קטגוריה: ינשוף צבאי-אסטרטגי

קצין ומרגל: האם מגזימים בחשיבות המודיעין?

הזלזול במודיעין, שאפיין צבאות שונים במהלך ההיסטוריה, גרם לטרגדיות אפיות, אך האם אחרים לא נוטים להגזים בחשיבותם של המאזינים והמרגלים? ספרו הקלאסי של ג'ון קיגן, מודיעין במלחמה, מעלה סימני שאלה מטרידים על היחסים בין איש המודיעין, הלוחם והקברניט. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

באחת מההפגנות האחרונות למען ראש הממשלה נתניהו בכיכר גורן בפתח תקווה, נשא דברים גם ארז תדמור, מנהיג אם תרצו לשעבר ומהדמויות המובילות בימין הפופוליסטי הישראלי. בנאומו, השתלח תדמור לא רק במערכת אכיפת החוק, אלא גם בקהילת המודיעין הישראלית. תדמור עמד על פער משמעותי בהקרבה ובתרומה בין צעירי הימין לצעירי השמאל בישראל. בעוד הראשונים מתגייסים לחטיבות רגלים ונלחמים בשוחות, האחרונים מתגייסים ליחידות מודיעין כמו 8200 ובכך "תופסים טרמפ" על המדינה ומשאביה. דבריו של תדמור, שהתעלם מתרומתם הקריטית של חיילי 8200 לביטחון ישראל, מצטרפים להתבטאויות מזלזלות אחרות מפי בכירי ימין למיניהם. כך, ח"כ דוד ביטן קבל על כך ש"משהו קורה" לבכירי המוסד והשב"כ בזמן שירותם, מפני שבמהלכו כולם הופכים לשמאלנים.

תדמור וביטן ישמחו לדעת, שלזלזול במודיעין לעומת ה"תהילה הקרבית" יש היסטוריה ארוכה. בצבא היפני, למשל, מודיעין תמיד נחשב לעיסוק משני ונחות, שאינו נמצא בליבת העשייה הצבאית. חייל וקצין "סמוראיים" צריכים להסתער על האויב עם כידון, לא להאזין לו וללמוד את אורחו ורבעו. לפיכך, נטו קציני הצבא הקיסרי להפקיד את עבודת המודיעין בידי כל מיני קבלני משנה, הרפתקנים מפוקפקים למיניהם שמסרו מידע חלקי, מוטעה ומסולף. ערב מלחמת העולם השנייה, היפנים היו בחיסרון מודיעיני רציני לעומת בעלות הברית, והדבר תרם לשורה של החלטות הרות אסון (למשל, זלזול בכוחו של הצבא האמריקאי ובנחישותה של ארה"ב להילחם) שדחפו את האימפריה היפנית לחורבנה. המקרה היפני, ומקרים דומים אחרים, מבהירים אמת חשובה: ללא המודיעין, הן המנהיגים והן הלוחמים מסתערים באפלה, עם עיניים ואוזניים אטומות, במקרים רבים למותם ממש.

קוואשימה נאניווה (מימין) היה הרפתקן פלילי שריכז חלק גדול מהמאמץ המודיעי של יפן בסין. הצבא היפני, שלא התעניין במודיעין, הפקיד חלק גדול מהעבודה בידי אנשים מפוקפקים כמוהו, שמסרו מידע חלקי, מגמתי ומסולף. משמאל, בתו המאומצת של קוואשימה, הנסיכה המנצ'ורית יושיקו: קרוס-דרסרית, זמרת רומנטית, שחקנית, סלבית ומנהיגת כנופיית שודדים רכובים.

מצד שני, היו שחטאו בכשל ההפוך, וניפחו את תפקידו של המודיעין בקבלת החלטות מעבר לכל פרופורציה. בספרו המרתק, מודיעין במלחמה (Intelligence in War) טוען ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן כי מודיעין טוב הוא תנאי הכרחי לניצחון במלחמה, אך בהחלט לא תנאי מספיק. במקרים מסויימים, הוא סייע לאלו שהחזיקו בו להשיג ניצחונות מזהירים או לפחות הישגים משמעותיים. כך, למשל, המידע שהבריטים הצליחו להשיג על תוכנית הטילים הנאצית, או השימוש המבריק של הגנרל הדרומי תומס "סטונוול" ג'קסון במודיעין במלחמת האזרחים האמריקאית.

לא כן במקרים אחרים. לפעמים, אתה יודע הכל, אבל פשוט לא יכול לתרגם את הידע שלך לפעולה. פולין, למשל, פיענחה את הצופן הגרמני כבר בשנות השלושים, אולם המידע המדוייק לא סייע לה כשגרמניה פלשה לשטחה, מפני שצבאה היה חלש משמעותית יותר מאשר הוורמאכט. לגנרל ברנרד פרייברג, המפקד הבריטי במערכה על כרתים (מאי-יוני 1941), היה מידע מושלם כמעט על הפלישה הגרמנית לאי, שזרם אליו במועד ממרכז פיענוח הצפנים בבלצ'לי פארק. באופן עקרוני, פרייברג היה יכול לנצל את המידע הזה בכדי להדוף את הפלישה הגרמנית על ידי ריכוז כוחותיו במקומות הנכונים. אולם שורה מעורפלת אחת בדו"ח המודיעין יצרה אי הבנה קריטית, שיבשה את התפקוד הבריטי בקרב ובסופו של דבר הובילה לתבוסה. בקרב מידווי, לאמריקאים היה מודיעין מדויק ביותר על הכוחות היפניים, אולם הדבר לא הספיק בכדי לאתרם בפועל בים. רק אלתור נועז של טייסים שטסו על אדי הדלק האחרונים, סייע לאמריקאים למצוא את הכוח היפני העיקרי ולהשמיד אותו. בהקשר זה, קיגן טוען כי מלחמות לא מנצחים על ידי מודיעין – אלא באמצעות חיילים קרביים מאומנים, נחושים ואמיצים המצויידים במודיעין הנכון.

כאן, ראוי להוסיף עוד כמה מילים על הממשק בין אנשי המודיעין לבין הקברניטים. במקרים רבים, מרגלים הצליחו לחדור לעומק ההנהגה של האויב ולהביא משם מידע מדויק להפליא, אולם המנהיגים לא ניצלו אותו כראוי. סטלין לא האמין לדיווחים שזרמו אליו מריכרד זורגה, רב המרגלים הסובייטי ביפן, על מועד ההתקפה הנאצית נגד ברית המועצות. אשרף מרואן ("המלאך"), חתנו של נשיא מצרים סאדאת, מסר למוסד מידע על הכוונות המצריות לפלוש לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, אולם ראש הממשלה גולדה מאיר לא התייחסה אליו ברצינות, בין היתר מפני שמועד הפלישה נדחה ודיווחיו הראשונים של מרואן לא התאמתו.

המקרה של ג'ורג' בוש הבן לפני מלחמת עיראק השנייה, הוא דוגמא מובהקת נוספת לשימוש לקוי במידע מודיעיני. לפני המלחמה, ה-CIA העריך, בטעות, שעיראק מחזיקה בנשק להשמדה המונית. כפי שכתב חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס, הטעות הזאת היתה מובנת בהתחשב בנסיבות. סדאם עצמו עשה הכל כדי לגרום לעולם לחשוב שהוא מחזיק בנשק כזה, בעיקר בכדי להרתיע את איראן. למעשה, לא רק ה-CIA אלא גם שירותי מודיעין מערביים וערביים נפלו בפח של סדאם, והיו בטוחים שהוא מסתיר נשק ביולוגי או כימי. הנשיא בוש השתמש בהערכת ה-CIA כתירוץ לפלוש לעיראק. אבל בפועל, הוא ציטט אותה באופן חלקי ומסולף. בניגוד לעמדת הממשל, ה-CIA טען גם שסדאם לא סייע לפיגועי ה-11 בספטמבר, והעריך באופן פסימי מאד את סיכויי הפלישה לעיראק. המודיעין, במקרה הזה, שימש כאליבי בלבד. באמצעות קטיף דובדבנים (cherry picking), בחירה סלקטיבית של עובדות, הקברניטים נמנעו מלהתחייס אליו ברצינות, והתמשו בו אך ורק כתירוץ לקו המדיניות שרצו לנקוט בו מלכתחילה.

Image result for ‫אשרף מרואן‬‎
לא האמינו לדיווחיו. אשרף מרוואן, "המלאך"

אז כיצד, בסופו של דבר, אנחנו צריכים להתייחס למודיעין? כפי שכתב קיגן, מלחמות מוכרעות באמצעות "מגפיים על הקרקע", ולא באמצעות מידע, אולם המודיעין הוא כלי עזר הכרחי עבור הלוחם. במקביל, הן הלוחם והן המרגל שייכים לארגז הכלים של הקברניט, ואינם אלא עזרים שמסייעים לו לנווט את הספינה במסלול הטוב ביותר. חשוב שלקברניט יהיה מידע עדכני ומדויק, אולם אזי עליו לפרש אותו נכון, וחשוב מכך – לתרגם אותו לפעולה נחושה, מהירה ומדוייקת. ללא ביקורתיות, חכמת חיים, גמישות, סקרנות ופרגמטיות, אפילו המודיעין הטוב ביותר לא ימנע ממנו להוביל את עמו לאסון.

%d בלוגרים אהבו את זה: