קטגוריה: ינשוף צבאי-אסטרטגי

המכרז האסור: מתי תסרבו למלא פקודה?

דמיינו לעצמכם את הסיפור הבא: סגן אסף הוא משפטן במחלקת הרכש של חיל האוויר. המפקד שלו, סא"ל אבי, רוקם עיסקת שוחד עם חברת מטוסים אמריקאית. לפי העסקה, כללי המכרז ינוסחו כך שחיל האוויר ירכוש מטוסים שיש בהם תקלה טכנית שמסכנת באופן רציני את בטיחות הטיייסים בתנאים מסויימים של קרב. אבי מורה לאסף, שממונה על ניסוח המכרז, לשנות מספר סעיפים משפטיים ולערפל אותם במידה כזאת שתאפשר את העסקה המושחתת. אף חייל סביר לא יבין את משמעות הפקודה, אך אסף, שמתמחה בכך, מודע היטב להשלכות הצפויות, ובכל זאת ממלא אותה כדי לזכות בקידום. מה צריך להיות דינו של אסף? הינשוף צולל – שוב – לנבכי הפקודה הבלתי חוקית בעליל.

credit: Ra2studio, depositphotos.com

דמיינו שאתם חיילים בסערת קרב, או בפטרול מאובק באיזו גבעה, והמפקד שלכם נותן לכם פקודה שאתם יודעים בוודאות שאינה חוקית: למשל, לטבוח קבוצה של ילדי גן שעוברים במקום, לאנוס שבויות, לבזוז מכשירי טלפון חכם מחנות, או להשחית רכוש פרטי למטרה שאינה צבאית. לפי הדין הישראלי, וכן ספרי הדינים של רוב הצבאות המודרניים, אתם חייבים לסרב אחרת תועמדו למשפט פלילי. אמנם, חייל לא צריך לבדוק את החוקיות של כל פקודה שהוא מקבל, אבל חובה עליו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. יסוד ה"עלילות" הנ"ל הוגדר כהאי לשנא על ידי השופט בנימין הלוי בפסק הדין המפורסם של טבח כפר קאסם (1958):

סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו.

בית הדין של כפר קאסם עסק במקרה של פשע מתועב שאין ולא יכולה להיות עליו מחלוקת: ירי במכוון על אזרחים ערבים שומרי חוק, גברים, נשים וילדים, שחזרו הביתה בשעת עוצר שלא ידעו על קיומו. אולם מה קורה במקרים יותר אפורים ומסובכים? מה דינו, למשל, של חייל שמילא פקודה לחבל במתכוון בציוד בסדנא צבאית כדי שהיחידה תקבל ציוד חדש? האם ניתן להרשיע נהג שהסא"ל הורה לו לנסוע במהירות מופרזת המסכנת חיי אדם כדי להגיע בזמן למסיבה פרטית? בשנים האחרונות, העמקתי בנושא המרתק הזה, בעיקר כדי להבין כיצד השפיע העדר המושג של פקודה בלתי חוקית בעליל על הצבא היפני. בין היתר השתתפתי בקורסים, קראתי ספרי משפט ואפילו עבדתי על מאמר משותף עם ד"ר זיו בורר, מומחה בינלאומי לנושא מאוניברסיטת בר אילן. ד"ר בורר מצא ראיות לקיומם של מושגים הדומים לפקודה בלתי חוקית בעליל בחוק הרומי, בקודים שונים של ימי הביניים, במשפט המקובל הבריטי ובמקורות אחרים. במאמר המשותף שלנו על פקודה בלתי חוקית בעליל בצבא היפני, אנחנו מונים מספר גישות מרכזיות לנושא שקיימות (או היו קיימות) בצבאות מודרניים מרכזיים (רשימה חלקית בלבד). כפי שתראו, כל אחת מהן בעייתית בפני עצמה.

השופט בנימין הלוי – כותב פסק הדין על ה"דגל השחור" במשפט כפר קאסם. קרדיט: לע"מ.

גישת האחריות המוחלטת: לפי גישה זו, חיילים חייבים לסרב לכל פקודה שאינה חוקית. ציות לפקודות אינו מהווה הגנה בפני תביעה פלילית, ויכול לכל היותר להביא להקלה בעונש. גישה כזאת, שאומצה על ידי בעלות הברית במשפטי נירנברג וטוקיו, מייתרת ממילא את יסוד העלילות. יש לציין שמדובר בגישה לא ריאליסטית, מפני שאף צבא לא יכול לצפות מכל חייל לבדוק את דקדוקיה המשפטיים של כל פקודה. האם נרשיע חיילים שהקימו בפקודה מבנה שהתברר בדיעבד כנוגד את חוקי התכנון והבנייה של עיריית ראשון לציון? במצב כזה, חיילים יהססו למלא הרבה מאד פקודות חוקיות, מחשש שעברו על תקנה כלשהי ויאלצו לתת על כך את הדין.

בפועל, צבא ארצות הברית אימץ את הגישה הזאת בעיקר כלפי יפן וגרמניה המובסות (וגם לא תמיד), אך היה רחוק מלהחיל אותה על חייליו שלו, גם כאשר ביצעו פשעי מלחמה מחרידים כמו טבח מי לאי במלחמת וייטנאם. בבריטניה אנחנו רואים גישה כזאת כבר במאה ה-18, כאשר בית הלורדים פסק שחייל חייב לסרב למלא פקודה בלתי חוקית "אפילו אם הגיעה מהמלך". אולם בפועל, הפסיקה הבריטית עידנה זאת למקרים חמורים יותר של פקודה בלתי חוקית בעליל.

גישת "ישיב המפקד" (לטינית: respondeat superior ) היא הגישה ההפוכה לגישת האחריות המוחלטת. לפי גישה זאת, חיילים לעולם לא יורשעו כי מילאו פקודה בלתי חוקית, ולא משנה מה עשו. גם כאן, יסוד העלילות מאבד משמעות. אם חיילים ביצעו פקודה שאינה חוקית, ניתן לתבוע ולהעניש רק את המפקד שהוציא אותה. בפועל, זו גישה מסוכנת אפילו יותר מגישת ה"אחריות המוחלטת". ראשית כל, היא עלולה לתמרץ מעשי טבח ופשעי מלחמה. אם צה"ל היה מאמץ את הגישה הזאת בפרשת כפר קאסם ספק אם היה אפשר להרשיע אפילו נאשם אחד, מכיוון שעד היום לא ברור לחלוטין בוודאות הדרושה במשפט פלילי מהיכן הגיעה הפקודה.

גישת "ישיב המפקד" תיתן להם פטור מוחלט: חיילים במשימה. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: משה מילנר, לע"מ.

עם זאת, הבעיה ב"ישיב המפקד" חורגת מתמרוץ פשעי מלחמה. כבר במאה ה-19, הבחין המלומד הבריטי סטפן שגישה כזאת יכולה לדון צבא לאנרכיה, מפני שהיא מאפשרת לחיילים לירות בקולונל בפקודתו של הסרן, או לערוק לאויב במצוותו של מפקדם הישיר. לפיכך, רוב המדינות שאימצו את הגישה הזאת, למשל צרפת במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, עשו זאת עם סייג חשוב. חיילים פטורים מעונש אם מילאו פקודה לא חוקית, אבל רק עם הפקודה הזאת נועדה לשרת את האינטרסים של הצבא. פקודה שאינה קשורה למטרה צבאית אינה מחייבת, ומיותר לומר שאיש לא יזכה בחסינות אם מילא פקודה למרוד, לבגוד או לרצוח את מנהיגי המדינה. הצבא היפני, שסירב לאמץ סייג כזה מסיבות של קדושת המשמעת הצבאית, אכן דן את עצמו למרידות בלתי פוסקות בדיוק כפי שחזה סטפן.  

גישת "חומרת המעשה": לפי גישה זאת, חייל יזכה בחסינות אם מילא פקודה לא חוקית, אלא אם המעשה שהפקודה מורה לבצעו מתועב במיוחד מבחינה אנושית ומוסרית. לגישה הזאת יש תמיכה בפסק הדין של כפר קאסם ("פקודה שדגל שחור מתנופף מעליה… והיא דוקרת את העין, ומקוממת את הלב") וכן במקורות שונים של החוק הבריטי והדין הצבאי הגרמני לאחר מלחמת העולם השנייה. מבחן זה הוא אובייקטיבי. כלומר, הוא חל בין אם החייל מבין את חומרת המעשה ובין אם לאו. בניסוח אחר, הוא יכול גם להתאים למושג "פקודה בלתי חוקית בעליל". החייל יורשע בלי קשר לשאלה אם היה מודע סובייקטיבית לאי החוקיות, אלא לשאלה האם הפקודה עברה סף מסויים של חומרה מוסרית.

הגישה הזאת תואמת לאינסטינקטים המוסריים שלנו, אבל היא יכולה להיות בעייתית מאד בפועל. מה נעשה אם מפקד מושחת הורה לחיילים להתקין בטנקים מפלטי גז פגומים שייסכנו את חייהם של הצוותים בעתיד, אולם המפרט הטכני של המפלטים היה כה מסובך עד שלאף אחד מהחיילים לא היה סיכוי לדעת שיש בו סכנה? אמנם המעשה חמור מאד מבחינה מוסרית, אבל אנחנו דנים חיילים למאסר על לא עוול בכפם.

האם נרשיע חיילים על לא עוול בכפם? סדנה צבאית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Orkhv, depositphotos.com

גישת הידע בפועל: לפי גישה זו, שהיתה קיימת בדין הגרמני הישן לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, חייל יזכה בחסינות אם ימלא פקודה בלתי חוקית, אבל רק אם הוא לא ידע ולא הבין שהיא אינה חוקית. אם החייל מודע לאי החוקיות של הפקודה, ההגנה הפלילית לא תעמוד לו והוא עלול למצוא את עצמו על ספסל הנאשמים. הדין הזה חל גם על הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ואפילו על הס"ס. במשפט אייכמן, פירש בית הדין הישראלי את הגישה הזאת כדומה לדוקטרינה הישראלית של פקודה בלתי חוקית בעליל, ולכן טען שאייכמן היה חייב לסרב לרצוח יהודים אפילו לפי חוקי הס"ס שלו. גם גישה זו, כמובן, אינה נטולה מבעיות. אם נאמץ אותה כיצד נענה לטענות של חלק מרוצחי כפר קאסם, שטענו שבעיניהם הרג ערבים היה חובה פטריוטית? אמנם מעשי רצח ואונס מתועבים בעיני כל אדם סביר, אך האם נפטור מעונש חייל פסיכופט שסובייקיטיבית לא מבין את משמעותם?

גישת המבחן המשולב: גישה זו היא אולי הדומה ביותר למושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל" כפי שהתפתח בפסיקה הצבאית הישראלית לאחר משפט כפר קאסם, והיא הנפוצה ביותר בעולם כיום. לפי המבחן המשולב, יש קודם כל לבדוק האם החייל היה מודע לאי החוקיות של הפקודה. אם היה מודע – יעמוד לדין. אבל גם אם החייל לא היה מודע לאי החוקיות של הפקודה, יש לבדוק האם "חייל סביר" היה צריך להיות מודע לאי החוקיות הזאת באותן נסיבות. למשל, חייל כהניסט שחושב שזה דווקא חוקי לרצוח ערבים, לא יזכה להגנה אפילו אם סובייקטיבית לא הבין שהפקודה בלתי חוקית. פס"ד כפר קאסם רומז למבחן כזה במילים "אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת".

המבחן המשולב יכול לגרום, כביכול, לפסיקות אבסורדיות. האם צריך להרשיע חייל שביצע פקודה שאי החוקיות שלה קלושה ולא ברורה, רק כי במקרה ידע, או סיפרו לו, שהפקודה אינה חוקית? כדי לראות מדוע לפעמים ראוי להרשיע חייל כזה, תחשבו על המקרה הבא, שהמצאתי לצורך הפוסט:

סגן אסף הוא משפטן במחלקת הרכש של חיל האוויר. המפקד שלו, סא"ל אבי, רוקם עיסקה מושחתת עם חברת מטוסים אמריקאית, במסגרתה "ייתפרו" תנאי המכרז ויתרופפו סייגי הבטיחות, כך שחברה זו תזכה במכרז רכש. זאת ועוד, נהלי הבטיחות החדשים ינוסחו כך שחיל האוויר ירכוש מטוסים שיש בהם תקלה טכנית שמסכנת באופן רציני את בטיחות הטיייסים בתנאים מסויימים של קרב. אבי מורה לאסף, שממונה על ניסוח המכרז, לשנות מספר סעיפים משפטיים ולערפל אותם במידה כזאת שתאפשר את העסקה המושחתת. אסף ממלא את הפקודה כדי לזכות בקידום.

מה יהיה דינו של אסף במקרה שלפנינו? הוא הרי מילא פקודה פושעת, שיכולה לגרום הפסדים אדירים לצבא ואפילו להרוג טייסים ישראלים, אלא שאי החוקיות של הפקודה הזאת אינה ברורה לאף חייל ישראלי סביר, ואפילו למשפטן סביר, אלא רק למומחה מכרזים שמצוי בנבכי הרכש של חיל האוויר. היא אמנם לא "דוקרת את העין ומקוממת את הלב" אלא לכל היותר מעוררת פיהוק אצל החייל הממוצע, אבל אמורה לדקור את העין ולקומם את הלב של סגן אסף, שמבין היטב את משמעותה.

מקרה כזה דורש, כמובן, הפעלה של המבחן המשולב, ככל הנראה ביחד עם גישת "חומרת המעשה", אולם גם כאן אנחנו לא פותרים את הבעיות. ראשית כל, יהיה קשה מאד להוכיח בבית המשפט שאסף אכן ידע והבין את אי החוקיות של הפקודה ואת השלכותיה החמורות. אולם מה נעשה במקרים פחות חמורים, למשל של מכונאי שמקבל הוראה (שהוא מבין היטב) לחבל בציוד באופן שלא יגרום נזק לחיי אדם, רק כדי שעובדי הסדנא ילכו מוקדם יותר הביתה או יקבלו מלאי חדש? לשאלה הזאת, שעומדת לעיתים קרובות יותר ממה שאתם משערים לפתחי בתי דין צבאיים, אין פתרון פשוט וקל.

האסטרטגיה של חמאס

אז מה, למעשה, האסטרטגיה של חמאס? כיצד הכניס אותנו למלכודת, ומה היו הטעויות שגרמו לכך? ינשוף צבאי-אסטרטגי על אסטרטגיית "איחוד הזירות" של סאלח אל-ערורי, ומה אנחנו יכולים לעשות בכדי להתמודד מולה.

סאלח אל-ערורי – מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס בפועל. Credit: Tasnim News Agency, Wikimmedia Commons, CC-BY-SA 4.0

מי שיודע את האויב, וגם יודע את עצמו – לא יעמוד בסכנה אפילו במאה קרבות

סון דזה, אמנות המלחמה

אם אתם רוצים לשים לב לדמות אחת מרכזית שעומדת מאחורי אירועי ההסלמה האחרונים בגדה ובירושלים, אני מציע לכם לשים לב לסאלח אל-ערורי, סגן מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ובפועל האסטרטג הראשי של התנועה. ערורי הנ"ל, שנע בימים אלו בקו אסטנבול-ביירות, לא מנהל כמובן את הדברים לבדו, וכמו כל מנהיג הוא מושפע מהמקרה העיוור, אירועים שמתרחשים בשטח ותהליכים ארוכי טווח, אבל בכל זאת, הוא אחד מאויבינו החכמים והמתוחכמים ביותר. ובעיקר, אחד היחידים שבהם שמוכשר מספיק בכדי להניע את האירועים ולא רק להיות מונע על ידיהם, או במילים אחרות – מיומן די הצורך בכדי לרקום אסטרטגיה ארוכת טווח של מאבק נגד ישראל.

הקוראים הותיקים של הבלוג הזה יודעים היטב שמתוך ההגדרות הרבות והשונות של אסטרטגיה, אני מחבב במיוחד את זו של ג'ון לואיס גאדיס: אסטרטגיה היא גשר בין מטרות לא מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. אנשים יכולים להציב לעצמם מטרות רבות ושונות, חלקן בלתי ריאליות ובלתי הגיוניות בעליל. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין המטרות, שיכולות להיות בלתי מוגבלות, לבין האמצעים שלעולם הם מוגבלים. כלומר, האסטרטג מסדר את המטרות שלו לפי סדר עדיפויות, ובודק כיצד אפשר להשיג את החשובות שבהן באמצעות המשאבים שברשותו. לפעמים ינסה האסטרטג לגרום לאויב ליפול לפחים בשוגג (למשל, לפתוח במלחמה לא נבונה שתחליש אותו) בכדי להשיג מטרות תוך שימוש באמצעים ובמשאבים של האויב. אם אכן אנחנו הולכים כעת להסלמה רבתי, וגם אם לא, חשוב להבין את האסטרטגיה של חמאס בכדי שנדע להתמודד מולה. הניתוח שלהלן מבוסס על התבטאויות חוזרות ונשנות של דוברי חמאס עצמם, על ניתוחים אמינים של פרשנים, על קריאה של הסיטואציה ועל היקשים הגיוניים, שיכולים לחבר פעולות שנראות כביכול נפרדות לאסטרטגיה צבאית קוהרנטית.

המטרה של חמאס היא, אליבא דכולי עלמא, להשמיד את מדינת ישראל, ודובריו אינם מנסים להסתיר זאת לרגע. בכל זאת, ברור למנהיגי חמאס כי מטרה זו אינה ניתנת להשגה כרגע עם האמצעים שיש ברשותם. לכן, הם מעוניינים לחתור אליה לטווח ארוך, ולהתקדם אליה בשלבים, באמצעות יצירת מוקשים בגדה, ברצועה ובישראל עצמה שיוכלו לפגוע בכוח הישראלי, להתיש אותו, ואולי אף להוות גורם משנה משחק במהלך עימות כולל עם האיראנים, או בעקבות שינוי לרעה במעמד ישראל בזירה הבינלאומית. מבחינה ריאלית, החמאס לא יכול לאיים על קיומה של ישראל, אבל הוא בהחלט יכול לפגוע בה ולהחליש אותה.

מטרות מרחיקות לכת – אבל כרגע אין לחמאס אמצעים להגשימן

אורית פרלוב, מומחית לרשתות החברתיות בעולם הערבי, ביחד עם פרשנים אחרים, כותבת מזה זמן שערורי וחבריו מבססים את האסטרטגיה שלהם על עיקרון איחוד הזירות. לאחר שומר חומות בשנה שעברה, חגגו מנהיגי חמאס את ניפוץ החומות בין עזה, הגדה וישראל גופא, ואמרו ש"חלום הדו קיום בין יהודים וערבים" נשבר באמצעות פעולות הצעירים הפלסטינים ביפו, לוד ומקומות אחרים. כתגובה לאסטרטגיית הבידול של ישראל, שמעוניינת (עוד מימי שרון) לפצל בין עזה לגדה, מעוניין חמאס ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין הזירות השונות (גדה, רצועה, ירושלים וישראל בתוך שטחי הקו הירוק) ובעיקר לרכוש שליטה על מתגי ההסלמה של כל הזירות הללו, כך שיוכל לנהל אותן לפעמים בנפרד ולפעמים ביחד בהתאם למצב ולנסיבות. בקיצור נמרץ, עזה אמורה להיות מרכז הפיקוד המדיני, הגדה – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית, ירושלים – הנפץ, והחברה הערבית בישראל – מכפיל כוח.

עזה – מרכז הפיקוד המדיני

מאז ההשתלטות על עזה בשנת 2007, לחמאס יש מעין ישות מדינית חמושה שהצליחה להגיע לסוג של מאזן אימה מול ישראל. במונחים מוחלטים, הנזק מהטילים של עזה קטן יחסית, אולם החמאס יכול להטריד את ישראל ולשתק חלקים ממנה באופן שיכריח את הממשלה לצאת למבצעים וסיבובי לחימה מדי פעם. התוצאה של כל סיבוב כזה ידועה: ישראל סופגת נזק מדיני והחמאס סופג נזק חומרי וצבאי, שישוקם תמיד בסופו של דבר, עד הסיבוב הבא. נקודת המפתח הוא שחמאס יודע שישראל אינה מעוניינת לשלוט בעזה ולא מעוניינת להפיל את שלטונו בעזה, בגלל אסטרטגית הבידול בין עזה ובין הגדה. לפיכך, לא משנה מה חמאס יעשה, מרכז הפיקוד המדיני שלו בעזה בטוח. את זה, לא יקחו ממנו. מרכז הפיקוד המדיני הזה הוא מרחב שמאפשר לפתח יכולות, להוות עתודה למקרה של מלחמה כוללת, וביחד עם חמאס חו"ל לפקח על שאר הזירות ולנהל אותן.

הגדה המערבית – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית

אולם יכולתו של החמאס לגרום נזק ממשי לישראל מתוך עזה בלי לספוג נזק כבד בעצמו – מוגבלת. לכן, כדאי לו יותר להתיש את ישראל באמצעות פעולה מהגדה המערבית. בניגוד לעזה, הגדה קרובה למרכזי האוכלוסיה בישראל, וקל יותר להוציא ממנה פיגועים. גם קשה לישראל להגיב שם בעוצמה בלי לרסק את הרשות, דבר שהיא אינה מעוניינת לעשות (שוב מפני שהיא לא רוצה לשלוט בערי הגדה). כמו כן, תגובה ישראלית בגדה לא תחסל שום ישות מדינית של חמאס או תפגע בהנהגת הארגון. הגדה מלאה גם במתנחלים ישראלים שאפשר לפצוע או להרוג, בניגוד לעזה שהיהודים פונו ממנה.  

עם זאת, פעולת חמאס בגדה קשה ובעייתית יותר משתי סיבות עיקריות: נוכחותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ועוצמתם של כוחות הביטחון הישראליים, שמחזיקים במודיעין מצויין ויכולים להיכנס לערים הפלסטיניות הגדולות בכל עת. התיאום הבטחוני בין מנגנוני הרש"פ לבין צה"ל והשב"כ הוא קוץ כואב במיוחד בעיניו של חמאס מבחינה זו. בשנה שעברה, לאחר שאבו מאזן לא אפשר לו להשתלט על השטח באמצעות בחירות, עבר החמאס להתסיס אותו עם מאבק מזויין, מתוך ידיעה ברורה שזה עשוי לגרור לתוכו גם את הציבור של פת"ח. כך, פעולות החמאס שמות את ישראל על קרני דילמה: אם כוחות הביטחון לא יעשו כלום, החמאס יתחזק; ואם כן יפעלו, יגרמו להרוגים, פצועים וזעם בציבור הפלסטיני, יפגעו במתחריו של חמאס מהרשות, והוא יתחזק באותה מידה. ואכן, כפי שתיארתי בפוסט הקודם, ההבדלים בשטח בין הפת"ח לחמאס הולכים ומצטמצמים, הרשות הולכת וקורסת והתיאום הבטחוני נראה כשריד ארכיאולוגי שימיו ספורים. חשוב להדגיש: חמאס אינו מעוניין לשלוט בגדה ישירות, אלא להשתמש בה כרזרבת כוח אדם להסלמה בטחונית נרחבת בכל פעם שיחפוץ בכך. חיסול התיאום הבטחוני הוא תנאי הכרחי לאסטרטגיה הזאת.

ירושלים – הנפץ

כדי לתאר את המצב במזרח ירושלים, יש צורך בפוסט נפרד. בניגוד לגדה, מדובר בלימבו, חור שחור של סמכות ששואב אליו כוחות אלימים מכל רחבי הזירה הפלסטינית. ישראל קיוותה שלאחר סגירת האוריינט האוס ומותו של פייסל חוסייני, אולי המנהיג המקובל האחרון על רוב הציבור במזרח העיר, היא עצמה תוכל למלא את הכאוס עם "ישראליזציה": פיתוי הציבור הערבי הירושלמי באמצעות בניית תשתיות, השקעות בחינוך ושילוב בשוק העבודה הישראלי. ה"ישראליזציה" הצליחה במידה מסויימת – הציבור הערבי משולב בחיי העיר המאוחדת יותר מאשר אי פעם בעבר – אולם זו לא הצליחה להקהות משמעותית את העוינות לישראל בשכונות הערביות. הסיבות לכך מרובות, וכאמור דורשות פוסט נפרד. ביניהן ניתן למנות את תחושת ההשפלה הבסיסית של חיים תחת שלטון שרוב המזרח ירושלמים רואים ככיבוש בלתי לגיטימי, חוסר אמון בסיסי, השקעות כספיות שהצליחו לפתור רק חלק מהבעיות, פינוי והריסת בתים, וניגודי אינטרסים מובנים עם ארגוני הימין הפעילים במזרח העיר. מכל מקום, ישראל על מוסדותיה ורשויותיה לא הצליחה למלא את החלל השלטוני שהשאיר אחריו פייסל חוסייני. במקום זאת, נשאבו לתוך החלל המדובר גופים רבים ושונים: ועדי הורים ובוסים מקומיים במקרה הטוב, וארגונים אסלאמיים קיצוניים וכנופיות פליליות למיניהן במקרה הגרוע. במזרח העיר קיים מעמד של צעירים חסרי מעש, נוסח "שבאב אל-אקצא", שהבידור העיקרי שלהם הוא התפרעויות לאומניות, כל פעם מסיבה אחרת. אלו המתפרעים שאפשר למצוא בשער שכם, בחוליות יידוי אבנים או בהר הבית, ואף אחד לא יכול באמת לשלוט עליהם. המציאות הזאת אינה חדשה. מה שכן השתנה בשנים האחרונות, זה שסניף החמאס בירושלים הצליח להשיג השפעה חלקית לפחות על כל הערב רב הזה. הוא אולי לא יכול לשלוט בו לחלוטין, אבל קל לו מאד להשתמש בחומר האנושי בכדי להצית אש כל אימת שירצה.

בהקשר הזה, הנפץ היעיל ביותר הוא מסגד אל-אקצא. מי שמכיר את תולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית יודע היטב כי שמועות על "אל אקצא שנמצא בסכנה" הציתו מהומות דמים שוב ושוב מראשית המאה ה-20 ועד היום. לאסונה של ישראל, משה דיין היה רשלן מספיק בכדי להותיר את אזור המסגד כאקס-טריטוריה כבר ב-1967. במקום לייסד, כשעוד היה אפשר, מנהל ישראלי קבוע בשיתוף מוסלמי שידאג לחופש הפולחן במקום, הוא יצר ברחבת המסגד ואקום שלטוני שרשויות הוואקף השונות אף פעם לא הצליחו למלא. כרגע, הפלסטינים מרגישים שאל אקצא הוא המקום החופשי האחרון שנותר להם בירושלים, ולפיכך מגיבים במהומות על כל שבריר שמועה על שינוי הסטטוס קוו או פגיעה במקום. כפי שאנחנו רואים בסיבוב הנוכחי, התנהגות מרוסנת מאד של ישראל יכולה אמנם להפחית את היקף המהומות אך לא למנוע אותן לחלוטין, ואפילו לא לסכל את הפוטנציאל הנפיץ שלהן, זאת מפני שהציבור הפלסטיני ניזון משקרים, שמועות שווא ופייק ניוז שאין קשר הכרחי בינם לבין המציאות. במצב הנוכחי, ראשי חמאס יכולים, בכל זמן ובלי קשר למעשיה של ישראל, לארגן מהומות בהר הבית באמצעות הבריונים הקבועים, לאלץ את ישראל להגיב, לגרום לנזק למתפללים תמימים ובכך להרחיב את מעגל המהומות.

החברה הערבית בישראל: מכפיל כוח

הנפץ האל אקצאי יכול להבעיר את ירושלים כולה, ירושלים יכולה להבעיר את הגדה, ושתיהן יכולות להבעיר, כפי שראינו בשנה שעברה, את החברה הערבית בישראל. מדובר בנושא מורכב, שנדון בו בפוסטים בהמשך, אבל די כאן לומר שמהומות בקרב האזרחים הערבים בישראל עלולות להיות מכפיל כוח לכל מהלך אחר של חמאס. מהומות בערים המעורבות, למשל, יכולות להעמיד חיילי מילואים בפני דילמה האם לצאת לחזית או להגן על משפחותיהם, הפרדה בין החברה הערבית ליהודית תפגע מאד בכלכלה הישראלית, ותסיסה מתמדת תהפוך את חיי היומיום בישראל עצמה למפחידים.

מפני שלחמאס יש השפעה רבה (אם כי לא מוחלטת) על השטח, ראשי הממשלה השונים של ישראל פונים אליו לפעמים במסרי הרגעה, וכך הוא יכול להשיג הטבות גם תמורת הנמכת גובה הלהבות.

אז איפה אנחנו נמצאים היום?

חייבים להודות בכנות, שאנחנו במצב אסטרטגי לא טוב מול חמאס. השליטה ההדרגתית (אף כי החלקית) של ערורי ואנשיו בכל מתגי ההסלמה שיבשו את האסטרטגיה הישראלית שניסתה לבדל בין הגדה, הרצועה, ירושלים והזירה הפנימית בישראל. זהו כישלון אסטרטגי שמשותף לממשלות ישראליות רבות: החל משרון שביצע את הצעד האסוני של ההתנתקות מרצועת עזה, עבור באולמרט וכלה בנתניהו. גם נפתלי בנט, שירש את הבעיה, לא הצליח לשפר את המצב באופן משמעותי, בין היתר כי האופציות שעומדות לרשותו כבר מאד מוגבלות.

נכה בעוצמה בעזה? שומר חומות, בדומה למבצעים שלפניו, הוכיח כי גם כתישה מסיבית של החמאס בעזה לא תמנע את שיקומו העתידי ולא תרפה את אחיזתו במתגי ההסלמה בגדה ובירושלים. אם כבר להיפך: שומר חומות "הוכיח" לציבור הירושלמי שחמאס דואג לו, כביכול, וסייע להגביר את אחיזתו בשבאב האלים שבעיר. אחרי סיבוב לחימה שיעלה לנו בדם ובדמים, נמצא את עצמנו באותו המצב בדיוק.

נחסל את תשתיות חמאס בגדה? כל עוד אנחנו לא שולטים בשטח באופן מלא אלו תמיד יצמחו מחדש. גם אם תתמוטט הרש"פ, קשה לי לראות ראש ממשלה ישראלי שישוש להכניס חיילים באופן קבוע למחנה הפליטים בלאטה, לבית לחם, שכם וג'נין. אנחנו יכולים אמנם להכות בחמאס באמצעות מבצעים חלקיים, אבל עם זה ערורי יודע להתמודד. כמובן שהוא תמיד יכול להגביר את גובה הלהבות בירושלים כנקמה. בכל פעם שישראל תתמקד בזירה אחת, הוא יוכל להסיח את דעתה לזירה אחרת.

נשנה את הסטטוס קוו בירושלים, לא כל שכן בהר הבית? לצד מהומות ממושכות בכל הארץ, נמצא את עצמנו עומדים בפני נזק דיפלומטי שאין לשערו: ביטול הסכם השלום עם ירדן, הקפאת ההסכם עם מצרים, וככל הנראה קירור או ביטול מוחלט של הסכמי אברהם. ומנורמליזציה עם סעודיה אפשר לשכוח. מכיוון שהאסטרטגיה הישראלית הבסיסית מול איראן גוזרת שיתוף פעולה עם ירדן, מצרים והמפרץ, פעולה כזאת בירושלים תשבש אותה באופן בסיסי ויסודי.

לכן אנחנו נמצאים במלכוד אסטרטגי שאין לו פתרון פשוט.

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את המצב או לפחות להתמודד עם חלק מההשלכות? כל האפשרויות הללו בעייתיות מאד מבחינת פוליטיקה פנימית, מדיניות חוץ, או שתיהן גם יחד, ועל כולן תיאלץ ישראל לשלם מחירים כבדים.  

ראשית כל, להיות קשובים להזדמנויות מדיניות מפתיעות שיוכלו לשנות את המצב באופן יסודי, ולו לאורך זמן. גם אם אין כאלו בנמצא כרגע, מי יודע מתי הן יכולות לצוץ.

שנית, לחתור להסדרים חדשים בהר הבית, עם בעלות בריתה המוסלמיות של ישראל, שיצרו וואקף חדש, חזק יותר, אולי עם נוכחות אמיראתית ומרוקאית, שיוכל לסייע להרחיק מתפרעים מההר. יש להציע לוואקף החדש הזה הסדר גג חדש לכניסת לא מוסלמים להר הבית. ההסדר יהיה מבוסס על הסטטוס קוו (מוסלמים מתפללים, לא-מוסלמים רק מבקרים), אבל יאפשר לוואקף לגבות כסף מכל המבקרים, גם תמורת כניסה למבנים, אם ירצה. עושי צרות מכל הדתות, מתפרעים פלסטינים ונושאי גדיים למיניהם יקבלו כרטיס שחור ויורחקו מהר הבית לתקופות ממושכות, אולי גם לנצח.

שלישית, להבהיר לחמאס שיש לו מה לאבד. למשל, צריך להכין את עם ישראל והעולם לכך שבסיבוב הגדול הבא בעזה, נהיה מוכנים להפיל את שלטון חמאס ברצועה לחלוטין, להשתלט על עזה ולהישאר שם מספר שנים. לא בטוח שנעשה את זה בפועל, אבל אנחנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות, כדי שהנהגת חמאס תבין שיש גם מה להפסיד, ולא רק מה להרוויח מהסלמה. עוד אופציה היא חזרה למדיניות הסיכולים הממוקדים, בראש ובראשונה נגד ערורי עצמו, כתגמול להסלמה מצד חמאס.

רביעית, לנטרל במהירות הסלמה בירושלים על ידי מדיניות "דילול מתפרעים". מעצרים המוניים של כל מי שמעורב בהתפרעויות, גם אם מדובר במאות אנשים, והחזקתם במעצר מנהלי למשך חודש או יותר, עד שהמהומות מסתיימות. יש לשקול ביטול תושבות וסילוק מירושלים במקרה של התפרעויות חוזרות ונשנות.

חמישית, לרכך את הנפץ במזרח ירושלים על ידי האצת תהליך הישראליזציה, הקפאה מוחלטת של פינוי נכסים במזרח העיר לטובת מתנחלים (ככה"נ על ידי הלאמתם) ומתן אזרחות ישראלית במהירות לאוכלוסיה פלסטינית שלווה ופרודוקטיבית שאינה מעורבת בטרור ובמהומות.

מלכוד 2022: האופק הקודר של הזירה הפלסטינית

ההתפתחות האסטרטגית המדאיגה ביותר בגל הפיגועים האחרונים היא הצטמצמות המרחק בין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי. אם סכר התיאום הבטחוני יקרוס, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במלחמה קשה בהרבה בגדה המערבית, שתוכל למשוך אחריה שורת איומים שרוב הישראלים לא מודעים להם. הבעיה היא כפולה: בהעדר אופק מדיני, ההידרדרות נראית בלתי נמנעת, אבל קשה להעניק אופק כזה בהתחשב בנסיונם המר של הישראלים עם החברה הפלסטינית. ינשוף צבאי-אסטרטגי על מלכוד 2022.

Credit: Frizio, depositphotos.com

אם יבקשו ממני להצביע על ההתפתחות האסטרטגית המדאיגה ביותר בגל הפיגועים האחרון, הרי שזו קשורה בהצטמצמות המרחק בין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי. כבר בשנים האחרונות, ראינו התפתחות דומה בכל מה שנוגע לזרועות המיליטנטיות של תנועת פת"ח וארגונים כגון גדודי חללי אל אקצא, בעיקר (אבל לא רק) בצפון השומרון. חרף הגינויים המאולצים של אבו מאזן, קשה לפספס את ביטויי השמחה על הפיגועים בכל הצמרת הפלסטינית כמעט, לרבות אצל מושל ג'נין אכרם רג'וב. כמו כן, אביו של המחבל מתל אביב הוא קצין ביטחון בכיר בדימוס במנגנונים (אמנם כזה שהפך לאופוזיציונר קולני לרש"פ). התיאום הבטחוני בין המנגנונים לישראל עדיין נמשך ומונע פיגועים, ויש לכך ערך בטחוני רב, אולם נראה שמדובר בברית שבירה יותר ויותר של אליטות. מבחינת פלסטינים רבים, אפילו אלו שתמכו בעבר בפתרון של שתי מדינות, העדרו של אופק מדיני משום סוג גוזר עליהם כיבוש נצחי, ומכאן שאין להם פתרון מלבד "התנגדות", רצחנית וחסרת תוחלת ככל שתהיה. זאת אפילו בהעדר טריגרים עונתיים כמו פינויים בשייח' ג'ראח, גזל אדמות פרטיות פלסטיניות, הקמת מאחזים כאביתר או עימותי רמדאן בהר הבית.

הבעיה היא שמבחינת המיינסטרים הפוליטי הישראלי, קשה מאד לתת לפלסטינים אופק מדיני. על אלו שתומכים בהתנחלויות בכל שטחי ארץ ישראל ובשלמות הארץ אינני מדבר – אלו ממילא לא היו מעוניינים בשום הסדר. אולם גם הישראלים שמעוניינים בחלוקת הארץ, אלו שפעם עלו בסקרים על חמישים אחוזים, משוכנעים כיום ברובם שלא ניתן לעשות זאת בלי לסכן באופן משמעותי את עצם קיומה של המדינה. על הסיבות לכך עמדתי במפורט בפוסטים קודמים. ראשית כל, הדרישות של הפלסטינים, במיוחד כשהן כוללות את זכות השיבה, גבוהות בהרבה מהמקסימום שהישראלים, אפילו בשמאל העמוק, מוכנים לקבל, והתמיכה שהפלסטינים קיבלו במשך שנות דור (ועדיין מקבלים) מאליטות בינלאומיות רבות לא מסייעת להוריד אותם מהעץ הזה. שנית, כפי שכתב כאן בעבר אלעד נחשון, שטחי יהודה ושומרון נמצאים בלב הארץ וחולשים על מרכזי האוכלוסיה החשובים ביותר. ישות עויינת ולא יציבה שתתמקם על גב ההר, לפי התקדים של עזה, עלולה להפוך את החיים בתל אביב לגיהנום באמצעות מטר טילים ולהחזיר את ישראל עשרות שנים אחורה מבחינה בטחונית. הישראלים למודי הניסיון ראו את הפלסטינים לא רק דוחים הצעות שלום נדיבות אחת אחרי השנייה, אלא גם נכשלים במשימות הבסיסיות ביותר של ניהול ישות מדינית. כיצד אפשר להפקיד את בטחונך, את עצם חייך, בידי חברה כושלת ואלימה, שרוב בניה ובנותיה תומכים (לפחות עקרונית) ברצח נשים וילדים כ"נקמה", ונוטים לאלימות לינץ', גם נגד עוברים ושבים בכל פעם שטריגר כלשהו, מביקור בהר הבית ועד גדרות בשער שכם, מרתיח להם את הדם?

הבעיה היא שהמשך הסטטוס קוו הנוכחי טומן בחובו גם סכנות אסטרטגיות גדולות למדינת ישראל. סביר להניח שלאחר מותו של אבו מאזן, אם לא לפני כן, תיפול החומה האחרונה של התיאום הבטחוני, והמחיצה בין הרשות לבין ארגוני הטרור תיעלם באופן סופי. אמנם ברשות יש אליטה שהתרגלה לפריבילגיות ששיתוף הפעולה עם ישראל מעניק לה, אך כמה זמן תוכל לעמוד בפני לחץ ההמון בהעדר סיכוי – קלוש ככל שיהיה – לעצמאות, סוף הכיבוש או הסדר מדיני כלשהו, ועוד כשהחמאס והג'יהאד נושפים בעורפה? כתוצאה מכך, ישראל תיאלץ לנהל מלחמה "טוטלית" בהרבה מזו שהיא מנהלת עכשיו, עם הרבה יותר הרוגים, חללים ופיגועים, דבר שעלול להשפיע לרעה על מצבה הכלכלי ועל מעמדה המדיני (הנוסק דווקא) של ישראל במזרח התיכון ובזירות אחרות. וגם המלחמה הזאת, ככל הנראה, לא תפתור את המצב באופן יסודי. אם התהליך ימשיך, ככל הנראה הרשות תהפוך לכוח אויב של ממש או תקרוס, דבר שיאלץ את ישראל לחזור ולשלוט באופן מלא במרכזי הערים הפלסטיניות הגדולות.

עוד נושא שאני מאד מוטרד ממנו – וכמעט אף אחד כאן לא מדבר עליו – הוא כתב האישום המתרקם כנגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. שיחות שניהלתי עם חוקרים שמתמחים במשפט בינלאומי פלילי העלו כי טענותיה המשפטיות של ישראל בכל הנוגע לחוקיות ההתנחלויות אינן מחזיקות מים. אם יוגש נגדה בסופו של דבר כתב אישום, הרי שזה ילווה בצווי מאסר סודיים כנגד בכירים ישראליים בעבר ובהווה, לרבות בכירי משק וכלכלה. כל מדינה שחברה בבית הדין הבינלאומי חייבת לאכוף את צווי המעצר הללו, תופעה שיכולה לגרום לעשרות אלפי ישראלים, כולל מדינאים, אנשי עסקים בכירים ואפילו ראשי עיריות ומועצות, לחשוב פעמיים האם הם מעוניינים לחצות את גבולות המדינה. לופ שכזה יביא לבידוד בינלאומי גובר ופגיעה כלכלית ניכרת.

בניגוד לעמיתי המשפטנים, אני לא בטוח שמדובר בסכנה מיידית. עקב הסכמי אברהם ומשבר רוסיה-אוקראינה, כוחה המדיני והכלכלי של ישראל הולך ועולה. הצבאות האירופיים, שבונים את עצמם מחדש, עומדים בתור לקנות נשק ממנה, וכך גם מדינות רבות במפרץ, שזקוקות לישראל בשיתוף פעולה בטחוני נגד הצל המאיים של טהראן. הנסיון ההיסטורי מלמד, כפי שביסמרק אמר פעם, שהחוק הבינלאומי מתקשה לפגוע בחזקים באמת, וקשה לדמיין מעצמה אזורית שרבים כל כך זקוקים לה סובלת בגלל החלטה שיפוטית יחידה. זאת במיוחד אם היא נהנית מגיבוי אמריקאי ומיחסים קרובים עם האיחוד האירופי. אולם אם המצב בגדה המערבית ידרדר באופן קיצוני, הגיבוי האמריקאי ייחלש והתנאים הבינלאומיים ישתנו באופן שישראל תהיה נחוצה פחות, הרוח עלולה להתהפך בסופו של דבר. ומי שהתסכול הבטחוני עלול לפתותו לבצע פשעים נגד האנושות, כמו טבח המוני או טיהור אתני, כדאי שיראה מה קורה עכשיו לרוסיה, ובניגוד לפוטין איש אינו תלוי בנו לאספקת אנרגיה.

במילים אחרות, למרות שמצבה של ישראל השתפר פלאים במובנים רבים, אנחנו מצויים במלכוד 22 עם הפלסטינים. קשה עד בלתי אפשרי להעניק להם אופק מדיני, ובהעדרו סביר שסכר התיאום הבטחוני יישחק עד להתמוטטותו והמצב הבטחוני ילך וידרדר, דבר שעלול להוביל לסחף גם בזירה המשפטית הבינלאומית. מה אפשר לעשות בינתיים? לא יותר מדי. לא נותר לנו אלא לתחזק מבחינה בטחונית את המצב הקיים, להאט את ההידרדרות כמה שאפשר, לבצר את מערכת הבריתות שלנו במזרח התיכון כביטוח, ולהיות קשובים להזדמנויות מדיניות גם בזירה הפלסטינית, אם יופיעו כאלו לפתע. את ההידרדרות ניתן להאט אם ננקוט ביוזמות משמעותיות לצמצום הסכסוך, אבל גם אלו יהיו קשות לביצוע ברובן כל עוד הלובי של ההתיישבות ביהודה ושומרון נהנה מהשפעה מכרעת הן בקואליציה והן באופוזיציה. נותר לעשות מה שאפשר, להיאבק למען מה שאפשרי פחות, להיות קשובים לשינויים בשטח, ולקוות לטוב.

שובר גלים: איך נלחמים נכון מאוקראינה ועד גל הטרור

מי שרוצה לרקום אסטרטגיה נכונה, הן למלחמה קונבציונאלית והן למלחמה בטרור, חייב להבין את מהות האיום שעומד מולו, להכין כלים להתמודד עם האיום הזה, ולדאוג שיש לו מספיק משאבים ולוגיסטיקה מתאימה בכדי להפעילם כיאות. ינשוף צבאי-אסטרטגי עם תובנות, מאוקראינה ועד המלחמה של ישראל בטרור.

Credit: Zacarias Damata, depositphotos.com

פיליפס אובראיין הוא היסטוריון נודע של מלחמת העולם השנייה. בספרו, שעוסק בסיבות לניצחון בעלות הברית במלחמה, הוא שם דגש רב על הלוגיסטיקה, הכלכלה, התעשייה ומערכת התקשורת המצויינת של ארצות הברית, בריטניה והמדינות שנלחמו לצידן, וטוען שאלו היו הגורמים שהכריעו באמת את מאבק האיתנים מול הנאציזם. מאותן סיבות, אובראיין היה מהפרשנים הבודדים שחזו מראש את הכישלון הרוסי בראשית המלחמה מול אוקראינה. כאשר רוב עמיתיו הסתנוורו מהנשק החדיש, המודרניזציה הסוחפת והתרגילים המסחררים של הצבא הרוסי, הוא הבין שהשחיתות, הריקבון, והלוגיסטיקה הגרועה של הצבא הזה יקשו עליו לממש את יתרונותיו. בכך, הוא טוען, דומה הצבא הרוסי של היום לצבא הצרפתי ערב מלחמת העולם השנייה. הצרפתים דאז התכוננו למלחמה מול גרמניה, בדיוק כפי שהרוסים התכוננו במשך שנים לפלישה לאוקראינה. היה להם, לצרפתים, את אחד מהטנקים החדישים של התקופה, דוקטרינה מפורטת וסד"כ מרשים. כל אלו לא הועילו, מפני שהצבא לא תפקד בשעת מבחן. גם אני, דרך אגב, הייתי בפוזיציה דומה לזו של אובראיין. כבר בימים הראשונים למלחמה, נאלצתי להתווכח באולפני טלוויזיה עם כל מיני אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה במילואים, שנשבעו שהצבא הרוסי ינצח תוך כמה ימים. ואיך אפשר להאשים אותם? בביקורים שלהם במוסקבה הם ראו כלי נשק חדישים, תוכניות מודרניזציה ותרגילים מהונדסים היטב, אבל לא את מערכת התמיכה הרקובה והמיושנת שמאחוריהם.

מומחים אחרים, כמו כריסטופר אודוהרטי, ביקרו את התזה של אובראיין, וטענו כי יש הבדל מהותי בין אוקראינה וצרפת, שני מקרי המבחן שלו. הצבא הצרפתי נכשל, הם טוענים, כי דבק באופן עיוור בדוקטרינה מיושנת, ואילו הרוסים מעדו דווקא כי לא יישמו את הדוקטרינה הצבאית שלהם ובמקום זה "אלתרו" את הפלישה לאוקראינה באופן ששיחק ליתרונות הטקטיים של אויביהם. למשל, במקום לנוע בצוותי קרב גדודיים משוריינים בחיפוי ארטילריה ורגלים, הם שלחו שריון ללא רגלים, צנחנים ללא שריון ומרכיבי כוח שבורים אחרים, שהיוו טרף קל לחוליות הנ"ט האוקראיניות המהירות. בכל מקרה, גם לפי אובראיין וגם לפי אודוהרטי, הלקח מהמלחמה ברור כשמש: כשמנסים להעריך את יכולתו של צבא להילחם מול אויב, צריך להסתכל לא רק על מספר החיילים, סדר הכוחות, כלי הנשק החדישים והדוקטרינה, אלא על היכולת של מפקדי הצבא לממש את כל אלו בפועל. אין שום ערך לטנקים ומטוסים חדישים, אם צי המשאיות שאמור להביא להם את הדלק והחימוש אינו מתפקד כיאות, מכשירי תקשורת חדישים אינם מועילים בדבר אם מתקשים להתקינם ומשתמשים במקום זאת בתקשורת לא מוצפנת, צוותי קרב גדודיים אימתניים בתיאוריה יתפזרו כחול ברוח בלי מערכת מתאימה של לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה, והתוכנית הטובה ביותר תעבוד רק "עד שיתנו לך אגרוף באף". בלי מפקדים גמישים מספיק כדי להתאים את עצמם לנסיבות קיימות, כל צבא עלול להיקלע לתת-תפקוד מול אויב נועז, גמיש ונחוש.

אויב נועז, גמיש ונחוש – צוות מארב אוקראיני משמיד טנק רוסי ליד קייב

מעל הכל, הצבא הרוסי נכשל כי לא ידע לאיזו מערכה הוא נכנס. הוא הכין את כוחותיו ל"מבצע שחרור" מהיר בסיוע אוכלוסיה תומכת, ונתקל במקום זאת באומה נחושה שגילתה נכונות להילחם על כל מטר בכדי לשמור על עצמאותה. המסקנה מהאמור לעיל הנה כדלהלן: כל מי שרוצה להתמודד עם איום צבאי, צריך לוודא שהוא:

  1. יודע באיזה איום מדובר, או בפני איזו מלחמה הוא עומד
  2. מעריך באופן ריאליסטי אלו כלים דרושים בכדי להתמודד עם האיום, או לנהל את המלחמה
  3. דואג שיש לו יכולת ממשית, למשל מערכת לוגיסטית, הדרושה בכדי להפעיל את הכלים האלה באופן מספק מול האיום המדובר

אין כמובן שום סיבה להשוות בין מלחמת החמס והשוד של רוסיה באוקראינה למלחמתה הצודקת של ישראל בטרור. מעבר לממד המוסרי, התיאוריה הצבאית מבדילה גם בין מלחמת התקפה למלחמת הגנה. אבל מבחינה אנליטית, גם אנחנו לא נוכל להתמודד עם וריאנט הטרור החדש שמכה בנו בלי להבין את מהות האיום, הכלים הדרושים בכדי להתמודד איתו ואת היכולת שלנו להקצות לכך משאבים ביעילות. ראשית כל, אנשים נוטים להניח הנחות שגויות בנוגע לסוג המלחמה שאנחנו נמצאים בה. כפי שכתבתי בפייסבוק לא מזמן, יהא לכם כלל בנוגע למלחמה בטרור: האנשים שצורחים הכי חזק, הם בדרך אלו שיודעים הכי פחות מה אפשר וניתן לעשות. הבזויים מביניהם, כמו שר הבט"פ לשעבר אמיר אוחנה, פשוט מאשימים את יריביהם הפוליטיים, פסגות מדיניות בנגב שהם עצמם היו מהללים לו נתניהו היה בשלטון, או את שק החבטות הרגיל, רע"מ (שבפועל לא התנגדה לשום צעד בטחוני ואפילו התחננה למבצעי איסוף נשק בחברה הערבית). אחרים מציעים לערוף ראשים, להחליף בעלי תפקידים או פתרונות חסרי תועלת אחרים.

האמת היא, שאין פתרון קסם למלחמה בטרור, וכל צעד שכן ניתן לעשות יראה תוצאות רק כעבור זמן. כל ממשלות ישראל מאז 1948 התמודדו עם גלי טרור, ואף אחת מהן לא הצליחה להתמודד עמם באופן מושלם. ראשית כל, אסור לבלבל בין האיומים השונים העומדים בפנינו ברמדאן 2022, ויש להכין כלים בכדי להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. תגבור כוחות מג"ב ומשטרה בערים המעורבות ובצירים מרכזיים, למשל, יעזור בכדי להתמודד עם מהומות המוניות, אם יהיו, אבל לא לסכל פיגועים מאורגנים. חדירה מודיעינית לרשתות חמאס, ג'יהאד ודאעש למיניהן עשויה להיות יעילה נגד פיגועים מאורגנים, אבל פחות נגד פיגועי בודדים. לאלו, דרושים אלגוריתמים של בינה מלאכותית, דומים לאלו שהשב"כ השתמש בהם באינתיפאדת הבודדים האחרונה, שיוכלו לנטר במהירות וביעילות איומים שמופיעים ברשתות החברתיות. לעומת זאת, יחידות תגובה מהירה על אופנועים, שהממשלה הנוכחית הקימה, יעילות להתמודדות עם כל סוגי הפיגועים ברגע שהתרחשו, אך לא בהכרח תמנענה את יציאתם לפועל. המשאבים שישנם מוגבלים (אפילו לאחר שראש הממשלה הקצה תקציב נוסף), ותגבור כוחות בכדי להתמודד עם איום מסויים עשוי לבוא על חשבון התמודדות עם איומים אחרים. למשל, מבצע נרחב לאיסוף נשק בלתי חוקי בחברה הערבית, חשוב ככל שיהיה, עלול לבוא על חשבון התארגנות למניעת מהומות בערים המעורבות. כוחות שנערכים לאופנסיבה נגד הטרור והפשיעה לא בהכרח יהיו מוכנים גם להגנה.

פעולות התקפיות נועזות כמו פעולת צה"ל בג'נין ב-1 באפריל 2022 עשויות להיות יעילות בפירוק רשתות טרור, אך פחות בסיכול פיגועי יחידים. סיקור ויי-נט דרך יו טיוב.

חשוב מכל, יש לוודא שברשותנו הלוגיסטיקה המתאימה להגשמת התוכניות. מי שאין לו כזאת, יסיים כמו הצבא הרוסי בשערי קייב. המשטרה, למשל, התלוננה לאחרונה שאין לה מספיק אפודים, קסדות ואמל"ח עבור גדודי מג"ב החדשים, ונאלצה להשלים כאלו מהצבא. בנוסף לכך, צריך לוודא שהאוצר משחרר תקציבים מתאימים לגיוס מילואים. עם זאת, שמיכת המשאבים תהיה תמיד קצרה. כדי שנוכל להתמודד עם איומים ספציפיים ביעילות, צריך לוודא שאנחנו לא נכנסים למלחמות מיותרות ולא מושכים את השמיכה הקצרה שלנו יותר מדי. אם נוכל, למשל, למנוע מהומות המוניות על ידי התנהלות נבונה ונטולת פרובוקציות כלפי הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים, הר הבית ויהודה ושומרון, נוכל להשקיע יותר משאבים בהתמודדות עם איומי הטרור הקטלניים יותר. נכון אמנם שאנשי חמאס וג'יהאד מושבעים רוצים לפגוע בישראלים בלי קשר למצב הכלכלי, אולם הקלות כלכליות יכולות לגרום לציבורים רחבים יותר להסס האם להצטרף אליהם. כנ"ל אם נצליח לבדל את הגדה המערבית מעזה ולא להילחם בשתי החזיתות באותו הזמן. בהקשר הזה, דיפלומטיה חשאית ופומבית היא כלי עזר הכרחי למלחמה.

מעל הכל, הציבור צריך להתעלם מצרחנים ודמגוגים למיניהם שקוראים להילחם בכל הערבים באשר הם. כמו כן, יש לצמצם את חזית המאבק ככל הניתן בכדי לחסוך ולרכז כוח, ולדרוש מהממשלה אסטרטגיה ממשית ומשאבים מתאימים להתמודדות עם האיומים.

משבר אוקראינה: האם יש להימנע בכל מחיר ממלחמת עולם שלישית?

אלו שמצהירים שלא יצאו למלחמת עולם עבור אוקראינה, צריכים לשאול את עצמם עבור מי ומה הם כן מוכנים לצאת למלחמה כזאת. אם התשובה היא "עבור שום דבר ואף אחד", אז ידם של רודנים שדווקא כן מוכנים להילחם תהיה תמיד על העליונה.

Credit: Osorio Artist, depositphotos.com

היה עליכם לבחור בין חרפה ומלחמה. בחרתם בחרפה – אך מן המלחמה לא תימלטו.

וינסטון צ'רצ'יל

בינשוף הקודם עמדתי כבר על הדמיון בין האסטרטגיות של ולדימיר פוטין באוקראינה כיום ואדולף היטלר בראשית שנות השלושים. כעת, ראוי לבחון האם תגובת המערב לתוקפנות אויביו רופסת כפי שהיתה אז. אמנם נוויל צ'מברלין, הארכיטקט של הסכם מינכן, לא היה שוטה נאיבי כפי שהוא מתואר לעיתים קרובות מדי בספרי ההיסטוריה. המטרה של הסכם מינכן היתה להרגיע את גרמניה לזמן קצוב, בכדי לאפשר לבריטניה להתחמש ולהיערך למלחמה. עם זאת, בריטניה לא הצליחה להעניש את היטלר ולגרום לו להבין שכיבוש טריטוריות זרות יעלה לגרמניה במחיר יקר, ובכך פיתתה אותו לנסות את אותו התכסיס בפעם הבאה. "היריבים שלי תולעים קטנות, ראיתי אותם במינכן", אמר הפיהרר לגנרלים שלו ערב הפלישה לפולין ב-1939, רגע לפני שנפתחה מלחמת העולם השנייה.

המצב היום דומה ושונה מאשר זה ששרר באירופה לפני חתימתו של הסכם מינכן. שונה – מפני שמדינות המערב אינן מפייסות את פוטין, ואף לא עומדות מולו בחיבוק ידיים. להפתעתו של הרודן הרוסי, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי הטילו עליו סנקציות משתקות, שעלולות להביא את רוסיה כולה לפשיטת רגל. כרגע, מוסקבה לא יכולה להשתמש ברזרבות של הבנק המרכזי, לקנות ציוד הכרחי עבור התעשייה והצבא, ואפילו לא לרכוש חלקי חילוף למטוסים ולרכבות שלה. הבנקים הרוסיים קורסים ביחד עם ערך הרובל, וגרוע לא פחות, חברות פרטיות מערביות רבות עוזבות את רוסיה אפילו בלי שהסנקציות מאלצות אותן לעשות כן, כולל שחקני מפתח במגזר האנרגיה כמו של ובריטיש פטריוליום. איש לא הטיל סנקציות כאלו על היטלר ב-1938, ולמעשה, השוק העולמי המחובר והמקושר של היום מאפשר סנקציות כאלו הרבה יותר מאשר השוק המפורד של תקופת היטלר. באותם ימים, המשבר הכלכלי הגדול של 1929 לימד מדינות רבות שאוטרקיה כלכלית עדיפה להן מסחר בינלאומי, והכלכלות של מעצמות פשיסטיות כמו גרמניה או יפן תוכננו מראש כדי לעמוד זמן רב בבידוד יחסי. בניגוד למדינות מנודות כמו צפון קוריאה, הכלכלה הרוסית מחוברת למערב, ולכן סביר להניח שתיפגע יותר מהסנקציות. אם האוקראינים ימשיכו לעמוד בגבורה מול התוקפנות הרוסית, ואם ימשיכו לקבל נשק מהמערב, ובמיוחד בהתחשב בקשיי הלוגיסטיקה וכוח האדם שצבא פוטין סובל ממנו, יתכן שיוכלו להדוף את הפלישה במחיר חומרי ואנושי עצום, קשה מנשוא. מבחינה זו – העולם מגיב לתוקפנות של רודנים באופן טוב יותר מאשר ב-1938.

מפת המלחמה באוקראינה נכון ל-11 במרץ 2022, כפי ששורטטה בידי המכון לחקר המלחמה בארצות הברית. Credit: institute for the Study of War and AEI's Critical Threats Project

אולם מבחינה אחרת, גורלית לא פחות, תגובתם של ביידן ויתר מנהיגי המערב למלחמת אוקראינה דווקא דומה לתגובתו של צ'מברליין למשבר הסודטים. ראש ממשלה בריטניה דאז אמנם דיבר על "שלום בדורינו", אך כל מי שעקב אחרי האירועים הבין שמיד לאחר חתימת הסכם מינכן, הוא התחיל להתחמש ולהתכונן למלחמה מול גרמניה. באותה נשימה, הבהיר להיטלר שהתקפה על פולין, משמעותה מלחמה. בדיוק באותו האופן, מבהירים האמריקאים שהתקפה על מדינה שחברה בנאט"ו תוביל להפעלת סעיף חמש בחוקת הברית, קרי – מלחמה של כל העולם המערבי נגד רוסיה. הבעיה היא שבשני המקרים, משבר הסודטים ומשבר אוקראינה, רודנים לא נוטים לקבל צ'קים דחויים. טיפוסים כמו היטלר ופוטין נוטים להאמין שמי שלא מוכן להילחם נגדם כעת, לא יהיה מוכן לפרוע את צ'ק המלחמה גם בעתיד. לכן, היטלר לא נרתע מהערובות שצ'מברלין נתן לפולין, בדיוק כפי שפוטין לא בהכרח יירתע מהערובות של ביידן למדינות הבלטיות. יש לשים לב שלצד הערובות והאיומים, דובריו השונים של המערב מבהירים שהם מתכוונים לעשות הכל, כולל הכל, בכדי להימנע ממלחמת עולם. האמירות הללו, כמובן, נראות הגיוניות. מי רוצה מלחמת עולם שעלולה להחריב את האנושות כולה, ועוד בין מעצמות גרעיניות?

אולם למרבה הצער, כפי שרמז אתמול שר הביטחון לשעבר משה "בוגי" יעלון, דווקא הנחישות המערבית המוצהרת להימנע ממלחמת עולם עלולה להוביל למלחמה כזאת בדיוק. פוטין הרי יודע שיריביו פוחדים יותר מכל ממלחמה כזאת. הוא פלש לאוקראינה לאחר ש"ניסה את המים" מספר פעמים, בין אם במלחמה בגיאורגיה ב-2008, בפלישה לחצי האי קרים ב-2014, או בפרשת הנשק הכימי בסוריה, וראה שהמערב לא הגיב. לכן, לא התרשם גם מהאיומים הנוכחיים ופלש לאוקראינה. אם היה יודע שהמערב אינו חושש ממלחמת עולם, אולי היה מחשב את מהלכיו באופן שונה. אם, למשל, ארצות הברית היתה מנחיתה כוחות באוקראינה עוד לפני הפלישה, אפילו ל"תמרונים ידידותיים", פוטין היה עשוי להירתע מהפלישה. אולם ברגע שהנשיא ביידן הבהיר לו שלא יילחם עבור אוקראינה, הרודן הרוסי הסיק שמולו עומדים אנשים שלא מעוניינים במלחמה בשום מחיר, והוא התנהג בהתאם. ביידן אפילו הדגיש ואמר שלא ילחם באוקראינה בשום מצב ובשום תנאי, במקום לשמור על עמימות, ובכך הבהיר למעשה לפוטין שגם אם ישתמש בנשק כימי, גם אם יגייס שכירי חרב סורים, גם אם יכפה על בלארוס להיכנס למלחמה וגם אם יטחון את ערי אוקראינה לאבק רדיואקטיבי, לא תהיה התערבות צבאית אמריקאית. והסנקציות? דווקא בגלל השפעתן החונקת, פוטין עלול להתנהג כמו יפן בדצמבר 1941, כלומר, לנסות להרחיב את המלחמה ולפלוש למדינות סמוכות בכדי להשיג עוד משאבים ולשבור את המצור המוטל עליו.

אפילו לא שמר על עמימות – נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. Credit: Palin Chak, Depositphotos.com

מכל מקום, במצב שאנחנו נמצאים בו, הטיעון כאילו יש להימנע בכל מחיר ממלחמת עולם שלישית – בעייתי. מי שמעלה אותו, וסבור שאפשר להקריב את אוקראינה בכדי למנוע מלחמה כזאת, צריך לשאול את עצמו האם יהיה מוכן גם להקריב את פולין, את גרמניה ואת צרפת לרוסיה, את יפן ואת טייוואן לסין, או את דרום קוריאה לצפון קוריאה? היכן יעבור הגבול, שאחריו דווקא כן אפשר לצאת למלחמת עולם, אפילו נגד מעצמה גרעינית? ואם יש גבול כזה, מדוע לא להציב אותו מוקדם יותר, באוקראינה, לפני שולדימיר ולדימירוביץ' ורודנים כמותו ישתכנעו שאף אחד לא מוכן להילחם, להקריב, ולהעמיד מולם כוח צבאי של ממש?

למרבה הצער, נראה שהיחידים שזוכרים את המסורת המערבית הנכחדת של פטריוטיזם, אהבת מולדת ונכונות להקריב – קורבנות דם ממש – עבור חירות ועצמאות, הם האוקראינים עצמם. מי שמוכן להקריב את הגברים והנשים האמיצים הללו עבור שלום העולם, עלול לגלות בעתיד שחרפה אינה מונעת תמיד מלחמה. לפעמים, כמו שאמר צ'רצ'יל, היא דווקא מזרזת אותה.

לחימת גבורה: האוקראינים משמידים שיירה רוסית בברוווארי, ליד קייב

למה היטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית?

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה להילחם בגרמניה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה הנגדי יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שדעתו של הפיהרר התבלעה עליו. האמנם? ספר חדש ופורץ דרך מאת ההיסטוריון קלאוס שמידר משחזר את תמונת המציאות שראה היטלר בראשית דצמבר 1941 וטוען שהחלטתו להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה מובנת, רציונלית להפליא – אך שגויה באופן פטאלי. ולמרבה האימה, הוא עצמו הבין זאת מספר ימים לאחר מכן, רק כשכבר היה מאוחר מדי.

Klaus H. Schmieder, Hitler's Fatal Miscalculation: Why Germany declared War on the United States (Cambridge: Cambridge University Press, 2021)

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה למלחמה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה בעלות הברית יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שהפיהרר פשוט היה מטורף.

בספר חדש ופורץ דרך, מנסה ההיסטוריון הגרמני קלאוס שמידר לענות על השאלה הזאת באופן איטי, יסודי אך רציני ומקורי להפליא. פרק אחר פרק, הוא פורש בפנינו הקוראים תמונה מלאה על הלך מחשבתו של היטלר ותמונת המציאות שראה בשנת 1941, ובמיוחד בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המלחמה ב-11 בדצמבר. לפרקים אתה מרגיש, כקורא, כאילו ראית את המציאות דרך עיניו של הפיהרר בכל תחום אפשרי, עד שהפאזל הולך ומתגבש לאיטו כתמונה מלאה. כל פרק של שמידר עוסק בתחום אחר: התדמית של ארצות הברית ויפן בעיני הפיהרר, מבצע ברברוסה ומצב המלחמה מול ברית המועצות, יחסי החוץ הסבוכים של גרמניה מול יפן, המלחמה באוויר ובים, המאבק הכלכלי בין מדינות הציר ובעלות הברית על חומרי גלם, והתפתחות תעשיית המלחמה, כאשר כל אחד מהפרקים מתנקז לבסוף למציאות כפי שנראתה בראשית דצמבר 1941. כוחו של הספר במקצועיות ומומחיות שאין שנייה לה. לרגע, שמידר יכול לתאר את המהלכים האסטרטגיים במבצע ברברוסה כמו ההיסטוריונים הצבאיים הטובים ביותר, ואז לעבור לדיון מקצועי בתעשיית הגומי, בלוחמת צוללות, בפוליטיקה היפנית או במצבו הרפואי של היטלר, הכל באותה רמה גבוהה של פירוט וניתוח.

ראשית, שמידר מפריך מספר הסברים שגויים. בשנים שלאחר המלחמה, היו היסטוריונים שטענו שכבר ב-1941 נתקף היטלר במחלת הפרקינסון, ולכן קיבל את ההחלטה הגורלית בנוגע לארצות הברית במצב של חוסר צלילות דעת. אולם, בעקבות ההיסטוריונית והנוירולוגית אלן גיבל, טוען שמידר שהן הסמים שהיטלר נטל והן מחלותיו לא השפיעו על שיקול דעתו בשלב זה, בעיקר מכיוון שתחלואיו היו עדיין קלים ולא משמעותיים. באותו הזמן, הוא גם לא חשב שהוא עומד למות וצריך להכריע את המלחמה מהר, הלך רוח שאכן פקד אותו בשלבים מאוחרים יותר.

היטלר, חולה ורועד, נובח על הגנרלים שלו בסרט "הנפילה". בדצמבר 1941 הוא עדיין לא היה כזה, והמחלות לא השפיעו על שיקול דעתו.

נהוג לומר שהיטלר תיעב את ארצות הברית, וראה בה מדינה מעורבת גזעית, דגנרטית, מלאת שחיתות, גנגסטרים וקפיטליזם חזירי, יהודי. אולם גם זה לא הסבר מספק להחלטתו להכריז עליה מלחמה. כשקוראים את התבטאויותיו של היטלר בשלמותן, ובהקשרן המלא, רואים שבתחומים מסויימים הוא דווקא כיבד את ארצות הברית ואפילו העריץ אותה. למשל, הפיהרר שיבח פעמים אינספור את הכוח התעשייתי של אמריקה ואת רוח היזמות שלה, ובמיוחד את תעשיית המכוניות, ונטה לחשוב שבזכות הפוטנציאל הכלכלי שלה ארה"ב תביס בסופו של דבר את בריטניה ותהפוך להיות כוח דומיננטי, שרק אירופה מאוחדת בהנהגה גרמנית תוכל לעצור.

הסיבה הראשונה שבגינה החליט היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, היתה מפני שלדעתו, נכון לראשית דצמבר, גרמניה עמדה לנצח את ברית המועצות. באותו השלב, הגנרלים הגרמנים עדיין לא הבינו שהתנופה של מבצע ברברוסה נעצרה, וראו את בלימתו של הצבא הגרמני מול מוסקבה כזמנית בלבד. אמנם, התקפת הנגד של מרשל ז'וקוב, שתהדוף את הגרמנים כמאה קילומטרים אחורנית, החלה כבר באותו הזמן, אולם הקצב האיטי והקבוע שאפיין את מבצעיו של ז'וקוב גרם להיטלר ולגנרלים שלו לחשוב שמדובר בהתקפת נגד אפויה למחצה, שאינה שונה בהרבה מכאלו שנכשלו כבר בעבר. הרי הסובייטים נהגו להריץ כל הזמן התקפות נגד חסרות תועלת, עתירות אבדות והרסניות. באופן אישי, היטלר לא התעניין יותר מדי בכיבוש מוסקבה אבל סבר שהסובייטים הותשו די הצורך בכדי שהצבא האדום לא יוכל להשתקם, והאמין שבשנת 1942 יוכל הוורמאכט להשמיד אותו בנקל. כמאמין מושבע בכלכלה, היטלר ייחס חשיבות רבה לכך שהרייך שלט בשלושה רבעים מתעשיית ברית המועצות שהיתה מרוכזת באגן דונצק. רק שלושה ימים לאחר הכרזת המלחמה, ב-14 בדצמבר 1941, הבין הדיקטטור לאימתו שהתקפת הנגד הסובייטית היתה אסון נורא שאיים "לקפל" את קבוצת הארמיות מרכז.

שנית, בראשית דצמבר 1941, היטלר האמין שבקרוב צפוייה נקודת מפנה במערכה על האוויר ובמערכת הצוללות על האוקיאנוס האטלנטי שתשפר מאד את מצבה של גרמניה. בשנת 1942, כך האמין, תוכל התעשייה הגרמנית להאיץ את קצב ייצור הצוללות, וכך להכריע את הקרב על התווך הימי שבין בריטניה וארצות הברית. באוויר, דגמים חדשים של מפציץ בין יבשתי, מפציץ כבד ארוך טווח (HE-177) ומטוס יירוט כבד (ME-210), יוכלו להעניק לגרמניה שליטה ניכרת בשמיים. אולם בגלל כאוס בדרגי הניהול של תעשיית האוויר והים, מחסור בכוח אדם מיומן והערכות שגויות, כל הנבואות הללו התבדו: הצי הגרמני לא הצליח להאיץ את ייצור הצוללות, וגם דגמי המטוסים החדשים לא יצאו לשדה הקרב בזמן; וכשיצאו, הם היו הרבה פחות טובים מכלי הנשק המופלאים שהיטלר דמיין לעצמו. גרינג היהיר והמנופח דרש מיצרני המטוסים שפע דרישות לא אפשריות וסותרות שסרבלו את הייצור, הובילו לבעיות טכניות וגרמו למטוסים החדשים להתרסק לעיתים קרובות עם טייסיהם. אתרע המזל, ובזמן שהיטלר החליט להכריז מלחמה על ארצות הברית, נתונים שגויים מקברניטי התעשייה הכניסו אותו לפרץ של אופטימיות. כשזה דעך, הפור כבר נפל והיה מאוחר מדי להתחרט.

WW2 Technology: German U-Boats - Ran Levi
היטלר האמין שייצור הצוללות יביא למפנה במלחמה על האוקיאנוס האטלנטי – צוללת גרמנית

הגורם השלישי שסייע להיטלר להכריע היה הערכת חסר של ארצות הברית. בשלהי 1938, בעקבות מאורעות ליל הבדולח, גירשו האמריקאים את השגריר הגרמני בארצות הברית, דיקהוף, שדווקא היה ריאלי ומפוכח יחסית. הדיפלומטים שנשארו, הציר הנס תומסן והנספח הצבאי גנרל פרידריך פון בוטישר, ציירו לפיהרר תמונה מפורטת, אמינה בחלקה הגדול אולם מוטה בנקודות מפתח. אף שהשניים לא היו מעוניינים במלחמה מול ארצות הברית, בוטישר, במיוחד, נטה להגזים בהערכה של בעיות אמיתיות בתעשייה הצבאית האמריקאית, ובעיקר לא הבין עד כמה מהר תוכל ארצות הברית להתגבר עליהן. כתוספת, הוא גם נטה להגזים בכוחם של כל מיני גזענים ואנטישמים בדרום שהתנגדו למדיניות של רוזוולט.

שיקול חשוב של ההנהגה הגרמנית נגע גם לבעית הגומי. מרגע שהיפנים פלשו לדרום מזרח אסיה, הם ניתקו את האמריקאים מתשעים אחוז של מצבורי הגומי הטבעי בעולם. האמריקאים אמנם צברו מלאי אסטרטגי מראש, אבל היה ברור שזה לא יוכל למלא את כל צרכיהם במלחמה ממושכת. הגרמנים, שהצטיינו באופן יחסי בייצור גומי סינתטי, לא העריכו עד כמה האמריקאים יוכלו לבנות במהירות תעשייה בתחום הזה כמעט מאפס, משום שמאמציהם [של האמריקאים] עד אותו הזמן לא היו מוצלחים במיוחד.

הגרמנים לא האמינו שהאמריקאים יוכלו לבנות תעשיית גומי סינתטי מאפס. בתמונה – פועל ייצור במפעל גומי סינתטי בארצות הברית

הגורם הרביעי היה הערכה של היטלר, שארצות הברית תתקוף אותו בכל מקרה – הערכה שאין לנתקה  מהמדיניות האמריקאית כפי שהתפתחה בשנת 1941. לא מפתיע שנשיא ארצות הברית, רוזוולט, תמך בבריטניה והתנגד בגלוי לשאיפות ההתפשטות של גרמניה ויפן, מסיבות אידיאולוגיות, דיפלומטיות ופוליטיות-פנימיות כאחד. עם זאת, רוזוולט התקשה להתגבר על הבדלנים בקונגרס ובציבור ולהיכנס למלחמה. כנגדו  עמדו בעיקר "חוקי הנייטרליות". הראשון שבהם התקבל ב-1935, בעקבות הפלישה האיטלקית לאתיופיה, ושני חוקים נוספים התקבלו ב-1936 וב-1937. החוקים הללו אסרו על ארצות הברית למכור נשק לצדדים לוחמים, להעניק להם קרדיט או הלוואות ולהוביל אליהם סחורות צבאיות.

 ב-2 בספטמבר 1940, לאחר מאבקים רבים, הצליח רוזוולט להעביר בקונגרס עסקה של "משחתות תמורת בסיסים" עם בריטניה. ארצות הברית העבירה לבריטים חמישים משחתות ישנות, תמורת זכויות שימוש בבסיסים בריטיים ימיים ברחבי האימפריה. הצעד החשוב הבא של רוזוולט היה בדצמבר 1940, כאשר התחיל לדחוף את תוכנית החכר והשאל. כדי להסביר זאת לציבור ולקונגרס, הוא השתמש במשל הצינור – אם הבית של השכן שלי בוער, אני אשאיל לו את צינור הגן שלי ולא אבקש ממנו תשלום מראש. הסיבה: לבריטניה כבר לא היה כסף לשלם עבור סחורות אמריקאיות. בנאום רדיו ב-28 בדצמבר הגדיר רוזוולט את ארצות הברית כ"מחסן הנשק של הדמוקרטיות". ב-8 בפברואר הצליח הנשיא להעביר את החכר והשאל בקונגרס, וחתם עליה כחוק ב-11 במרץ. ב-7 בנובמבר 1941, הרחיב רוזוולט את התוכנית גם לברית המועצות.

במקביל, הסלים רוזוולט את העימות מול גרמניה. ב-9 באפריל, הוא הכריז על גרינלנד, קודם לכן קולוניה דנית, כפרוטקטורט אמריקאי. ב-16 ביוני 1941, האמריקאים "קיבלו" את איסלנד מהבריטים. לאחר קבלת איסלנד, רוזוולט הרחיב את "אזור הביטחון" מסביב ליבשת אמריקה, שאליו אסור לגרמנים להיכנס, כמעט עד איסלנד, ציווה על הצי האמריקאי ללוות אוניות בריטיות עד לקצה האזור, ואפילו להטביע אוניות גרמניות, תוך כדי מצג (לפעמים מצג שווא) כאילו הגרמנים אשמים בכל אחת מהתקריות. ההוראות של הצי האמריקאי היו לתקוף כל ספינה או צוללת גרמנית שאיימו על הנתיב בין ארצות הברית לאיסלנד.

להשאיל צינור גן – נאום "החכר והשאל" של רוזוולט

היטלר, שבאביב וקיץ 1941 פחד עדיין ממלחמה מול ארצות הברית, הגיב בריסון מפתיע לפרובוקציות האמריקאיות הבלתי פוסקות. עם זאת, בעיקר בלחץ הצי, הרחיב ב-1 באפריל את אזור המלחמה הגרמני לאיסלנד, דבר שיצר מים חופפים בין תחום הלחימה הגרמני לאזור הביטחון האמריקאי והפך תקריות ימיות לבלתי נמנעות. ביולי, לאחר כיבוש איסלנד בידי ארצות הברית, הפיהרר המשיך לאסור על תקיפת ספינות אמריקאיות ואפילו ספינות לא מזוהות, אך גם אמר שמפקדי צוללות ש"יטעו בזיהוי" לא ייענשו. ב-9 באוגוסט החמיר פיקוד הצי את הוראות הפתיחה באש, ובעיקר התיר לתקוף, בליבת אזור המלחמה, גם ספינות שלא זוהו, כל עוד לא ברור שהן אמריקאיות. מפקד הצי, גרנד אדמירל רדר, הפציר בהיטלר להחמיר את הוראות הפתיחה באש ולתקוף גם ספינות אמריקאיות שהובילו אספקה לבריטים או ליוו ספינות בריטיות, אך נענה בסירוב.

כדי לתקוע קיסם נוסף בעיניו של הפיהרר, נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל ב-14 באוגוסט 1941 כדי לחתום על האמנה האטלנטית, מצע אידיאולוגי לניהול המלחמה. ארצות הברית, שהיתה עדיין נייטרלית, הכריזה עתה בריש גלי שאחת ממטרותיה היא השמדת הרייך השלישי. בו בזמן, הצליחו אנשיו של רוזוולט בקונגרס לרוקן את חוק הנייטרליות של 1939 מכל תוכן על ידי ביטול סעיפיו המשמעותיים. בניגוד לציפיות של הנציגים הגרמנים בוושינגטון, הבדלנים בקונגרס לא הצליחו לבלום את יוזמות הנשיא, שעברו לבסוף כולן בשני בתי המחוקקים.

ב-4 בספטמבר, 1941, ספינה אמריקאית בשם גריר, ששטה ליד איסלנד, הותקפה בידי צוללת גרמנית. כתוצאה מכך, ב-11 בספטמבר, רוזוולט הוציא הוראה שידועה כ-Shoot on sight, שהסמיכה את הצי האמריקאי לתקוף באופן מיידי כל כלי שיט שמסכן כלי שיט אמריקאי או ספינות של מדינות אחרות שעוסקות במסחר באזור הביטחון האמריקאי. ב-17 בנובמבר, חיסל רוזוולט סופית את חוקי הנייטרליות, כאשר התיר לספינות סוחר אמריקאיות לשאת חימוש נגד צוללות ולהיכנס לנמלים של מדינות המעורבות במלחמה, קרי, בריטניה.

כפי שטוען שמידר, הראיות מצביעות על כך שההתגרויות האמריקאיות באיסלנד לא היו הגורם המכריע בעיני היטלר. אפילו דניץ לא ראה בהן מכשול משמעותי מדי למלחמת הצוללות שלו. מבחינת היטלר, הקאזוס בלי היה ההחלטה ב-17 בנובמבר להתיר לספינות אמריקאיות ללוות את הבריטים לנמלים שלהם, דבר שימנע הן מהצי הגרמני והן מהלופטוואפה לפגוע בספינות המתקבצות בנמלים, כמו גם ההרחבה של החכר והשאל לברית המועצות ב-7 בנובמבר. ועדיין, אפילו בשלב זה, היטלר היסס להכריז מלחמה, והעדיף שהאמריקאים יעשו זאת לפניו.

כאן, נכנס הגורם החמישי, האחרון והמכריע שהטה את הכף: בדצמבר 1941 היטלר חשב שיש לו הזדמנות חד פעמית, בלתי חוזרת, לכרות ברית אסטרטגית אמיתית עם היפנים. במשך שנים של דיונים מול היפנים, הגרמנים התאכזבו והותשו פעם אחר פעם מאופיה הייחודי והבלתי אפשרי של הפוליטיקה היפנית, סוג של מאבק סיעתי מתמיד שדרש קונצנזוס צבאי-אזרחי, ובין הסיעות הצבאיות השונות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות, קונצנזוס שכמעט אף פעם לא הושג. הגרמנים שבעו הבטחות מהיפנים: פעם אחר פעם הבטיחו להם דיפלומטים וגנרלים יפנים (הבולט מביניהם – גנרל בשם בנזאי שביקר בגרמניה באוגוסט 1941) שיפן עומדת לתקוף את ארצות הברית. גם שר החוץ מצואוקה הבטיח הבטחות גרנדיוזות ונטה לסגת מהן. הסיבה היתה שכמעט תמיד מישהו הכשיל את הקונצנזוס הטוקיואי ברגע האחרון. אולם בדצמבר 1941, היטלר הבין שהצבא היפני הצליח לגבש קונצנזוס נדיר לתקוף את ארצות הברית. הגרמנים חששו שאם לא יחזקו את הקונצנזוס הזה בנכונות להכריז מלחמה מצדם, רגע החסד בטוקיו יחלוף במהרה, ויפן תגיע להסדר מהיר עם האמריקאים על חשבונה של גרמניה.

לסיכום, כאשר היטלר קיבל את ההחלטה להכריז מלחמה על ארצות הברית ב-4 בדצמבר, ואז, סופית, ב-11 בדצמבר 1941, הוא האמין ש:

  1. אמנם ארצות הברית היא מדינה חזקה מבחינה תעשייתית עם רוח נועזת ויזמית, ענק שקשה מאד להביס אותו, אולם:
  2. גרמניה עומדת להכריע את ברית המועצות בשנת 1942
  3. מצב המלחמה מבחינת גרמניה טוב, ואף ילך וישתפר, הן במערכה מול ברית המועצות, הן באוויר והן בים.
  4. תעשיית המלחמה האמריקאית במצב גרוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שיפן שולטת על 90% ממרבצי הגומי הטבעי בעולם.
  5. ארצות הברית ממילא תיכנס למלחמה ב-1942
  6. הרגע הזה, שהיפנים מוכנים להילחם מול ארצות הברית ולבוא לעזרת גרמניה, הוא רגע חולף של קונסטלציה רגעית במערך הכוחות היפני. אם כבר להיכנס למלחמה, אז עדיף לעשות זאת ברגע הזה.

לפיכך, טוען שמידר, ההחלטה של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה רציונלית מנקודת המבט של דצמבר 1941. אולם מספר ימים לאחריה, התגלו בקיעים הולכים ומתרחבים בתמונה הורודה. ההצלחה הגרמנית בחזית המזרח הפכה לכישלון מדשדש, דגמי המטוסים שהובטחו התגלו כבלון נפוח, ייצור הצוללות לא הואץ באופן משמעותי, וגם יפן – כפי שהתחוור לברלין – ניהלה מלחמה משלה בלי לשתף פעולה באופן יעיל עם גרמניה. היטלר ניצב מול צבת של אויבים שסגרו עליו את הרשת לאט וביסודיות, עד שבסופו של דבר הכריעוהו. באופן אירוני, טוען שמידר, ההחלטה המוטעית ביותר של היטלר במלחמה, היתה אולי אחת ההכרעות הרציונליות ביותר של המשטר הנאצי.

הסמוראי המחדש: רעיונותיו המהפכניים של מיאמוטו מוסאשי

מיאמוטו מוסאשי, מגדולי אמני הלחימה היפנים בעת החדשה המוקדמת, היה אחד מהתיאורטיקנים המעניינים והחדשניים ביותר של הלחימה ביפן המסורתית. גיא רנן, שתרגם מיפנית קלאסית את יצירתו הגדולה, ספר חמש הטבעות, טוען בטור אורח לינשוף כי מוסאשי גילה עצמאות מחשבתית נדירה בחברה מסורתית, והפיק תובנות שערכן גדול גם בימינו אלה.

Miyamoto Musashi-Portrait-Edo-period.png
מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645)

מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645) היה סמוראי ואוֹמן לחימה בחרב מהמעלה הראשונה, ונחשב אולי לגדול לוחמי החרב במסורת היפנית. במהלך חייו ערך יותר משישים דו-קרבות ולא הפסיד אף לא באחד. הוא גם השתתף בשלוש ממערכות המלחמה הגדולות של תקופתו (קרב סקיגהרה ב-1600, המערכה על טירת אוסקה ב-1615, ודיכוי מרד שימאברה ב-1638). מוסאשי הפך ברבות השנים לגיבור תרבות יפני – נכתבו על אודותיו ביפן עשרות מחזות, ספרים וספרי מָאנגָה (קומיקס יפני), והופקו אין ספור סדרות טלוויזיה וסרטים המספרים על מהלך חייו.

בערוב ימיו התבודד במערה בשטחו של מקדש זן, לא הרחק מהעיר קוּמָמוֹטוּ אשר באי קיוּשוּ. במערה זו העלה על הכתב את תורתו, שהתגבשה במהלך שנים של לחימה ובעזרת תובנות שהגיע אליהן בשנים מאוחרות יותר. זהו ספר חמש הטבעות. הספר נכתב כדי לשמש חומר עזר לתלמידי דרך הלחימה של מוסאשי, חיבור המתמצת את עיקרי התאוריה והפרקטיקה של שיטתו, אך יש בספר הרבה יותר. הספר מציג את תפיסת החיים של מוסאשי כלוחם וכסמוראי, את דרך מבטו על העולם ועל מקומו של האדם בו.

הספר זכה לפופולריות רבה גם במערב. הוא תורגם לשפות רבות ושווק כספר המפתח להבנת סוד הכוח היפני וכמדריך לאסטרטגיה העסקית של חברות יפניות. הספר ידוע כמובן ביפן ורבים קוראים אותו. גם שם הוא ממשיך לצאת עד ימינו במהדורות שונות, בתרגום ליפנית מודרנית ובצרוף פרשנויות חדשות; כמעט תמיד הוא נתפס כמקור השראה והכוונה לבניית אופי חזק, הנותן כלים לחיים מלאים תוך הגעה למיצוי היכולות האישיות. על אף שהספר הוא יציר של תקופה ותרבות כה שונים משלנו, יש בו נקודות מבט מרתקות כמו גם עקרונות מעשיים הניתנים ליישום בחיים המודרניים.

מוסאשי יוצא דופן בנוף היפני של תקופתו. חשיבתו עצמאית ונון-קונפורמיסטית, הוא אינו מושפע ממסורות, מנהגים ותכתיבים חברתיים. מאפיינים אלה ניכרים לא רק בכתיבתו, אלא גם באישיותו ובמהלך חייו. מוסאשי נשאר כל חייו עצמאי – רוֹנִין, סמוראי ללא אדון, ללא מחויבות רשמית אך גם ללא התמיכה והביטחון שבהשתייכות. המאמר הקצר הזה יציין מספר מאפיינים של חשיבה כמו-מודרנית, מאפיינים הזרים לחשיבה היפנית המסורתית, המופיעים באופן בולט במשנתו.

האינדיבידואליזם של מוסאשי נוכח מאוד בספר חמש הטבעות. הוא כותב בשפה מקורית משלו. בתקופתו, כחלק מהמחשבה הקונפוציאנית שדגלה בהסתמכות על חכמת העבר, היה נהוג לבסס טיעונים ודעות על טקסטים קנוניים קדומים או 'אמיתות' מושרשות ומקובלות. בניגוד למקובל, כפי שהוא מעיד בעצמו בהקדמה לספר, הוא אינו נשען כלל על מושגים ורעיונות בודהיסטיים או קונפוציאניים שרווחו באותה תקופה, ואף לא נעזר בחיבורים צבאיים או אסטרטגיים קודמים. גם כשהוא שואל מושגים קיימים הוא יוצק בהם תוכן אחר, שונה מן המקובל. מחשבתו עצמאית לגמרי ומבוססת רק על ניסיונו ותובנותיו האישיים.

מוסאשי הוא ריאליסט גדול, שאינו מתייחס לתפיסות ומושגים מטאפיזיים, רוחניים או דתיים, ולא משתמש בהם כשהוא פורשׂ את משנתו. הוא אינו מדבר על התגלות או מפגש עם ישות עליונה כזו או אחרת שהעניקה לו את סודות הלחימה – דבר שהיה נפוץ ביותר בקרב מייסדי שיטות לחימה ביפן המסורתית. הוא גם אינו עוסק בכוחות מיוחדים המגיעים מתוך תרגול רוחני כלשהו. זאת אף על פי שתפיסות כאלו היו נפוצות בטקסטים על אומנויות לחימה אז, ובמידה רבה גם היום. כפי שמשנתו מַכתיבה, הוא תמיד נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, ונותן מקום אך ורק למה שעבר את המסננת האכזרית של לחימה לחיים ולמוות.

הוא בולט כנון-קונפורמיסט בתוך התרבות היפנית של תקופתו. אחדים מרעיונותיו מהפכניים, וקוראים תיגר על המסורת והמוסכמות הנהוגות ביפן, שאז כמו היום היו בעלות השפעה חברתית חזקה ביותר. בין התפיסות הייחודיות לו ניתן לציין את גישתו להוראה, שדוגלת בהתאמת החומר והקצב לכל תלמיד ותלמיד לפי יכולתו. הוא התנער ממסורות של "ידע סודי" וחומר מתקדם ואפוף מסתורין הנמסר רק למתי מעט, ובכך למעשה צידד בשיתוף ידע והפצתו. הוא גם אינו מהסס למתוח ביקורת על מוסכמות נהוגות בעולם אומנויות הלחימה, וכן תפיסתו סותרת לעיתים את מהותו של אתוס מעמד הסמוראים. עקרון ההקרבה העצמית לפיו הסמוראי לא יהסס להקריב את חייו לטובת אדונו, המשימה או חובתו, אינו מקובל על מוסאשי שאומר שעל הסמוראי להילחם כדי לנצח תמיד וכדי להישאר בחיים.

אא

נקודה חריגה נוספת במחשבה היפנית של התקופה, וחשובה ביותר במשנתו, היא תפיסת ההסתמכות העצמית שלו. לפי גישתו, גם בתוך מציאות שבה כל אחד הינו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי שבו הוא חי, בסופו של דבר גורלו של אדם בידיו. קארמה או גורל מוכתב מלמעלה אינם קיימים, על האדם ללכת בדרכו שלו ולא להסתמך על אחרים או על המסורת. גם אין להסתמך על בודהא או על האלים, או כפי שכתב: יש לכבד אותם אך לא לבקש מהם דבר.

בעולם בעל הירארכיה קפדנית בו מסורות ומנהגים נוקשים, יחד עם מוסכמות חברתיות ואמונות עתיקות הכתיבו את מסלול חייהם של רוב האנשים, מוסאשי חשב וחי אחרת. מלבד אינדיבידואליזם, מקוריות, יצירתיות, ושיתוף ידע, ישנם עקרונות 'מודרניים' נוספים המופיעים בכתיבתו של מוסאשי שוב ושוב:

השכלה: הוא גרס שיש לרכוש ידע ומיומנויות מגוונות (ואכן מוסאשי היה בין השאר גם צייר מחונן, מעצב גנים, מתכנן ערים ואסטרטג צבאי) שיעזרו להבנה טובה יותר של המציאות.

אנליזה: איסוף נתונים וניתוח. הוא כותב רבות על החשיבות של השימוש הנכון בידע, בחושים ובאינטואיציה כדי לאבחן לעומק את היריב, את הסיטואציה ואת הסביבה. רק מתוך הניתוח הכולל הזה של מצב העניינים והבנה נכונה של הנסיבות, ראיה נכוחה של המציאות, לטוב ולרע, ניתן לקבל החלטה על דרכי פעולה.

תועלתנות:  זהו הקו המנחה בחשיבתו. אסור ללכת שבי אחר הטיות חשיבה או רגש כאלו ואחרות, יש להשתמש אך ורק במה שמועיל ולזנוח את מה שאינו. רק מה שמקדם לעבר הניצחון (או כל מטרה אחרת) ראוי שנעשה בו שימוש.

מצוינות: על הלוחם להתאמן ולתרגל עצמו ללא הרף. יש לשאוף תמיד להשתפר ולהתעלות, להיות הטוב ביותר בכל דבר שתעשה. ההתקדמות יכולה להיות איטית אך היא תמיד שם. ערך זה מתומצת יפה באחד המשפטים בספר: "היום אנצח את עצמי של אתמול".

גמישות מחשבתית: מוסאשי מדבר רבות על הסכנה שבתלות, תלות בהרגלים, בכלים או באנשים. על הצורך להתאים את דרכי הפעולה והאמצעים למצב, כל פעם מחדש. על הצורך לשנות תכניות בהתאם למציאות, ועל החיסרון במחשבה 'מרובעת' ומקובעת.

אחריות: מוסאשי כתב כי אין לצפות לעזרה מאחרים אלא לסמוך על עצמך בלבד. אדם, באמצעות משמעת עצמית, פיתוח יכולותיו על ידי תרגול בלתי פוסק, וראִייה נכוחה של המציאות, יכול לשפר עצמו, להתקדם ולהגיע אל מטרותיו. צדו האחר של מטבע זה הוא ההבנה שאין להאשים אחרים, או לתלות את הכישלונות בַּסביבה, במזל או בכוח עליון. מה שהאדם עושה הוא באחריותו הבלעדית.

דמותו של מוסאשי מצטיירת לרוב כדמות של לוחם אומן, עשוי ללא חת שאין שני לו בלחימה בחרב. פחות ידועה העובדה שהיה גם אומן ואיש אשכולות. מאמר זה נועד להטיל אור על פן נוסף ומרכזי באישיותו; היותו פורץ דרך, בעל חשיבה שונה, עצמאית ומקורית שהתנתקה מכבלי החברה, המסורת והחינוך היפנים המקובלים למעמדו ותקופתו. כפי שכתוב בספרו, הוא לא רק הטיף או לימד את דרכו של הלוחם, הוא היה לדרך, וגילם אותה בחייו וחשיבתו.

קורמורן – ציור מאת מיאמוטו מוסאשי

איך להשתמש במחוות רגשיות? מסאדאת עד עבאס

כדי להשיג פריצות דרך פוליטיות, אין די באסטרטגיה רציונלית: חובה לדעת להשפיע על הרגשות של מי שעומד מולך. בעיתוי הנכון, מחווה רגשית מחושבת היטב יכולה לשבור קירות ולמוסס סלעים. ינשוף אסטרטגי על שימוש נכון ברגשות, מאנוואר סאדאת ועד מנסור עבאס.

מנסור עבאס חותם על ההסכם הקואליציוני. קרדיט: מפלגת רע"מ.

בסרט בדיוני על חייו של אברהם לינקולן, סיפר הנשיא האמריקאי הגדול על עברו כממפה שטחי פרא. ארץ השממה, אמר, מלאה במעקשים רבים: ביצות, מתלולים בוגדניים, יערות, הרים, מדבריות. הסייר שרוצה לצלוח את כל אלו חייב לדעת לאלתר דרכי קיצור, לפרוץ נתיבים, לעקוף ולנוע בניגוד למתוכנן. אם ידבק בתוכנית נוקשה שנקבעה מראש – אחת דינו להיכשל. אך בו בזמן, עליו להביט שוב ושוב במצפן שלו ולחקוק בתודעתו את הכיוון הכללי של התנועה, לבל ישכח לאן עליו להגיע. אכן, אפשר להגדיר את אמנות האסטרטגיה כשילוב בין כיוון ברור וקוהרנטי (מה אני רוצה להשיג), לבין אלתור מתמיד בכל הנוגע לדרך ולאמצעים (כיצד לעקוף מכשולים ולהשתמש באופן מיומן במשאבים שיש ברשותי). מבחינה זו, אחד האסטרטגים הגדולים במזרח התיכון היה ללא ספק נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת. זה ידע תמיד להיכן הוא רוצה להגיע – מיצובה של מצרים כמוקד כוח עצמאי, השבת כבודה והחזרת השטחים שנלקחו ממנה – אך אלתר בנוגע לאמצעים: גירוש היועצים הסובייטים, מעבר לגוש המערבי, מתקפת פתע על ישראל, ופריצה למשא ומתן ושלום, ראשון מסוגו, עם המדינה היהודית. יהיה זה מוגזם לומר שסאדאת תכנן את כל הצעדים הללו מראש כרשימה סדורה; חלק מהם היו ללא ספק אלתורים שנבעו מצרכי השעה. אולם בכל נקודה, חישב סאדאת כיצד כל צעד מדיניות ישרת את המטרה הגדולה שלו, וכלכל את מהלכיו בהתאם בלי להיכנע להפרעות, התנגדויות והסחות דעת.

אולם ניתוח רציונלי של מהלכי סאדאת, כפי שעשינו לעיל, משקף רק חלק מהפאזל האסטרטגי שלו. למעשה, מרכיב חיוני, שבלעדיו כל השיקולים והחישובים הרציונליים לא היו עובדים, הוא שימוש מרשים של הנשיא המצרי באמנות שמכונה לעיתים "תיאטרון פוליטי": מחוות סמליות מתוכננות היטב, שנועדו לנהל את רגשות הקהל, למוסס התנגדויות ובכך לכוון את אלו שעומדים מולו לכיוון הרצוי. כך, למשל, הבין שמצרים זקוקה לניצחון סמלי, השבת כבודה במלחמה, בכדי להכין את הציבור והאליטות המצריות לשלום עם ישראל. ובאותה מידה, פיצח את די אן איי הפסיכולוגיה הישראלית – החרדה המתמדת של המדינה היהודית לקיומה – והצליח למוסס את הפחדים הללו באמצעות ביקורו המתוקשר בירושלים. בלי הדרמה של ביקור סאדאת, שהראתה לציבור הישראלי, משמאל ומימין, שהאויב הגדול של אתמול מוכן לא רק להכיר בזכויותיו אלא גם לדבר עמו כשווה אל שווים, סביר שממשלת בגין לא היתה מוכנה לוותר על כל סיני. כמובן, בכדי לנהל רגשות לא מספיק לבצע מחוות סמליות, אלא לדעת לבצע אותן בעיתוי הנכון ובאופן שימקסם את האפקט התקשורתי שלהן. אם סאדאת, למשל, היה מבקר בישראל אבל אומר שוב ושוב לתקשורת שנגרר לביקור בעל כורחו, היה מתמקח בקולניות על פרטי טקס שוליים שנועדו לבטא הכרה חלקית בלבד במדינה היהודית, או מסרב לבקר באתרים סמליים כיד ושם, האפקט הרגשי של הביקור היה נפגע ככל הנראה באופן משמעותי.

הסיפור אינו מוגבל לסאדאת בלבד. ככלל, ניתן לטעון שמחוות רגשיות וסמליות מתוכננות היטב הן חלק חשוב מאד מכל אסטרטגיה מדינית או משא ומתן. אולם למרבה הצער, מעט מאד מדינאים מבינים את חשיבותן, ומעטים אף יותר יודעים להשתמש בהן כראוי. תשוו את הרצון הטוב שנוצר בישראל, למשל, במהלך ביקור המלך חוסיין אצל משפחות הנרצחות לאחר הפיגוע בנהריים, לעוינות שנוצרה עקב חמיצותם של מנהיגים ערבים כחאפז אל אסד, יאסר ערפאת ואפילו חוסני מובארכ. אסד ביקש מהישראלים, בסופו של דבר, בדיוק את מה שקיבל סאדאת. אם היה מיומן כמו הנשיא המצרי בפריטה על רגשותיו של הציבור הישראלי, יתכן מאד שהיה מקבל את מבוקשו. במקום זאת שידרו הוא ושר החוץ שלו עוינות, חמיצות וחשבונאות קטנונית (א-שרע זעם אפילו שצילמו אותו ואת ברק ביחד בחדר כושר במהלך המו"מ), והתוצאות היו כושלות בהתאם. מנגד, אהוד ברק היה פוליטיקאי כל כך גרוע, בדיוק מפני שלא הבין את חשיבותם של כבוד, רגשות וסמליות, והשפיל את שותפיו הפוליטיים הישראלים ובני שיחו הערבים למו"מ שוב ושוב. חשוב להדגיש: אני לא מנסה לטעון שמחוות סמליות יכולות לחולל ניסים, לגשר על פערים מהותיים או על אינטרסים שסותרים זה את זה. המו"מ בין ישראל לפלסטינים, למשל, נכשל בשל סיבות עמוקות בהרבה מחמיצותם ההדדית של ברק ושל ערפאת. אבל אם האסטרטגיה נכונה, הצדדים בשלים להסכם, המחלוקות ניתנות לגישור ומה שמונע את הצעד הסופי הוא חששות הדדיים, אי אמון וחוסר ביטחון, אזי מחווה סמלית מחושבת היטב יכולה לסגור את הפער.

דוגמא מובהקת לכך, הפעם מימינו אנו, היא כניסתה המפתיעה של רע"מ בראשות מנסור עבאס לקואליציה, צעד שהביא (ועוד עתיד להביא) הישגים חסרי תקדים לפוליטיקה הערבית ולציבור הערבי בישראל. כמו סאדאת, גם עבאס הצטייד באסטרטגיה רציונלית להפליא, מחושבת וארוכת טווח, תוכנית הדרגתית שנועדה לפרוץ את הטאבו המקודש לכאורה שמנע ממפלגות ערביות להיכנס לקואליציה ישראלית. כתבתי על האסטרטגיה הזאת ביתר פירוט כאן. אולם חשוב להדגיש שכל מהלכי השחמט הנועזים של עבאס – הפרישה מהרשימה המשותפת, זיהוי המשבר הקואליציוני בישראל, ניצול מצוקתו של נתניהו כדי לקבל "הכשר", ואז שימוש באותו הכשר בכדי לכרות ברית עם יריבי נתניהו – כל אלו לא היו עובדים אלמלא השתמש יו"ר רע"ם בשורה של מחוות סמליות ורגשיות שנועדו לדבר ללבו של הציבור היהודי. אם ננתח את המחוות הללו, נראה עלייה איטית ומתמדת בווליום. ראשית כל הנאום בנצרת, עם דגלי התנועה האסלאמית, שבו התנער מטרור ומאלימות פוליטית; לאחר מכן הנאום בכנסת, עם דגלי ישראל, שבו דיבר שוב על רצונו בשותפות; הביקור בבית הכנסת השרוף במבצע שומר החומות, גינוי פיגועים אפילו כנגד מתנחלים, בניגוד מוחלט לטאבו השורר בחברה הערבית, ולבסוף – הכרה בישראל כמדינה יהודית. כל מחווה בפני עצמה היתה דרמטית מספיק בכדי ליצור קשב בציבור היהודי, אך מתונה מספיק בכדי לא לקרוע את החבל שמחבר בין עבאס לבין הציבור הערבי השמרני והממסד החשדן של התנועה האסלאמית. עבאס עבד בשיטת "1,2,3 ניסיון". בכל פעם שהצליח להתגבר על ההתנגדות בציבור הערבי לאחת המחוות, הגביר מעט את הווליום בכדי לשמר את המומנטום בציבור היהודי. כל זאת תוך כדי ניצול הזדמנויות, הימנעות מטעויות, שיווק של הישגים לציבור הערבי פנימה, ונכונות אמיצה להתגבר על התנגדות פנימית קשה ולעיתים אף אלימה. יש לדרכו של עבאס מתנגדים רבים ומרים, הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי, אולם אפילו הם חייבים להודות שתוכניתו הרציונלית לבדה, ללא הממד הרגשי, ככל הנראה לא היתה משיגה את מטרתה. מנסור עבאס, במידה רבה, הוא אנואר סאדאת של הציבור הערבי בישראל.

טקטיקה נכונה של ניהול רגשות יכולה לעזור לא רק להשיג פריצות דרך היסטוריות, אלא גם לשמש צדדים מסוכסכים שעדיין אינם יכולים לסגור את הפערים ביניהם לשם מניעת הידרדרות, קצירת הישגים חלקיים או הכנת הקרקע למהלכים גדולים יותר. גל ברגר, כתב הפלסטינים של כאן 11, אמר בצדק בראיון לפודקאסט עוד יום כי המחווה של גנץ, להזמין את אבו מאזן לביתו הפרטי בראש העין, עוררה התלהבות חריגה בהנהגה הפלסטינית, וסייעה במידת מה לאסטרטגית "צמצום הסכסוך" שגנץ מנסה לקדם. ומי ששואל מה הפלסטינים יכולים לעשות כדי לצאת מהמבוי הסתום, להתחיל לשפר עמדות מול ישראל ולסלול את הדרך לשינוי פוליטי במדינה היהודית, צריך לחשוב לא רק על אסטרטגיה רציונלית אלא גם על מחוות רגשיות. מבחינה זו מחמוד עבאס יכול ללמוד הרבה מאד ממנסור עבאס. מה יהיה, למשל, אם הנשיא הפלסטיני יודיע שהוא מעוניין לנאום בכנסת ולהכיר באופן רשמי בישראל כמדינה יהודית? בעיתוי נכון, לאחר הכנות מדוקדקות ובליווי צעדים מעשיים מתאימים בשטח, צעד כזה יכול לחולל שינוי משמעותי, אם לא דרמטי, ביחסו של הציבור הישראלי לסוגיה הפלסטינית.

ולבסוף, כדי לא להשאיר את הפוסט הזה ברמה התיאורטית בלבד, להלן מדריך הינשוף למחוות רגשיות ברמה הדיפלומטית והפוליטית:

  1. בחר עיתוי נכון. ההשפעה של מחווה רגשית עשויה להיות עוצמתית, אולם תמיד תהיה מוגבלת בזמן. יש לבצע אותה בעיתוי שבו דעתו של הצד השני אינה מוסחת, ובהתאמה למהלכים אסטרטגיים ממשיים על הקרקע. עדיף לבצע מחוות כאלו כאשר יש כבר חפיפה מסויימת בין האינטרסים שלך לאלו של היריב – כך השפעתן תהיה מקסימלית.
  2. למד את היריב: אלו מחוות רגשיות ישפיעו עליו יותר מאחרות? מה הנקודות הרגישות שלו? האם הוא מחפש כבוד, התחשבות דתית, הבנה לליבו, הכרה בעוול שנעשה בעבר, ערובות לבטחונו, הכרה בסמליו? כל אחת מהנקודות הללו תגזור מחוות שונות.
  3. גם למחוות רגשיות יש ווליום. בחר מחוות מתונות יותר בכדי להשיג הישגים טקטיים, ושמור את המחוות הדרמטיות ביותר להזדמנויות אסטרטגיות.
  4. הימנע מצעדים שיעימו על המחווה האסטרטגית ויבטלו את ערכה, ובעיקר מ"דיבור כפול". זו היתה אחת מטעויותיו הגדולות ביותר של יאסר ערפאת. אם סאדאת היה מתראיין לעיתון ערבי ואומר שההכרה בישראל היא צעד זמני בדרך להשמדתה, ככל הנראה ביקורו בירושלים לא היה מתקיים, ואם כן – היה יעיל הרבה פחות.
  5. יש מנהיגים שנוקטים בטקטיקה של דיבור כפול בכדי לרכך את ההתנגדות בצד שלהם למחווה כלפי היריב. זו טעות. כפי שכתבתי בסעיף 4, דיבור כפול יפחית את הערך של המחווה. כדי להתגבר על התנגדויות תמיד דאג לאבטח את העורף שלך על ידי הכנת השטח מראש. כשאתה מדבר לציבור שלך בשפה שלו אתה יכול לתת דגשים ייחודיים (למשל להסביר כיצד המחווה תשרת את האינטרסים שלו) אך אל תאמר דבר שיסתור את המחווה. אם אין לך אומץ להתגבר על התנגדות, ממילא המחוות שלך יהיו חסרות כל ערך.
  6. במלחמה, אסטרטג טוב מתכנן את הקרבות שלו כך שכל אחד מהם יתרום באופן הדרגתי להשגתה של מטרה ארוכת טווח. כך גם בעולם המחוות הרגשיות. התאם את המחוות שלך זו לזו בהתאם למצב בשטח, נצל הזדמנויות וכמו מנסור עבאס – הגבר את הווליום בהדרגה תוך מבט מתמיד לתגובה בשני הצדדים.
  7. שכור את הינשוף כיועץ פוליטי בשכר מפולפל 🙂

יציאת מצרים במהופך: מבט חדש על מלחמת סיני

בספרו, יציאת מצרים במהופך, פורש יגיל הנקין תמונה מקורית, מפורטת ומשכנעת של מלחמת סיני – המערכה של ישראל, צרפת ובריטניה נגד מצרים הנאצריסטית. מהספר המצויין הזה אנחנו לומדים על הקשיים שבמלחמות קואליציה, ההשפעה של פעולות צבאיות על התקשורת הבינלאומית, וגם על טבעו החמקמק והבוגדני של הניצחון במציאות ובתעמולה.

באוקטובר 1956, ערב המשא והמתן הקדחתני שקדם למלחמת סיני, התרחשה תאונה מביכה שנשמרה בסוד כמוס. ישראל ניהלה מגעים חשאיים עם צרפת ובריטניה, בניסיון למגר יחדיו את האיום של משטר נאצר העוין במצרים. לכל אחת מהמדינות היו אינטרסים אחרים: צרפת רצתה לשים קץ לתמיכה המצרית במורדים באלג'יריה, בריטניה זעמה על הלאמת תעלת סואץ, וישראל רצתה למגר את התקפות המחבלים מגבול מצרים ולהכות בצבאו של נאצר בטרם יוכל להתעצם ולהטמיע בתוכו נשק סובייטי חדש ומסוכן. באחד ממסעות המו"מ, טסה המשלחת הישראלית לפריז בתוך מפציץ צבאי בכדי לשמור על סודיות. שר התחבורה, משה כרמל, שנע בלילה במטוס החשוך, דרך בטעות על פתח הפצצות שלא נסגר היטב, וכמעט צנח למותו. הצוות הצליח להחזיק אותו רק בקושי, לא בלי ששבר את צלעותיו. מקרה ביש המזל הזה היה סמלי: הוא יבשר כמה וכמה תקלות, טעויות ואי הבנות שיתרחשו במלחמת סיני (או מבצע קדש), אחת מהמלחמות המוקדמות והנשכחות יחסית של מדינת ישראל.

בספרו, יציאת מצרים במהופך: מלחמת סיני ב-1956 והסדר העולמי החדש במזרח התיכון, פורש יגיל הנקין, היסטוריון צבאי מהמכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, את ההיסטוריה של המערכה המרתקת הזאת במיומנות שאין שני לה. במהלך פרקי הספר, ותוך שימוש במגוון רחב של מקורות ראשוניים מכל הצדדים, הוא מנתח את הרקע ההיסטורי של המערכה, המו"מ בין אנגליה, צרפת וישראל שקדם לה, וכמובן – הלחימה עצמה ותוצאותיה. ספרו הוא ראשית כל היסטוריה צבאית מהסוג הטוב ביותר: קריא, זורם, מבוסס ומעמיק, ויכול בקלות לשמש כמבוא מצויין לכל מי שרוצה להכיר את מלחמת קדש. הספר מפריך מספר מיתוסים עקשניים הנפוצים במחקר. בין היתר, מראה הנקין כי העוינות הפעילה של מצרים לישראל לא נבעה ממלחמת סיני אלא קדמה לה, כי נצחונה של ישראל היה רחוק מאד מלהיות מובטח, ושהמערכה סיכלה בסבירות מסויימת כוונה מצרית עתידית לתקוף את ישראל. אותי, אישית, הפתיע ללמוד שהנשיא אייזנהאואר ומזכיר המדינה שלו, דאלס, התחרטו לימים על כך שאילצו את ישראל לסגת מסיני. זאת ועוד: מהספר עולות כמה תובנות מעניינות, רחבות יותר, ששווה להזכיר כאן.

יציאת מצרים במהופך: טנקים ישראלים מתקדמים בסיני. קרדיט: משרד החוץ הישראלי

ראשית כל, ספרו של הנקין מדגים את הקושי הטמון בלוחמת קואליציה. בכל פעם שכוחות שונים משתפים פעולה, יש להם גם אינטרסים מנוגדים, חיכוכים ובעיות בתיאום. ישראל ניצלה זאת היטב כאשר עמדה מול קואליציה ערבית מסוכסכת ב-1948, והצליחה להביס את יריביה בנפרד בטרם סגרו עליה. במלחמת סיני, לעומת זאת, המצרים היו אלו שהרוויחו מהפילוג, המתחים והחשדות שבין יריביהם הישראלים, הבריטים והצרפתים. לפי הנקין, צרפת היתה זו שדחפה את ישראל ללחימה. באותם שנים, פריז היתה בעלת בריתה העיקרית של ירושלים. היא מכרה לה נשק חדיש, חלקה עמה מודיעין וסייעה לה לבנות תוכנית גרעין. הישראלים, שהיססו בהתחלה, הגיעו למסקנה ש"אם הצרפתים רוצים את המלחמה שלהם, הם יקבלו את המלחמה שלהם." היחסים בין בריטניה לישראל היו מתוחים בהרבה. שמונה שנים לאחר סיום המנדט הבריטי ועצמאותה של המדינה היהודית, לונדון וירושלים חשדו זו בזו וזרם ביניהן שפע של דם רע. הבריטים כלל לא הסכימו בהתחלה להשתתפות ישראלית במלחמה, והיתה דרושה מנה גדושה של לחץ צרפתי בכדי לשכנע אותם לעשות כן.

התירוץ של הצדדים למלחמת סיני היה "שמירה על השלום". לפי התוכנית, ישראל היתה אמורה להתקיף את מצרים, כביכול בכדי לשים קץ להסתננות ה"פדאיין" משטחה. לאחר מכן, בריטניה וצרפת יעמידו אולטימטום לשני הצדדים להפסיק את הלחימה על מנת "לשמור על חופש השיט בתעלת סואץ". ישראל תתקרב די הצורך לתעלת סואץ, תעצור, ותיתן לבעלי בריתה להשלים את העבודה. אולם ההסדר הזה עמד, מראש, על כרעי תרנגולת. על מנת להעמיד פנים שאין להן קשר להתקפה הישראלית, בריטניה וצרפת עיכבו את פתיחת המבצע שלהן (מבצע מוסקטר) ב-12 שעות, וסירבו להצעה ישראלית לכבוש את הצד המזרחי של התעלה בכדי לתמוך באגף של כוחותיהן. קשיי התיאום הללו שיבשו את המאמץ הצבאי המשותף נגד מצרים.

מפת המלחמה. קרדיט: ויקיפדיה קומונס. אחת הבעיות היחידות בספרו של הנקין היא מחסור במפות.

התובנה השנייה, ובכך מלחמת סיני מבשרת את המאבקים התקשורתיים של היום, קשורה בהשפעה של כל פעולה צבאית על מפת התקשורת הבינלאומית ובכך גם על מאזן הכוחות הבינלאומי. בריטניה וצרפת הבינו, אם כי בקושי ובחירוק שיניים, שהעולם השתנה, והאימפריות האירופיות הותיקות אינן מסוגלות לשחק בו כרצונן. לאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות הכתיבו במידה רבה את כללי המשחק. להוותם של הבריטים והצרפתים, שתי מעצמות העל נאבקו באותה העת על ליבה של מצרים, והיה סביר שיתנגדו למלחמה. מכאן ההחלטה להימנע מכל פעולה צבאית אסטרטגית, כמו למשל התקפה על מתקני תשתית, פן תפריך את התירוץ השקרי של "מבצע לשמירה על השלום". הכישלון של בריטניה וצרפת לנצל את ההצלחה הצבאית הישראלית לטובתן נבע, באופן ישיר, מהצורך הפוליטי להעמיד פנים שלא מדובר ב"התקפה" או ב"מלחמה".

נקודה חשובה שלישית היא הפחד של הצדדים הלוחמים מקרבות עירוניים. כעשור לאחר מכן, בשלהי מלחמת ששת הימים, דיבר המרגל הישראלי הכלוא וולפגנג לוץ עם אסיר מצרי שחלק עמו את ספסל בית הסוהר. האסיר הביע חשש שישראל תתקדם דרומה ותכבוש את קהיר, אך לוץ הרגיע אותו. המדינה היהודית, אמר, לעולם לא תסתבך בקרבות מבית לבית, מרחוב לרחוב, בתוך כרך ערבי שאוכלוסייתו דאז היתה גדולה מזו של ישראל כולה. ואם תצליח לכבוש את העיר, כיצד תפנה כוחות לשלוט בה ומשאבים בכדי להאכיל אותה? גם במלחמת סיני, כפי שמראה הנקין, הצדדים פחדו מאד מלוחמה עירונית בערים כמו קהיר או אלכסנדריה, והחליטו להימנע ממנה. בשולי הדברים ייאמר, שמאז מערכות ברלין ומנילה בסוף מלחמת העולם השנייה לא היו קרבות עירוניים בקנה מידה גדול בערים של מיליוני תושבים, אלא רק של מאות אלפים (גרוזני או פאלוג'ה) או עשרות אלפים (ג'נין), ואף אחד לא יכול לדמיין אפילו כיצד תיראה מלחמה מודרנית במגלופוליס של מיליונים רבים כמו טוקיו, בייג'ינג או טהראן.

Tanks Destroyed Sinai.jpg
רכב מצרי הרוס במלחמת סיני. Credit: U.S. Army Heritage and Education Center,.

כאן, ראוי להוסיף גם שמלחמת סיני, כפי שהיא משתקפת מספרו של הנקין, מלמדת אותנו משהו על טבעו ההפכפך של הניצחון במציאות ובתעמולה. ישראל, כביכול, יצאה מושפלת מהמלחמה, לאחר שארצות הברית גזלה ממנה את הישגיה הטריטוריאליים ואילצה אותה לסגת מעזה וסיני. עם זאת, היא מיגרה את תופעת הפדאיין מהגבול המצרי וקנתה לעצמה עשור של שקט בו הצליח צה"ל לבנות את עצמו מחדש כצבא משוריין ומודרני. כפי שהנקין כותב, הרמטכ"ל דיין דרש לבקר ולבחון כל צעד ומבצע של ישראל במלחמה, כדי לבדוק מה אפשר לתקן ולשפר, לקחים שהיו המנוע לסדרת תוכניות ("בני יעקב", "חשמונאים", "בני אור") ששדרגו את צה"ל משמעותית לקראת מלחמת ששת הימים.

מצרים, כביכול, יצאה מורווחת מהמלחמה למרות כישלונה הצבאי. נסיגתה של ישראל מסיני עיצבה נראטיב מצרי וערבי שבו נאצר התמודד לבדו מול מלוא עוצמתן של שלוש אויבות, שתיים מהן מעצמות אמפריאליסטיות מעוררות אימה, ויכל להן. כתוצאה, גרף נשיא מצרים רווחים פוליטיים עצומים, הפך לגיבור של העולם הערבי ואף העמיק את שיתוף הפעולה שלו עם ברית המועצות. עם זאת, בניגוד למצב בצה"ל, הבעיות שהתגלו בצבא המצרי במלחמת סיני לא תוקנו אלא טואטאו מתחת לשטיח. דווקא הכרה בהפסד היתה אולי מאלצת את נאצר לערוך רפורמה משמעותית בצבאו, אולם אופוריית ה"ניצחון הערבי" סייעה לבעיות להחמיר באין טיפול. הן ישובו וירדפו את מצרים כעבור עשור, ויתרמו לתבוסתה המוחצת במלחמת ששת הימים.

הסיפור המצרי של המלחמה הפך את נאצר לגיבור – כאן בנאום המפורסם של ההכרזה על הלאמת תעלת סואץ, יולי 1956 (לפני המלחמה)

מכאן אולי, לדעתי, הלקח החשוב ביותר של מלחמת סיני: גם אם ניצחת במלחמה, נסה לבחון את התפקוד שלך כאילו הפסדת. אולי ניצחת לא בגלל אלא למרות מה שעשית, ובזכות מזל ונסיבות חיצוניות? אולי צעדים מסויימים שנקטת בהם היו מועילים והכריעו לטובת ניצחון, אך אחרים היו מזיקים ופשוט נבלעו בהצלחה הכללית? לעומת זאת, תדמית תעמולתית של ניצחון סוחף, כמו במקרה של מצרים או יפן במלחמה מול רוסיה ב-1905, עלולה לטפח אשלייה שהכל בסדר ולא צריך לתקן כלום, ובכך לנטוע את זרעי הכישלון הבא.

האם לטיוואן יש סיכוי להתמודד עם פלישה סינית?

מלחמה בין ארצות הברית לסין על גורלה של טייוואן יכולה להפוך לאסון בינלאומי בלתי נתפס. ובכל זאת, מה הסיכוי של טייוואן להגן על עצמה ולעכב את הענק הסיני עד שארצות הברית תתערב? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

הצי הסיני. קרדיט: China Images, depositphotos.com

אסונות מתרחשים לפעמים באופן בלתי צפוי.

מי מכם שהיה חי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה אולי היה קורא בעיתונים על מתח בין המעצמות, אבל במציאות היה רואה תיירים מסתובבים בכל אירופה, יחסי מסחר תוססים ורכבות חוצות מדי יום את הגבולות של גרמניה וצרפת. כשהוכרזה המלחמה, היו לא מעט תיירים ש"נתקעו" בצד הלא נכון של הגבול ושוחררו לארצם רק כעבור זמן. לפני מספר שנים, הודו וסין התכתשו בגבול טיבט ועמדו בסכנה ממשית של מלחמה. באותו הזמן, העיתונות ההודית היתה עסוקה בעיקר בדיווחים על בוליווד, קריקט ורכילות פוליטית. בתקופת ה"שלום הארוך" הבינלאומי שאנחנו נמצאים בו, מלחמות הפכו למשברים לוקאליים, שמורגשים אך בקושי באזורים אחרים בעולם. המציאות החיובית הזאת אפשרה לחוקרים כמו סטיבן פינקר, מחבר רב המכר The Better Angels of our Nature לקבוע שמספר ההרוגים במלחמות, באופן ממוצע, הולך ויורד, והעולם מתקדם לכיוון של שלום. הסיבה לכך, כמובן, היא שמאז מלחמת העולם השנייה לא היתה מלחמה בקנה מידה מלא בין מעצמות. אפילו אם נשים לרגע בצד את אפשרות השימוש בפצצות גרעין, התנגשות מהסוג הזה עלולה לגרום למיליוני הרוגים בכלי נשק מתקדמים שטרם הופעלו בקנה מידה גדול. די לומר שאיש אינו יודע כיצד תיראה לוחמה אורבנית במגה-ערים של מיליוני תושבים כדוגמא בייג'ינג, טוקיו או אפילו טאיפיי, פשוט כי מאז קרבות ברלין ומנילה במלחמת העולם השנייה אין כל דוגמאות היסטוריות למערכה עירונית בסדר גודל כזה. כל הדוגמאות שיש לנו הן מערים של מאות אלפים כמו גרוזני ופאלוג'ה, או עשרות אלפים כמו ג'נין.

איש אינו יודע מה צופן לנו העתיד, אבל בזמן האחרון, שמי המזרח הרחוק נצבעים באדום. ייתכן שהמשבר המתרקם בין ארצות הברית לסין במיצרי טייוואן יחלוף ללא ירייה, אולם כבר עתה ניתן לראות שהכוכבים מסתדרים באופן מעורר דאגה. החוק האמריקאי שידוע כ-TRA (Taiwan Relations Act) מחייב את הבית הלבן לספק לטייוואן עזרה צבאית ונשק הגנתי שיוכלו לשמור על האי מפלישה סינית, אך אינו מגיע עד לכדי ברית הגנה של ממש. בייג'ינג, שרואה את השבת טייוואן למולדת הסינית כאחת ממטרותיה האסטרטגיות החשובות ביותר, היתה מוכנה עד כה לדחות את "פתרון הבעיה" לעתיד לא ידוע, כל עוד טייוואן לא תכריז על עצמאות באופן רשמי. האמריקאים שומרים על מחוייבותם לטייוואן עמומה ונמנעים מלתת לטאיפיי צ'ק פתוח בכדי לא להמריץ את הטייוואנים להיכנס להרפתקאות מיותרות.

אולם לאחרונה, המשולש הרעוע הזה הולך ומתערער באופן מפחיד. המפלגה הדמוקרטית-פרוגרסיבית, שנמצאת בשלטון בטייוואן מאז 2016, אינה מסתירה את שאיפות העצמאות שלה. סין חודרת באגרסיביות לשטח האווירי של טייוואן, בעיקר מאוגוסט האחרון, ומנהיגיה אינם מסתירים את כוונתם "לפתור את הבעיה" לא בעתיד הרחוק אלא בקרוב ממש. הנשיא ביידן ומזכיר המדינה שלו, אנתוני בלינקן, החליפו את העמימות במחוייבות ברורה יותר, אם כי לא ברורה לחלוטין, להגנת טייוואן. אמנם אף צד אינו מעוניין במלחמה כוללת, אבל כל טעות של צלע אחת במשולש בפרשנות כוונתן של האחרות עלולה להוביל להסלמה בלתי נשלטת.

The Chinese Invasion Threat: Taiwan's Defense and American Strategy in  Asia: Easton, Ian: 9781546353256: Amazon.com: Books

כיצד יראה תרחיש של מלחמה טייוואנית-סינית? החוקר איאן איסטן (Ian Easton) מנסה לשרטט תמונה מפורטת, בהסתמך על מסמכים צבאיים סינים וטייוואנים (סיכום קצר של ממצאיו אפשר למצוא במאמר שפרסם האנליסט טאנר גריר). לפי מסמכים מודלפים שאיסטן מצטט, סין תטיל ראשית כל מצור ימי ואווירי על טייוואן, ותנסה לרסק את רצונה להתנגד באמצעות מבצע לוחמה פסיכולוגית שיחדיר את המסר ש"הכל כבר אבוד" וש"אין טעם להתנגד". לאחר מכן, בשלב הראשון של המלחמה, צבא השחרור העממי של סין ינסה להמם את טייוואן בהתקפות טילים, הפצצות ימיות ואוויריות עם חימוש חודר בונקרים, לוחמה אלקטרונית וסייבר, וכן פשיטות קומנדו, שימחקו את מתקני הקשר, התשתית, הפיקוד והשליטה של הצבא הטייוואני, וגם את משרדי הממשלה שלה. המטרה היא להשמיד את חיל האוויר הטייוואני על הקרקע, במידת האפשר, ובסופו של דבר להשיג עליונות אווירית. בינתיים, צבא הסוכנים הסינים בטייוואן יסמן מטרות בלייזר עבור המפציצים, יארגן התקוממויות, ויפתח בקמפיין של התנקשויות כנגד הנשיאה טסאי, ממשלתה ושדירת הפיקוד שלה. יחידות קומנדו מוטסות יתפסו שדות תעופה. בשלב השני, הצי הסיני ינחית כוחות רגלים ושריון, בסיוע צי הסוחר האזרחי, ראשית באיים הקדמיים קינמן ומאצו, ואז בטייוואן עצמה כדי לטאטא במהירות את יחידות הצבא המבודדות והלומות הקרב. השלב השלישי הוא הקמפיין בפנים הארץ. צבא הפלישה יתקדם ראשית לטאיפיי כדי לרסק את מרכז הכובד הטייוואני ומשם ימשיך לערים הגדולות האחרות. האסטרטגים הסינים משקיעים מאמץ רב בתכנון הקצב המדויק של התקדמות כוחות הפלישה, כמו גם מערך הלוגיסטיקה הנלווה אליה, כדי שהדרכים המופצצות לא תחסמנה בפקקי תנועה.

Taiwan Can Win a War With China – Foreign Policy
מפה אפשרית של פלישה סינית לטייוואן – שימו לב 14 חופי הפלישה הפוטנציאליים. לקוח מספרו של איאן איסטן. Source: Ian Easton, The Chinese Invasion Threat: Taiwan's Defense and American Strategy in Asia

בכדי להתמודד עם האתגרים של לוחמה אורבנית, הסינים מתכוונים לחקות את המערכה האמריקאית בעיראק בשנת 2003. היחידות יהיו רזות ומהירות, ויסתייעו במהלכי איגוף זריזים של טנקים, עם חיפוי אווירי של הליקופטרים והפצצות ריכוך ארטילריות. חיילי קומנדו מוטסים ינחתו בשכונות מגורים וינסו לתפוס מגדלים גבוהים בכדי לספק אש מסייעת לצבא הפלישה. אחריהם יגיעו הרגלים והטנקים שיתמקדו בשדירות ובכבישים הראשיים של העיר בכדי לנתק את השכונות השונות זו מזו. המתכננים מצפים לקרבות עזים מחדר לחדר במפקדות הצבא ובנייני הממשלה העיקריים. לאחר מכן, יגיע שלב טיהור קיני ההתנגדות במרכזי קניות, שכונות מגורים צפופות, חניונים תת קרקעיים ומנהרות הרכבת התחתית. ההנחה היא שאלו ייכבשו בשילוב של לוחמה פסיכולוגית ולחימה בפועל מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה. רק לאחר שייפלו הערים הגדולות, הכוחות הסיניים יפנו לאזורי הכפר ויטהרו את מעוזי ההתנגדות בג'ונגלים וברכסי ההרים.

החוקרים איאן איסטן ומייקל באקלי אופטימיים בנוגע ליכולותיה של טייוואן להגן על עצמה. זו זקוקה ראשית כל להתרעה מוקדמת, הן בכדי לגייס מילואים והן בכדי להכריז על מצב חירום ולפתוח במבצעי מעצר המוניים של בוגדים, סוכנים וגורמים פרו סינים בכל רחבי האי, בלי בג"ץ ובלי בצלם. מידע, ככל הנראה, לא יחסר. לטייוואן יש מערך איסוף יומינטי וסיגינטי מרשים בסין עצמה, והיא גם נהנית מתמיכה מודיעינית אמריקאית ויפנית, כולל שירותי לוויין. סין תתקשה להסתיר התארגנות לפלישה, דבר שיאפשר למודיעין הטייוואני, לפי הערכתו, לקבל מידע "דו משמעי" לפחות 60 יום לפני הפלישה, ומידע "חד משמעי" לפחות 30 יום לפניה. פלישה סינית לטייוואן מצריכה הכנות אדירות, כולל ריכוז צי מספיק באזורים הרלוונטיים, אגירת סחורות כמו דלק, אורז ופחם (דבר שעשוי להעלות את מחירן בשווקי העולם), אימון חיילים, תיאום בין גורמים רבים וכיוצא בזה. לכל אלו יש חתימה מודיעינית גבוהה מאד. לבסוף, ישנו מרחק של שמונים מיילים בין סין לטייוואן בנקודה הצרה ביותר, דבר שיקשה על ארמדת הפלישה להסתיר את עצמה, וישנם רק שני חלונות זמן, אפריל ואוקטובר, שבהם מזג האוויר, זרמי הים, הגלים, הגשמים וסופות הטייפון מאפשרים פלישה. ובכל זאת – ניסיון העבר הראה לנו שקונספציות, טעויות פרשנות והונאה מצד האויב עלולים להוביל לכשלי מודיעין גם במצבים כאלה. קשה להאמין שהסינים יוכלו להסתיר מהטייוואנים את עצם קיום הפלישה, אבל יתכן שיטעו אותם בנוגע למועד או למיקום המדויק.

אף אחד לא יודע כיצד תיראה לוחמה אורבנית בעיר עם מיליוני תושבים. בתמונה: טייפיי, בירת טייוואן.

זאת ועוד:  גם המתכננים הצבאיים הסיניים אינם מצפים שההפצצות יכריעו את טייוואן לבדן. ניסיון העבר מראה שלמכה אווירית קשה מאד למחוק צבאות או לאיין את יכולתם להילחם, אפילו כשיש פער טכנולוגי כביר כמו במלחמותיה של ארצות הברית בעיראק ואפגניסטן. לטאיפיי יש מערכות מתוחכמות של טילים נגד טילים, וכן מקלטים ובונקרים, שיוכלו לרכך את המכה המקדימה הסינית. הטייוואנים יפזרו כמובן את כוחותיהם, את המפעלים ואת מחסני התחמושת שלהם בשלל אתרים מוגנים, ישתמשו באמצעי הסוואה, ויפנו את ההנהגה למעוזים מוכנים מראש בעומק ההר ובמקומות מסתור אחרים.

מבצעי החפה, פלישה ימית לחוף מבוצר, הם מן המסובכים, הקשים והמסוכנים ביותר בארסנל הצבאי. כפי שכותב באקלי, מבצע החפה מוצלח דורש שלושה תנאים: עליונות אווירית, מקום שבו התוקף יוכל להנחית כוחות רבים יותר ממה שהמגן מסוגל להעמיד מולו, ויכולת להזרים תגבורות מהר יותר מאשר האויב. כל אלו קשים מאד להשגה. ראשית כל, לא ברור אם הסינים יוכלו להשיג עליונות אווירית. שנית, הטייוואנים ינסו להשמיד את הצי הסיני בטרם יספיק להנחית את חייליו על החוף, בין היתר באמצעות טילי חוף-ים מונחים ארוכי טווח (60 עד 250 מייל) מדגם "רוח אמיצה" (Hsiung Feng). הספינות שיגיעו יצטרכו לעמוד מול אש ארטילרית כבדה והתקפות ממוקדות ממסוקים וממשגרי רקטות מולטי-קניים. בחיפוי כל אלו, יחכו לסינים טנקים, נגמש"ים ויחידות חיל רגלים שינסו לקטול את הפולשים הנוחתים. הסינים יכולים להנחית רק 26,000 חיילים ו-640 כלי רכב משוריינים ביום הראשון, וכ-18,000 חיילים בכל אחד מהימים הבאים, בעוד הטייוואנים יהיו מסוגלים להזרים כוחות הרבה יותר גדולים לחופי הנחיתה. בתנאים כאלו, קשה לראות כיצד הסינים יצליחו לזכות בעליונות מספרית מקומית, אפילו באופן זמני.

גם אם כל אלו ייכשלו, הסינים זקוקים למרחב חולי שטוח, במרחק הפלגה קצר יחסית מסין, וקרוב לדרכים ראשיות, תשתיות נמל ושדות תעופה, שיהיה ניתן להנחית בו כוחות משוריינים גדולים ולעשות בו שימוש כראש גשר לוגיסטי לפלישה לפנים הארץ. רוב החופים של טייוואן אינם מתאימים למטרה זו, מפני שהם הרריים, מוקפים במצוקים, בנויים בצפיפות או מלאים בביצות, בריכות או נחלים שעולים על גדותיהם כשיורד גשם. אנליסטים זיהו רק 14 חופים אפשריים, והצבא המקומי יכול להפוך כל אחד מהם לגיהנום עבור הסינים, ממלכודות ימיות ועד מכשולים נגד טנקים, משוכות צמחים קוצניים, תעלות, קיני מכונות יריה וצלפים, שיני דרקון, גדירות תיל, ושפע של מוקשים מתוחכמים ומוסווים, וזאת עוד לפני שהגענו למלחמה מסוייטת מרחוב לרחוב בערים הגדולות. הצבא הטייוואני מתכנן, למשל, לחבר בניינים וגורדי שחקים בתיילים שישבשו את תנועתם של מסוקים. לצד ההגנות הסטטיות, צוותי קומנדו ויחידות תגובה מהירה ראשית כל יוודאו היכן הסינים נחתו ומה כיוון ההתקדמות שלהם, ואז ישבשו את הקמת ראשי הגשר הלוגיסטיים, ויאפשרו לעיקר הצבא להתארגן להתקפות נגד, בעוד בסיסי טילים מוסתרים ישגרו אש תופת למטרות איכות בעומק סין. וגם לביון הטייוואני, כמובן, יש סוכנים שיכולים להפתיע עם מבצעי חבלה והתנקשות בים וביבשה.

הגורמים הטייוואניים שאיסטן מצטט חלוקים בדעתם, האם האי יוכל להתמודד לבד ללא עזרה אמריקאית. ישנם אופטימיסטים שמאמינים שכן, אבל רוב גורמי הביטחון סבורים שלא יוכלו להסתדר לפחות בלי תמיכה אווירית וימית של בעלי בריתם האמריקאים והיפנים. פסימיסטים סבורים כי יוכלו להגן על עצמם במשך כשבועיים עד חודש ללא התערבות זרה. בסופו של דבר, כוחה העדיף של סין, הן במספרי גייסות, הן במשאבים והן בשטח, יכריע את הכף. אבל למזלה של טייוואן, גורלה אינו רק עניין של נאמנות ויוקרה בינלאומית מבחינת האמריקאים. היא חולשת על חלק גדול כל כך משוק השבבים הבינלאומי, עד שיהיה קשה להפקיר אותה לגורלה ולתת למשאב הקריטי הזה ליפול בידי הסינים. כמו כן, מיצרי טייוואן הם נתיב ימי אסטרטגי, ששליטה בו תאפשר לסין להטיל אמברגו שיוכל להוריד גם את יפן על ברכיה. מצד שני, בייג'ינג מקווה לכבוש את טייוואן כל כך מהר עד שכיבושה יהיה עובדה מוגמרת, וכמו שפרשת אפגניסטן הוכיחה, אף אחד לא אוהב להילחם עבור עמים שלא נלחמים חזק וקשה עבור עצמם.

בהקשר הזה, לצד שנאה לסין ורצון לעצמאות, יש בטייוואן גם סימנים מדאיגים של תבוסתנות, פסימיות וחוסר רצון להילחם, כמו גם בעיות אחרות. אחד מהאנליסטים מודאג, למשל, מאסטרטגיית הרכש של טייוואן, שמתמקדת  בצעצועים אמריקאיים יקרים כדוגמת טילים התקפיים, צוללות ומפציצים ארוכי טווח יותר מאשר בכמויות גדולות של ציוד זול אך קטלני כמו סירות מהירות ומטולי נ"ט שנחוץ ללוחמה א-סימטרית מול הפולשים הסיניים. לסיכום, לטייוואן לא יהיה קל להתמודד עם פלישה סינית, אפילו באופן זמני עד שארצות הברית תגיע לסייע, וכל מלחמה כזאת תהיה כרוכה בהרס בלתי נתפס ומספר קורבנות דמיוני. אבל לפי הנתונים שיש בידינו היום, המצב רחוק מלהיות אבוד.

%d בלוגרים אהבו את זה: