קטגוריה: ינשוף צבאי-אסטרטגי

הקרב על תימן: מסע למלחמה נשכחת

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל את ארמונו של מלך תימן, כבשו את עיר הבירה והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בזירה נידחת יחסית, היתה אות פתיחה למלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת, שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספר פורץ דרך, מפענח ההיסטוריון אשר אורקבי את המלחמה בתימן ומפריך מיתוסים נפוצים, תוך כדי התמקדות בתהליכי עומק ובצדדים נסתרים. מדוע ארצות הברית וברית המועצות שיתפו פעולה בזירה התימנית? כיצד נפלו המצרים במלכודת? מה עשתה בתימן חבורה צבעונית של שכירי חרב בריטיים, ומה היתה המטרה של המבצעים הישראלים "רוטב" ו"דורבן"? ינשוף היסטורי במסע למערכה נשכחת.

Asher Orkaby, Beyond the Arab Cold War: The International History of the Yemen Civil War, 1962-68 (Oxford: Oxford University Press, 2017)

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים תימנים, בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל, את ארמונו של מלך תימן, האמאם מוחמד אל-בדר, כבשו את עיר הבירה צנעא והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בעיר נידחת ומרוחקת מתשומת הלב של התקשורת העולמית, היתה מהלך פתיחה במלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספרו פורץ הדרך, מעבר למלחמה הקרה הערבית: היסטוריה בינלאומית של מלחמת האזרחים בתימן, 1962-1968, מגולל ההיסטוריון אשר אורקבי את סיפורו המרתק של הסכסוך הזה. הספר, שכתוב ביד אומן ומסתמך על מסמכים סובייטים, אמריקאיים, בריטיים, ישראליים, מצריים ואחרים, משחזר את המלחמה כמערבולת של מספר סכסוכים מקבילים: העימות הפנים-תימני, נסיונו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים השאפתן, להשיג דומיננטיות בעולם הערבי, המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, עימות אנגלו-מצרי שראשיתו עוד במאה ה-19, והסכסוך הישראלי-ערבי. המלחמה בתימן היתה ביטוי לכל הסכסוכים הללו גם יחד, והשפיעה בתורה על כולם. אף גורם אחד לא שלט באירועים. בסופו של דבר, כל המעורבים בדבר נסחפו בסערה התימנית, ורובם יצאו ממנה בשן ועין.

אורקבי מראה כי הפרדיגמות המקובלות בחקר המזרח התיכון באותה התקופה, שמנסות לשייך כל דבר ל"מלחמה הקרה" או ל"מלחמה הקרה הערבית" (העימות בין מצרים ובעלות הבריתה המהפכניות למונרכיות השמרניות ובראשן ערב הסעודית) הן מוטעות ומטעות, ובוודאי שלא מפענחות את מלוא המורכבות של הקונפליקט הפנימי בתימן. לכאורה, ברור מדוע תמכו מצרים וברית המועצות, ששייכות לציר ה"סוציאליסטי" ברפובליקה המהפכנית של עבדאללה סלאל, ולא בכוחותיו ה"ריאקציונריים" של האמאם מוחמד אל בדר. למעשה, מראה אורקבי שהתייצבות המעצמות לצד הכוחות הניצים בתימן היתה דומה יותר לקומדיה של טעויות. המשטר המלוכני של מוחמד אל-בדר היה אוהד מאד לברית המועצות ולמצרים. עד כדי כך אוהד, שנתן לסובייטים זכות שימוש בנמל חודיידה האסטרטגי. ומה באשר לנאצר? עוד בתקופת כהונתו כנסיך הכתר של תימן, שימש מוחמד אל-בדר כסוג של סוכן השפעה מצרי בצנעא. הוא ביקר בקהיר לעיתים קרובות, קיבל נשק, מידע והוראות מנאצר, ואפילו זמם לחסל את אביו ולעלות לשלטון בחסות כידונים מצריים. לפיכך, גם לנאצר וגם לסובייטים לא היה שום דבר להרוויח מחיסולו של משטר אל-בדר. קובעי המדיניות האמריקאים, מצדם, בקושי יכלו לסמן את מיקומה של תימן על המפה. אורקבי מצטט דיון מאלף ב-CIA, שבמסגרתו שאל אלן דאלס, מנהל הסוכנות דאז, "מי זה האיש שקוראים לו תימן", ו"מה זה בכלל אימאם".

תמך בהתחלה באימאם – גמאל עבד אל נאצר

ככל הנראה, המצרים והסובייטים לא היו תומכים בהפיכה של סלאל, אלא אם היו משוכנעים (בטעות) שכבר הצליחה. במשך ימים ארוכים, סברו כל הגורמים המעורבים בדבר שבדר אכן מת בהפגזה, ושהצד שהוא מייצג הפסיד את השלטון לחלוטין. לפיכך, החליטו המצרים והסובייטים לתמוך ברפובליקה החדשה והמעורערת של סלאל כדי להציל את מעמדם הקורס בצנעא. באותו הזמן, ברח אל-בדר לאזור ההררי והשבטי בצפון לארגן התנגדות, ביקש וקיבל תמיכה של המשטר בערב הסעודית. כתוצאה מכך, המצרים והסובייטים מצאו את עצמם במלכוד: הם כבר הכריזו על תמיכה במשטר הסוציאליסטי של סלאל, וזה הכריז בגאווה על תמיכה בהם. ירדן וערב הסעודית מיהרו לתמוך בצד השני, המלוכני, בעוד האמריקאים הכירו ברפובליקה בזהירות וניסו למצוא דרכים לסיים את הסכסוך בכדי להגביל את ההשפעה הסובייטית. אורקבי כותב שבמלחמת האזרחים בתימן אף אחד מהצדדים לא פעל מתוך אידיאולוגיה. הנה, ברית המועצות תמכה בהתחלה במלוכנים ואז עברה לרפובליקאים, וארצות הברית לא ידעה הרבה על תימן ובזה לשני הצדדים. כולם הסתדרו בסוג של פאזל, התחרו על מקומות "פנויים" ותמכו במי שהצד השני התנגד לו. אף שחקן בינלאומי לא הצליח לכפות את רצונו לחלוטין על הפוליטיקה התימנית. אולם בהדרגה, המאבק המקומי הלך ונצבע בצבעים של סכסוכים בינלאומיים גדולים יותר – היריבות האמריקאית-סובייטית, היריבות המצרית-סעודית, המאבק האנגלו-מצרי והסכסוך הישראלי-ערבי.

בעיניים מצריות, במיוחד, הצלחתו של סלאל הלכה ונקשרה בפרוייקט הנאצריסטי הכללי בעולם הערבי, שהיה בנסיגה באותם ימים. אכן, מעמדו של נאצר היה מאד מעורער, בין היתר בגלל נסיגתו המבישה מכווית והפקרתה לתוקפנות העיראקית, הקיפאון בסכסוך האלים מול ישראל, ובמיוחד פרישתה של סוריה מהרפובליקה הערבית המאוחדת. כך, מצאו את עצמם המצרים נגררים, בטעות כמעט, לתפקיד הפטרון של מדינה מפגרת, בור ללא תחתית של בזבוזים כספיים שקהיר – הענייה ממילא – לא יכלה באמת להרשות לעצמה. במצרים רווחה באותה הזמן הבדיחה, שסלאל ביקש מנאצר מורים וספרי לימוד בכדי לבנות בתימן מערכת חינוך, ואז במחשבה שנייה, ביקש ממצרים שתביא גם את התלמידים.

שירת את הפרוייקט הנאצריסטי – נשיא הרפובליקה של תימן, עבדאללה סלאל, במצעד צבאי, 1963

אולם גרוע מכך, המשטר בקהיר נגרר במהירות לתוך מלחמת אזרחים שמצצה את כספו ואת דמו. ההסתבכות המצרית במלחמת האזרחים בתימן מוכיחה פעם נוספת עד כמה צדק קלאוזביץ, כאשר אמר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. מטרת המדיניות של נאצר היתה, כמובן, לייצב את המשטר הרפובליקאי, אבל זו מטרה פתוחה, ואף פעם לא ברור מתי המשטר התייצב מספיק ואפשר לצאת. אפשר אמנם להשמיד את האויב המלוכני, אבל כפי שהמצרים גילו, צבא המבוסס על ארטילריה כבדה כמעט ולא מסוגל להגיע להכרעה בטופוגרפיה הררית קשה, מול לוחמי גרילה שמכירים היטב את השטח, מסתתרים במערות ועושים שמות בטורי הארטילריה והחיילים שמתקדמים באופן מסורבל בשבילי ההרים. במקרה הגרוע ביותר, אלו יכולים תמיד לברוח ולהיעלם. המלוכנים היו תלויים כמובן באספקה מהסעודים. המצרים אולי היו יכולים לנצח אם היו קוטעים את מעברי ההרים מערב הסעודית, אבל גם זו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית. כל אחד מה"נצחונות" המצריים, כמו אופנסיבת הרמדאן של 1963, התברר כזמני וחולף, ואפילו הפצצות אכזריות בנשק כימי לא עזרו. נאצר גילה במהירות שהמשטר של סלאל אינו אלא אוסף שלומיאלים, שקשה מאד להעמיד על הרגליים גם באמצעות סיוע מצרי. "חצי מהשרים שם לא מגיעים למשרד," אמר בייאוש לשגריר האמריקאי, "והחצי השני מגיעים אבל לא יודעים מה לעשות שם."

מעבר לכך, ספרו של אורקבי מעלה הרהורים נוגים על הזכרון הארגוני הגרוע של ממשלות וצבאות. הנה, רבים מהנגעים ששיבשו את פעולת הצבא המצרי במלחמת האזרחים בתימן – התקדמות כבדה וחסרת מעוף, פיקוד בינוני עד גרוע, חוסר יוזמה ברמת השטח – סייעו לישראל לעשות בו שמות מספר שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. נאצר אמנם הבין היטב שהצבא שלו אינו כשיר להילחם בישראל, אבל התיר לעצמו להיסחף בתרועות ההמונים ולהאמין להבטחות של שר המלחמה עאמר, שהתרברב שיוכל להשמיד בקלות את המדינה היהודית, בדיוק כפי שהצהיר שינצח בתימן תוך מספר שבועות. התוצאה היתה חורבן מוחלט. ואם כבר מדברים על עאמר, נאצר היה אמור לדעת בשלב הזה שהלה הוא תככן פוליטי חסר כישרון שמחריב כל דבר שהוא נוגע בו, קצין כושל ש"הוקפץ" בדרגות רק בגלל ידידותו עם הנשיא. בין 1958 ל-1961, עאמר שימש כמושל המצרי בסוריה במסגרת ה"רפובליקה הערבית המאוחדת", והצליח להמאיס ולהשניא את עצמו על רוב גורמי החברה הסורית. מ-1962 הוא ניהל את המלחמה הכושלת בתימן, רק כדי להמשיך ולהיכשל, הפעם באופן פטאלי, מול ישראל ב-1967. כפי שכתבה החוקרת קייתלין טלמאדג', דיקטטורים נוטים להעדיף שלישים נאמנים וחנפנים על אנשי צבא מוכשרים, והרקורד הצבאי הבעייתי של מצרים אינו אלא הוכחה נוספת לטענתה.

הצליח להמאיס את עצמו בכל מקום – שר המלחמה המצרי, פילדמרשל עבד אל חכים עאמר

בספר יש גם תובנות מרתקות לכל מי שמתעניין במלחמה הקרה באופן כללי. אורקבי מסביר באופן משכנע שארצות הברית וברית המועצות ניהלו מדיניות דומה מאד בתימן, התחרו אבל גם שיתפו פעולה. שתיהן תמכו ברפובליקה של סלאל באופן רשמי, והתחרו על ליבם של התימנים באמצעות פרוייקטים של סיוע ותשתית. הסובייטים עשו זאת באופן מוצלח יותר. מבחינת התימנים, הם היוו אלטרנטיבה לכיבוש המצרי המעיק. כתוצאה מכך, מוסקבה השיגה לעצמה נכסים חשובים, במיוחד בסיסי צי אסטרטגיים. האמריקאים, כרגיל, ניהלו את פרוייקטי הסיוע שלהם באופן כושל ולא הרוויחו דבר. אבל מה שמעניין יותר מהתחרות הזאת, שהיתה אופיינית לזירות רבות של המלחמה הקרה, היא דווקא שיתוף הפעולה הנסתר בין ארצות הברית וברית המועצות. אורקבי, שמסתמך כאן בין היתר על מסמכים נדירים מארכיונים סובייטיים, מראה כיצד שתי המעצמות ליבו את מלחמת האזרחים, בכדי לפתות את נאצר להישאר בתימן. הסובייטים העניקו לו תמיכה ישירה, והאמריקאים משלוחי חיטה. המטרה של שני הצדדים היתה להסיח את דעת המצרים ולהעסיק את צבאם, בכדי למנוע עימות מסוכן בין ישראל למצרים שיוכל להידרדר למלחמה כוללת בין המעצמות. בהקשר זה, מעניין שב-1967, משטר ברז'נייב דווקא "הדליק" את המצרים לכיוון הישראלי על ידי מתן "אזהרה" לקהיר שישראל עומדת לתקוף את סוריה, ידיעת שווא שתרמה באופן ישיר לפרוץ מלחמת ששת הימים.

הבריטים והישראלים, כמובן, סייעו בשמחה וששון להמשיך ולסבך את נאצר בבוץ התימני. אורקבי רואה את מלחמת האזרחים בתימן כאקורד הסיום של העימות המצרי-בריטי על דרום חצי ערב, שהחל עוד בשנות השלושים של המאה ה-19. לאחר שנאצר גירש את הבריטים מתעלת סואץ, וגנרל עבד אל כרים קאסם השמיד את הממשלה הפרו-בריטית בעיראק, הפך נמל עדן בדרום תימן למאחז המשמעותי האחרון של האימפריה במזרח התיכון. ממשלתו השמרנית של הרולד מקמילן הפעילה קמפיין של לוחמה חשאית נגד מצרים, שאורקבי מתאר באופן עוצר נשימה. הקמפיין התבסס על חבורה צבעונית של סוכנים חשאים ושכירי חרב בריטים וצרפתים, כמאה במספר, בפיקודו של חבר הפרלמנט ניל מקלין, שסייעו בשקט למלוכנים באימון, ציוד ואף בלחימה ממש. הישראלים שמחו אף הם לעזור, כדי לרושש את נאצר ולהסיט כוחות מצריים מחזית סיני. באמצעות ראיונות עם טייסים, חושף אורקבי את המבצעים החשאיים "דורבן" ו"רוטב", שבאמצעותם העבירו הישראלים ציוד מוטס למלוכנים בתימן בכדי להמשיך ולכרוך את החבל סביב קהיר. המטוסים הישראליים העבירו לתימנים תרופות ,מזון ונשק, ולשכירי החרב הבריטים והצרפתים גם ברנדי, קוניאק ומכתבים מהבית. בנוסף, מתאר המחבר גם את הקריירה של אמריקאי אקסצנטרי אחד, אספן בולים שהגיע לזירת הלחימה בשאיפה יחידה במינה להפוך לשר הדואר של תימן.

קיבל סיוע מישראל – האמאם מוחמד אל בדר מתפלל עם אנשיו במהלך המלחמה

אחד היתרונות הגדולים ביותר בכתיבה של אורקבי, הוא התעקשותו להסתמך על מקורות ראשוניים וארכיוניים ולא להסתפק בספרי זכרונות ובידיעות בתקשורת, גם בנוגע לנושאים החשובים יותר של הספר וגם בנוגע לנושאים קטנים כביכול. כך, למשל, המחקר המדוקדק שלו סותר את האמירה הכללית, שמוחזרה בכתיבה ההיסטורית שוב ושוב, כאילו נאצר הפסיד במלחמת ששת הימים בגלל הסתבכותו בתימן. אורקבי בודק את הנתונים הצבאיים בזכוכית מגדלת, ומוצא שרוב הצבא המצרי עזב את תימן עוד לפני המלחמה. נאצר הפסיד בגלל הפגמים העמוקים של צבאו ומפני שחיל האוויר שלו הושמד ביום הראשון של הלחימה, ולאו דווקא בגלל הסכסוך בתימן.

ברמה האנקדוטלית, אורקבי מצליח להפריך עוד כמה אגדות. בדרך כלל נהוג לתאר, בהסתמך על עדויות שונות, את התנאים ה"מזווייעים" שמשקיפי האו"ם בתימן נאלצו לחיות בהם. אם אורקבי היה מסתמך על המקורות הקיימים, הוא מן הסתם היה משחזר את התמונה הזאת. אבל אפילו בעניין פעוט כל כך, המחבר התעקש להפוך בדוחות היומיים של המשקיפים, וראו איזה פלא: הם חיו לא רע בכלל, במיוחד בהתחשב בעוני המרוד של רוב התימנים באותה התקופה, ונהנו מאספקה שוטפת של פירות וירקות טריים, אלכוהול, בשר על האש, ספרים וסרטים. מכאן הלקח לכל מי שרוצה לכתוב היסטוריה טובה ומקורית: אל תסתפקו בזכרונות ובעיתונות: לכו למקורות הראשוניים ותראו ישועות.

הנאצי שעבד עם ישראל: מתי סוכן הופך לבעל ברית?

בימי הזוהר של ה-KGB, נהגו הסובייטים לגייס קומוניסטים אידיאליסטים ממדינות המערב, ולרתום אותם למכונת הריגול הסובייטית. לפעמים, אותם סוכנים סירבו לקבל כסף, אך המגייס התעקש לשלם להם בכדי ליצור יחסי תלות. אולם מה קורה, כאשר המקור רואה את עצמו כשווה למפעיל? האם תיתכן ברית שוויונית, פחות או יותר, בין שירות חשאי לבין מי שמוסר לו מידע? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מאבק המוסד במדענים הגרמנים במצרים, הנאצי שעבד עבור ישראל, ומנהיגי עולם שניהלו בסתר מגעים עם שירותי ביון זרים.

Credit: Pressmaster, depositphotos.com

תארו לכם שאתם מגיעים למסיבה או אירוע חברתי, ופוגשים שם אדם מקסים בשם סבסטיאן. החיבור ביניכם מיידי: סבסטיאן צוחק מהבדיחות שלכם, מחניף ומתעניין בעבודה המשעממת שלכם (נגיד, במפעל בטחוני כלשהו) שאף אחד אחר לא רוצה לשמוע עליה. לאחר מספר ימים, סבסטיאן קובע אתכם פגישה במסעדת יוקרה שתמיד רציתם לבקר בה אך לא יכולתם להרשות זאת לעצמכם. הוא מפנק אתכם באוכל וביין משובח, ואז מזמין אתכם למועדון טניס שגם אליו – מעשה שטן – תמיד חלמתם להצטרף. סבסטיאן מעלה מדי פעם, בעדינות ובטבעיות, נושאים מקצועיים שקשורים לעבודה שלכם. אתם כמובן יודעים על מה אסור לכם לדבר, אך מדי פעם אתם מתחילים "לגלוש" גם לנושאים סודיים. זה אמנם לא חוקי, אך בכל זאת, סבסטיאן הוא חבר טוב. בשלב מסויים, הוא מציע לכם תשלום קטן עבור מידע, שבו הוא מתכנן – כך הוא אומר לכם – להשתמש למחקר או כתבה עיתונאית כלשהי. לאט לאט אתם מתרגלים לכסף, והוא הופך לחלק מההכנסה החודשית שלכם. כעבור זמן מה, סבסטיאן מכפיל או משלש את התשלום. ואז, מאוחר מדי, מגיעה "שיחת הגיוס" ואתם מבינים שנלכדתם ברשת. מפני שסבסטיאן עובד בשירות ביון זר, ואתם כבר מזמן אשמים בבגידה.

הסיפור ההיפותטי על סבסיטאן נלקח מהספר שרוד כמו מרגל, מדריך של "תובנות CIA" מאת סוכן הביון בדימוס ג'ייסון הנסון. אמנם הספר פופוליסטי למדי, אולם דווקא הדוגמא של סבסטיאן היא אחד החלקים הטובים שבו. הנסון מתאר כיצד קציני איסוף תרים אחרי נקודות תורפה אצל מועמדים לגיוס, בין אם מדובר בתאווה להרפתקאות, אידיאולוגיה, אגו, תסכול, תשוקה לנקמה, פרט אפל שעלול לשמש מושא לסחיטה, או חובות הימורים. אולם לרוב, כסף הוא חלק משמעותי מהתהליך. אפשר לראות בו סוג של מסמר שמקבע את הגיוס והופך אותו ליחסים קבועים של סוכן-מפעיל.  

Amazon.com: Survive Like a Spy: Real CIA Operatives Reveal How They Stay  Safe in a Dangerous World and How You Can Too eBook: Hanson, Jason: Kindle  Store

אכן, בימי הזוהר של ה-KGB, שירות הביון של ברית המועצות, נהגו הסובייטים לגייס אינספור סוכנים במדינות המערב. מועמדים היו בשפע, מפני שבארצות הברית, בריטניה, מערב גרמניה, צרפת ומדינות אחרות לא חסרו קומוניסטים אידיאליסטים או אפילו אנשי שמאל רך שהזדהו עם ברית המועצות או שאפו "לאזן" בינה לבין ארצות הברית במלחמה הקרה. במקרים רבים, אותם אנשים לא רצו לקבל תשלום מהסוכנים הסובייטים שאספו מהם מידע. בדיוק להיפך: הם ראו כסף, ואפילו מתנות יקרות, כעלבון לאמונתם הקומוניסטית. לא בוגדים שכירי חרב הם, אלא מתקני עולם. ובכל זאת, כמעט בכל המקרים, אנשי ה-KGB דרשו מהסוכנים שלהם לקבל תשלום, ומסיבה ברורה. קומוניסט אידיאליסט שעובד בהתנדבות יכול לשרת את ברית המועצות היום אבל להיעלם מחר, אם ייעלב ממשהו שההנהגה במוסקבה תעשה או יחלוק עליה בפרט אידיאולוגי כלשהו. כמו כן, הוא יראה את עצמו כשווה למפעיל שלו, ועל כן עלול שלא לציית להוראותיו. קבלת תשלום או טובות הנאה אחרות, לעומת זאת, יוצרת תלות היררכית קבועה בין המפעיל לסוכן. אמת זו חורגת כמובן מעולם הריגול. כאשר אנחנו מנהלים מערכת יחסים בריאה, מקובל שבני זוג או חברים מחליפים מתנות, אולם פחות נהוג שאחד מהם נותן לשני מזומנים באופן קבוע. הסיבה היא שהחלפת מתנות הדדית נתפסת כקשר שוויוני, ואילו מימון – כקשר היררכי, בדיוק סוג מערכת היחסים שה-KGB ניסה ליצור עם סוכניו.

אולם במקרים מסויימים, מעניינים מאד, ארגוני ביון יוצרים דווקא קשר שוויוני ולא היררכי עם מקורות שהם מגייסים. ב-1964, למשל, גייס המוסד את אוטו סקורצני, מנהיג קומנדו נאצי אגדי, כדי שימסור לו מידע על מדעני הטילים הגרמנים שעבדו במצרים. מנהיגי ישראל וקהילת המודיעין שלה חשבו, בטעות, שמדענים אלו הם סכנה קיומית, מפני שיוכלו לייצר טילי קרקע-קרקע שיגיעו לכל מקום בישראל. בפועל, הפרוייקט המצרי היה כושל, מפני שלארץ הנילוס לא היתה התשתית לייצר טילים ברמת תחכום גבוהה. היועצים הגרמנים (שרובם היו ברמה נמוכה יחסית) לא הצליחו לייצר מערכת ניווט, או לאפשר לטילים לשאת ראש קרב כבד למרחקים גדולים. לפיכך, בפועל, תפקדו הטילים המצריים כמרגמות מגושמות ולא מדוייקות לטווח קצר, ולא יותר מכך. בכל זאת, קהילת המודיעין הישראלית הפנימה את האמת הזאת באיטיות רבה. בשלהי 1962 וראשית 1963, ניסה ראש המוסד, איסר הראל, לחטוף ולרצוח חלק מהמדענים ולאיים על אחרים – ללא הצלחה. במרץ 1963 נאסרו שני סוכני מוסד בשוויץ, והראל הזועם פתח בקמפיין ציבורי שהאשים את המדענים ואת ממשלת גרמניה בניסיון לחולל שואה שנייה. המשבר הפוליטי שנוצר בעקבות צעדיו של ראש המוסד ערער את מדיניות החוץ של דוד בן גוריון, שהתבססה בין היתר על פיוס עם מערב גרמניה, והוביל לנפילתם של הראל ובן גוריון גם יחד. מאיר עמית ולוי אשכול, הרמס"ד וראש הממשלה החדשים, רצו גם הם לפתור את בעיית המדענים הגרמנים, אולם החליטו שהם זקוקים למודיעין מדויק מלב הפרוייקט בכדי להעריך נכונה את רמת האיום. גיוסו של סקורצני נועד לפתור את הבעיה הזאת. הקולונל הנאצי המפוקפק היה קשור להרמן ולנטין, סמל ס"ס לשעבר וקצין הביטחון של המדענים הגרמנים, והיה יכול לשמש "סוכן גישה" עבור המוסד. כלומר, לאפשר מגעי גיוס עם רכז הביטחון של הפרוייקט, שיוכל לספק למוסד מידע פנימי רב ערך.

יחסים שוויוניים בין המוסד לקצין נאצי: אוטו סקורצני – תמונה לשימוש חופשי

לעניינו, חשובה במיוחד הדרך שבה פנה המוסד לסקורצני. כשמגייסים סוכנים, כאמור, מחפשים בדרך כלל "נקודת תורפה", חודרים לפסיכולוגיה שלהם, ואז מציעים תשלום בכדי לבסס את הקשר ולהפוך אותו לקשר תלות היררכי. אולם סקורצני היה עשיר, גאה ורם מעלה מדי מכדי להיות תלוי במוסד מבחינה כלשהי. המגייס שלו, אברהם אחיטוב (לימים ראש השב"כ), ויתר מראש על קשר היררכי איתו, ובמקום זאת התייחס אליו (ולו מן השפה ולחוץ) כקולגה ולא כסוכן. בפגישה שלו עם סקורצני, פתח בדיון מעמיק על מלחמת העולם השנייה, השואה, מדינת ישראל ועניינים של פוליטיקה עולמית, דאג להפריד בין "קצינים מכובדים שמילאו את חובתם" (כמו סקורצני) לבין "פושעי מלחמה" והחניף במיומנות לאגו של בן שיחו. לאחר מכן, "שאל את עצתו" כמומחה מודיעין "מה לעשות בנושא המדענים הגרמנים". סקורצני התחיל "לייעץ", ובמהרה שיתף פעולה עם המוסד בגיוס ולנטין ובמבצעים אחרים. באופן מפתיע, הוא דרש מעט מאד (בעיקר מחוות סמליות הקשורות לטיהור שמו) והיה מוכן לעבוד עבור ישראל גם כשהמוסד דחה בעדינות חלק מבקשותיו. הקשר עם אחד משירותי הביון המפורסמים בעולם החניף לסקורצני, והברית עם אותם "יהודים חדשים" ומוזרים הפכה למעין guilty pleasure סודי שמעולם לא חשף ברבים. הוא המשיך למסור מידע למוסד, כמעט בהתנדבות, עד יום מותו.

המוסד ניהל קשר דומה, שוויוני ובלתי היררכי, עם לודוויג בלקוב, אחד מהתעשיינים המובילים בגרמניה. בעצה אחת עם שר ההגנה לשעבר פרנץ יוזף שטראוס, חבר ותיק ומושבע של מדינת ישראל, דאג בלקוב לספק לישראלים מידע על מדעני הטילים הגרמנים במצרים, והציע להם עבודה בחברות שלו בכדי למשוך אותם חזרה מארץ הנילוס. בסופו של דבר, התגלו ההצעות המפתות של בלקוב כיעילות הרבה יותר ממבצעי החטיפה, ההתנקשות והאיומים של איסר הראל ב-1962 וב-1963. בהקשר זה, מעניין גם לראות כיצד התנהלה מערכת היחסים בין המוסד לבין בלקוב. הקשר הראשוני איתו נוצר באמצעות קצין משטרה בכיר ש"הושאל" למוסד. הלה היה ייקה מבוגר ומשכיל, שהיה מיומן במשא ומתן עם גרמנים ממעמד חברתי גבוה. לאחר יצירת הקשר הראשוני, הוזמן בלקוב לטיול מפנק בישראל, בתקופה שבה גרמנים מעטים יחסים הורשו להיכנס לארץ הקודש. לכאורה הגיע לשיחות עסקים, אבל למעשה סייר בארץ לאורכה ולרוחבה ביחד עם בכיר במוסד, שניהל איתו שיחות עמוקות על פילוסופיה, היסטוריה ופוליטיקה בינלאומית. בלקוב לא קיבל כסף מהביון הישראלי. הוא סייע מרצונו הטוב, כפי שמסייעים לחבר ולבעל ברית. קשה להאמין גם שגיוס רגיל, באמצעות כסף, היה עובד עם אדם כל כך עשיר ועוצמתי, ממעמד חברתי כל כך גבוה. נסיונות כאלו היו נתפסים בעיניו כהשפלה גרידא.

הוזמן לביקור בישראל – לודוויג בלקוב, פורטרט מאת גונטר ריטנר, CC-BY-SA 3.0

קשר שוויוני בין שירותי ביון ובין מקורות הרבה יותר נפוץ מכפי שנדמה לנו, אולם חוקרים של הריגול נוטים משום מה להתעלם ממנו. תוכלו לקרוא בספרים רבים, למשל, שמחמוד עבאס (אבו מאזן) היה סוכן KGB, או שהמלך חוסיין היה סוכן CIA. אמת, מלך ירדן קיבל כסף מה-CIA, ויתכן גם שמחמוד עבאס קיבל תשורות מה-KGB (לי אין מידע על זה). בכל מקרה, המעמד של האישים הללו היה רם כל כך, עד שאי אפשר לדבר על קשר תלות בינם לבין שירותי הביון שעמדו איתם במגע. אפשר לנתח באופן דומה גם את המגעים של רוברט איימס, קצין האיסוף האגדי של ה-CIA, עם בכירים באש"ף, ובראשם עלי חסן סלאמה, הנסיך האדום. מדובר, למעשה, בערוץ מגעים חשאי בין כוחות פוליטיים שונים, ארה"ב ואש"ף, או בברית פוליטית חשאית, יותר מאשר ביחסי סוכן-מפעיל. נראה שכאשר מנתחים את הקשר בין ארגון ביון ומקורותיו, יש להקדיש תשומת לב יותר רבה להיררכיה, ליחסי הכוח ולתלות ביניהם, ולבדוק את מידת הסימטריה או חוסר הסימטריה שבתוכם. השאלה, האם המקור הוא סוכן או בעל ברית, עשויה להשפיע על אופי המידע שהוא נותן, הערכתו של המידע, התמורה שהוא מקבל מהמקור, ובעיקר, האופן שבו הם מתמרנים זה את זה.

שיקוי הערפדים האסור: טֶבַח מי ליי ופשרו

ב-16 במרץ, 1968, פשטו חיילים אמריקאים על הכפר הוייטנאמי מי ליי, וחוללו שם את אחד ממעשי הזוועה הידועים ביותר במלחמת וייטנאם. כיצד היו מסוגלים נערים "ירוקים" שבקושי ראו קרב לפני כן לטבוח בזקנים, נשים וילדים כמו הגרועים שברוצחים הנאצים? אם נתבונן היטב באירועי הטבח, נוכל לזקק מספר גורמים העומדים ביסודם של פשעי מלחמה מהסוג הזה: מודיעין לקוי, תרבות צבאית קלוקלת, ובעיקר – ההגדרה העמומה של המושג "אויב". ומי היה גיבור היום, שהציל וייטנאמים רבים תוך סיכון חייו? ינשוף צבאי-אסטרטגי במסע לעמקי הרוע האנושי.

הבהרה: בפוסט זה לא יהיו תמונות זוועה משום סוג

Credit: Catalin205, depositphotos.com

חודש ינואר 1968, ראש השנה הוייטנאמית, היה אחד השיאים של מלחמת הודו-סין השנייה, שהציבה את דרום וייטנאם וארצות הברית מול צפון וייטנאם ותומכיה הקומוניסטיות, סין וברית המועצות. בפועל, נלחמו הצבא האמריקאי ובעלי בריתו לא רק בסדירים הצפון וייטנאמים אלא גם ב-NLF, התנועה לשחרור לאומי, גרילה קומוניסטית שהיתה ידועה יותר בכינוי הגנאי וייטקונג (בוגדים וייטנאמים קומוניסטים). באותו החודש, יצאו הוייטקונג והצבא של צפון וייטנאם למתקפה אדירה כנגד אויביהם האמריקאים והדרום וייטנאמים בכל רוחב החזית. קרבות פרצו כמעט בכל בירות המחוז של דרום וייטנאם, ואפילו בסייגון הבירה, תקפו חמושי וייטקונג את השגרירות האמריקאית, את המטכ"ל הדרום וייטנאמי ומתקנים אסטרטגיים אחרים. בעיר הואה, בירתה העתיקה של וייטנאם, התחוללו קרבות אימים, שבמהלכם טבחו הקומוניסטים בדם קר אלפי אזרחים דרום וייטנאמים.

המלחמה היתה ברוטלית במיוחד במחוז קוּאָנְג-נְגַאי, שנמתח לאורך החוף מצפון לבירה סייגון. האזור היה ידוע כמעוז של הוייטקונג, לרבות גזרה בתוכו שסומנה בוורוד במפה, ולכן נקראה בפי האמריקאים "פינקוויל". לצד צבא דרום וייטנאם, פעלו במחוז כוחות מדיביזית חי"ר מספר 23 של ארצות הברית (Americal) בפיקודו של גנרל סמואל קוסטר. המשימה לפלוש ו"לטהר" את פינקוויל מהוויטקונג הוטלה על חיילים מפלוגה 3 (צ'רלי) של גדוד מס' 1 בחטיבת הרגלים 20. מפקד הפלוגה, סרן ארנסט מֶדינָה, היה ידוע כקצין ברוטלי במיוחד, שנהג להתעלל בעצורים וייטנאמים ואף להתעמר בכפופים לו בגסות ובחוזק יד. במיוחד ניהל יחסים עכורים עם אחד ממפקדי המחלקות שלו, סגן ויליאם קֶלי, קצין שנודע כגרוע מבחינה מקצועית וחסר ביטחון. מֶדינָה נהג להשפיל את קלי מול חייליו באופן קבוע כמעט, וזה היה מוכן לעשות כמעט הכל בכדי לרצות את מפקדו הנוקשה. בינתיים שפך קלי את זעמו על אזרחים וייטנאמים, ואף היה מעורב במספר מעשי אונס, שטויחו על ידי מֶדינָה ומפקדים אחרים.

מפה מבצעית של סון מי, כולל מי ליי והאזור. Credit: U.S. Army Center for Military History, public domain

ב-16 במרץ, קיבלה הפלוגה של מֶדינָה הוראה לפלוש לפינקוויל, ולטהר את הכפר סון מי, למעשה אגד כפרים שנודע כמפקדה הראשית של גדוד מס' 48 של הוייטקונג. אחד מהכפרים הללו נקרא מי ליי 4. החיילים קיבלו מסרים סותרים מהפיקוד העליון בנוגע לאופן שבו הם צריכים לנהוג באזרחים במהלך הפלישה. מצד אחד, החוקים הכתובים של הצבא האמריקאי והתדרוכים הרשמיים הזהירו אותם מפשעי מלחמה, והבהירו שאסור באיסור חמור להרוג אזרחים, אלא אם הם מסייעים לוייטקונג באופל פעיל או חשודים בכך. מצד שני, המפקדים המיידים, הזוטרים, הלמו בהם את המסר שבשדה הקרב זה "להרוג או להיהרג", ועליהם לחסל קומוניסטים ללא היסוס וללא מחשבה. לפני ה-16 במרץ, היו סרן מדינה, סגן קלי וחייליהם במצב רוח נקמני במיוחד. הפלוגה טרם צברה ניסיון קרבי, ולוחמי הגרילה של הוייטקונג קטלו בהם ללא הפסק מהמארב, באמצעות מוקשים, מלכודות וצלפים. רק מספר ימים לפני כן, שמעו חיילי סיור צרחות אימים, וגילו כי אחד מחבריהם עונה למוות בידי הוייטקונג ועורו נפשט מעליו בעודו בחיים. הפעולה במי ליי, כך הבינו, תהיה הנקמה שלהם באויב הנסתר והבוגדני.

בתדרוכי המודיעין שלפני הפעולה, מסר קצין המודיעין של כוח המשימה, יוג'ין קוטוק, כי מי ליי והכפרים הסמוכים לו אינם "כפרים" במובן הרגיל של המילה אלא בסיסים מבוצרים של גדוד וייטקונג מס' 48. בהסתמך על מידע שגוי מה-CIA, טען קוטוק כי האזרחים בכלל לא אמורים להיות שם. הכפריים הרי נוהגים לצאת לשוק בעיר בכל יום שבת ב-7:00, וכאשר המבצע יתחיל, ב-7:30, יישארו בשטח רק לוחמי וייקטונג ותומכיהם. המילה "תומכיהם" היתה קריטית, מפני שהקלה על החיילים מבחינה פסיכולוגית להרחיב את הגדרת האויב מחמושים לאזרחים.

לוחמי וייטקונג בשביל הו צ'י מין: תמונת אילוסטרציה לשימוש חופשי, Wikimedia Commons

 לפי התדרוך של המ"פ, סרן ארנסט מֶדינָה, מטרתה של פלוגת צ'רלי היתה לכתר וללכוד את אנשי הוייטקונג בתוך הכפרים ולהרוג כמה שיותר מהם. זאת לפי השיטה המקובלת של "ספירת ראשים", שמדדה את הישגי הצבא האמריקאי בכמות הרוגי האויב. התדריך של מדינה לפני הפעולה היה, כצפוי, שנוי במחלוקת עזה. לימים טען שאמר לחיילים "להשתמש בקומון סנס" ו"לא לירות בחפים מפשע", אולם לטענה הזאת ככל הנראה אין ביסוס. לפי רוב העדויות, בתדריך שלו מדינה לא הזכיר אזרחים כלל. מבחינתו, כל מי שבכפר היה אויב או תומך של האויב, ולכן אמר לחייליו לירות בכל מה שזז. התנהגותו לאחר מכן, כפי שנראה, מבססת את הגירסה המחמירה הזאת. קלי, המ"מ הכושל שהושפל זמן קצר לפני כן על ידי מדינה אך בו בזמן גם העריץ אותו, היה נחוש לרצות את המפקד שלו, ויהי מה.

כשנחתו אנשיו של קלי ליד מי ליי בסביבות השעה 7:30, הם ציפו לקרב תופת עם אויב אכזרי שלמדו להכיר היטב בשבועות הקודמים. אותו אויב שנוא ובלתי נראה שצלף בהם מהמארב, סירב לצאת ל"קרב הוגן" ופשט את עורו של אחד מחבריהם. ואכן, מיד עם נחיתת ההליקופטרים, דיווחו החיילים שנתקלו ב"אש צולבת" ובלוחמי וייקטונג חמושים הבורחים מהכפר. אולם בפועל, לא היו במי ליי חיילי וייטקונג, אלא רק אזרחים תמימים, גברים, נשים, ילדים וזקנים. בניגוד להערכת המודיעין השגויה, הם לא יצאו לשוק אלא נותרו בביתם. איש גם לא טרח להזהיר אותם לעזוב. למעשה, הם גם לא היו מוכנים להיתקל בכוח רצחני כל כך. בעבר, חיילים אמריקאים ושותפיהם הדרום וייטנאמים אמנם עלבו בכפריים, חקרו אותם באגרסיביות או הכו אותם, וגם מעשי שוד ואונס התרחשו מדי פעם. עם זאת, חיילים אחרים התנהגו בעבר באדיבות. ניצולה וייטנאמית העידה כי "מעולם לא קרה דבר כזה בעבר" בכפר או באזור. אליבא דכולי עלמא, הכפריים לא היו מוכנים לטבח, אחרת מן הסתם היו מנסים לברוח מהכפר. גם יחידת הוייטקונג המקומית, גדוד מס' 48, לא ציפתה לטבח. המפקד שלה, סגן טאן, גילה לימים כי היחידה שלו הסתתרה בגבעות, בהתאם לדוקטרינת הגרילה הרגילה. הכפריים היו, רובם ככולם, תומכים וסייענים של הוייטקונג, אבל אפילו טאן לא ציפה שהאמריקאים יטבחו את כולם. זה פשוט לא קרה בעבר. אם היה יודע את זה, העיד בחרטה גלויה, היה פוקד על חייליו לנצל את יתרונם המספרי (3 ל-1), לרדת מהגבעות ולהילחם.

בעיני האמריקאים, כולם היו אויב. הליקופטרים של צבא ארה"ב במלחמת וייטנאם – תמונת אילוסטרציה. Credit: Ratpack2, depositphotos.com

הראשונים שראו את חייליו של קלי היו כפריים שעבדו בשדות. אחד מהם בירך את האמריקאים, שירו בו מיד. הוייטנאמים האחרים ניסו מיד לרוץ למקום מבטחים. "הוא לא חמוש!" צעק טייס ההליקופטר יו תומפסון שריחף מלמעלה לאחד החיילים, מפציר בו לא לירות באזרח בורח אף לשווא. האזרח נורה למוות. היריות של חלק מהחיילים הובילו את היתר לחשוב שהם נמצאים בקרב ותחת אש – למרות שהאש הזאת היתה שלהם. הם ציפו לראות אויב במי ליי. כשלא היה כזה, הם פשוט הגדירו כ"אויב" את כל מי שראו. הנטייה הרצחנית הזאת התחזקה בשל פגם מהותי בהוראות הפתיחה באש. אלו גרסו כי כל וייטנאמי שבורח מחיילים אמריקאים הוא וייטקונג בהגדרה. אנשים שיורים עליהם מן הסתם יברחו, וכך יחזקו את הגדרתם כ"אויב" שראוי לחסל. הלו"ז היה קצר, מפני שמחלקה 3 היתה אמורה לבצע טיהור שני כעבור כשעתיים, ואסור כמובן להשאיר לוחמי אויב בעורפו של הכוח.

חייליו של קלי, שמבחינתם כל מי שראו היה "אויב", ירו ללא הבחנה בנשים, ילדים, תינוקות, זקנים, כל מי שהיה בדרכם, וזרקו רימונים לתוך התעלות שהוייטנאמים המבוהלים ניסו להסתתר בהן. חייליה של מחלקה 2, שנכנסו למי ליי מכיוון אחר, ירו אף הם ב"כל דבר שזז", לרבות חיות בית ומשק, שהוגדרו בפקודות כ"רכוש שמועיל לוייטקונג". כרגיל במצבים כאלו, הרישיון הרשמי לרצח עודד חיילים שפלים וסדיסטים במיוחד לתת דרור ליצריהם. חלק מהם, למשל, אנסו נשים וילדות וייטנאמיות לפני שירו בהן. בלט במיוחד חייל בשם רושביץ' ממחלקה מס' 2, שדיבר שוב ושוב בצהלה על כמה הוא נהנה "לנסות את הנשק שלו". בשלב מסויים, הוא הפשיט יותר מעשר נערות ונשים צעירות, וכשהתנגדו לאונס, דחף אותן לבור וזרק לתוכו רימונים. חיילים אחרים רצחו ילדים שבאו לבקש מהם אוכל. עצם העובדה שהילדים העזו לדבר עם החיילים, מראה עד כמה הופתעו הוייטנאמים מהתנהגותם הרצחנית של חיילי פלוגת צ'רלי.

מכונת ירייה אמריקאית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Diy13@ya.ru, depositphotos.com

במקביל, המחלקה של קלי פתחה שלב חדש באירועי מי ליי. עד סביבות 8:15 בבוקר, החיילים רצו ברחבי הכפר ורצחו כל מי שראו בברוטליות, מתוך תפיסה שמדובר ב"אויב" שמותר ואף חובה להרוג אותו "כדי שלא יישאר מאחור" ו"ידקור אותם בגב". אולם בגזרה של קלי, אספו כמה מהחיילים מספר גדול של אזרחים במקום מרכזי בכפר כשבויים, בכדי לרכזם לצורך מעצר וחקירה. קלי עצמו היסס ולא היה בטוח מה עליו לעשות. הוא התקשר למ"פ, סרן ארנסט מֶדינָה. אולם לפני שהפסיק לדבר, זה צרח עליו במלוא הגרון: "למה לעזאזל אתה מתעכב שם?" אמר. קלי ניסה לענות שהוא "מטהר את הבונקרים". "תעזוב את הבונקרים הארורים!" צרח מדינה, "תמשיך הלאה. שלב הטיהור השני אמור להתחיל בקרוב." "אבל יש לי כאן הרבה וייטנאמים…" אמר קלי. "לעזאזל! תיפטר מהם!" המשיך מדינה. זמן קצר לאחר מכן הסרן התקשר ואמר לקלי במפורש: "לחסל אותם."

מבחינתו של מֶדינָה, כמובן, בכלל לא היו אמורים להיות אזרחים בכפר. כשטייס ההליקופטר יו תומפסון ביקש ממנו ברדיו לסייע לנערה פצועה שראה בשדה, מדינה ירה בה למוות. ומדוע לא? הרי גם האזרחים היו, אם לא אנשי וייקטונג ממש, אז לפחות "תומכים" שלהם. מאוחר יותר, מדינה הודה שהרג את הנערה, אך אמר שהיא היתה "אחות" במערך הרפואי של הוייטקונג, ושביצעה תנועה חשודה שנראתה לו כהשלכת רימון. קלי, שהרגיש מושפל מהגערות של מדינה, החליט למלא את ההוראות של מפקדו באופן הקיצוני ביותר. הוא ריכז את השבויים בשוחות והורה לאנשיו לירות בהם. בעוד רוב אנשי הכפר נטבחים במרוכז, קלי עצמו צלף בילדים שניסו להימלט, ובאופן אישי רצח מטווח אפס נזיר בודהיסטי, אישה זקנה וכמה נערים. מחלקה 3, שהגיעה לכפר קצת יותר מאוחר ל"טיהור סופי" חיפשה ורצחה את הכפריים שנשארו. במקרה אחד, הם ניסו לאנוס כמה נשים ונערות, שהתחילו להילחם ולשרוט אותם. האונס הופסק רק כאשר הגיע לסביבה צלם צבאי. מול העדשות שלו, שלפו החיילים את הרובים, העבירו אותם למצב אוטומטי ורצחו את הנשים הוייטנאמיות האמיצות. טבח דומה, אך קטן יותר, התרחש במי חה 4, כפר סמוך למי ליי.

נשים וילדים וייטנאמים שניסו להגן על עצמם, רגע לפני שנורו בידי חיילי צבא ארה"ב. צילום: Ronald Haeberle, U.S. Army, public domain picture

היו כמה חיילים שסירבו לירות, או שירו בכמה אנשים אבל סירבו להמשיך, או שמיאנו להשתתף בטבח ההמוני במרכז הכפר – דפוס דומה לזה שאנחנו רואים ביחידות נאציות ממלחמת העולם השנייה, כמו גדוד המשטרה ה-101 הידוע לשמצה. אפילו אחד החיילים שניסה לאנוס נערה, היסס לרצוח, וקלי היה צריך לאיים עליו. במקרים מסויימים, קלי איים לחסל במקום את אלו שסירבו להשתתף בטבח, אך אף פעם לא ירה בהם באמת. לפעמים נתן להם לעזוב את המקום, או שהורה להם לשמור בגזרה מרוחקת יחסית. אחד הגיבורים הנדירים של היום המזוויע היה טייס ההליקופטר יו תומפסון ושני אנשי צוותו, לורנס קולברן וגלן אנדריאוטה, שניסו, לשווא, להפציר במבצעי הטבח להפסיק. לבסוף, בייאושם, נחתו הטייס ושני המקלענים שלו מול בונקר שהצטופפו בו אזרחים חסרי ישע. כדי להציל את 19 הפליטים, רובם נשים וילדים, התקשר תומפסון לשני חברים שהפעילו מטוסי קרב בסביבה, וגייס אותם בכדי לשנע את הוייטנאמים למקום מבטחים. בכל אותו הזמן, שני אנשיו הנאמנים של תומפסון, קולברן ואנדריאוטה, עמדו בנשק שלוף מול החיילים מפלוגת צ'רלי, שבסופו של דבר ויתרו על ההרג, ישבו על הקרקע והתחילו לעשן.

הציל וייטנאמים תוך סיכון חייו – טייס ההליקופטר יו תומפסון

הדיונים על טבח מי ליי, באותה תקופה ומאוחר יותר, היו אינסופיים, והררים של דיו נשפכו עליו. אולי בעתיד נכתוב כאן על ניסיון הטיוח של הרמות העליונות, החיילים האמיצים ששברו את חומת השתיקה (ובראשם יו תומפסון וטייס אחר, רונלד ריידנאואר), ועל המשפטים הצבאיים שזיכו את כל המעורבים, למעט סגן קלי. אולם נקודה אחת, לדעתי, קריטית וכדאי להדגיש אותה. האשמים העיקריים בטבח, מלבד מדינה וקלי, היו אותם אנשי מודיעין, שדאגו להגדיר את כל תושבי הכפר כ"אויב" – מילה חזקה מאד בתודעתו של החייל. אם מישהו מוגדר כאויב, אתה מדמיין שהוא יורה בך או עומד לירות בך, אפילו אם זה לא המצב. כך קל יותר להצדיק ירי באזרחים. וברגע שהתחיל הטבח, הוא הזין את עצמו במעגל קסמים הרסני. החיילים נכנסו לדיסוננס קוגנטיבי. אם כבר ירו באזרחים, הרי שהם "אויב", ולכן יש להמשיך ולירות בכל אזרח שנתקלים בו. אם ירחמו על אזרחים בשלב מאוחר יותר, מדוע הרגו אחרים קודם? אפילו חיילים שפחות ששו לרצוח מאחרים, היו יכולים להשקיט את המצפון שלהם כשירו בפצועים כ"המתת חסד", כי הרי איש לא יגיע לטפל בהם וחבל שיגססו ביסורים. אם נשתמש במטאפורה מסיפורי ערפדים, דינמיקה של טבח מקבילה ללגימה של דם. ברגע שאתה שותה משיקוי הערפדים האסור, קשה עד בלתי אפשרי להילחץ מהסחרור הקטלני.

גילויים חדשים: איך ה-CIA האזין לכולנו

במלחמת העולם השנייה, הצליחו בעלות הברית לפצח את הצופן הגרמני ובכך להשיג מודיעין איכותי שתרם להבסת צבאו של היטלר. ב-1970, כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, כרתו האמריקאים ברית עם הגרמנים במזימה מודיעינית סודית שתשנה את העולם. ביחד, השתלטו מערב גרמניה, ארצות הברית ושותפות נוספות, לרבות בריטניה וישראל, על שוק ההצפנה הבינלאומי ומכרו מכונות הצפנה פגומות למדינות רבות. הללו היו מתוחכמות מספיק בכדי להרשים לקוחות, ששילמו הון עתק בכדי להגן על סודותיהם, אך חלשות די הצורך בכדי שארצות הברית, מערב גרמניה ויתר השותפות לקשר תוכלנה לפענח את הקוד ולהאזין לשיחות מסווגות. לאחרונה, חשפו חוקרים את המסמכים של "מבצע רוביקון", שנמשך עד סוף המלחמה הקרה ומעבר לה, ופרסמו את תמציתם בכתב העת היוקרתי "מודיעין וביטחון לאומי". ינשוף צבאי-אסטרטגי על המבצע המודיעיני המסחרר שאפשר לוושינגטון, בון ובעלות בריתן להאזין לכולנו.

Credit: Seven Ovicigor, depositphotos.com

בראשית שנות החמישים, נערכה בשטיינהאוזן, שוויצריה, פגישה גורלית שתשנה לנצח את עולם המודיעין הבינלאומי. משני צידי השולחן ישבו ויליאם פרידמן, קריפטולוג אמריקאי שנודע לתהילה בזכות תרומתו לפיענוח הצופן הדיפלומטי היפני (PURPLE) במלחמת העולם השנייה, ובוריס הגלין, איש עסקים שוודי שעזב את מולדתו בכדי להתחמק מתשלום מיסים. פרידמן עבד באותם הימים ב-NSA, הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי שהיתה אחראית לסיגינט (מודיעין אותות), תחום הכולל גם פיענוח צפנים ואיסוף מודיעין על ידי האזנה לשיחות טלפון. כחלק מתפקידו, הסתובב פרידמן בעולם כדי לנטר את ההתפתחויות האחרונות בשוק ההצפנה הבינלאומי. ארצות הברית נהנתה באותם ימים מיכולות קריפטוגרפיות מרשימות, יתרון חשוב ביותר במירוץ המתמיד והסיזיפי של עולם ההצפנה והפיענוח, אולם פרידמן ידע שכל יתרון כזה הוא זמני מטבעו. פרשת פיענוח האניגמה במלחמת העולם השניה הוכיחה כי גם כאשר אתה מפענח את הצופן של האויב ומצליח לקרוא את השדרים שלו, אתה עלול לאבד את נכסיך המודיעיניים בכל רגע. במהלך המלחמה, היו מספר הזדמנויות בהן החלון המודיעיני של בעלות הברית החשיך, אפילו לתקופות זמן משמעותיות, מפני שהגרמנים החליפו, שינו או שכללו את הצופן. אולם לרוב, הצליחו הבריטים והאמריקאים לפענח לפחות חלק מהצפנים מחדש, מכיוון שהנאצים השתמשו באותה מכונה (אניגמה), ולכן גם באותה שיטת הצפנה. מטרתו של פרידמן היתה לבדוק את שוק הקריפטוגרפיה העולמי, כדי לוודא שלא יוצאות מכונות חדשות שעלולות לשחוק את היתרון היחסי של ארצות הברית.

בוריס הגלין – מייסד ומנהל חברת CRYPTO AG

בהקשר זה, התעניין פרידמן עד מאד בהגלין ובחברה שלו, CRYPTO AG, שהיתה אחת מהמובילות בעולם בתחומה. זו פיתחה באותה תקופה מכונות הצפנה חדשות שצברו פופולריות הולכת וגוברת בקרב לקוחות, לרבות מדינות בעולם השלישי כמו מצרים. כעת, ארצות הברית כבר לא היתה צריכה להפעיל מבצעי ג'יימס בונד בכדי לגנוב את הסודות, והיתה יכולה להשתמש בכוחה הכלכלי, עוצמתה התעשייתית ובכיסים העמוקים שלה כדי להרחיב את שליטתה בעולם הצפנים. הגלין ופרידמן סגרו "הסכם ג'נטלמני", לפיו החברה השוויצרית תמכור ללקוחותיה ברחבי העולם, בעיקר מדינות, מכונות הצפנה חזקות למראה אך פגומות בפועל. אלו יהיו בעלות יכולת הצפנה חזקה מספיק להרשים לקוחות, שישלמו במיטב כספם בכדי לשמור על סודותיהם, אך חלשות דיין בכדי לאפשר לאמריקאים, ולהם בלבד, לפענח את הצפנים ולהאזין לשיחות.

אולם הפרוייקט נתקל בבעיות כמעט מיד. ב-NSA לא אהבו את היוזמה של פרידמן, וחשבו כי אין צורך להסתכן בהסכם בינלאומי שעלול להתגלות ולהביך אותם. הרי היכולות המתמטיות ויכולות המחשוב שלהם כל כך גבוהות, שממילא יוכלו לפענח כל צופן. מתוסכל מהעקשנות של הממונים עליו, פנה פרידמן ל-CIA, שהרים את הכפפה בהתלהבות. באופן עקרוני, סוכנות הביון המרכזית לא היתה אמורה לפלוש לתחום של ה-NSA ולעסוק במודיעין אותות, אולם "מחלקה D" בארגון עסקה בכך זה מכבר. את מערך הסיגינט המוצלח של ה-CIA ניהל ויליאם ("ביל) הארווי, שידוע לחוקרי תולדות הארגון בחיבתו לטיפה המרה וכגיבור של כמה וכמה מבצעים חשאיים, ביניהם הניסיון להתנקש בפידל קסטרו. הארווי ואנשיו צותתו לשגרירות הסובייטית במקסיקו סיטי, והצליחו אפילו להאזין לצבא הסובייטי במזרח ברלין באמצעות מנהרה תת קרקעית.

סוכן ססגוני ושתיין מושבע – מפקד מחלקה D ב-CIA, ויליאם ("ביל") הארווי. Credit: Spartacus-educational.com

סוכנות הביון המרכזית הפכה את שיתוף הפעולה עם הגלין לפרוייקט הבית שלה, אולם הדברים לא התנהלו באופן חלק. ראשית כל, בנו של הגלין, בו, הסתכסך עם אביו בגלל נישואים שלא על דעתה של המשפחה, אך עדיין החזיק במניות רבות בחברה. האמריקאים ראו בהגלין הצעיר גורם לא אמין, וחששו שבקונסטלציה כזאת או אחרת תיפול החברה לידיו, והוא יגלה ללקוחות הזועמים שהאמריקאים יכולים לקרוא את הצפנים שלהם. גילוי כזה, כמובן, יהפוך את ההישגים המודיעיניים האדירים לאסון ושערוריה בינלאומית אדירה. שנית, להגלין היו מתחרים חזקים, שפיתחו מכונות הצפנה שלא היו פתוחות לאמריקאים. חלק מהמכונות הללו יוצרו במפעלים של סימנס, תאגיד התקשורת המערב גרמני, דבר שהכניס לתמונה את שירות הביון הפדרלי, או בקיצור, BND. זה התלהב מאד מהפרוייקט האמריקאי, ובמהרה הבינו בון וושינגטון שכדאי להן לחלוק שווה בשווה בקרן השפע המודיעינית.

הגרמנים והאמריקאים ניהלו משא ומתן על רכישה משותפת של CRYPTO AG, וב-4 ביוני 1970 הבשילו המגעים להסכם של ממש. הבעלות על החברה, שזכתה בשם הקוד "מינרווה", התחלקה באופן שווה בין ה-CIA וה-BND, תוך שיתוף פעולה עם חברת סימנס, שהחזיקה בכוח ייצור אדיר. כך הצליחו שני שירותי הביון להשפיע גם על מתחריו לשעבר של הגלין, וליצור קונגולמרט צללים שהשתלט על היצרנים החשובים בשוק ההצפנה הבינלאומי כדי למנוע מכירה של מכונות חזקות למדינות שלא היו שותפות במבצע. רק שותפי הסוד, כך נקבע, יוכלו לקבל צפנים שיהיו חסינים בפני פריצה. כך נולד שיתוף הפעולה המודיעיני שנקרא בהתחלה "מבצע תזאורוס", ומאוחר יותר "מבצע רוביקון", ונמשך מ-1970 ועד 1993. בהדרגה, החלק של ה-BND במבצע הפך להיות גדול יותר ויותר, באופן ששדרג את מערב גרמניה למעצמת סיגינט, אולי ההישג המרשים ביותר של המודיעין הגרמני מאז ומעולם. באמצעות הסכם שיתוף פעולה שנקרא "מקסימייזר", חלקו הגרמנים את התוצרת המודיעינית עם שוודיה, דנמרק, הולנד ומאוחר יותר גם צרפת. ארצות הברית, מצידה, היתה קשורה בהסכם חלוקת מודיעין שנקרא "חמש העיניים" עם בריטניה, אוסטרליה, קנדה וניו זילנד, ונתנה לבעלות בריתה כמה פרוסות עוגה עסיסיות. מהמסמכים עולה כי אף ידה של ישראל היתה בקלחת.

הסמל של חברת CRYPTO AG

בדיעבד, מדהים שהמבצע לא השתבש עוד לפני עשורים, מפני שמידע על רוביקון דלף שוב ושוב באופן מסוכן. ראשית כל, אנשי ה-NSA שהיו מעורבים במבצע לא הקפידו על סודיות כמו עמיתיהם מה-CIA. נורה מקייב, עובדת בכירה של ה-NSA, נהגה אפילו להגיע למשרדי החברה בשוויץ בשמה האמיתי ובלי סיפור כיסוי מתאים. במשך השנים, פרסמו עיתונאים חוקרים כתבות מביכות על CRYPTO AG, לפעמים בשיתוף פעולה עם עובדים ממורמרים. המסוכן מביניהם היה הנס ביהלר, סוכן מכירות גרמני של החברה שנעצר באיראן בחשד ריגול. ביהלר, שנפגע מכך שהאמריקאים לא עשו די בכדי לשחררו, חשף ברבים חלק מסודות המבצע בסקנדל שנודע כ"פרשת הידרה". גרוע לא פחות, הלקוחות של CRYPTO AG בעולם השלישי לא היו טפשים, ובמשך הזמן פיתחו יכולות קריפטוגרפיות משלהם. המצרים והארגנטינאים, למשל, הבחינו בבעיות שיש במכונות במהלך שנות השמונים. לפעמים, מדינאים בריטים ואמריקאים השתמשו במידע בחוסר זהירות. הנשיא רייגן, למשל, האשים את לוב בפומבי בפיצוץ מועדון לילה בגרמניה והזכיר במפורש מידע שהשיג באמצעות "רוביקון". פוליטיקאי בריטי בכיר חשף באופן דומה את ההאזנות לארגנטינה במהלך מלחמת פוקלנד.

בדרך כלל, כשמבצע סיגינט נחשף, והיעד מבין שמאזינים לו, הוא מחליף את הצפנים ואף את שיטת ההצפנה, ומעיין המודיעין מתייבש מיד. בדיוק מסיבה זו, בעלות הברית עמלו כה קשה לשמור על סודות האניגמה במהלך מלחמת העולם השנייה. מבצע רוביקון, לעומת זאת, המשיך לרוץ ללא פגע. מידת החדירה של האמריקאים היתה כה גדולה, עד שקריפטולוגים במדינות יעד מסויימות פחדו לעורר שערוריה ולחשוף את ממדי האסון בכדי לא לאבד את עבודתם. כדי להרגיע את מצרים וארגנטינה, השתמש ה-CIA בשירותיו של קריפטולוג בעל שם בינלאומי, שהצליח למכור להן מכונות "בטוחות" יותר, שלמעשה היו חשופות באותה המידה. אותו קריפטולוג "מרח" את המצרים במשך כמה שנים, עד שבסוף שנות השמונים ויתרו סוף סוף על שרותיה של CRYPTO AG לטובת מתחרה, שגם הוא, למרבה האירוניה, נשלט באופן עקיף בידי ה-BND. הארגנטינאים, מצדם, אמנם חשדו שהאמריקאים מאזינים להם, אבל הסתפקו בסופו של דבר בכך ששכניהם ויריביהם הצ'יליאנים לא מסוגלים לפענח את הצפנים. עבור מי שהתעניין בסכסוכים מקומיים יותר מאשר בפוליטיקה הגבוהה של המלחמה הקרה, הסכנה בחשיפה מול האמריקאים היתה בסופו של דבר מוגבלת.

האמריקאים האזינו לו – נשיא מצרים אנואר א-סאדאת לוחץ ידיים עם הנשיא ג'ימי קרטר במהלך ועידת קמפ דייויד. Credit: Warren K. Leffler, Wikimedia Commons, public domain

מה היו התוצרים של הברית בין ה-CIA ובין ה-BND? באמצעות השליטה שלהם בשוק, דחפו שני שירותי הביון את מכונות ההצפנה הפגומות למדינות יעד, בהתחלה בכדי לעקוב אחרי קומוניסטים בדרום אירופה (בעיקר איטליה ויוון) ובעולם השלישי, ומאוחר יותר גם על מנת לנטר יצואניות טרור כגון עיראק, איראן ולוב. אלו חשו ביטחון לקנות מכונות הצפנה מחברה שוויצרית, שנחשבה "נייטרלית". בין היתר, השתמשה וושינגטון במידע שהתקבל בכדי ללמוד על כוונותיה של טהרן במלחמת איראן-עיראק, ולכוון את מדיניותה בהתאם. לפי המסופר, סייע המידע לאמריקאים גם במספר אפיזודות של משא ומתן. הם הצליחו, למשל, להאזין למתווכים האלג'יראים במהלך משבר בני הערובה באיראן, ולמשלחת המצרית בשיחות השלום עם ישראל בקמפ-דייויד. בנוסף חשפו גם פרשיית שחיתות שבה פוליטיקאים דרום קוריאנים ניסו לקנות חברי קונגרס, והוכיחו את אשמתה של לוב בפיצוץ מועדון הלילה בברלין ב-1986.

ב-1993 פרשה גרמניה מהמבצע, בעיקר מסיבות פוליטיות. פרשת "הידרה" הביכה אותה, ולאחר האיחוד עם גרמניה המזרחית, הרפובליקה הפדרלית ראתה את עצמה כחלק מקהילה אירופית שאמונה על מדיניות חוץ משותפת. ריגול אחרי מדינות אירופיות אחרות בסיוע האמריקאים לא השתלב עם המדיניות הזאת. ארצות הברית המשיכה לנהל לבדה את CRYPTO AG בשנות התשעים ובמהלך ה"מלחמה בטרור", וקיפלה סופית את מבצע רוביקון רק בשנת 2018. למרבה האירוניה והצביעות, לאחר החשיפות של אדוארד סנואדן הגרמנים נעלבו שהאמריקאים האזינו גם להם. "ריגול בין חברים? לא עושים דבר כזה", אמרה הקנצלרית אנגלה מרקל בזעם.

לא מרגלים בין חברים – מטה ה-BND בברלין. Credit: Jan Kleihues, CC-BY-SA 4.0

למבצע רוביקון היו גם תופעות לוואי שליליות. בין היתר, הוא נתן לאמריקאים ידע מפורט שהביך אותם על הפרות זכויות אדם באמריקה הלטינית, בדרום אפריקה ובמדינות אחרות. גרוע מכך, בלי שהאמריקאים התכוונו לכך, מכונות ההצפנה הפגומות נפרצו גם על ידי ברית המועצות. קרי, גם אויביה של ארצות הברית הפיקו מהמבצע תועלת עקיפה. ולבסוף, יש לשאול, עד כמה עזר "רוביקון" לאמריקאים, לגרמנים ולבעלי בריתם? כפי שכתב ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן, העובדה שאתה יודע משהו, אין פירושו שתפנים את הידע במהירות המספיקה בכדי לפעול, ועוד פחות מזה, שתפעל נכון בכדי להשיג לעצמך הישג פוליטי או צבאי ממשי. האמריקאים, למשל, נכשלו באופן מחפיר במשבר בני הערובה באיראן למרות הידע שהגיע מרוביקון, ואפשר לחשוד גם שהשלום בין ישראל למצרים היה נחתם במוקדם או במאוחר גם אלמלא ה-CIA היה מצליח להאזין למשלחת המצרית. הרי סאדאת גילה לאמריקאים את כוונותיו בפתיחות ראויה להערכה.  התועלת של מבצע רוביקון היתה בוודאי קיימת, ואפילו ניכרת, אולם אין לקחת אותה בשום אופן כמובנת מאליה. יש להניח שצדדיו החיוביים והשליליים יהיו נתונים לויכוח לוהט בשנים הבאות.

אחריות פיקודית במבחן: איך עיוות טבח מנילה את המשפט הבינלאומי

ב-23 בפברואר 1946 עלה הגנרל היפני ימשיטה טומויוקי לגרדום של צבא ארצות הברית, לאחר שהורשע באחריות פיקודית להרס בירת הפיליפינים, מנילה, ולטבח שיטתי של תושביה. בפרקים הקודמים של הסדרה עסקנו בגורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים, בקרב על מנילה ובטבח הנורא, ונסיים במשפט פושעי המלחמה שחתם אותו. בספר חדש ופרובוקטיבי, טוען המשפטן אמריקאי אלן ראיין שהלכת ימשיטה היתה לא רק מעוותת מהיסוד, אלא יצרה דוקטרינת שקר שפגמה במשפט הבינלאומי במשך עשרות שנים, עד ימינו אלו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על פשעי מלחמה, אחריות פיקודית וההקשר הפוליטי שלהם.

בראשית מרץ 1945, האש שאחזה במנילה, בירתה היפה של הפיליפינים, דעכה לאיטה והותירה מאחוריה עיי חורבות. המרינס של הצי היפני, שבילו את כל החודש האחרון בטבח חסר הבחנה של אזרחים, נדחקו על ידי האמריקאים לשורת בנייני שיש מבוצרים בפאתי העיר העתיקה. רק כמה עשרות מהם נכנעו, וכל היתר, לרבות מפקדם, תת אדמירל איוואבוצ'י סנג'י, נפלו בקרב או התאבדו. גנרל מקארתור עצמו התקרב עד למרחק נגיעה מדירת הפנטאוז המפוארת שלו במלון מנילה, רק כדי לראות חיילים יפנים מציתים אותה ברגע האחרון. רגע לפני השחרור, איבד מקארתור את רוב רכושו, לרבות ספריה של כתבי יד צבאיים, מזכרות משפחתיות של עשרות שנים ויצירות אומנות נדירות. הגנרל, שנכנס בראש צבא השחרור למנילה, בער בתשוקה לנקמה, ולא בכדי. לבד מהרס המורשת האישית והמשפחתית שלו, הוא הזדהה עם העם הפיליפיני באמת ובתמים. אבל למעשה, פזיזותו שלו תרמה רבות לחורבנה של העיר. מפקדיו של מקארתור בוושינגטון הפצירו בו לעקוף את הפיליפינים ולכבוש דווקא את טיוואן, קרש קפיצה אסטרטגי חשוב יותר במסע לכיבוש איי הבית היפניים. מקארתור לא רק התעקש לשחרר קודם את הפיליפינים כדי למחוק את זכר התבוסה המשפילה שלו עצמו ב-1942, אלא גם האמין שההתנגדות היפנית במנילה לא תהיה משמעותית, למרות אינספור דיווחי מודיעין של גרילה פיליפינית שסיפרו לו את ההיפך הגמור. חיילים וקצינים, שהושפעו מ"רוח המפקד", קיוו ללגום משקאות משובחים בברים של מנילה ביום שלאחר הכיבוש. אפילו לאחר שהאמריקאים כבשו את צפון העיר והגיעו לנהר הפסיג, שמדרום לו התבצרו הכוחות היפניים, התפאר מקארתור שהוא יוכל לכבוש את יתר מנילה "עם כיתה אחת של חיילים". הפזיזות וחוסר המוכנות שלו הובילו לקרב מבית לבית, מרחוב לרחוב במנילה, מחדל שתרם גם הוא בתורו לטבח הנורא.

לכן, כאשר שחרר סוף סוף את הפיליפינים, נשבע מקארתור למחות את החרפה והזוועה של טבח מנילה בדם האחראים לפשע. רוב מוחלט של החיילים שביצעו אותו, לרבות תת אדמירל איוואבוצ'י, כבר היו בין המתים, אבל היה צורך להעמיד מישהו לדין, לבער אותו כהתגלמות הרוע, כדי להוכיח לבני העם הפיליפיני ולשבויים האמריקאים המעונים שארצות הברית של אמריקה נוקמת את עלבונם.

נשבע למחות את החרפה – גנרל מקארתור במנילה לאחר שחרורה, פברואר 1945

באופן עקרוני, היה אפשר להתמקד באותם חיילים יפנים מעטים ששרדו במנילה, ולהפיל עליהם את אשמת הטבח, אולם הדבר עורר מספר בעיות. ראשית כל, כדי להוכיח רצח, היה צורך לחבר חייל ספציפי לקורבנות ספציפיים, ובתרחישים של טבח המוני אין מדובר במשימה פשוטה. מסיבות מובנות, הניצולים הפיליפינים והמערביים לא הבחינו בין חיילים יפנים שונים. שנית, ובאופן מפתיע, בתי הדין של בעלות הברית קיבלו לעיתים קרובות (אבל לא תמיד!) טיעוני הגנה של חיילים פשוטים, יפנים וגרמנים, שביצעו פשעים בהוראת מפקדיהם. המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", שמקורו במשפט הבריטי, התפרסם בישראל בעיקר עקב פרשת טבח כפר קאסם. אבל בשלהי מלחמת העולם השנייה הוא עדיין לא היה מובן מאליו, אפילו בצבאות מערביים. למעשה, בשנת 1914 בקירוב, הכריזו הן הצבא הבריטי והן הצבא האמריקאי כי חייל יהיה חסין בפני העמדה לדין אם ביצע פקודה, ואם מדובר בפקודה לא חוקית, רק המפקד שנתן אותה ייענש. רק ב-1943 ו-1944, בהתאמה, שינו צבאות המערב את הכללים והכריזו שגם חייל שביצע פשעי מלחמה בפקודה יעמוד לדין, במטרה לשלול את ההגנה הזאת מחיילים גרמנים ויפנים. בכל זאת, החוק הצבאי של בריטניה וארצות הברית עדיין לא החיל את דיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל על חיילים שהרגו אזרחים בהפצצות, גילו אכזריות-יתר כלפי האויב בשעת קרב, ירו בחיילים שניסו להיכנע או במלחים שנמלטים מספינות מלחמה טובעות בסירות הצלה. לא במקרה, בעלות הברית בעצמן עשו את כל זה, בין אם בהפצצות על ערי גרמניה ויפן, ובין אם על ירי בטרופי ספינה, כמו למשל בקרב על ים ביסמרק ב-1943. מכל הסיבות הללו, נטו השופטים הצבאיים של בעלות הברית שלא להרשיע חיילים גרמנים ויפנים שרצחו או התעללו באזרחים, אלא אם אכזריותם חרגה בהרבה מהפקודות שקיבלו.

מסיבה זו, החליטו מקארתור ויועציו להעמיד לדין על טבח מנילה את גנרל ימשיטה טומויוקי, המפקד העליון של צבא יפן בפיליפינים, למרות שלא הורה על הטבח וככל הנראה גם לא ידע עליו. הטענה של התביעה היתה שכמפקד עליון, ימשיטה היה אחראי למעשי חייליו מפני שלא הצליח למנוע אותם. כנימוק, היא השתמשה באחד הסעיפים מאמנת האג מ-1907, שהגדירה חיילים כאנשים שכפופים ל"מפקד אחראי". המילה "אחראי", טענה התביעה, כוללת בתוכה גם אחריות פיקודית לפשעיו של כל חייל וחייל.

האם נשא באחריות פיקודית לטבח מנילה? גנרל ימשיטה (שני משמאל) על ספסל הנאשמים

זו לא היתה הבעיה היחידה בטיעוני התביעה: רוב מוחלט של העדים היו פיליפינים שהעידו על הטבח, ועדויותיהם לא הצליחו להוכיח שום קשר בין מעשי הרצח ובין ימשיטה. בפועל, כפי שהראתה ההגנה, הגנרל קיבל אמנם "פיקוד טקטי" על יחידות הצי במנילה ב-5 בינואר 1945, לפני הטבח, אך שליטתו במרינס של איוואבוצ'י היתה מוגבלת ובשלב מסויים הפסיקה להתקיים. הוא הרי הורה לצי לעזוב את מנילה לאחר השמדת מתקני הנמל, והמרינס סירבו למלא את פקודתו. התביעה, טענה ההגנה, דורשת להוציא להורג אדם לא בגלל מה שעשה או נמנע מלעשות, אלא רק בגלל מי שהוא, במקרה זה – מפקד עליון.

בעיה נוספת שהעיבה על המשפט של ימשיטה היתה זלזול מוחלט בדיני ראיות. במשפט פלילי אמריקאי רגיל, אסור באיסור חמור להשתמש בעדויות שמיעה או בתצהירי עדים שניתנו שלא בשבועה, ואילו במשפט ימשיטה הסמיך מקארתור את השופטים לקבל כל ראיה "שנראית להם הגיונית או נכונה". כך, התיר אב בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס, לנציגי התביעה להביא שלל עדויות שמיעה, לפעמים מדרג שני או שלישי, ובמקרה אחד ביזארי במיוחד, אפילו להשתמש בסרט תעמולה אנטי-יפני שהופק בארצות הברית. בית המשפט הרשה לעצמו לקבל עדויות כאלו, משום שלא הוגדר כישות שיפוטית אלא כ"ועדה צבאית", סוג של טריבונל אד-הוק שאינו מחוייב בכללים משפטיים רגילים. דא עקא, שאפילו בתי המשפט הבעייתיים הללו, שמקורם במלחמת האזרחים האמריקאית, לא היו רשאים לקבל תצהירים שאינם בשבועה בתיקים שהעונש המקסימלי בהם מוות. אולם התובע והשופטים מצאו דרך לעקוף את זה. הם הסתמכו על חוות דעת מפוקפקת של הפרקליט הצבאי הראשי, שטען שההגבלה הזאת, שמקורה בסעיף 25 בחוק הצבאי האמריקאי (Articles of War) תקפה אך ורק לנאשמים מצבא ארצות הברית, ולא לנידונים מצבאות אויב.

השופטים קיבלו את טענות התביעה במלואן. ב-9 בדצמבר, 1945, הם הרשיעו את ימשיטה ברצח ודנו אותו למוות בתלייה. עורכי הדין המסורים מצוות ההגנה, רובם ככולם קצינים אמריקאים, ערערו לבית המשפט העליון של הפיליפינים, ולאחר מכן לבית המשפט העליון של ארצות הברית. השופטים בוושינגטון הסכימו לדון בעתירה, אולם דחו אותה ברוב קולות. נשיא בית המשפט העליון הרלן פיסק סטון, שניסח את דעת הרוב, טען כי לבית המשפט אין סמכות להתערב בהחלטות צבאיות, לרבות החלטותיהן השיפוטיות של ועדות צבאיות, בזמן מלחמה, אפילו אם המלחמה נגמרה באוגוסט 1945. שני שופטים, רוטלדג' ומרפי, תקפו בחריפות את פסק הדין בדעת המיעוט שלהם. הם הצביעו על הפגמים הפרוצדורליים הרבים במשפט של ימשיטה, וטענו שהוא קבע סטנדרטים בלתי אפשריים למפקדים בשעת מלחמה. אם מפקד אחראי לכל פשע מלחמה שמבצעים חייליו, הרי שבעתיד, יוכלו בתי משפט להעמיד לדין כמעט כל רמטכ"ל או נשיא אמריקאי על אישומים דומים. לאחר כשלון הערעור בבית המשפט העליון, ביצע הצבא את גזר הדין של ימשיטה. "הנמר ממלאיה" הוצא להורג בתלייה ב-23 בפברואר 1946.

השופטים האמריקאים של ימשיטה. במרכז, נשיא בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס

אלן ראיין, מחבר הספר רוח הרפאים של ימשיטה (Yamashita’s Ghost) שעוסק בפרשה, טוען כי העוול שנעשה במשפט ימשיטה יצר שורה של תקדימים שעיוותו את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. ראשית כל, היישום של הדוקטרינה לא היה עקבי. באוקטובר 1948, אדמירל טויודה, מפקד הצי בתקופת טבח מנילה, הועמד לדין על ידי האמריקאים בטוקיו על האשמות דומות לאלו של ימשיטה. הוא זוכה. למרות שהאחריות הפיקודית על הצי היתה שלו, ולמרות שהורה להגן על מנילה בכל מחיר. לא במקרה, המשפט של טויודה הסתיים באוקטובר 1949, זמן קצר לאחר שהפיקוד האמריקאי החליט להפסיק את משפטי פושעי המלחמה בכדי לזכות בתמיכתה של דעת הקהל היפנית במלחמה הקרה. כמובן, האמריקאים מעולם לא יישמו את הדוקטרינה על פושעי מלחמה אמריקאים והמפקדים שנכשלו במניעת הפשעים, לא בטבח מאי-לאי בוייטנאם, לא בפרשת אבו גרייב בעיראק ולא במקרים אחרים.

שנית, ראיין טוען שהלכת ימשיטה יצרה מסורת משפטית מורעלת, דווקא מכיוון שקיבלה חותמת כשרות מבית המשפט העליון של ארצות הברית. בעשרות השנים הבאות, התווכחו בתי משפט שונים, מהטריבונלים ששפטו קציני צבא גרמנים ועד לבתי המשפט הבינלאומיים ביוגוסלביה, מתי, איך ובאלו תנאים יואשם מפקד באחריות לפשעי פקודיו. האם רק כאשר היה יכול לדעת ועצם עיניים במודע, או גם כאשר היה אמור לדעת? ואולי הוא אמור לשאת באחריות רק אם לא העניש את המבצעים לאחר מעשה? הבעיה בכל הדוקטרינות הללו, טוען ראיין, היא שהן עושות שימוש בעייתי בכלים של המשפט הפלילי. בדרך כלל, כדי להרשיע אדם ברצח, יש צורך בשילוב של מעשה פלילי (הנאשם הרג אדם) וכוונה פלילית (הוא הרג אותו במתכוון). כאן, אין לא כוונה ולא מעשה. המפקד לא התכוון להרוג, שהרי לא עשה זאת בעצמו ולא הורה לאחרים לעשות זאת, וגם לא הרג בפועל. הדיון על אחריות פיקודית משתמש בכלים שלקוחים כולם מעברת הרשלנות: היית צריך לדעת, היית אמור לדעת, היית יכול לנקוט צעדים בכדי למנוע. במילים אחרות, הלכת ימשיטה מרשיעה נאשמים ברצח בכוונה תחילה, תוך כדי שימוש בכלים שנועדו לבסס עבירה פחותה יותר – רשלנות.

כפיתרון לבעיה, מסכם ראיין את ספרו בהצעה רדיקלית: לבטל את הלכת ימשיטה לחלוטין, כאילו לא היתה קיימת מעולם. מפקדים שהורו על פשעי מלחמה ניתן להאשים כמובן ברצח, כבעבר. אולם אם לא הורו על הפשעים אבל גם לא מנעו אותם, אפשר לשפוט אותם על עבירה אחרת לחלוטין, שקיימת מזה מאות שנים בספר החוקים הצבאי: התרשלות במילוי תפקיד (Dereliction of Duty). כך, יוכלו השופטים להשתמש בכלים הנכונים, שלקוחים מהפסיקה והחקיקה העניפה הנוגעת לרשלנות, בכדי לוודא האם המפקד עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הפשע בנסיבות הנתונות. רק כך יוכל המשפט הבינלאומי לגרש מתוכו, סוף סוף, את רוח הרפאים של הלכת ימשיטה.

הפוסט הציג את הטיעון של ראיין על קצה המזלג, מי שמעוניין להעמיק, מוזמן לקרוא את ספרו המצויין, הזמין למכירה באמזון.

מדורת הקבורה: מדוע טבחו היפנים בתושבי מנילה?

בנובמבר 1942, שקעה ספינה יפנית בקרב ליד איי שלמה, אבל המפקד שלה, קפטן איוואבוצ'י סנג'י, נמלט ממנה במקום לטבוע עם כלי השיט שלו כמקובל. כעבור שנתיים, בניסיון לכפר על כבודו, החליט להישרף ביחד עם בירת הפיליפינים, מנילה, ולהפוך אותה למדורת הקבורה שלו. בפרק הקודם של הסדרה, דיברנו על הרקע לפשעי המלחמה היפניים. הפעם נדבר על הגורמים שהובילו את יחידות הצי היפני, בפיקודו של איוואבוצ'י, להפר פקודה, לשבש את האסטרטגיה של ארצם בפיליפינים ולבצע את אחד ממעשי הטבח המזוויעים ביותר במלחמת העולם השנייה.

Credit: Panther Media Seller, depositphotos.com

באוקטובר 1944, עם פלישתם של האמריקאים לאיים הפיליפינים, מינה הפיקוד הקיסרי היפני את גנרל ימשיטה טומויוקי למפקד העליון של הארכיפלגו. ימשיטה, ענק דובי למראה שנודע לתהילה בראשית המלחמה ככובש סינגפור, זכה לתואר המעריץ "הנמר ממלאיה", כינוי שאף פעם לא חיבב. "נמר תוקף בחשיכה", אמר פעם לקצין גרמני, "אבל אני תוקף את האויבים שלי בהגינות." ימשיטה היה ללא ספק אחד מהגנרלים המוכשרים ביותר של מלחמת העולם השנייה. בעוד חיל המצב הבריטי בסינגפור ביצר אותה כנגד התקפה מהים, הצליח "הנמר" להנחית חיילים רכובים על אופניים, להעביר אותם בשטח קשה להפליא בג'ונגלים של מלאייה ולכבוש את המבצר מהיבשה. הבריטים היו בטוחים שאין ביכולתם להגן על העיר והכניעו אותה ללא קרב. למעשה, ימשיטה ניצח אותם במלחמת עצבים: עד כמה שחיל המצב הבריטי בסינגפור לקה באספקה ובמורל ירוד, הוא עלה על הפולשים היפנים בסדר גודל של פי שלושה. זאת ועוד: התחמושת של ימשיטה אזלה כמעט לחלוטין, ואם היה קם בבריטים אומץ להמשיך ולהילחם, סביר להניח שהיו ממגרים אותו ואת אנשיו.

במהלך הקמפיין במלאייה, חילק ימשיטה פקודות רשמיות להתייחס ב"הגינות" לאוכלוסיה המקומית, אך הוראותיו לא מנעו מעשי טבח של שבויים ואזרחים, לרבות אורגיית קטל מחרידה במיוחד בבית חולים צבאי בריטי. יתר על כן, הוא התיר למשטרה הצבאית היפנית, קמפיי-טאי, לבצע "טיהור" (יפנית: שוקוסיי, סינית: סוק-צ'ינג) בגורמים חשודים מקרב האוכלוסיה הסינית המקומית. ימשיטה טען לימים שהורה לעצור רק פרטיזנים ותומכיהם, אולם המשטרה הצבאית ביצעה בפועל טבח של אלפי סינים, רבים מהם חפים מפשע. בין 1942 ל-1944, מילא ימשיטה תפקיד שולי יחסית במנצ'וריה בגלל יריבותו עם ראש הממשלה טוג'ו. אולם באוקטובר 1944, בעוד האימפריה היפנית מתפוררת והאמריקאים מתקדמים במהירות לעבר איי הבית, החליט יורשו של טוג'ו להשיב את ישמיטה לפיקוד קרבי פעיל בפיליפינים, בתקווה שיבלום את הפלישה האמריקאית לאיים. כשחזר למנילה באוקטובר, פקד ימשיטה לרכך את היחס לאזרחים פיליפינים, ואפילו פיטר מפקד קמפיי-טאי אכזרי במיוחד. מעל הכל, הוא הורה לכוחות היפניים לסגת ממנילה לג'ונגלים ההרריים של האי לוזון ולמסור את שבויי המלחמה ללא פגע לצבא היריב.

"נמר תוקף בחשיכה" – גנרל ימשיטה טומויוקי

השיקולים של "הנמר ממלאייה" היו כמובן צבאיים ולא מוסריים. הוא העריך שלצבא היפני, שסבל מבעיות אספקה, תקשורת ומזון, אין משאבים להאכיל מיליון תושבים במנילה או להתעמת עם האמריקאים בשטח מישורי, ועדיף לו לסגת לג'ונגלים ההרריים ולהאט את האויב באמצעות תמרוני הגנה בעומק. לפני שנסוג, הורה לאנשיו לפוצץ מתקנים אסטרטגיים, במיוחד גשרים, מפעלים ותשתיות נמל. אלו שהיו ממונים על כך היו כוחות הצי הקיסרי, יחידות מרינס בפיקודו של אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י. ימשיטה הורה לאיוואבוצ'י לפוצץ את אותם מתקנים ולאחר מכן לסגת ממנילה. מכאן תתחיל שרשרת של אירועים שתוביל ישירות לטבח בבירת הפיליפינים.

עצם העובדה שימשיטה, גנרל מהצבא, חילק הוראות לאדמירל מהצי, לא היתה מובנת מאליה ביפן הקיסרית. בניגוד לנהוג במדינות מערביות, לכוחות המזויינים היפניים לא היה פיקוד מאוחד, וכל אחד מהם היה כפוף ישירות לקיסר. הצי וצבא היבשה היו שני חילות נפרדים ויריבים, קנאים לעצמאותם, שלעיתים גם ריגלו אחד אחרי השני. עם זאת, לאור המצב המחמיר בפיליפינים, העניקה המפקדה הקיסרית העליונה לימשיטה "פיקוד טקטי" על יחידות היבשה של הצי. פירוש הדבר היה שהיה מוסמך לחלק למרינס של איוואבוצ'י הוראות קרביות, אבל לא לשלוט בהם מבחינה מנהלית. ימשיטה הכפיף את המרינס של איוואבוצ'י ל"כוח שינבו" של צבא היבשה, בפיקודו של גנרל יוקויאמה, והעביר להם פקודה חד משמעית לעזוב את מנילה מיד לאחר שיסיימו לפוצץ את מתקני הנמל. בנוסף, קיבל ימשיטה החלטה נוספת, שעתידה להיות הרת אסון. הוא סירב להכריז על מנילה כ"עיר פתוחה", היינו, עיר שאינה מעורבת בלחימה וניתן לכבוש ללא קרב. כוחותיו של גנרל מקארתור עשו בדיוק את זה כאשר נסוגו ממנילה בשנת 1942, בכדי להציל את "פנינת המזרח" מלחימה אורבנית הרת אסון ואולי גם מחורבן מוחלט. למרות שציווה על איוואבוצ'י, למעשה, להפקיר את מנילה ללא קרב, ימשיטה סבר שהכרזה עליה כ"עיר פתוחה" תבטא חולשה וחוסר נחישות מצד יפן.

הבעיה היא, שימשיטה לא הבין שלאדמירל משנה איוואבוצ'י יש תוכניות נסתרות. למעשה, לא היתה למפקד המרינס שום כוונה לשתף פעולה עם האסטרטגיה היפנית הכללית בפיליפינים, וזו לא עניינה אותו כקליפת השום. ראשית כל, כמפקד בצי, לא הפנים את העובדה שהוא כפוף לצבא, ולא שש לציית לפקודות של גנרל משירות מתחרה. מעבר לכך, היתה לו טראומה אישית שהוא שאף לתקן. ב-1942 טבעה הספינה שלו, קיריג'ימה-מארו, ליד איי שלמה, והוא – בניגוד למקובל בצי היפני של מלחמת העולם השנייה – הצליח לנטוש אותה ולא שקע עם כלי השיט. כעונש על פחדנותו, כביכול, הועבר איוואבוצ'י לתפקיד משרדי, וחש בושה עמוקה על כשלונו למות בכבוד. כעת, היה נחוש למחות את החרפה של תקרית קיריג'ימה וליפול על משמרתו. איוואבוצ'י לא חשב שהוא יכול לנצח את האמריקאים, אבל היה נחוש לגבות מהם אבדות רבות ככל האפשר באמצעות לוחמה אורבנית נחושה וחסרת פשרות.

חש בושה עמוקה שלא טבע עם ספינתו – אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י

כדי להסוות את חוסר הציות שלו, מרח איוואבוצ'י את הפקודות שקיבל על פני זמן רב ככל האפשר. הוא הרי קיבל הנחייה מימשיטה ומיוקויאמה להשמיד את המתקנים האסטרטגיים בנמל וברחבי הבירה, אולם אלו, כך דיווח, גדולים ומרובים ולוקח זמן רב להחריבם. כך, 12,500 המרינס ו-4,000 חיילי הצבא שהסתפחו לאיוואבוצ'י החלו להצית את רבעי העסקים והמנהל של מנילה, מצפון לנהג פאסיג, והמשיכו באורגיית ההרס עד שהיה כבר מאוחר מדי מכדי לסגת. ב-6 בפברואר, חדרו האמריקאים למנילה וכבשו במהירות את הרבעים הבוערים של צפון העיר. העדיפות הראשונה שלהם היתה, באופן טבעי, לשחרר את שבויי המלחמה והאזרחים המערביים שהיו כלואים (בתנאים מחרידים) באוניברסיטת סנטו תומס ובכלא ביליביד. היפנים נטשו את המקומות הללו ללא קרב. איוואבוצ'י תכנן את הקרב האחרון שלו באינטרמורוס, העיר העתיקה המוקפת בחומה וברבעים הסמוכים לה מדרום לפאסיג. היפנים הפכו את הרחובות למלכודת מוות, ומילאום עד לאפס מקום במטעני צד, מוקשים, מלכודות, עמדות מכונות ירייה נסתרות וקיני צלפים. הם התבצרו בבנייני השיש הענקיים שמסביב לאינטרמורוס, הפרלמנט, הדואר, משרד החקלאות והבנק המרכזי, כמו גם באיצטדיון הבייסבול הענק ובמלון מנילה המפואר, והפכו את כולם לבסיסים מבוצרים. האמריקאים, שכבר כיתרו את הכוח של איוואבוצ'י בתנועת מלקחיים, נאלצו להילחם על כל רחוב, כל בית, לפעמים כל קומה ומרתף.

            טבח מנילה התחיל בשלבים, לפני ותוך כדי הקרב הנורא, כאשר כל אחד מהם הניח את היסודות לבא אחריו. בהתחלה ערכו המרינס של איוואבוצ'י מצוד אחרי פרטיזנים, לוחמי גרילה ומשפחותיהם, כאשר כל מי שנחשד נורה או שוסף ללא ראיות. ההגדרה של "פרטיזנים" הלכה והתרחבה לגברים כשירים, ולאחר מכן, "לנשים וילדים שתומכים בגרילה ומתנגדים לקיסר", עד שב-9 בפברואר נתנו איוואבוצ'י וקציני המטה שלו פקודה לחסל את כולם: "יש להרוג את כל מי שנמצא בשטח חוץ מאזרחים וחיילים יפנים." הזוועה שהתרחשה לאחר מכן הזכירה את דיכוי המרד הפולני בוורשה בידי הס"ס. המרינס של איוואבוצ'י ריכזו את התושבים הפיליפינים במועדונים, בתי חולים, כנסיות, מנזרים, אוניברסיטאות או מקלטים באיומי נשק. לפעמים, פליטים שברחו ממעשי טבח קטנים ומזדמנים או מההפצצות התרכזו במקומות כאלה בעצמם. בימים הראשונים, נלקחו גברים ונערים לגאיות הריגה למיניהם, בהתחלה כאלו שנחשדו בקשר לאמריקאים, ולאחר מכן כל מי שנפל ברשת. בכל אותו הזמן, חיפשו המלחים היפנים נשים ונערות למטרות אונס, שלווה לרוב ברצח.

פליטים פיליפינים בורחים מהכוחות היפניים במהלך טבח מנילה

בחלק גדול מהמקומות, הרצח הסלקטיבי הפך במהירות לרצח כולל. היפנים נכנסו למקומות המקלט של הפליטים וריססו אותם ברובים, זרקו פנימה רימונים ולבסוף שפכו חומר דליק ושרפו את הניצולים למוות. לא היתה חשיבות ללאומיותם של הנרצחים. במועדון הגרמני, אחד מהמרכזים החברתיים היוקרתיים של מנילה הישנה, חשב איש עסקים גרמני שיוכל להציל פליטים פיליפינים על ידי הסתרתם בשטח ששייך, אחרי הכל, לבעלת בריתה של יפן. היפנים טבחו ושרפו חיים את כל מי שהתקבץ במועדון, לרבות אזרחים גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. היפנים לא חסו גם על מאושפזים בבתי חולים, לרבות בית החולים של הצלב האדום. הרוצחים לא רצו רק להרוג, אלא להתעלל. הקורבנות חוסלו ברובים, רימונים, חרבות וכידונים, לאחר עינויים סדיסטיים מסוגים שונים ומשונים, בעוד מרינס יפנים שיכורים מנופפים באבריהם הכרותים ומתבדחים על מר גורלם. בכל אותו הזמן, ירו צלפים יפנים בכל אזרח שהסתובב ברחובות או ניסה להימלט מאתרי הטבח.

כאן נשרפו בחיים מעל אלף אזרחים פיליפינים, גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. המועדון הגרמני של מנילה בימים יפים יותר. Credit: Pinterest

היו גם חיילים יפנים שלא אהבו את מה שהיה עליהם לעשות. אחד אמר לפיליפיני שהחזיק באישור נסיעה מטעם השלטונות היפניים כי "אתה אדם טוב, אבל אתה חייב למות כי אלו ההוראות שקיבלנו". אחר התוודה בפני אחות בבית חולים ש"כולכם תמותו איתנו." כשהיא אמרה לו ש"אנחנו אזרחים חפים מפשע", ענה לה: "גם אני חף מפשע." היו מעטים שהביעו בושה וחרטה ביומניהם. במקרה אחד, נדיר במיוחד, הציל חייל יפני, שידוע לנו רק כ"פורודה סאן", משפחה פיליפינית שהיה מיודד איתה.

הטבח נמשך לכל אורך הלחימה. גנרל מקארתור אסר על המפקדים הכפופים לו להפציץ את העמדות היפניות מהאוויר, כדי לצמצם פגיעה באזרחים פיליפינים. הגנרל, שראה בפיליפינים את מולדתו השנייה וחש מחוייבות עמוקה לתושבי מנילה, ידע היטב עד כמה לא מדוייקים היו המפצצים שעמדו לרשותו. אלו היו טובים בכדי לטחון את טוקיו וערים יפניות אחרות בפצצות תבערה, אבל לא בכדי לפגוע באופן כירורגי בעמדות יפניות בשטח אורבני צפוף. המפקדים הזוטרים זעמו על ההחלטה, וטענו בתוקף כי חיילי חייליהם חשובים מאלו של תושבי מנילה, אך מקארתור עמד על שלו. בסופו של דבר, אישר להם להשתמש בארטילריה, שהתגלתה כהרסנית לא פחות כלפי תושבי העיר. 100,000 אזרחים פיליפינים מתו בקרב על מנילה. רובם נרצחו בידי היפנים, אך לפחות שליש נספו בהפצצות האמריקאיות. כמו תושבי סיאול במלחמה קוריאה, כמה שנים לאחר מכן, נחרדו תושבי מנילה לגלות שהם נתונים בין הפטיש לסדן. מצד אחד אויב חסר רחמים שטובח אותם, ומצד שני משחרר שמפציץ אותם בתותחים כבדים.

מטר אחרי מטר, רחוב אחרי רחוב, בלוק אחר בלוק בניינים, דחקו האמריקאים את המרינס של איוואבוצ'י לעיר העתיקה ובנייני השיש הכבדים שמסביבה. ב-26 בפברואר, התאבדו האדמירל ושארית אנשיו במבצרם האחרון, בניין משרד החקלאות. מתוך כ-16,500 חיילים יפנים, נכנעו רק כמה עשרות. היתר ניספו או התאבדו, לאחר שסירבו לקריאות חוזרות ונשנות להיכנע. אולי במותו, התנחם איוואבוצ'י בכך שהרס לחלוטין את מנילה, טבח בתושביה ומחה היסטוריה של מאות שנים מעל פני האדמה. כך נעלמה העיר העתיקה והציורית, המוקפת חומה, ביחד עם מנזרים וכנסיות, ספריות ואוניברסיטאות, שהכילו אוצרות אומנות וכתבי יד עתיקים שאין ערוך להם. בנייני הממשל הניאו קלאסיים, המועדונים היוקרתיים והמלונות המפוארים התמוטטו לאיי חורבות. ובין כל אלו, יותר מ-11,000 בנייני מגורים נהרסו עד היסוד, בין אם בידי הצתות יפניות מכוונות או ארטילריה אמריקאית. כמו תושביה של וורשה הרחוקה, קיבלו אזרחי מנילה את השחרור במצב נורא: פצועים וחולים, גוועים ברעב ומוכי טראומה, במקרים רבים, לאחר שילדיהם, נשותיהם, בעליהם, הוריהם ואחיהם נרצחו באכזריות משוועת לנגד עיניהם ממש. אבל אדמירל איוואבוצ'י הצליח, לפחות בעיני עצמו, לחפר על חטא טביעת קיריג'ימה. במותו, הפך את מנילה למדורת הקבורה שלו.

המשך יבוא, ובו נראה כיצד האשימו האמריקאים את גנרל ימשיטה בטבח מנילה, באחד ממשפטי פושעי המלחמה המפוקפקים ביותר במאה העשרים – משפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו ממש.

מקור האימה: איך להסביר את פשעיה של יפן במלחמת העולם השנייה?

לפני מלחמת העולם השנייה נודעה בירת הפיליפינים מנילה כ"פנינת המזרח", אחת מהערים היפות ביותר באסיה. תושביה התהדרו בבנייני השיש המפוארים, הקתדרלות והמנזרים, העיר העתיקה שליד הנמל, וגם באוניברסיטאות, על כרי הדשא ושדרות העצים המוריקות שלהן. הכל נגמר בפברואר 1945, כאשר חיילי מרינס יפנים מיואשים ומוכי תבוסה טבחו עשרות אלפים מתושבי העיר והחריבו חלקים ניכרים ממנה. טבח מנילה, אחד ממעשי הזוועה הגרועים ביותר במלחמת העולם השנייה, פתח שרשרת של עוול שראשיתה בטבח עצמו, והמשכה במשפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. פוסט ראשון בסדרה, והפעם: מה היו גורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים?

העיר העתיקה של מנילה לאחר הטבח. Credit: U.S. Army, public domain

לפני מלחמת העולם השנייה נודעה בירת הפיליפינים מנילה כ"פנינת המזרח", אחת מהערים היפות ביותר באסיה. תושביה והאורחים הרבים שביקרו בה נהגו להתהדר בבנייני השיש המפוארים, הקתדרלות והמנזרים, העיר העתיקה שליד הנמל, וגם באוניברסיטאות על כרי הדשא ושדירות העצים המוריקות שלהן. כמו האיים הפיליפינים כולם, מנילה היתה נתונה לשלטון קולוניאלי אמריקאי, שהיה אמור להסתיים בשלהי שנות הארבעים. אולם התוכניות השתבשו כבר בדצמבר 1941, עם ההתקפה היפנית על פרל הרבור.

כבר בראשית מלחמת הפסיפיק, נכבשה מנילה בסערה בידי יחידות של הצבא הקיסרי, בפיקודו של גנרל הומה מסאהרו. בעוד הצי האמריקאי בוער ומעלה עשן בפרל הרבור, כוחותיו של הומה נחתו בפיליפינים, התקדמו במהירות ומיגרו את חיל המצב האמריקאי המופתע. השלטון היפני בפיליפינים היה אכזרי. הקורבנות הראשונים היו שבויי המלחמה האמריקאים והפיליפינים, שאלפים מהם נספו בצעדת מוות ידועה לשמצה, "מצעד המוות של בטאן". במשך שלוש שנים, מ-1942 ועד 1945, בזזה יפן מהאיים הפיליפיניים כל מה שאפשר לקחת, בעוד קציניה מתעללים באוכלוסיה המקומית, סוטרים, שודדים ומכים אזרחים פיליפינים כאוות נפשם. המשטרה החשאית הידועה לשמצה, קמפיי-טאי, עצרה כל מי שנחשד בהתנגדות לדיקטטורה הקיסרית, והעצורים היו נתונים לעינויי תופת מעוררי פלצות. הטרגדיה הגדולה מכולן התרחשה דווקא בפברואר 1945, כאשר הכיבוש היה לקראת סופו: היפנים טבחו מאה אלף תושבים פיליפינים, ולמרבה האירוניה, דווקא תחת פיקודו של ימשיטה טומויוקי, גנרל יפני שהורה שלא לפגוע באוכלוסיה האזרחית.

מלון מנילה המפואר ייצג בעיני רבים את ההדר של העיר לפני הכיבוש היפני. גנרל דגלאס מקארתור, המפקד האמריקאי בפיליפינים דאז, גר בפנטהאוז בקומה העליונה

בראשית 1946, חודשים ספורים לאחר תום המלחמה, הוצא אותו גנרל להורג בידי המשחררים האמריקאים בעוון פשעים שלא ידע עליהם כלל, וספק אם היה מסוגל למנוע. כפי שנראה בהמשך, גזר הדין של ימשיטה, שאושר בידי בית המשפט העליון בוושינגטון, לא רק שיקף דוקטרינה משפטית בעייתית מאד, אלא גם עיוות את החוק הבינלאומי למשך עשורים רבים ועד היום. בפוסט הנוכחי, ננסה לבחון את גורמי העומק מאחורי פשעי המלחמה היפניים. בשבוע שלאחריו נדבר על טבח מנילה, מהגרועים במלחמה כולה, ולבסוף נתעמק במשפט פשעי המלחמה של ימשיטה והשלכותיו הבעייתיות.

פשעי המלחמה היפניים במזרח אסיה ובאיי האוקיאנוס השקט לא היו רק פרי מעלליו הרעים של מפקד כזה או אחר, אלא נבעו מגורמים מערכתיים. היו כאלו שייחסו חלק מהם לתרבות היפנית, לקוד הסמוראי של הבושידו או לסיבות מהותניות אחרות, אבל אמירות מסוג זה מבטאות לכל היותר אמת חלקית. לפני פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה (1937), הצבא היפני לא היה אכזרי יותר מצבאות קולוניאליים אחרים. למעשה, קצינים בריטים שהכירו את הצבא הקיסרי בשנות העשרים והשלושים, היו בטוחים שעמיתיהם לשעבר יעניקו לשבויים מערביים (לפחות) יחס מכובד ואנושי כפי שעשו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת רוסיה-יפן. הם התאכזבו מרות מפרץ האכזריות החייתית של הצבא היפני אחרי פרל הרבור, שנגרם משילוב של תהליכים ארוכי טווח, תנאים אובייקטיביים ורצחנותם של מפקדים ספציפיים.

ההידרדרות התחילה כבר בשנות העשרים. חוקרים כמו רותם קובנר סבורים שראשיתה במחשבת המלחמה הטוטלית שהחלה לחלחל לקצונה היפנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. משקיפים יפנים שצפו במלחמה הגדולה ממדינות אירופה השונות, ביניהם גנרלים שעתידים למלא תפקידי פיקוד בכירים במלחמת העולם השנייה, הסיקו שגרמניה הפסידה במלחמה מפני שאורך הנשימה שלה לא היה ממושך דיו. בדומה למשקיפים צבאיים ממדינות רבות אחרות, היפנים גרסו כי המלחמה העתידית תהיה טוטלית, במובן שתגייס את מלוא המשאבים האנושיים, החומריים והכלכליים של כל המדינות. המדינה שתגייס את מלוא משאביה באופן היעיל ביותר – תעמוד על רגליה בסוף הקרבות. מסקנה זו לא היתה ייחודית ליפן, אולם התלוותה אליה תובנה נוספת: היפנים, שמשאביהם מוגבלים ואורך הנשימה שלהם קצר, לא יכולים להרשות לחייליהם להיכנע בהמוניהם וליפול בשבי, ובכך לבזבז כוח אדם יקר. כדי למצות את המשאבים האנושיים הקיימים, עדיף שחיילים יילחמו עד הכדור האחרון וימותו בקרב. מסיבה זו, הסיקו המתכננים היפנים כי עליהם להתייחס באכזריות תהומית לשבויים של האויב, כדי שהאויב יתייחס בצורה דומה לשבוייהם שלהם ובכך ירתיע את האחרונים מכניעה.

חיילים אמריקאים נושאים את חבריהם הפצועים במהלך מצעד המוות של בטאן, 1942. לימים, הפך מצעד המוות לדוגמא ידועה להתעללות הצבא היפני בשבויי מלחמה.

לאחר פרל הרבור, ההיגיון האכזרי הזה חבר לתהליכים ותנאים אובייקטייבים ששררו במזרח אסיה במלחמת העולם השנייה. הצבא היפני תמיד היה חלש במודיעין ובלוגיסטיקה, והעדיף לרכז את כוח האדם האיכותי שלו ביחידות קרביות. כאשר האימפריה היפנית התרחבה דרמטית בחודשים הראשונים של המלחמה, היפנים מצאו את עצמם שולטים על אוכלוסיות עצומות של מקומיים, מערביים ושבויי מלחמה, בלא תכנון בסיסי כיצד לנהל, להאכיל ולהלביש אותן. הלוגיסטיקה השבורה של הצבא היפני גרמה לכך שאפילו חייליו היו נתונים בתת תזונה מתמדת, קל וחומר שבויים ואזרחים של האויב, והרצון לנצח בכל מחיר הוביל את מנהיגי יפן לשאוב כל לשד מהארצות הכבושות למען מאמץ המלחמה הטוטלית. המצב החמיר בשנים האחרונות של המלחמה, כאשר בעלות הברית תקפו את יפן בנקודת התורפה שלה, קווי התובלה הימיים, וריסקו את נתיבי האספקה לאיי הבית וחלקיה השונים של האימפריה. בכדי להעמיד קווי הגנה ראויים, היפנים היו חייבים לבנות תשתיות, מסילות רכבת ושדות תעופה בג'ונגלים שורצי מלריה ואזורים בעייתיים אחרים (למשל מסילת הרכבת הידועה לשמצה בין תאילנד ובורמה) והיה הגיוני להעסיק לשם כך שבויי מלחמה בתנאי עבדות.

לתמהיל ההרסני הזה הצטרפו גורמים נוספים: הבנה שיש להשפיל את האירופים והאמריקאים, שליטיה הקולוניאליים לשעבר של אסיה, ואת כל מי שמתנגד ליפן, אידיאולוגיה מעוורת עיניים שתפסה את מלחמתה של האימפריה כהתגלמות הצדק המוחלט, לוחמת מתמדת נגד גרילה, מהסוג שגורם לברוטליציה בכל צבא כמעט, ותסכול של חיילים שעברו התעללות פיזית מתמדת בידי מפקדיהם וששו להעביר את האלימות לקורבנות חסרי ישע.

התוצאה של כל אלו, ביחד ולחוד, היתה קטלנית: התעללות והרעבה של שבויי מלחמה, מעשי טבח המוניים באוכלוסיה הסינית, המלאית והפיליפינית, ואפילו ניסויים רפואיים באסירים. עם זאת, אורגיית הטבח ההמוני שהתרחשה במנילה היתה חריגה אפילו בתמונה המזוויעה הזאת. חיילי הצי היפני חיסלו בשיטתיות עשרות אלפים מתושבי העיר, גברים, נשים וילדים, ללא כל סיבה ותירוץ צבאי, בעינויים סדיסטיים ומחרידים, שכונה אחר שכונה, רובע אחר רובע, בכנסיות, אוניברסיטאות ובתי חולים. זמן קצר לאחר מכן, כשהאמריקאים פלשו למנילה, נלחמו אותם רוצחים ומתו כמעט כולם, מלבד עשרות בודדות. העובדה שכמעט איש מהפושעים לא נותר בחיים הפכה את החקירה למסובכת במיוחד, מחזה זוועה שהיה קשה לרדת לעומקו. מה עמד באמת מאחורי טבח מנילה, והאם התבצע בהתאם לפקודות או בניגוד להן? התשובה מורכבת יותר מאשר נדמה.

המשך יבוא

האיש של היטלר בדמשק – פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

אלויס ברונר, הפושע הנאצי שתכנן מזימות חטיפה בינלאומיות תחת חסותו של השירות החשאי הסורי, לא הבחין בעיניים שעקבו אחריו מהצללים. בעוד ישראל כולה נרעשת ממשפטו המתנהל של אדולף אייכמן, רקמו ראשי המוסד מבצע חיסול בבירה הסורית. "האיש של היטלר בדמשק" על פיגועי הענשה, חבילות נפץ והעדרותו הגורלית של שרברב אחד.

כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ

שמואל א', ט"ו 32

, Credit: Wavebreakmedia

בדצמבר 1961, היתה מדינת ישראל עדיין שרויה תחת הרושם הכבד של משפט אייכמן. הנאשם, כעת נידון למוות, תלה את כל יהבו בנשיא המדינה יצחק בן צבי, שימתיק את עונש המוות שנגזר עליו. הנשיא, מצדו, דחה את הבקשה על הסף, ובמקום לנמק ענה בפסוק התנכ"י הנזכר לעיל. אולם בעוד אייכמן ממתין לחבל התלייה, תכננה מדינת ישראל הוצאה נוספת להורג: "פיגוע הענשה" נגד עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, שהסתתר בדמשק בחסות השירות החשאי הסורי-מצרי. ברונר, קצין ס"ס אוסטרי, היה ממשמידי היהודים היעילים, השיטתיים והסדיסטים ביותר. המערכת שבנה נועדה להשתמש בכספי היהודים בכדי לממן את השמדתם ולוודא שאף ילד יהודי לא ימלט מתאי הגזים. בפוסטים הקודמים בסדרה, תיארנו כיצד נמלט ברונר לדמשק, השתלב בשירות החשאי הסורי-מצרי וגרם למהומות ולהיסטריה בצמרת של מערב גרמניה. ראינו גם כיצד תכנן לשחרר את אייכמן מכלאו באמצעות פעולת קומנדו ואף לחטוף את נשיא הקונגרס היהודי העולמי בפיגוע מיקוח. הוא לא ידע ולא הבין, שבכל אותו הזמן, עיניים עוינות עקבו אחריו מהצללים.

לאחר שהעיתונאי והבלש החובב הרמן שפר חשף את זהותו של ברונר, הפושע הנמלט הפך למפורסם במערב גרמניה. פריץ באואר, התובע היהודי הנמרץ של מדינת הסן ואחד מציידי הנאצים המסורים ביותר, החליט לפתוח בחקירה פלילית. כפועל יוצא ממנה, הוציאו הרשויות המערב-גרמניות צו מעצר נגד ברונר. באואר הגדיל לעשות והבטיח שיתוף פעולה מצד התובע הכללי של לבנון (המשטר הלבנוני היה עוין לסוריה ולמצרים באותה עת). זה הבטיח שברגע שידרוך ברונר על אדמה לבנונית, תעצור אותו המשטרה ותעבירו לגרמניה.

אולם במקביל, באואר בא במגעים עם אויבים אחרים של ברונר, נכונים לפעולה הרבה יותר מפקידיה המשפטיים של מערב גרמניה. מזה זמן, היה התובע הכללי של הסן בקשרים עם המוסד, ואף סיפק לו את המידע הקריטי שהוביל ללכידתו של אייכמן. כעת, בקיץ 1960, יצר קשר פעם נוספת עם תל אביב, והודיע לראש המוסד איסר הראל כי אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, מתחבא בדמשק תחת השם הבדוי "גיאורג פישר". מיד לאחר מכן, קיבל המוסד טיפ נוסף מגרמני מפוקפק בשם פרנץ פטר קוביינסקי, טיפוס צבעוני שהמיר את דתו לאסלאם, עקר למצרים ושימש כמתווך בין ניאו-נאצים באירופה למרחב הערבי. קוביינסקי האלכוהוליסט והפזרן, שנודע בקרב כל מכריו כנוכל מקצועי, עבד כ"רוכל מודיעין" וחלק בסתר את מרכולתו הן עם ה-CIA והן עם המוסד. למרות היותו דג רקק, הוא פחד (כנראה שלא בצדק) מידה הארוכה של ישראל, ולכן הסכים לעבוד עבורה. המוסד התייחס לרוב המידע שהביא כחסר ערך, אולם הפרטים שמסר על ברונר היו מדוייקים במפתיע. מהצלבת המידע שהגיע מבאואר וקוביינסקי, למד המוסד כי ברונר התגורר בשכונת אבו רומאנה בדמשק, בקומה השלישית ברחוב ג'ורג' חדאד 22.

השכונה של ברונר היום, צילום לווין. ביתו מסומן בחץ השחור, בפינת רחובות ג׳ורג׳ חדאד ועבד אל מאלכ אבן מרוואן. קרדיט: Google Earth

החדשות על ברונר הגיעו למוסד בתזמון מעולה. שלוש שנים קודם לכן, יתכן מאד שאנשי המטה בתל אביב היו מתייקים אותן ומתעלמים מהן. בשנות החמישים, שירותי הביטחון של ישראל כמעט ולא התעניינו בציד נאצים, והעדיפו להשקיע את משאביהם בטרדות ההווה. עם זאת, גל אנטישמיות ששטף את העולם ב-1959, בתוספת ללחץ לא מתון מצד פריץ באואר, שינו את סדר העדיפויות של המוסד ויצרו את הדינמיקה שהובילה ללכידת אייכמן. במקביל, הורה הראל לנסות וללכוד גם את מנגלה, הרופא הסדיסטי של מחנה אושוויץ. האימפקט העצום של משפט אייכמן פיתה את ראש המוסד לשחזר את ההצלחה, וברונר נראה כמטרה מפתה במיוחד.

קוביינסקי סיפר למפעיליו כי ברונר תכנן לבקר באירופה באוקטובר 1960, בכדי לפגוש בכמה פעילים ניאו נאצים. מחקר פנימי של המוסד, ששוחרר לפרסום רק בשנת 2014, מספר לנו כי יחידת המוסד שהיתה אחראית על ציד נאצים (שם קוד "עמל" – קיצור של עמלק), נכנסה לפעולה מיד. בראש היחידה עמד שלמה כהן-אברבאנל, צייר אומן, מרגל מוערך ואחיו של השופט חיים כהן. ב-14 באוקטובר 1960 כתב כהן-אברבאנל לאחראי על שלוחות צומת (המחלקה האחראית על גיוס והפעלת סוכנים) באירופה, שעליו לחפש את ברונר, וסיים בברכת "ציד מוצלח". כמו שראינו, ראש הביון המערב-גרמני ניסה להביא את ברונר לאירופה מסיבותיו שלו, אולם הפושע הנאצי, בחכמה רבה, סירב בתוקף לעזוב את סוריה. המוסד הבין ש"פיגוע ההענשה" יאלץ להתקיים בליבה של ארץ האויב.

בכדי להתכונן למבצע, עדכנו ראשי עמל את תיק ברונר עם מודיעין איכותי ממקורות מגוונים. חלקו הגיע מניצולי שואה שאיתרע מזלם לפגוש אותו בזמן המלחמה. הרמן שפר, שתמיד שמח למכור מידע על ברונר לכל המעוניין, נפגש עם נציגי המוסד באתונה ואיסטנבול. במסמכי המוסד, הוא מופיע כ"עיתונאי גרמני" תחת שם הקוד "מרחביה". שני מקורות נוספים היו קובינסקי (ככל הנראה תחת שם הקוד "פולקלור") ומקור לא ידוע אחר בשם "סונית" (סנונית?) שפגש את ברונר בסתיו 1960. כמה חוקרים, כמו ד"ר רונן ברגמן, שיערו כי אחד מהאינפורמנטים היה המרגל הישראל אלי כהן, שאכן חיפש מידע על הנאצים בסוריה. אולם השערה זו אינה הגיונית, מפני שכהן נכנס לסוריה רק בפברואר 1962, חודשים רבים לאחר תום המבצע.

באמצע ינואר 1961, החליטו חוקרי עמל כי השיגו די מידע על ברונר, והעבירו אותו לאנשי המבצעים ביחד עם הצילום העדכני שגנב הרמן שפר. ראשי המוסד החליטו כי חטיפה ומעצר נוסח אייכמן אינם אפשריים בתנאים הקשים של דמשק, והחליטו לחסל את ברונר בפעולה שכונתה "פיגוע הענשה". המשימה הוטלה על יחידה מבצעית קטנה בשם "מפרץ", שהיתה ממונה על מבצעים במדינות ערב. ראש מפרץ, רה"מ לעתיד יצחק שמיר, מילא את היחידה בותיקי לח"י כמותו. אלו גויסו למוסד באמצע שנות החמישים, בעיקר בכדי שלא יעשו צרות לממשלת ישראל, ותחת זאת ינצלו את נסיונם המחתרתי לפעילות חשאית בחו"ל.

מפקד מבצע החיסול – רה״מ לעתיד יצחק שמיר

שמיר בחר למשימה סוכן בשם נר, איש לח"י ששפת אמו ערבית. נר היה כבר מרגל מנוסה ומשופשף, עם עבר עשיר של פעולות במדינות ערביות עוינות. ב-21 במאי 1961, הגיע לביירות עם דרכון מזוייף, והמשיך מיד לדמשק במונית. הוא הגיע לעיר בזמן לעיד אל-אדחה, חג הקורבן, אחד המועדים החשובים בלוח השנה המוסלמי. בהמולת החג של דמשק, הצליח למצוא חדר במלון עבדין, ולאחר מקלחת קצרה המשיך מיד לרחוב ג'ורג' חדאד 22. ליד הבניין, הבחין באדם בעל חזות אירופית מטפס במדרגות. כדי לוודא שאכן מדובר בברונר, ניגש לחנותו של השרברב בקומת הקרקע, ושאל אותו על "ד"ר גיאורג פישר". השרברב אישר שפישר היה האירופי היחיד בבניין, והוסיף שלפעמים הוא (השרברב) לוקח מכתבים וחבילות עבור שאר הדיירים. נר לא הסתפק בכך. ביום שלמחרת חזר לבנין, עלה לקומה השלישית והתבונן בדלתות. על אחת מהן היה שם ערבי, והשנייה היתה ריקה. הוא דפק על הדלת הריקה, ובפתח עמד אירופי בחלוק בית. נר הבין מיד שמולו עומד ברונר, רוצח ההמונים שאחראי להשמדתם של מאות אלפי יהודים. אולי היה יכול לחסל אותו במקום, אך לא היתה לו תוכנית מילוט, ומלבד זאת – ההוראות שלו היו כרגע רק לאסוף מודיעין. לפיכך, אמר לברונר שהוא מחפש את "מר תבארה". הנאצי היה חשדן, ושאל למה הוא מחפש ערבי בדירה שלו. הזכרונות מחטיפת אייכמן היו עדיין טריים. נר התנצל וירד במדרגות. הוא ידע שברונר עוקב אחריו מהחלון, ולכן העמיד פנים שהוא מחפש את מר תבארה במשך מספר דקות, לפני שהניף את ידיו בייאוש והסתלק מהמקום.

כעת, עם המידע של עמל והמודיעין שאסף נר בשטח, היה אפשר להתחיל ולתכנן את המבצע. שמיר החליט לחסל את ברונר באמצעות חבילת נפץ, שאותה אסף ממתקן סודי של אמ"ן. חבילת הנפץ – תוצאה של שיתוף פעולה פורה בין המודיעין הישראלי והשירות החשאי הצרפתי – היתה בנויה כך שלא תתפוצץ גם אם היא מיטלטלת בדואר, אלא רק כאשר מישהו מושך את תוכנה החוצה. בראשית ספטמבר 1961, פגש שמיר את נר באירופה והעביר לו את הפצצה במזוודה עם תחתית כפולה. בשמיני לחודש, הסוכן עלה על טיסה לביירות ומשם, כרגיל, המשיך לדמשק במונית. הוא חיכה ברחוב ג'ורג' חדאד ליד בית מספר 22, עד שראה את ברונר עוזב את הדירה. מיד נזכר בשרברב שנהג לקחת דואר עבור דיירי הבניין, אולם כאן – דברים התחילו להשתבש. מאוחר יותר כתב נר בדו"ח המבצעי שלו, שפורסם במחקר פנימי של המוסד (ראו בעמ' 127):

באותו רגע ניגשתי לבית וראיתי שחנות האינסטלטור סגורה. ליד חנותו של האינסטלטור יש (בבית השני) חנות לתיקון רדיו. ניגשתי אל בעל החנות ושאלתי אותו היכן נמצא האינסטלטור. הוא אמר, שזה יותר משבועיים שהוא לא עובד בחנות היות שכאן אין עבודה והאינסטלטור עובד בחוץ… אז אני ביקשתי אותו אם הוא מוכן להעביר את המכתב לשכן הגר בבית השני בדירה מס' 7. הוא אמר לא אני גם כן הולך עוד מעט ולא אוכל לקבל על עצמי.

שכונת מגוריו של ברונר, צילום רחוב מ-2019. קרדיט: Jihad Lazkanee, Google Earth

נר הודה למוכר הרדיו ועזב. זו, ככל הנראה, היתה הטעות הגדולה ביותר שלו. כפי שאמר לי אחד מחוקרי המוסד בראיון, היה עליו להשאיר את החבילה ליד הדלת של ברונר. בחלל הדירה הקטן, הפיצוץ היה עשוי להיות קטלני בהרבה. במקום זאת סר לדואר המרכזי ברחוב פורט סעיד, ושלח חבילה רשומה לגיאורג פישר, ת"ד 635. הפקידה מאחורי הדלפק חשדה בחבילה הכבדה, אך נר הרגיע אותה ואמר שיש שם רק "חשבונות". למזלו, היא לא ביקשה בדיקה נוספת.

ביום המחרת, החבילה נשלחה למענו של ברונר, אך הוא לא היה בבית בכדי לחתום. במקום הפצצה, הוא קיבל הודעה שחבילה ממתינה לו בדואר המרכזי בדמשק. ב-13 בספטמבר הלך לרחוב פורט סעיד בכדי לקבל את הדואר, והפקידה הגישה לו את החבילה של נר. בשעה 12:30 בדיוק, פתח אותה ברונר עם כלי ארוך כלשהו, החלטה שככל הנראה הצילה את חייו. הוא איבד את עינו השמאלית ונפצע באחת מידיו, שנותרה משותקת באופן חלקי. לאחר מספר ימים, שמיר והממונים עליו קראו בעיתונות הערבית כי "זר" נפצע מחבילת נפץ במשרד הדואר המרכזי של דמשק. אחד מראשי המודיעין הסורי סיפר למקור של אמ"ן כי שמו של הקורבן היה גיאורג פישר, והיה לו עבר של "פעולות נגד היהודים". שמיר וחבריו הבינו שהפעולה נכשלה. שני עשורים יחלפו עד שינסו בשנית.

כאן התבצעה ההתנקשות: משרד הדואר המרכזי, דמשק

חבר שביקר את ברונר העיד כי הפושע התעוור כמעט לגמרי. רופא גרמני ניתח את העין והשיב לברונר חלק מראייתו, אולם זו לא חזרה מעולם לקדמותה. מאותו היום, הסתובב עם עין זכוכית. פטרונו, קפטן לחאם, וראש השירות החשאי עבד אל חמיד סראג', דאגו לשמור עליו באופן צמוד. הוא הועבר שלוש פעמים בין בתי חולים שונים, והמשטר אפילו הפיץ שמועה שמת מפצעיו או שהוברח למצרים או הודו, בכדי להטעות מתנקשים פוטנציאליים נוספים. אולם גם עכשיו, איימה סכנה חמורה על ברונר. כעבור מספר ימים, התחוללה הפיכה בסוריה, והמשטר החדש תכנן להעמיד אותו למשפט ראווה. פרשת "הספר השחור" התפוצצה, ואיימה לגרוף את ברונר אל התהום.

לפרק הבא: שערוריית הספר השחור

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי: האיש של היטלר בדמשק: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

הרימו עוגן: אפקט העיגון והכשלים שממעידים אותנו

אלו גורמים נסתרים מעוותים את תהליכי החשיבה שלנו, במודיעין ומחוצה לו, ומביאים לטעויות קטלניות? ברוכים הבאים לעולם המוזר של אפקט העיגון.

Credit: Surovtseva, depositphotos.com

בעבר, עסקנו בינשוף רבות בכשלים מודיעיניים. ראו למשל כאן, במאמר על המקרה המוזר של הכלבים שלא נבחו והמלחמה בעיראק

דמיינו לרגע שאתם איש עסקים, קצין מודיעין או חוקר, שחייב לקבל החלטות במהירות הבזק. קיבלתם מידע שהערך של חברה מסויימת עומד לצלול בשעות הקרובות, אך אינכם בטוח שהוא אמין. האם עליכם למכור את המניות שלכם, ומיד? לפי גירסה שמסר סוכן שב"כ יחיד, מחבלים יגיעו לגדר בגזרת טול-כרם ב"ימים הקרובים". האם המידע מספיק ערכי בכדי שתעלו כוננות ותבטלו חופשות בגזרה? מדינת אויב מקרבת כוחות לגבול, ועליכם להחליט האם לגייס מילואים, בידיעה שאולי תגרמו למלחמה. בכל המקרים הללו, ובמאות אחרים, הגורם האחראי חייב להחליט בלחץ זמן ובתוך ערפל סמיך של אי וודאות.

כשאנחנו מקבלים החלטות בתנאים כאלו, אין זמן למוח האנושי לערוך את כל החישובים בצורה מוקפדת וסדורה, ולפיכך אנו נאלצים להיעזר ביוריסטיקות, כללי אצבע שמאפשרים לנו להחליט באופן מהיר ואינטואיטיבי. כפי שכתבו דניאל כהנמן ועמוס טברסקי בסדרת מאמרים קלאסיים שפרסמו בשנות השבעים, היוריסטיקות הללו מקלות במקרים רבים על תהליך קבלת ההחלטות שלנו, אולם במקרים אחרים הן עלולות להוביל אותנו לכשלים ולטעויות קשות.

חקר את תופעת היוריסטיקות, ביחד עם עמוס טברסקי. בתמונה: דניאל כהנמן מקבל עיטור מהנשיא אובמה. Credit: Renaschild, depositphotos.com

אחת מהטעויות הללו ידועה כאפקט העיגון (anchoring effect), סוג של טפיל מחוכם שמעוות את המחשבה האנושית. אם קיבלתם נתון מספרי, אפילו באופן אקראי, הוא עלול להטות באופן אוטומטי את החשיבה שלכם לכיוונו. בניסוי שערכו, שאלו כהנמן וטברסקי את נבדקיהם כמה מדינות אפריקאיות יש באו"ם. הנבדקים בקבוצה הראשונה התבקשו לציין האם יש יותר או פחות מ-65 מדינות אפריקאיות, ואלו בקבוצה השנייה – האם יש יותר או פחות מ-10 מדינות אפריקאיות. וראו זה פלא: הנבדקים בקבוצה הראשונה נקבו במספר הרבה יותר גבוה של מדינות אפריקאיות (45 בממוצע) מאשר חבריהם בקבוצה השנייה (25 בממוצע).

בהקשר זה, חשוב מאד להבדיל בין הטיית העיגון לבין כשל מחשבה דומה ומסוכן לא פחות, שידוע כ"הטיית האישור" (confirmation bias). בהטיית אישור, אנחנו מנסים "לדוג" ראיות באופן סלקטיבי בכדי להצדיק את העמדה שאנחנו מחזיקים בה בין כה ובין כה. למשל, במהלך פרשת דרייפוס, קציני הריגול הנגדי של צבא צרפת היו כל כך בטוחים באשמתו של עמיתם היהודי, עד שפירשו כל רמז עמום כראייה המפלילה אותו (רק מאוחר יותר, כשהסתבר להם שהתיק חלש מדי, התחילו לזייף ראיות באופן פעיל). בניגוד להטיית האישור, שעוסקת בעמדות, אמונות ודעות מושרשות, הנתון שגורם להטיית עיגון הוא אקראי לגמרי. סתם מספר ששמענו. עם זאת, ברבות הימים עלולה הטיית עיגון להפוך לדעה חזקה או להערכה שאנחנו משוקעים בה, להחמיר וליצור גם הטיות אישור. טיבם של כשלים קוגנטיביים שהם מעצימים את עצמם.

בשנת 2011 ערכו שני חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, ליאור יפה וד"ר אביתר מתניה, סדרת ניסויים על אפקט העיגון והשפעתו על הערכות מודיעין. הם לקחו שלוש קבוצות של נבדקים: סטודנטים, צוערי מודיעין וחוקרי מודיעין, והניחו בפניהם תרחישים צבאיים מורכבים. טיבם של כל התרחישים הללו הוא שאין להם קשר לישראל, והם היו נטועים בזירות שלנבדקים לא היה עליהן ידע מוקדם.

גם הם משתמשים ביוריסטיקות – מנתחי מודיעין, תמונת אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: HayDmitriy, depositphotos.com

בניסוי הראשון, סטודנטים באוניברסיטה העברית עסקו בניתוח של תרחיש מודיעיני מחצי האי הקוריאני. לנבדקים נמסרו ידיעות שונות ממקורות גלויים וסמויים (עיתונות, סוכנים, האזנות, שירותי מודיעין עמיתים) שעסקו בהתחממות הגבול בין צפון קוריאה לדרומה. בהסתמך על החומר המודיעיני, הם התבקשו להעריך כמה חיילים צפון קוריאניים יש באזור הגבול. הקבוצה הראשונה נשאלה האם יש יותר או פחות מ-20,000 חיילים, והקבוצה השנייה – האם יש יותר או פחות מ-200,000 חיילים.  כפי שניתן לצפות, אלו שקיבלו עוגן גבוה יותר, נטו להעריך שיש הרבה יותר חיילים צפון קוריאניים בגבול (196,000 לעומת 28,000 בממוצע), למרות שהראיות בשני המקרים היו זהות. הניסוי השני הראה שעוגן אינו חייב להיות מספרי כדי לגרום לכשלי מחשבה. הנבדקים, גם הם סטודנטים, נכנסו לנעליהם של קציני מודיעין מסרי לנקה, והתבקשו להעריך מתי חוליית טרור של הנמרים הטמיליים תבצע פיגוע באמצעות טיסן מתאבד. גם כאן הם קיבלו מודיעין מגוון, אך חלק מהסטודנטים נשאלו תוך כמה ימים יתרחש הפיגוע, ואחרים – תוך כמה שבועות. כצפוי, הקבוצה השנייה העריכה שהפיגוע יצא לפועל בעוד זמן רב יותר, וחלק מהנשאלים אפילו השתמשו בכפולות של 7. כשהחוקרים חזרו על הניסוי עם צוערי מודיעין, התוצאות היו דומות מאד. ניסויים אלו אישרו למעשה את התיאוריה המקורית של כהנמן וטברסקי, אולם בהמשך, הדברים הפכו להיות מוזרים אף יותר.

בניסוי הרביעי, התבקשו חוקרי מודיעין ישראלים לענות על השאלה, מתי מערכת נ"ט גיאורגית מסויימת תיכנס לכשירות מבצעית. נאמר להם גם, שעליהם לאשש או להפריך את ההערכה של חוקרים מגוף מודיעין עמית. חיש מהר נכנס אפקט העיגון לפעולה. ככל שההערכה של גוף המודיעין המתחרה היתה גבוהה יותר, כך גם הנבדקים הפריזו בהערכתם, ולהיפך. מסתבר שגם עמדה של אדם אחר, לרבות אדם שאתה לא מכיר ואין לך סיבה לבטוח בו, ואפילו אם נתבקשת במפורש למתוח עליו ביקורת, עלולה "לעגן" את ההערכה שלך למעלה או למטה. כאן יש לציין כי מחקרים אחרים העלו, שבבתי משפט, דרישת העונש של התובע נוטה להשפיע אפילו על הסנגור. ככל שידרוש עונש גבוה יותר, כך גם העונש המופחת שהסניגור ידרוש יהיה חמור יותר.

יבצעו פיגוע באמצעות טיסן. בתמונה: סמל הנמרים הטמיליים. Credit: fckncg, depositphotos.com

הניסוי האחרון היה ככל הנראה המטריד ביותר. כאן, אספו יפה ומתניה קבוצה של חוקרי מודיעין, וחזרו על התרחיש הראשון (כמה חיילים יש בגבול בין צפון קוריאה ודרומה), אך בהבדל אחד. לנבדקים נמסרה ידיעה מ"הסוכן Z" על סדר הכוחות בגבול. נאמר להם במפורש שמדובר בסוכן לא אמין, ששיקר בעבר למפעיליו, אולם הוחלט שלא לנתק עמו את הקשר מסיבות שונות. לקבוצה הראשונה, מסר הסוכן כי יש 20,000 חיילים בגבול, ולקבוצה השנייה, 200,000. שוב, הרים אפקט העיגון את ראשו הכעור. הידיעה היומינטית, שהכל ידעו שאינה אמינה, השפיעה באופן דרמטי על הערכות הנבדקים. אלו ששמעו מהסוכן Z שיהיו 20,000 חיילים בגבול, העריכו את המספר ב-12,000 בממוצע, ואלו ששמעו 200,000, גרסו שיוצבו בגבול 112,000 איש.

הניסויים העגומים הללו מעלים כי אפקט העיגון עלול לפגוע בשלושה שלבים מובחנים של המחקר המודיעיני:  שאלת המחקר (נקודת המוצא), הערכת עמיתים, וניתוח אמינות של מידע. שאלות שמכילות מילים כמו "איפה", "כמה" ו"מתי", בליווי מספר כלשהו, עלולות להוביל לעיגון, כמו בניסויים על צפון קוריאה והנמרים הטמיליים. אפקט העיגון לא חייב להיות כמותי. אם מפקד פלוגה, למשל, שואל את המודיעין היכן בגזרתו יתקפו מחבלים, החוקר עלול להזניח את האפשרות שהם יתקפו דווקא מחוץ לגזרה של הפלוגה.

בדרך כלל, נהוג לחשוב שפלורליזם חיוני לתהליך המחקרי, ולעיתים קרובות אכן כך הדבר. הערכת עמיתים נועדה ליצור פלורליזם שכזה, ובאופן כללי, להפוך את המחקר המודיעיני למקצועי יותר. אולם במקרים מסויימים, היא עלולה לגרום להטיות מסוכנות. בדיוק כפי שבמשפט, גזר דין שתובע דורש ישמש עוגן גם עבור הסנגור וישפיע על הטיעונים שלו לעונש, כך גם דעות ששומע חוקר המודיעין עלולות לעגן את עמדתו למעלה או למטה. העוגן יהיה חזק במיוחד אם מקורו בדמות סמכותית, כריזמטית, או קצין בכיר ומעורר יראה. ולבסוף, כפי שראינו, גם מידע מפוקפק עלול להפוך לעוגן, אפילו אם החוקרים יודעים היטב שאמינותו נמוכה.

בתמונה: ג'ורג' פאטון – קצין בכיר ומעורר יראה

מה שמטריד כאן במיוחד, הוא שמומחיות אינה מחסנת בפני אפקט העיגון, בדיוק כפי שאינה מחסנת בפני כשלים קוגנטיביים אחרים. חלק גדול מהנבדקים בניסויים השונים, גם הסטודנטים וגם חוקרי המודיעין, למדו על אפקט העיגון, קראו עליו מאמרים והיו מודעים לקיומו. ובכל זאת, הידע סייע להם באופן חלקי בלבד. במקרים רבים, מומחים נופלים בפח שהם אמורים להכיר לפני ולפנים.

האם בכלל יש פיתרון לאפקט העיגון? יפה ומתניה מציעים גם כמה שיטות מעניינות שיכולות למתן אותו, או להפחית במידת מה את פגיעתו הרעה. למשל, רצוי לנסח את שאלת המחקר באופן שאינו מעגן, למשל "מה כוונותיה של סוריה כלפי ישראל" ולא "האם סוריה מתכוונת לצאת למלחמה מול ישראל". כשיש לנו נתון מספרי, כדאי לשאול "מתי תצא החולייה לפיגוע" ולא "בתוך כמה ימים תצא החולייה לפיגוע". בהערכת עמיתים, עדיף להקצות את ההערכה לשתי קבוצות שלא חולקות את המידע זו עם זו עד לשלב מאוחר, כדי שאחת מהן לא תעגן את השנייה. לבסוף, בכדי שלא להתעגן עם מידע מפוקפק, החוקר חייב לשאול את עצמו בכל רגע עד כמה רגישה הערכה שלו למידע סותר, ולציין בסופה של ההערכה את אמינות המידע העומד בבסיסה.

אולם בסופו של יום, ברור כי כשלים קוגנטיביים למיניהם, לרבות אפקט העיגון, הם מחלה כרונית. אפשר להקל עליה, אך לא לרפא אותה. הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד להתמודד עם מצבים חדשים ומפתיעים גם אם טעינו ונכשלנו בהערכה. באופן שבו ניתן לעשות זאת נדון, בתקווה, באחד מהינשופים הבאים.

פיקוד מֻכְוון משימה: מניסיון ההתנקשות בהיטלר ועד מלחמת לבנון השנייה

חיילים ישראלים שמתכננים לכבוש גבעה, אך מגלים שההוראות שלהם אינן מעודכנות. רמטכ"ל גרמני שמגיע למשרד ההגנה בכדי לעמוד בראש הפיכה צבאית, אך נמנע מלתת הוראות לפקודיו בכדי שלא להתערב בעבודתם. קצינים יפנים שתוקפים מדינות זרות ללא אישור ומובילים את ארצם למלחמות הרסניות. בין המקרים הללו עובר כחוט השני רעיון הידוע כ"פיקוד מֻכְוון משימה".  מה יתרונות השיטה הזאת, מהן המלכודות הטמונות בה, וכיצד תרבות ועדות החקירה של ישראל יכולה להרוג אותה? ינשוף צבאי-אסטרטגי מציג לכם את אחד המושגים החשובים ביותר באסטרטגיה המודרנית.

דמיינו שאתם מפקדים על פלוגה של חיילים עייפים ומאובקים, נעים בשבילים צרים במדבר בניסיון לתקוף יעד אויב. אולי משלט או מוצב, אולי מעוז הררי ומבוצר. אתם כפופים למפקד הגדוד, שמצפה מכם למלא את המשימה הקטנה שלכם כמרכיב אחד מבין רבים בתוך תוכנית גדולה יותר. השמש בקרוב תגיח במזרח, ויש לכם זמן מועט לתקוף בחסות החשיכה. ופתאום, ממש לפני קו הזינוק של המשימה, אתם מגלים שהוראות ההתקפה המדוייקות שניתנו לכם אינן מעודכנות. למשל, הנתיב שלכם ידוע לאויב, והוא תגבר אותו, בעוד שחלק אחר בגזרה נוח יותר להתקפה. אולי תותחים חדשים שהאויב קיבל הופכים את ההתקפה לבלתי אפשרית, או קשה יותר ממה שמפקד הגדוד שיער לעצמו כשנתן את הפקודות. או שלהיפך: גיליתם שההגנות של האויב חלשות עד כדי כך, שאתם יכולים לא רק לכבוש את המוצב אלא גם להמשיך הלאה לעומק השטח. אבל אם תמתינו להוראות, אתם עלולים לאבד את המומנטום. את מפקד הגדוד קשה להשיג. הוא נמצא מאחור ולא מכיר את המצב בשטח. מה תעשו? האם תפירו את ההוראות ותפעלו באופן עצמאי? התורה המורכבת שאמורה לתת תשובה לשאלה הזאת – אבן יסוד באתוס של רוב הצבאות המערביים – נקראת "פיקוד מֻכְוון משימה".

פיקוד מכוון משימה (אנגלית: Mission command, גרמנית: Auftragstaktik) פירושו חופש נרחב לקצינים להפעיל שיקול דעת בביצוע המשימה שניתנה להם. המלחמה, הרי, היא ממלכת האי וודאות. פערי מידע, ערפל קרב והשינוי המתמיד בתנאי השטח עלולים להפוך אפילו את התוכניות המחוכמות ביותר לבלתי רלוונטיות. הצורך המתמיד בעדכון, הסתגלות וניצול הזדמנויות מצריך לפעמים פעולה מהירה של קצינים זוטרים בשטח, מפני שהם – יותר מהממונים עליהם – חשופים לתנאים האמיתיים ולמציאות המשתנה. מקורו של הרעיון הזה עוד בגרמניה של המאה ה-19, אולם הוא התפתח בכל הצבאות המערביים לקראת שלהי מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום (1916) הסתבר למפקדים מכל הצבאות שבכדי לפרוץ את קווי החפירות של היריב יש לנוע ביחידות קטנות ומפוזרות, לזהות נקודות תורפה ולנצל הצלחות במהירות, בלי להמתין לפקודות מגבוה. צה"ל השתמש באופן מבריק בדוקטרינה הזאת במלחמת ששת הימים, למשל ביוזמות מקומיות של קצינים, שניצלו הזדמנויות ואפשרו את הכיבוש המהיר של רמת הגולן. החוקרים סטיבן בידל וקייתלין טלמאדג' מגדירים פיקוד מכוון משימה כחלק בלתי נפרד מ"המערכת המודרנית" של כל הצבאות המתקדמים בימינו. צבאות דיקטטוריים שבנויים באופן היררכי ונוקשה, ולא מאפשרים לקצינים שלהם יוזמה בשטח, נוטים לקרוס מול יריב שמפעיל פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, קרס הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. הקצינים, שלא היו מורגלים ביוזמה עצמאית, נאחזו בפאניקה ונטשו את עמדותיהם ברגע שמערכת הפיקוד המרכזית בקהיר חדלה מלתפקד.

Image result for Battle of the Somme
המפקדים למדו לתת מרחב לשיקול דעת – הקרב על הסום

יש להדגיש שפיקוד מכוון משימה מצדיק, במקרים קיצוניים, אפילו הפרת הוראות, אולם רק בתוך גבולות ברורים. לכפוף יש חופש מבצעי במסגרת התוכנית שהוכתבה לו בידי המפקד. כלומר, הוא אמור לחפש בעצמו את האמצעי הטוב ביותר בכדי למלא את המשימה שניתנה לו. כשכוונתו של המפקד אינה ברורה, קשה לדבר על פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, במלחמת לבנון השנייה (2006), קצינים רבים התלוננו כי התוכנית של הרמה הממונה לא היתה ידועה להם, וממילא השתנתה חדשות לבקרים. מדוע שתיקח סיכונים לעצמך ולחייליך, תפעל באופן עצמאי ותנצל הזדמנויות, כשאתה לא יודע לאיזו מטרה אתה חותר? מנגד, היו מדינות, כמו יפן הקיסרית לפני מלחמת העולם השנייה, שבהן הצבא התרגל להכתיב את מדיניות החוץ. בתנאים כאלו, קצינים זוטרים השתמשו בפיקוד מוכוון משימה ובשיקול הדעת המבצעי שלהם (יפנית: Dokudan Senko, מילולית: פעולה שרירותית) כדי להתנקש במנהיגים זרים, להוביל מבצעים צבאיים פרטיים ולפתוח במלחמות עם מדינות זרות בניגוד להוראות. כפי שהראיתי בספרי, בוגדים למען המולדת, אי הציות המובנה של הצבא היפני גרר את המדינה כולה למלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר לתבוסה ולחורבן מוחלט.

יתר על כן, פיקוד מכוון משימה קשה מאד ליישום. הוא מצריך אמון בתוך הצבא, כך שהמפקדים יהיו בטוחים שכפופיהם לא ינצלו את חופש הפעולה שלהם לרעה, וגם – כמו שראינו במקרה היפני – רצוי שיוגבל על ידי קווים אדומים שאותם אסור לחצות. לרוב, הוא עובד רק במדינות שמצליחות לגייס קצינים אינטליגנטים ומשכילים שיודעים לחשוב בעצמם. חברות שמערכת החינוך שלהן היררכית, נוקשה ודורשת ציות עיוור, ככל הנראה לא יוכלו להפעיל פיקוד מכוון משימה בשום מקרה שהוא.

בכנס התו"ל (תורת הלחימה) הבינלאומי של צה"ל, שהתקיים לאחרונה בנוכחות קצינים מצבאות זרים, דנו המשתתפים לעומק בסכנות, בבעיות ובקשיים של פיקוד מכוון משימה. באחד המושבים המעניינים ביותר, ניתח אחד המרצים את קרב נבי סמואל במלחמת 1948. באותו הקרב, קיבל מפקד פלוגה בשם חיים פוזננסקי ("פוזה") הוראה לכבוש את הכפר נבי סמואל בהפתעה ובחסות החשיכה. עם זאת, המג"ד הורה לו להמתין עד שכוח שאיחר יגיע למקומו. כשעלתה השמש, מפקד הפלוגה שאל את המג"ד האם עליו לתקוף את הכפר בכל זאת, וזה אמר לו ש"תעשה מה שנראה לך נכון." מפקד הפלוגה עשה "מה שנראה לו נכון", ושילם על כך בחייו ובחיי אנשיו. הוא תקף עמדה מבוצרת בעלייה בניגוד לכל העקרונות הצבאיים, בלי יתרון הפתעה ועם השמש מול העיניים, הסתערות שהסתיימה בטבח רבתי. כפי שהעיר אחד מנציגי צבא פולין בכנס, זוהי דוגמא מובהקת לשימוש מוטעה בפיקוד מכוון משימה. המג"ד לא הבהיר למפקד הפלוגה את הכוונה שלו: האם עדיין ברצונו לכבוש את הכפר בכל מחיר, למרות שהשתנו התנאים? המ"פ, מצדו, השתמש בשיקול הדעת המבצעי שלו כדי לתקוף באופן לא רציונלי וחסר סיכוי. פיקוד מכוון משימה מניח שהאחראי בשטח שוקל באופן הגיוני תנאים משתנים, בכדי להגשים את כוונת הרמה הממונה. כאן לא היה ניתוח הגיוני של המצב, וכוונת המג"ד לא היתה ברורה. לכן, לא מדובר בפיקוד מכוון משימה, אלא בהעדר מוחלט של פיקוד מכל סוג.

"תעשה מה שנראה לך נכון" – המ"פ חיים פוזננסקי ("פוזה")

משתתפים אחרים בכנס, בעיקר הנציג של צבא ארצות הברית, העירו שמדי פעם, המפקדים הבכירים חייבים לנטוש לחלוטין את הרעיון של פיקוד מכוון משימה ולנהל את המבצע בפרוטרוט ובאופן אישי. זה קורה בעיקר במבצעים רגישים, כמו ההתנקשות באוסאמה בן לאדן, שבהם לכל החלטה של מפקד זוטר עלולות להיות השלכות פוליטיות הרסניות (וראה גם כאן בינשוף). אני חשבתי מיד על דוגמא מהמחקר שלי, על קשר ה-20 ביולי 1944 נגד היטלר. במהלך ההפיכה האנטי-נאצית נמנע מפקד הקשר, גנרל לודוויג בק, ממתן הוראות מפורטות לאנשיו. כרמטכ"ל גרמני לשעבר, שהאמין בפיקוד מכוון משימה, הוא סבר כי אל לו להתערב בעבודה של כפופיו. לכן, הגיע למטה הקשר רק בשעה מאוחרת, לאחר שהכפופים לו עשו מספר טעויות מבצעיות קריטיות. בעיקר, אותם כפופים ניהלו את ההפיכה באופן מסודר מדי, עם נוהל קרב, כפי שמנהלים מבצע צבאי, ולא הבינו שבהפיכה צבאית המהירות חשובה יותר מהיעילות ומהסדר. מפני שקושרי קשר הם, בהגדרה, חלשים יותר מהממשלה. הסיכוי היחיד שלהם לזכות לתמיכה הוא לנצח לפני שהממשלה מתעשתת, או לפחות לקבוע עובדות קריטיות בשטח במהירות הבזק. גנרל בק לא הבין שפיקוד מכוון משימה עובד רק כשהכפופים יודעים באיזה מסגרת הם פועלים. הגנרלים האנטי-נאצים בברלין, לעומת זאת, חשבו שהם מנהלים קרב, בעוד הם ניהלו בפועל מבצע שונה לחלוטין – הפיכה. במצב כזה, כשמהותה של המסגרת לא ברורה, יש חשיבות עליונה לפיקוח קרוב וצמוד של מפקד עליון, שאמור לקבוע ולהבהיר לפקודיו את האסטרטגיה המנחה של המבצע כולו.

לבסוף, אם נחזור לאזור שלנו, החברה הישראלית עוברת שינויים מדאיגים שמקשים על קציני צה"ל לנצל את שיקול הדעת המבצעי שלהם וליישם פיקוד מוכוון משימה. חוסר הסובלנות של החברה לאבדות ולכשלונות הוליד תרבות של ועדות חקירה, מסקנות אישיות ועריפת ראשים. ברגע שמפקדים יודעים שישלמו בקריירה שלהם על כל טעות, הם ייטו שלא לקחת סיכונים וממילא גם לא יפעילו שיקול דעת מבצעי. בכדי לבנות צבא גמיש, שקציניו יודעים לנצל הזדמנויות ולהסתגל במהירות לתנאים משתנים, חשוב לגלות גם סובלנות לטעויות. אם ראשים ייערפו בכל פעם שהתקשורת תדרוש זאת, קציני הצבא עלולים להפוך לחבר אנשים בינוניים ומפוחדים, שעוקבים בקפדנות אחרי נהלים ולא מגלים שום יוזמה יצירתית או העזה פורצת גבולות. בכדי לשמור על הפיקוד מכוון המשימה, רצוי שלא למנות ועדות חקירה בראשות שופטים, שעוסקים מדרך הטבע במציאת אשמים, אלא צוותים של מומחים לחקר ביצועים, שיסיקו מסקנות פרודוקטיביות ויעלו הצעות לשיפור. את הצבא צריכים להנהיג אנשים שכבר נכשלו ולמדו מכשלונותיהם, ולא קצינים נקיים מכל רבב שלא נכשלו כי לא העזו לעשות דבר.

%d בלוגרים אהבו את זה: