קטגוריה: הינשוף הספרותי

ביקורות ספרים

"השטן ירד לעיירה": פרשת ידוובנה – התעלומה הנוראה ופשרה

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. רבים מהמקומיים קיוו שהסיוט הקומוניסטי-סובייטי נותר מאחוריהם, והתבוננו בתקווה לעתיד קשה אך נסבל תחת שלטונה של גרמניה הנאצית. אולם חלק גדול מהתושבים עשו הרבה יותר מאשר לשמוח. הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס, שחשף בספר שערורייתי כיצד פולני ידוובנה טבחו באופן שיטתי את יהודי העיירה, עמד במרכז סופת אש וזעם שהותירה שאלות יותר מאשר תשובות. מה פשרה של התעלומה המחרידה של ידוובנה, ומדוע השטן נמצא בפרטים הקטנים? ינשוף היסטורי מסביר.

Image result for ‫שכנים גרוס‬‎

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. מקומיים רבים ראו את הגרמנים כמשחררים מהסיוט הקומוניסטי-סובייטי, וקיוו לעתיד קשה אך נסבל. מנהל בית הספר יצא ממקום מסתורו, אסירים פוליטיים שוחררו, משפחות התאחדו לאחר שפליטים חזרו מהיער. לפיכך, הגיבו רוב אזרחי ידוובנה על בוא הגרמנים בשמחה מדודה.

חוץ מאלו שלא.

ידוובנה, עיירה ישנונית בת כמה אלפי תושבים, היתה מחולקת כמעט שווה בשווה בין פולנים קתולים ליהודים, רבים מהם אורתודוקסים מתבדלים ומאמינים. במהלך שנות השלושים, היחסים בין הקבוצות היו תקינים על פני השטח. פולנים ויהודים סחרו והתרועעו זה מזה. אולם במעמקים, רחשה איבה קשה בין הקבוצות. יהודי העיירה ידעו היטב שכדאי להם לשמור על פרופיל נמוך בימים מועדים לפורענות כמו חג הפסחא, שעורר את זיכרון צליבתו של ישו ולפיכך גם אלימות ספורדית מצד השכנים הנוצרים. הללו היו ברובם מצביעים של ה"מפלגה הלאומית-דמוקרטית" (ENDEC), מפלגת האופוזיציה הימנית שהחזיקה בעמדות אנטישמיות חריפות. אולם למרות התהום בין הקבוצות, אנשים פחות או יותר חיו את חייהם – עד שחל תקר חמור.

Image result for Jedwabne

היחסים בין יהודים לשכניהם התערערו באופן חריף בסתיו 1939, כאשר פולין חולקה בין הסובייטים לנאצים וחדלה מלהתקיים. בניגוד לערים ידועות יותר כמו וורשה או לודז', ביאליסטוק, לומז'ה ובנותיהן, לרבות ידוובנה, עברו לשליטתה של ברית המועצות. התושבים, יהודים כנוצרים, סבלו קשות תחת השלטון הסובייטי. רבים מבני האליטה של העיירה, לרבות המעמד היהודי העליון, נכלאו או הוגלו לעומק ברית המועצות. היהודים ייראי השמיים של ידוובנה סבלו גם דיכוי דתי תחת הסובייטים. אולם בעיני רובם, היה מדובר ברוע פחות בהשוואה לכיבוש הגרמני-נאצי. היהודים העניים יותר בעיירה, לרבות פליטים שזרמו אליה מאזור הכיבוש הנאצי, נאלצו למצוא עבודה במנגנון הממשלתי הסובייטי. אחדים, בעיקר מיעוט קטן של צעירים קומוניסטים, עשו זאת בהתלהבות, בין אם מאופורטוניזם ובין אם מאמונה כנה באידיאל הקומוניסטי. היו ככל הנראה גם כאלו שניצלו את ההזדמנות כדי להיפרע משכנים אנטישמים שרדפו אותם קודם לכן. "רציתם פולין בלי יהודים", נזכר פולני אחד בדברי שכנו, "עכשיו אין פולין – ויהודים יש." אולם הקומוניסטים הנלהבים היו מיעוט קטן מבין יהודי ידוובנה, ולא חסרו גם משתפי פעולה מבין הפולנים הנוצרים. קחו, למשל, את משפחת לאונדסקי, משפחה פולנית של עובדי כפיים ממצביעי המפלגה הלאומית-דמוקרטית. האב צ'סלב ואשתו נאלצו לברוח ליער מפחד הקומוניסטים, בעוד שניים מהבנים, ירזי וזיגמונט, שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית כדי לעזור להוריהם, ולעצמם. משפחת לאונדסקי, צ'סלב, ירזי וזיגמונט – השמות שלהם עוד יחזרו לככב בסיפור שלנו.

Image result for Jedwabne

בית הכנסת של ידוובנה, 1939

ב-22 ביוני 1941, פרץ מבצע ברברוסה, וגרמניה פלשה לשטח ברית המועצות. הצבא האדום התמוטט, ומזרח פולין נכבשה על ידי הוורמאכט במהירות. יחידות הצבא התייחסו ליהודים ולפולנים באופן אכזרי ביותר, אם כי ההתנהגות השתנתה ממקום למקום, אולם היה זה כאין וכאפס לעומת "עוצבות המבצע" של הס"ס, האיינזצגרופן, שהתקדמו ממקום למקום כדי "לטהר" את השטח שמאחורי החזית מגורמים עוינים. בהוראתו הישירה של מפקד משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, ובהסכמת מפקדי הצבא, ביצעו עוצבות המבצע מעשי טבח מחרידים ביהודים. במקומות שבהם הדבר אפשרי, פקד היידריך, יש לעודד את האוכלוסיה המקומית לבצע פוגרומים בכוחות עצמה. במיוחד במקומות בהם היתה עוינות חזקה באופן מיוחד כלפי היהודים.

כמו ידוובנה, למשל.

ממשרדו הסודי בוורשה, כתב מפקד המחתרת הפולנית, גנרל סטפן רובצקי, לממשלה הגולה בלונדון, והביע חשש כבד מפוגרומים כלפי היהודים בשטחים הכבושים במזרח פולין. בערים אחדות, כמו לבוב או קובנה, היהודים נטבחו על ידי המקומיים, אולם הרוצחים היו אוקראינים או ליטאים, לא פולנים. ידוובנה, והעיירה הסמוכה אליה, רדז'ילוב, היו המקומות היחידים בפולין שבהם המציאות התפתחה באופן אחר. כל כך מחריד – עד שפרשת ידוובנה תעורר גלים של ויכוח לוהט, זעם ושנאה בפולין עד לימינו אלה.

בספרו החלוצישכנים – השמדה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, חשף הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס גירסה אחת למהלך האירועים בעיירה ביולי 1941. הגרמנים נכנסו לידוובנה, וניהלו כמעט מיד שיחות בנוגע ליהודים עם ההנהגה המקומית בראשותו של מריאן קארולק.  קארולק, שמונה על ידי הגרמנים לראש עיריית ידוובנה, הודיע מניה וביה לכובשים החדשים שבכוונתו להשמיד את כל יהודי ידוובנה. המפקד הגרמני המקומי הציע לחוס על חייהם של בעלי מלאכה חיוניים, אולם חברי המועצה ויתר הנוכחים בישיבה התנגדו. יש מספיק בעלי מלאכה פולנים, אמרו, והתושבים דורשים להשמיד את כל היהודים. הגרמנים נתנו לתושבי ידוובנה 48 שעות לבצע את העבודה המלוכלכת.

Jedwab - barn

האסם הבוער בידוובנה, 10 ביולי 1941. כאן נרצחו רוב יהודי העיירה או חלקם הגדול.

ב-10 ביולי, התקבצו עשרות תושבים מידוובנה, בראשותו של קארולק, בכיכר העיירה, לאחר שגררו לשם את כל מאות היהודים שהצליחו לתפוס. הם אילצו קבוצה אחת של יהודים לנכש את העשבים שגדלו בין האבנים בכיכר השוק. קבוצה אחרת, בראשות הרב של ידוובנה, נאלצה לעקור את פסל לנין ממקומו ולסחוב אותו לאסם של אחד התושבים הנוצרים. בעוד היהודים גוררים את הפסל, אילצו אותם הפולנים לשיר "המלחמה היא בגללנו". כשהגיעו היהודים לאסם, דחפו אותם קארולק ואנשיו פנימה, יחד עם הפסל, הציתו אש ושרפו אותם חיים. יהודים אחרים נרצחו בעינויים בגרזנים, סכינים וקלשונים. מלבד קארולק, המשתתפים הסדיסטיים ביותר ברצח היו בני משפחת לאודנסקי – האב צ'סלב ובניו ירזי וזיגמונט, שעד אתמול שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית. צ'סלב אף הזהיר שכנה נוצריה שניסתה אולי למחות (או לפחות לתעד את האירועים) שאם לא תחזור הביתה "גורלה יהיה כגורל היהודים". לאחר הטבח, הפכו הבנים, ירזי וזיגמונט למשתפי פעולה עם הכיבוש הגרמני. מיד עם תום המלחמה, כאשר הבינו היכן מרוחה החמאה, הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הפולנית והפכו לנתינים נאמנים של השלטון החדש.

Image result for Marian Karolak jedwabne

שריפה סמלית של אסם – טקס זיכרון לטבח ידוובנה

טבח ידוובנה, כאמור, ייחודי אפילו בהיסטוריה העגומה של יחסי יהודים-פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה. מה גרם לתושבי העיירה הפולנית הישנונית לטבוח את שכניהם באכזריות כזאת? היסטוריונים מהימין הפולני, כמו תומש שצ'מבוש, אמנם גינו את הטבח בחריפות, אך טענו כי אין להבינו ללא שיתוף הפעולה של יהודים רבים עם השלטון הקומוניסטי השנוא. גרוס ותומכיו הטעימו מנגד שרוב יהודי ידוובנה לא שיתפו פעולה עם הסובייטים, שפולנים נוצרים רבים עשו זאת, ושבכל מקרה, ידוובנה לא היתה ייחודית מבחינה זו. אותה תמונת מצב התקיימה בעיירות פולניות רבות אחרות, אבל בהן לא התרחשו מעשי טבח. הבעיה היא שגם גרוס עצמו אינו מצליח לספק הסבר משכנע לייחודיות של ידוובנה. העיירה הרי היתה אנטישמית, אבל לא יותר ממקומות אחרים. הוא משער שתושבי ידוובנה זיהו הזדמנות לבזוז את הרכוש היהודי, אולם גם כאן הוא נתקל בבעיה דומה. מדוע תושבים של עיירות אחרות מלבד ידוובנה (ורדז'ילוב, עיירה סמוכה שבה התרחש טבח דומה בקנה מידה קטן יותר) לא טבחו כדי לבזוז רכוש? בסופו של דבר, הודה אף גרוס עצמו שאין לו הסבר משכנע. לפעמים, כתב באחד מהמשפטים התמוהים ביותר בספר, "השטן פשוט יורד לעיירה".

Image result for ‫שכנים גרוס‬‎

יאן תומש גרוס בביקור ביד-ושם

 

כשהתפרסם ספרו של גרוס בשנת 2000 בשפה הפולנית, הוא זכה לקיתונות של זעם ובוז מכל עבר. הפולנים רגילים הרי לחשוב על עצמם כקורבנות, ולא כרוצחים. כפי שכתב אחד מההיסטוריונים שהשתתפו בויכוח, הפולנים תמיד האשימו אחרים ברצח. גרמנים? בוודאי. ליטאים? ברור. אוקראינים? מי היה מצפה מהם למשהו אחר? אולם רבים התקשו להאמין שפולנים ביצעו טבח כל כך אכזרי בלי פקודה ואפילו עם עידוד מינימלי.

Image result for The neighbors respond

"השכנים עונים" – קובץ מאמרים ועדויות על טבח ידבוונה שמסכם את האירועים, הויכוח ועמדותיהם של גרוס ומתנגדיו

רבות מהתגובות נגד גרוס היו מרושעות ולא הוגנות. תושבי ידוובנה (להוציא מעטים, בכללם ראש העיר שכיהן עם פרסום הספר ונאלץ להתפטר מתפקידו בשל תמיכתו בהנצחת הטבח) התבצרו בהכחשה זועמת. הרוצחים ממשפחת לאודנסקי, שנענשו קלות על מעשיהם בפולין הקומוניסטית, הכחישו כמובן אף הם כל מעורבות. הממשלה הפולנית שללה מגרוס עיטור כבוד שקיבל בעבר. האשמות אחרות כנגדו היו רציניות יותר: חוקרים פולנים ביקרו את הסוציולוג הפולני-אמריקאי שהוא אינו מאומן במתודות היסטוריות, שהעריך את הראיות באופן רשלני ומגושם, ובעיקר – שלא השתמש בארכיונים גרמניים. הרי הויכוח העיקרי בפרשת ידוובנה נגע בראש ובראשונה למעורבות הגרמנית. האם הפולנים טבחו את שכניהם בעצמם, או שמא כמה בריונים עשו זאת בפקודה או בכפייה של הכובשים הנאצים? שאלה חשובה שנייה, נוגעת למניע של הרוצחים, שגרוס כאמור לא הצליח להסביר. האם שיתוף הפעולה של יהודים מסויימים עם הסובייטים מילא תפקיד, ואם כן – מדוע דווקא בידוובנה? שאלה שלישית – חשובה פחות – נוגעת למספר הנרצחים. כאן, חקירה רשמית, פורנזית ונטולת פניות אישרה כי מבקריו של גרוס צדקו, והמספר ככל הנראה הוא כמה מאות ולא 1500. זה, כמובן, לא הופך את הרצח לגרוע פחות.

לפעמים, הויכוח על ידוובנה ירד לפרטים קטנים והפך למקאברה גרוטסקטית. בחוצפה שלא תיאמן, תבעו האחים לאודנסקי את גרוס על כך ש"הכפיש את שמו של אביהם", משום שבלבל באחד מתיאורי הרצח את אחד הבנים עם האב צ'סלב. גדול מבקריו של גרוס, ההיסטוריון הפולני-גרמני בוגדאן מוזיאל, טען שאחד הפולנים שגרוס מאשים היה פיסח, ולכן לא היה יכול להשתתף ברצח. הוא אפילו השיג שרטוט של הפרוטזה של אותו פולני. לפיכך, טען מוזיאל, עדויות הניצולים היהודים שהכפישו את הפיסח אינן אמינות והסיפור כולו נופל. גרוס, בתגובה, ענה שגם רוצח פיסח יכול להשתמש בקילשון וקרדום, ושאף אחד מהעדים לא טען שהפולני "היה אומן קונג-פו שחיסל את קורבנותיו עם בעיטות קטלניות".

Image result for Laudansky brothers Jerzy

חוצפה שלא תיאמן – האחים לאודנסקי

חלקים אחרים של הויכוח על ידוובנה הם רציניים הרבה יותר, ובמיוחד השאלות על מניעי הרוצחים ועל מעורבות הגרמנים בפרשה. דריוש סטולה, היסטוריון ממבקריו המתונים של גרוס, הציע פתרון לתעלומה המחרידה. ראשית כל, הוא כתב, המעורבות הגרמנית היתה אינטנסיבית יותר מכפי שמצטייר מספרו של גרוס. לצד ראיות נסיבתיות, שהובאו גם על ידי מבקרים אחרים של גרוס, מצביע סטולה על הבדלים מהותיים מאד בין טבח ידוובנה לבין פוגרומים אנטי-יהודיים אחרים שהתבצעו באוקראינה או בפולין. פוגרום הוא בדרך כלל התפרצות המונית של זעם ויצרים חייתיים. באמצעות מחקר השוואתי של פוגרומים שונים (פולניים ואוקראיניים) מראה סטולה כי במהלך כולם כמעט התרחשו ביזה ואונס, וגם כי הרוצחים לא היו שיטתיים במיוחד. לפיכך, בפוגרום מספר ההרוגים נמוך כמעט תמיד ממספר הפצועים. לא כן בידוובנה. ב-10 ביולי לא היתה ביזה מרובה, אונס כלל לא התרחש, ומספר הפצועים היה אפסי. הקורבנות נרצחו באופן שיטתי ומוחלט, בסגנון נאצי טיפוסי, ואף נאלצו לנכש את העשבים בכיכר השוק, דבר שמזכיר את האובססיה הגרמנית הידועה להשפלות ניקיון. גרוס מצביע על כך שיוזם הפוגרום היה ראש המועצה הפולני, מריאן קרולאק, אבל מתעלם מהעובדה שקרולאק מונה ככל הנראה על ידי הגרמנים וקיבל הוראות מהם. מבחינת המבצעים הפולנים, טבח ידוובנה היה פחות יוזמה עצמאית מאשר ביטוי לשיתוף פעולה נלהב של קרולאק ואנשיו עם הנאצים, אותם ראו כמשחררים.

נותרת השאלה "מדוע". אם לא נקבל את טענתו המיסטית כמעט של גרוס, ש"השטן ירד לעיירה", נצטרך לחפש הסבר טוב יותר, וגם כאן סטולה מציע פיתרון מעניין. מחוז לומז'ה, שגם ידוובנה נכללה בו, לא היה האזור היחיד שבו יהודים הואשמו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. אבל אזור זה התייחד בכך שנעדרו ממנו מיעוטים לאומיים אחרים, כמו ליטאים ואוקראינים. במקומות אחרים, טוען סטולה, שיתוף פעולה עם הנאצים התקשר בעיני הפולנים למיעוטים שתיעבו אף יותר מהיהודים, ולפיכך נוצרה סימפטיה הדרגתית לאחרונים; או שלפחות העוינות כלפיהם התמתנה. בידוובנה והכפרים הסובבים אותה, לעומת זאת, לא היה דבר שירכך את השנאה ליהודים. דבר זה מסביר גם עוד עובדה מחרידה שמעלה גרוס, לפיה תושבי ידוובנה המעטים שהצילו  יהודים הסתירו זאת אפילו לאחר המלחמה מאימת שכניהם. הוסיפו לזה את רצחנותו החריגה של מריאן קארולק, המנהיג החדש שניסה לחקות את השיטות של אדוניו, ותקבלו את הזוועה של ידוובנה.

ההסבר של סטולה מטריד ולא נוח, לא רק לפולנים אלא גם לכולנו כבני אדם. האם אלימות רצחנית לא תלויה רק בגזענות, אנטישמיות או רוע של אינדיבידואלים, אלא גם בנסיבות חיצוניות שאין לנו שליטה מלאה עליהן? או, האם נסיבות כאלה לפחות הופכות את הגל הרצחני לאפשרי יותר? גרוס טוען שהשטן ירד לידוובנה ב-10 ביולי 1941. אולי. אבל גם אם כן, בדומה לאלוהים, גם השטן נמצא בפרטים הקטנים.

יאן תומש גרוס, שכנים – השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפוליןמפולנית: יז'י מיכאלוביץ' (יד ושם, ידיעות אחרונות, 2001)

את מאמרו של דריוש סטולה, כמו גם מאמרים אחרים מכל צדדיו של הויכוח, ניתן למצוא בקובץ:

Antony Polonsky and Joanna B. Michlic, The Neighbors Respond: The Controversy over the Jedwabne Massacre in Poland (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2004)

 

 

 

"הוא חזר!": שובו של היטלר והצד האפל של הקומדיה

"חייב מצלצלת כאן! אמר המישלינג מדרגה בלתי ידועה ושוב חבט בכף ידו בפעמון הדלפק… נראה שהטיפול בעניינו ייאלץ להידחות עד שכמה דברים במדינה הזו יסודרו שוב, אך בעיני רוחי כבר התחלתי לערוך רשימה של אויבי העם ו"מכבסת הבזק של יילמאז" בהחלט עמדה בראשה."

Image result for ‫הוא חזר‬‎

טימור וורמש, הוא חזר, מגרמנית: עידו נחמיאס. עריכת תרגום: אורי רדלר (הוצאת ספרים סלע-מאיר). ניתן לרכוש עותק דיגיטלי באתר Getbooks.

מה יהיה אם אדולף היטלר ישוב, כמעשה שטן, ויתעורר כנווד חסר כל בגרמניה של היום? הסופר טימור וורמש, בקומדיה השחורה שלו הוא חזר (Er ist wieder da), מנסה לענות על השאלה הזאת. התוצאה מצחיקה עד דמעות, בדיוק כפי שהיא מחרידה. בסיפור של וורמש, הפיהרר לשעבר מתעורר במגרש חניה נטוש, במקום שבו שכן בעבר הבונקר שלו. מכיוון שאף אחד לא לוקח ברצינות את האפשרות שהיטלר האמיתי מסתובב בגרמניה של 2011, כל הסובבים אותו מאמינים כי מדובר בקומיקאי מוזר שמתפרנס מחיקויים של הפיהרר; לא רק משום שאין חיקוי טוב יותר מהמקור, אלא גם מפני שסגנון הדיבור של היטלר *באמת* נשמע מגוחך במונחים של המאה ה-21. כתוצאה, הקריירה של היטלר כקומיקאי, אושיית רשת ובדרן זול צוברת תאוצה. הוא מקבל פינה בתוכנית טלוויזיה נידחת של קומיקאי טורקי, ורוכש במהירות קהל מעריצים אדיר ביוטיוב וביתר הרשתות החברתיות. במהרה, הוא מזהה הזדמנות לצבור כוח בדרכים עקלקלות, ולהשלים את העבודה שלא סיים ב-1945…

הספר של וורמש הוא ראשית כל פצצת צחוק, במיוחד למי שלא נרתע מהומור שחור. כפי שכתב גדעון אורבך בביקורת שלו על הוא חזר,  "ניכר במחבר שהוא התייגע כהוגן וקרא את 'מיין קאמפף' כמה וכמה פעמים, כך שהוא שולט להפליא בז'רגון ההיטלראי, על הפאתוס המגוחך שלו, ההתייפיפות הפסאודו-קלאסית, האקסצנטריות והיכולת להתקשקש בזעם קדוש על סוגיה איזוטרית ולהגדירה כ"בעיה יסודית בקיום הגרמני לאומי", ולמרוח את זה על כמה וכמה עמודים טבולים בחשיבות עצמית בלי שום עידון או הסוואה. עד כדי כך טובה השליטה של המחבר, שהוא מצליח לכתוב מעל 500 עמודים כתובים באורח אמין מאד בגוף ראשון, בהם היטלר (שהוא המספר ביצירה) מאביס אותנו בפרשנות של המציאות ב-2011, כאילו מדובר בעוד סוגיות במיין קאמפף, מתובלות ברחמים עצמיים טיפוסיים, ובכל החשבונות הקטנים והגדולים עם העוזרים לשעבר שלו מלפני 1945, שכמסתבר הוא לא שכח ולו אחד מהם…. הספר מזמן לו כמה וכמה סצנות בהם 'היטלר' מצליף בפוליטיקאים משמאל וגם מהימין, החל מהראיון ההזוי שהוא עורך לפוליטיקאית ממפלגת הירוקים, ההשוואה המשעשעת שהוא עורך בין אנגלה מרקל לגרינג, ועמוד בלתי נשכח בו הפיהרר שופך את זעמו בפרץ צרחות אופייני על המנהיג של הימין הקיצוני (NPD), ומראה לו מהר מאד מהיכן משתין הדג הנציונל-סוציאליסטי. ואם לא די בזה, הרי שמי שמתעבים יותר מכולם את 'אושיית הבידור' החדשה, הם דווקא הניאו-נאצים, שבטוחים שמדובר במזימה מחוכמת של השמאל הגרמני לשים אותם ללעג ולקלס."

Image result for Timur Vermes

התייגע וקרא מספר פעמים את מיין קמפף – טימור וורמש

בפוסט הזה, הייתי רוצה לחשוף צד נוסף של הביקורת של וורמש על החברה המודרנית: האופן שבו קומדיה יכולה לשמש דרך פתלתלה להחדרת רעיונות הזויים בדלת האחורית. לא שאני משווה אותו להיטלר, אבל תחשבו למשל על מיודענו פרופסור אמיר חצרוני, שהתחיל את הקריירה שלו כחוקר תקשורת באוניברסיטת אריאל. כבר מהשלב הראשון, חצרוני הביע דעות בלתי מקובלות בסטנדרטים של החברה הישראלית על כל קבוצותיה הפוליטיות: אנוכיות משולבת באנטי-פמיניזם, אנטי ציונות ושנאת בני אדם כללית. כשחצרוני ניסה להביע את העמדות הללו במאמרים רציניים כביכול, הן זכו בהתחלה להתעלמות, ואז לגלים של זעם שעלו לו במשרתו האקדמית. בשלב הראשון, התקשורת סיקרה אותו בדיוק מפני שעורר זעם, אבל העניין בפרובוקציות שלו שכך בהדרגה. אם בהתחלה עוד סילקו אותו מאולפן חדשות מרכזי משום שאמר למלהקת ש"חבל שהוריך לא נשארו במרוקו ונרקבו שם" – בשלב השני התחילו להזמין אותו כמעט אך ורק לתוכניות היתוליות, כדי לצחוק עליו. ואז, ככל הנראה, נפל לחצרוני האסימון: מה שלא הצליח לעשות כפרופסור פרובוקטיבי, הוא יכול בהחלט לעשות כליצן חצר. למי שלא מעודכן – החצרון מופיע בקביעות בבמות סטנדאפ מרכזיות בירושלים ותל אביב, תחת הכותרת "טינופים וחיוכים עם הפרופסור, עוכר ישראל", והכרטיסים למופעים שלו נגמרים במהירות אדירה. כאן, אף אחד לא מזועזע: התבטאויות סקסיסטיות, גזעניות ומעליבות נגד נשים, מזרחים ועניים, שהיו יכולות לחסל כל אדם שנחשב ל"רציני", מתקבלות בחיוך כאשר אותו אדם בדיוק מוגדר כקומיקאי. הצחוק, במילים אחרות, משמש כדרך מפלט לומר דברים שהתרבות לא מאפשרת לומר בדרכים אחרות.

חצרוני

המגמות הללו היו עשויות להיות תמימות ובלתי מזיקות, אלמלא חזינו בשנים האחרונות בערבוב חסר תקדים בין עולמות הסטנד-אפ קומדי והפוליטיקה. בישראל, וככל הנראה במדינות רבות נוספות, התופעה הזאת קשורה לעליית שיטת הפריימריז או שיטות פוליטיות אחרות, שנותנת יתרון לפוליטיקאי שהוא גם סלב. בעולם החזותי של הטלוויזיה, לא רק המראה החיצוני של פוליטיקאי חשוב (דמיינו לכם את דוד בן גוריון ולוי אשכול מתמודדים בבחירות היום), אלא גם היכולת שלו להשיג כותרות במהירות, בדרך כלל באמצעות פרובוקציות בידוריות למיניהן. כבר בשנות התשעים, פוליטיקאים התחילו לנדוד מאולפני החדשות לשעשועונים כמו "דן שילון מארח", אבל אז היתה עוד הפרדה בין הצד החדשותי של פוליטיקאי לבין הצד הבידורי שלו. עם עליית הרשתות החברתיות והירידה בכוחם של המתווכים מהממסד התקשורתי (עורכים, מנחים, מפיקים), פוליטיקאים למדו לצבור פופולריות על ידי תקשורת ישירה עם המוני אנשים. ואחת הדרכים לעשות זאת היא לבדר אותם באמצעות טכניקות שמגיעות מעולם הסטנדט-אפ קומדי. מעבר לזה, הסטנד-אפ מייצג גם קוליות, נעורים ואנטי-ממסדיות. באקלים פוליטי של חשדנות עמוקה כלפי מומחים מעונבים, ממסדים ואליטות למיניהן, הכוח שלו עולה אלפי מונים.

כבושים יש לו רק במקרר. ח"כ אורן חזן. צילום: מרים אלסטר, Flash 90

בישראל, יש פוליטיקאים שהעלו את הסטנדאפיסטיות לדרגת אומנות. תקשיבו, למשל, לנאומים של אורן חזן בכנסת. אמרות כנף כמו "כיבוש יש לי אצל המלפפונים במקרר" או (לח"כ איימן עודה) "נעטוף אותך באריזה של ממתק ונשלח לסוריה", לא נועדו לתרום לאיזשהו ויכוח או אפילו להביע דעה, אלא בראש ובראשונה להצחיק את הקהל של חזן. הימין הפופוליסטי במערב מלא בפוליטיקאים אקסנצטריים למיניהם, שמשלבים מסרים פוליטיים מחודדים, בדיחות גזעניות ששמות ללעג את הפוליטיקלי-קורקט, גסויות ולבוש מוזר, ומרחפים בין הפוליטי לבין הקומי. אם הייתם מראים, למשל, לשמרנים אמריקאים בשנות החמישים את מילו יאנופוליס, על לבושו הססגוני, גינוניו המשונים וכרבולתו הצבועה לבלונד, ואומרים להם שזה יהיה מוביל דיעה עתידי במחנה שלהם, סביר שהם היו שולחים אתכם לבית משוגעים. מארין לה-פן היא אמנם פוליטיקאית ימנית קיצונית מסוג ישן יותר, אבל חירט וילדרס ההולנדי בהחלט אימץ לעצמו גינונים קומיים. ובפה גרילו, ממנהיגי הימין הפופוליסטי באיטליה, הוא כמובן קומיקאי מקצועי לשעבר. אפילו בצרפת, השוליים האנטישמיים של הימין הקיצוני מיוצגים בידי הקומיקאי דיודונה, שתומכיו מצטלמים עם אננסים ויתר סמלים בהם נהג להשתמש בהופעותיו.

Image result for milo yiannopoulos

לא נראה כמו שמרן טיפוסי מהסוג הישן – מילו יאנופוליס

 אומן הסטנדט-אפ הפוליטי הגדול ביותר בדורות האחרונים הוא כמובן דונלד טראמפ, שבידר את קהל תומכיו בעצרות הבחירות באמצעות בדיחות הלקוחות כולן מעולם הבידור הזול: חיקוי של עיתונאי נכה, הדבקת שמות גנאי קליטים ליריביו (Crooked Hillary, Lying Ted), רמיזות מיניות על גודלם של אברי גוף, ועוד כהנה וכהנה. למעשה, טראמפ היה מבדר עד כדי כך, שהרשתות השונות נתנו לו בחינם במה פרסומית שבדרך כלל עולה מיליונים רבים של דולרים – טריק גאוני שיילמד בעתיד בקורסים לקמפיינרים פוליטיים. ומעבר לפרסום, המוני בוחרים – שחיפשו את אותו הבידור הבועט במוסכמות – העדיפו את טראמפ על פני מועמדים רפובליקאיים שאמרו את אותם הדברים בדיוק, אבל באופן רציני ומעונב יותר.

 

וזה בדיוק המסר שמנסה להעביר טימור וורמש: הקומדיה עלולה לתת ביטוי לשדים שמקננים בצד האחורי של התודעה, למוסס את כבלי הציביליזציה ולתת פורקן לכל מה שאסור לומר. כל עוד הגבול בינה לבין הפוליטיקה עצמה ברור, או לפחות קיים, השחרור שהיא מציעה הוא חלק בלתי נפרדת מקיומה של חברה דמוקרטית תקינה, ובכלל מחייהם של בני אדם. אבל כשהקומדיה הופכת לפוליטיקה, ומי שרוכב עליה מנסה לקחת את תרבות הנגד גם לעולם האמיתי, התוצאה עשויה להיות, איך נאמר זאת, בלתי משעשעת בעליל. "שמעתי שבוש אומר שאני ליצן", הטעים פעם ביל קלינטון במסע הבחירות שלו. "אישית, אני לא חושב שמר בוש ליצן. ליצן גורם לאנשים לצחוק, בוש גורם להם לבכות." בעולם הפוליטי של היום, ההתבטאות של קלינטון כבר הפכה למיושנת. מי שעלולים לגרום לכולנו לבכות הם דווקא הליצנים.

נעלמים: על הבדידות והאכזריות של המנהיג

מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה, ועד לשנאה הכללית לאליטות בישראל, מאות מיליונים ברחבי העולם מגלים חוסר אמון וציניות כלפי הממסד לסוגיו, לרבות פוליטיקאים, מומחים ואוכפי חוק. המנגנונים שאמורים כביכול להגן עלינו, נתפסים על ידי רבים, רבים מאד, ככיסוי לצביעות, לשחיתות ואפילו למזימות מרושעות. וכשאי אפשר לבטוח בהליכים המקובלים ובבעלי הסמכות, עולה כוחם של מנהיגים לא רשמיים. חוסר האמון הזה ב"מבוגרים האחראיים", והמנהיגות האלטרנטיבית שצומחת בצילו, מקבלים ביטוי קיצוני בסדרה הישראלית "נעלמים". הינשוף הספרותי על עיירה שלווה שהופכת לסיוט, ועל טעמן המתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

נעלמים

"אתה יודע שהגעת למעלה, כשכבר אין לך את מי לשאול"

דוד בן גוריון

מי שמסתכל על המתרחש בעולם, מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה ועד האסלאם הפונדמנטליסטי במדינות ערב, לא יכול שלא להבחין בחוסר האמון הטוטלי שרוחשים מאות מיליוני בני אדם ל"ממסד" לסוגיו: פוליטיקאים שגרתיים, אנשי דת רשמיים, מומחים, שופטים, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים. בישראל, הציניות המרירה הזאת מתבטאת בכל רחבי הקשת הפוליטית. השמאל הרדיקלי וחלקים גדולים מהציבור הערבי מתעבים את ה"ממסד" וה"משטר" שמזוהים בעיניהם עם הכיבוש. חלקים נרחבים מהשמאל הציוני מתהלכים כמלכים שנושלו מכתרם, וזועמים על השליטים הנוכחיים ש"גנבו להם את המדינה". המחאה החברתית ביטאה את חוסר האמון הזה באופן קיצוני, כשאת תפקיד הממסד הרקוב, המושחת, תפסו הפוליטיקאים והטייקונים, בעלי בריתם בעולם העסקי. הימין, מצדו, מרגיש שהאליטות הממסדיות, באקדמיה, בצבא ובבית המשפט העליון, מחזיקות בכל עמדות הכוח האמיתיות ולא מאפשרות לו לשלוט כרצונו – מרירות שהתפרצה בעוצמה בפרשת אלאור אזריה. כולם כמעט, למעט אולי יאיר לפיד ותומכיו, רואים את עצמם כסוג של אאוטסיידרים וחושדים בממסד ומשתפי הפעולה שלו. זו לא רק תופעה ישראלית: היא מתרחשת בצורות שונות בכל רחבי הגלובוס, ובאה כמובן לביטוי חזק במיוחד בספרות, בתרבות ובקולנוע.

המגמה הזאת, של חוסר אמון כלפי הסדר הקיים, מתבטאת באופן קיצוני במיוחד בנעלמים – סדרת מתח ישראלית משובחת בהפקתם של ירון ארזי ורני סער, שמיועדת לקהל צעיר. העלילה של נעלמים משלבת בין החשדנות הכללית כלפי "עולם המבוגרים" שמאפיין יצירות ספרות וקולנוע לנוער, ביחד עם הציניות הישראלית הטיפוסית כלפי הפוליטיקאים, אנשי העסקים ורשויות אכיפת החוק. אמה ואלון קליין (גאיה גור אריה ועונג אפרון), אח ואחות מתל אביב, חוזרים עם משפחתם לאשמורת, עיירה קטנה בצפון שבה נולדו וגדלו הוריהם. האידיליה של העיירה ובית הספר התיכון, "העמק", הופכת אט אט לסיוט.

מיד עם בואם, נחשפים אמה ואלון לטרגדיה הטרייה של אשמורת: שלושה תלמידי תיכון בגילם, דריה, דניאלה ושאולי (ספיר בן רובי, כרמל לוטן ודולב מסיקה), נעלמו לפי כחצי שנה כאילו בלעה אותם האדמה. המועצה המקומית, מפקד המשטרה ומנהלת בית הספר, טוענים שטבעו בים, וכל הילדים מאמינים בגרסה הזאת, להוציא אחד. עידו, החבר של דריה (עדי אלון), צועק בכל מקום שה"נעלמים" עודם חיים, אך הסביבה מתייחסת אליו כמשוגע הלום צער. כבר בפרק הראשון, מגלה אמה במקרה שעידו צודק. בקפטריה של העיירה, "הטוסטר", היא רואה תצלום של דריה, דניאלה ושאולי ליד עיתון עם תאריך מאוחר בשבוע מהיום שבו טבעו כביכול. מכאן, ממשיכה העלילה בשני ראשים – זו של דריה, דניאלה ושאולי, בפלאשבק, והסיפור העדכני של אמה ואלון. שני הסיפורים הם למעשה חקירות: דריה, דניאלה ושאולי מנסים לגלות מי הרעיל את המים של העיירה, ואילו אמה ואלון מנסים לגלות לאן נעלמו דריה, דניאלה ושאולי. העלילות מצטלבות זו בזו באמצע העונה, וממשיכות דרך פיתולים רבים עד לסוף המפתיע.

הפרק הראשון והשני של נעלמים

כהרגלנו בינשוף, לא ניתן ספויילרים למי שמתכנן לראות את הסדרה; ומומלץ לראות את נעלמים: זוהי סדרה מצויינת, קצבית ובנויה היטב, גם למי שלא חובב סדרות מתח או סדרות נוער. מעבר לעלילה הסוחפת, יוצרי הסדרה מצטיינים בבניית דמויות אמינות, מורכבות ולפעמים אפילו שובות לב, שמשתנות ומתפתחות במהלך העלילה. השילוב בין העלילה והדמויות יוצר תוצאה מעניינת יותר מהמקובל בז'אנר של סדרות מסוג זה, למרות הקלישאות שמגיחות מדי פעם באופן בלתי נמנע. בבלוג המצויין שלה, ג'וליה סטולר דנה בחלק מההיבטים הללו (זהירות ספויילרים!) כאן נמשיך את המחשבות שלנו מהפוסט הקודם על בית הצעצועים השבורים, ונדבר על שאלה חמקמקה במיוחד – שאלת המנהיגות.

כפי שכתבנו פעם בינשוף, החוקר האמריקאי רונלד חפץ טען כי ישנו מתח מובנה בין סמכות ובין מנהיגות. בעלי הסמכות נהנים ממעמד, כוח ולפעמים גם כסף, כדי לספק הגנה, ביטחון וסדר לקהל תומכיהם. באופן מובנה, רובם מעוניינים בשימור המצב הקיים שממנו נובע כוחם. וברוב המקרים, זה עובד לא רע, משום שרוב הבעיות שיש להתמודד איתן בחיי היומיום הן בעיות טכניות. כלומר, כאלו שאפשר לפתור באמצעות פרוצדורה ידועה מראש. בעיות טכניות הן לא בהכרח פשוטות – לפעמים הן מסובכות מאד ופתרונן דורש ניסיון, מומחיות ושיקול דעת, אבל כמעט תמיד יש הליך כלשהו שפותר הבעיה יכול להסתמך עליו. פתרון בעיות טכניות הוא עבודה קלאסית לבעל הסמכות – משום שהן מניחות הסתמכות על גוף ידע קודם, לפעמים כזה שבעל הסמכות (שוטר, שופט, מומחה, פוליטיקאי) מחזיק במונופול כלשהו עליו. לעומת זאת, במצבי משבר, וכאלו שדורשים התנהלות בקרקע לא נודעת, לפעמים צריך לפתור בעיות אדפטיביות (הסתגלותיות)- כאלו שדורשות חשיבה מחוץ לקופסה, שבירת תקדימים ושיתופי פעולה לא רשמיים שאינם מוכתבים בידי פרוטוקול כלשהו. מנהיגות, לפי חפץ, היא בראש ובראשונה אומנות שנועדה לפתור את הבעיות האדפטיביות הללו. לפיכך, בעל הסמכות אינו תמיד מנהיג, והמנהיג הוא לעיתים קרובות אדם ללא סמכות רשמית. להיפך: לעיתים קרובות קיים מתח בין המנהיג לבין בעל הסמכות, משום שהראשון רוצה לפרוץ דרך חדשה כדי לפתור בעיות אדפטיביות, והשני – לשמר את הנהלים והחוקים של המצב הקיים אפילו במחיר של התעלמות מבעיות כאלה.

Image result for Ronald heifetz

מתח בין סמכות למנהיגות – רונלד חפץ

כפי שדריה, דניאלה ושאולי, ואחריהם אמה ואלון, מגלים לאימתם, אשמורת היא לא מקום טוב להישען בו על בעלי סמכות כלשהם. עיירות במדינות מודרניות, לרבות ישראל, הן בדרך כלל מקומות עם היכרות קרובה בין אנשים, שמאכלסות בעלי סמכות שהתיחום ביניהם ברור למדי. מי שיש לו בעיה במים, בביוב או בבנייה, צריך לפנות לראש המועצה המקומית. מי שסובל מפשע או מבעיות ביטחון, יכול לפנות למפקד המשטרה. ילד שסובל בבית הספר יכול לפנות למנהלת. למבוגרים באשמורת, כמו כל מי שהאינטרסים שלו משוקעים בסדר הקיים, יש נטייה לסמוך על אותם מנהיגים רשמיים, ואת המסר הזה הם מעבירים גם לילדים: אל תבדוק, אל תחקור, אל תדחף את האף לעניינים של אחרים, ואם יש לך בעיה – פנה לרשויות וסמוך עליהן. וכמו המורים השחוקים והאטומים מבית הצעצועים השבורים, שכל פנייה אליהם מסתיימת באסון לילדים שתמימים מספיק כדי להישען על הסמכות, גם המבוגרים באשמורת מתגלים כמשענת קנה רצוץ. דריה, דניאלה ושאולי, אמה ואלון, מגלים במהירות שכל המנגנונים שנועדו להסדיר את חייהם ולהבטיח את ביטחונם, לרבות העירייה, המשטרה והנהלת בית הספר, אינם עושים את העבודה. זאת ועוד: ברגע שהם מתחילים לגלות את הסודות של העיירה, כל אלו פונים נגדם – ובכל מקום שבו הם מסתכלים, הם מגלים את הצלליות המעוותות של בעלי הסמכות שמעלו בתפקידם.

אמה ואלון נעלמים

מגלים את הצלליות המעוותות – גאיה גור אריה ועונג אפרון כאמה ואלון קליין

בעולם שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד, מקום שגרתי כביכול שמתגלה כדיסטופי, אין הרבה ערך לכללים והליכים – ובעיות שנראות אולי כטכניות (מים מזוהמים, פיענוח גניבה) הופכות מיניה וביה לאדפיטיביות, קרי – אי אפשר לפתור אותן בדרכים מקובלות, וכל צעד קדימה חודר לקרקע לא נודעת. ואז, כשהסמכות כושלת, נכנסת לתמונה המנהיגות. זו אחת הבעיות המרכזיות שצפות ועולות בנעלמים. המנהיגות היא חסרת תחליף מצד אחד, אבל מצד שני, היא גובה מחיר כבד; מהמנהיג עצמו, אבל גם מכל אלה שבוטחים בו ונוהים אחריו.

במסגרת הסיפור הזה, המנהיגה הבלתי מעורערת היא בלי ספק דריה – מי שהובילה את שני הנעלמים האחרים, דניאלה ושאולי, לחקירה המסוכנת על המים המורעלים. "דריה היתה הילדה הכי מגניבה שתפגשו בחיים שלכם. כל מה שהייתם רוצים להיות זו היא: יפה, וחכמה, ואמיצה – טובה בהכל," אומרת שירה פור (נועם לוגסי), הבת של שרת בית הספר, לאמה ואלון ביום הראשון שלהם בתיכון. לדריה יש לא רק אומץ ויופי חיצוני, אלא את התכונה החמקמקה שנהוג לכנותה "כריזמה": היכולת להוביל אנשים אחרים למקומות קשים ומסובכים, זו שנקשרת תמיד בדמותם של מנהיגים. מרגע שמתגלה התעלומה, דריה מובילה את שני שותפיה לדרך חתחתים אפלה. היא אוסרת עליהם לדבר עם הוריהם, עם השוטרים, עם המורים – ומבודדת אותם מבעלי הסמכות. יש לה, כאמור, סיבות טובות מאד לעשות את זה, אבל זה לא הופך את המשימה לקלה יותר.

דריה נעלמים

מנהיגות כבדידות ואכזריות – ספיר בן רובי בתפקיד דריה

דווקא משום שדריה אינה רעה באופיה, אלא בדיוק להיפך: נערה בעלת איכויות נדירות שחושבת על טובת הזולת יותר מכל דבר אחר, היא הופכת בניגוד לרצונה לבודדת ולאכזרית. אם יש מסר שנעלמים מעבירה באופן חזק, היא שמנהיגות היא בראש ובראשונה בדידות כואבת. דוד בן גוריון אמר פעם, שאתה יודע שאתה נמצא למעלה, רק כשאין לך כבר את מי לשאול. באחת הסצינות, כשדריה, דניאלה ושאולי נמצאים בסכנת חיים קשה, מערכות היחסים שלהם מתפרקות מול עיניהם ואף אחד מהם לא חושב על מוצא, דניאלה נועצת עיניים מעריצות בדריה – כאילו בטוחה שיש לה פתרון קסם. זה לא דבר שהתחיל עם החקירה: הן גדלו ביחד, ומגיל אפס דניאלה מעריצה אותה והולכת אחריה. "בוודאי שאת יודעת מה לעשות," היא אומרת, "את תמיד יודעת מה לעשות – הרי את דריה". ואת דריה דווקא האמון הזה, דווקא ההערצה הזאת, טוחנים מבחינה נפשית. היא חייבת להיות רגועה, קרת רוח, ולהעמיד פנים שיש לה פתרון גם כשאין לה – משום שגורלם של אחרים תלוי בה.

האחריות הזאת הופכת את דריה לאכזרית כלפי עצמה וגם כלפי אחרים. היא מטילה משמעת ברזל על חבריה לצרכי החקירה והמבצעים המיוחדים הכרוכים בה, גם כשהדבר כרוך בהתעלמות מרגשותיהם ומהאינטרסים הפרטיים שלהם. היא משתמשת באחרים ככלי משחק על לוח השחמט, כשהיא חושבת שהדבר הוא נכון ומוצדק לפי הכללים שקבעה לעצמה. וכך, נוצר פרדוקס: דווקא הנערה שתמיד חושבת על טובת הזולת, טובת הכלל, ואף פעם לא על עצמה; זו שמחניקה את הדמעות שלה עבור כולם, ששולחת את "חייליה" לחזית ומסתירה מהם את המוות שמתחיל לפעפע בעורקיה כדי שלא יסייעו לה במקום למלא את חובתם – מגלה אנוכיות במובן העמוק של המילה. את רגילה תמיד להיות במרכז, אומרת לה אמה, לא כי את רוצה לפגוע באחרים, אלא כי את רגילה שבעלילה את תמיד הדמות הראשית – והכל סובב סביבך. תפקידי המשנה שייכים ליתר. דווקא בגלל שדריה היא באמת נערה טובה, בכל המובנים האפשריים כמעט, הצופה נותר עם טעם לוואי בסוף העלילה: טעמן המסחרר, המפתה והמתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

 

 

בית הצעצועים השבורים: הצד האפל של הרעות

את השטר האחרון שמרתי מקופל לארבע ותחוב בכיס קטן וסודי בארנק שלי. שנים עברו מאז הלילה שנשבענו לשתוק, מאז שהצלחנו לברוח מתוך האפלה ההיא, מאחיזת רגלי העכביש. כולנו פחות אחד…. 

יונתן יוגב, בית הצעצועים השבורים (כינרת זמורה ביתן). ניתן לרכוש אונליין דרך אתר גטבוקס

בית הצעצועים השבורים, ספרו החדש של יונתן יוגב, הוא יצירה מהממת – הבלחה נדירה של כתיבה יפיפייה בים הבנאלי של ספרים עבריים ומתורגמים שיוצאים בקיטונות אפרפרים ואחידים למדפי החנויות. גיבורי העלילה, חבורה של פושטקי בית ספר מבאר שבע, מנהלים חיים שגרתיים בין התפרעויות בכיתה, עישונים במחששה ושאיפות סודיות מבאנג, עד שנער אפל במיוחד גורר אותם, צעד אחד צעד, לתוך אפילה מסתורית ומבעבעת. "כולנו הצלחנו לברוח", אומר נתי המספר בפרק הראשון, "כולנו פחות אחד."

נתי, שמספר את הסיפור שנים לאחר מכן, עובד במשמרות לילה בפיצוציה אלמונית, ונרדף בסיוטי לילה וזיכרונות מאירועי אותה שנה, השנה האחרונה של חטיבת הביניים. הוא וחבורתו, דמויות שהמספר מתאר ביד אומן – ליאור המבריק אך האלים ורודף הכבוד, גבי הגוץ ופשוט המחשבה, יוסי, הילד העשיר והמשועמם, ואחרים – מתאחדים כדי לרדוף עד חורמה את ה"מלשן" תמיר. תמיר, הקורבן האולטימטיבי, הוא ילד כאפות שסובל מהחבורה, מנסה לבלום אותה באמצעות פניות סדרתיות וחסרות תועלות למבוגרים, אך בסתר לבו חולם להצטרף אליה. ובמקביל, ישי, עבריין צעיר עם יצרים אפלים ואלימות מתפרצת, גורר את כולם לתהומות של סדיזם, שנראה דוחה גם בעיני רוב הנערים. ברקע, מרחף צלו של המקום המפחיד ביותר בשכונה המוזנחת והאפלולית: בית הצעצועים השבורים. משכנו של דורמר הזקן, טיפוס שנהנה להתעלל בבובות ברבי ולעקור את עיניהן, ואולי גם מדברים אפלים בהרבה, שהשתיקה יפה להם. החבורה של נתי, ליאור וישי הולכת ונמשכת כמעגלי קסם לאזורים המוצללים והמסוכנים ביותר בשכונה, כאשר כל המחסומים נחצים אחד אחרי השני כמבחנים הולכים ומסלימים של אומץ לב, עד להתנגשות הבלתי נמנעת עם דורמר ותוצאותיה הבלתי צפויות.

Image result for broken toys

כנהוג בינשוף, לא יהיו כאן ספויילרים. מי שרוצה לדעת כיצד מסתיימת העלילה, יצטרך לקרוא את הספר. כאן, הייתי דווקא רוצה להצביע על נקודות חשובות אחרות, שהופכות את בית הצעצועים השבורים מסתם סיפור טוב ליצירה מעוררת מחשבה וטורדת מנוחה.

שני השדים שרודפים את גיבורי הספר עד לרגע שבו הם הופכים ל"כולנו פחות אחד", הם הרעות והאומץ. שני ערכים חיוביים כביכול, שבפועל מתפקדים ככוחות שטניים. נתי המספר וחבריו ליאור, גבי ויוסי, ובאופן מעורר רחמים גם הקורבן שלהם – תמיר – כולם רוצים להיות שייכים, מקובלים, חלק מהחבורה. בעולם כזה, החטאים החמורים ביותר הם פחדנות ובגידה בחברים (במיוחד "מלשנות"). הרעות גוררת כל אחד מהחבורה אחרי כל היתר, משום שאף אחד לא רוצה להשאיר חברים לבד. פולחן האומץ גורר אותם למעשים קיצוניים יותר ויותר, כי להימנע ממעשה מסויים – השתכרות, פריצה, מכות – נחשב לפחדנות. עולם כזה, מחזק באופן טבעי את הגורמים הקיצוניים ביותר בחבורה, כי גם אם הם עושים שנראים ליתר אכזריים מדי, טפשיים או מסוכנים בלי הצדקה, אף אחד לא מוכן לנטוש חבר או להיתפס בעיני הקבוצה כפחדן.

 כל אלו היו יכולים לגרום לנזק נסבל, בהנחה שכל חברי הקבוצה הם אנשים נורמליים – אפילו "פושטקים נורמליים". במקרה כזה, דינמיקת הרעות והאומץ היתה אכן גוררת את הקבוצה כולה אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, אבל התוצאות לא היו גורמות לנזק בלתי הפיך: קצת מכות, קצת קטטות, קצת עישונים, גרפיטי, חלונות שבורים ואולי גניבות קטנות פה ושם. הבעיה מתחילה, כשלקבוצה מצטרף אדם אלים ועברייני באופן שחורג מהנורמה. בחבורה של בית הצעצועים השבורים, ממלא את התפקיד הזה ישי: עבריין זועם ממשפחה ענייה מרודה שהפך את הפשע לדרך חיים, ובעיקר – סדיסט שנהנה לגרום סבל קיצוני לאחרים. בעוד יתר הבריונים בחבורה רוצים, למשל, להרביץ קצת לתמיר המלשן כדי ללמד אותו לקח, ורק משתעשעים במחשבה על העינויים שייענו אותו – ישי מתכוון לענות אותו באמת.

Image result for shadowy street

בעולם של אלימות וכבוד, מערכת הרעות מתבססת על שורה של איזונים ובלמים שפועלת כל עוד המצב נורמלי. תמיד יהיו כאלו שירצו לדחוף את הקבוצה לכיוון יותר אלים, ואחרים שינסו לרסן אותם. מכיוון שכולם חברים, וכולם מתחשבים אחד בשני, הקבוצה מתנרמלת לכיוון ממוצע כלשהו – אולי לא נעים לסביבה, אבל גם לא הרסני. האיזונים והבלמים האלה נשברים כשמגיע טיפוס חסר מעצורים שמנצל את אידיאולוגית הרעות והאומץ לטובתו, אך לא מאמין בה באמת – ויכול לבגוד בחבריו בכל פעם שהם מסרבים ללכת שבי אחרי שגיונותיו.

המבוגרים, שאמורים לבלום את הטירוף הזה ולרסן אותו, מוצגים במלוא עליבותם: מורים שחוקים ומנותקים והורים שלא מבינים מה מתרחש להם מתחת לאף. אחרים – שאמורים להיות מאיימים, כמו סוחר הסמים הבדואי שמבליח לכמה קטעים בלתי נשכחים, מעוררים רחמים יותר מאשר מפחידים. כפי שכתב גדעון אורבך בביקורת קודמת על הספר, עיניו העצובות של בעלול, הרוטוויילר של סוחר הסמים, שיכול לשסע אדם לגזרים אך לא מפסיק לייבב ולרדוף אחרי פרעושיו שלו – הוא במידה רבה סמל לקורבנות האילמת שמוצגת שוב ושוב בספר כולו. ולבסוף, דווקא הבורגני המהוגן, העטוי בחליפה, זה האומר לילדים "בוקר טוב, בוקר אור" כשהוא רואה אותם מחוץ לביתו – עשוי להיות הטיפוס המפלצתי מכולם.

מי שרוצה לדעת איך מסתיימת העלילה של בית הצעצועים השבורים, שירוץ ויקרא את הספר. זו תהיה, ככל הנראה, יצירת המקור הטובה ביותר שתיתקלו בה השנה.

ערב השקה: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר

אני גאה ושמח להזמין את כל קוראי הבלוג לאירוע ההשקה של ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר. בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות, הבאנו לחנויות גירסה מתוקנת של הספר, עם שני פרקים חדשים לגמרי עמוסים בגילויים מקוריים, הקדמה ואפילוג חדשים לאור ההפיכה בטורקיה ואירועי האביב הערבי.

אירוע ההשקה יתקיים ביום שני בערב, ה-12.12, בפאב ליאו בלומס ברמת החייל, רחוב ראול ולנברג 24 תל אביב. פתיחת דלתות בשעה 19:00, ובשעה 20:00 אדבר על ניסיונות ההתנקשות בהיטלר, בקבוקים מתפוצצים, דוגמנים מתאבדים ומדריכי מוזיאון עם חגורות נפץ. דרך הסיפור, ננסה לפענח את סוד הכריזמה המהפכנית. האירוע חינמי ואין צורך בכרטיסי כניסה.

לדף האירוע בפייסבוק, הקישו כאן.

באירוע ניתן לקנות עותקים חתומים.

אשמח לראות את כולכם,

דני

מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים: ביקורת ספר מאת נבט טחנאי

ינואר 1946: לונדון מגיחה מצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג'ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? המכתב מוביל את אשטון לגלות מועדון מוזר, שהוקם בטריטוריה הבריטית היחידה שחוותה את שלטון האימים של היטלר. מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, כותבת נבט טחנאי, הוא רומן אנגלי משובח שלא תוכלו להניח מהידיים: סיפור על מלחמה, חברות אמיצה בין נשים ואהבה לתרבות, הספרות והמורשת הבריטית. הינשוף הספרותי עם המלצת קריאה נוספת לחורף המתקרב.

 612561

מרי אן שייפר ואנני בארוז, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים (זמורה ביתן, 2009), מאנגלית: יעל אכמון

פגשתי אותו בחורף 2009, כשהייתי סטודנטית שנה א' לספרות אנגלית.

היה קריר יחסית – מזג אוויר מושלם, בדיוק כמו שהוא אוהב. זה היה באמצע משמרת בחנות הספרים בה עבדתי אז.

"מה את עושה עכשיו?" הוא שאל אותי בעדינות.

"לומדת למבחן על 'רומיאו ויוליה' בסוף השבוע." עניתי.

הוא שיגר אליי מעין חצי חיוך ידעני.

"לא. את לא." קולו היה שקט להפתיע ביחס לדבריו הנחרצים. "עכשיו את קוראת."

נאלצתי לציית.

הוא נטל אל ידי בעדינות, ג'נטלמן בריטי שכמותו, והוביל אותי אל כורסת-הנצרים העטויה כרית סגולה, רכה ונוחה להפליא. הוא הדליק את מנורת הקריאה מעל לראשי, מסיט את העותק של "רומיאו ויוליה" יחד עם שלל רשימותיי שנכתבו בעט קדחתנית, בכדי לפנות מקום לספל קפה מהביל על השולחן לצדי.

הוא ידע איפה כואב, והוא הכה שם, חזק.

הוא היה גורם לי להשתנק מבכי – לא דמעה אסתטית שמתגלגלת על הלחי, אלא בכי של ממש: השתנקות, רעידות, התקפלות לכדור, דמעות על הסנטר וכל הג'אז הזה. הוא גרם לדופק מואץ, כאבי לב, שינה לא סדירה – הייתי נשכבת במיטה, מכבה את האור… ומיד מדליקה אותו וקמה שוב, לדרישתו. שליטתו בי הייתה בלתי ניתנת לערעור.

אבל הוא גם השיב לי את האמון בבני אדם.

הוא הראה לי איך המילים שומרות על התודעה גם בלב המאפליה, וכיצד רוח האדם מסוגלת לקום כעוף החול מתוך התופת. הוא הכיר לי את אהבת חיי. ואחריו עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת עד שהלב כמעט קרס מלהכיל את כולן.

הוא גרם לי להבין בחדות רבה שאני לא לבד, שרבים חולקים איתי את אותה אהבה רבת עוצמה, מטורפת כמעט.

images

יחסינו הסתיימו בשלוש לפנות בוקר, כשהנחתי אותו מידי וגיששתי אחר נייר טואלט לקנח בו את אפי. ולנגב את הדמעות. אבל במקום להתכסות בשמיכה ולעצום את עיניי הצורבות, נטלתי את העותק של "רומיאו ויוליה" ואת רשימותיי. הייתי נחושה בדעתי שלא לאכזב דורות על דורות של סופרים אנגליים, מצ'וסר דרך שייקספיר ועד ג'יין אוסטן. כשהגעתי לאוניברסיטה למחרת, תחת מעטה קודר של עננים וגשם אנגלי קל, כבר הייתי מוכנה למבחן על רומיאו ויוליה.

הייתי חלק מהמועדון.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים.

זהו ספר מופלא שנכתב בידי אנני בארוז ומרי אן פיישר שתי קוסמות היודעות לפלח במילים פשוטות ומדודות את הנשמה של הקורא. זהו רומן מכתבים המתרחש באנגליה של 1946, המלקקת את הפצעים אחרי מלחמת העולם השניה. ג'ולייט אשטון, סופרת שכתבה טורים מצחיקים לעיתון במהלך המלחמה כדי לעודד את רוחם של תושבי לונדון, מחפשת נושא חדש לכתיבה.

היא מקבלת מכתב מאדם בשם דאוסיי, שמזכיר מועדון בשם "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהקימו תושבי האי גרנזי במהלך המלחמה, כאשר האי נרמס תחת מגפי הכיבוש הגרמני. ג'ולייט נמשכת כבחבלי קסם לחקור את המועדון הזה, וחושבת שאולי שם טמונה ההשראה שלה לכתיבה. ככל שמעמיקה ג'ולייט לחקור היא נחשפת לסיפוריהם של תושבי איי התעלה שחוו סבל בל יתואר במלחמה ובכל זאת שמרו לא רק על עוז רוחם אלא גם על אנושיות ואפילו על אופטימיות.

Coast Media: Visit Guernsey Images: Pictures Chris George

מועדון מיוחד במינו. האי גרנזי היום

ברגישות רבה מציירות המחברות מה קורה לאנשים פשוטים שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית. במידה רבה הן הזכירו מה שכתב ג'.ר.ר טולקין ב"שר הטבעות", שנכתב במהלך המלחמה, על כיבוש הפלך בידי הכוחות של סארומן. זהו סיפור על תעצומות הנפש של האנגלים במהלך מלחמת העולם השניה; זהו סיפורם של תושבי האי גרנזי תחת השלטון הגרמני. זהו סיפורו של עוז הרוח האנגלי הפטריוטי, הנאמן לתרבותו ולספריו, שסייעו להם לשמור על צלם אנוש בתוך התופת. הפטריוטיות האנגלית מתבטאת בספר הזה לא בעזרת האחיזה בנשק וההקרבה למען המולדת, אלא באהבה לתרבות ובהכרה בערך האדם.

זה סיפור על ההומור האנגלי הציני והנהדר שהפך את החיים בתקופה הזו לנסבלים, השזור לאורך הספר כולו ומעלה חיוך גם מבעד לדמעות. זה סיפור על התמודדות עם אובדן ועל המחיר שגובה המלחמה. זהו סיפור על נאמנות ועל אהבה יומיומית גדולה מהחיים. זה סיפור על השנים שאחרי המשבר, על ההתאוששות ועל הטבע האנגלי שלאט לאט מרפא את הפצעים.

אחת הנקודות החזקות ביותר של הספר הוא הדמויות; ג'ולייט פוגשת שלל דמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, אוסף של אנשים ייחודיים האוהבים בעוצמות בלתי נתפסות והדבר המחבר בין כולן הוא אהבת המילה הכתובה והתשוקה העזה לסיפור טוב. לכל אחת מן הדמויות יש סיפור על איך הקריאה ואהבת הספרות שינתה את חייה. בארוז ושייפר יוצרות אנשים מורכבים ומעניינים, ורוקמות ביד אמן סוגים שונים של נבזיות ושל רוע שעל הדמויות להתמודד עמן בשלבים שונים של הסיפור.

בתוך עיצוב הדמויות המופלא שלהן חשוב לי להתייחס לסוגיה נוספת שהן עוסקות בה, שלמרבה הצער לא רואים הרבה בספרות ובתרבות שאנחנו צורכים בדרך כלל. חברות אמיצה ועמוקה בין נשים טרם קיבלה ייצוג איקוני על המסך ובין דפי הספרים כמו החברויות האמיצות שנרקמו לאורך השנים בין גברים. בארוז ושייפר לוקחות את הקונספט הזה למקומות יפהפיים וכותבות על סוגים שונים של קשרים נפלאים ונוגעים ללב בין נשים.

הכתיבה של שייפר ובארוז נוגעת גם בסוגיות לא פשוטות הנוגעות למלחמה ולכיבוש הגרמני. כפי שתושבי האי אינם מצטיירים כגיבורים עילאיים או מלאכים, כך גם החיילים הגרמנים אינם מוצגים כמפלצות – לפחות, לא כולם. כפי שהמחברות יודעות להציג באופן חסר רחמים את מעשיהם הנתעבים של החיילים הנאצים באי, הן יודעות להראות גם את היחסים המורכבים יותר שנרקמים בין הכובשים לנכבשים.

ואי אפשר לסיים בלי הגילוי המרעיש – שלמען האמת לא היה אמור להפתיע אותי כל כך:

גם על הספר הזה, כמו על רוב הספרים שהותירו בי את חותמם, הניפה יעל אכמון את שרביט הפלאים שלה (אין הסבר אחר, המתרגמת הזו למדה בהוגוורטס!) והעבירה אותי בפורטל הקסום מעשה ידיה במשך מספר שעות לאיי גרנזי ולשנת 1946, וגרמה לי להרגיש מיד כאילו חייתי שם כל חיי. היא הדהימה אותי אף יותר כשסיפרה לי על האופן שבו תרגמה את הספר: היא לא תרגמה את המכתבים על פי סדר כרונולוגי אלא קיבצה את המכתבים של כל אחת מן הדמויות ותרגמה אותם בנפרד כדי ליצור לכל אחד מהכותבים והכותבות קול ייחודי.

ואם עוד לא נשביתם בקסמו של הספר הנהדר הזה, דעו לכם שהחורף שהגיע לפתע פתאום הוא זמן מצוין לא לצאת מהבית – ותחת זאת לרכוש את העותק הדיגיטלי של "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהוא רק רומן המכתבים האנגלי המופלא ביותר שנכתב מאז "אהבה וידידות" של אוסטן ותו לא.

לרכישת הספר הדיגיטלי (בלי לצאת לגשם ולהרטיב את הגרביים)

בית יעקוביאן: האימפריאליזם של חיי היומיום

בית יעקוביאן, מאת הסופר עלאא' אל-אסוואני, הוא אחד מפניני הספרות המצרית: דרמה מרתקת עם עלילה סוחפת, שפורשת לפני הקורא קולאז' מכל רחבי החברה הקהירית: גברים ונשים, מוסלמים ונוצרים, יחפנים ומיליונרים, דתיים וליברלים – מהשוער המקומי והמחבל הג'יהאדיסט ועד מזכיר מפלגת השלטון. במשך שנים, סירב אסוואני להתיר את תרגום הספר לעברית, ולאחרונה, עם ההפשרה ביחסי-ישראל מצרים, הדבר התאפשר בדרכים עקיפות. ינשוף ספרותי סוקר את הקומדיה האנושית של קהיר, שיצאה לאחרונה בעברית בהוצאת טובי.

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%a2%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99%d7%90%d7%9f

עלאא' אל-אסוואני, בית יעקוביאן, מערבית: ברוריה הורביץ (הוצאת טובי)

ניתן לרכוש מהדורה אלקטרונית באתר GetBooks

כשקראתי את העמודים הראשונים בבית יעקוביאן, מאת הסופר המצרי עלאא' אל-אסוואני, מיד עלו לי זכרונות מהמסע במצרים, ובמיוחד מקהיר – העיר המבולגנת, המסובכת והמרובדת להפליא. התמונות עלו מבין הדפים: הבתים העלובים והדולפים בערי המתים, אותם יישובי אירעי שנבנו בבתי הקברות; המסגדים העתיקים ומעוררי ההוד, בתי המגורים ההדורים שבמרכז העיר, והאופרה שאפשר להיכנס אליה רק בעניבות ובחליפות ערב, הטיילות הנוצצות על הנילוס והצעירים האופנתיים שממלאים אותן. השוטרים ממנגנוני הביטחון שעיניהן פקוחות בכל פינה. על כל אלו, ועוד, מספר אסוואני בספרו, שמתרכז מסביב לבית דירות אחד כמשל למדינה כולה.

בית יעקוביאן הוא בניין דירות במרכז קהיר, שנבנה בעבר בידי איש עסקים ארמני עשיר. בתקופת המלוכה, הוא היה מגדל נחשק בלב העיר ההדורה, הקוסמופוליטית והאירופית של אז. מאז המהפכה, הסביבה שלו דעכה והרקיבה, והוא עצמו הפך למיקרוקוסמוס שמייצג את כל החברה המצרית. אנשי עסקים עשירים כקורח עדיין גרים בדירות הגדולות והיפות יותר, אזרחים אמידים מאכלסים את שאר היחידות, ואילו על הגג, בצריפים זמניים ודולפים, גרים העניים המרודים, לרבות השוער אל-שאזלי ובנו, טאהא. טאהא הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בספר: צעיר נלהב שרוצה לשרת את המולדת כשוטר, אך המציאות המרה של נפוטיזם, שחיתות והיררכיה מעמדית נוקשה טופחת על פניו – כאשר באופק מרצדים אורותיו המפתים של האסלאם הפוליטי. לצדו אנחנו מתוודעים לזכי אל-דסוקי, זקן עשיר ושריד מתקופת האליטה של המלוכה, שנרדף על ידי אחותו הנרגנת ומכור לסקס עם פילגשים צעירות; חאתם אל-רשיד, עורך עיתון ליברלי, סוציאל-דמוקרט נאור והומוסקסואל נסתר, שמתאהב בחייל נובי דתי ממנגנון הביטחון המרכזי, וחאג' מוחמד עזאם, סוחר סמים שעולה לגדולה, נבחר לפרלמנט ונכנס לעולמם המסוכן של הטייקונים ושועי הארץ. לצידם, אנחנו מתוודעים גם לבות'יינה, האקסית של בן השוער, נערה יפה שמפרנסת את משפחתה בעבודה אצל סדרה אינסופית של מעסיקים המתייחסים לגופה כרכושם הפרטי.

the-yacoubian-building

זוג בלתי אפשרי: זכי אל-דסוקי ובות'יינה אל-סייד (עאדל אמאם והינד סברי) מתוך הסרט בית יעקוביאן

מוטיב מקשר שעובר כחוט השני לאורך הספר כולו, הוא מה שניתן לכנות "האימפריאליזם של חיי היומיום": תכונה משותפת לעניים ולעשירים כאחד. כמו המעצמות האימפריאליות, כותב הסופר על אחד מדיירי הגג הנבזים יותר, מלאכ ניסה להשתלט על חלקים הולכים וגדלים מגג הבניין. בהתחלה מצא מקלחת נטושה ושם סחורה בכניסה שלה, ולאחר מכן נעל את החדר כדי "שלא יגנבו את הסחורה". לאחר מכן שם מכונות תפירה "באופן זמני" בחלקים אחרים של הגג, ונשבע לדיירים שייקח אותן משם במהירות. כשהתרעמו, דחה אותם ולך ושוב, ובסופו של דבר התפשר איתם על רכוש שהיה אמור להיות שלהם מלכתחילה. מעל הכל, זומם מלאכ לחרוג ממעמדו החברתי העלוב כזבן נוצרי קטן, ולהשתלט על אחת מדירות הפאר בבניין. הדירה שהוא שם עליה עין, זו של זכי אל-דסוקי, ממילא עומדת בסכנת השתלטות מצידה של אחותו של זכי, דאולת – אחת הזקנות הנרגנות, המרושעות והמאוסות ביותר בספר. זו פועלת לפי משל החמור הערבי הידוע. בהתחלה, עולה טרמפיסט על חמור ומודה לבעלים על כך ש"נתת לי לרכב על החמור שלך." לאחר כמה מיילים, החמור הופך להיות "שלנו", ובסופו של דבר הטרמפיסט מכריז עליו כעל שלו וזורק את הבעלים לצד הכביש. כך התנחלה דאולת בדירתו של זכי, הכריזה עליה כרכוש משותף, זרקה אותו ממנה (גם קצת באשמתו, כפי שתראו בספר) וממשיכה לנסות ולהשתלט על המשרד – המקום האחרון שנותר לו. האסלאמיסטים, מדרך הטבע, רוצים להשתלט על המדינה כולה, ואילו שועי העם, המיליונרים, הפוליטיקאים, ראשי משטרת הביטחון ואנשי העסקים הגדולים, הם הגרועים מכולם.

yacoubianbldg_138pyxurz

מדיירי הגג הבזויים ביותר. אחמד בדיר בתפקיד מלאכ, בסרט בית יעקוביאן

אחד מאנשי העסקים הללו מוביל אותנו למוטיב מאחד נוסף – הקשר ההדוק בין אדיקות דתית לצביעות חסודה. ככלל, בבית יעקוביאן, ככל שדמות מזכירה יותר את "ריבוננו ישתבח ויתעלה" כך היא נוטה להסוות פשע, רוע או סתם חוסר התחשבות מאחורי מסיכת האדיקות (זוכרים את הפקיד הסלאפי במשרד הפנים בסרט הטרור והקבב שכתבנו עליו לפני כמה שבועות?). אותו איש עסקים, סוחר בגדים גדול, מועמד לפרלמנט ויריבו של החאג' עזאם, מציע "עסקה אסלאמית" לנשות הבירה: אם יסכימו למסור לו את בגדיהן הבלתי צנועים, הוא ייתן להן בטרייד אין חיג'אבים (כיסויי ראש) צבעוניים ושמלות צנועות אך אופנתיות בחינם. כך, טוען איש העסקים, יתרום לשמירת המצוות ולמידות הטובות של החברה הקאהירית. כמובן שגם נשים שעטו כיסוי ראש כל חייהן קופצות על ההזדמנות, משיגות בגדים לא צנועים מאיזו פינה נידחת של הארון ומחליפות אותן כדי לקבל פריביס. איש העסקים, מצדו, מרוויח פרסום חיובי ומנצל את הבאז כדי להלבין את הכספים מעסקיו האסלאמיים קצת פחות: רשת מסועפת של הברחת ומכירת הירואין. כל מטריד מיני בזוי, ויש הרבה מאד – לרבות איש דת ממסדי בכיר שמגבה מעשים כאלו וגרועים מהם – מסווה את מעשיו מאחורי שכבה עבה של הצטדקויות דתיות חסודות. בהזדמנות אחת בספר, מפקד משטרה מושחת עד העצם, שמקבל שוחד ממישהו כדי לעצור יריב שלו על "עבירות מוסר", מכריז כי הוא לא יכול לבטל את הדו"ח "כי כל השוטרים בתחנה שומרי מצוות וקנאים למסורת." מבחינה זו, האסלאמיסטים יוצאים דווקא טוב. הם אמנם פנאטים ומוכנים להרוג ולהיהרג (אם כי קורבנותיהם הם כמעט תמיד רוצחים גרועים הרבה יותר ממנגנוני הביטחון) –  אבל לפחות הם כנים, ישרים ולוקחים את הדת ברצינות.

hijab-shop-jpg

צניעות ושחיתות: חנות לכיסויי ראש (אילוסטרציה)

אסוואני, כך נראה, מגלה סימפטיה לקצוות: ההומוסקסואלים הנרדפים שחיים בשולי החברה, לא פוגעים באיש אך צריכים להימלט מרשויות החוק ולסבול מפושעים וסחטנים רק כדי לחיות את חייהם כרצונם. שרידי האליטה המלוכנית של פעם, אנשים כמו זכי אל-דסוקי, שהיו אמנם ממוערבים, מושחתים ומנותקים מהעם, אך לפחות היה להם חן וקסם נוסטלגי. קהיר, בזמנם, היתה עיר יפה, הדורה וקוסמופוליטית, ולא המטרופולין הנרקב והגווע שיצרו נאצר וממשיכיו. ובסופו של דבר, גם האסלאמיסטים, שכמובן שונאים את שתי הקבוצות הקודמות ורוצים לחסלן, אך לפחות הם צנועים, ישרים ואידיאליסטים. טהאא' אל-שאדלי, אחד הגיבורים הטראגיים ביותר בספר, מגיע לשורותיהם, כי הם היחידים שמוכנים לקבל אותו אחרי שהממסד טורק לו את הדלת בפרצוף. הגרועים ביותר הם אנשי האמצע: כוהני דת ממסדיים, פוליטיקאים, טייקונים, עורכי דין, פקידי ממשל ובירוקרטים חסרי תועלת. המייצג של "דרך האמצע" הזאת הוא כמאל אל-פולי, מזכיר מפלגת השלטון שסולל את דרכו של החאג' עזאם לצמרת ומוצץ את רווחיו. בתקופת נאצר תמך אל-פולי במהפכה וכתב גדולות ונצורות על הסוציאליזם הערבי ועל גוש המדינות הבלתי מזדהות, ובתקופת סאדאת – שיבח את ההפרטה, הקפיטליזם והמעבר של מצרים למטריה האמריקאית. העמדות האידיאולוגיות המשתנות מתנקזות בסופו של דבר תמיד למטרה אחת: שוד, גזל וביזה.

yacoubianbldg_151pyxurz

גזל, שוד וביזה – ח'אלד סאלח ככמאל אל-פולי, מזכיר מפלגת השלטון, בסרט בית יעקוביאן

כדי לחסוך לכם ספויילרים, לא אכביר מילים על הסיום של הרומן, אבל אומר רק זאת: אותן הדמויות המרכזיות שיוצאות מהתסבוכת בעור שיניהן (ולא כולן מצליחות), מספרות לנו משהו על הגמישות, החוסן והיסוד הבריא שבכל זאת קיים בחברה המצרית; אותה החברה ששורדת כבר אלפי שנים תחת רודן אחרי רודן, מדכא אחרי מדכא, ובכל זאת מצליחה לספוג את המהלומות, לחגוג את החיים ולהמשיך הלאה.

הטרור והקבב: קולנוע והחורף המצרי

לפעמים, קומדיות הן שחורות יותר משנראה לעין, והמציאות הקודרת במצרים שלפני ואחרי האביב הערבי משתקפת, בין היתר, גם בסרטי הקולנוע. הפעם, נדבר על מדגם זעיר ולא מייצג, אך משעשע למדי. ינשוף ספרותי על הקשר בין טרור לקבבים עסיסיים ולוהטים, פרעונים כרסתנים ופירמידות נעלמות.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבור רבים בעולם הערבי, הטרור והקבב, סרטו של הקומיקאי עאדל אמאם מ-1992, מחזיק במעמד דומה לחגיגה בסנוקר או גבעת חלפון אינה עונה בישראל.  וכמו שאצלנו ביטויים כמו "יא ווראדי, איזה קציצות" או "רגע לפני שגולש, מורידים מהאש" הפכו לנכס צאן ברזל, כך גם יודעים מצרים רבים לצטט בעל פה משפטי מחץ ואפילו קטעים שלמים מהטרור והקבב (אל-אירהאב ואל-קבאב, בערבית הכותרת מתחרזת). בסרט, מגלם עאדל אימאם את דמותו של אחמד, אזרח מצרי מן השורה, עני, קשה ויום וצייתן, שמבקר במשרד הפנים על מנת להעביר את ילדיו לבית ספר קרוב יותר. ברגע שהוא נכנס למתחם האימתני הידוע כ"מוגאמה", הוא עובר סיוט קפקאי בירוקרטי בלתי נגמר. המונים מזוגגי עיניים נעים הלוך ושוב במסדרנות ובגרמי המדרגות המפותלים, מחפשים משרדים, פקידים וטפסים שלעולם לא נמצאים במקום בו הם אמורים להיות. המשרד הרלוונטי לרישום ילדים לבתי ספר מאכלס פקיד אסלאמיסטי צבוע, שמתפלל בלי הרף כדי לא לתת שירות, פקידה שמקשקשת בטלפון בלי הפסקה ומקלפת אפונים, ופקיד שלישי שכל הזמן נמצא בשירותים. הגיבור המתוסכל תופס בסופו של דבר נשק ולוקח את פקידי המשרד כבני ערובה. בעוד האזרחים נמלטים מבניין המוגאמה, שר הפנים מגיע לאזור עם יחידות מחץ מיוחדות. בגלל אי הבנה קומית, הוא מסיק שחולייה חמושה ומסוכנת של טרוריסטים אסלאמיסטים השתלטה על הבניין ומתחיל לשאת ולתת עמם. אחמד, שמבין פתאום את הכוח שנפל בידיו, מעלה דרישות לשלטונות, והראשונה שבהן: לקבל עבורו ועבור חבורת עלובי החיים שהתקצבה מסביבו טסים מהבילים של קבב עסיסי. מדובר בדרישה אירונית, כי רוב העניים במצרים כמעט ולא יכולים להרשות לעצמם לאכול בשר. בסופו של דבר, רגע לפני שהמשטרה פורצת לבניין, נמלטים אחמד וכנופייתו דרך הדלת הראשית. מכיוון ששר הפנים חושב שהם בני ערובה (הרי הטרוריסטים אמורים להיות אסלאמיסטים) הם מצליחים להיעלם ולהימלט מכל פגע.

חרף הסוף הטוב, הטרור והקבב הוא בסופו של דבר קומדיה מייאשת. הממסד הוא אטום וטיפש. האזרח החלש אמנם יכול לתחבל אותו ולצאת מהמפגש בשלום, אבל זה מקסימום ההישגים האפשרי. המרד המזויין נגד המשטר הוא זמני מטבעו, ומתבסס אך ורק על הטעייה. כמו האזרח המצרי הפשוט, הגיבור מצליח לשרוד בסוף היום, אבל לא להוביל למהפכה, לשנות את המערכת או אפילו לשפר אותה ברמה מקומית ומוגבלת. הילדים שלו, תודה ששאלתם, עדיין לא הצליחו לעבור בית ספר.

הייאוש בסרט החדש יותר, מלחמת העולם השלישית, הוא כפול ומכופל. אם גיבורי הטרור והקבב לא הצליחו אפילו לדמיין מהפכה, הרי שבמלחמת העולם השלישית האביב הערבי כבר התרחש ולא הוביל לשום שינוי, מלבד רטוריקה נלעגת ומנופחת. חמיס, גיבור הסרט (אחמד פהמי) הוא צעיר מצרי חסר פרוטה, שמסתבך ביחד עם אביו בעסקה כושלת של מכירת אסלות לאחד מבאי השוק. הוא מבריז משיעורים באוניברסיטה כדי לשחק כדורגל בתקווה להיות כוכב בנבחרת מצרים, אבל לא מצליח לתפקד אפילו במשחק שכונתי. כשהוא כן בועט, הכדור עף רחוק מדי, וחודר לחלון של בניין מפואר שעומד בסמוך. חמיס פורץ לבניין כדי לקחת את הכדור, ומוצא את עצמו במוזיאון שעווה מסתורי, עם דמויות מפורסמות מההיסטוריה של מצרים, המזרח התיכון, אסיה והעולם המערבי. בעודו מצטלם סלפי עם הפסלים, מכה האורלוגין חמש – ודמויות השעווה קמות לחיים ומתנפלות על האורח הלא קרוא.

MV5BZTZiMDhlNDAtZDk2Ni00MTk5LWE0ODYtNWNjOTNhZTAwOGI3XkEyXkFqcGdeQXVyNjUyODg2OTA@._V1_

הציניות בנוגע לעבר ולהווה המצרי ניכרת מיד כאשר חמיס עומד על טיבם של שוכני המוזיאון. תות אנך-אמון, "מלך המוזיאון" ונציגו המובהק של העבר הפרעוני המפואר, הוא רודן שמן ומפונק, שמשחק בצעצועים ומוציא פקודות הוצאה להורג במסגרת תפקידו "כמפקד העליון של הכוחות המזויינים". החיילים המצרים הגיבורים, צולחי התעלה, הם כלי שרת צייתנים בידי כל עריץ מזדמן. מוחמד עלי, מלכה המפורסם של מצרים במאה ה-19 ואבי המודרניזציה המצרית, מתפקד בעיקר כאתחתנא קומית. סלאח א-דין, משחרר ירושלים וסמל חשוב בלאומיות הערבית המודרנית, אמנם מרשים וכריזמטי, אבל נמס לשעווה מבעבעת מיד כשהשמש עולה. הספינקס האדיר, שומר קברי הפרעונים, הוא שוטר מושחת שמבקש שוחד של סיגריות מפושעים נמלטים. אלאדין, גיבור אגדות אלף לילה ולילה, הוא נוכל קטן, והג'יני מהמנורה הוא שמן מפונק וחסר תועלת. אום כולתום, הזמרת האגדית, מבדרת בשיריה את שוכני המוזיאון המחניק, שאין ממנו יציאה, אך לעולם לא אומרת מילה של טעם. אפילו התרבות האמריקאית, שמוצגת בדמותו של מיקי מאוס כרצף אינסופי של מסיבות הדוניסטיות, אינה מהווה אלטרנטיבה אמיתית. חמיס וחבריו נעים בין העליבות האמיתית של סימטאות העוני של קהיר, לבין עולם החלומות הפתטי של השעווה, מבוך שאין ממנו יציאה.

האלטרנטיבה היחידה לעולם השעווה המגוחך היא מגלומניה מרושעת. הואיידה, מנהלת המוזיאון לשעבר, משתמשת בספר כשפים עתיק כדי להחיות את הפסלים המרושעים יותר שנמצאים בו, רובם אויבים ידועים של העולם הערבי והאסלאם. למרבה ההפתעה, מקומה של ישראל דווקא נפקד – במוזיאון אין פסלים של מנחם בגין, דוד בן גוריון, גולדה מאיר או משה דיין. בעלי הברית של הואיידה הם אויבים ישנים יותר: הולאגו-חאן, השליט המונגולי הנורא שכבש את בגדאד וטבח את תושביה במאה ה-13, ריצ'רד לב הארי, גדול מנהיגי הצלבנים, נפוליאון בונפארט, השליט המערבי הראשון שכבש את מצרים, ואבו להב, אויבו המר של הנביא מוחמד. מעל כולם ניצב דווקא היטלר, שמתכנן להשתמש בהואיידה ובספר כדי לפתוח במלחמת עולם שלישית. בינתיים, הוא מסתפק בנסיונות מגושמים להשתלט על מצרים באמצעות "סחטנות תיירותית": העלמה הדרגתית של הפירמידות, האריות של גשרי הנילוס ואוצרות תרבות אחרים. הממסד המצרי אינו מצליח להבין שהוא ניצב מול איום של פסלי שעווה. גנרל מגוחך במשקפי שמש מנסה להרגיע את התיירים ולבקש מהם "לסמוך על כוחות הביטחון", בעוד מנחי טלוויזיה מלהגים על ה"קונספירציה הבינלאומית נגד מצרים" ואף שואלים "מה ישראל מרוויחה מכל הסיפור". חמיס, כישלון מוחלט בעצמו, נאלץ לבחור בין המגוחך לבין המרושע, בעוד התקווה לעתיד טוב יותר הולכת ונעלמת.

Third Would War

העבר כהשתקפות פתטית: דמויותיהם של מוחמד עלי ואום כולתום בסרט "מלחמת העולם השלישית"

חשובה במיוחד היא ההצגה הצינית של האביב הערבי בכל מהלך העלילה. הבמאי שם בפי הדמויות המגוחכות ביותר איזכורים הירואיים למהפכה, כולל נכונותם "למות כשהידים למען חירות המולדת", אבל שום דבר לא משתנה בפועל, ושום דבר לא נעשה. דרך הדמויות במוזיאון, אחמד אל-גנדי מפרק ביסודיות את כל מרכיבי החלום המצרי לדורותיו: התפארת הפרעונית, העוצמה הנצאריסטית, תהילתו של הצבא, צביעותם של אנשי הדת, התקווה שבהתמערבות ובמהפכה ליברלית, אפילו עולם הפלאים שמיוצג על ידי אלאדין והג'יני, כולם חלומות שווא מגוחכים ומתעתעים. מעניין כמה מהצופים בסרט בבתי הקולנוע ובבתים הפרטיים ברחבי מצרים ראו בסרטו של אל-גנדי, למרבה הייאוש, את עולמם שלהם.

הרוחות של בלפסט: האם כדאי שלוחמי החופש יהיו מושחתים?

הרוחות של בלפסט, ספרו החדש של סיוארט נוויל, מעלה מחשבות על התנגדות לכיבוש ודיכוי, והשחיתות האינהרנטית שכרוכה בה. אבל כאשר מתחיל תהליך שלום, אולי השחיתות הזאת יכולה להוות דווקא יתרון? 

6908490010001009801625no

לעמוד הספר ב-Getbooks לחץ כאן

ג'רי פיגאן, מתנקש ורוצח אכזרי בדימוס ב-IRA, הוא גיבור הרוחות של בלפסט, ספרו החדש של סטיוארט נוויל שתורגם לעברית בידי שי סנדיק (סנדיק ספרים, אבן יהודה: 2016). פיגאן, שיכור ושבר כלי אך עדיין מתנקש מיומן ביותר, נרדף בידי האנשים שרצח. רוחות של חיילים בריטים, שוטרים מלכותיים, מתנדבים פרוטסטנטים, ילד קטן, קצב עם סינור מוכתם, אישה ותינוק, רודפים אותו לכל אשר ילך. כדי למצוא שלווה, מסמנות הרוחות לפיגאן, יהיה עליו לאתר את כל האנשים שאחראים לשפיכות הדמים ולחסל אותם, אחד אחד: שוטרים בוגדניים, פוליטיקאים מושחתים, ותיקי מחתרת וצבועים שאישרו מעשי רצח בהנהון ראש ולאחר מכן גינו אותם בראש חוצות. אם מסע הרצח והנקמה הזה היה מתרחש בשנות השמונים, שיא ה"צרות" והאלימות הבין-עדתית בצפון אירלנד, הוא לא היה חריג במיוחד. הבעיה היא שעלילת הרומן מתרחשת בשנות האלפיים. תהליך השלום בצפון אירלנד מאחה בהדרגה את פצעי המדינה המדממת, טרוריסטים כבר אינם באופנה לאחר 11 בספטמבר, והמחתרות פונות לפעילות פוליטית ומנסות להדחיק את שדי העבר. בהקשר הזה, מסע הרצח של פיגאן עלול לעורר כלבים ישנים מרבצם.

כוח המשיכה העיקרית של הספר, הוא באופן המשכנע שבו הוא מציג את ההשחתה הגלומה בפעילות המחתרתית באשר היא. חרף כל הסיסמאות על חופש, שוויון, והתנגדות לדיכוי, מחתרת חייבת להשיג משאבים בכוח הזרוע. היא כמובן לא יכולה להתקיים על השוד לבדו, וארגוני התנגדות שלא נהנים מתמיכה משמעותית באוכלוסיה לא ישרדו. אבל בכל זאת, לעיתים ניתן להשיג כסף ומזון רק באמצעות פעולות מזויינות, שההבדל בינן לבין שוד ורצח מעורפל מאד. כל ארגון מחתרת מאויים באופן תמידי על ידי שירותי ביטחון הפנים, הנהנים ממשאבים מרובים ומרשת עניפה של מלשינים. את המלשינים האלה צריך לנטרל, לעיתים בכוח קטלני. כל עוד מדובר בכוח המינימלי הדרוש להשגת המטרה, אלו שמאמינים בה יכולים אולי להצדיק את האמצעים. כל מהפכן יודע לשנן ש"כשמכינים חביתה שוברים ביצים", "כשכורתים עצים נופלים שבבים", ועוד סיסמאות מעין אלו. הבעיה היא, שבהדרגה נוצר מעמד שלם של לוחמי מחתרת, עסקנים פוליטיים ורשת שלמה של תלויים, שמתרגלים לקחת משאבים בכוח הזרוע. לכל אחד מהאנשים הללו יש פטרונים שצריך לרצות, וכפופים שאת נאמנותם צריך לשמר. שחיתות אישית גם היא, למרבה הצער, חלק מאופיים של בני אדם. בתנאים כאלו, ישנו פיתוי משמעותי לבצר עוצמה פוליטית ואף ליהנות מכספי שוד וגזל, או לחסל יריבים אישיים טורדניים תוך שימוש במשאבי המחתרת. אפילו מי שמתחיל כאידיאליסט עשוי להישחק בהדרגה בשל הכוח, הכבוד ותחושת הסכנה, שמאפשרת להצדיק פעולות בלתי נתפסות בטענות של "מצב חירום" או "הקרבתי הרבה אז מגיע לי".

resized_99263-bridge-of-spies1_24-20167_t630 (1)

ואכן, המחבר מתאר ביד אומן את רשת השחיתות העניפה שנארגה בידי פוליטיקאים, לוחמי מחתרת לשעבר, שמתראיינים בתקשורת בחליפות יוקרתיות ביום, ומפעילים בריונים שמגיחים מתוך פאבים דלוחים בלילות כדי לחסל חשבונות ולהסיר מדרכם יריבים; ואז עוד נושאים נאומים נרגשים בהלוויות קורבנותיהם. כפי שהרוויחו מהמלחמה, הם מצליחים לסגל את עצמם גם לתהליך השלום, ולהמשיך לנהל עסקי פשע תחת ארשת של פייסנות ומכובדות. במיוחד, בדרך פעולה שמוכרת לנו במיוחד ממקומותינו, הם מבעירים שריפות מבוקרות כדי לכבות אותן לאחר מכן ולהיתפס כגורם המתון בשטח, "מבוגרים אחראיים" שאין להם תחליף. אם נצטט את דבריו של גנרל יפני, שנאמרו בהקשר שונה אך מתאימים לסיטואציה שאנחנו מתארים ככפפה ליד: "אלו אותם הנוכלים שמחזיקים את הגפרורים ביד אחת ואת צינור הכיבוי ביד השנייה; מסיתים את הצעירים הטהורים להתקומם, מגנים עליהם בפומבי, ואז מדכאים אותם ומבקשים קרדיט על תרומה לשמירת השלום." או כפי שאומר ג'רי פיגאן לפוליטיקאי פול מקקינטי באחד מרגעי השיא של הספר, לו עצמו – לפוליטיקאי מה-IRA – אף פעם לא היה אומץ להרוג. "אלה תמיד היו אנשים כמוני. האנשים שמילאת בשנאה. תמיד דאגת שלא יהיה לך דם על הידיים. אתה ניצלת אנשים כמוני. אמרת לנו שאין לנו עתיד. אמרת שאנחנו חייבים להילחם כדי שיהיה לנו עתיד. שמת לנו אקדחים בידיים, ושלחת אותנו לרצוח בשבילך."

במקביל, אי אפשר להתעלם גם מנקודות העיוורון של סטיוארט נוויל. כשקוראים את הספר, נראה שהוא מכוון יותר מדי לקהל הציני של ימינו, הקהל של משחקי הכס ובית הקלפים – קהל מפוכח ומריר שמורגל לראות פוליטיקה כמשחק אינטרסים בזוי ותו לא. אצל נוויל כולם, או לפחות כל הגברים שמופיעים בעלילה, מושחתים מן היסוד, פושעים, רוצחים ורמאים. אפילו פיגאן, בסופו של דבר, מנסה להשיג צדק רק כי רוחות רפאים רודפות אחריו. מי שטוען לאידיאליזם משקר. באחד מנאומיו, מדבר הפוליטיקאי פול קינקנטי על "התקופות הרעות. הימים שבהם צעירים בני קהילתנו חיו בפחד מפני חיל השיטור של אלסטר. התקופות הרעות שבהן ההפרדה היתה החוק. כשהגזענות היתה החוק. כשהטלת אימה על הציבור הלאומי והרפובליקאי היתה החוק." הנאום מוצג בספר כתמרון הסתה ציני, אבל בסופו של דבר – הוא מתאר מציאות אמיתית. ה-IRA אכן צמח מתוך מציאות של דיכוי ברזל, ולאחר מספר מעשי טבח שבוצעו במפגינים לא חמושים על ידי שוטרים פרוטסטנטים וחיילים בריטים, והוא אכן נאבק בגזענות ממוסדת שמחוזות צפון אירלנד היו שקועים בה עד צוואר. חרף השיטות הרצחניות שלו, ה-IRA אכן נלחם למען אינטרסים של ציבור שהופלה ונרדף. האם בכל המאבק הזה לא היתה אפילו טיפה של אידיאליזם? יש משהו פשטני, אפילו מנחם, בהצגת המאבק הזה כגירסה חמושה של בית הקלפים, אבל זו הצגה מטעה. בריונות ואידיאליזם, מטרות מוצדקות והקצנה רצחנית, חוסר מעצורים ודאגה אמיתית לאינטרסים של הציבור, כוונות טובות ושחיתות, בדרך כלל שזורים זה בזה במינונים שונים. נוויל פספס, לדעתי, כשהחליט להתמסר לציניות של קהלו ונמנע מלתאר את המציאות הזאת במלוא מורכבותה.

וכאן יש עוד נקודה, שעולה מהעלילה עצמו חרף קולו של המספר. בסופו של דבר, הפוליטיקאים המושחתים נוסח קינקנטי, עם כל רשעותם ואכזריותם, הם אלו שהובילו את צפון אירלנד לשלום והפסקת שפיכות הדמים. קינקנטי אולי מארגן מהומות מבוקרות כדי להבהיר נקודות פוליטיות, אבל הוא גם מרסן את בריוני הרחוב כדי שלא יחבלו בתהליך השלום בכללותו. בהיעדרו, מי יעשה זאת? המחבר לא מתעלם מהעובדה שדווקא מסע הצדק והנקמה של פיגאן, שנרדף בידי צללי הנרצחים, עשוי להוביל לחידוש המהומות ולמותם האכזרי של המונים. שמא השחיתות והציניות טובות לציבור יותר מהאידיאליזם? זו נקודה שהקורא ב"רוחות של בלפסט" לא יכול להימנע מלחשוב עליה. לפעמים, אולי עדיף לתת לכלבים ישנים לרבוץ על משכבם בשלום.

האמן ומרגריטה: ריקוד הצללים עם סטלין – טור אורח מאת יגאל ליברנט

האמן ומרגריטה, מאת הסופר מיכאיל בולגאקוב, הוא אחת מיצירות המופת החידתיות והמרתקות ביותר בתולדות רוסיה המודרנית. זהו רומן מצחיק עד דמעות, שנון וטראגי בו בזמן, המגולל את עלילות השטן וכנופייתו במוסקבה במשולב עם גירסה אלטרנטיבית לתולדות ישו הנוצרי. ברבות השנים הפך הספר הזה, על ציטוטיו הבלתי נשכחים ואינספור רמזיו האפלים, למעין כתב קודש עבור דורות של אינטלקטואלים ברוסיה ומעבר לה. אולם יצירתו של בולגאקוב, טוען המתרגם וחוקר המחשבה הפוליטית יגאל ליברנט, פספסה את מטרתה. היא לא נועדה לשעשע המוני קוראים, אלא להעביר מסר ספציפי לנמען מסויים מאד. הינשוף הספרותי, בטור אורח על ריקוד הצללים בין אמן לרודן. 

51VjV1cS1oL

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, סיפרו חכמי אסכולת פרנקפורט לבני המערב המשתאים, שהדבר הזה, אותו הם מכנים "תרבות", אינו אלא מפעל הונאה ענק שמטרתו היא לטמטם את ההמונים ולהסיט את תשומת לבם מן העוולות של הסדר הקפיטליסטי. כל מה שמיועד לקהל הרחב: הסרטים, כל המוזיקה הפופולרית, כל הציורים, הפסלים, ההצגות והתערוכות, כל הספרות כולה – הנם בסך הכול חרושת תרבות והונאת המונים. חכמי פרנקפורט היו מלומדים מתוחכמים מדי מכדי להכריז על מזימה מתוכננת בחדרי-חדרים ומאחורי דלתות סגורות. בהיותם, רובם ככולם, יהודים, הדבר עלול היה להדיף ריח חזק של פרוטוקולים, דר שטירמר, פלקישר באובכטר ושאר הנפלאות שמפניהן הם מילטו את נפשם מגרמניה לאמריקה. בהיותם מרקסיסטים טובים, הם תלו אשם בשיטה הכלכלית, במבנה החברתי, בסדר הקיים – מושגים מופשטים ומטאפיזיים למדי, שלא יכלו להיעלב מישהו ספציפי מדי, ולהעיף את המבקרים חזרה למקום שממנו באו. מנהלי האולפנים והאמנים לא נושאים באשמה אישית, זו השיטה שמשחיתה אותם וגורמת להם להשחית אחרים.

adorno_theodor

תלה את האשם במבנה החברתי ובשיטה הכלכלית – תיאודור אדורנו, ממייסדי אסכולת פרנקפורט

לא כאן הוא המקום לפרוש את התאוריה הביקורתית ולדון בגילוייה, סגולותיה ומגרעותיה. די אם נציין אספקט אחד שלה: הטענה שהכוחות העלומים של משטור המחשבה מרדדים את האדם (ובייחוד את האמן היוצר) למצב של קיפאון מוסרי, בלא כל התחשבות בכישוריו, חדות המצפן המוסרי שלו או כוח רצונו. הייתי רוצה לבחון את הטענה הזאת במקרה של מיכאיל אפנסייביץ' בולגקוב, מחברה הגאוני של המשפיעה שביצירות הסובייטיות – "האמן ומרגריטה", שאנו חוגגים כעת את יום הולדתו ה-125.

כזכור לחלקנו, הרומן עוקב אחר שלושה נתיבים נפרדים שהולכים ונכרכים זה בזה לאורך העלילה: עלילותיו של השטן, שבחר לבקר במוסקבה של שנות ה-30; בשׂורה אפוקריפית המגוללת את סיפור משפטו ומותו של ישוע הנוצרי; ולבסוף, פרשה רומנטית – על אודות אהבתם היוקדת של האמן ומרגריטה. השטן ופמלייתו בוחנים את עולמם הפנימי הדל של מוסקבאים נבחרים ומחלקים להם שכר ועונש; האמן ומרגריטה מתאהבים, נקרעים זה מזו מכורח הנסיבות ואז מתאחדים שוב; ובמקביל – סיפורו של ישוע מסופר מפי השטן ומעל דפי המגנום-אופוס הנבואי והמצונזר של האמן (מובן שזהו אותו הסיפור, ובשל כך מתרחש החיבור בין השניים).

230px-Bułhakow

מיכאיל בולגאקוב

הרומן עצמו נכתב במשך יותר מעשור, אולם חלק הארי של העריכה האחרונה נעשה בחודשי הקיץ של שנת 38'. הרומן, מן הסתם, לא ראה אור בימיו של סטאלין, ודלף טיפין-טיפין דרך הגרסאות המקוצצות שהתחילו להופיע בשנות ה-60, ובגרסאות המלאות יותר באמצעות הסאמאיזדט. הגרסה המלאה הראשונה יצאה לאור בברה"מ בשנת 1973.

הספר הטריף את דעת השכבה הסובייטית המשכילה – נצרות, שטן, מיניות, אווירת החרדה הסטליניסטית, צנזורה, נוכלות, כשפים ופילוסופיית מוסר – כל אלה היו כמשב רוח רענן בפרוזה המטריאליסטית הסובייטית. ובנוסף לכל אלה, כמובן, – הכתיבה הסוחפת, הצלולה והמליצית בעת ובעונה אחת, בשפה ענוגה ועסיסית. כולם קראו את הרומן וכולם היו משוגעים עליו. כולם, כולל את הוריי. אבי המליץ לי בתוקף לשוב ולקרוא את הספר מדי שנה, ומגיל 12 לערך ועד לגיל 20 אכן עשיתי זאת בקביעות ובתדירות אף גדולה יותר, מגלה בכל פעם (ממש כפי שאבי התנבא) רובד חבוי נוסף בתוך הספר. אני חוזר ואומר: "האמן ומרגריטה" היה לאינטליגנציה הסובייטית לספר קודש, ולא מעטים טענו שתפישתם את הנצרות בפרט ואת הדת והאתיקה בכלל התבססה יותר על בולגקוב, מאשר על הברית החדשה עצמה.

וכאן שורש הבעיה. הספר שהגדיר את מצפונם ואת אמונתם הדתית המעורפלת של כמה דורות של רוסים משכילים כלל לא נכתב בשבילם או לשם כך. מדובר, הלכה למעשה, בכמוסת רעל שיועדה למטרה שונה בתכלית. ולאחר שהכמוסה פספסה את היעד שלה, היא נבלעה בשקיקה רבה בידי נמענים שונים בתכלית.

joseph-stalin-AB

לרומן זה, הגדוש עד להתפקע במיסטיקה, ארוטיקה ונצרות אפוקריפית, לא היה סיכוי זעיר שבזעירים להתפרסם בברה"מ של שנות ה-30. למי, אם כן, ייעד אותו המחבר? היצירה שמגוללת את הרפתקאותיו של השטן האצילי (ופמלייתו, האצילית לא פחות) במוסקבה, את מסע העונשין שלו ברבבות של נוכלים, ביורוקרטים ובעיקר-בעיקר – במבקרי ספרות להוטים ואידאולוגיים מדי, החסות שהוא משום-מה פורש על האמן שמזכיר עד כאב את בולגקוב עצמו, כל אלה נועדו לעצב מסר ברור מאוד לנמען מסוים מאוד.

נקמת השטן באושיות הממסד הספרותי הבולשביקי, בדמותם של ברליוז ולטונסקי, הנה שיקוף ישיר של משפטי הראווה שנערכו אך שנה קודם לכן, ובהם נידונו למוות אויביו האישיים והמקצועיים של בולגקוב: ולדימיר קירשון, ברונו יאסנסקי (אייסמן) ולאופולד אוורבך (כולם יהודים, אם מישהו כאן פספס את העניין). ב-4 באפריל 1937, ילנה, רעייתו, מציינת ביומנה בהקשר הזה שבכל-זאת קיים בעולם אלוהי צדק. בולגקוב עצמו, שציד המכשפות שערכו כנגדו מבקרים אלה בשיא כוחם גזל ממנו כל אפשרות לפרנסה והביאהו, בשנת 1930, אל סף התאבדות, ניצל והוחזר לעבודה באמצעות התערבות ישירה של סטאלין עצמו, שאף שוחח עמו אישית ועודד אותו להמשך היצירה.

סטאלין ידע היטב שבולגקוב הוא "לא משלנו". נטיותיו המלוכניות-מסורתיות של בולגקוב היו סוד גלוי ברבים, ויצירותיו, שהן ביוגרפיות להדהים (כן-כן, הכול ביוגרפי, החל בהתמכרות למורפיום ב"מורפיום", דרך רופא גאון ב"לב כלב" – בבואת דודו. ניקולאי פוקרובסקי, וכלה בנשף אצל השטן, העתק של הנשפים שאליהם הוזמנו בני הזוג בולגקוב בשגרירות האמריקאית), לא ממש מנסות להסתיר את העובדה הזאת. ברם, סטאלין העריך את היושרה של בולגקוב. לדוגמה, בעניין המחזה "ימי משפחת טורבין", עיבוד תיאטרלי לרומן "הגוורדיה הלבנה", המגולל בכנות רבה את המפלה של הסדר הישן ברוסיה בפני הכוח הבולשביקי הגועה. סטאלין צפה במחזה במופגן יותר מ-14 פעמים, וכולם ידעו זאת.

כאשר בשנת 1930 בולגקוב נושל מכל אפשרות לפרנס את משפחתו, וכתב מכתב תחינה לממשלה הסובייטית, – לספק לו תעסוקה או לאפשר לו להגר, – היה זה סטאלין שטלפן אליו באופן אישי וציווה על הגורמים המוסמכים להחזירו לביים בתאטרון. בשיחת הטלפון הקצרצרה, בולגקוב דיבר בלהט על כך שעליהם להיפגש פנים אל פנים, לשם שיחה מעמיקה על גורלה של רוסיה. סטאלין השיב שאכן צריך למצוא זמן לזה, אך מעולם לא דיבר עמו בשנית. בולגקוב, מצדו, המשיך לחלום על השיחה הזאת עד ליום מותו. סטאלין לא חזר אליו שוב, ולכן עלה הצורך בפנייה עקיפה מצדו של האמן. "האמן ומרגריטה" כולו אינו אלא קריאה לסטאלין מפי המלוכן המוצהר בולגקוב: "כן, אתה כוח אפל ונאצל, ואנחנו, האמנים הרוסים האמיתיים, נתמוך בך במאמצך לטהר את ארצנו ותרבותנו מכל הרפש הפלבּאי שעלה בה על פני השטח בטרם תפסת את השלטון."

האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה בגירסה עברית. תרגום: פטר קריקסונוב

בשונה מיצירותיו האחרות של בולגקוב, יש פה נדבכים וולגריים ביותר, לא אופייניים לו לחלוטין, בייחוד בקטעי ההומור והארוטיקה, שנועדו במופגן לשאת חן בעיני קורא ספרות להוט, אך לא מעודן יתר על המידה: אוטודידקט שהודח בנעוריו מסמינר כמרים, למשל. הרומן הזה הוא עטיפה קולחת וססגונית מאין כמוה למסר שהוכתב בידי הכוונות הטובות ביותר – הצלת אנשי התרבות, שנפלו קורבן לממסד הספרותי הבולשביקי בזה אחר זה, – אבל מסר זה הביא את המחבר ואת קוראיו העתידיים הישר לגיהינום המוסרי.

"…לעולם אל תבקשי דבר! כן, שום דבר, לעולם, ובייחוד לא מן החזקים ממך. הם יציעו בעצמם וייתנו לך הכול." – מכריז השטן בפני מרגריטה בפרק 24 (בתרגומו של מורי ורבי פטר קריקסונוב). אלא שבולגקוב עצמו לא יישם את הלקח שלימד. הבקשה הספרותית הגדולה שלו הייתה חשובה לו מדי, הוא המשיך לערוך אותה ממש על ערש הדווי שלו, ולא הספיק לשלוח אותה לנמען. הבקשה הקטנה שלו, בדמות המחזה "באטום" (1939), המוקדש לימי שחרותו של סטאלין, הצליחה להביך אפילו את "שמש העמים", שפקד להוריד את הליקוק הבוטה הזה מן הבמות התיאטרליות. בולגקוב, אם כן, לא פעל כעצתו שלו, והפנה בקשה נוקבת אל השטן בכבודו ובעצמו, והבקשה הזאת נפלה על אוזניים ערלות. הטרור חסר האבחנה נמשך.

וכעת, נשוב לרגע קט להתחלה, אל ההוגים הפרנקפורטאיים: אלה שברחו מגרמניה הנציונל-סוציאליסטית אל אמריקה הקפיטליסטית, ועשו בה קריירה נפלאה בתור שופר הביקורת על הקפיטליזם. תופעת החפצתו של האמן ואמנותו, תופעת משטור המחשבה ומשמוע המצפון אכן התרחשה בתקופתם. ברם, תופעה זו התרחשה במלוא עוזה דווקא בארץ שבה שלטה דיקטטורת הפרולטריון, אפילו כאשר היצירה לא כוונה להמונים אלא לקורא יחיד ומסוים. הקפיטליזם – חרף כל מגרעותיו האמיתיות והמדומיינות, עלה איכשהו בידו להצמיח מתוכו תרבות-נגד, יצירת-שוליים, פלורליזם ושאר הירקות, בעוד שהסוציאליזם הצליח להשמיד אפילו את מצפונם של מתנגדיו המוצהרים, כל עוד אלה נשארו בגבולות המדינה וקיוו לזכות בעצם כלשהי מידי השלטון.

%d בלוגרים אהבו את זה: