קטגוריה: הינשוף הספרותי

ביקורות ספרים

אדם בלתי מעשי

מה הבעיה באהבת האדם באשר הוא אדם, ובפרט אהבתם הבוערת לאנושות של בלוגרים רדיקליים? ההוגה הקתולי הבריטי השנון גילברט צ'סטרטון, שחיבוריו תורגמו לראשונה לעברית, מגלה לנו את הצינה שבקוסמפוליטיות, הפיתוי המסוכן של האימפריאליזם והסיבה שבגינה "החיים זוהרים כיהלום, ובה בעת שבריריים כזגוגית החלון." עם מנות גדושות של הומור, אירוניה עצמית ותובנות חדות כתער, הינשוף הספרותי על מורדים, שמרנים ואלו המבקשים לחדש בכל עת את פניו של הסוס.

 full_137644590

נצנוץ דק זה של זכוכית מזכיר לנו כי האושר זוהר ועם זאת שברירי, בדיוק כמו אותו חומר שדי בתנועה אקראית של עוזרת הבית או של החתול כדי לנפצו לרסיסים. והתחושה הזאת העוברת כחוט השני באגדות כולן, שקעה בקרבי והפכה להרגשתי ביחס לעולם כולו. חשתי אז ועודני חש היום, כי החיים זוהרים כיהלום ובה בעת שברירים כזגוגית החלון; וכאשר נמשלו השמיים לחופה של בדולח עבר בי רעד. פחדתי שמה ישמוט אלוהים את אחיזתו והיקום יתנפץ תחתיו.

גילברט קית' צ'סטרטון, אדם בלתי מעשי. מאנגלית: עודד ולקשטיין (הוצאת שלם, ספריית לווייתן, 2014)

a177_chesterton-cover

בשמאל הרדיקלי הישראלי ישנו בלוגר אחד ידוע, שחורט את אהבת האדם באשר הוא אדם על דגלו. כשזכויות אדם, כל אדם, עומדות על הכף, הוא יתייצב ראשון, חמוש במקלדת ובעכבר, כדי להגן עליהן. האוניברסליזם שלו כל כך עמוק, אהבת האנושות שלו כל כך תוססת, עד שהוא פשוט אינו מסוגל לחזות בפרמיטיבים האלה, נו, אלו שמתפללים בבתי כנסת, בלי שמעיו יתהפכו בקרבו. היהדות האורתודוקסית, בעיניו, היא "שונאת אדם". ומכיוון שעניינו של אותו בלוגר הוא אהבת אדם, או ליתר דיוק, אהבת האנושות, היהדות הזאת מעוררת בו בחילה עזה.

אבל אחרי יותר משנה של קריאת פנינים מפרי עטו של אותו בלוגר, הבחנתי בתופעה מוזרה עד מאד. הוא אוהב את האנושות באופן כללי, אבל ברוב הפעמים, כאשר הדיון מגיע למגזרים ספציפיים שלה, ובמיוחד אלו שנמצאים בחברה שהוא חי בה, ישראל, המקלדת שלו מפיקה רגשות שונים לגמרי. היהודים האורתודוקסיים הם, כאמור, "שונאי אדם". הרבנים הם "זבל". צה"ל הוא "הבהמה הירוקה". הציונות וחסידיה הם "מצחינים". אנשי הייטק, כאן וגם בארצות הברית, הם בסך הכל "אמצעי של אליטה עירונית לשמר עמדת כוח", ועוד ועוד. אותו הבלוגר, יש לציין, יוצא תדירות להגנתם של הפלסטינים, הסובלים תחת עולו של הכיבוש. אבל גם כאן, למרבה ההפתעה, מסתבר שמדובר באהבה מופשטת למדי – כזאת שנועדה בעיקר להצדיק את השנאה ליתר הקבוצות. משום שגם האסלאם, דתם של רוב הפלסטינים, הוא לדעתו אמונה חשוכה, מפגרת ומתועבת, אוייבת האנושות בכללותה. השאלה, אלו מגזרים מאותה אנושות עדיין ראויים לאהבה, נותרת פתוחה.

הפילוסוף הגרמני לודוויג ויטגנשטיין אמר פעם, שפילוסופיה טובה מחדדת ומלטשת בך תובנות עמומות. ובעוד אני חוכך בדעתי כיצד להבין וללטש, ואולי אף לענות לשאלה העמומה שלעיל, נפל לידי כפרי בשל ספר בשם אדם בלתי מעשי, אוסף חיבורים קצרים של ההוגה הבריטי הקתולי השנון והמשעשע להפליא גילברט קית' צ'סטרטון. הספר, שהוצאת שלם הוציאה בלבוש עברי, בתרגומו הנפלא של עודד וולקשטיין ובעריכתו של אסף שגיב, הוא יצירה מרתקת, מטרידה, מרגיזה – לעיתים מצחיקה עד דמעות. לפני שנדון בה ביתר פירוט, נראה איך ענה צ'סטרטון עצמו על חידת הבלוגר הנזכר לעיל ואהבת האדם שלו:

אהבת האדם של [האינטלקטואלים המודרניים שמסתייגים מהפטריוטיזם] טובלת בצינה משונה וטבועה בחותם של אי ממשות. אם תשאל אותם האם הם אוהבים את האנושות, הם ישיבו לך בכנות שאינה מוטלת בספק כי הם אמנם אוהבים אותה. אך אם תשאל אותם בנוגע לאחת משדרותיה של האנושות, תיווח כי הם שונאים את כולן עד אחת. הם שונאים מלכים, הם שונאים כמרים, הם שונאים חיילים, הם שונאים מלחים. הם אינם נותנים אמון באנשי מדע, הם מוקיעים את המעמד הבינוני, הם נואשו כליל מבני מעמד הפועלים – אבל הם מעריצים את האנושות. אלא שהם מדברים בשבחה של האנושות כאילו היתה אומה זרה ואקזוטית.

 

גילברט קית' צ'סטרטון

גילברט קית' צ'סטרטון

הקטע שמצוטט לעיל הוא חלק מהגנתו של צ'סטרטון על הפטריוטיזם הלאומי, והתקפת מחץ כנגד שני רעיונות מתחרים שהוא תופס כאויביו המסוכנים: הקוסמופוליטיות והאימפריאליזם. לדעתו, אהבת האדם של הקוסמופוליטים ה"מתקדמים" מהשמאל היא חלולה, ואפילו מסוכנת. זאת מפני שאהבה חייבת להתחיל בממשי הקרוב אליך ולא במופשט הרחוק ממך. "אוניברסליות אמיתית," כותב צ'סטרטון, "נשענת כמובן על יחסים טובים עם נציגיה של הסביבה המיידית. מי שאוהב את ילדיו שלו אוניברסלי יותר, משוקע יותר בסדר העולם הכולל, ממי שמערסל בחיקו עולל-היפופוטמים או מוביל תמסח צעיר בעגלת תינוקות. באהבתו לילדיו שלו הוא עושה מעשה היפופוטמי לאין שיעור (אם אפשר להתבטא כך) מערסולו של היפופוטם; הוא עושה מה שעושים ההיפופוטמים."

יש כאלו שהגדירו את צ'סטרטון כשמרן. במידה רבה, מדובר בהגדרה שאינה מוטעית. אולם אם "שמרן" הוא אדם שדוגל בקפיאה על השמרים ובקילוס הסדר הקיים, הרי שצ'סטרטון הוא דווקא מורד – מורד בסדר הבריטי של תקופתו, ומורד בהיבטים רבים של המודרניות (אם כי הוא אף פעם לא אימץ את הסלידה המוחלטת מהטכנולוגיה של בן תקופתו ובעל בריתו האידיאולוגי, ג'.ר.ר. טולקין). כמורד, צ'סטרטון הוא מבריק. כשמרן, הוא שנון ומלא הומור. למירעו הוא מגיע בתור אפולוגט של האמונה והכנסייה הקתולית.

לחקות, לא לערסל - גור היפופוטמים

לחקות, לא לערסל – גור היפופוטמים

נתחיל במרד. הבסיסי האידיאולוגי להגנתו של צ'סטרטון על הפטריוטיזם הוא רעיון הגיוון. העולם יפה כי הוא מקהלה של קולות רבים. הניסיון לכפות עליו אחידות משמימה ואפורה, נוסח הנאורות המודרנית, הופך אותו לשטוח וחד ממדי. "הקוסמופוליטיות," כותב צ'סטרטון, "נותנת לנו ארץ אחת, והיא טובה; הלאומיות נותנת לנו מאה ארצות, וכל אחת מהן היא הטובה מכולן. הקוסמופוליטיות מציעה ברכה; הפטריוטיות מתחילה לפאר את העולם בדבר הסמוך ביותר, במקום להרחיק עד האופק. בכך היא מבטיחה שדבר לא יחלוף מתחת השמש בלי שיעריכוהו כערכו. במקום שבו שוכן אי בודד וממנו מיתמר הר שצורתו משונה, במקום שבו צומח פרי לא ידוע ביער עבות- שם דואגת הפטריוטיות שייזכרו בשיר."

משמעות הדברים היא שאדם צריך לאהוב את מולדתו לא כי היא המקום הטוב והיפה ביתר בעולם מבחינה אובייקיטיבית, אלא כי רק כך אפשר "להתאמן" באהבה והוקרה לדברים ממשיים, ומתוך כך, בהדרגה, להעריך את העולם בגיוונו ובשונותו. מאותה הסיבה בדיוק, יוצא צ'סטרטון בחריפות רבה אף יותר כנגד האימפריאליזם (וסציפית האימפריאליזם הבריטי), אידיאולוגיה "הרוחשת איבה עמוקה לפטריוטית ובה בעת מחזיקה בעוצמה, בממון ובסיכוי של ממש להביסה במערכת הפוליטית." כי הרי מה הוא הניסיון לכבוש את הודו, "לאלף את תרבותה" ולהמליך עליה מלומדים עוטי טוגות ופרלמנטרים חובשי פיאות, אם לא חתירה לאחידות ומחיקת הגיוון? "אנו מאמינים כי הציביליזציה לצידנו," כותב צ'סטרטון בלעג, "ולפיכך בדעתנו לכפותה על הפינים ועל הבורים, על הפולנים ועל האירים. אנו אימפריאליסטים; אין אנו נמנעים עם יריביו הפזיזים של הרעיון הפטריוטי – ובכל זאת אנחנו אויביו." צ'סטרטון לא מתנגד לרב תרבותיות, במובן הפשוט של לימוד והנאה מתרבויות אחרות. אלא שבני אדם יכולים ללמוד זה מזה אך ורק כשהם אנשים חופשיים ושווי מעמד. הבריטי יכול ללמוד רבות משכניו הצרפתים. הוא יכול ללמוד הרבה פחות מהאירים וההודים, שבאווילותו הוא רואה אותם כנחותים וככפופים לשלטונו. הישראלי, אם נמשיך באנלוגיה, יוכל ללמוד מסטודנטים פלסטינים אותם יפגוש באוניברסיטה, או מאיכרים שיפגוש בזמן מסיק הזיתים, אבל הרבה פחות מהפועל הפלסטיני שמתקן לו את המרצפות או מהצעיר שיפגוש במחסום חווארה.

ייבוא בריטי שנוי במחלוקת - הפרלמנט ההודי

ייבוא בריטי שנוי במחלוקת – הפרלמנט ההודי

הגיוון שצ'סטרטון מהלל, יש להדגיש כאן, אינו גיוון פוסט-מודרניסטי, זה שמאמין שאין כל יתרון לאמת אחת לעומת אמת אחרת. בדיוק להיפך: כמורד בערכים של תקופתו, דוחה צ'סטרטון בחריפות את האדישות המשועממת של המלומד, נוסח "לי יש האמת שלי, ולך האמת שלך." אכן, הוא אינו מעוניין בכפייה, כי פשוט אין טעם. גם אם אביס אותך בקרב או אדכא אותך, אין פירוש הדבר ששכנעתי אותך. אבל הוא רואה ערך אדיר בלהט הויכוח, באמונה של בני אדם בדרכם ובנכונותם להיאבק עבורה עד הסוף – להט שלדעתו אבד בתקופה המודרנית. ב"הגנה על נדרים פזיזים", הוא משבח את אותו אציל ימי ביניימי שכוח שנדר נדר לקשור שני הרים בשלשלת, ואכן עשה זאת. הוא באמת העריך את הנדר שנדר – את העיקרון שנשבע להגן עליו – לא פטר אותו בשעשוע אדיש והמשיך לארוחת הצהריים. הכופר שהוצא להורג בימי הביניים, מציין צ'סטרטון, לא היה נגד האורתודוקסיה. הוא חשב שהוא עצמו מייצג את האורתודוקסיה. גם כאן, עולם מגוון שבו כל תרבות מאמינה באורתודוקסיה משלה ונאבקת עליה בלהט (אם כי לא בהכרח באופן אלים), יפה בעיני צ'סטרטון לאין שיעור מעולם שבו אף אחד כבר לא מתכווח עם אף אחד כי ממילא אין ערך לויכוח.

חשבו שהם האורתודוקסיה - מצודה של מינים קתארים בימי הביניים

חשבו שהם האורתודוקסיה – מצודה של מינים קתארים בימי הביניים

זהו צ'סטרטון המהפכן. אולם להוגה רב הפנים הזה יש גם צד שמרני – כזה שמתרכז בהגנה לא על הגיוון האנושי דווקא אלא על האורתודוקסיה שלו עצמו, על סדר החיים שנמצא לדעתו תחת התקפה. במאמרו על ה"משוגע", חיבור הומוריסטי ושנון להפליא, כותב צ'סטרטון כתב הגנה על האנשים הרגילים והקרתנים, אלו שחיים בקהילות שלהם ומקבלים את תרבותם וערכיהם כמובנים מאליהן, בלי לחשוב על כך יותר מדי. אלו שבאירוניה אופיינית מתוארים כ"טיפוסים כפריים חסרי תחכום כמוני; אנשים הלוטשים עיניים, מגחכים בטפשות ועושים מה שאומרים להם לעשות." אותם האנשים מונגדים לטיפוס המודרני הנאור, אותו צ'סטרטון מכנה לצורך העניין "המשוגע". המשוגע, לדעתו, אינו אדם בלתי הגיוני. בדיוק ההפך – הוא אדם החושב בהיגיון חד מדי – כל כך חד, עד שאי אפשר להפריך את דבריו כלל וכלל:

הסבריו של המשוגע יהיו לעולם מלאים, ולעיתים קרובות גם מספקים מאד מנקודת המבט של השכל הצרוף. […] הדבר ניכר במיוחד בשניים או בשלושה מסוגי הטירוף הנפוצים ביותר. אם יבוא פלוני ויאמר (למשל) כי אחרים רוקמים מזימה נגדו, לא יהא בידך להוכיח את טעותו זולת הטענה שכל האנשים האחרים האלה מכחישים כי חברו בקנוניה; והרי זה מנהגם של קושרים מאז ומעולם. הסברו שלו תואם את העובדות לא פחות משלך. ואם יבוא פלוני ויאמר כי הוא מלכה החוקי של אנגליה, אין בעובדה שהרשויות הקיימות קוראות לו משוגע כדי להזים לחלוטין את טענתו, שהרי אם באמת כס המלכות שלו הוא בדין, הרשויות נוהגות בחוכמה.

A&P, COFFEE, SANTA CLAUS

 

מוחו של המשוגע, לפיכך "פועל במעגל מושלם אך קטן". אם נרצה לרפא משוגע, עלינו "לתת לו אוויר לנשימה, לשכנעו כי קיים דבר נקי וצונן יותר מחוץ לדל"ת אמותיו של אותו טיעון יחיד." אותם הטיפוסים הכפריים והקרתניים, לפיכך, שפויים יותר מכל תיאורטיקן מרקסיסטי: הם תופסים את החיים בכוליותיים, באופן אינטואיטיבי, ובעיקר – מסוגלים לראות את הפלא שבעולם, מסוגלים לתמוה ולהשתומם, לחבק את המיסתורין שבתופעות בלי לנסות לחקור אותן באופן אובסיסיבי. האנשים הפשוטים הללו, שצ'סטרטון מעריץ, הם אלו שמצייתים ל"אתיקה של ארץ הפיות", שמשלבת אמונה ואהבה לאגדות עם חיי המעשה. הם אלו שהולכים לכנסייה מדי יום ראשון וגם אוהבים את משפחתם, קהילתם ומולדתם. אם צ'סטרטון היה שומע את דבריו של הרב יצחק פרץ, ש"עדיפה אישה ספרדיה אחת שמנשקת ספר תורה באמונה תמימה על אלף פרופסורים שאומרים שבאנו מהקופים", לא בטוח שהיה מתנגד יותר מדי, אם בכלל.

הורד

בלי לקבל את הדברים או להסכים להם, אי אפשר שלא לגלות סימפטיה לחיצים המושחזים שתוקע צ'סטרטון במיני טיפוסים תיאורטיים, מדעיים ומופשטים, אלו "שאינם מקדישים מחשבה לדברים האמיתיים עלי אדמות, לעמים לוחמים, לאמהות גאות, לאהבות ראשונות או לאימה שמעורר בנו הים. העולם כה גדול, והקוסמוס שלו כה זעיר. הקוסמוס הוא פחות או יותר החור הקטן ביותר שבו יכול אדם לטמון את ראשו." כמו אותו הניהיליסט שתאר דוסטוייבסקי בספרו הקלאסי, שדים, שהגיע מתוך סדרה של היקשים, ובהיגיון צרוף, למסקנה שכדי להציל את האנושות מדיכוי יש צורך להשמידה תחילה. בהקשר זה, אין גרוע יותר מה"היגיון" של מדעני החברה המרקסיסטים, מהרטוריקה הנאצית המנופחת והרצחנית, או מ"שוחריו של העל-אדם, המוצאים אותו תמיד בראי."  אבל כאן, צ'סטרטון המורד מתנגד עם צ'סטרטון השמרן. ואכן, כיצד אפשר ליישב בין שני הטיפוסים האידיאליים שלו, המאמין שנאבק על האמת שלו מול כל הסיכויים, או האציל שנודר לכבול הרים בשלשלאות, ומולם, האיכר האנגלי הקרתן שהולך לכנסייה מדי ראשון? ואולי, כפי שכתב אסף שגיב בהקדמה, הסתירה היא אבן היסוד בהשקפתו של צ'סטרטון. "הפרדוקס הוא הרבה יותר מאצעי ספרותי: הוא מבטא אמת יסודית על אודות התודעה האנושית, ולא פחות מכך על אודות העולם; הוא מגלה לנו כי הסתירה מאפיינת את המציאות עצמה."

מעניין לציין שדווקא כאשר צ'סטרטון מנסה להילחם בעוז על מערכת הערכים שהוא מאמין בה, היינו – הכנסייה הקתולית ובשורתה, כאשר הוא מתנתק לרגע מהפרדוקס, דווקא אז הוא מאבד מזוהרו. אם הביקורת שהוא מותח על דתות אחרות, הצייקנות ההלכתית של היהודים, מלחמת החורמה חסרת התוחלת של האסלאם באלכוהול, האחדות המשתקת והמשמימה (לדעתו) של הבודהיזם, עדיין שנונה ומרתקת, אזי דווקא כתבי ההגנה על הנצרות הופכים אותו לאפולוגט, רהוט אמנם, אבל לא משכנע. המחוייבות שלו, למשל, להוכיח שהנצרות הגיונית יותר מהמדע המודרני, ובו בזמן מגלמת בתוכה את הליברליזם והדמוקרטיה, מכניסה את הטיעונים שלו לתוך מיטת סדום והופכת אותם לנדושים ולצפויים.

פחות מוצלח כמגן האמונה - שומר שוויצרי בכניסה לותיקן

פחות מוצלח כמגן האמונה – שומר שוויצרי בכניסה לותיקן

מכאן, נראה שצ'סטרטון מגשים את נבואתו שלו: גדולתו הוא כשהוא בלתי צפוי, מקורי, מתפרץ. כשהוא לא מתכוון להגן על הדת, לפחות לא כעניין עיקרי, אלא כותב על דברים אחרים – דווקא אז הטיעונים הדתיים שלו משכנעים יותר. כשהוא מנסה להיות אפולוגט, הוא הופך להיות בדיוק כמו המשוגע אותו תיאר קודם: הגיוני בעיני עצמו, אובסיסיבי ונע במעגלים אינסופיים. מזל שאדם בלתי מעשי מספק מנות גדושות מצ'סטרטון הנועז, החצוף והמקורי – יותר מאשר מהגיגיו של עורך הדין המעונב והזועם של הותיקן.

וכדי לסכם את הטור הזה, כדאי לצטט שתי שורות מאפוס שכתב צ'סטרטון על אנגליה העתיקה, המסכם היטב את התפיסה ה"שמרנית" שלו, כזאת שמורדת, בועטת ומחדשת את המסורת תוך אהבה אליה, כדי לשמר לדורות הבאים את המסתורין והפליאה שאבותינו הורישו לנו:

 

ישתנו רקיעים וקיסרויות תתמוססנה

אך דברי יוותר דבר אמת

אם לשמור פני הסוס הקדום תבקשו

חדשו את הסוס בכל עת

 

 

משמר הלילה: הטוב, הרע והמלחמה הקרה

הזאב הגיח מהאפלה. הוא ישב מולי והחל ללקק את הכפה שלו. לא יכולתי לראות את הפצע – ככל הנראה נכווה מקנה מכונת הירייה כאשר הפיל את החצובה לקרקע. "אם לחצובות ממאדים היו פרעושים, הן היו נראות כך," אמרתי לו, "את 'מלחמת העולמות' קראת?" לרגע הוא לא השיב לי. לא כל אנשי הזאב מסוגלים לדבר כשהם בצורת חיה. אך הזאב נעץ בי מבט לא נעים ונהם:

"רק ראיתי את הסרט"

סרגיי לוקיאננקו, המשמר האחרון

 ashton-lane-west-end-glasgow-scotland-setts-cobblestones-night-lonely-simple-eerie-mysterious-street-photography-city-urban-bw-black-white-bw-monochrome-nikon-d700-cartwright

לפני שלוש שנים בערך, ביליתי קיץ לוהט ודי מרתק במוסקבה כדי לשפר את הרוסית שלי ולחפש אחרי מסמכים מסויימים שקשורים לפרשיות התנקשות ומרי בצבאות גרמניה ויפן. בין ביקורים בארכיונים מאובקים, תחנונים בפני פקידים עצבניים וסיורים בין כנסיות מוזהבות, תיאטראות, יערות ואגמים, הספקתי גם לקרוא לא מעט. הרכבת התחתית במוסקבה היא מצויינת ונוחה מאד, ואורך הנסיעה בין הדירה ששכרתי באזור VDNH (בדיוק מול הפסל המפורסם של הפועל והאיכרה) למרכז העיר איפשר לי לסיים לא מעט ספרים. בין היתר קראתי את "שדים" של דוסטוייבסקי, ספר שראוי לקרוא במנות קטנות ומדודות, כמה מיצירותיו המפורסמות של פושקין, וגם סדרת ספרים מודרנית יותר, משמר הלילה מאת סרגיי לוקיאננקו, שזיכתה אותי באחד מהתקפי המקריות המבהילים ביותר שחוויתי אי פעם.

Night_Watch_book_cover

            זה היה באחר צהריים אחד, ברכבת התחתית במרכז מוסקבה. לוקיאננקו כבר הרגיל אותי להתייחס לסיפור באופן אישי, בין היתר בזכות סצינה מבעיתה שהתרחשה ברחוב שנהגתי לעבור בו מדי יום ביומו אחרי חצות. באותו בוקר ברכבת, קראתי סצינה מותחת במיוחד בספר, שדילגה בין מוקדי עלילה שונים בדרך לקליימקס. אני יושב ברכבת וקורא משפט מהספר: "ואז, הם שמעו את הרמקול אומר: 'היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." בדיוק כשקראתי את המשפט הזה, הרמקול בקרון הרכבת האמיתי שבו נסעתי הכריז את אותו המשפט בדיוק: "היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." זה היה אחד הרגעים המבהילים האלה שדמיון ומציאות מתערבבים אחד עם השני, בדיוק כמו באותו סיפור דרום אמריקאי המתאר איש הקורא בכורסה על רוצח שמתקרב לעברו בעולם האמיתי. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה שמשמר הלילה איתגר אותי כל כך. הנקודה המעניינת ביותר בספר היתה האופן האירוני, המאתגר והמתעתע שבו הוא הגדיר מושגים בסיסיים מאד כמו "טוב" ו"רוע" – וההגדרה הזאת קשורה לנקודת מבט רוסית מאד, שנטועה בהיסטוריה המודרנית של המדינה יוצאת הדופן הזאת.

משחק עם הטוב והרוע - סרגי לוקייננקו

משחק עם הטוב והרוע – סרגי לוקיאננקו

לאלו מבינינו שאינם דוברי רוסית שפת אם לא יוצא בדרך כלל לקרוא ספרות עכשווית שמגיעה מרוסיה, ובוודאי שלא ספרות פנטזיה. לכן, אני חושב שרוב הקוראים יופתעו ממשמר הלילה, לפחות במובן מסויים. כשאנחנו חושבים על מיתוסים, אגדות ופנטזיה, המושגים הראשונים שעולים בתודעה הם "טוב" ו"רוע" – ניגודים שקשורים באופן אינטימי והדוק לפרדיגמת המלחמה של הסופר; כלומר, הנחות היסוד הבסיסיות מאחורי הגדרת מושגים כמו "אויב", "בעל ברית", "תבוסה וניצחון". לכל תקופה ולכל תרבות יש פרדיגמת מלחמת משלה (לעיתים יותר מאחת), וכמו פרדיגמות באופן כללי, קשה לעיתים להבחין בה משום שהיא לרוב אינה גלויה. שר הטבעות של טולקין, למשל, אולי ספר הפנטזיה המשפיע ביותר במערב, כתוב כולו בהשפעת הפרדיגמה של ה"מלחמה הטוטלית", אחד הרעיונות החשובים ביותר בהיסטוריה של אירופה המודרנית. הקרב בין המערב לחילותיו של סאורון בשר הטבעות, בין הטוב לבין הרוע, הוא מלחמה טוטלית, מוחלטת בין שני צדדים שלא יכולים לחיות בשלום ביניהם. או שהמערב יושמד, או שסאורון ייכחד – השניים אינם יכולים לחיות אחד עם השני בשום סוג של פשרה. המלחמה ביניהם גם אינה תחומה מבחינה גיאוגרפית, והיא נמשכת עד לתבוסתו המוחלטת של אחד הצדדים. מן הסתם, בתנאים כאלה של משחק סכום אפס, האויב נתפס כהתגלמות הרוע, והצד שלנו כהתגלמות הטוב. אנחנו אינדיבידואלים והם "המון חסר פנים", כנחילי האורקים התוקפים את ניקרת הלם. שר הטבעות, כמו כל יצירות המופת, מתעלה כמובן מעל הדיכוטומיה הזאת ומציג דמויות מורכבות ומעניינות, אבל בסופו של דבר, מלחמה טוטלית היא עדיין הרעיון העומד בבסיסו.

המון חסר פנים - התקפת האורקים בניקרת הלם

המון חסר פנים – התקפת האורקים בניקרת הלם

מבחינה היסטורית, מקורו של רעיון "המלחמה הטוטלית" במהפכה הצרפתית, והוא התפתח במלחמת האזרחים האמריקאית. לשיא אימתו הוא הגיע בשתי מלחמות העולם, שטולקין חווה באופן אישי. (למרות שמקורו של הרעיון כאמור בסוף המאה השמונה עשרה, הביטוי "מלחמה טוטלית" מגיע מכתביו של גנרל אריך לודנדורף, מחשובי המצביאים של גרמניה במלחמת העולם הראשונה). בתקופה ששר הטבעות נכתב בה, הפרדיגמה הזאת היתה אכן בשיאה – ונראתה מובנת וטבעית לקהל הקוראים. אולם בשנים שלאחר מותו של טולקין, פיגרה ספרות הפנטזיה אחרי התפתחותה של המציאות. בעוד העולם השתנה באופן דרמטי בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, השפעתו החזקה של טולקין על קוראיו (וחקייניו) נטעה את המלחמה הטוטלית בין ה"טוב" ל"רוע" עמוק בתודעה, הן בז'אנר הפנטזיה והן מעבר לו.

כל כך חזק היה הרעיון הזה, עד שאפילו ספרי פנטזיה שהתחילו לחרוג מהפרדיגמה הטוליקנאית לא נטשו אותו לחלוטין. קחו את הארי פוטר – לדוגמא – ספר שנטוע כולו במציאות המודרנית של מלחמה בטרור. כי מי הם הם לורד וולדמורט ואוכלי המוות שלו, אחרי הכל, אם לא ארגון טרור רצחני וחמקני שמכה, נעלם ומטיל אימה? אבל גם אצל ג'יי קיי רולינג, הבינאריות המוחלטת בין טוב לרוע נותרת על כנה. ובאופן מעניין, בספרים האחרונים לפחות, העלילה נמשכת כמו מגנט לפרדיגמה הטולקינאית הישנה. בספר החמישי של הסדרה וולדמורט ואנשיו כבר מנהיגים מדינה, והסדרה מסתיימת בקרב אפי בין הטוב לרוע, שתוצאותיו חותכות, ברורות ומוחלטות. סופרים מעולים אחרים בני זמננו כמו ג'ורג' מרטין, מחבר שיר של אש ושל קרח (מומלץ לראות גם את העיבוד הקולנועי המצויין של HBO, משחקי הכס), פנו לכיוון אחר לחלוטין והחלו לכתוב פנטזיה ריאליסטית, דומה יותר לספרות המודרנית הכללית: עולם מורכב, מסובך ואכזרי שיש בו אמנם אנשים הגונים יותר ופחות, אבל לא "טוב" ו"רוע" במובן המקובל. כלומר, הם נטשו את הפרדיגמה הטולקינאית לחלוטין.

פרדיגמה של מלחמה בטרור - התקפת אוכלי מוות בעיבוד הקולנועי של הארי פוטר

פרדיגמה של מלחמה בטרור – התקפת אוכלי מוות בעיבוד הקולנועי של הארי פוטר

כאן נכנס משמר הלילה לתמונה, ונותן למפה סיבוך מעניין, מקורי ואפילו ביזארי. זה ספר הפנטזיה הראשון שקראתי, שהתשתית הרעיונית שלו מבוססת באופן עמוק לא על מלחמת העולם השנייה או המאבק בטרור, אלא על המלחמה הקרה – העימות הבין גושי בין המערב בהנהגת ארה"ב לברית המועצות. במלחמה הקרה, אחרי הכל, כל צד ראה את עצמו כ"טוב" ואת הצד השני כ"רע", במובן הרגשי המלא של המונח, אולם אחרי העשור הראשון היה ברור לצדדים שלא יוכלו להשמיד זה את זה. בהדרגה, האמריקאים והסובייטים למדו לחיות בדו קיום מתוח, לחתור אחד כנגד השני, לנהל מאבקים אלימים יותר ופחות בארצות רחוקות מבלי לשבור את הכלים. כתוצאה, האמריקאים אימצו אסטרטגיה פרגמטית שזכתה לשם "דוקטרינת הבלימה": הגבלת ההתפשטות הסובייטית מבלי להיכנס לקרב מול ברית המועצות עצמה. חשש ההשמדה היה פשוט גדול מדי. לוקיאננקו, בכישרון של רב אומן, משחק עם תמונת העולם הזאת על כל התסכול האפל והקונספרטיביות הצינית שלה.

פרגמטי, קר ומפוכח: הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קנאן, הוגה "תורת הבלימה"

פרגמטי, קר ומפוכח: הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קנאן, הוגה "תורת הבלימה"

עלילת משמר הלילה מתרחשת במוסקבה המודרנית, ולכאורה מציגה תמונה שגרתית של מאבק הטוב ברע. מאחורי המציאות המוסקבאית האפרורית, שחיתות הפוליטיקאים וחגיגות האוליגרכים, פועלים שני ארגונים עתיקים ועל טבעיים: משמר הלילה, שמייצג את כוחות האור, ומשמר היום, שמייצג את כוחות האופל. שניהם בנויים כארגוני ביון שבין עובדיהם ניתן למנות סוכנים חשאיים, חוליות לוחמים ומתנקשים, דסקאים, אנליסטים, מזכירות ועובדי ניקיון. תפקידם של שומרי הלילה – קוסמים, משני צורה, מרפאים ואחרים – הוא להגן על בני האדם בלילה מפגיעתם הרעה של יצורים שונים ומשונים. תפקידו של משמר היום הוא הפוך בדיוק – סוכניו מפטרלים ברחובות מוסקבה בשעות האור, ניזונים ומטפחים חרדה, מצוקה ופחד, ותוך כדי כך מונעים מיריביהם לסייע לבני אדם באמצעים קסומים. דא עקא, שבין שני הכוחות הללו יש הסכם שלום. בעקבות מלחמה איומה שאיימה לחסל את שני הצדדים, התחייבו המנהיגים לכללי משחק שאין להפרם, והם נאכפים על ידי גוף נייטרלי ואימתני שידוע כ"אינקוויזיציה". ההסכם הוא מסובך מאד, אבל מטרתו העיקרית היא לשמר את האיזון בין הכוחות. אסור לסוכנים של שני הצדדים להילחם זה בזה אלא במקרים חריגים, אסור להם להפעיל קסמים כדי לסייע או לפגוע בבני אדם אלא לפי הפרוצדורה המוכתבת בהסכם, ולכל אחד מהם מותרת מכסה מסויימת של פעולות חריגות. לערפדים ולאנשי זאב, למשל, יצורים המסונפים למשמר היום, מותר לתקוף ולהרוג בני אדם לעיתים נדירות בלבד, לפי מכסה שנתית קבועה. אם הם חורגים מהמכסה, לסוכני משמר הלילה מותר לצוד אותם ולחסלם. כמו כן, למשמר היום מותר, מדי פעם בפעם, לחטוף ילד ולהקריב אותו ב"שבת מכשפות". מנגד, משמר הלילה רשאי לעזור לבני אדם ואף להצילם – במידה. כל "אחר" זר שמגיע לבקר במוסקבה חייב להירשם בסוכנות המקומית של המשמר הנגדי. בסכסוכים קשים במיוחד בוררת האינקוויזיציה. אסור להתנגד לה, ולטריבונלים שלה סמכות מוחלטת להעניש (כולל בעונש מוות) כל סוכן משני הארגונים.

יש הסכם שלום - תמונה מהסרט "משמר הלילה"

יש הסכם שלום – תמונה מהסרט "משמר הלילה"

במהלך עלילתם המורכבת של ספרי לוקיאננקו, לובש המאבק המורכב בין משמר היום למשמר הלילה אופי של עימות בין גושי. הבוסים רבי העוצמה והערמומיים של של הארגונים, בוריס איגנטייביץ' ממשמר הלילה וזבולון (Zebulon) ממשמר היום, נאבקים אחד בשני בכל זירה שבה הם מסוגלים לעשות זאת. אני כמובן לא הולך לספיילר לכם את העלילה – וממליץ לכם בחום לקרוא את הספרים בעצמכם. מה שכן ראוי לציין, כבר בשלב הזה, הן ההשלכות הנפשיות והאידיאולוגיות של המאבק הזה. כאשר יש שני צדדים שנאבקים זה בזה אך למעשה לא יכולים לנצח, מה למעשה ההבדל ביניהם, אפילו אם אחד מהם מגדיר את עצמו כ"טוב" והשני כ"רע"? במהלך העלילה, התשובה לשאלה הזאת הולכת ומסתבכת. מסתבר, למשל, כי סוכני משמר הלילה, ה"טובים" כביכול, שואבים כוחות וניזונים מרגשות חיוביים של בני אדם, ומרוקנים תוך כדי כך את הרגשות הללו. אם כן, במה הם שונים מאנשי משמר היום, "הרעים", שניזונים ממצוקה רגשית ומגבירים אותה? בוריס איגנטייביץ', המפקד של משמר הלילה המוסקבאי, לא בוחל אף הוא בתכסיסים מלוכלכים שפוגעים, כשאין מנוס, אפילו בחפים מפשע. למען מטרות טובות (תמיד למען מטרות טובות) הוא וקציניו מטעים, מרמים ומתמרנים גם את אנשיהם שלהם. גרוע מכך, באחת הסצינות העוצמתיות ביותר בספר, מפקד משמר היום – הרע האולטימטיבי כביכול – מטיח בגיבור, סוכן משמר הלילה אנטון גורודצקי, כי תרומתם של "הטובים" לבני האדם שנויה במחלוקת קשה. הוא מזכיר לו, למשל, כי בשנות העשרים והשלושים, נפלו רוב סוכני משמר הלילה ברוסיה בקסמיו של המשטר הבולשביקי, בו ראו הזדמנות חד פעמית "לתקן את העולם". "אכן," אומר זבולון, "אנחנו במשמר היום מקריבים מדי פעם ילד בשבת מכשפות, אבל מעולם לא הרגנו מספר רב כל כך של חפים מפשע כמו בפרוייקטים שלכם לתיקון העולם." סוכנת משמר היום אליסה, הגיבורה של הספר השני, היא תככנית מפונקת ואנוכית, אבל אנושית לא פחות, ואולי אפילו יותר, מיריביה ה"טובים". ובכל זאת – למרות המורכבות הזאת – שני הצדדים עדיין שומרים בקנאות על הזהות ה"מוארת" וה"אפלה" שלהם, משימת הריפוי מול משימת הפגיעה והנזק, בעוד הקשר בין התוויות למציאות קיים אך תמיד מוטל בסימן שאלה.

nochnoi-dozor

תמונה מהסרט "משמר הלילה". בוריס איגנטייביץ' (גסר), מפקד משמרת הלילה, מלפנים. זבולון, מפקד משמר היום, עם הגב למצלמה.

נקודה מעניינת נוספת, שקשורה אף היא לפרדיגמה של המלחמה הקרה, היא תחושת חוסר התוחלת של המאבק כולו. טוב ורע, אחרי הכל, קשורים באופן אדוק לממד הזמן. מאחורי המאבק בין הקטבים הללו טמונה הנחה שאחד מהם מגיע תמיד על חשבון השני, וניצחון – גם אם יתמהמה – בוא יבוא. אבל האם אפשר לדבר באמת על "טוב" ועל "רוע" כשהמאבק למעשה לא מתקדם לשום מקום? שני הצדדים מדברים בשם אידיאלים – משמר הלילה שואף לטוב המוחלט, ומשמר היום שואף לעולם כוחני הנשלט בידי "הראויים לכך". אולם מכיוון שהם לעולם לא יכולים לנצח זה את זה, ואולי אפילו לא מנסים ברצינות לעשות זאת, המאבק כולו נראה כאשלייה צינית. אולי הסי-איי-איי וה-KGB, משמר הלילה ומשמר היום, שייכים למעשה לאותו כוח, ופשוט משתפים פעולה אחד עם השני? האווירה הקונספירטיבית והאפלולית שעוטפת את הסדרה משתקפת בעוצמה בדיאלוג הציני בין אנטון גורודצקי למפקדו בורס איגנטייביץ' (או בשמו האמיתי, גסר):

'מה אתה עושה במשמרת הלילה, בוס? שאלתי. האם לא התעייפת כבר, אחרי אלפי שנים?' 'הבה נאמר שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין נהנה מקרבות ומהרפתקאות', ענה גסר. הנדתי בראשי לשלילה. 'בוריס איגנטייביץ', אני לא מאמין לך. ראיתי אותך כבר עם תחושה שונה מאד: יותר מדי עייף, יותר מדי מפוכח מאשליות.' 'אז הבה נניח שאני באמת רוצה לחסל את זבולון', אמר גסר ברוגע. חשבתי לשנייה. "לא, גם זו תשובה לא נכונה. במשך מאות שנים, אחד מכם היה כבר מחסל את השני. זבולון אמר שמלחמה של קוסמים דומה לסיוף, אבל אתם לא נלחמים בחרבות אלא בלהבים קהים. אתם טוענים שפגעתם, אבל למעשה אתם לא פוצעים את היריב שלכם… גסר! משמר היום ומשמר הלילה הם שני חצאים של אותו השלם… החיילים הפשוטים צדים זה את זה, המנהיגים רוקמים תככים מתוך שיעמום כדי לשמר את התדמית. אבל בסופו של דבר- אתם הנהגה משותפת.

a-sposato-zebulon

ומי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לקרוא את הספרים. לצערי, הם זמינים כרגע באנגלית וברוסית בלבד:

The Night Watch

The Day Watch

The Twilight Watch

The Last Watch

The New Watch

לאן אתה הולך? קוו ואדיס והחיפוש אחרי היופי המושלם

מחמת השעה המאוחרת היו הרחובות ריקים, את שיחתם קטע גלדיאטור שיכור, שבא ממול. הוא נטפל לפטרוניוס והחזיק בידו את זרועו כשהוא מציף את פניו בנשימתו הרוויה ריח יין, וצרח בקול צרוד:

הנוצרים – לאריות!

"גלדיאטור", הגיב פטרוניוס בשלווה, "שמע עצה טובה, ולך לדרכך."

פתאום תפס השיכור את זרועו גם בידו השנייה:

"צעק יחד איתי, כי אם לא, אשבור לך את המפרקת: הנוצרים, לאריות!"

אך עצביו של פטרוניוס שבעו מהצעקות הללו. מרגע שיצא מהפלאטינוס חנקו אותו כמו חלום בלהות והחרישו את אוזניו. וכשראה עכשיו לפניו את אגרופו המורם של הענק, איבד את סבלנותו. "ידידי, אמר, "אתה מסריח מיין, ואתה מפריע לי." באומרו זאת, נעץ בחזהו של הגלדיאטור את כל להבה של החרב הקצרה שהצטייד בה בצאתו מהבית." […] 

הצעקה: "הנוצרים – לאריות!" נשמעה ללא הפוגה בכל רובעי העיר. ברגע הראשון לא רק שאיש לא פקפק שהם באמת גרמו לפורענות, אלא שאיש גם לא רצה לפקפק בכך – מפני שהעונש שיוטל עליהם עמד להיות שעשוע מהמם לאוכלוסיה […]  מיד אחרי ההתייעצות בבית טיבריוס, הוצאו פקודות אל הפרוקונסולים לספק חיות בר למכביר. טיגלינוס רוקן את המכלאות בכל ערי איטליה, בלי לפסוח על הערים הקטנות. באפריקה נערך בפקודתו ציד רחב ממדים, שבו נאלצו לקחת חלק כל התושבים המקומיים. פילים וטיגרסים הובאו מאסיה, תנינים והיפופוטמים הובאו מהנילוס, אריות – מהרי האטלס, זאבים ודובים – מהרי הפירנאים. […] בגלל מספרם הרב של האסירים, אמורים היו המופעים להאפיל על כל מה שראתה רומא מעולם. הקיסר ביקש להטביע את זיכרון השריפה בדם, ולשכר בו את תושבי רומא […]

הנריק סקנייביץ, קוו ואדיס, מפולנית: אורי אורלב (זמורה ביתן, 2003)

רוברט טיילור ודבורה קר בתפקיד ויניקיוס וליגיה, בסרט קוו ואדיס (1951)

רוברט טיילור ודבורה קר בתפקיד ויניקיוס וליגיה, בסרט קוו ואדיס (1951)

אריות שואגים בזירה. נידונים רועדים מובאים בפניהם לקול צעקות ההמון, אזרחים רומאים שמעודדים מהיציע, והקיסר המסמן באצבעו את גורלם של המובסים – כל אלו חקוקים גם בדמיון היהודי והישראלי. אגדה ישראלית, שכל ילד לומד בגן, מספרת על בר-כוכבא השבוי שנלחם באריה בזירה. אולם חותם זה הנו כעין וכאפס לעומת הטראומה שהותירו שעשועיה האכזריים של רומא במסורת הנוצרית. ייסוריהם של המרטירים, הקדושים שבין הנוצרים הראשונים, במהלך הרדיפות המוקדמות של נירון, ואלו המאוחרות – של דיוקלטיאנוס, השפיעו על אופייה של הדת הנוצרית לשנים. המרטירים, העדים שמתו על קידוש אמונתם, הפכו למודל האולטימטיבי של קדושה נוצרית, אומץ ואמונה טהורה. לפיכך אין להתפלא על כך שגם כעבור אלפיים שנה, בשנת 1905, הוענק פרס נובל לספרות לסופר הפולני הנריק סֶנְקֶבִיץ' על יצירתו "קוו ואדיס" – רומן היסטורי "גדול מהחיים" העוסק באותן רדיפות של הנוצרים הראשונים. היצירה האפית הזאת תורגמה לעברית לראשונה בשנת 1929, ולפני כעשר שנים ראתה אור שנית, בתרגומו הקולח והמופתי של סופר הילדים אורי אורלב.

הסופר הנריק סנקביץ'

הסופר הנריק סנקביץ'

"קוו ואדיס" הוא ספר מרתק ומותח, ובקטעים מסויימים אפילו מרגש, אבל לא כולם מסכימים שמדובר ביצירת מופת. "קנקן מפואר," כתב פרופ' אביעד קליינברג ב"הארץ" על התרגום החדש, "ורק היין שבתוכו, אני חושש, החמיץ ואינו ראוי עוד לשתייה. […] קוו ואדיס של סקנביץ, למרות פרס נובל לספרות, אינו רומן גדול. הוא תוצר טיפוסי של זמנו – צדקני מאד, קתולי מאד ובעיקר ספוג בסנטימנטליות דביקה וטרחנית." קליינברג סבור שהדמויות קלישאתיות: הנוצרים מוצגים כמלאכים טהורים ואילו רודפיהם כמפלצות, אולם גם הוא מודה שבסיפור יש גיבור אחד שחורג מהתבנית הזאת: הפילוסוף פטרוניוס, דמות היסטורית ומחבר ה"סטריקון", שמגלה אהדה לנוצרים בלי להפוך לאחד מהם. "פטרוניוס המתוחכם והדקדנטי הוא אדם הגון, לשיטתו," כותב קליינברג, "אלא ששיטה זו, כפי שהוא עצמו יודע, אין לה עתיד. היא עקרה." כאן הייתי רוצה דווקא להציע פרשנות מעט שונה. קוו ואדיס, לדעתי, הוא בהחלט רומן גדול – ולא רק בגלל הכתיבה הקולחת והעלילה הסוחפת, אלא בגלל משהו עמוק יותר. באמצעות דמותו של פטרוניוס, הפוליטיקאי, האסתטיקן והפילוסוף הציני והמשועשע, נוגע סנקביץ באחד מזרמי העומק המרתקים והבעייתיים ביותר בתרבות המערבית מאז ימיו של אפלטון: המתח בין הטוב לבין היפה, בין המושך והראוי, בין האסתטי למוסרי. אולם ראשית, ראוי לומר כמה מילים על הספר. אזהרה למי שמתכנן לקרוא את היצירה: עלולים להיות כאן כמה ספוליירים, אם כי אמנע מלגלות את סופו של קו העלילה העיקרי, או את גורלם של הגיבורים הראשיים.

lionrome

קוו ואדיס, בראש ובראשונה, הוא סיפור אהבה "גדול מהחיים" בין מרקוס ויניקיוס, מצביא רומאי שכוכבו דורך בממלכתו של הקיסר נירון, לנערה נוצריה יפיפייה המכונה "ליגייה". ליגייה, כשמה כן היא, היא בת לעם הליגים, שמזוהה במיתולוגיה הפולנית כאבי אבותיו הקדמון של העם היושב בוורשה (סקנביץ תמיד מתעקש להכניס פולנים לכל ספריו, בין אם עלילתם מתרחשת בסודאן ובין אם ברומא העתיקה). שמה האמיתי הוא קאלינה, אבל מכיוון שהיא הליגית היחידה בעיר, הרומאים מכנים אותה בשם אומתה. ליגייה ניתנה לרומאים כבת ערובה על ידי בני עמה במלחמת גבול כלשהי, ונשכחה על ידי הליגים כשנסוגו משדה המערכה. איתה הגיע לרומא משרתה הנאמן, ענק עצום בגודלו המכונה על ידי הרומאים אוּרְסוּס (דוב). ליגייה גדלה בבית של משפחה רומאית עשירה, ומכיוון שאמה המאמצת נוצרייה בסתר, קיבלה אף היא את אמונתו של כריסטוס. מרקוס ויניקיוס, שמגיע להתארח בבית המשפחה, מתאהב בליגייה אהבה מטורפת, ומנסה להפוך אותה לפילגשו. דודו, הפילוסוף פטרוניוס ואיש חסותו של הקיסר נירון, מסדר שיביאו אותה לבית הקיסר ולאחר מכן ישלחו אותה לאחיינו, אולם מנקודה זו הדברים משתבשים. ילדתו הקטנה של הקיסר המטורף מתה ממחלה, ואמה מתחילה לחשוד כי ליגייה הטילה בה כישוף. גרוע מכך: הנערה עצמה חושדת, בצדק, כי ויניקיוס מתכנן לאנוס אותה, וחבריה הנוצרים חוטפים אותה בדרך לביתו. רוב הספר הוא מסעו של ויניקיוס אחרי ליגייה, ולמעשה גם אחרי הנוצרים, מסע פיזי ורוחני כאחד. כל זאת על רקע טירופו של נירון, השריפה הגדולה ברומא, התככים הפוליטיים הקטלניים בארמון וכמובן – רדיפת הדמים של הנוצרים, המואשמים על לא עוול בכפם בהצתת השריפה.

דבורה קר בתפקיד ליגייה, "קוו ואדיס"

דבורה קר בתפקיד ליגייה, "קוו ואדיס"

פטריוניוס האסתטיקן, דודו של ויניקיוס, איש חסותו של הקיסר והממונה על "קביעת הטעם בחצרו", מחניף לו לאור היום אך לועג לו בסתר. כמו להטוטן, הוא מתמרן בין החנפנים צמאי הדם שמסביבו, מצליח לשעשע את הקיסר ולעיתים גם לעדן את טירופו הרצחני. הנה למשל הסצינה הבאה, מהמשתה שבפתיחת היצירה:

על פניו של פטרוניוס הופיע חיוך בלתי נראה כמעט. טוליוס סנקיו […] פנה אל פטרוניוס; ואף על פי שלא היו לו שמץ מושג על מה מדובר, אמר: "אתה טועה; אני בדעתו של הקיסר." "טוב," השיב פטרוניוס, "בדיוק ברגע זה ניסיתי להוכיח שיש לך מעט שכל בקודקודך; והקיסר, לעומת זאת, טען שאתה חמור גרם." "האבט- קיבל את המגיע לו!" קרא נירון, פרץ בצחוק והפך את אגודלו בתנועת הצבעה כלפי מטה – כמו שנהוג היה לעשות בקרקסים, לאות שהגלדיאטור הוכה ויש להורגו."

בוגוסלב לינד כפטרוניוס - הפקה פולנית של קוו ואדיס, 2001

בוגוסלב לינד כפטרוניוס – הפקה פולנית של קוו ואדיס, 2001

אחד מתפקידיו העיקריים של פטרוניוס בחצר הוא, כמובן, לשבח את שיריו של נירון – שסבור כי הוא הזמר, השחקן, המשורר ובכלל האומן הגדול ביותר בעולם. מי שרוצה להקיא במשתה כדי להוסיף ולאכול, פטרוניוס אומר לויניקיוס, דוחף לגרונו נוצה טבולה בשמן. "ואילו אני קורא בשיריו של נירון, והתוצאה מיידית." האמירה הזאת מרמזת על העניין העיקרי בדמותו של פטרוניוס. בעולם שיוצר סנקביץ, שבו היריבים העיקריים הם פטרוס הקדוש ונירון הקיסר, שבו הרחמים מתעמתים מול האכזריות הבהמית והטוב נאבק מול הרוע, מייצג פטרוניוס אלטרנטיבה – דרך שלישית, שאינה רוע ואינה גם טוב. "לפטרוניוס אבד כבר מזמן החוש שבעזרתו מבחינים בין טוב לרע," אומר הפילוסוף סֶנֶקָה, "אם תוכיח לו שעשה מעשה מכוער, הוא יתמלא בושה." ובדין – משום שאצל פטרוניוס היופי ממלא את מקומו של המוסר. הפשע, הוא אומר לויניקיוס, רע פשוט משום שהוא כעור. הטוב, לעומת זאת, זהה עם היופי. לפיכך ההמונים הלא רחוצים, המזיעים, שמריעים לקיסר שזורק אנשים חפים מפשע לאריות, הם בקושי בני אדם. "העם הזה ראוי לקיסר שלו," אומר פטרוניוס בבוז, ומגלם בכך את מהות גישתו.

קוו ואדיס - שם הספר לקוח מהביטוי הלטיני "קוו ואדיס דומינֶה" - לאן אתה הולך, אדון? לפי המסורת הנוצרית, כאשר ברח פטרוס מהרדיפות ברומא פגש את ישו בדרך. "לאן אתה הולך, אדון?" שאל אותו. בספר, שזו אכן אחת מסצינות השיא שלו, השאלה לובשת אופי מטפורי, כללי יותר.

קוו ואדיס – שם הספר לקוח מהביטוי הלטיני "קוו ואדיס דומינֶה" – לאן אתה הולך, אדון? לפי המסורת הנוצרית, כאשר ברח פטרוס מהרדיפות ברומא פגש את ישו בדרך. "לאן אתה הולך, אדון?" שאל אותו. בספר, שזו אכן אחת מסצינות השיא שלו, השאלה לובשת אופי מטפורי, כללי יותר.

מבחינה מסויימת, כל גיבוריו של סנקביץ מתייחסים לאידיאל היופי במידה כזאת או אחרת, ומקשרים אותו לעימות בין הטוב לרע. מחד הנוצרים, ובראשם השליחים פטרוס ופאולוס, אינם שוללים את היופי, כפי שהם אינם מגנים את ההנאות הקטנות של החיים. הם דוחים אמנם את המותרות, את הפאר, את הפריצות של הקיסר וחבריו, אבל לא את היופי לכשעצמו. הנצרות של סנקביץ היא נצרות נוחה ומלטפת, לא קנאית. הכומר הפנאט קריספוס, על נאומיו הלוהבים, איומי הגיהנום שלו ודחייתו הטוטלית את היופי והאהבה, הוא אולי היחיד מבין הנוצרים המוצג בצורה מורכבת על סף השלילית. אולם אצל הנוצרים – על כל הסלחנות שלהם – היופי הוא תמיד אידיאל משני, הכפוף לרוחניות ולמוסר. לכן, פטרוניוס דוחה את הנצרות, פעם, עוד פעם, ואז גם פעם שלישית – אף כי הוא מרחם על הנוצרים ומנסה להצילם אף תוך סיכון חייו. "תוכל לשאול את כריסטוס," אומר פטרוניוס לאחד הנוצרים, "אם היה מקבל אותי יחד עם אבני החן שלי, עם כד אבן המור שלי, עם הספרים מהוצאות סוסיוס ועם אוניקה זהובת השיער. המחשבה הזאת מעוררת בי צחוק, יקירי, שהרי אפילו פאולוס מתארסוס אמר לי כי למען כריסטוס צריך לוותר על זרי ורדים, משתים ותענוגות. הוא אמנם הבטיח לי אושר חלופי, אך אמרתי לו כי לאושר כזה אני כבר זקן מדי, ומראה ורדים תמיד ישמח את עיני, וניחוח הסיגליות ינעם לי תמיד יותר מריחם של רעי המלוכלכים מסובורו." בעיני פטרוניוס – השירה, הספרות, כד אבן המור המלוטש שלו, ויותר מכל – השפחה היווניה היפיפייה אוניקה מייצגים את אידיאל היופי, אותו הוא רודף במשך כל חייו. מכיון שהנצרות דוחה את כל אלו, או לפחות רואה בהם הסחות דעת משניות, הוא אינו יכול לקבל אותה. "אני מעדיף את אוניקה שלי על תורתך, איש יהודה", אומר פטרוניוס לפאולוס כשהם נפגשים בפעם האחרונה.

f1b0d9323b6a327c896e2fdfbfab1df9

אידיאל היופי המושלם – פטרוניוס ואוניקה

גם הרוע, כמו הטוב, מנהל מערכת יחסים אמביוולנטית עם היופי האידיאלי. הקיסר נירון הוא הרי אומן מתוסכל. כשפורץ נגדו מרד, הוא אינו דואג לתגבורות צבאיות, אלא במקום זאת שואל איזו שורת מחץ דרמטית עליו לומר ברגע המכריע. הוא כותב שירים כאשר עירו נשרפת, נוסע ברחבי יוון כדי לשיר ולהופיע בפני קהל, ואוי למי שימתח ביקורת על שירתו. "כשאני מנגן ושר," אומר נירון לפטרוניוס, […] אני חש בנוכחות האלים, רואה את האולימפוס. איזו רוח, שלא מהעולם הזה, נושבת בפני; כאילו מבעד לערפל אני מבחין במרחבים ללא גבול אך מלאי שלווה ובהירים כמו זריחת החמה. […] אני גם יודע שהאנשים מאשימים אותי בהשתוללות. אבל אינני משתולל, אני רק מחפש! ואם אני משתולל, הרי זה מרוב שיעמום וחוסר סבלנות על כך שאינני יכול למצוא. אני מחפש – אתה מבין – ומשום כך מנסה להיות נעלה יותר מאדם, מפני שרק בצורה כזאת אני יכול להיות האמן הגדול ביותר. […] האם אתה יודע שבעיקר בגלל זה גזרתי דין מוות על אמי ועל אשתי? ביקשתי להקריב את הקורבן הגדול ביותר שהאדם יכול להקריב בשערי העולם האחר. חשבתי שאחרי זה יקרה משהו, ותיפתח דלת אל הבלתי ידוע."  אולם כל הנסיונות של נירון להגיע ליפה ולנשגב הופכים ללעג ולקלס. מה שמעניין הוא שמבחינה טכנית – נירון הוא אומן סביר לכל הפחות. אמנם פטרוניוס המחמיר קוטל אותו בסתר, אך המספר – שאין לחשוד בו באהדה לנירון, כותב דווקא שקולו עמוק ויפה. ואפילו פטרוניוס מודה שחלק משיריו יכולים להיחשב כסבירים. למעשה, היופי בורח מנירון  בשל האכזריות שלו. ככל שהוא שורף, רוצח ומענה יותר בניסיון ליצור צורות אסתטיות: מבעיר את עירו כדי לקבל השראה, שורף נערות צעירות וילדים קטנים כלפידים בגניו, ממחיז סצינות מהמיתולוגיה היוונית תוך עינויים – הוא טובע בים של כיעור, והוא יודע את זה. והתסכול על כך שאינו מצליח להגיע לנשגב גורם לו לרצוח אף יותר, וחוזר חלילה. כלומר – פטרוניוס צדק. סצינות רצח אסתטיות, כפי שניתן לראות בסרטים של היצ'קוק, היו נראות בלתי אפשריות לסנקביץ. הרוע לעולם אינו יכול להיות יפה.

רוע וכיעור - פטר אוסטינוב בתפקיד נירון

רוע וכיעור – פטר אוסטינוב בתפקיד נירון

אכן, בקוו ואדיס יש שתי דרכים חלופיות לנשגב. זו המוסרית, שמייצגים הנוצרים, וזו האסתטית, שמייצג פטרוניוס. וההולכים בשתיהן מוקיעים את נירון, כל אחד בדרכו. "אבוי לך, רוצח אמו! אוי לך, רוצח אשתך ואחיך!" מטיח בנירון הכומר הפנאט קריספוס ברגעי צליבתו, "התהום נפערת מתחתיך והמוות מושיט את זרועותיו לקחתך לבור קבר. אוי לך, גוויה מהלכת, מפני שתמות באימה; ארור תהיה, ושמך ייזכר לדיראון עולם." ולעומת זאת פטרוניוס, כאשר הוא עצמו מבין שדינו נחרץ, כותב לנירון:

החיים הם אוצר גדול, יקירי, ואני ידעתי לבחור מתוך האוצר הזה את האבנים היקרות ביותר. אך ישנם בחיים גם דברים שלא אוכל לשאת עוד. הא, אל תחשוב שגברה בי הסלידה משום שרצחת את אמך ואת אשתך, ואת אחיך, שרפת את רומא ושלחת לארבוס את כל האנשים ההגונים בממלכתך. לא, נכד נכדו של קרונוס. המוות הוא מנת חלקם של בני האדם, וממך אי אפשר היה לצפות למעשים אחרים. אך הרעיון שיהי עלי לצרום את אוזני עוד במשך שנים רבות בשירתך, לראות את רגלי משפחת דומיטיוס הדקות שלך מפזזות בחיקוי לרקדני פיראוס, לשמוע את נגינתך, את הדקלומים שלך ואת הפואמות שלך, משורר עלוב מפרוור העיר, זה באמת למעלה מכוחותי […] רומא אוטמת את אוזניה בשומעה אותך, העולם צוחק לך, ואני שוב איני רוצה להסמיק בגללך, ואיני יכול. […] ואת כל זאת אומר לך אומן אנינות הטעם.

נירון קורא את מכתבו האחרון של פטרוניוס

נירון קורא את מכתבו האחרון של פטרוניוס

פטרוניוס סולד ממעשיו המרושעים של נירון – כי כאמור, מעשים אלו מכוערים, ואף מנסה לעזור לקורבנות, כי זה הדבר היפה לעשות. במיוחד הוא מנסה לעזור לליגייה ולויניקיוס, לא רק בשל חיבה אישית, אלא משום שהם מייצגים בעיניו אידיאל מזוקק וצלול של אהבה ויופי. אולם כיעור וחוסר טעם גרועים בעיניו אפילו מרצח. וכאן נשאלת השאלה: האם באמת מהווה היפה אלטרנטיבה לטוב? התשובה של סנקביץ לשאלה הזאת היא בסופו של דבר שלילית. פטרוניוס, אמנם, ממעט להשתתף בפשעים, והוא ללא ספק האדם ההגון היחיד מבין אנשי חצרו של נירון. אולם עצם שנותיו הארוכות באותה חצר אינן יכולות להוציא אותו נקי לחלוטין. כפי שהמצביא הקשיש אולוס, אביה המאמץ של ליגייה, אומר בתחילת היצירה, גם פטרוניוס לקח חלק בפשעים – למרות שאלו אינם מתוארים. ברם נראה שהחיסרון הגדול ביותר בדרכו של פטרוניוס, כפי שכתב גם אביעד קליינברג, היא העקרות שלה, ואני הייתי מוסיף – חוסר הסיכוי הטרגי שלה, המאבק האבוד מלכתחילה. לא ניתן להיות אדם הגון או לרדוף אחר הנשגב במאורה של נחשים. ואכן, בסופו של דבר, מאמציו של פטרוניוס להציל את הנוצרים עולים לו בחייו. כאשר הוא יודע שהקיסר עומד לשלוח לו גזר דין מוות, הוא מכנס את חבריו למשתה אחרון. עד הסוף הוא מפטפט על הא ועל דא, מקשיב למוזיקה המרוממת את הנפש ושומר על שלוות רוחו. ברקע נמצאים סמלי היופי המושלם – כד אבן המור ואוניקה, השפחה זהובת השיער, שפטרוניוס שחרר ללא ידיעתה ואף הוריש לה את כל רכושו. ורגע לפני שהוא מצווה על הרופא היווני לפתוח את עורקיו, מקריא פטרוניוס את מכתב הלגלוג האחרון שכתב לקיסר ולסיום פונה לנוכחים:

quovadis1_17

והוא הרים למעלה גביע מאבן מור, שבוהקו דומה לצבעי קשת בענן, ומחירו לא יסולא בפז, ואמר: "והנה הגביע שממנו הגרתי לכבוד גבירת קפריסין. וכדי ששוב לא יגעו בו שפתי איש, וכדי שידיים אחרות לא יגירו ממנו לכבוד אלה אחרת…" והוא השליך את הכלי היקר על הרצפה המכוסה בפרחי כרכום סגולים, וכאשר התרסק לרסיסים אמר למראה המבטים הנדהמים מסביבו: "יקירי, חגגו במקום להשתומם. זקנה וחוסר אונים הם חברים עצובים של השנים האחרונות. אבל אני אתן לכם דוגמה טובה ועצה טובה: אתם מבינים, איש אינו חייב להמתין עד שיבואו; אפשר ללכת עוד קודם לכן מתוך בחירה חופשית, כמו שאני הולך."

אוניקה, השפחה היפיפייה, באקט אחרון של מסירות, מסרבת לזכות בחירות ובירושה ומתאבדת ביחד עם פטרוניוס. בעוד הנצרות ממשיכה במסע הניצחון שלה, היופי הרומאי האלגנטי גווע. פטרוניוס ואוניקה הולכים יחדיו לעולם הצללים, וכד אבן המור מתנפץ. במידה מסויימת – המסע ליופי המושלם מסתיים רק במוות. ולא לחינם, דווקא בסצינת ההתאבדות, משרטט המחבר את פטרוניוס באופן החיובי ביותר מכל תיאוריו במהלך הספר, כאדם שהגשים את האידיאל שלו עד הסוף במעין גירסה אלילית למות הקדושים הנוצרי. היופי המושלם מגיע, בסופו של דבר למיצויו רק במוות. אבל רק לנוצרים מחכה העולם שמעבר, עולם שזר לפטרוניוס ועליו הוא מוותר ביודעין.

בסופו של דבר, דוחה הנריק סנקביץ, הסופר הקתולי האדוק, את האסתטיקה כתחליף למוסר בידו האחת, אולם מחבק אותה בידו השנייה. מבחינה זו, קוו ואדיס משקף את מקומה הבעייתי של המורשת היוונית-קלאסית בעולם הנוצרי המסורתי, נערצת ודחוייה בעת ובעונה אחת. גם כשהמחבר מתאר את "הדרך הנכונה" של המוסר הנוצרי, האלטרנטיבה הקלאסית-אסתטית נמצאת תמיד ברגע. וגם כשהנוצרים שומעים את משק כנפי המלאכים, מסביב תמיד מרחפים צלליהם של פטרוניוס, אוניקה וכד אבן המור. הדילמה קיימת, עד הסוף ממש, תמונת מראה של "הדרך השלישית", זו שמעבר לטוב ולרוע, המלווה את התרבות המערבית משורשיה הקלאסיים ועד היום. מעטים ביטאו זאת היטב כמו הסופר הבריטי ג'.ר.ר. טולקין, גם הוא קתולי אדוק, שכתב כמה עשרות שנים אחרי סנקביץ. הוא כיוון אמנם למסורת האגדתית-מיתית של העמים הצפוניים, ולא לאסתטיקה הקלאסית, אבל רעיון "הדרך השלישית", המתפתלת בחיפוש אחר היופי המושלם, נותר זהה:

ראה נא את השביל הצר
בינות קוצים וחרולים –
זוהי דרך הצדיקים,
בה מעטים הם העולים.
והתראה שם שביל רחב
רפוד וסוג בשושנים?
זוהי דרך הרשעים
ולא אל גן-העדנים.
והתראה שם שביל נאוה
בינות שרכים הוא מתפתל?
לארץ הפיות יוביל
ובו נלך עם רדת ליל.

(ג'.ר.ר. טולקין, עץ ועלה. תרגום: מיכל אלפון)

עבודה ערבית: דו קיום במרחב עקום

ההישג הגדול ביותר של סייד קשוע הוא ההבנה שהחברה הישראלית לא נעה בקו ישר אלא במרחב עקום. הינשוף מסכם ארבע עונות של עבודה ערבית – הסדרה שגורמת לכם לצחוק, ואז לחשוב.

items_1327568186834_1

לפני כשנתיים, זכיתי לפגוש באוניברסיטת הרווארד את הסופר הפלסטיני-ישראלי סייד קשוע ("ערבים רוקדים", "גוף שני יחיד", "ויהי בוקר"), לדעתי אחד מגדולי היוצרים בשפה העברית בימינו. לצופה הישראלי, ידוע קשוע בעיקר מהסדרה הקומית המצליחה שלו, "עבודה ערבית", שמשודרת כבר עונה רביעית בקשת-מאקו, וכל פרקיה זמינים גם ברשת האינטרנט. הסדרה, שעוסקת בעלילותיהם המוטרפות, העצובות והמצחיקות עד דמעות של העיתונאי ה"משתכנז" אמג'ד עליאן (נורמן עיסא), אשתו בושרה (קלרה חורי), בתו מאיה (פטימה יחיא) ואביו העצבני אבו אמג'ד (סלים דאו), הפכה זה מזמן לתופעה בעולם התרבותי הישראלי. התסריט מצחיק ומקורי, המסרים מורכבים וחודרים עמוק והשחקנים הם בין המשובחים ביותר שהקולנוע הישראלי יכול להציע, בראש ובראשונה נורמן עיסא, סלים דאו וקלרה ח'ורי המעולים בתפקידים הראשיים. סקרים לימדו כי צופיה היהודים של הסדרה מגלים נכונות רבה יותר לגור ליד ערבים מהישראלי הממוצע, אם כי קשה לדעת האם מדובר בתוצאה של צפייה בסדרה או שמא להיפך, צופי הסדרה הם ליברליים יותר מלכתחילה. קשוע, בתגובה, אמר באירוניה האופיינית לו, שגם הוא לא מוכן שערבים יגורו לידו, והוא דווקא צפה בסדרה.

הקאסט של עבודה ערבית: מימין לשמאל, למעלה: מריאנו אידלמן (מאיר), נורמן עיסא (אמג'ד), מלמטה: מירה עוואד (אמאל), סלים דאו (אבו אמג'ד), סלווה נקארה (אום אמג'ד), פאטמה יחיא (מאיה) וקלרה ח'ורי (בושרה)

הקאסט של עבודה ערבית: מימין לשמאל, למעלה: מריאנו אידלמן (מאיר), נורמן עיסא (אמג'ד), מלמטה: מירה עוואד (אמאל), סלים דאו (אבו אמג'ד), סלווה נקארה (אום אמג'ד), פטימה יחיא (מאיה) וקלרה ח'ורי (בושרה)

אירוניה אופיינית - סייד קשוע

אירוניה אופיינית – סייד קשוע

            עכשיו, כשהסתיים הפרק האחרון של העונה הרביעית, הגיע הזמן לסכם את הסדרה היפיפייה הזאת, ולהעלות כמה תובנות שהיא משקפת אודות החברה הישראלית בתחילת המאה ה-21. מבקרים לא מעטים שיבחו את עבודה ערבית משום שהיא, אולי, הסדרה היהודית-ערבית הראשונה שמעזה להעלות את הבעיות הכואבות של המציאות, ולא להסתפק בתיאורי הווי קומיים בדומה לסדרות עבר כ"שכנים שכנים" או "המסעדה הגדולה". בתוך פרקים מצחיקים עד דמעות, קשוע מצליח לגעת בנושאים כמו הנכבה, למשל, ולהכניס אותם למיינסטרים הישראלי. בפני הקהל הישראלי האוהד בהרווארד, הוא אמר שהדרך היחידה לדבר על נושאים רציניים כאלה הוא ההומור. רק כשהצופים לומדים לאהוב את אמג'ד, את בושרה ואת מאיה, הם מוכנים לשמוע מהם אמיתות קשות וכואבות יותר. האמיתות הללו משתקפות, כמובן, בראש ובראשונה באינטראקציה המורכבת בין הדמויות השונות שמאכלסות את הסדרה ומקיפות את בני משפחת עליאן: אבו אמג'ד, אביו הססגוני של הגיבור שמרבה ליידה בו נעליים ישנות, מאיר (מריאנו אידלמן), חברו הצלם, שמשמש מעין מורה דרך בנבכי בחברה היהודית, אמאל (מירה עוואד), עורכת הדין הערבייה הדעתנית ולוחמת זכויות האזרח, שמנהלת עם מאיר זוגיות בלתי אפשרית. ישנם, כמובן, גם השכנים היהודים השונים ברחביה, שהבולטים מביניהם הם נתן (דב נבון) ותמנע (רונה ליפז-מיכאל), בעל ואשה "שמאלניים" כביכול ("אנחנו מצביעים מרצ, רק שתדעו"), אולם בפועל שטופים בסטריאוטיפים ודיעות קדומות. קשוע, כמובן, לא מציג את הערבים כקורבן פסיבי ומרבה ללעוג לחוליי החברה הפלסטינית-ישראלית לא פחות מאשר לאלו של החברה היהודית. בחלק מהפרקים הוא רומז שהסטריאוטיפים היהודיים על הערבים הישראלים – קולניות, פשע אלים, שוביניזם – הם אכן מבוססים במציאות, ואף טיפוסים מודרניים ונאורים כאמג'ד אינם חסינים מהם.

490_aravit

מיידה בו נעליים ישנות – אבו אמג'ד

חידת היגיון ישראלית - אמג'ד כעיתונאי חוקר

חידת היגיון ישראלית – אמג'ד כעיתונאי חוקר

            בארבע העונות הראשונות, הפרקים השונים של עבודה ערבית התעלו זה על זה בתעוזה ובמקוריות. בין הטובים ביותר אפשר למנות את האפיזודות בהן אמג'ד מנסה להצטרף למשמר האזרחי ומתלהב מתדמיתו הצה"לית החדשה, מנהיג בטעות גל חדש של מחאת אוהלים, מסייע למפלגת העבודה להצליח במגזר הערבי, מנסה להיבחר לועד הבית תוך חיקוי הקמפיין לנשיאות של ברק אובמה, מסגיר את חמותו המעצבנת לשב"כ, מתחזה לבכיר ביחידת 8200, נסחף בטעות לחופי עזה ונחטף (שוב פעם בטעות) בידי חמושים פלסטינים. אפרופו חטיפות, באחד הפרקים הבלתי נשכחים, מאיר הצלם נוסע עם נהגי מונית פלסטינים ובטוח, בגלל סדרה של אי הבנות, שהם חוטפים או עומדים לחסל אותו. הנהג וחברו, שבטוחים שהוא צועק כי הוא רעב, רוצים להציע לו חטיף אגוזי, והנהג שואל בעברית עילגת: "אתה – חטוּף – רוצה?" . למי שלא ראה, אני לא אגלה את המשך התגלגלות העלילה, ורק אסיים עם התובנה שמוסר אבו אמג'ד למאיר בסוף הפרק: "כלל ראשון בנוהל חטיפות: כשערבי שם אותך בשירותים, תשתין ותצא." פרקים רציניים ואפלים יותר עוסקים במתח בין יום העצמאות ליום הנכבה, בשריפת יערות, בעופרת יצוקה ובפעולות תג מחיר.

items_1327568186834_1

מנהיג עממי - אחרי שאשתו זורקת אותו מהבית והוא נאלץ לגור באוהל, אמג'ד פותח גל חדש של מחאה חברתית

מנהיג עממי – אחרי שאשתו זורקת אותו מהבית והוא נאלץ לגור באוהל, אמג'ד פותח גל חדש של מחאה חברתית

אפשר לדבר בלי סוף, מזויות שונות, על פרקי הסדרה והתובנות המורכבות העולות מהם, ומבקרים רבים עשו זאת כבר. בטור הזה, הייתי רוצה להדגיש רעיון משלי: מה שהופך את עבודה ערבית לכל כך ייחודית, היא הצלחתו של קשוע לפענח קוד חשוב מאד של דו הקיום המתוח בין יהודים וערבים במרחב הישראלי: החיים ביחד אינם מונחים בידי עקרונות רציונליים, חיוביים או שליליים, אלא מתערבלים בעולם כאוטי ולא ברור. אם נשתמש במשל, תורת היחסות הכללית של איינשטיין טוענת כי המרחב אינו ישר (כמו דף) אלא עקום, ככדור, ולפיכך כללי הגיאומטריה האוקלידית אינם תופסים בו. במילים אחרות, מה שנראה כקו ישר אינו בהכרח הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות. העולם הישראלי של "עבודה ערבית", באותה האופן, הוא עולם של מרחב עקום: כל ניסיון לחולל שינוי מודע באופן כוחני וב"קו ישר" נידון לכישלון וגורר אחריו תוצאות לא צפויות – לעיתים משעשעות, לעיתים מגוחכות ולעיתים קרובות מדי הרות אסון.

קו ישר מוביל לכישלון - אמג'ד מנסה להוכיח שערבים יודעים לשחות, ומסתבך עם המשטרה.

קו ישר מוביל לכישלון – אמג'ד מנסה להוכיח שערבים יודעים לשחות, ומסתבך עם המשטרה.

נסיונותיו הנואשים של אמג'ד להשתלב בבורגנות היהודית, היינו, ללכת ישר למטרה, דווקא נוטים לעורר נגדו חשדות, ובפרקים לא מעטים הוא מסתבך עם השב"כ, מסיים במעצר או, לחילופין, נאלץ להימלט מהוילה המפוארת של "האח הגדול". גם בעונה הרביעית, כאשר הוא הופך ליועץ תקשורת יוקרתי, ההצלחות המסחררות שלו בקמפיינים לציבור הערבי תמיד מגיעות בטעות, במין תנועה סיבובית לא מכוונת. במקרה אחד, למשל, במסגרת אחד הנסיונות האינסופיים שלו להתחבב על תמנע השכנה, הוא ממליץ לשכור שיפוצניק פלסטיני מהכפר כדי לבנות את הגלריה החדשה שלה. בעל המלאכה, שמתגלה כנוכל, נעלם לשבוע, ובדיוק כשכל מבקרי האומנות, ידידיה של תמנע, מגיעים לבחון את הגלריה – הוא אוכל שם עם הפועלים ארוחת צהריים. אניני הטעם הירושלמים, כמובן, חושבים שחורבה עם פועלים פלסטיניים שאוכלים ארוחת צהריים זה מיצג אומנותי נועז ומסעיר, תמנע הופכת לאומנית מפורסמת ואמג'ד מצליח למכור את המוצרים שלו כיצירות אומנות מדרגה ראשונה.

537871_722083847818410_2098743976_n

             אולם הדוגמא הטובה ביותר לחוקים המנחים את עולם ה"מרחב העקום" של עבודה ערבית דווקא קשורה במאיר ואמאל, הזוג המעורב, שסיפור האהבה הבלתי אפשרי שלו מלווה את הסדרה כמעט מראשיתה. בעונה הרביעית, הם עוברים לכפר פלסטיני בשטחים כדי לחסוך בשכר דירה, ומאיר נדהם לגלות שהוא עבר לעולם חסר תשתיות לחלוטין – אין טלפון, אין אינטרנט, אין אפילו כבישים. כשהוא מגיע למשרד התקשורת כדי לבקש קו טלפון, הוא אומר לפקיד הדתי שהטכנאים צריכים פשוט לשאול "איפה בית מאיר". הפקיד, שחושב בטעות שמדובר בהתנחלות חדשה, מסדר למאיר קו טלפון, שכל הכפר מתחבר אליו מניה וביה. בחודשים הבאים, יוצרים מאיר ובעל הבית הפלסטיני שלו הצגה מתוחכמת של עימות בין ה"מתנחל" לבין ילדי הכפר. ואכן, קצת אבנים במהלך ביקור הזדהות של מועצת יש"ע מספיקים כדי להשפיע על הכפר הפלסטיני מכל טוב הארץ, כביכול למען ההתנחלות החדשה "בית מאיר": כבישי גישה, אמבולנס ואפילו מרכז ספורט מפואר. באותו הזמן אמאל, לוחמת זכויות האזרח, נכשלת בכל המשפטים שהיא מנהלת כנגד הממשלה, המדינה והמתנחלים, וה"הישג" היחיד שלה ושל חבריה, פעילי השמאל מהאגודה לזכויות האזרח, הוא צו פינוי לבית מאיר עצמו. הלקח ברור: נסיונות להשפיע על המציאות העקומה באופן ישיר מובילים לכישלון – בעולם עקום והזוי, רק פעולה עקומה והזויה יכולה להביא לתוצאה חיובית.

avoda_aravit4_4_vod_b

"בית מאיר" – מאחז מדומה בכפר פלסטיני

פעולה ישירה גורמת נזק - מירה עוואד בתפקיד אמאל

פעולה ישירה גורמת נזק – מירה עוואד בתפקיד אמאל

מה שנכון לכוחות הטובים של החברה הישראלית, נכון גם לכוחות האפלים שפועלים בה. בפרק האחרון של העונה הרביעית, מגיע לבניין שכן חדש בשם יהודה (שמיל בן ארי), שמתחיל להתעלל באמג'ד בניסיון לגרש אותו מהבניין. ודווקא כשמגיעה ההתעללות של יהודה לשיאה, הוא עושה את הטעות שלו ופועל באופן ישיר מדי – מנסה לנקב בלילה את צמיגיו של אמג'ד. כמו תמיד אצל קשוע, כל ניסיון "ליישר" את המציאות העקומה באופן אלים נדון לכישלון, בין אם מדובר בניסיונות תיקון אציליים כמו של אמאל או בנסיונות להחריב ולהרס, כמו אלו של יהודה. כשאמג'ד ושני ילדיו, מאיה ואסמאעיל (לו הוא מתעקש לקרוא שימי) מגיעים לאוטו המנוקב, מצטרפים אליהם השכנים היהודים לפתע במפגן סולידריות אנושי. נתן, שיחסיו המורכבים עם אמג'ד מלווים את הצופים לאורך הסדרה כולה, מציע לעזור עם הצמיגים. שכנה אחרת מנחמת את מאיה ומתנדבת לקחת אותה לבית הספר, בעוד אחרת משחקת עם "שימי". וברקע, האיכר הפלסטיני שיהודה מנסה לגרש לאורך כל הפרק ממשיך למסוק את הזיתים שבגן.

132881261259257202a_b

וכרגיל, הסיומים של קשוע אירוניים, מתוקים-מרירים. מפגן הסולידריות של השכנים אמנם דורש עימות שקט עם יהודה, הבריון הגזען, שאוכל את עצמו בצד בעוד השכנים האחרים מסתחבקים עם אמג'ד ומשפחתו. אבל מכיוון שכל ארבעת הצמיגים נוקבו, נתן מבהיר ש"אין מה לעשות". בתגובה, מציע להם שכן אחר שעובר במקום קלמנטינות, והשלושה יושבים לאכול על תא המטען של האוטו המנוקב. יהודה ממתין בצד במבט זועם, מחכה להזדמנות הבאה לפגוע. במרחב העקום של החברה הישראלית אי אפשר אולי לתקן את הבעיה באופן מוחלט- הצמיגים מנוקבים מדי. כל ניסיון לעשות זאת באופן אידיאליסטי נדון לכישלון, כפי שמעיד המקרה של אמאל. אבל תמיד, בתוך כל הבלגן, יהודים וערבים יכולים לשבת על תא מטען של אוטו מנוקב ולכרסם ביחד קלמנטינות.

תזכורת – לרכוב על הנמר

 

תזכורת אחרונה. מחר, ב-20:45 בערב, אני מרצה בכנס מיתופיה, הספריה המרכזית במודיעין, על סמוראים, מתנקשים והוזים בשחר יפן המודרנית. פרטים תוכלו למצוא באתר הכנס, וגם התוכניה זמינה בקישור הבא.

מי אמר שטרור הוא המצאה מזרח-תיכונית? באמצע המאה התשע עשרה נחשבה קיוטו לאחד המקומות המסוכנים בעולם – לא פחות מבגדד, דמשק או מוגדישו בימינו. סמוראים חמושים בחרבות ובוערים בשנאת זרים ארבו בכל סמטה, ראשים נערפו, סכינים נשלפו ושרים חיו בחשש מתמיד לחייהם. מי היו "אנשי החזון", ומה הדמיון והשוני בינם לבין הטרוריסטים של ימינו? כיצד התמודדה איתם יפן המודרנית, ואילו ראשים נערפו כששר המשפטים החליט לפרוש מהקואליציה? בהרצאה נדבר על אופטימיזם קטלני, התנקשויות וקורבנות, מראש הממשלה הסמוראי, עבור בשר הפנים הקיסרי ועד למלכה המקסימה והערמומית של קוריאה.

 

הורד (1)

היי הקשיבו, הם שרים! מערב איידול לכיכר תחריר

לא בכדי בחרו מפיקי כוכב נולד הערבי בשיר המפורסם מ"עלובי החיים" לאקורד הסיום של התוכנית שהלהיבה מיליונים. מה ניתן ללמוד מכך על שאיפות ההמונים במצרים, בסוריה ובטורקיה?

Turkey Protests

מאמר זה פורסם במקור בויי-נט

לפני מספר שנים, בשיא ימי האביב הערבי, אחרי הביקור שלי במצרים ונפילתו המדהימה לא פחות של חוסני מובארכ, טענתי כאן בינשוף כי מהפכות שמצליחות במהירות עונות לשלושה תנאים עיקריים: הן מתחילות במרכז הכובד של המדינה, מתודלקות בידי תקשורת אוהדת ומתאפשרות לנוכח שיתוף פעולה של הצבא או חלקים ממנו. גם המהפכה השנייה, נגד מורסי, עונה לאותם המאפיינים בדיוק: היא התחילה בקהיר, מרכז הכובד של המשטר, וערערה את עצביו ואת נחישותו. היא נהנתה מדיווחים תקשורתיים מפנקים שהעניקו למפגינים תחושה שהם עומדים בפני רגע היסטורי, ובקרוב ממש ישיגו את מטרתם ויכבשו את השלטון. וחשוב מכל – ההמונים הצליחו להכניע את משטר האחים המוסלמים מפני שהצבא, מראש, תיעב את הנשיא מורסי ומפלגתו והמתין להזדמנות להיפרע מהם. השאלה שנותרה היא, האם הנשיא הבא יצליח לשרוד כהונה שלמה בלא הפיכה דומה, כי הרי תנאי היסוד שמובילים את ההמונים לרחוב – תסכול, עוני, חוסר ביטחון אישי, מדינה מתפוררת – לא ישתנו בנקל. הררי מלל פרשני נשפכו כבר על השאלות הללו, ולכן כדאי אולי להסתכל על אירועי היום מזווית אחרת, לא צפויה. ולשם כך – כדאי להסיט לרגע את העיניים מרחובות קהיר לעולם הנוצץ של תוכניות הריאליטי הערביות.

            ספק אם היו בעת האחרונה תוכניות טלוויזיה פופולריות יותר מערב איידול, "כוכב נולד" הערבי. זכייתו של מוחמד עאסף הפלסטיני במקום הראשון הלהיבה את הרוחות, העלתה את המורל בקרב הפלסטינים ועוררה עניין עצום בכל רחבי העולם הערבי. והנה, לאחר התחרות, בחרו מפיקי התוכנית לכנס את כל הפיינליסטים למספר שירי סיכום. מול עיניים של מיליוני צופים מכל מדינות ערב, שרו המתמודדים לא משירי פיירוז, דיאנה חדאד, אום כולתום או אומן ערבי ידוע אחר, אלא דווקא – מכל השירים שבעולם – את "היי הקשיבו הם שרים" (do you hear the people sing) – אחד מהשירים הידועים ביותר במחזמר המצליח "עלובי החיים". השיר תורגם לערבית לרגל האירוע (כאן מצוטט בתרגומו העברי של אהוד מנור):

היי הקשיבו הם שרים!

ובפיהם שירים יוקדים

כל בני עמינו כמו בזמר לא יהיו עוד עבדים

כשהלמות הלב עונה, הד להלמות תופי הקרב

 שחר חדש על החיים יעלה עכשיו

היי הקשיבו הם שרים – עלובי החיים בערב איידול

הבחירה של ההפקה, כמובן, לא הייתה מקרית – וההנחה היתה שהשיר הצרפתי הזה ידבר לצופים יותר מכל שיר ערבי פופולרי. זו בחירה מעניינת, לא רק משום שהמחזמר הידוע לא תורגם ולא הוצג עד היום במלואו בארצות ערב, אלא בגלל שמפיקי התוכנית שינו את סדר השירים. במחזה המקורי, שהולך בעקבות עלילת הרומן המפורסם של ויקטור הוגו, שרים הגיבורים קודם כל את שיר המהפכה האופטימי שלעיל, ולאחר מכן, כשהמהפכה נכשלת, שר הניצול היחיד קינה לחבריו שנפלו. בגירסה של ערב איידול הסדר התהפך: קודם כל שרו הפיינליסטים את השיר העצוב, מעין טריבוט לקורבנות המהפכה, ואז עברו לשיר המיליטנטי והאופטימי. "עלובי החיים" משדר כישלון, ואילו הם רצו לשדר ניצחון והצלחה. לא חלפו אפילו שבועיים, והמילים הפכו למציאות באירועים הדרמטיים של כיכר תחריר.

            לא מדובר בתופעה ייחודית לעולם הערבי. גם בטורקיה, למשל, שרו המפגינים נגד ארדואן  את "היי הקשיבו הם שרים!" באנגלית ובטורקית. גולשים אחדים העלו קליפים משלהם ליו טיוב, אחדים מהם מוקדשים למורדים בסוריה. מעריצים מערביים של האביב הערבי העלו כבר לפני שנתיים וחצי ליוטיוב גירסה שלהם של השיר, מלווה בקליפ של תמונות מהמהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקאית ונפילת חומת ברלין. "אתם לא לבד," כתבו המעריצים המערביים, "גם אנחנו היינו שם. אנחנו הצלחנו להשיג חירות, וגם אתם תצליחו." מכאן עולה השאלה – מכל השירים, למה דווקא השיר הזה? מדוע לא שיר מהפכני ערבי, ויש הרבה כאלה? מדוע לא אחד מהשירים המזוהים עם מהפכה מערבית כזאת או אחרת? ספק אם מישהו מאלו ששרו את השיר בהתלהבות באולפן של ערב איידול, או גם מצופיו המערביים של השיר, יודע שהוא מתייחס דווקא למהפכה מאד ספציפית: המרד הכושל נגד מלך צרפת ב-1832. הרומן של ויקטור הוגו מספר בהרחבה את הרקע  למהפכה הנשכחת הזאת, אולם המחזמר, כמובן, משמיט אותו. המרד מוצג כמעשה גבורה מפואר אך כושל של צעירים אידיאליסטיים ונלהבים, שקורבנם מקבל ממדים דתיים ומיסטיים כמעט. למה הם מרדו? משום שנלחמו למען החירות. הסיבות, מעבר לכך, לא מפורטות.

שידורי המהפכה: "הי הקשיבו הם שרים" באנגלית ובטורקית, כיכר טקסים באיסטנבול

בדיוק מסיבה זו ל"היי הקשיבו הם שרים", על המוזיקה הסוחפת שלו, היה קל כל כך להפוך לסמל תרבותי של האביב הערבי. שירים ממהפכות מוכרות, ערביות או מערביות, קשורים לזיכרונות רעים, מעשי זוועה, אימפריאליזם ודיכוי. לעומת זאת, המחזמר "עלובי החיים" מספק תבנית קלאסית של "מהפכה אצילית" נצחית. משום שאיש לא מכיר את הרקע שלה, היא לא מוכתמת במעקשי המציאות ואפשר להתאים אותה לכל אירוע מהפכני שהוא. המהפכה של "עלובי החיים" היא קודם כל מהפכה לאומית, מהפכה של עם, נגד שליט מרושע. היא לא מהפכה אזורית, לא ג'יהאד עולמי, לא מלחמה שבטית או אתנית או דתית. כלומר – היא כל מה שהחוגים שהפיקו את ערב איידול, ולא מעט מצופיו – היו רוצים לראות במדינות שלהם. מול ההתפרקות השבטית בלוב, מלחמת האזרחים האתנית האכזרית וגוויעת המדינה הלאומית בסוריה, אפילו החזון הפן-איסלאמי של משטר מורסי, מבטאים השירים מעלובי החיים כמיהה ללאומיות דמוקרטית ואחדות של ה"עם" כולו מול דיקטטורים. לעיתים, התבוננות ביקורתית בתוכניות טלוויזיה פופולריות יכולה ללמד אותנו על חלומות ושאיפות יותר מנאומי מנהיגים או מאמרים מלומדים בתקשורת. הכמיהה למדינה לאומית מאוחדת עדיין חיה וקיימת בעולם הערבי, למרות ואולי דווקא משום שהמציאות בשטח מובילה עדיין לכיוון ההפוך.

היי הקשיבו הם שרים – בעברית. עלובי החיים בשפת הקודש, בכיכובם של דודו פישר, ריקי גל, שלומית אהרון ואבי טולדנו.

נ.ב.

האביב הערבי לא מספיק להפתיע. אם, בשלב הראשון שלו, הוא הכה בתדהמה את האופטימיים, העיתונאים נוטפי הדבש נוסח תומס פרידמן שציפו לדמוקרטיה זוהרת, הרי המטוטלת מכה עכשיו דווקא את הפרשנים ה"מפוכחים" שהבטיחו לנו חורף אסלאמי נצחי. כאן בינשוף נמשיך לצפות ולעדכן. דבר אחד בטוח, משעמם לא יהיה…

על הרים רחוקים: מהארץ התיכונה ועד מלכות חבש – שתי המלצות קריאה

אחרי השבוע הסוער שעבר עלינו עם הבחירות הכלליות לכנסת, אולי כדאי להירגע על הספה עם ספר טוב. בימים טרופים אלה, מגיע אליכם הינשוף עם שתי המלצות קריאה חמות: "סיפור חייו של טולקין" מאת המפרי קרפנטר (בתרגומי שלי), והאפוס האתיופי המסעיר "כבוד המלכים", בתרגום רן הכהן, על התככים והאינטריגות בחצרו המעטירה של שלמה המלך. הינשוף הספרותי במסע חדש, מהארץ התיכונה להרי מלכות חבש.

הרים באתיופיה

נו, אז הבחירות עברו – והמערכת הפוליטית כולה סוערת וגועשת. בניגוד למה שהבטיחו לנו כמה פרשנים בינוניים וחסרי מעוף, התוצאות מפתיעות במיוחד, ורבים כבר שאלו אותי לדעתי. מכיוון שגם אני צריך כמה ימים כדי לנוח ולעכל את הדברים, החלטתי לעזוב בינתיים את הפוליטיקה ולהסיח את דעתכם במשהו נחמד יותר. כמו שכמה מכם יודעים, הגעתי לארץ לגיחה קצרה כדי להצביע ולהתנדב בבחירות, ואת היומיים האחרונים ביליתי בטיסות ממושכות ומתישות מהמזרח התיכון לארץ השמש העולה. ומה יש לעשות בטיסה חוץ מלקרוא ספרים טובים? עכשיו, כשנחתי בשלום בטוקיו, החלטתי לתת לכם שתי המלצות קריאה טובות לסוף השבוע הבא.

 קרפנטר

לפני שנים ארוכות, הוצאת ספרי אחוזת בית ביקשה ממני לתרגם לעברית את סיפור חייו של טולקין, הביוגרפיה של מחבר ההוביט ושר הטבעות מאת המפרי קרפנטר. כחובב ותיק של טולקין ופעיל באגודת טולקין הישראלית, כמובן שקיבלתי על עצמי את המשימה בהתלהבות וניגשתי למלאכה. במשך שנים נותר התרגום על המדף, בעיקר מסיבות של תזמון, וכעת החליטה ההוצאה להדפיס אותו סוף סוף, ולא סתם – אלא עם אחרית דבר מפרי עטו של ד"ר עמנואל לוטם, מתרגם שר הטבעות לעברית.

כל מי שקרא בנשימה עצורה את שר הטבעות, כל מי שאהב את ההוביט והתרגש מסיפורי המיתולוגיה של הסילמריליון, או אפילו סתם אהב את הסרטים של פיטר ג'קסון, ייהנה מיצירתו העשויה לתלפיות של קרפנטר. בניגוד לביוגרפיות משעממות מהסוג המצוי, המחבר אינו מסתפק בלגולל את סיפור חייו של ג'.ר.ר. טולקין. למעשה – זו היתה המלכודת העיקרית שעמדה בפניו, מפני שחייו של טולקין לא היו מסעירים במיוחד. בסך הכל, הוא היה מלומד בריטי אוקספורדי, שחי בפרברים של המעמד הבינוני, יצא לחופשות באתרי נופש משמימים ולא עבר הרפתקאות ברחבי העולם. וזו בדיוק השאלה ששואל קרפנטר: כיצד אדם שנפשו יצאה להרים רחוקים, והפליגה על כנפי הדמיון ליבשות מיתולוגיות ואוקייאנוסים נידחים, הסכים לחיות חיים כל כך שגרתיים? היינו מצפים, אחרי הכל, שמחברם של ספרים כמו ההוביט או שר הטבעות ינהל אורח חיים שונה לחלוטין: יפליג בין קרחונים בקוטב הצפוני, יטייל בג'ונגלים בהודו, או לפחות יבלה את רוב זמנו בין הפסגות הנישאות בשוויץ. טולקין הוא לא הדוגמא היחידה לכך, דרך אגב. קארל מאי, שכתב ספרי הרפתקאות על האינדיאנים בארצות הברית, ספרים שהלהיבו את דמיונם של מיליוני בני נוער ברחבי העולם כולו, לא עזב את אירופה מעודו. ואולי, שואל קרפנטר, הכלב קבור דווקא כאן? אולי יש קשר דווקא בין החיים המשעממים ליצירתיות המשוחררת מכבלי המציאות? כך, הופך ספר שהיה יכול להיות ביוגרפיה שגרתית למסע ייחודי לפסיכולוגיה האנושית, למבועי היצירה והדמיון. סיפור חייו של טולקין הוא ספר חובה לא רק לחובבים, אלא לכל מי שמתעניין בספרות, בפסיכולוגיה, בהיסטוריה בריטית או במיתולוגיה. לספר מוצמדת אחרית דבר שכתב ד"ר עמנואל לוטם – המתרגם החדש של שר הטבעות לעברית. בין היתר, מתייחס ד"ר לוטם גם לפולמוס התרגומים הידוע לשמצה בינו לבין קהילת טולקין הישראלית – כל מי שזוכר את הימים הרחוקים האלה יזכה ללא ספק למנה הגונה של נוסטלגיה (למי שרוצה להיזכר, ראו כאן, כאן וכאן – מדהים שמישהי טרחה לכתוב על זה עבודת מ"א).

Kavod_Hamelachim_-_Ran_Hacohen

רן הכהן מוכר מזה שנים רבות בישראל כמתרגם מחונן מהשפה הגרמנית, וזכור במיוחד לטוב תרגומו למיכאל קולהאס, יצירת המופת הרומנטית של היינריך פון קלייסט. לכן, הופתעתי כאשר ראיתי, בביקור אקראי בחנות ספרים, כי הוא תרגם והוציא בעברית את כבוד המלכים (קָבְּרָה נָגַאשְט) האפוס הלאומי של אתיופיה על שלמה המלך ומלכת שבא. כבוד המלכים תורגם על ידי רן הכהן ישירות מגֶעז, השפה האתיופית הקלאסית – לשון שיש לשער כי מעטים בלבד בישראל שולטים בה. הישגו של המתרגם הוא כביר, ולא יהיה מוגזם לומר שהספר ראוי להיכנס לפנתיאון של תרגומי המופת בשפה העברית. רן הכהן הצליח לתרגם את הסיפור האתיופי העתיק לעברית מקראית-משנאית, שמשמרת את האווירה העתיקה והמיתית של היצירה. ובכל זאת, התרגום בהיר, שוטף וקולח. מעטים הם המתרגמים המסוגלים לתרגם יצירות עתיקות לעברית ארכאית מחד ומובנת מאידך – רן הכהן הוא בלא ספק אחד מהם.

כאן אפשר לקרוא חלק מההקדמה ואת הפרקים הראשונים של התרגום החדש

כתב יד של ספר כבוד המלכים. אתיופית קלאסית: קָבְּרָה נָגַאשְט. אמהרית.: קברה נגאסט.

כתב יד של ספר כבוד המלכים. אתיופית קלאסית: קָבְּרָה נָגַאשְט. אמהרית.: קברה נגאסט.

התרגום של כבוד המלכים מלווה בהקדמה מעמיקה ומאירת עיניים, המגוללת את סיפורו של האפוס על רקע הדת, ההיסטוריה והתרבות העתיקה של אתיופיה; מלכות ההרים העתיקה שהצליחה לעמוד במשך מאות רבות של שנים מול האימפריאליזם המוסלמי והמערבי כאחד. מאז המאה ה-14 ועד לשנות השבעים של המאה העשרים, נשלטה אתיופיה בידי הסולומונים – שושלת קיסרים שרואה את מקורה במלך שלמה ובמלכת שבא. מכאן – שהתנ"ך הוא אחד ממקורות ההתייחסות המרכזיים של התרבות האתיופית, עוד יותר מאשר בנצרות האירופית והמזרחית. נוסע פורטוגזי, למשל, תיאר את הנצרות האתיופית כ"תערובת נתעבת" של מנהגים יהודיים ונוצריים, ואכן האתיופים שמרו באופן מסורתי רבים מדיני הכשרות והשבת. בהקשר זה, יתכן והכנסייה האתיופית הושפעה גם מהקהילה היהודית העתיקה והמפוארת של חבש, ביתא ישראל, שיש הטוענים כי ישבה בהרי חבש עוד בטרם הופעת הנצרות והאסלאם באזור הזה של העולם. לדעתי, דווקא הדמיון בין הרב במנהגים ובתרבות בין היהודים והנוצרים באתיופיה, הוביל את הכנסייה והמלוכה לרדוף את היהודים לא פחות ואף יותר מאשר במקומות אחרים. מעניין, דרך אגב, שנוכחותה של קהילה יהודית זו בישראל לא יצרה עד היום עניין של ממש בתרבות האתיופית, ויש לקוות שתרגומו של רן הכהן הוא ראשיתו של מפנה גם מבחינה זו.

חג הסיגד - החג המרכזי של יהודי אתיופיה

חג הסיגד – החג המרכזי של יהודי אתיופיה

אחד האלמנטים ה"היהודיים" המרכזיים המייחדים את הנצרות האתיופית הוא פולחן ארון הברית. איפה נמצא למעשה הארון המפורסם הזה, שחולל גדולות ונצורות בסיפורי המקרא? הוא הלך עם בני ישראל במדבר, המית חורבן על הפלישתים שחטפוהו, וגם הרג חלק מנושאיו התמימים, עוזא למשל – וכל מי שהעז לגעת או להתבונן בו ללא היתר. אולם הארון נעלם לאחר תקופת בית ראשון ועקבותיו אבדו. מאז ומתמיד, ובמיוחד בעידן המודרני, הלהיבה התעלומה הזאת את דמיונם של רבים. בסרט אינדיאנה ג'ונס והתיבה האבודה, למשל, מחסל ארון הברית גדוד שלם של חיילים וארכיאולוגים נאצים שחופרים אותו בחולות מצרים. מאז יציאת הסרט, ניסו "חוקרים" פופולריים רבים להתחקות אחר מוצאותיו של הארון, ביניהם אריך פון דניקן הידוע, שטען (מפתיע מאד) שארון ה' הגיע דווקא מהחלל החיצון. בספרו, הסתמך דניקן בין היתר על תרגומים של מקורות אתיופיים עתיקים – ועל בסיסם טען שהארון המפורסם טמון עד היום באתיופיה.

לא רק בלשים מפוקפקים קמעא כמו דניקן, אלא גם חוקרים רציניים מסכימים כי לתרבות האתיופית קשר אמיץ למיתוס של ארון הברית. תשמיש הקדושה העיקרי בכנסיות אתיופיות הוא מעין תיבת עץ, לעיתים מצופה בפיתוחי זהב, שנועדה לחקות את הארון. זאת ועוד: בכנסיית מרים ציון העתיקה שבעיר אקסום, טמון לגירסתה של הכנסייה האתיופית ארון הברית האמיתי והמקורי, שנגנב על ידי בנו של שלמה המלך מירושלים.

כנסיית מרים ציון באקסום - כאן, לפי המסורת האתיופית, נמצא ארון הברית שנגנב בידי מנליק מירושלים

כנסיית מרים ציון באקסום – כאן, לפי המסורת האתיופית, נמצא ארון הברית שנגנב בידי מֶנֶלִיק מירושלים

כה חשוב הוא הארון בתרבות האתיופית העתיקה, עד שלעיתים נדמה כי הוא שחקן מרכזי בהיסטוריה הקדושה – לא פחות מהאב, הבן ורוח הקודש. כך, למשל, כותב האפוס כבוד המלכים על בריאתו של הארון (מכונה גם "ציון", כל הציטוטים מתרגום רן הכהן):

אבל למען ציון, תיבת תורתו של אלוהים, ברא תחילה את השמיים ושמח שהיא תהיה משכן לתהילתו בעולם. ברצונו הורידה לארץ ומסרה למשה, כדי שיעשה אותה כתבניתה; ואלוהים אמר לו, "עשה תיבה מעץ אשר לא ירקב וצפה אותו זהב טהור ושים בתוכה את דבר תורת הברית אשר כתבתי באצבעותיי על שני לוחות הברית, למען ישמרו את תורתי" השמיימית והרוחנית בה, וצבעה ויופיה מרהיבים, דומים לישפה ולברקת ולפטדה וליהלום ולתרשיש ולאור; ותאווה היא לעיניים ומשובבת ומטריפה את הלב; כי במחשבת אלוהים נעשתה, לא מעשה ידי אומן מבני האדם, אלא הוא עצמו עשאה משכן לתהילתו. ורוחנית היא ומלאת חסד; שמיימית היא ומלאת אור; חופשית היא ומשכן היא לאלוהות, אשר בשמיים משכנה ועל הארץ תהלך, ותשכון עם בני האדם ועם המלאכים, מולדת האדם, ישועתו, ומשכן לרוח הקודש. ובתוכה עומר זהב כמידת המן שירד מן השמיים; ומטה אהרן, שפרח אחרי שיבש מבלי שהשקוהו מים.

כבוד המלכים, פרק יז: על כבודה של ציון

נזיר אתיופי באקסום

כהן דת אתיופי באקסום

אבל איך בכלל הגיע ארון הברית, שנוצר כפי שראינו עם בריאת העולם, מירושלים לאקסום? בדיוק על השאלה הזאת עונה הסיפור שלפנינו. האפוס, שמסתמך על סיפור שלמה ומלכת שבא בספר מלכים א', מספר בפרוטרוט על המפגש בין המלך התנכ"י האגדי למלכה היפיפייה. בניגוד למסורת האגדתית של הממלכה היהודית בחיימר (דרום תימן), הטוענת כי מלכת שבא הגיעה מדרום חצי האי ערב, טוען כבוד המלכים כי היא היתה מלכת אתיופיה ושמה מָקֶדָה:

ואותה מלכת הדרום היתה נאה ביותר בתואר ובמראה, בדעת ובתבונה, שנתן לה אלוהים כדי שתלך לירושלים ותשמע את חכמת שלמה; שהרי על דעת אלוהים נעשה הדבר, ולרצונו. והיתה עשירה ביותר, כי אלוהים נתן לה כבוד ועושר וזהב וכסף ובגדים יקרים וגמלים ועבדים וסוחרים, והיו סוחרים בשבילה בים וביבשה, בהודו ובאסואן.

כבוד המלכים, פרק כא: על מלכת הדרום

 בעולם האגדתי של האפוס, נשלט היקום בידי שלוש ממלכות שונות: רומא (בינזנטיון), יהודה ואתיופיה. אולם יהודה עומדת לרדת ולשקוע, והעולם עתיד להיות מחולק בין רומא לאתיופיה – הממלכות שקיבלו עליהן את הנצרות. בעיני מחברי כבוד המלכים לא מדובר כמובן בדת חדשה, אלא ביהדות המקורית של ימי שלמה אותה נטש עם ישראל.

מלכת שבא שומעת את שמעו של שלמה המלך מסוחר אתיופי – שמתאר לה עד כמה טובה חצרו, וכמה יפה; כמה נאה מראהו, כמה גדולה חוכמתו וכמה שופע עושרו. המסע קשה אמנם, אולם היא לא מתאפקת ובוחרת להגיע לירושלים. שם, נעתקת נשימתה מהפלאים שהיא רואה:

ותבוא ירושלימה ותבא מנחות למלך, כבוּדה רבה הרצויה לו; וגם הוא כיבד אותה ושמח ונתן לה מעון בארמון מלכות הקרוב אליו. וישלח לה ארוחת בוקר וצהריים בכל פעם חמישה עשר כורי סולת טחונה מבושלת, בשמן ורוטב רב, ושלושים כורי סולת כתושה, אשר יכינו ממנה לחם לשלוש מאות וחמישים איש, עם צלחות וכלי חרס; ועשרה עגלי מרבק וחמישה שוורים וחמישים כבשים, לבד מצבי ואייל ויחמור ועגל ותרנגול, וכלי יין שישים מידות כד, ויין ישן שלושים, ומן המשקים והמשקות עשרים וחמישה מכל מין, ודבש וחמאה, וממזונו אשר יאכל ומן המשקה אשר ישתה. ובכל יום ילבישנה אחד עשר [בגדים] השובים את העין; והלך אליה וינתחם, וגם היא הלכה אליו ותתנחם ותראה את חכמתו ומשפטו וכבודו וחנו ומתק דברו; ותתמה בלבה ותעלוץ בקרבה ותתחזק בדעתה ותראה בעיניה כמה נחמד הוא, ותשתאה עד מאד על אשר ראתה ושמעה אצלו; איך מושלם הוא בשלומו וחכם בהגיונו ושמח בחסדו ויפה בהדרו, דברו מדוּד ושפתיו צחות ומצווה הוא בהדר, ומענה לשונו בשלום וביראת ה'. כל זאת ראתה ותשתומם על רוב חוכמתו […] ודבר לא נסתר [ממנו] משפת החיות והעופות, ואף בשדים משל בחוכמתו.

כבוד המלכים, פרק כה: איך באה אל שלמה המלך

אומנות דתית אתיופית

אומנות דתית אתיופית

מכאן, מתחילים הדברים להשתבש. שלמה המלך מנסה לפתות את מלכת שבא, ומשתמש לשם כך בטריק נכלולי של ממש. הוא מצווה על משרתיו להאכיל אותה במיני מטעמים מצמיאים, פלפלים ודגים משומרים, ומזמין אותה לישון בארמונו. כאשר הוא מבקש כי תחלוק עמו את יצועו, מלכת שבא מסרבת ואף משביעה אותו שלא יבוא עליה בכוח. שלמה משביע אותה, מנגד, שלא תגנוב דבר מארמונו. אולם בלילה תוקף אותה הצימאון, והיא שולחת את ידה בכד מים. שלמה מוכיח אותה על ה"גניבה", ומכריז שכעת אף הוא לא מחוייב לשבועתו:

ויאחז בידה טרם שתותה את המים ויאמר לה, "למה הפרת את השבועה אשר נשבעת, כי לא תיקחי בכוח מכל אשר בביתי?" ותען בפחד ותאמר, "וכי הפרת שבועה היא לשתות מים?" ויאמר לה המלך, "וכי ראית תחת השמיים דבר טוב מן המים?" ותאמר, "חטאתי לנפשי, וגם אתה נקי מן השבועה, הנח לי ואשתה מים לרוויה"; ויאמר לה, "הניקיתי משבועתך אשר השבעתיני?" ותאמר לו המלכה, "ניקית מן השבועה, ורק הנח לי ואשתה מים!"

כבוד המלכים, פרק ל: איך נשבע לה המלך שלמה

שלמה שוכב עם מקדה, וכאשר היא חוזרת לאתיופיה נולד להם בן, מָנַלִיק. הבן, חוזר לירושלים במסע מפואר, מקבל מאביו את השם "דוד" וממונה למלך על אתיופיה. וכאן, עושה שלמה טעות גורלית. הוא מצווה על בני השופטים והאצילים ביהודה ללוות את דוד-מנליק ולמלוך עמו באתיופיה. הנערים, זועמים על כך שנטצוו לעזוב את מכורתם לטובת ארץ זרה ולא ידועה, מחליטים לגנוב את ציון, ארון הברית – מקור הכוח, העוצמה והחיות של ארץ יהודה:

ויאמר אחד מהם, זכריה בן יואש שמו, "לא אוכל לשבת במקומי משמחת לבי; אמור כי באמת תוכל לקחתה ואין זה שקר; הלוא הולך אתה אל בית האלוהים תחת אביך, והמפתחות בידך כל העת; וטרם ייקחו את המפתחות מידך, התבונן בתכניתנו וידעת את החלון הנסתר אשר עשה שלמה המלך; אין איש מן הכוהנים נכנס שמה זולת אביך, פעם בשנה להקריב בקודש הקדושים בעדו ובעד העם; שים לב והיזהר ואל תיפול עליך תרדמה, למען תוכל לקחתה, ונלך עמה כאשר נועדנו, ותהי שמחה לנו וצער לאבותינו בבואה עמנו לארץ אתיופיה."

 כבוד המלכים, פרק מה: איך בכו הנשלחים ונועצו

העיר אקסום, בימינו

העיר אקסום, בימינו

את יתר פרטי העלילה המפותלת והמותחת – אשאיר למי שיקרא את הספר. מעניין לראות, כיצד באפוס שזורות תמות סותרות כה רבות. מצד אחד, האתיופים, כשחורים בכלל, מוצגים בתנ"ך כנחותים. מצד שני, האפוס מנסה להציג אותם כעם הבחירה החדש – והחוט המקשר הופך להיות ארון הברית. שלמה חטא לא רק בניאוף ועבודה זרה, אלא גם ובעיקר באונס מלכת שבא, אולי אפילו בגירוש הברוטלי של הנערים האצילים לאתיופיה. אלו גמלו לו בגניבת הארון, ראשית נפילתה של ממלכת יהודה והיהודים בכללם. אבל מי כאן הוא הרשע ומי הוא הצדיק? מי שאנס, גירש ורומה, או מי שהפר את מצוות מלכו, גנב אוצר והמית על ביתו חורבן? כמו בכל היצירות הגדולות – גם כבוד המלכים אינו ברור לחלוטין בעניין הזה, ואף כי נאמר שמדובר בתוכנית האלוהית, המחברים מותירים ספקות מוסווים. אותם הספקות, שחותרים תחת הטקסט עצמו, קשורים לא רק ליחסים בין יהודים לאתיופים, אלא גם ליחסים המעמדיים בין עשירים ועניים. הנה לדוגמא הקטע הבא:

ובאומרו זאת אל המלכה, ראה [שלמה] עובד אחד נושא אבן על ראשו, וחמת מים תלויה על צווארו, וצידתו ונעליו על מותניו, וגם הרבה עצים על ידיו, ובגדיו ישנים וקרועים, וזיעתו ניגרת על פניו, ומי החמת נוטפים על כסות רגלו. וייגש אליו. ויאמר בהולכו: "עמוד!" ויעמוד; וייפן אל המלכה ויאמר לה, "ראי את זה, מה יתרון לי מן האיש הזה, ובמה טוב אני ממנו, ומה כבודי מול כבודו? כי הרי אדם אנוכי ואפר, אשר מחר תולעה וצחנה אהיה, ועתה עודני נראה כאיש אשר לא ימות לעולם. מי ילין על אלוהים, אילו נתן לזה את אשר נתן לי, ואותי העביד כמוהו? הלא שנינו ריאה, לאמור, בני אדם; וכמותו כן מותי, וכחייו כן חיי, וחזק הוא ממני בעבודתו, כי נתן [אלוהים] לחלשים כוח כרצונו"; ויאמר לו: "לך לעבודתך".

כבוד המלכים, פרק כ"ז: על העובד

הפערים המעמדיים והניצול החברתי ברורים לעין, והמחברים אינם מנסים להסוות אותם כלל. שלמה עצמו נושא נאום על השוויון הבסיסי בין בני האדם, שנבראו כולם בצלם אלוהים. אולם הנאום הזה נישא לא אל העובד, המשמש רק כדוגמא – אלא למלכת שבא. שלמה אינו מסייע לעובד, אפילו לא מתיר לו להניח את משאו לרגע. הסתירה בין הנאום להווייה, בין האידיאל למציאות, ברורים וכואבים. כבוד המלכים, כפי שכתב המתרגם בהקדמה, אכן מנסה להצדיק את הסדר החברתי והמעמדי הקיים. באחד הפרקים הראשונים, למשל, מצויין במפורש שרק לכנסייה מותר לבקר את המלכים אם הם חוטאים, ואילו המון העם מוזהר כי לא יאה לעם להלעיז על המלך, כי המלך הריהו משיח אלוהים. לא יאה ולא נאה להלעיז על המלך […] לא טוב כי ילעיז על המלך העם שמתחתיו, כי לאלוהים הנקמה. (פרק מד: איך לא יאה להעליז על המלך). באותה מידה, האפוס גם מקבע את עליונותם של הגברים על הנשים, את עליונות הנוצרים על היהודים ועליונות הכנסייה על כל היתר. אולם מבין השורות, ניכרים גם טונים צורמים של עוול – והפער בין המסר הרשמי למציאות הנשקפת הופכים את כבוד המלכים ליצירה מעמיקה ומעוררת מחשבה.

סיפור בגשם וליל ירח: עולם הצללים היפני

 

סיפורים בגשם וליל ירח, על אלגנטיות, מוות ויופי מושלם. מבתים נטושים בקיוטו, על רכבות רפאים לרחובותיה הצדדיים של טוקיו – ינשוף הדמדומים פותח לכם שער לעולם הרפאים היפני.

 

ירח2

שעת בין ערביים, באחד מרחובותיה הצדדים של טוקיו.אחד מאלפי רחובות דומים, בצדן האחורי של שכונות שקטות כמיטקה, טקאו או סטגאייה. שתי חנויות של אטריות מאודות על סף סגירה, מקדש אחד מנומנם, מכבסה אוטומטית, שלוש מכונות ממכר לקפה קפוא ומתוק. בחור צעיר חולף ברחוב בדרכו לביתו, דעתו טרודה בענייני היום יום. לפתע עוצרת מולו נערה שעל פניה מסיכת מנתחים היגיינית. כל מי שהיה ביפן, יודע שזה לא מראה חריג. יפנים רבים, משני המינים, חובשים מסיכה כזאת כשהם מצוננים, מתוך התחשבות. איש אינו רוצה להדביק את הציבור. לפתע, פונה אליו הבחורה ושואלת שאלה אחת ויחידה:

Watashi Kirei?

האם אני יפה?

הבחור, מבולבל לחלוטין, אומר מתוך נימוס "כן". כיצד יידע אם היא יפה או לא? הוא עדיין לא ראה את פניה. אז, מורידה הנערה את מסיכת המנתחים וחושפת "חיוך אדום", פה משוסף מקצה לקצה. "אפילו ככה?" היא שואלת. בטרם מספיק הבחור הנבוך להגיב, היא שולפת סכין ומשספת את פניו. אם יענה שהיא אינה יפה, דרך אגב, תשסף את פניו בכל זאת. מאט אלט והירוקו יודה, מומחים לעולם הרפאים היפני, טוענים שיש רק דרך אחת להינצל ממוות. קוּצִ'יסָאקֶה אוֹנָה (האישה בעלת הפה המשוסף) אוהבת מאד בֶּקוֹ-אָמֶה, מן סוכריות יפניות קשות. אם משליכים לה אחת, היא עשויה להתעכב ולהעניק לך מספר שניות יקרות מפז להיעלם מהשטח.

כדאי לומר לה שהיא יפה? תחשבו פעמיים.

כדאי לומר לה שהיא יפה? תחשבו פעמיים.

לצד רכבת הרפאים, אותה רכבת פרברים שעוברת בחצות ומובילה את אלו העולים עליה למחוזות בלתי ידועים, הקוּצִ'סָאקֶה אוֹנָה היא אחת מהאגדות האורבניות הידועות והנפוצות ביותר ביפן. למעשה, מדובר בדוגמא ספציפית לגוֹריוֹ, רוח זועמת – אמונה שעוברת כחוט השני במסורת של יפן הקלאסית והמודרנית כאחד. קוצ'יסאקה אונה היא אישה שבעלה רצח אותה ושיסף את פניה. הרוצח לא רק לקח ממנה את חייה, אלא גם הרס את יופייה. והיא זועמת: היא אינה מסוגלת להתגלגל או להמשיך הלאה, כי הקארמה החזקה שנוצרה בעקבות הרצח כובלת אותה בעבותות פלדה לעולם הזה. מתוך אובססיה, היא משחזרת את המעשה שעשו לה: משספת את פניהם של גברים מקצה לקצה ב"חיוך אדום".

יש דמיון מסויים בין רוחות זועמות יפניות לאמונה היהודית-נוצרית בכוחו רב העוצמה של דם נקי. במסורת שלנו, אדם חף מפשע שנהרג מפר את האיזון בעולם. לפי המדרש, למשל, בעבעה שלולית דמו של הנביא זכריה בן יהוידע, שנרצח בבית המקדש. הדם הרותח הוסיף לבעבע, עד שהגיע המצביא הבבלי נבוזרדאן ושחט שמונים אלף פרחי כהונה ואת חברי הסנהדרין על שלולית הדם. רק העונש הנורא פתר את חוסר האיזון הקוסמי שנוצר בשל שפיכת דמו של אדם שאין בו עוון. מסיבה זו בדיוק, מאמינים הנוצרים שישו מכפר על חטאי האנושות. מכיוון שכל בני האדם חוטאים וראויים למוות, רק דמו של שה האלוהים, של האדם היחיד שחף מהחטא הקדמון, יכול לאזן את החוב הנורא שאנו חייבים לבורא עולם. האמונה היפנית ברוחות זועמות דומה מבחינה מסויימת: הרג אָלִים יוצר חוסר איזון שמפר את חוקי הטבע – הנשמה שאמורה להתגלגל, נשארת להזיק ולרצוח בעולם הזה. עם זאת, ישנו הבדל מהותי: באמונה היהודית-נוצרית בדם נקי ישנו הבט מוסרי משמעותי. לא מדובר סתם על הרג, אלא על הרג של אדם חף מפשע. במסורת היפנית אין חשיבות משמעותית לפשעיה הקודמים של ה"רוח הזועמת". הדבר החשוב היחיד הוא שהיא עצמה הומתה באלימות.

במאה ה-12, למשל, התחוללה ביפן מלחמת אזרחים איומה בין שתי משפחות לוחמים: משפחת מינאמוטו ומשפחת טאירה. המנצח, מינאמוטו נו יוריטומו, ידע היטב מדוע הצליח להישאר בחיים ולמרוד – ראש משפחת טאירה חנן אותו כילד. הוא עצמו לא חזר על הטעות הזאת, וציווה לשחוט את כל הגברים ממשפחת טאירה עד האחרון שבהם, כולל נזירים עדינים שלא הזיקו לאיש.  כאשר סגרו לוחמי מינאמוטו על שרידי בית טאירה במפרץ דאן-נו-אוּרָה, נסוגו הלוחמים המובסים אל הספינות. הקיסר הילד אָנְטוֹקוּ, נכדו של מנהיג בית טאירה, היה על אחת הספינות עם סבתו. "מעשה הייקה", אפוס הסמוראים שמתאר את תולדות המלחמה הזאת, מספר כי כשהקרב  היה אבוד, לקחה הסבתא את נכדה הקטן בידיה. "מחכה לך ארמון מתחת לגלים," אמרה וזינקה איתו למצולות. רוחותיהם של הילד אנטוקו, סבתו, והלוחמים מבית טאירה, רודפות לפי האגדה את מפרץ דאן נו אורה עד ימינו אלה. חלק מהדייגים המקומיים מספרים כי הרוחות נכנסו לתוך הסרטנים שבמים, ולפיכך יש הנמנעים מלדוג לשם. הרוחות הזועמות הללו, שכיכבו במחזות נו, אגדות וסיפורי רפאים במשך מאות שנים, אינן שייכות רק למשפחה שהפסידה. גיבור המלחמה של משפחת מינאמוטו, יוִֹשיצוּנֶה, סבל אף הוא מקנאתו של אחיו יוריטומו, וזה רדף אותו עד חורמה. לבסוף מת יושיצונה עם כל משרתיו הנאמנים לצדו, אולם סופו של יוריטומו לא איחר לבוא. לאחר מספר שנים, שבר את המפרקת כאשר נפל מסוסו. יש המספרים, כי הנחש שהבהיל את הסוס היה למעשה יושיצוּנֶה, וכי הדבר האחרון שראה יוריטומו לפני שמת היה את פני הרפאים הזועמות של אחיו.

"ממתין לך ארמון מתחת לגלים" - לוחמי בית טאירה, גבירות החצר והקיסר הילד שוקעים במצולות לאחר קרב דאן-נו-אורה

"ממתין לך ארמון מתחת לגלים" – לוחמי בית טאירה, גבירות החצר והקיסר הילד שוקעים במצולות לאחר קרב דאן-נו-אורה

במסורת שלנו, אנחנו נוהגים בדרך כלל לזהות רוחות רפאים עם מתים. ביפן, הדבר אינו בהכרח כך. לפעמים, רוח זועמת היא התגלמות של רגש אנושי חזק, בראש ובראשונה קנאה נשית. הדוגמא המובהקת ביותר היא אחד הפרקים ב"מעשה גנג'י", היצירה היפנית המפורסמת ביותר מימי הביניים שנכתבה בידי גבירת חצר בשם מורסאקי שיקיבו (ליידי מורסאקי). גיבור הסיפור, "ג'נג'י הזוהר", אריסטוקרט צעיר ויפה תואר, נוהג לפתות נשים רבות. כשהוא בדרכו לאחת מאהובותיו, "הגבירה מהרובע השישי" (רוּקוּג'וֹ) הוא שומע על נערה יפיפייה שחיה בגפה עם משרתת. הנערה, שמכונה בסיפור יוּגָאוֹ (שם של פרח מרהיב שגווע במהירות), אינה עומדת בקסמיו של גנג'י, ומסכימה לבלות איתו את הלילה בבית מבטחים נטוש. מחוץ לבית המוזר יש אפלה, הרוח מייבבת ויוגאו מתחילה לפחד:

גנג'י הביט בשמי הערב. שקטים יותר מאשר חווה אי פעם. בראותו כי הנערה מפחדת מהאפלה בתוך החדר, הוא הרים את המחיצה למרפסת והשתרע לידה. הם הביטו זה בזו, פניהם זוהרים באור השמש השוקעת. בעיניה כל הסיפור היה מוזר, אולם כעת שכחה את פחדיה ונרגעה באופן מושך להפליא. היא נצמדה אליו במהלך היום כולו, בביישנות שנראתה בעיניו ילדותית באופן נוגע ללב. גנג'י סגר את התריסים, וביקש שידליקו את המנורות. "נראה שנוח לך עכשיו," אמר, "אני עדיין לא מבין מדוע את לא מגלה לי את שמך."  […] "הגבירה מהרובע השישי בטח מאד כועסת," חשב. […] במחצית הראשונה של הלילה, בעוד הוא ישן, ראה בחלומו אשה יפיפייה מתיישבת ליד הכרית. "בעיני אתה הנפלא בגברים," אמרה, "ובכל זאת אתה לא טורח לבקר אותי. במקום זה, אתה מביא את היצור נחות המעמד הזה לכאן ומעניק לה מתשומת לבך. זה מביש!" היא אחזה בנערה כדי להרימה ממקומה. גנג'י נעור לפתע, כמו מסיוט, וראה כי האור במנורה דעך. האווירה בחדר נראתה לו מאיימת. הוא שלף את חרבו והניח אותה ליד הכרית. אזי העיר את אוּקוֹן [המשרתת של יוּגָאוֹ], והיא הגיעה. מבטה היה מבוהל. "העירי את אחד המשרתים בגלרייה," הורה לה, "אמרי לו להגיע עם לפיד בוער." […] גנג'י נגע בנערה. היא היתה נוקשה, ולא היו בה סימני חיים.

(מבוסס על תרגומה של הלן מֶקָלוֹאוּ)

מסתורי, אפל ואלגנטי. גנג'י ויוגאו

מסתורי, אפל ואלגנטי. גנג'י ויוגאו

רוֹקוּג'וֹ, הגבירה מהרובע השישי, הרגה את הנערה המכונה "יוּגָאוֹ" מתוך קנאה. לא מדובר כאן ב"רוח" במובן המקובל של המילה, משום שרוקוג'ו היתה בחיים. אולם כאשר ישנה, רוח הקנאה הצרופה שלה יצאה מגופה בזמן החלום ונקמה במתחרה שלה באופן קטלני. רוחות יפניות, אם כן, אינן בהכרח נשמות של אנשים מתים, ולעיתים קרובות הן התגלמות של רגש לוהט.

או שהם שני הדברים גם יחד. במאה ה-18, כמעט שמונה מאות שנים לאחר שנכתב מעשה גנג'י, כתב רופא, מלומד וסופר בשם אוּאָדָה אקינארי את סיפורים בגשם וליל ירח, קובץ סיפורי רפאים מסין ומיפן. אקינארי, אחד מהמלומדים, ההיסטוריונים והפילולוגים הגדולים של תקופת טוקוגאווה  הפיאודלית (1600-1868), היה חוקר רציונליסטי להפליא, שלעג לאותם מלומדים לאומנים שכתבו עד בלי די על ה"נשמה היפנית המקורית" שחבויה בספרות העתיקה. אולם דווקא האיש הזה, שאזמל המנתחים החד שלו לא חס על שום מיתוס או פרה קדושה, היה מאמין אדוק בנוכחות העל טבעי בעולם. עוד כילד חווה חוויה שמעבר לגבולות הטבע, ועד מותו לא חדל להאמין בקיומו של עולם הרוחות. "סיפורים בגשם וליל ירח", אם כן, מהווים לא רק שעשוע לשעה, כפי שכתב אקינארי במבוכה בהקדמה שלו, אלא ביטוי מבעית ומרהיב כאחת לתפיסת חיים שלמה. כמו ב"מעשה גנג'י", יצירה שאואדה הכיר היטב, קנאה נשית היא דבר קטלני. כשהיא משולבת עם מוות, עוול ועלבון – היא הופכת לרעל ואשלייה כה חזקים, שאפילו כוחותיהם של נזירים, אפילו כתבי הקודש עצמם לא יכולים לנצח.

מתוך הסרט היפני "סיפורים בגשם וליל ירח" (Ugestu Monogatari)', המבוסס על ספרו של אואדה אקינארי

מתוך הסרט היפני "סיפורים בגשם וליל ירח" (Ugestu Monogatari)', המבוסס על ספרו של אואדה אקינארי

באחד מסיפורי הקובץ, הקדרה של קיבִּיצוּ, כותב איקנארי על הולל צעיר בשם שוטארו. כדי להשיבו למוטב, מחתנים אותו הוריו עם אישה בשם איסוֹרָה, שמגיעה ממשפחה טובה ואמידה. איסורה משקיעה בשוטארו את נשמתה, אולם כבר בליל הכלולות, הוא מתאהב בזונה סוֹדֶה ומבזבז עליה את כספו. כשאיסורה מגלה, הוא אומר לה שהוא רוצה להיפטר מסודה ולשלוח אותה לקיוטו לנצח, אבל לשם כך דרוש לו כסף. איסורה מוכרת את רכושה ונותנת את התמורה לשוטארו, והוא, כמובן, בורח עם הזונה ומשאיר את אשתו לבדה בבית. רוחה של איסורה רודפת את הזוג הנמלט. ראשית, היא חודרת לגופה של סוֹדָה וממיתה אותה, כמעין הד לסיפור רוֹקוּג'וֹ ויוּגָאוֹ שמונה מאות שנים לפני כן. אזי, היא מתחילה לרדוף את שוטארו, האיש שגזל את אמונה, את אהבתה ואת כל רכושה עלי אדמות. בייאושו, נמלט שוטארו לביתו של נזיר ומספר לו את הסיפור. האיש הקדוש אומר לו, שאם הוא רוצה להציל את עצמו מהרוח הרעה, עליו להסתגר בחדר עם קמעות קדושים במשך 42 לילות. הרוח, שמפחדת מהסוטרות הקדושות, לא תוכל להיכנס לבית. שוטארו ממתין, בעוד הרוח מייללת, צורחת ודופקת על הבית מבחוץ. ביום האחרון, הוא חושב שהסיוט נגמר. הרוח משתתקת,השחר עולה, ואור השמש הרך חודר מהתריסים המוגפים:

הוא [הנזיר] לא הספיק לפתוח את הדלת אף למחצה, כאשר שמע צרחה […] והוא נפל על גבו. מתוך חשש שדבר-מה קרה לשוטארו, הוא נטל את גרזנו ויצא החוצה לרחוב הראשי. שם ראה כי הלילה, שטעו לחשוב כי נגמר, עודנו חשוך ואפל. רק הירח האיר קלושות ממעל. רוח קרה נשבה. דלתו של שוטארו היתה פרוצה לרווחה, אך לו עצמו לא היה זכר. אולי הוא נמלט פנימה? אבל לא היה זה מהבתים המציעים מקומות מסתור רבים. אולי הוא שכב ברחוב? מה קרה לו, הוא חשב, נבוך ומבועת בו בזמן. הוא תר אחריו ברחוב עם פנס , עד שראה דם טרי ניגר ליד הדלת הפתוחה. ובכל זאת, לא היו גופה או עצמות. כאשר הדליק את הפנס, הוא מצא צמה כרותה של גבר, ולא יותר. האימה והפחד היה גדולים מכדי להעלותם על הכתב. הוא חיפש את שוטארו בעמקים ובשדות, אך עקבותיו לא נודעו מעולם.

(מבוסס על תרגומו של אנתוני צ'יימברס)

מלומד, רופא ומאמין גדול בעל-טבעי. אואדה אקינארי.

מלומד, רופא ומאמין גדול בעל-טבעי. אואדה אקינארי.

שוטארו לא מת כי היה חוטא, כי הפר את צו האל או כי פגע במוסר האנושי הכללי. הוא מת כי פגע באישה אחת, ונתן דרור לרגשות הקנאה הבלתי מרוסנים שלה. הקמעות מגנים עליו לזמן מה, אולם בעולם בו רגש העלבון חזק יותר מכל דבר אחר, אשליית הביטחון מושכת אותו למותו. דבר לא עומד בפני אישה שנפגעה, אפילו לא כתבי הקודש, האלים והבודהות כולם.

ירח

אנחנו, כמובן, יכולים לגלות אמפתיה לאיסוֹרָה, אישה מסורה ונאמנה שבעלה בגד בה ורימה אותה, ואפילו לרוקוג'ו, עם כל אכזריותה. אולם במקרים אחרים, הזעם הנשי לובש צורה מחרידה ואפילו שטנית. בסיפורו של הסופר המודרני סָקַגוּצִ'י אָנְגוֹ, "יער הדובדבנים הפורחים", האובססיה של רוח הרפאים הנשית משתלבת במוטיב שטני אחר- המראה המסתורי והמפחיד של עצי הדובדבן בפריחה מלאה. סקגוצ'י, כמובן, רוצה להעביר גם מסר פוליטי. הוא כתב אחרי מלחמת העולם השנייה, מתוך ההריסות, כאשר נראה שהתרבות היפנית המסורתית הובילה את יפן למיליטריזם רצחני, ובסופו של דבר לתבוסה ולאבדון. המשטר היפני בזמן המלחמה הרבה להשתמש במוטיב של פרחי הדובדבן. "נשמת הסמוראי היא כמו פריחת הדובדבן", "טייסי הקמיקזה הם פרחי דובדבן העפים ברוח". האסתטיקה האלגנטית של יפן, שליידי מורסאקי, הכותבים האלמוניים של "מעשה הייקה" ואפילו אואדה אקינארי חיו בתוכה – נראתה לסקגוצ'י כשטנית בפני עצמה. ובכל זאת – הסיפור שלו הוא מסורתי להפליא. כפי שראינו, השילוב בין יופי נשי מופלא, רגשות עזים, קנאה ומוות מאפיין את סיפורי הרוחות היפניים מראשיתם:

כאשר עצי הדובדבן פורחים, אנשים שמחים וקלי דעת מתהלכים סביבם. הם שותים סאקה, אוכלים עוגות וקוראים: "הו, כמה יפה!" "איזה אביב נפלא!" אולם אין זה אלא שקר […] פעם, לפני תקופת טוקוגאווה, אנשים חשבו שמבעית להיות תחת פריחת הדובדבן. הם לא מצאו בה שום דבר יפה […] אם רק נפנה את כל האנשים משם, תחוש באימה האוחזת בך.  

אסתטיקה שטנית, מסר פוליטי. סקגוצ'י אנגו.

אסתטיקה שטנית, מסר פוליטי. סקגוצ'י אנגו.

לאחר ההקדמה הזאת, מספר סקגוצ'י על שודד ידוע לשמצה, שנתקל יום אחד בהרים בבעל ובאשתו. בהתחלה רצה רק לבעוט בבעל הצידה, לאחר ששדד ממנו את כל רכושו. אולם האישה, האישה היתה יפה מדי. בלי לחשוב, הניף השודד את חרבו וערף את ראשו של הבעל. "עכשיו את שלי," אמר לאישה, והיא הנהנה. כאשר נשא אותה על גבו בהרים לעבר בית המסתור שלו, שם לב שהיא הופכת להיות כבדה יותר ויותר. כאשר הגיע לבית, ושבע נשותיו ברכו אותו, הוא בקושי הצליח לדבר. כל כך עייף היה. "מי אלו?" שאלה האישה. השודד אמר בגאווה שאלו שבע נשותיו. בתגובה, הצביעה על היפה ביותר מבין הנשים. "הרוג אותה עכשיו!" ציוותה. "אין צורך להרוג אותה," אמר השודד, "היא תוכל לשרת אותך." "אתה לא יכול אפילו להרוג אישה? הרי הרגת את בעלי!" אמרה בבוז. בתגובה, הניף השודד את החרב ושחט את אשתו הקודמת. "עכשיו אותה!" אמרה בקול מהדהד, לא טבעי. "ועכשיו אותה!" הנשים הנותרות נמלטו בבהלה, אולם אשתו של השודד הכריחה אותו לצוד ולהרוג את כולן בהרים. רק המכוערת ביותר ניצלה- והפכה למשרתת. לאט לאט, האישה החדשה הופכת את השודד לאכזרי ושטני יותר מאשר היה אי פעם בעבר. רשע ויופי משתלבים לאחדות שאין להפרידה. "עיניו ונשמתו היו שקועים ביופייה," כותב סקגוצ'י, "אך הוא חש שלא בנוח, חסר אונים. מדוע – זאת לא ידע. אך הוא היה שקוע מדי ביופייה של האישה כדי לחשוב על כך. […] זה כמו ללכת ביער הדובדבנים הפורחים, חשב. זה ממש כמו להיות שם."

"כמו להיות שם": יער של דובדבנים פורחים

"כמו להיות שם": יער של דובדבנים פורחים

אשתו של השודד דורשת ממנו לקחת אותה לעיר, ובדרך, כמעין טקס חניכה, הם עוברים ביער הדובדבנים הפורחים – יופי מסחרר, טירוף ואכזריות מתמזגים לאחדות אחת. בהדרגה, מפתחת אשתו של השודד תחביב חדש. היא מבקשת ממנו לפלוש לבתים, לגנוב עבורה סיכות נוי ולכרות ראשים, כדי שתוכל לשחק ולסדר אותם בצורות, מאין הד לאסתטיקה של סידור הפרחים היפני ולמשחקי בובות של ילדות:

במהרה, היא צברה אוסף של ראשים מבתים רבים ושונים. היא סידרה אותם בחדר עם ארבע מחיצות הפרדה – אחדים מהם התנודדו מהתקרה. היו כל כך הרבה עד שהשודד לא הצליח לזכור, אולם היא זכרה כל אחד ואחד מהם. אפילו כאשר הם החלו להרקיב והשיער נשר, אפילו כשהפכו לגולגלות, היא זכרה. כאשר הגבר או המשרתת ניסו להזיז אחד מהם, יצאה האישה מדעתה מזעם. "החלק הזה בחדר לא שייך למשפחה הזאת," אמרה, "אלא למשפחה הזאת." היא שיחקה עם הראשים מדי יום ביומו. לפעמים יצא ראש לטיול עם הסמוראים שלו. יש וראש פקד את ביתו של ראש אחר לביקור נימוסין. ראשים התאהבו זה בזה. ראש של אישה דחה ראש של גבר, ולעיתים ראש של גבר דחה ראש של אישה והוביל אותה לידי בכי. ראש של יועץ קיסרי רימה ראש של נסיכה. בלילה אחד ללא ירח, ראש היועץ הלך לחדרה של הנסיכה, מחופש למאהב שלה, והצליח לתנות עמה אהבים. לאחר מכן הבין ראש הנסיכה את טעותו, אבל לא היה יכול להביא את עצמו לשנוא את ראש היועץ. בסופו של דבר, החליט ללכת למנזר. היו ראשים שהשתעשעו בהתלעסות או סעודות משתה. שיניים נקשו בשיניים, בשר רקוב דבק בבשר רקוב. אפים התרסקו ועיניים נפלו.

בסופו של דבר, מואס השודד בחיי העיר, ורוצה לחזור להרים האהובים עליו. הוא משכנע את האישה ללכת איתו, לוותר על חיי העיר ואוסף הראשים שלה. כמו פעם, הוא נושא אותה על גבו, והם חוצים את מעבר סוזוקה. יער הדובדבנים בפריחה מלאה:

והיער הופיע. הוא היה בפריחה מלאה למלוא האופק. השקט והקור פילחו אותו. ידה של האישה, כך חש, קפאה אף היא. לרגע הרגיש שלא בנוח, ואז הבין: היא שד. רוח קרה נשבה בתוך עצי הדובדבן. הדבר שנדבק לגבו היתה אישה זקנה, כל גופה סגול. היה לה ראש גדול, עם פה מאוזן לאוזן. שערה היה ירוק פרוע. השד אחז בגרונו בחוזקה. הוא לא ראה דבר, ותקוותו אבדה. […] הוא חנק את השד, ואז הבין שהוא חונק את האישה בכל כוחו. היא היתה מתה. עיניו היו מעורפלות. הוא ניסה לפעור אותן לרווחה, אך עדיין לא ראה דבר. זו היתה אותה האישה שחנק, והיתה שם אך ורק גופתה. לא יותר. נשימתו נעתקה. כוחו, מחשבותיו, הכל קפא במקומו. פרחי הדובדבן החלו כבר לנשור עליה. הוא טלטל אותה, קרא בשמה, חיבק אותה – אך הכל לשווא. השודד הטיל את עצמו עליה, ממרר בבכי. ככל הנראה לא בכה מעולם מאז שעבר לגור בהר לראשונה. וכאשר הוא התאושש, מצא פרחי דובדבן ערומים על גבו.

הוא היה באמצע היער, ולא הצליח לראות דבר מבעד לעצים. כעת, שלא כתמיד, חדל לחוש פחד או חרדה, ואף הרוח חדלה לנשב בין העצים הפורחים לאינסוף. בשקט, ללא רחש, הפרחים נשרו. בפעם הראשונה, ישב ביער הדובדבנים הפורחים. הוא היה יכול לשבת שם לנצח: לא היה לו לאן ללכת […] הוא היה הבדידות בעצמה. […] לאחר זמן מה, חש בחמימות, והבין כי היה זה היגון בתוך לבו שלו. הוא היה יכול לחוש בו בבהירות הולכת וגוברת, באותו גוש חמים של מועקה, מוקף בפרחים הנושרים ובקרירות הצלולה של הריקות. כעת , רצה להסיר את הפרחים הנושרים מפניה, אולם אז ראה שדבר לא נותר בכף ידו- מלבד עלי הכותרת שעל האדמה. לאישה לא היה זכר […] וידו, שניסתה להדוף הצידה את הפרחים, נעלמה אף היא, ואחריה כל גופו. כל מה שנותר היו פרחים, והריקות הצוננת שביניהם. 

(מבוסס על תרגומו של מָסַאוֹ שִימוּרָה)

הספינה האחרונה

עדכון שלא מן המניין: אני שמח לפרסם כאן בינשוף את התרגום שלי ל"ספינה האחרונה", פואמה יפה ונוגה מאת ג'.ר.ר. טולקין. היצירה הזאת מעלה שאלות רבות על נשים וגברים, כוחן המפתה של אשליות  והמתח החמקמק בין היומיומי לנשגב. רן בר-זיק, מגדולי המומחים ליצירתו של טולקין בארץ, דן בפואמה היפה הזאת כאן, ואני עניתי לו, כאן בפורום טולקין, בעיקר בהקשר של נוכחות העל טבעי והמתח בינו לבין העולם הרגיל. את המקור, ששום תרגום לא יוכל להתחרות בו, תוכלו לקרוא כאן בליווי המנגינה "לותלוריין" מאת אנייה. תהנו!

אל השחר נשאה מבטה פִירִיאֵל,

ושלוש לפנות בוקר- שעון מצלצל,

עת הלֵיל האפור לאיטו כך ידעך,

וחמה תעלה לאיטה ממזרח,

תרנגול מרוחק של זהב לה יקרא,

האפילו עצים בצללים ואורה,

וציפור מקדימה אורת בוקר צעיר,

בציוץ ושירת טרם שחר תעיר.

בין עלים מנשב רוח קל וקריר,

שבדי אילנות בזהב אור יסעיר,

היא תשקיף מחלון על האור הגובר,

על העשב הרך שבזְהַב טל זוהר,

וזאת עד כי היתה לאורה ממשלה

עלי ארץ, עלה ופיסת יום תכולה.

ותאוץ לה חיש קל במורד מדרגות,

ממפתן משכנה שתי רגליה דולגות,

בכר דשא בוהק מטללים היא ריקדה,

בדילוג קל הגיעה לשפת הגדה.

ויזהר דש בגדה באור אבן יְקַר,

חיש קלות פיזזה עד לשפת הנהר.

על גבעול ערבה ירוקה נשענה,

והביטה בנוף המקסים כתמונה.

ממרום השלדג אז צלל כברק,

וכחול הנהר כראי החלק

יִבַּקָע בהבזק של מי נתז קרירים,

ותשמע ממרום קול שירת ציפורים.

יֵרַקְדוּ עשבים לקול רוח עדין,

ומלא הנהר בפרחים כסדין.

ולפתע בין מים ובין אדמה,

קול שירה היא שמעה העולה ברמה,

מסוער וחופשי שיערה הגולש,

על כתפיה בבוהק השחר כאש.

ותשמע את הקתרוס ונבל מרהיב,

ושירה הצלולה כיומו של אביב,

כינורות, חלילים וקולות צעירים,

כדנדון פעמון מרוחק ניעורים.

לעיניה ספינת משוטים בהירה,

בנהר שייטה ובאור מזהירה,

כה לבן חרטומה, מעצי ארזים

עת מימי תכול צלולים משוּטַה ניתזים.

וישחו ברבורים לבנים בקדמה,

קול שירת ספנים מתוקה ברמה.

בני לילית הם, שלושה, יפי תואר, גבוהים

בשיער מתנופף וזהוב נישאים

וחותרים ברכות, לראשם עטרות,

עטויים בגלימות ירוקות בהירות.

וקלות ידיהם ככנפי הציפור,

על הנבל פרטו בפיוט לאמור:

"כה נאה היא הארץ עוטת הירוק.

ציפורים בה יפליאו שירן המתוק.

ולוואי וימים של חמה בהירה,

יזכוה בשלל נפלאות ואורה,

יִפַּתְחוּ הפרחים בהדר תהילה,

בזהב שדות דגן וקמה מבשילה".

"איה תפליג אונייתכם, הו ספנים נאים?

האם ליער עד נסתר בינות לעפאים?

שמא לצל צפון קודר וערפילי יגון

לשוט בינות איי ציה ושם בדד לשכון?

חופי הסלע הבודד במרחבים אי שם,

לצד שחפים קוראים, צווחים בנחשולי הים?"

"לא כך יהי", אמרו הם לה, "בדרך אחרונה

נפליג מאלה החופים בשיר ומנגינה.

מחוף נמל אפור בהיר במרחבים אי שם,

לשוט נצא הרחק הרחק למחוזות הים,

גלי צללים מרוחקים בארץ מכורה,

שבה יצמח עוד עץ לבן בבוהק האורה.

מולדתם של בני לילית בחוף האחרון,

כי שם יקרא לנו הרחק קולו של פעמון.

שלום לארץ תיכונה! למרחבים תכולים,

אי אור זהב בוהק לעד על קצף הגלים,

ושם כוכב אֵלִים בודד בשחק רם ייכון,

זוהר לעד על מרחבי החוף האחרון.

לשם נפליג! ובמהרה חופי תמותה מרים,

בהם עלים נושרים מעץ, גוועים מעברים,

אורת ירח וחמה דוהים באופל מר,

ועלטת יגון עולה מאופל צל ההר,

ניטוש לעד ולעולם! כי ממעמקים,

בני עמנו לנו שם קוראים ממרחקים".

לרגע קט חדלו משוּט, קפאו במי נהר,

ובוהַק עיניהם מולה בנוגה קר יזהר.

"הסכיתי, בת האדמה, שמעי את קריאתנו!

הו פיריאל! הו פיריאל! עצרנו משוטינו!

ליבך הטי, עלמה נאווה, מקום אחד נותר,

חיש קל עלי על הספינה, הפליגי  בנהר

למערב עם בני לילית, כי דוהרים ימייך

חולפים כצל במהרה ומתקדרים שמייך.

אחת נקרא לך, הו עלמה, אחת ואין שנית,

כי בת אדם את, אך יופייך זוהר כבת לילית".

ופיריאל מגדת נהר המה ליבה כים,

השקיפה על ספינת לילית וחרטומה הרם.

העזה רק אחת לצעוד, אחת ואין שנית,

הרחק שקעה רגלה בבוץ מספני לילית.

"זאת לא אוכל!", היא זעקה, אחר דום נעלמה,

"לא, לא אוכל! נולדתי כאן כבת האדמה!".

נוּגַה במעלה משעול הביתה היא חזרה,

בגלימתה גוועה אורה של אבן יקרה,

בצל הגג כבד מנשוא לבשה סרבל תפוח,

ולא עוד שיערה חופשי ומתבדר ברוח.

צמות קלעה מחלפותיה ולמלאכה,

בלב כבד וגֵב כפוף בדרך כך הילכה.

לא עוד תזרח אורת חמה על אחו בשלווה,

ירד מחשך על פיריאל ואור ליבה כבה.

שנים חולפות עד לאין קץ במי יובל נהר,

ימים של שמש בהירה, לילות לאין מספר.

תוסיף הרוח להרעיד את שלל עשבי הים,

ענן לבן עוד מרחף במרחבים אי שם.

אך לא עוד ספני לילית יפליגו בנהר,

במי תמותה כקדם אז, כי גורלם נגזר,

נמוגו מלבב אנוש ואף נשכח זכרם,

ברַחָבֵי ארצות אדם גווע לעד שירם.

ג'ון רונלד רעואל טולקין

דו קרב

דו קרב של כבוד. ישנם מעט מאד מוסדות בהיסטוריה המערבית ששרדו זמן רב כל כך, בעקשנות אין קץ, למרות אין ספור נסיונות להכחידם. מלכים איימו לכרות ידיים, להגלות ולתלות; אפיפיורים ובישופים הבטיחו נידוי מהכנסייה ואש גיהנום; המשפטנים ניסחו סעיפים כנגדו, אינספור מוכיחי תשובה ניסו להכחידו- אך לשווא. מהפארקים המהודרים של לונדון ופריז, עבור במחנות צבא רוסיים ועד למטע התפוחים של קיבוץ רמת רחל, ינשוף היסטורי על תשוקה, כבוד וחוסר האונים של החוק.

נכנסתי לתוך החדר של רוזנטל בלי לדפוק ונעצרתי במקומי בהשתאות: רוזנטל ישב על המיטה וניקה במכחול דק חפץ שאחז בידו. לידו, על המיטה, היו מונחות בסדר מסוים חתיכות מתכת אפורות וגדולות. הוא הביט בי בלי להבין. אבל לפני שפתח את פיו, שאלתי אותו: "מה זה? מה הדברים האלה?"

"זה? זה האקדח שלי. אקדח השירות הישן מימי מלחמת העולם הראשונה". הוא גיחך והמשיך לנקות במכחול.
"לשם מה לך אקדח?", שאלתי בבהלה נוראה.
"הוא הביט בי וחייך. "אתה לא הבנת כלום, מה? לא הבנת על מה שוורץ דיבר כאן?". נענעתי בראשי לשלילה.
רוזנטל חייך שוב. חיוך עצוב ומריר. הרים את החפץ המתכתי שהיה בידו והביט בו אל מול אור המנורה.
"שוורץ חושב, שהוא חי עדיין בשנת 1920, בגרמניה. ומכיוון שהעליב אותי כך, מכיוון שכינה אותי גנב ואחר-כך גם פחדן, הרי שגם לי אין ברירה אלא לנהוג לפי חוקי הכבוד שהיו אז שם, אף-על-פי שכל זה נראה לי טיפשות מטופשת!" והוא נאק בכעס.
"על מה אתה מדבר, מר רוזנטל?", שאלתי בשקט, למרות שכבר התחלתי לנחש את התשובה.
הוא נעץ בי מבט מוזר.
"שוורץ הזמין אותי לדו-קרב של כבוד מחר בשעה ארבע. ועד כמה שהדבר יישמע מטורף ואווילי, אני מרגיש שאין לי ברירה אלא להיענות לו". הוא הביט בי במבט נבוך ופרשׂ לאיטו את ידיו בתנועה של ייאוש וחוסר-אונים.

                                      דוד גרוסמן, "דו קרב"

 

"דו קרב", הנובלה הראשונה של דוד גרוסמן (כאן בקטע מומחז במסגרת התוכנית "קריאת כיוון"), מספרת על היינריך רוזנטל ורודי שוורץ, שני זקנים ייקים בירושלים של שנות השישים, שנסחפים לתוך מנהג ישן וקטלני מימי נעוריהם. גניבה של ציור ישן וזיכרון של אהובה נשכחת, מוליכים אותם לקרב אקדחים במטע התפוחים של קיבוץ רמת רחל. הילד דוד, גיבור הנובלה, שמנסה למנוע את קרב הדמים המיותר, נחשף בהדרגה למנהגיה של תרבות הכבוד הגרמנית הישנה. דו קרב, כפי שרוזנטל מסביר לו, אינו סתם קטטה. הוא עניין של גאווה ושל כבוד. הוא מודע לכך שהמנהגים הללו אינם רלוונטיים עוד, ושגם אם יפגע בשוורץ חייו לא יהיו חיים, אך בכל זאת- מרגיש מחוייב, פן חבריו יבוזו וילעגו לו. לפני הקרב, הוא לובש את החליפה הישנה שלו, ואפילו שם שושנה בדש הבגד. אם כבר חוזרים לעבר, הוא מסביר לדוד, יש לעשות זאת כמו אז- בלבוש מהודר.

אני לא אגלה לכם את סופו של הסיפור, אבל מעניין לראות כיצד אותו מוסד ותיק, "דו קרב של כבוד", הצית ומצית את דמיונם של סופרים וקוראים מימי הביניים ועד ימינו אלה. כל מי שקרא את הנובלות, הרומנים וסיפורי האבירים של סר וולט סקוט (אייבנהו, למשל), או את יצירותיו של אלכסנדר פושקין, נוכח בכך. כפי שנראה, לא מדובר בסתם קרב, או קטטה, או נקמה, או טקס דתי- אלא בשילוב של כל האלמנטים הללו, מנהג שנוצר מהיחסים המורכבים בין האצולה והמדינה באירופה של ימי הביניים. וככל שמלכים וכוהני דת ניסו להכחידו, הוא הוסיף לשרוד, כי כזה היה הדו קרב: קסמו האפל נבע, בין היתר, מאי החוקיות שלו.

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: