא"י היה מתחלף בעקרונות ליברליים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, טווה אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר "לוּ". הרעיון מעניין, הדמויות שובות לב בחלקן, והכתיבה שנונה ומלאת הומור. ובכל זאת, העלילה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ובאי הבנה בוטה של האילוצים שממשלות נתקלות בהן בעולם האמיתי. כך, החלטות טובות ויצירתיות נבלעות בתרחישים אופטימיים ומופרכים על גבול ההזייה. ינשוף היסטורי מסביר.

תוצאת תמונה עבור לו היסטוריה חלופית

אורי רדלר, לוּ : היסטוריה חלופית לישראל (הוצאת סלע מאיר). ניתן לרכוש עותק אלקטרוני באתר Getbooks.

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון של מפא"י" היה מתחלף בעקרונות ליברלים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, רקם אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר לוּ שראה אור בהוצאת סלע מאיר.

בסיפור של רדלר, מצליח אריה שיינהויז, מנהיגה המדומיין של "המפלגה הליברלית", לכבוש את השלטון באמצעות קמפיין נגד הצנע, ולדחוק את מפא"י לעמדה של אופוזיציה נצחית. שיינהויז ויד ימינו, פנחס גרוסמן, כורתים ברית עם החרדים, המזרחים והערבים, מחוקקים חוקה ומשנים את שיטת הבחירות. הם נמנעים מלהקים עיירות פיתוח, ומנהלים באופן שונה את הסכסוך הישראלי-ערבי. אחרי מלחמת ששת הימים מכריז ראש הממשלה גרוסמן שזמנו של הקולוניאליזם תם ומקים מדינה פלסטינית בשטחי 1967 ובחלק מסיני. בנוסף, הוא אוסר פעילות דתית יהודית או מוסלמית על הר הבית והופך את מסגד אל אקצא למוזיאון. יורשתו, יעל דרגל, חותמת גם שלום עם מצרים וירדן, ומקימה גוש כלכלי קפיטליסטי משותף של ישראל, ירדן ופלסטין.

ראשי הממשלה של המפלגה הליברלית לא נותנים כסף כמעט לשום מטרה שהיא, שומרים על תקציב מאוזן עם עודפים, וכך מושכים השקעות זרות. הם מבטלים מיד את הממשל הצבאי על ערביי ישראל, מכבדים את אורח חייהם של החרדים אך לא נותנים לישיבות אפילו אגורה שחוקה. האוניברסיטאות לא מקבלות כמעט כסף ממשלתי "אך בכל זאת פורחות" (ואין חוגים למגדר, תודה ששאלתם). רדלר מצטט מתוך דוחות מדומיינים של כלכלנים והיסטוריונים, שמסבירים איך הקפיטליזם של המפלגה הליברלית סייע להפוך את ישראל לאחת הכלכלות החזקות ביותר בעולם, שכל המשברים כמעט פוסחים עליה. דרגל הופכת את השלטון הליברלי של קודמיה למשטר ליברטריאני של ממש, אנרכיסטי כמעט, ומרוקנת למעשה את הממשלה המרכזית מתוכן. היא מבטלת את מס ההכנסה, מתירה זנות, הימורים וסמים, ומורה להחזיר עודפי תקציב לאזרחים בכל שנה. נעמה סינוואני, המנהיגה הצעירה ביותר של המפלגה ואחת הגיבורות המרכזיות של רדלר, מביעה תקווה שבעתיד אף אחד לא יידע אפילו מי הוא ראש הממשלה, כי לתפקיד פשוט לא תהיה חשיבות. השמאלנים, כמובן, ממורמרים כדבעי, וקטעי התוכחה שנכתבים בסגנונם ומפיהם של מאיר שלו, דוד גרוסמן ואינטלקטואלים אחרים הם מהמשעשעים ביותר בספר.

פרץ ברנשטיין – ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים, המודל ל"מפלגה הליברלית" בספר. קרדיט: טדי בראונר, לע"מ

לוּ הוא ספר אוטופי, וזהו מקור חולשתו. ההכרעות שרדלר מתאר, שחלקן בהחלט הגיוניות ונבונות יותר מאלו ההיסטוריות, נבלעות בים של תרחישים אופטימיים על גבול ההזייה. לא זה המקום לבקר את תחזיותיו הכלכליות של המחבר, אם כי ניתן לתהות כיצד מדיניות שקופאת על שמריה במשך יותר משישים שנה מצליחה במאה אחוז מהמקרים. הניתוח הפוליטי שעומד בבסיסו של החיבור אינו רק אופטימי, אלא בלתי הגיוני באופן שפוגע בתזה כולה.

שימו לב, למשל, לקואליציה שהמפלגה הליברלית מתבססת עליה, מעין ברית מיעוטים של חרדים, ערבים, מזרחים ובורגנים בערים הגדולות. אלו נותרים נאמנים למפלגה במשך עשורים, ללא ויכוחים וללא חיכוכים. הם עושים זאת, כך רדלר, מפני שמדיניות "אי ההתערבות" הקפיטליסטית של הממשלה מאפשרת לכולם לפרוח, על חשבון קבוצות האינטרס הזדוניות של מפא"י. אולם, אבוי, לבני אדם יש גם אינטרסים שאינם כלכליים, אלא אידיאולוגיים או זהותיים. אם נצטט את מאמרו של יצחק קרומביין באחד מינשופי העבר, רדלר חושב אך ורק על ציר הקיום ומתעלם לחלוטין מציר הייעוד. שיינהויז, למשל, לא מצליח להגיע לשפה משותפת עם המנהיגים החרדים, והשיחה שלו עם ה"חזון איש" מסתיימת בטונים צורמים. הרב הגדול בתורה מדבר על "הגמל הריק" של החילונים, וראש הממשלה תוהה האם הוא ראה גמל מימיו. די בכך כדי לסכל שיתוף פעולה פוליטי מאורגן בין הציבור החרדי-ליטאי לממשלה. ומישהו מאמין שבמשך שישים שנה, לא יהיה ולו מאבק אחד על שבת וכשרות? החרדים של רדלר לא מוציאים הגה אפילו כשיעל דרגל ממסדת את הזנות, כאילו יש להם רק דרישות חומריות ואפס התעניינות בפרהסיה היהודית של המדינה.

התרחיש של רדלר חוצה במידה רבה יותר את קו המופרכות, בכל הנוגע לציבור הערבי. גם כאן, שיינהויז וגרוסמן נוקטים בצעדים חשובים, כמו מינוי ערבים לממשלה מהרגע הראשון והתרחקות מפרדיגמת "הסיכון הבטחוני" של מפא"י. אולם, האם הערבים ימשיכו להצביע לראש ממשלה שמבטל את המסגדים בהר הבית והופך אותם למוזיאון? גם אם נתעלם מכך, קשה להבין כיצד ציבור עני ואנפלביתי בחלקו, פצוע ומוכה בהלם, כפי שהיה הציבור הערבי בשנות החמישים, הולך שבי אחרי שר אוצר שקובע בפניהם כי "תל אביב לא מקבלת אגורה, וגם אתם לא תקבלו אגורה." אנשים שמצבם רע, ההזדמנויות שלהם מועטות והבידוד שלהם גדול, מאד לא יעריכו מדיניות של "שב ואל תעשה", אפילו אם היא עשויה להועיל להם בטווח הארוך. גם כאן, מפא"י כמובן היתה עשויה לנצל את המצב ולהבטיח כספי חלוקה, כדי לגזול קולות מהמפלגה הליברלית. עוד פחות סביר להניח שהפלסטינים, שזוכים בעצמאות כמדינת חסות, יהיו כינור שני לישראל, כפי שרדלר מתאר אותם בכל מהלך העלילה.

"תל אביב לא מקבלת אגורה, וגם אתם לא תקבלו אגורה" – המוכתר של אום אל פאחם חותם על הצהרת אמונים בישראל לקראת סיפוח הכפר, 1949

אלו, כמובן, בעיות שאפשר להתמודד איתן. אבל הקלות שבה המפלגה הליברלית מצליחה לעשות זאת, בלי לחץ פוליטי פנימי, בלי לאבד את השלטון אפילו פעם אחת, אפילו בלי לסדוק את ברית המיעוטים שלה, הופכת את הספר לפנטזיה יותר מאשר להיסטוריה אלטרנטיבית אמיתית.

מכאן, אני מגיע לממד חוסר הסבירות השני בספרו של רדלר, והוא התנהגותם של הנבחרים. מנהיגי המפלגה הליברלית לדורותיהם הם צנועים, ישרים, חסרי אינטרסים וחושבים אך ורק על טובת הכלל. לא מלכים פילוסופים במובן של אפלטון, שהרי מנהיג מתערב ויודע כל הוא הדבר השנוא ביותר על רדלר, אלא קיסרים פילוסופים במובן הדאואיסטי של המילה: פשוט נותנים לדברים להתנהל מעצמם. אמנם, אישיותם שונה, והמניירות הקטנות שלהם מספקות לא מעט רגעים משעשעים, אולם הטוהר שלהם חסין לחילופי הדורות, ואינו פגיע לסיאוב שעלול לתקוף כל מפלגה ששולטת במשך מעל שבעים שנה. אריה שיינהויז הוא קדוש יידישאי, פנחס גרוסמן – קדוש קירח וקדורני, יעל דרגל – קדושה טכנוקרטית, ואילו נעמה סינוואני – קדושה תימניה מצודדת. אף אחד מהם, למשל, לא מתפתה לבזבז כספי ציבור על מטרות שיקרות לליבו, שלא לדבר על תומכים פוליטיים או (רחמנא לצלן) שחיתות ממש. כולם מוכנים לעבוד בתת תנאים, פיזיים ממש, ולוותר כל הזמן על סמכויותיהם עבור האידיאל של ממשלה קטנה וליברטריאנית. ואם נותר כסף בקופה – הם מחזירים אותו לאזרחים. עזבו את העובדה שיש מעט מאד בני אדם כאלה בעולם. גם אם היו קיימים, שרידותם הפוליטית היתה מוטלת בספק, מפני שלא היתה להם דרך לתגמל את תומכיהם.

למעשה, המספר חושף בלי דעת את חוסר התוחלת, והאידיאל שלו קורס לתוך עצמו כמה וכמה פעמים. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא סירובה העיקש של המפלגה הליברלית, עד סוף שנות השמונים, לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. הסרבנות הזאת, מיותר לומר, אינה נובעת משיקולים כלכליים, אלא מאובססיה אנטי-גרמנית ו"שריטת שואה" נוסח מנחם בגין. כלומר, מנהיגי המפלגה הליברלית, משיינהויז והלאה, מקריבים את האינטרס הבטחוני, הדיפלומטי והכלכלי של מדינת ישראל על חשבון שיקולים אידיאולוגיים פרטיים. ואם בנושא הגרמני, מדוע לא בנושאים אחרים? יתכן שאחדים משרי הממשלה מחזיקים באובססיית שואה. ואולי שרים אחרים מחזיקים באובססיית מימון ספורט תחרותי? או באובססיה לבנות יישובים בנגב? או באובססיה להפוך את מדינת ישראל למעצמת רוק אנד רול באמצעות מימון ממשלתי? השנאה לגרמניה מראה עד כמה רדלר עצמו אינו מודע לאינטרסים הפרטיים היקרים לליבו, בעודו לועג לאינטרסים המיוחדים היקרים לאחרים.

גם המפלגה הליברלית היתה מתנגדתהפגנה נגד הסכם השילומים. קרדיט: לע"מ.

למעשה, הטיפול של המפלגה הליברלית (קרי רדלר) בענייני חוץ, מוסיף נדבך שלישי, נוסף, לאוטופיזם הבלתי מציאותי של הספר. נראה שהממשלות הליברליות לדורותיהן פשוט לא מתעניינות ביחסי חוץ. השגרירויות נרקבות, מדינות חשובות נותרות ללא ייצוג דיפלומטי, ומעצמות כלכליות ופוליטיות כמו גרמניה זוכות להתעלמות. אפילו היחסים עם ארצות הברית "מפשירים", ולא במקרה, רק בימי רונלד רייגן. אולם כל מי שמכיר, ולו במעט, את ההיסטוריה הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה, יודע כי ישראל לא היתה יכולה לשרוד ללא תמיכה מעצמתית כלשהי. רדלר מצמצם את האתגרים הבטחוניים שעומדים בפני המדינה החדשה אך ורק למלחמת ששת הימים. הוא מתעלם לחלוטין משני העשורים שקדמו לה, והציבו בפני ישראל אתגרים בדמות פלישות טרור, מלחמה על המים, פעולות פאדיון ומירוץ חימוש עם המדינות השכנות. כל אלו היו מחייבים את הממשלה להשקיע סכומים אדירים בביטחון כל הזמן, ובעיקר – לטוות רשת קשרים דיפלומטיים שתאפשר לה להתמודד עם מצור ולחץ ערבי וסובייטי. רדלר מזניח את כל זה לטובת גישה מיסטית כמעט של "עם לבדד ישכון", שראויה אולי למשה פייגלין אבל לא להיסטוריה אלטרנטיבית בנויה כהלכה. אולי, בסופו של דבר, החלטתה של ראש הממשלה נעמה סינוואני, הגיבורה האהובה על רדלר, לייבש את האקדמיה הישראלית ובמיוחד את החוגים להיסטוריה, לא היתה נכונה במיוחד, ואיש לא יכול להעיד על כך יותר מהמחבר עצמו.

הרעיון שלו לוּ הוא בסופו של דבר רעיון טוב. מעניין מאד לדעת כיצד היתה מתפתחת ישראל, לו ממשלותיה הראשונות היו צועדות בכיוון ליברלי וקפיטליסטי יותר. אבל היסטוריה אלטרנטיבית טובה אסור לה שתשווה סוציאליזם מאפייניקי בפועל, עם כל השחיתות וחוסר היעילות שנלוו אליו, לליברליזם בתיאוריה. מי שמעוניין לכתוב היסטוריה כזאת, צריך להדגים כיצד ליברלים או ליברטריאנים מסוגלים להתמודד עם הבעיות של העולם האמיתי, מגבלות האופי האנושי וסערות הפוליטיקה הבינלאומית כפי שהן. לוּ יהי, וספר כזה ייכתב אי פעם בעתיד.

אהובת המוות קשורת הרגליים: האימה מבעד לרומנטיקה

בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. הפיתויים שעומדים בפניה נוצצים אך קטלניים. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים המונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. לא נגלה לכם את סופו של הספר, אולם נקביל את עלילותיו של הבלש פנדורין, שנלחם ברומנטיקה של המוות, לאקטיביסטים סינים שניסו לבער את מנהג "קשירת הרגליים" לנשים, רוע שנעטף גם הוא במילים מתקתקות ופיוטיות. ינשוף ספרותי על האימה שמבעד לרומנטיקה.

Image result for ‫אהובת המוות‬‎

בוריס אקונין, אהובת המוות – פרשה דקדנטית. מרוסית: יגאל ליברנט (ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג)

"ולא נעמוד מול מזבח

לעולם לא אהיה נשואה

הנסיך החיוור קורא לי

למוסקבה, אל צל השקיעה."

בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. מאשה, נערה מסיביר הרחוקה, מסתובבת ברחובות העיר פעורת עיניים עם נחש זעמן כרוך לצווארה, ומחפשת הרפתקאות. אלו, למרבה הצער, מוצאות אותה יותר מהר מאשר תכננה. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים מסתורי, שמונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. כמו הספרים הקודמים, גם ספר זה מוגש לקורא העברי בתרגומו המאלף והקולח של יגאל ליברנט.

אראסט פטרוביץ' פנדורין, הגיבור המרכזי של הסדרה, חוזר למוסקבה לאחר גלות מרצון שנמשכה מספר שנים. פנדורין, חובב תרבות יפן, מאמץ לעצמו את הכינוי הרומנטי "הנסיך גנג'י" וחודר למועדון המתאבדים על מנת לפענח את צפונותיו. כדי להציל את מאשה, אהובת המוות, מגורלה המתקרב, עומד בפניו אתגר עצום. האם יצליח לנפץ את הרומנטיקה של המוות, "החתן הנצחי" ולחשוף את הכיעור והאימה הנחבאים מאחורי המילים הפואטיות?

Erast Fandorin.jpg

אראסט פנדורין (בגילומו של אולג מנשיקוב) בסרט "יועץ ממלכתי", המבוסס על הספר השישי בסדרה

אני לא אגלה לכם כמובן את סופו של הספר, אלא – כהרגלו של הבלוג הצנוע הזה – אקביל את העלילה של אקונין ללוחמים היסטוריים אחרים שנאבקו לעקור את הרע מקרבם, רוע שנעטף גם הוא ברומנטיקה פיוטית ומתקתקה. אני משער שרוב קוראי הינשוף שמעו כבר על אחת התופעות המחרידות יותר של מזרח אסיה, קשירת הרגליים לנשים בסין. לפי המנהג, שהתחיל עם קורטיזנות ונערות מופיעות למיניהן במאה ה-12 והתרחב לחלקים נרחבים של האוכלוסיה עד המאה ה-19, אמהות קשרו את הרגליים של בנותיהן על מנת שלא יתפתחו באופן טבעי. המטרה היתה אסתטית: להפוך את הרגליים לקטנות ויפות, אך הפגיעה היתה קשה. הנשים קשורות הרגליים התפתחו באופן מעוות, ספגו נזקים כבדים בעמוד השגרה והתקשו בהליכה. במאה ה-19, המנהג הפך כה נפוץ במעמד הבינוני והגבוה, עד שאמהות היו חייבות לקשור את רגלי בנותיהן כדי לדאוג לרווחתן. אישה שרגליה לא היו קשורות לא תוכל להתחתן, ותיאלץ לבלות את חייה כנערה משרתת ולספוג השפלות והתעללויות. מרגע שרגליה של אישה נקשרו, הנזק היה כמעט בלתי הפיך. במאה ה-19, ניסו מורדי הטייפינג (כת דתית רצחנית שנדבר עליה בהזדמנות אחרת) להסיר בכוח את הקשרים על רגליהן של נשים בננג'ינג, עיר חשובה שהצליחו לכבוש. רבות מהנשים האלה מתו מזיהומים ומנמק.

בדיוק כמו שירי המוות המפתים ברומן של אקונין, מנהג קשירת הרגליים שרד כל כך הרבה שנים בגלל ההילה הרומנטית שנקשרה אליו. דורות של משוררים סיניים כינו אותו "הלוטוס המוזהב", והציגו את הרגליים הקטנות והעדינות בשורה ארוכה של ציורי דיו מצועצעים, סיפורים, בלדות וענן מוזהב של מלל פיוטי. בסיפור שלנו, מילאה התנועה הלאומית הסינית את תפקידו של פנדורין-ג'נג'י. מאז סוף המאה ה-19, התחילו הלאומנים הסינים להוקיע את העוולות הפיאודליות שאותן זיהו עם תרבות קפואה ומנוונת ועם השלטון הקיסרי השנוא. כמעט מההתחלה, זכויות האישה היו במקום מרכזי בסדר היום. הלאומנים הוקיעו תופעות מיזוגניות כגון רצח תינוקות ממין נקבה, הכאת נשים, והתעללויות בכלות צעירות מצד חותנותיהן, שרווחו במשפחות סיניות מסורתיות. ובמיוחד, הם התנגדו לקשירת הרגליים. חיסול המנהג הפופולרי הזה הפך, במיוחד בתחילת המאה העשרים, לאחת המטרות המרכזיות של התנועה הלאומית הסינית.

"הלוטוס המוזהב" – ציור המתאר קשירת רגליים

לאחר נפילת השלטון הקיסרי במהפכת 1911, התחלקה סין בין ברוני מלחמה שונים, והחל מ-1927 התאחדה בהדרגה תחת שלטונה של "מפלגת האומה" המודרניסטית. השליטים החדשים לא רק שלא עודדו את קשירת הרגליים, אלא חלק מהם ניסו להילחם בה. אולם אבוי – המנהג היה פופולרי מדי, והתגלה כעמיד למדי לכפייה שלטונית. אמהות קשרו את רגלי בנותיהן בסתר, שוב, כדי לדאוג לרווחתן ולנישואיהן העתידיים. ברוני מלחמה רפורמיסטיים (המפורסם ביניהם הוא יאן סי-שאן) הוציאו מחוץ לחוק את המנהג, שלחו פקחים והטילו קנסות. אולם הפקחים היו לרוב קצינים בורים ומושחתים, שניצלו בגסות את הכוח שהופקד בידיהם. הם חדרו לבתים עם נשק שלוף והחלו "לבדוק" את הנשים ולדרוש מהן להתפשט כדי לוודא שהרגליים של אף אחת לא קשורה. גנרל יאן, שהמעשים המגונים הללו הגיעו לידיעתו, ניסה להחליף את הפקחים הגברים בנשים, אבל גם זה לא עזר. הגברים הסינים חשו מושפלים שנשים זרות חודרות לבתיהם ונותנות להם הוראות, וקשירת הרגליים הפכה לסוג של התנגדות פופולרית לעריצות. גם שיטות אחרות, רכות יותר, כמו הטפות מוסריות, לא ממש עבדו. גנרל יאן ודומיו במחוזות אחרים ניסו להסביר שמנהג ברברי כמו קשירת רגליים מפריע לשאיפה להפוך את סין למדינה מודרנית, ולפעמים פנו לרגשות הומאניטריים, אך לשווא.

Yan Xishan.jpg

ניסה לשלוח פקחים – גנרל יאן סי-שאן

המאבק בקשירת הרגליים התקדם באופן משמעותי רק בשנות העשרים של המאה ה-20, כשהרפורמיסטים השונים (ובעיקר ארגונים הקשורים למפלגת האומה) הבינו שהדרך הטובה ביותר להילחם במנהג היא לפוגג את הרומנטיקה שלו. הם החלו להפיץ בתקשורת ההמונים צילומי תקריב ורנטגן של רגליים קשורות, מעוקמות ומעוותות. לפני כן, נחשפו רוב הגברים הסינים לרגל הקשורה באמצעות אותו ענן רומנטי ומתקתק של שירים, סיפורים וציורי דיו. גבר סיני ראה את רגליה הקשורות של אשתו רק ברגעים המיניים והרומנטיים ביותר שלאחר החתונה, דבר שהעניק מסתורין מושך לכל העניין וצבע אותו בצבעים של תשוקה. אולם כעת, כאשר התמונות הריאליסטיות עד כיעור של הרגליים הקשורות יצאו מהמרחב הפרטי והגיעו לעיתונות, המנהג התחיל לאבד מקסמו. כשכל סיני ראה בעיתוני הבוקר תמונות של עצמות שבורות ומעוקמות, כבר היה מגוחך להתפייט על "הלוטוס המוזהב". מפלגת האומה ליוותה את קמפיין התעמולה הזה בצעד חשוב נוסף: היא התחילה לארגן עצומות המונים של גברים, שנשבעו שלא יתחתנו עם אישה שרגליה קשורות. כך, בינות לרסיסי הרומנטיקה השבורה, תקפו הלאומנים את ההיגיון הבסיסי של המנהג. הרי רוב האמהות קשרו את רגלי בנותיהן כדי להבטיח להן שידוך טוב. וברגע שהסתבר לכולם שגברים רבים מאד לא רק מעדיפים אישה עם רגליים טבעיות, אלא לא מוכנים להתחתן עם קשורות רגליים, המנהג דעך ונמוג במהירות. כבר בשנות החמישים והשישים הוא ירד לטמיון ההיסטוריה.

A bound foot

הצילומים שברו את הרומנטיקה: רגל קשורה, כפי שהיא באמת

האם ברוסיה הצארית, באותו זמן ממש, יצליח הבלש פנדורין במאבקו לפוגג את הרומנטיקה של המוות, בטרם ינחת הגרזן על צווארה של מאשה, ועל צווארו שלו? כדי לדעת את התשובה, תצטרכו לקרוא את אהובת המוות.

נ.ב. בשלהי יוני 2019, הרגע הגדול יגיע. יגאל ליברנט (מתרגם סדרת פנדורין), שלום בוגוסלבסקי ואנוכי נדריך טיול ראשון של "עלייה לקברי רשעים" לרוסיה, פולין ואוקראינה. בתוכנית: מסע בעקבות שליטים מטורפים, שוטרים חשאיים, מורדים, שודדי דרכים ורוחות רפאים. ועוד הרבה, הרבה הפתעות. הודעה רשמית בקרוב ממש.

%d בלוגרים אהבו את זה: