קטגוריה: ינשוף צבאי-אסטרטגי

מדריך למרשל הכורסה: איך להבין מלחמות

כדי להבין מלחמות, ואת ההיסטוריה האנושית בכלל, אין די בתמונה הגדולה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר מדוע, ולוקח אתכם למסע ממלחמת האזרחים האמריקאית ועד לתאים מיוזעים של אדמירלים יפנים במלחמת העולם השנייה. מדוע הבינו את קרב מידווי באופן שגוי עד היום, מה הבעיה עם מרשלים של כורסה, ומה קורה כשגנרלים תוקפים קדימה ולא שמאלה.

Credit: Popaukropa, depositphotos.com

חובבי היסטוריה צבאית בארצות הברית יודעים לספר אחד לשני את האנקדוטה הבאה, בדרך כלל על כוסות של בירה מקציפה. כידוע, ישנם "מרשלים של כורסה" שנוהגים לנתח קרבות לפרטי פרטים בכדי להשיא עצות למצביאים שהפסידו ומתו מזמן. למשל, אנשים כאלו טוענים שהקונפדרציה היתה מנצחת בקרב גטיסברג (ואולי במלחמת האזרחים האמריקאית כולה) אם גנרל לי היה תוקף את כוחות הצפון בגזרה השמאלית ולא בגזרה המרכזית. לפי האנקדוטה, יום אחד התקבצו אלפים רבים של חובבים בכדי לצפות בשחזור השנתי של קרב גטיסברג. רגע לפני המפנה המכריע בהסתערות הכידונים של פיקט, צעק מישהו מקצה הקהל אל השחקנים שגילמו את חיילי הקונפדרציה: "שמאלה! מה אתם עושים?! תסתערו שמאלה!"

בדרך כלל נהוג לספר את האנקדוטה הזאת בכדי ללעוג לאותם חובבי היסטוריה צבאית שמתעמקים בפרטי הפרטים של קרבות על חשבון תהליכים היסטוריים רחבים וחשובים יותר. בכל זאת, היסטוריונים נוהגים לטעון שהצפון ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית בגלל תהליכים כלכליים, היסטוריים וחברתיים ארוכי טווח, ובגלל עדיפותו הבסיסית במשאבים ובכוח אדם. גם אם לי היה מנצח בקרב גטיסברג, הצפוניים היו מגייסים צבאות נוספים ומביסים אותו בסופו של דבר. אפילו אם ההיסטוריה היתה יכולה להתפתח באופן שונה, בוודאי שזה לא היה מתרחש בגלל החלטה רגעית של מצביא בודד.

"שמאלה, תקוף שמאלה!" – שחזור של קרב גטיסברג משנת 2017

בפועל, הכתיבה על היסטוריה צבאית נוטה ללכת – למרבה הצער – לכיוון ה"תמונה הגדולה" על חשבון הפרטים. בגלל חוסר הפופולריות הכללי של התחום באקדמיה, שבו דנתי בעבר כאן בינשוף, היסטוריונים שמעזים לעסוק במלחמות חוקרים בדרך כלל את הפריפריה הרכה שלהן: תרבות, מגדר, זיכרון, השפעות כלכליות וחברתיות וייצוגים אומנותיים, בכדי להיות קרובים יותר לעמיתיהם משאר התחומים ההיסטוריים. בפני עצמה, מדובר בהרחבת דעת מבורכת. מלחמה היא אחת הפעילויות האנושיות הנפוצות והמשפיעות ביותר, ויש לה השלכות רחבות בהרבה מההיסטוריה האופרטיבית גרידא. אולם כפי שכתב קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגדול של המאה ה-19, הבסיס של המלחמה היה ונותר הקרב. ומי שלא מבין אותו – יתקשה להבין היבטים אחרים.

הבעיה הזאת חמורה במיוחד, כאשר חוקרים מנסים להיות "מרשלים של כורסה" ולנתח אסטרטגיה "גדולה" ותהליכים של קבלת החלטות בלי להכיר באמת את אמנות המלחמה. אחרי הכל, בכדי לדבר על אסטרטגיה לא צריך ידע טכני רב, מפני שככל שאנחנו עולים למעלה במעוף הציפור, תהליכי קבלת ההחלטות נראים פשוטים יותר. פרופ' סטיבן בידל, אחד המורים שלי בארצות הברית, אמר פעם שכל ילד יכול להסתכל על מפה גדולה של אירופה ולומר מאיפה סטלין צריך לתקוף או מאיפה היטלר צריך לתקוף. הקשיים מתעוררים כשאתה עושה את זה לא על מפה גדולה אלא על חזית של מאות קילומטרים, עם תנאים טופוגרפיים שונים ומגוונים, עם תקלות אינסופיות, קשיי שליטה ביחידות, קשר משובש וכשיורים, מפגיזים ומפציצים אותך לאורך ולרוחב. התמונה האמיתית והמבולגנת של מלחמה מורכבת מאינסוף פרטים קטנים שכאלה, ולא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות בלעדיהן. לא לחינם אמר ד"ר יגיל הנקין, מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים בישראל, שכל מי שלא מבין באמת מה קורה בשטח, בורח למעלה ומנסה לנתח את תהליך קבלת ההחלטות.

בספרם פורץ הדרך חרב מנותצת – הסיפור הנעלם של קרב מידווי, מראים ההיסטוריונים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי עד כמה אפשר לטעות, כאשר מנסים להבין מלחמה תוך מבט בלעדי בתמונה הגדולה ובלי תשומת לב לפרטים הקטנים, הטכניים כביכול. כל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה, כמעט, מכיר את קרב מידווי (יוני 1942), ההתנגשות הימית המכריעה שסימנה את נקודת המפנה במלחמה בין יפן לבין ארצות הברית. פרשאל וטאלי טוענים, באופן משכנע, שכמעט כל ההיסטוריונים המערביים שחקרו את קרב מידווי הסתמכו על שלושה מקורות יפניים מתורגמים, כולם חלקיים ומוטים, ואחד מהם מסולף באופן קשה. מפני שכמעט כל ההיסטוריונים הצבאיים שעסקו בקרב בפירוט לא שלטו בשפה היפנית, ו/או לא טרחו להתעמק במקורות הראשוניים ובמחקר היפני, הם שכפלו את הטעויות אחד של השני. בעתיד, אני מקווה לכתוב פוסט על קרב מידווי ולהסביר חלק מהטעויות הנפוצות הללו בפירוט. כאן, מעניין אותנו יותר חטא ספציפי של רוב הכותבים על קרב מידווי: לא רק שהם הסתמכו על מקורות בעייתיים, הם גם לא שאלו את השאלות הנכונות.

למשל, היו "מרשלים של כורסה" שכתבו שאדמירל נגומו, המפקד היפני בקרב, "היה צריך" לעשות כך וכך. הם האשימו אותו, למשל, שלא שיגר גל מטוסים נגד הכוח האמריקאי בזמן. אבל מי שמבין את האופן שבו פעלו המעליות בנושאות המטוסים היפניות, וכן את הפרוצדורה של חימוש מטוסים, יגיע למסקנה שדרכי פעולה שנראות נכונות על הנייר היו בלתי אפשריות מבחינה טכנית. גם אם נגומו היה רוצה לשגר מטוסים לפני ההתקפה האמריקאית, הוא לא היה מספיק להעלות, לצייד ולחמש אותם. להבדיל, היו אלטרנטיבות זמינות שלא התאימו לדוקטרינה המקובלת בצי היפני (קרי, לפרוצדורות המלחמתיות הנהוגות במקרים כאלו). אפשר לטעון שנגומו היה יכול לשבור את הדוקטרינה, אבל מי שמנסה לעשות זאת מתעלם לא רק מהאילוצים הארגוניים שבפניהם עמד, אלא גם מכך שפעולה בניגוד לנוהל המקובל סתרה את ההרגלים של אנשי הצוות ואת האימון שלהם, ולכן היתה עלולה לגרום לבלבול ולשרוף זמן יקר שלא עמד לרשותו של האדמירל. יש כאלו שטענו שמטוסי הסיור היפניים היו "צריכים" לראות את האוניות האמריקאיות מוקדם יותר, ובתוך כך התעלמו ממצב העננות, הראות, הזווית המדוייקת של המסלול ויתר גורמים שהגבילו אותם.

הטענה העיקרית (והמשכנעת מאד) של הכותבים, היא ששחקנים היסטוריים מוגבלים בידי אינסוף פרטים קטנים שחוסמים את מרחב התמרון שלהם. לכן, לא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות והסיבות שבגינן התקבלו בלי לשלוט בסוגיות טכניות כמו חימוש, דוקטרינה צבאית, ואפילו בלי להכיר את המרחב הפיזי של הספינות. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, פרשאל וטאלי משווים בין המרחב הפיזי שעמד לרשותם של אדמירלים יפנים לעומת אלו שעמד לרשותם של אדמירלים אמריקאיים. הראשונים נדחסו בחלל קטן ומחניק ובקושי היו יכולים לזוז, והאחרונים נהנו מנוחות של חדר פיקוד מרווח יחסית. כשאתה דחוק בין קצינים אחרים, שטוף בזיעה ובקושי יכול להזיז יד, שלא לדבר על לפתוח מפה לכל אורכה, היכולת שלך לקבל החלטות בקור רוח ובלחץ זמן קטנה יותר מזו של יריביך הנהנים מתנאים נוחים. אולם מי שלא טרח לברר את המבנה הפיזי של נושאות מטוסים יפניות ואמריקאיות בכלל לא מודע למגבלות הללו.

מקום דחוק לאדמירל – נושאת המטוסים היפנית אקאגי שהשתתפה בקרב מידווי, אפריל 1942

כל הדברים הללו, כמובן, משליכים גם על התמונה הגדולה ועל התהליכים שמעניינים היסטוריונים. אם, למשל, אנחנו מבינים שמטוסי הסיור היפניים לא היו יכולים לראות את הצי האמריקאי בגלל מגבלות מסלול, נוכל לשאול את עצמנו מדוע לא היו יותר מטוסים כאלו שטסו במסלולים שונים. התשובה היא שהצי היפני העדיף להשקיע את משאביו במטוסי קרב ולא במטוסי סיור שיאספו מודיעין, בחירה שהולכת אחורה לתרבות ארגונית, לתנאים ההיסטוריים שבהם הוקמו הכוחות המזויינים היפנים ולתהליכים תרבותיים של מאה שנים ויותר. כשאנחנו מכירים בכך שאופציות פעולה רבות היו חסומות בפני הקצינים היפנים מסיבות של דוקטרינה, שאי אפשר היה לשנות בלחץ זמן וברגע האחרון, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע לא אימנו אותם מראש לחשיבה עצמאית ולאלתור במקום, או לפחות לכמה דרכי פעולה במצבים שונים (מה שנקרא פיקוד מוכוון משימה, שגם עליו כתבתי בעבר בינשוף). אם נתעמק בשאלה הזאת, נראה שבתחומים מסויימים, קצינים יפנים דווקא נהגו לאלתר. למשל, בעשורים קודמים, רבים מהם סיכלו נסיונות של הממשלה והמטכ"ל להגיע להפסקת אש עם אויבים כאלו ואחרים, כי בעיניהם היה נכון יותר לתקוף. מה הן הסיבות ההיסטוריות והתרבותיות שבגינן נהוג לאלתר במצבים מסויימים, אולם חובה לשמור על החוקים והנהלים במצבים אחרים? גם התשובה לשאלה הזאת תלויה בכמה מהתהליכים המרכזיים שעברו על יפן בדרכה לעולם המודרני במאות ה-19 וה-20. מובן מאליו שלא ניתן להבין את ההחלטות האסטרטגיות ה"גדולות" של יפן במלחמת העולם השנייה, ואת השפעתן על העולם הרחב, בלי לדון במגבלות הרבות שעיצבו את ההחלטות הללו, בתהליכים ההיסטוריים ובפרטים הקטנים שבנו אותן כמו מיליוני אבנים שמרכיבות חומה.

ומה שנכון להיסטוריה צבאית, תופס באותה המידה גם לתחומים אחרים של תולדות האנושות כמו היסטוריה כלכלית, תרבותית, אינטלקטואלית ומגדרית. אם אתם רוצים להבין נושא היסטורי לעומק, אף פעם אל תסתפקו בסיכומים כלליים. מוטב לצלול לפרטים הקטנים, להתמחות בהם, ואז, בהדרגה, להתחיל ולשחזר את התמונה הגדולה על כל הניואנסים והגוונים שלה. ואם אין לכם זמן – נסו להסתמך על מישהו שעושה זאת ולא על כותבים שבסך הכל מסכמים ספרים מוקדמים יותר.

כשל הערבוב האסטרטגי: בין יפן לרשימה המשותפת

הפעם, ינשוף פוליטי-מדיני לוקח צעד אחורה מקלחת הבחירות, כדי ללבן עבורכם את כללי היסוד האסטרטגיים של העולם הפוליטי. בין היתר, נכיר את כשל הערבוב האסטרטגי, מיקס של דרכי פעולה שמשאיר אותך עם החסרונות של כולן ללא היתרונות, ונראה כיצד הוא הכשיל בעבר קצינים יפנים מהפכנים, בדיוק כפי שהוא ממעיד היום את מנהיגי הרשימה המשותפת.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

מכל ההגדרות הרבות למונח "אסטרטגיה", האהובה עלי ביותר היא זו של ההיסטוריון ג'ון לואיס גאדיס. אסטרטגיה, כותב גאדיס, היא התווך המגשר בין מטרות – שמטיבן הן בלתי מוגבלות – לאמצעים, שכורח המציאות תמיד הופך אותם למוגבלים. מנהיגים של מדינה, למשל, יכולים לרצות לכבוש לעצמם אימפריה, לשפוך סכומים אדירים על פרוייקטים מגלומניים של בנייה, לנהל מדיניות חברתית וגם להוביל במירוץ לחלל. אלא שהמשאבים של רוב המדינות מוגבלים מדי בכדי להשיג את כל המטרות הללו בעת ובעונה אחת, ולפיכך צריך לתעדף אותן: לנסות להשיג את מה שאפשר, לדחות מטרות פחות חשובות ולוותר על מטרות לא ריאליות. אסטרטגיה היא התורה שמלמדת אותנו כיצד לתעדף, וחשוב לא פחות, כיצד להשיג את המטרות שהחלטנו שהן ריאליות לאור המשאבים שיש בידינו. כל אסטרטגיה שלא מתחשבת במוגבלותם האינהרנטית של משאבים, נדונה לכישלון ולרוב מובילה את הוגיה לחורבן, ולא משנה כמה המטרות נראות להם "הכרחיות". חלק ממנהיגיה של יפן בשנות השלושים האמינו באמת ובתמים שאם הם לא ירחיבו את האימפריה שלהם עד בלי די, כבודה של המדינה יירמס בעפר, תלותה בסחר בינלאומי תהפוך אותה ל"מעצמה מדרגה שנייה" ועצם קיומה יועמד בסימן שאלה. גרמניה, בשתי מלחמות העולם, ניסתה להילחם בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת, למרות שמשאביה הפכו את המשימה למסוכנת להפליא עד בלתי אפשרית. גם בפוליטיקה דמוקרטית, אסטרטגיה פירושה תיעדוף מטרות ודרישות בהתאם לכוח הפוליטי שלך, לא רק מספר מנדטים אלא גם יכולת הסחיטה והתמרון שלך בין הגושים. ככל שהדרישה שלך יותר "כבדה", יקרה וכואבת לשאר השחקנים הפוליטיים, כך תצטרך יותר כוח בכדי להתעקש עליה בהצלחה. בצלאל סמוטריץ', למשל, לא יוכל לדרוש מדינת הלכה, או אפילו איסור יחסי מין להטב"יים, עם שישה מנדטים. לעומת זאת, יתכן שיוכל לדרוש הכשרה בדיעבד של מאחזים. עם חמישה עשר מנדטים ביחד, יכולות המפלגות החרדיות לדרוש כסף לישיבות ולמערכות חינוך נפרדות ולבלום יוזמות לנישואים אזרחיים, אבל לא לחוקק איסור נסיעה בשבת. בפוסט ישן שכתבתי כאן על החמאס, טענתי שבעולם האמיתי, "מתינות" אינה מכתיבה בהכרח ויתור אידיאולוגי-עקרוני על מטרות מרחיקות לכת, אלא הבנה שמחיר הגשמתן גבוה מדי או לא ריאלי (לפחות לעת עתה) ולכן יש להתפשר עליהן בפועל.

כמובן שזו רק ההתחלה. גם מי שמכיר במגבלות יכולותיו, יכול ליפול לאינספור בורות אסטרטגיים אחרים, חלקם חמקמקים וסמויים מן העין. אחד מהמעניינים שבהם הוא כשל שאני מכנה "הערבוב האסטרטגי". לכל דפא"ה אסטרטגית בעולם האמיתי יש, מדרך הטבע, יתרונות וחסרונות. חלקם נובעים מעצם התיעדוף: אם מדינת רוריטניה, למשל, בוחרת להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציב הרווחה, היא תוכל אולי להגשים מטרות אסטרטגיות בזירה הבינלאומית, אך באותו הזמן תסבול מפערים חברתיים ואי יציבות פנימית. לעומת זאת, אם תגדיל את תקציב הרווחה על חשבון תקציב הביטחון, ייתכן שתיאלץ להיענות לסחיטה פוליטית של מדינות אחרות שתפגע בהתפתחות הכלכלית שלה בטווח הארוך. דא עקא, שבשל לחצים פוליטיים, דינמיקה בירוקרטית, קוצר ריאות או חישוב מוטעה, מדינות עשויות לבחור בנתיב אסטרטגי מסויים, אך באופן מהול ומעורבב עם אסטרטגיה סותרת. בדוגמא ההיפותטית שלנו, נניח שבגלל תיקו פוליטי בין שר הרווחה לשר הביטחון בקבינט של רוריטניה, הממשלה מחליטה להגדיל קצת את תקציב הביטחון, וקצת את תקציב הרווחה. במקרה כזה, שני התקציבים לא יספיקו בכדי להשיג את המטרות. הצבא הרוריטני עדיין לא יהיה חזק מספיק בכדי להרתיע את האויבים מסביב, ומערכת הרווחה אמנם תגדל, אך לא באופן מספק בכדי למנוע חוסר יציבות חברתית. כך, הרוריטנים גם יאכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר, גם יאלצו להיכנע לסחטנות פוליטית של המדינות השכנות וגם להתמודד מול אי יציבות פנימית. במילים אחרות, ערבוב בין אסטרטגיות סותרות עשוי למנוע ממך את היתרונות ולאלץ אותך לסבול מהחסרונות של שתיהן גם יחד.

Credit: DIgiart, depositphotos.com

אחת הדוגמאות המעניינות יותר של "ערבוב אסטרטגי" היא פרשה שעסקתי בה בספרי בוגדים למען המולדת – המורדים הפטריוטים של יפן. ב-26 בפברואר 1936, קצינים יפנים מרדו בממשלה, רצחו כמה מראשיה, כבשו את מרכז טוקיו ודרשו מהמנהיגים הנותרים לשתף איתם פעולה ברפורמות מהפכניות גורפות. בפני המורדים עמדו שתי אסטרטגיות אפשריות. אחת היתה לזעזע את המערכת, מסורת ארוכה מאד בפוליטיקה היפנית. פירושו של דבר: לצאת לפעולת גבורה התאבדותית נגד הממסד שתעורר סימפטיה גם בקרב מתנגדיהם, לרצוח כמה אנשים בכירים ולקוות שההלם יעשה את שלו ויעודד את המערכת לבצע רפורמות. אסטרטגיה שנייה היתה לבצע הפיכה צבאית מלאה ולהשתלט על המדינה. הבעיה היתה, שהאסטרטגיות הללו סתרו זו את זו באופן משמעותי. לפי הקודים המקובלים ביפן, קצין שרוצה לבצע פעולת גבורה בכדי לזעזע את המערכת, צריך לסכן רק את עצמו ואת חבריו ולא לגרור למרד חיילים חפים מפשע. לעומת זאת, מי שרוצה לבצע הפיכה צבאית של ממש, חייב לשנע חיילים במספר גדול. מורדי פברואר היססו בין שתי האסטרטגיות, ובסוף בחרו את הרע שבכל העולמות. הם הפעילו יותר מאלף חיילים להפיכה צבאית, אבל לאחר מספר התנקשויות בבכירים, פשוט עצרו וקיוו שהפיקוד הצבאי ינצל את הזעזוע בכדי לבצע רפורמות. לרוע מזלם, השימוש הנרחב בחיילים עורר עוינות נרחבת כנגדם אפילו בקרב תומכים פוטנציאליים, ההתנקשויות בבכירים הרגיזו את הקיסר, וההיסוס "ללכת עד הסוף" עם ההפיכה מנע מהם להשתלט על הארמון ולהחליף את המשטר בכוח. התוצאה היתה קריסה מביכה לאחר ימים ספורים בלבד.

ומהיסטוריה לאקטואליה. מאז שהרשימה המשותפת החליטה לסטות, ולו במידת מה, מהקו של בל"ד ולהיכנס באופן חלקי ומהוסס למשחק הפוליטי הכללי, היא לוקה בכשל קלאסי של ערבוב אסרטגי. במצב הפוליטי הנוכחי, מפלגה ערבית יכולה לנקוט בשלוש אסטרטגיות, פחות או יותר: 1. אסטרטגיה בלד"יסטית שלמעשה אינה אסטרטגיה כלל – לתעב את שני הגושים (שינוי וביבי) במידה זהה, ולסרב לשתף פעולה איתם, אלא אם ימלאו את דרישותיה המקסימליות של בל"ד לרבות ביטול אופיה היהודי של המדינה. לשיטתה של בל"ד, ה"זכויות" של ערביי ישראל הן טבעיות, ולכן צריכות להינתן להם בכל מקרה בלי קשר למקח וממכר פוליטי. זה למעשה הכשל הקלאסי שדיברנו עליו בתחילת הפוסט: התמקדות במטרות מרחיקות לכת בלי להתחשב בכך שהאמצעים הזמינים אין בהם די בכדי להשיגן. בל"ד היא המייצגת המובהקת ביותר של האסטרטגיה הזאת, אולם יש לה תומכים גם בתוך חד"ש. 2. אסטרטגיה רע"מיסטית: לתמרן בין שני הגושים, שינוי וביבי, בכדי להשיג כמה שיותר משניהם. היתרון באסטרטגיה הזאת הוא יתרונו של לשון המאזניים שמסוגל להעלות את מחירו כי הוא אינו בכיס של אף אחד מהצדדים. החיסרון בראייה ערבית, מלבד האפשרות להישאר קירח מכאן ומכאן, הוא הצנעה של דרישות לאומיות ו"זכויות לגיטימיות" אחרות. חיסרון נוסף הוא הצורך לבלוע שיתוף פעולה עם גורמים בעייתיים מבחינה ערבית, כמו ביבי ומפלגות ימין אחרות. 3. אסטרטגיה שמאלית: להיות מחוייב לחלוטין לגוש אנטי-ביבי. היתרון עשוי להיות שותפות כלשהי בשלטון במקרה שמתנגדיו של נתניהו ירכיבו ממשלה, סיכון קטן יותר מבחינת דעת הקהל הערבית, ותוחלת כלשהי להשיג ויתורים גם בעניין הפלסטיני. החיסרון הוא אובדן יכולת המיקוח. מי שנמצא בכיס של גוש אחד בלבד, באופן טבעי מחירו יורד.

לכוד בין שלוש אסטרטגיות סותרות – יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. קרדיט: אמיר דיב, דוברות הרשימה המשותפת, CC-BY-SA 4.0

הבעיה של הרשימה המשותפת, היא שהיא מערבבת בין שלוש האסטרטגיות הללו, ולכן סובלת מהחסרונות של שלושתן בלי להנות מהיתרונות. מצד אחד, היא עדיין דבקה בקו של בל"ד בנושאים מהותיים: הסירוב לחתום עם הסכם עודפים עם מרצ, ההיסוס להמליץ על יאיר לפיד, וכן פרובוקציות שמשניאות אותה גם על גוש השינוי, כגון ההתחכמות במהלך השבועה או הסירוב להישאר במליאה במהלך שירת ההמנון. עם זאת, היא התרחקה מהקו הבל"דיסטי מספיק בכדי לאבד את תחושת ה-feel good והטוהר המוסרי. איימן עודה עושה קולות של עצמאות ו"אני לא בכיס של אף אחד" (מי שזוכר מבחירות 2015: "נתניהו עומד בראש המחנה הלאומי, לבני והרצוג בראש המחנה הציוני, ואנחנו – המחנה הדמוקרטי"), אך למעשה אין לו יכולת אמיתית לתמרן בין הגושים. כך הוא סובל מחסרונות האסטרטגיה הרע"מיסטית, חוסר יכולת להיכנס באמת ובתמים לגוש השינוי, בלי להנות מהיתרונות שלה – אפשרויות מיקוח בין הגושים. זאת בעוד ששאריות הרטוריקה הבלדיסטית משניאה אותו על כל המפלגות הציוניות, אך לא מספיק בכדי להגן על עצמו מהאשמות בגידה במגזר הערבי פנימה.

בקיצור, הרשימה המשותפת בוחרת בנתיב האסטרטגי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. עם זאת, לאור זהותם של האנשים שמנהיגים אותה – מיקס של פעילים קומוניסטיים עם מנטליות של הפגנות זועמות ואנשי אקדמיה, אולי אין להתפלא על כך. מי שמגיעים מחוגים חברתיים שמעריכים יותר מכל עקביות אינטלקטואלית, ליבון רעיוני וטוהר מוסרי, אינם כשירים לשחק במשחקי הכוח האסטרטגיים, שהם מצפן ההישרדות בעולם הכרישים הפוליטי.     

דאע"ש חוזר לסוריה: מבט על אויב חדש-ישן

בזמן שאנחנו עסוקים בקורונה ובמערכות בחירות אינסופיות, דאע"ש זוחל חזרה לסוריה. ד"ר אלי גליה, חוקר מלחמת האזרחים הסורית ומחבר הספר "ג'ורג' חבש – ביוגרפיה פוליטית", מוסר לנו את החדשות הרעות: החולשה, השחיתות וחוסר האונים של משטר אסד מצמיחים מחדש את כוחות החליפות, שממתינים לשעתם לשוב לקדמת הבמה. ינשוף צבאי-אסטרטגי בטור אורח על איום חדש-ישן.

מפרסומים שראו אור במהלך החודשיים האחרונים אודות הגברת פעילותו של דאע"ש ברחבי המדבר הסורי, שלוש שנים לאחר שמשטר אסד הודיע על מיגורו ממרבית שטחיו בסוריה, ניתן ללמוד כי דאע"ש הרחיב במהלך השנה החולפת את פעולות הגרילה שלו במדינה בשלושה ממדים: במרחב הגאוגרפי, בקטלניות הפעולות ובמורכבותן. מבחינה גאוגרפית, התפשט דאע"ש ממעבה המדבר אל פאתיו, קרי, מהריפים הרחוקים של חומס ודיר אל-זור אל עבר הריפים של מחוזות חמאה, חלב ואל-רקה, בפנים הארץ. ברבעון האחרון של שנת 2020 ביצע דאע"ש פעולות באיכות גבוהה יותר, כדוגמת אלו שנערכו בריף של חמאה, וזאת על אף תגבורי הכוחות המיליציוניים ברובם שערכו הסורים בגזרה זו. חלקים נרחבים מהמדבר הסורי, שהוא שטח רחב ידיים, נחשבים עדיין No Man's Land.  

מאז ראשית שנת 2020, וביתר שאת מאז הקיץ האחרון, ביצע דאע"ש (ממערב לנהר הפרת) 286 פעולות התקפיות, מהן 94 באיכות גבוהה. במהלכן נהרגו 432 קצינים, חיילים ומיליציונרים סורים ולא סורים, וכן 41 אזרחים. 211 בני אדם נפצעו. בין ההרוגים – 24 פונקציונרים בכירים, מהם קצין רוסי בדרגת אלוף, בכיר במשמרות המהפכה האיראניים, קצינים בדרגות תא"ל-אל"ם בצבא סוריה, וכן מפקדי שטח במסגרות מיליציוניות ובעלי תפקידים במנגנוני הביטחון.

 אמצעי הלחימה של דאע"ש לצורך מתקפותיו מקורם במצבורי נשק שנותרו מוסלקים בשטח, בשלל שנלקח במהלך מתקפות על שיירות סוריות וברכש ב'שוק השחור'. אלה כוללים נשק קל, מקלעים המותקנים על כלי רכב, משגרי רקטות נישאים וטילי נ"ט מונחים. הרכש ב'שוק השחור' נעשה באמצעות משתפי פעולה מקומיים ותוך כדי ניצול השחיתות הפושה בממסד הצבאי הסורי. מקורות טוענים למעצרם של עשרות קצינים ביחידות עלית סוריות ומפקדי מיליציות בכירים בשל גניבת נשק מבונקרי תחמושת צבאיים ומכירתם באמצעות ספסרים לדאע"ש. לכוחות הצבא הסוריים חלק משמעותי בהקלת ההברחות של נשק ואדם ובהדלפת מידע עבור פעילי דאע"ש משני צידי נהר הפרת. על פי עדותו של מיליציונר מכוחות "ההגנה הלאומית", הדבר נובע מהמאבקים הפוליטיים הנמשכים מזה שנתיים בין שלוחת דיר אל-זור של ארגונו לבין מפקדת דיביזיה 17. לטענת המקורות, דאע"ש עדיין מחזיק בחלק מההון שצבר מאז כינונה של הח'ליפות האסלאמית וזה משמש אותו כיום לצרכים קיומיים. לאלה יש להוסיף אגרות הנגבות ממבריחים ברשתות הברחה שונות, ומסוחרים המשנעים סחורות ודלק ממזרח סוריה למערבה. מזון ותרופות משיגים המג'אהדין משבטי הבדואים, שוכני המדבר. לבד מהיכרותם את השטח ואת תנאיו הטופוגרפיים והאקלימיים, עושים פעילי דאע"ש שימוש גם בכפרים שננטשו מיושביהם במהלך מלחמת האזרחים.

במפה מוצגים שטחי השליטה של דאע"ש בשיא כוחו במאי 2015. כעת, הארגון, שנהדף מרוב הטריטוריה שלו, מתחיל לזחול חזרה מעמקי המדבר לריפים של דיר א-זור, חמאה, חלב וא-רקה. Credit: Semhur Flappiefh, Wikiemdia Commons, data from the New York Times, CC-BY-SA 4.0

אל יעדי הפשיטות על עמדות ומחסומים צבאיים הצטרפו בחודשים האחרונים צירי גישה מרכזיים, המהווים עורקי תחבורה חיוניים לצרכים צבאיים ומסחריים כאחד: כביש 20 מדיר אל-זור לתדמור (ומשם לדמשק) וכביש 42 מאל-רקה לחמאה (העובר דרך העיירות אל-רצאפה, את'ריא וסלמיה). עוד הותקפו מחסני תחמושת של צבא סוריה ומתקנים חיוניים אחרים, כגון: שדות גז ותחנות השאיבה לאורך ציר ה- T. המג'אהדין אורבים לכלי רכב, מניחים מוקשים או מטעני צד או מציבים מחסומי דמה. קורבנות התקיפה הם שיירות צבאיות, אזרחיות או מסחריות, ובכלל זה מכליות המבריחות דלק ממזרח המדינה אל 'סוריה של אסד'.

במסגרת 'אסטרטגיית הכלה' של האיום בשל היעדר היכולת למגרו, משיקים הכוחות הסוריים "מבצעי סריקה" הנערכים מעת לעת ברחבי המדבר כדי לתור אחרי חוליות של דאע"ש. אלה נעשים בדרך כלל בתגובה להתקפות פתע ג'האדיסטיות, וככל הנראה, ללא מודיעין מספק. סדר הכוחות הסורק הינו על טהרת המיליציות המוכוונות בידי הרוסים, כדוגמת יחידות מגיס 5, כוחות "ההגנה הלאומית", "חטיבת ירושלים" הפלסטינית ומיליציות שבטיות, ללא השתתפות פעילה של מיליציות פרו-איראניות, ככל הנראה, בשל המאבק הרוסי-איראני לתפיסת אזורי השפעה, שזלג גם למזרח המדינה. מדובר בכוחות חי"ר מיליציוניים בעלי מיומנות צבאית נמוכה יחסית, המצויידים בנשק קל ובינוני והנעזרים בגורמי תמיכה באש. לצד המיליציות פועלות ברחבי המדבר גם יחידות של הצבא הסורי (האורגני), אם כי בהתבסס על סדר כוחות שלדי.

עד כה ניתן להיווכח, שפעולות הסריקה הללו הצליחו לעכב במעט את מתקפות דאע"ש באזורים מסוימים ולדחוק את פעיליו לאזורים סמוכים, אך בלי להפוך את הקערה על פיה. מדובר בדרך כלל בפשיטות ממוקדות, המחייבות הקפצת כוחות תוקפים מנקודה אחת לאחרת מרחק של עד 20 ק"מ מנקודה לנקודה ("Leap Frogging"), פועל יוצא של הטופוגרפיה הייחודית של השטח, מה  שמותיר לדאע"ש מרחב פעולה והמשך תמרון. באחד המבצעים שנערכו באזור ג'בל אל-בשרי, מעוז דאע"ש במדבר, נחשפו מקומות מסתור ששימשו את דאע"ש עוד בתקופת הח'ליפות כדי שישמשו אותו גם ב"יום שאחרי". הטלוויזיה הסורית דיווחה ב- 23 במרס כי כוחות מיוחדים של צבא סוריה איתרו אמצעי לחימה, ציוד צבאי, תחמושת ובלוני גז של פעילי דאע"ש בתוך נקיקים חבויים ליד הכפר אל-דויר, באזור המדברי שממערב לדיר אל-זור.

מבצע של צבא סוריה נגד דאע"ש, כמתואר בטלוויזיה הסורית ב-23 במרץ, 2021

לצד הפעילות הקרקעית בלטה ברבע האחרון של שנת 2020 עלייה גדולה בהיקף ההפצצות האוויריות, ובשלושת החודשים האחרונים תועדו מאות גיחות הפצצה של חילות האויר הרוסי והסורי כאחד. יחד עם זאת, הואיל וההפצצות הללו מגיעות לאחר פסק זמן בלחימה הקרקעית באזור המדבר, יש להן, נכון לעכשיו, השפעה שולית על יכולתו של דאע"ש לפעול. רוב התקיפות הן נגד יעדים סטטיים ללא סיוע אווירי רציף הניתן לכוחות הסורקים.

התרחבות פעילותו של דאע"ש ברחבי המדבר הסורי מביאה למסקנה, שלסורים אין אסטרטגיה סדורה להתמודד עם הארגון ולעוקרו משם, וזאת על אף שהם נהנים מעדיפות צבאית. משום כך, לא מן הנמנע, שדאע"ש ישאף להרחיב את התקפותיו גם אל עבר מרכזים אורבניים בערים דיר אל-זור, אל-מידין, תדמור ואל-סח'נה ויקשור קשרים עם מקומיים לצורך איסוף מידע ויצירת קשרי מסחר. יחד עם זאת, לדאע"ש אין שום יכולת או תמריץ לנסות ולתפוס שטחים ולהשתלט עליהם, אלא להמשיך בפלישות נקמה והטרדה ברוח התפיסה הג'האדיסטית בדבר חשיבותן של حروب النكاية "חֻרוּב אל-נִכָּאיָה" [="מלחמות התשה ונקמה ללא הישגים טריטוריאליים כלשהם"]. הדבר עולה בקנה אחד עם אסטרטגיית "העימות העקיף", שפותחה מאז קריסתה של הח'ליפות האסלאמית, המאפשרת לדאע"ש מחד למזער נפגעים בשורותיו, ומנגד להמתין לשעת כושר כדי לשוב לקדמת הבמה, כפי שקרה כבר קודם לכן בעיראק ובסוריה.

בכל הנוגע לדיון המתחדש מעת לעת על אודות מחויבותה הצבאית של ארצות הברית כלפי צפון מזרח סוריה ועיראק, על ממשלו החדש של ביידן לשים לב גם לנעשה במדבר הסורי. משטר אסד ובעלי בריתו הרוסים והאיראנים מתקשים, נכון לעכשיו, להתמודד עם האיום, מודיעינית ואופרטיבית. חולשתה של דמשק היא שאפשרה לדאע"ש לחזור ולהשתמש במדבר כ"בסיס התארגנות אחורי" לצרכי אימונים ולוגיסטיקה, בדומה לתפקיד ששימש מדבר אל-אנבאר במערב עיראק (בעשור שקדם לאירועי "האביב הערבי"). זאת ועוד, בעוד שהאמריקאים עורכים פעילות סיכול (יחד עם "כוחות סוריה הדמוקרטיים" הכורדיים) ממזרח לפרת, הרוסים (והסורים) מנהלים את הפעילות הסיכולית שלהם ממערב לנהר, וסביר להניח, ללא תיאום ושיתוף פעולה מודיעיני ביניהם.

ניתן לסכם ולהסיק, כי ככל שעוצמתו של דאע"ש במרכז סוריה תלך ותגדל, ומיומנותו בלחימת גרילה מדברית תשתכלל, הוא צפוי לבנות מחדש את רשתותיו ואת יכולותיו המבצעיות גם בצפון מזרח סוריה ובצפון עיראק, בין היתר, על בסיס תגבור אפשרי של אלפי לוחמים ובני משפחותיהם שנותרו מוחזקים במחנות המעצר ובמחנה העקורים אל-הול שבמחוז אל-חסכה. נסיגה אפשרית של ארה"ב ממזרח לפרת תביא לחזרתם המלאה של המשטר הסורי ושל פטרוניו הרוסים, ויחד איתם יחזרו גם השחיתות וחוסר הכשירות שאפשרו את התרחבותו המהירה של דאע"ש במדבר אל-שאמי, הוא המדבר הסורי, שהפך בשנה החולפת "חור שחור" או מעין "משולש ברמודה של סוריה".

"מודיעין במקומות אחרים": ביון, מרגלים וצללי העבר

האם ארגוני מודיעין מודרניים מושפעים ממסורות ריגול עתיקות, ואם כן, כיצד? ספר שאפתני בשם "מודיעין במקומות אחרים" לוקח את הקורא למסע בין מרגליו של הנביא מוחמד, משוררים נכלוליים בחצי האי ערב, מתנקשים סיניים עתיקים ו"קדושים" הודים קלאסיים שאוזניהם כרויות למידע מסווג, כמו גם למודיעין של האימפריה הביזנטית והאופן שבו התגלגל לתוך מסורת הריגול הרוסית והסובייטית. הספר מרתק ומעורר מחשבה, אבל בסופו של דבר נכשל בהשגת מטרתו העיקרית. ינשוף היסטורי מסביר.

בתקופה שלמדתי בארצות הברית, זכיתי להכיר דוקטורנט רומני מבריק שהתמחה בהיסטוריה חדשה. אחד ממאפייניו המובהקים, שאחרים נהגו לחקות (תמיד בהומור) היה נטייה לומר שכל דבר שיש בעולם המודרני, ממדינת הלאום ומטה, הוא המצאה של המאה ה-19. פעם הוא אפילו אמר שאהבה ותשוקה, כפי שאנחנו מכירים אותן, אינן אלא חידושים מודרניים מאותה המאה. בקרב הדוקטורנטים הסתובבה הבדיחה, שאם אתם רוצים לדעת מתי הומצא משהו, תשאלו את פלורין והוא תמיד יאמר לכם שהמקור הוא בסביבות 1870.

אותו דוקטורנט היה מוצא שותפים רבים לעמדותיו אם היה מתמחה בחקר המודיעין והריגול. למרות שאלו נמצאים איתנו משחר ההיסטוריה, רוב החוקרים מסכימים שקשה לדבר על מודיעין כתחום ממוסד לפני התקופה המודרנית. לפני כן, עבודה מודיעינית הופקדה לרוב בידי אנשים משולי החברה, ואיש לא טרח לפתח ידע מודיעיני מתודי ומקצועי. גם אלו שניהלו גופים המקבילים ל"ארגוני מודיעין" של ימינו, למשל סר פרנסיס וולסינגהאם, רב המרגלים של המלכה אליזבת הראשונה, עשו זאת באופן פרטי ובלתי רשמי. חוקרים שניסו לעקוב אחרי תולדות המודיעין מתקופות עתיקות, כמו כריסטופר אנדרו, עשו זאת לרוב באופן מרושל ו"כלאחר יד", והתחילו לנתח את החומר ברצינות רק בפרקים על המאות ה-19 וה-20. כמו כן, רוב המחקר על מודיעין וריגול עוסק עדיין במדינות דוברות האנגלית, בריטניה וארצות הברית, לצדן של גרמניה וברית המועצות (בעיקר בהקשר של הסכסוך בינן לבין המדינות דוברות האנגלית). המדינה היחידה שאינה שייכת לאנגלוספירה, לא נלחמה איתה ועדיין זכתה לטיפול מחקרי נרחב יחסית היא ישראל.

Mossad Ups Recruitment Game, Opens Jobs Facebook Page - Ctech
זכה לטיפול מחקרי נרחב יחסית – המוסד הישראלי

מודיעין במקומות אחרים: מרגלים וריגול מחוץ לעולם דובר האנגלית (Intelligence Elsewhere: Spies and Espionage Outside the Anglosphere), קובץ מחקרים מרתק בעריכתם של כריסטיאן גוסטאפסון ופיליפ דייויס, הוא אחד הנסיונות המקוריים יותר להתגבר על הבעיה הזאת. גוסטאפסון ודייויס אספו חוקרי ריגול מהמובילים בעולם החותרים, במאמץ משותף, לקשר בין מסורות מודיעין בעולם העתיק לבין התרבות הארגונית של  שירותי ריגול מודרניים. הספר נפתח במאמר ארוך ומעמיק שמנסה להתוות את הגבולות התיאורטיים של "תרבות מודיעין": שורה של נורמות שמתעצבות עם הזמן, וקובעות לא מה ארגוני הביון עושים, אלא איך הם עושים את זה, ומה המשמעות שהשחקנים מקנים לפעולות שלהם בזמן אמת. הרי כביכול, אפשר לומר שכל ארגוני הביון עושים אותו דבר: איסוף מידע, מבצעי חתרנות, לעיתים אפילו פעולות חבלה או התנקשויות. אבל האופן שבו הדברים נעשים, המסגרת שלהם, והמשמעות שמייחסים להם משתנה בהתאם לתרבויות המודיעין השונות. יתכן, למשל, שהפעולות מתבצעות מתוך הנחת יסוד לפיה ארגון המודיעין הוא אוונגרד מהפכני שמטרתו לשנות את העולם, נציג של מדינה נצורה שכל שכנותיה קמות עליה לכלותה, או חיל משמר קדמי של מעצמה המעוניינת להגן על נתיבי הסחר וההזדמנויות העסקיות שלה. אופן הפעולה של ארגוני מודיעין ישתנה בכל אחד מהמקרים.

כמו כן, המשמעות שהתרבות המודיעינית מקנה לפעולות עשויה להוביל להשלכות פוליטיות שונות בכל מקרה ומקרה. כפי שמראה רונן ברגמן בספרו על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שימוש יתר בהתנקשויות עלול לגרום למשברים פוליטיים. זאת במיוחד אם האליטה הפוליטית מרגישה שלא בנוח עם פעולות כאלו, תפיסה שמשתנה בהתאם להבחנות בין "אשמים" ו"חפים מפשע", שבתורן מתחלפות ומשתנות בהתאם להתפתחות התרבות הפוליטית של המדינה המתנקשת והאיומים שמסביבה. תרבות המעקב הכוללני של שירותי ביון קומוניסטיים כמו השטאזי המזרח-גרמני והסקוריטטה הרומני עשויה לגרום להם להתעניין בדברים שסוכנויות מודיעין אחרות תראנה כבלתי רלוונטיים בעליל, ובכך לחדור ולשנות את היחסים האינטימיים ביותר בין אנשים בחברה.

מכאן, גוסטאפסון ודייויס הולכים צעד אחד קדימה. במחקר נהוג בדרך כלל להניח, שהתרבות המודיעינית של ארגונים מודרניים מושפעת בראש ובראשונה מקשרים אופקיים בין גופים בתוך המדינה (השב"כ והצבא בישראל, למשל) או בין מדינות שונות (המודיעין האיראני שלמד שיטות פעולה מה-CIA והמוסד, המודיעין הסורי שלמד ממומחי גסטפו, שטאזי ו-KGB). לעומת זאת, עורכי הספר טוענים שאי אפשר להבין את התרבות של סוכנויות ריגול מודרניות, בלי להתבונן לעומק גם על קשרים היסטוריים אנכיים, מסורות ריגול עתיקות בנות מאות שנים באותן תרבויות. כאן, כדאי להצביע על כמה מהמאמרים המעניינים ביותר בספר. הדיפלומט הסעודי עבד אל עזיז אל-אסמארי, למשל, טוען שלא ניתן להבין את שירותי הביון הערביים של היום, בלי לחקור לעומק את המורשת המודיעינית של האסלאם מהנביא מוחמד והלאה. אסמארי לוקח את הקורא למסע מרתק ומפגיש אותו עם מרגלים (בערבית: "עויון", עיניים), משוררים נכלוליים, גששים ומתנקשים באסלאם הקלאסי. הוא מראה כיצד מודיעין יומינטי, פעולה חשאית והתנקשויות היו חלק בלתי נפרד ממאבקו של הנביא בעובדי האלילים ממכה, וכיצד התפתחה באסלאם מסורת עשירה של הפעלת סוכנים מסוגים שונים, כמו גם הבחנה מאד חדה (במינוח ובמטען התרבותי) בין מרגלים "שלנו" (שנתפסים באופן חיובי) לבין אלו של האויב, שמוגדרים תמיד כבוגדניים וחורשי מזימות.

How Early Islamic Science Advanced Medicine
תרבות ריגול וביון עשירה – כתב יד אסלאמי עתיק

מאמרים מעניינים לא פחות הם אלו שעוסקים במסורות הריגול של סין והודו הקלאסיות. ראלף סוייר מנתח לעומק את ה"סון-דזה", אולי ספר האסטרטגיה הידוע הראשון בהיסטוריה שעסק באופן מפורש בריגול ובאיסוף מודיעין. סון-דזה, כידוע, הבדיל בין סוגים שונים של מרגלים, ביניהם גם סוכנים כפולים ו"מתאבדים" שמטרתם להפיץ דיסאינפורמציה בארץ האויב לאחר שהם נתפסים. סוייר מסביר שהאסטרטג הנודע, שפעל בעידן הפרוע של המדינות הלוחמות בסין, ראה בריגול, בפעולה חשאית ובהתנקשויות את האמצעים הטובים ביותר לחתור תחת האויב ולהפילו ללא קרב, שיטת המלחמה האידיאלית מכולן. סוייר לא מסתפק בקריאה קרובה של תורת הריגול של סון-דזה, אלא מסביר גם את הרקע של המלחמה בין הממלכות הסיניות במאות שלפני הספירה, תורת הריגול של הוגים אחרים, וההשפעה של כל אלו על תפיסת המודיעין במסורת הסינית.

במאמרו על הודו, מנתח פיליפ דייויס את הארתשסטרה, ספר הדרכה לניהול מדינה שנכתב בידי קאותיליה, יועץ לקיסר צ'נדרה-גופטה מאוריה (סוף המאה ה-4 לפני הספירה). הארתאשסטרה מחזיקה בתפיסת מודיעין כוללנית, ומציעה לשליט להפעיל מרגלים מסוגים שונים ומגוונים (כולל כאלו שיתחזו לנזירים נודדים ואנשים קדושים) כדי לאסוף מודיעין הן על האויב והן על הנתינים שלו עצמו. אלו הסבורים ששאיפות טוטליטריות הן המצאה מודרנית, צריכים לעיין בעצות של קאותיליה כיצד לתמרן את תושבי הממלכה ולסחוט מהם משאבים עבור השליט באמצעות ריגול מתמיד, הונאה, שמועות שווא והפצת פייק ניוז. אליבא דמחבר הארתאשסטרה, אומנות הריגול חודרת כמעט לכל תחום שהשליט עוסק בו, אפילו מדיניות מוניטרית ועבודות ציבוריות. מאמר נוסף, חשוב ומעניין לא פחות, מעז וטוען שהשורשים של המודיעין הסובייטי הידוע לשמצה נעוצים לא רק בתקופה הצארית, אלא הולכים הרחק אחורה, לתקופה הביזנטית. הרעיון של שירות ביון אידיאולוגי, שמחוייב להפיץ "דת" מסויימת ברחבי העולם ולחתור תחת הכופרים, היה נטוע עמוק באימפריות של ביזנטיון, רוסיה הצארית וברית המועצות כאחד.

המליץ להכניע את האויב ללא קרב – פסל של סון דזה במחוז טוטורי, יפן. Credit: 663highland, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.5

הבעיות בספר מתחילות ברגע שנגמר החלק שעוסק בעולם העתיק. במקום לבקש מאמרים ממומחים לשירותי הביון המודרניים של מדינות ערב, סין, הודו וברית המועצות, ולנתח באופן זהיר את הגלגול העכשווי של מסורות הביון העתיקות, עורכי הקובץ מסבים את תשומת הלב של הקורא לכיוונים אחרים לגמרי. החלק השלישי של הספר מכיל אמנם מאמרים מצויינים על שירותי הביון המודרניים של פקיסטן (ה-ISI הידוע לשמצה, תרומתו לעליית הג'יהאד העולמי וכשלונו המהדהד בהתמודדות מול הודו והטליבאן), איראן, אינדונזיה ויפן, אולם למרבה האכזבה, אלו מכילים מעט מאד מידע על מסורות ביון עתיקות. כך, הספר מכיל שני חלקים שכל אחד מהם מבטיח בפני עצמו, אך לא מממש את ההבטחה. החלק העתיק עוסק אך מעט בארגוני ביון מודרניים, רומז שישנה השפעה – אך לא מרחיב עליה את הדיבור, בעוד החלק המודרני מדלג למדינות אחרות, ובכך מתמקד רק בעכשווי תוך התעלמות ממסורות ישנות יותר. לפיכך, ספרם של דייויס וגוסטאפסון, חרף היותו מרתק ומעורר מחשבה, בסופו של דבר נכשל במשימתו העיקרית. ההיסטוריה של הביון העתיק והשפעתו על עולם הריגול המודרני עדיין מחכה לגאולה.

גברים, נשים ואלימות: הלוחם שמנפץ מיתוסים

מדוע אומני לחימה, ואפילו שוטרים וחיילים מאומנים, עלולים לקרוס כשהם נקלעים לסיטואציה של קרב אמיתי? רורי מילר, אומן לחימה, סוהר וחוקר אלימות, מפריך מיתוסים נפוצים לגביה: האלימות דווקא כן משתלמת, הגיוני מאד להיות פושע, ואנשים אלימים כמעט אף פעם לא מחפשים קרב. מה ההבדל בין סוגים שונים של אלימות, ואלו מטרות היא נועדה לשרת? מדוע אנשים קופאים בסיטואציה של סכנה? איך חושבים רוצחים סדרתיים ובעלים מכים? כיצד נשים יכולות לשמור על עצמן מאלימות, ומה ההבדל בין גברים לוחמים ונשים לוחמות? ינשוף צבאי-אסטרטגי יורד אתכם ללב המאפליה.

Credit: Frenzelll, depositphotos.com

כשהייתי תלמיד תיכון, אומנויות לחימה היו אחד התחביבים העיקריים שלי, אם לא העיקרי שבהם. התאמנתי באותה תקופה בקראטה, בדוג'ו המצויין של ד"ר רוני קלוגר, ואף שקשה לומר שהייתי מוכשר במיוחד, אהבתי מאד את האומנות והתקדמתי לאיטי בסולם החגורות. בכל אותה תקופה, אני זוכר לא מעט תגובות לעגניות מצד בריוני הכיתה למיניהם, כל מיני נערים שקטטות ואלימות היו לחם חוקם. אלו דאגו להבהיר לי – לא פעם ולא פעמיים – שאם יחליטו לפוצץ אותי במכות, אפילו חגורה שחורה בקראטה לא תעזור לי. "כל הבולשיט הזה לא יהיה שווה", אמר אחד מהם, "כשיכניסו לך איזה מוט עם מסמרים בראש". ואכן, במשך שנים תהיתי עד כמה אמנויות הלחימה המסורתיות ואפילו המודרניות, כמו קרב מגע, יעילות בסיטואציה של סכנה אמיתית: קרב, קטטת רחוב, או, במקרה של נשים, הגנה בפני נסיונות אונס. הויכוח הזה היה, במידה רבה, קשה להכרעה. כמעט כל המדריכים שלי, ורוב מוחלט של המתאמנים, היו אנשים שתיעבו אלימות באופן עמוק, וראו בקראטה עיסוק אומנותי ורוחני. בדוג'ו היה תלוי שלט עם כללי התנהגות, שהראשון מביניהם היה "אל תהא תוקפן". שיערתי תמיד שהמדריכים שלי לא נכנסו לקטטות ולא הסתבכו בהן, ועל כן הדיון על יעילותו של הקראטה במצב של קרב אמיתי נשאר תמיד תיאורטי, אי שם בחלל האוויר.

עד כמה יעיל בקרב אמיתי? אומני קראטה – תמונת אילוסטרציה. Credit: Aptyp_Kok. depositphotos.com

לאחרונה, יצא לי להתוודע לכותב מרתק ואפילו מטלטל, שעונה על השאלה הזאת – ועל רבות אחרות הנוגעות לאלימות – ברגישות, מקצועיות ומיומנות. רורי מילר, חגורה שחורה במספר אומנויות לחימה, בילה את רוב חייו בסיטואציות אלימות – כסוהר בארצות הברית וקבלן אבטחה בעיראק. ספריו השונים, ביניהם הרהורים על אלימות ואלימות – מדריך לכותבים מאפשרים לקורא מן השורה להתוודע לעולמה של האלימות האמיתית ולהבין אותה לעומק. הם מעניינים גם מבחינה תיאורטית וגם כמדריכים פרקטיים, למשל הנחיות לסופרים כיצד לתאר סצינות אלימות ריאליסטיות.

הטור הזה לא מתיימר למצות את משנתו של רורי מילר, אלא לתאר כמה מהתובנות המרכזיות שבספריו. ראשית כל, הוא מנסה להפריך מיתוסים מרכזיים, טעויות וכשלים מחשבתיים בכל הנוגע לאלימות. כמה פעמים אמרו לכם גננות, מורים ויתר דמויות סמכות ש"אלימות אף פעם לא משתלמת"? שטויות, מטעים מילר. אלימות משתלמת מאד, ולכן היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בהיסטוריה. למעשה, היא אחת הדרכים העיקריות שמאפשרות לאנשים להשיג את מה שהם רוצים בקלות וביעילות מאנשים לא אלימים שאינם יודעים להתגונן. זו הסיבה שבגינה צעירים בשכונות קשות נמשכים לארגוני פשע, טרור ויתר קבוצות אלימות, ואף נוטים לחזור לחיים הללו אפילו לאחר שנים רבות של מאסר. האם אתם מכירים הרבה עבודות אחרות, שואל מילר, שבהם אדם צעיר יכול להרוויח משכורות כל כך גבוהות, לזכות לכבוד מהסביבה שלו ולהשיג מה שהוא רוצה – בעיקר כסף ומין – מתי שהוא רוצה? זו הסיבה שמלאכת שיקום של אסירים אלימים כל כך קשה, אם כי לא בהכרח בלתי אפשרית. שנית, אומר מילר, דווקא מי שמתנגד לאלימות צריך ללמוד אותה ולהבין אותה לעומק, זאת מפני שלרוב אין דרך לעצור אלימות אלא באמצעות דה-אסקלציה או אלימות נגדית.

שנית, מילר מותח קו אדום וברור בין אנשים שמפעילים אלימות באופן חובבני (למשל נערים שמתקוטטים) ובין מקצועני אלימות. בסרטים אוהבים להראות לנו קרבות, אבל בפועל, מקצוען אלימות אינו מעוניין בקרב, אלא להשיג משהו (כסף, רכוש) או סתם לפגוע בקורבן. לכן, מקצועני אלימות תמיד ינסו להימנע מקרב, בדרך כלל באמצעות התקפה מלוכלכת מהמארב, יסיימו את ההיתקלות האלימה במהירות הבזק, ייקחו מה שהם רוצים ויילכו. שנית, יש מטרות שונות לאלימות, וראוי להבחין ביניהן בכדי לנתח לעומק את התופעה. מילר מבדיל, קודם כל, בין אלימות "חברתית" לבין אלימות "אנטי חברתית" או "טורפנית" (predatory). מטרתה של אלימות חברתית היא לחזק את הקהילה (למשל כנופייה) מול גורמים חיצוניים, או לשדרג את מעמדו של היחיד בתוכה. הסוג הנפוץ ביותר שלה הוא "ריקוד הקופים", מעין ריטואל של מבטים זועמים, דחיפות ומכות של נערים או בריוני רחוב, או שוד שנועד להשיג משאבים עבור הקהילה. ישנה אלימות "הענשתית" נגד חברים שחורגים מכללי הקהילה, שבאמצעותה המנהיג מנסה לבסס הן את הכללים והן את מעמדו בצמרת. לפעמים, האלימות הזאת יכולה להיות אכזרית מאד, בעיקר אם המנהיג אינו בטוח בעצמו. ישנה אלימות שנועדה לשמור מוניטין של חבר בקהילה ("אני משוגע, אל תגעו בי") או להגן על הטריטוריה של הקהילה מפולשים ומתחרים. הסוג האחרון קטלני במיוחד לאזרחים תמימים, אם אתרע מזלם להיקלע לאזור שנוי במחלוקת בין שתי כנופיות.

"ריקוד קופים" – תמונת אילוסטרציה. Credit: Monkeybusiness, depositphotos.com

להבדיל מאלימות חברתית, אלימות אנטי-חברתית, או טורפנית, נועדה להשיג דבר-מה עבור האדם האלים שלא במסגרת של קהילה. הסוג הנפוץ ביותר הוא גניבה או שוד המתבצעים בידי מסומם הזקוק למנה, או אלכוהוליסט שחסר לו כסף למשקה. אנשים כאלו נוקטים באלימות בגלל צורך נואש. תחשבו, אומר מילר, באלו אמצעים אלימים הייתם מוכנים לנקוט אם הילדים שלכם היו גוועים ברעב, ואז תבינו מה המסומם או האלכוהוליסט יהיה מוכן לעשות עבור המנה. סוג יותר נדיר, אם כי הרבה יותר מחריד ומפורסם, הוא אלימות פסיכופטית, תקיפת אונס או רצח סדרתי. במקרה הזה, התוקף אינו רוצה משהו, אלא נהנה מהתהליך. רוצים להבין רוצחים פסיכופטים? תחשבו על התחביב היקר ביותר שלכם, בין אם מדובר בכתיבה יצירתית, בישול או ריקוד, משהו שגורם לכם להרגיש חיים, משהו שבהעדרו אתם מתייבשים וקמלים. כך מרגיש הרוצח או האנס הסדרתי כשהוא גורם סבל לאנשים אחרים. גם כאן, כל ניסיון לדבר על ליבו רק ישעשע אותו. הוא אולי ישחק אתכם קצת, רק כדי להנות מתחושת הבגידה ברגע שתבינו שבזבזתם את זמנכם היקר על דיבורים במקום לברוח או להילחם על נפשכם.

מכאן, עובר מילר לשאלה שהתחלתי איתה את הפוסט: מדוע אנשים מאומנים, בין אם באומנויות לחימה ואפילו באימון צבאי ומשטרתי, קורסים לעיתים קרובות בסיטואציה של קרב אמיתי? ראשית כל, אימון שונה מאד מקרב. בדוג'ו אתה מתאמן עם חברים שרוצים בטובתך, לא עם אנשים שרוצים לפגוע בך. במטווח אתה יורה בתנאי תאורה טובים, מתוך עמדה יציבה וללא סכנת מוות. זוכרים את אבי ספן, אלוף הקליעה שניסה לחטוף נערה ונהרג בקרב יריות עם שוטרים? במצב של סכנה, להבדיל מאימון, ישנם תהליכים פיזיים וביולוגיים שמקשים מאד על התפקוד: בוסט של הורמונים (המפורסם ביותר מביניהם הוא אדרנלין), שגורמים לקיפאון, תחושה של סלואו מושן, ראיית מנהרה (רואים רק ישר ולא לצדדים), מעין פטפוט פנימי (מה אני עושה כאן, למה זה קורה לי), רעידות בידיים, וכן שכחה של טכניקות שלמדנו באימונים. מסיבה זו, אומר מילר, בסרטים ישנים נהגו להדגים את קור הרוח של הגיבור במצבי סכנה, על ידי סצינה שבה הוא מדליק סיגריה. הדלקת הסיגריה דורשת מוטוריקה עדינה, ואם האצבעות שלך לא רועדות, סימן שעמדת במבחן הסכנה היטב.

פעולה שדורשת מוטוריקה עדינה- הדלקת סיגריה, תמונת אילוסטרציה. Credit: Kostya Klimenko, depositphotos.com

אין אדם שהתהליך הזה פוסח עליו. אבל ככל שעברת אותו יותר פעמים, ככל שאתה יותר מנוסה, כך הקיפאון יהיה קצר יותר, ויתחלף במהירות רבה יותר בתחושת צלילות שתאפשר לך לפעול מול הסכנה. אין תחליף לניסיון קרבי אמיתי, ולכן ביחידות משטרתיות בארה"ב נוטים להציב טירונים ביחד עם לוחמים ותיקים שיוכלו לתמוך בהם בשעת ההלם הראשוני.

זאת ועוד: מילר טוען שישנן דרגות שונות של אלימות, ומי שמורגל באחת מהן, יצטרך לעבור את תהליך החניכה ולהתגבר על הקיפאון כל פעם מחדש ברגע ש"יעלה" לרמה הבאה. הדרגה הנמוכה ביותר היא מניפולציה, אותם האנשים הדוחים שמחזקים את מעמדם במקומות עבודה, למשל, באמצעות הקטנה, השפלה, תככים ואלימות סימבולית למיניה. אלו יקרסו בו במקום ברגע שיתקלו באדם אסרטיבי, שיודע להעמיד אותם במקומם. אולם גם האדם האסרטיבי עלול ללקות בהלם ברגע שייתקל באלימות אגרסיבית, למשל זר שנכנס למשרד שלו, מתחיל לבעוט ברהיטים, לנופף בידיים, לצרוח ולהשתולל. האדם האגרסיבי, בתורו, עלול לקרוס כ"כלב נובח שאינו נושך" מול אלימות התקפתית. זה דבר אחד לאיים ולהשתולל, ועניין אחר לגמרי לעמוד מול מישהו שמסוגל לתת לך אגרוף בפרצוף או להלום בך עם קרש מסומר. וגם מי שלחם חוקו היא אלימות התקפתית, ייכנס בדיוק לאותו ההלם כמו האזרח הנורמטיבי – ברגע שייתקל באלימות ממיתה. הבעל המכה, למשל, שרגיל להתעלל באשתו חסרת הישע עם אגרופים וחגורה, ייכנס להלם מוחלט ברגע שהיא תשלוף מולו סכין ותהיה מוכנה לשסף לו את הגרון. באופן עקרוני, אומר מילר, לאנשים יש נטייה לזלזל במי שנמצא דרגה אחת מתחתיהם בסולם ולפחד ממי שנמצא דרגה אחת מעל. עבור האדם האגרסיבי, למשל, רוב שותפיו לעבודה יהיו "רכרוכיים" ו"סיסי", אבל אלו שיפעילו נגדו אלימות התקפתית יהיו "משוגעים". מה, אני קצת מאיים, אבל אני לא מסתובב ומרביץ לאנשים! כך גם ברמות האחרות. נכון, אני מכניס "פליקים" ו"סטירות" פה ושם, אבל בואו, בחיים לא הרגתי אדם!

לבסוף, ב"מדריך לכותבים" של מילר יש פרק חשוב מאד על נשים, מגדר ואלימות שלא הייתי רוצה לסיים את הרשימה הזאת בלי להתייחס אליו. כמי שלימד נשים ונערות רבות להגן על עצמן מאנסים ומתוקפים, וגם נלחם צד בצד עם נשים ביחידות מבצעיות, מילר סוקר את הנושא במבט מפוכח, מלא כבוד אך נטול פוליטיקלי-קורקט. עבור נשים שרוצות להגן על עצמן מתוקפים ואנסים, מילר ממליץ להשתחרר מסיסמאות רווחות כגון "זכותה של אישה להיכנס באיזה לבוש שהיא רוצה למועדון אופנוענים ולא לקבל אפילו הערה אחת". זה, כמובן, נכון ברמת העיקרון, אבל אישה שרוצה להגן על עצמה צריכה להתמודד עם העולם כפי שהוא, ולא כפי שהוא אמור להיות. כללים כמו "תתרחקי מאזורים מלאים בגברים צעירים שיכורים, ובמיוחד אל תשתי איתם, ובוודאי לא בלי ליווי של אנשים שאת בוטחת בהם" אינם מסירים אחריות מהאנס או המטריד. אבל, כפי שכותב מילר, "הביטחון שלך הוא בעיקר בידיך. האנס לא מתעניין בביטחון שלך או בזכויות שלך אפילו כמלוא הנימה." הדרך הכי טובה להימנע מאנסים זה לא לפגוש אותם מראש.

מבט ריאליסטי על גברים ונשים בתפקידי לחימה. חיילת קרבית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Sad444, depositphotos.com

מילר מסתכל באותו מבט ריאליסטי גם על הויכוח על שילוב נשים ביחידות לוחמות, בין אם צבאיות או משטרתיות. נשים יכולות להיות לוחמות מצויינות, הוא אומר, אבל יש הבדלים ביולוגיים, פיזיים ותרבותיים בינן לבין גברים שחייבים להביא בחשבון כבר בשלב האימון. נשים, למשל, מקבלות את בוסט האדרנלין לאט יותר מאשר גברים במצב של סכנה, אך גם מאבדות אותו לאט יותר. יש לכך השלכות משמעותיות הן על הקיפאון כשמצב הסכנה מגיע, והן על תחושת הצלילות שמאפשרת לחימה טובה יותר כשהוא עובר. הבדלים משמעותיים יותר הם תרבותיים. אלימות שנשים חוות במהלך חייהן, למשל, נוטה להיות יותר דורסנית, משפילה ו"מענישה" מאשר אלימות של גברים, שחלק גדול מהם גדלים על ריטואל "ריקוד הקופים" של מכות ודחיפות, והדבר עלול להתבטא הן בתגובתן לאלימות, והן באלימות שהן עצמן יפעילו כשידרשו לכך. לפיכך, מילר יוצא כנגד המגמה "להאחיד" אימון של גברים ונשים ביחידות לוחמות, וממליץ להעניק לנשים לוחמות הכשרה מיוחדת (עדיף עם מדריכות שעברו את אותו המסלול), אימון ספציפי שיעצים את היתרונות שלהן ויתגבר על החסרונות.

מחבר הפוסט הזה, ובוודאי רוב אלו שקוראים אותו, אינם אנשים אלימים. אבל כפי שמילר כותב, דווקא מי שמתנגד לאלימות ורוצה לצמצם אותה, חייב להכיר אותה לעומק. הספרים שלו עצמו הם צעד ראשון וחשוב בכיוון.

לוחמים ללא גבולות: ההתנגדות האנטי-נאצית במבט בינלאומי

"לוחמים מעבר לגבולות", ספר חדש ומרתק, עוסק באנשי גרילה שחצו גבולות, מרצונם או שלא מרצונם, ומצאו את עצמם משרתים במחתרות אנטי-נאציות זרות במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר מציג לנו את ההתנגדות להיטלר באופן שטרם הכרנו, החל במתופף ג'אז שחור שלחם במהלך מרד וורשה, עבור בקבוצות של אנטי-פשיסטיים מקצועיים ששירתו בספרד ולאחר מכן במחתרות בכל רחבי אירופה הכבושה, ועד לסוכנים חשאיים בריטיים ואמריקאים שהיו בעצמם מהגרים או פליטים מאירופה. ומה הקשר לאלו שחצו גבולות בכדי להילחם למען הפשיזם, או ללוחמי הג'יהאד של ימינו? ינשוף היסטורי מסביר.

Robert Gildea and Ismee Tames, eds., Fighters Accross Frontiers: Transnational Resistance in Europe, 1936-48

מרד ורשה, ההתקוממות ההירואית נגד שלטון הכיבוש הנאצי באוגוסט 1944, נחשב לאחד מהאירועים המכוננים של הלאומיות הפולנית, מאמץ טרגי ואבוד מראש של הפולנים לשחרר את עצמם רגע לפני שהכיבוש הנאצי הוחלף בכיבוש סובייטי. בתיאורים הסטנדרטיים של המרד, הוא מוצג בדרך כלל כמאבק בין שלושה צדדים: פולנים, גרמנים וסובייטיים – מורדים, מדכאים ועומדים מן הצד. אלא שמבט קרוב יותר במרד הזה, יראה שכל אחד מהצדדים היה "מגובש" הרבה פחות מבחינה לאומית ממה שנראה. בצבא הגרמני, למשל, שירתו הונגרים רבים, ששמרו על ידידותם ההיסטורית עם הפולנים, גררו רגליים בדיכוי המרד ולפעמים אף סייעו למחתרת הפולנית בסתר, ומנגד גם שכירי חרב בלארוסים שנודעו כאכזריים ובהמיים במיוחד. בצבא האדום, שעמד מנגד רוב הזמן, שירתו חיילים פולנים-אתניים ואף כאלו שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות, לרבות מרכז אסיה. ומעניין מכל, בכוחות המרד הפולניים עצמם לחמו זרים רבים: שבויי מלחמה סובייטים שברחו ממחנות גרמניים, סלובקים, הונגרים, בריטי שהפך לדובר המורדים בשפה האנגלית, ויהודים לא פולנים ששוחררו על ידי יחידה מיוחדת של המורדים ממחנה ריכוז בוורשה. אלו שירתו את המורדים גם כלוחמים מן השורה, אך בדרך כלל בתפקידי עזר למיניהם. אחד מהם, זמר אופרה שלא דיבר פולנית, השתמש בשפה הבינלאומית של המוזיקה בכדי לעודד את הלוחמים ברגעים הקשים ביותר של המערכה.

אולם הלוחם הזר הססגוני ביותר במרד וורשה היה בלי ספק אוגוסט אגבולה או'בראון (ידוע בדרך כלל כאוגוסט בראון), נגן תופים ניגרי שהשתלב בסצינת מוזיקת הג'אז של וורשה עוד בשנות השלושים. בראון, אחד מהאפרו-פולנים הראשונים בהיסטוריה, התחתן עם אישה פולניה ודיבר פולנית שוטפת. בתחילת המלחמה עזבו את פולין רוב נגני הג'אז האפריקאים ששהו בה, אך בראון נשאר ובאומץ לב בלתי רגיל, השתלב מיד בעבודת המחתרת של ארמיה קראיובה. מדהים, למשל, כיצד הוא חילק כרוזים לא חוקיים של המחתרת בכל מהלך המלחמה, עבירה שעונשה היה מוות, בעוד שכשחור הוא בלט בנוף הוורשאי ועמד בסכנה כפולה ומכופלת. בראון, שהמזל שלו בלי ספק היה יוצא דופן, שרד את מרחץ הדמים של מרד וורשה, חי מספר שנים בפולין הקומוניסטית, ולבסוף סיים את חייו באנגליה, כאדם אלמוני לגמרי.

August Agbola O'Brown - Home | Facebook
אוגוסט אגבולה או'בראון, גיבור המחתרת הפולנית והאפרו-פולני הראשון

הסיפורים הללו, ועוד רבים אחרים, מופיעים בספר משובח שיצא לאחרונה, פרי המאמצים של צוות חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, ביניהם גם ד"ר יעקב פלקוב, אולי ההיסטוריון החשוב ביותר של מזרח אירופה שפועל היום בישראל. הספר, לוחמים מעבר לגבולות: התנגדות טרנס-לאומית באירופה, 1936-48, בעריכת רוברט גילדאה ואיסמה טיימס, עוסק בממד הטרנס-לאומי של ההתנגדות לנאצים באירופה הכבושה, קרי, בלוחמים שחצו גבולות, מרצונם או שלא מרצונם, ומצאו את עצמם משרתים במחתרות אנטי-נאציות זרות. מכיוון שהסיפור של ההתנגדות לנאצים ברחבי אירופה, בין אם מדובר במחתרת ה-20 ביולי בגרמניה, ארמיה קראיובה הפולנית או הרזיסטאנס הצרפתי, הוצג בדרך כלל כסיפור לאומי, הספר חושף בפני הקורא את הממדים של אותה התנגדות שחרגו ממדינה ספציפית. בחכמה רבה, הכותבים השונים מפרידים בין שלושה ממדים לא לאומיים של התנגדות: בינלאומי (לוחמים שפעלו בשם ארגונים בינלאומיים, כמו למשל הקומינטרן), מולטי-לאומי (לוחמים שפעלו במסגרת חטיבות לאומיות בתוך מחתרות, למשל גדוד של לוחמים רוסים במחתרת יוונית) וטרנס-לאומי, אנשים שחצו גבולות כיחידים ופעלו במסגרות מעורבות. הם מתמקדים בעיקר בממד האחרון, לטעמי המרתק מכולם.

אחת מהבחירות המעניינות יותר של העורכים והכותבים היא להתחיל את הסיפור שלהם דווקא בשנת 1936, עם מלחמת האזרחים בספרד. מאבק אלים זה, שרבים רואים בו את אות הפתיחה של מלחמת העולם השנייה, היה אמנם סכסוך פנימי ספרדי, אך הכיל בתוכו ממדים בינלאומיים, מולטי-לאומיים וטרנס לאומיים. ב"מטריקס הספרדי", לדעתי המאמר החשוב ביותר בספר, הכותבים מסבירים כיצד חלק מהלוחמים האנטי-פשיסטיים שהתגבשו במלחמת האזרחים בספרד התפזרו באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, והפכו לגרעין צבאי במחתרות אנטי-נאציות רבות. גם כאשר הם נלחמו עבור מטרות לאומיות (לשחרר את ספרד, יוון ויוגוסלביה) המטרה שפעלו למענה היתה בסופו של דבר טרנס-לאומית: מלחמה בפשיזם העולמי היכן שהוא נמצא. עבור רבים מהם, המערכה לא הסתיימה ב-1945. אחדים, במיוחד ספרדים, ניסו לפלוש לארצם ולשחרר אותה מפרנקו לאחר כניעת גרמניה, הרפתקה שהסתיימה בכישלון צורב. המחברים לא מזכירים זאת, אבל כאשר קראתי את הספר, חשבתי על הקבלה לימינו אנו. בלי להשוות חלילה מבחינה מוסרית את הלוחמים האנטי-נאצים לטרוריסטים ג'יהאדיסטיים בימינו, אפשר לומר ש"הגרעין הספרדי" של ההתנגדות הטרנס-לאומית להיטלר דומה במידה רבה לחבר המתנדבים הג'יהאדיסטים המקצועיים, שחושלו באפגניסטן, והופיעו מאז כמעט בזירות טרור רבות ברחבי העולם, לרבות ארגון דאע"ש.

גרעין צבאי טרנס-לאומי להתנגדות אנטי-פשיסטית – מתנדבים בריטים בבריגדות הבינלאמיות, מלחמת האזרחים הספרדית

פרקי הספר השונים עוסקים בסוגיות רבות ומגוונות הנוגעות להתנגדות טרנס-לאומית לרייך השלישי, מהתגבשות קבוצות של לוחמים מכל אירופה ואף מעבר לה (המזרח התיכון, אפריקה) במחנות ריכוז ומחנות שבויים, עבור ברשתות טרנס-לאומיות שהתמחו בהברחה של יהודים, שבויים נמלטים וטייסים נופלים של בעלות הברית לחוף מבטחים, ועד לחלקם של ארגוני מודיעין כמו ה-OSS האמריקאי או ה-SOE הבריטי בארגון ההתנגדות הטרנס-לאומית, ארגונים שחלק נכבד מהסוכנים והלוחמים שלהם היו אף הם מהגרים חוצי גבולות (למשל צ'כוסלובסקים שהתערו בארצות הברית, ואז חזרו לאירופה הכבושה כלוחמי התנגדות). היחסים בין כל אלו, כמובן, לא היו תמיד יחסים של הרמוניה, ולעיתים קרובות היו סכסוכים בין קבוצות לאומיות בתוך ארגוני התנגדות שנגעו למחלוקות ישנות, למשל מעמדה הפוליטי של מקדוניה. אלו, כמובן, התפרצו באופן מבעית לקראת סוף המלחמה ולאחריה, כפי שמשתקף במלחמות האזרחים המרובות שקרעו חלקים מאירופה (ואסיה) שנים רבות לאחר 1945. די להזכיר בהקשר זה את מלחמת הכל בכל בין המחתרת הפולנית (ארמייה קראיובה) למחתרת האוקראינית (UPA), הסובייטים, הגרמנים ולפעמים גם קבוצות של פרטיזנים יהודים בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, מאבק שכלל רצח מבעית של נשים, ילדים וזקנים מצד רוב הנוגעים בדבר. המפגש הטרנס-לאומי הוביל לשיתופי פעולה אנושיים הירואיים ונוגעים ללב, אך גם לעומק זוועה שלא יתואר.

פרק מעניין במיוחד בספר מתאר את האופן שבו לוחמים טרנס-לאומיים עברו תכופות בין מסגרות צבאיות מסודרות, ארגוני גרילה ובחזרה. לפעמים, המעבר הזה חצה גם את גבולות המחנות של מלחמת העולם השניה. כך, למשל, לוחמים ששירתו את הצד הרפובליקאי במלחמת האזרחים בספרד, נכלאו במחנות מעצר בצרפת ברגע שחצו את הפירנאים. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה חלק מהם התנדבו ללגיון הזרים הצרפתי, הובסו ונכלאו שוב, התנדבו ללגיון הזרים של וישי, משם עברו לצבאות בעלות הברית בצפון אפריקה, ואז חזרו לשרת בארגוני גרילה שונים ומשונים. חלקם מעולם לא הסתגלו למשמעת צבאית מחניקה, והעדיפו פעילות בארגוני גרילה פרועים. האמריקאים והאנגלים השכילו, במקרים מסויימים לפחות, לשלב אותם ביחידות קומנדו בכדי להביא לידי ביטוי את כשרונותיהם המיוחדים.    

הפרק האחרון של הספר עוסק בתולדותיהם של הלוחמים הטרנס-לאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה. חלקם, כמו אוגוסט בראון, הניחו את הנשק וחזרו לחיים של שלום. אחרים, הסתבכו בהרפתקאות כושלות כמו הניסיון לפלוש לספרד של פרנקו, או השתלבו במיזמים חשאיים מוצלחים יותר, למשל רשתות הברחת עולים ונשק מטעם היישוב היהודי בארץ ישראל. לרוב, הם נשכחו מלב לאחר המלחמה, משום שלאף אחד לא היה אינטרס לזכור אותם. לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי, מדינות אירופה המערבית ניסו לבנות את עצמן מחדש, ולשם כך עשו שימוש במיתוס של ההתנגדות הלאומית. לזרים, בדרך כלל, לא היה מקום במיתוס הזה, במיוחד אם נחשדו בקומוניזם (כמו למשל ותיקי מלחמת האזרחים בספרד), או אם לא היו לבנים. חלק עגום במיוחד בספר עוסק בדחיקה של הלוחמים השחורים בצבא צרפת החופשית, שדה-גול ואנשיו ניסו "להלבין" במרץ לקראת סוף המלחמה בכדי לא לערער את יחסי הכוחות הקולוניאליים באימפריה הצרפתית. אלו שכן זכו להוקרה והערכה, כמו אוגוסט בראון, נחשבו בדרך כלל לבעלי ברית ונספחים לאומה ספציפית (במקרה זה פולין). האמריקאים הדגישו מדרך הטבע את חלקם שלהם בארגון ההתנגדות, וברית המועצות חשדה בלוחמי התנגדות עם קשרים בינלאומיים, אפילו אם היו קומוניסטים.

לסיכום, הספר לוחמים מעבר לגבולות מתאר פינה אפלולית אך מרתקת של מלחמת העולם השנייה, שעד עתה לא הקדישו לה מספיק תשומת לב. נקווה שבעתיד יקדישו המחברים מחקר השוואתי נוסף לדמיון הניכר בין המטריקס הספרדי לתופעת המתנדבים הג'יהאדיסטים של ימינו. עוד כיוון חשוב למחקר השוואתי, הוא הדמיון בין לוחמי ההתנגדות הטרנס-לאומיים האנטי-פשיסטיים לבין יריביהם מהצד השני של המתרס. לאחרונה, מחקרים רבים הראו כיצד גם הכוחות הפשיסטיים היו, למעשה, טרנס-לאומיים, והכילו בתוכם (לצד מגוייסי כפייה) גם אידיאליסטים שנדדו באירופה ומעבר לה בכדי להילחם למען האידיאל הנאצי או הפשיסטי, וכן אסייאתים וערבים שראו בפשיזם דרך לשחרר את עצמם מהקולוניאליזם המערבי. מלחמת העולם השנייה, בסופו של דבר, היתה חוויה טרנס-לאומית משני צידי המתרס.

מי מפחד מהיסטוריה צבאית?

Credit: HayDmitriy, depositphotos.com

אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מבריק של מזרח ודרום אירופה ודוקטורנט באוניברסיטת ייל, כתב לאחרונה פוסט מעניין על הנטייה האקדמית הידועה להזניח טקסטים של קובעי מדיניות ו"אנשים גדולים" לטובת עיסוק הולך וגובר באדם הפשוט, ולמאוס בתחומים המובילים של פעם כמו היסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. בגלל חשיבותו של העניין, אני מצטט את הפוסט של אור-אל במלואו:

באופן קצת אירוני, הרבה מהמדינאים ומהדיפלומטים שכתבו יומנים וספרי זיכרונות כדי שההיסטוריה תתחשב בנקודת מבטם הפכו את עצמם תוך כמה עשורים לכמעט בלתי-שמישים. לא כי אנחנו לא יודעים להתמודד עם הסובייקטיביות של נרטיבים אישיים, אלא כי הם לא יכולים היו לחזות את עלייתה של ההיסטוריה החברתית החדשה בשנות השמונים ואת המפנה התרבותי שהתרחש בעשורים שאחר כך.

היום, כשהיסטוריה דיפלומטית, פוליטית וצבאית איבדו חלק ניכר מהדומיננטיות שלהן לטובת היסטוריה חברתית ותרבותית, ספרי הזיכרונות והיומנים האלו, שעסקו כמעט אך ורק באירועים "חשובים" ובתרומתם של אותם האישים להם, הפכו למקורות שימושיים להיסטוריונים מעטים הרבה יותר מאשר צפו אותם המדינאים הכותבים. רובם לא הזכירו, למשל, את נשותיהם אפילו פעם אחת. אפילו לא איזו רפלקציה על ההתקדמות או חוסר ההתקדמות שלהם בקריירה. או הלבטים הכרוכים בגידול ילדים ממרחק.

הכי מסכנים הם אלו שפרסמו את כתביהם בשנות הששים והשבעים. ממש תוך עשר-עשרים שנה, בעוד הם הופכים מאקטואליה להיסטוריה בעצמם, סדרי העדיפויות של הדיסציפלינה ההיסטורית החלו להשתנות כל כך דרמטית, שספריית ייל אפילו לא הגיעה לרכוש חלק ניכר מהזיכרונות של בכירי משטר וישי בצרפת, למשל. חלק מהזיכרונות של דיפלומטיה של רפובליקת ויימאר או של איטליה הפאשיסטית מעולם לא צוטטו, על אף שממש עשור או שניים קודם לכן הם היו הלחם והחמאה של כמעט כל ההיסטוריונים. אבל הם כתבו רק על עצמם בתוך אירועים משני עולמות כמו מלחמות עולם וחוזי שלום, והיום אחרים — כמוני — מתעניינים יותר בכל מה שהם לא כתבו.

ספרי זכרונות של דיפלומטים ובכירי משטר כמעט ולא מצוטטים – תמונת אילוסטרציה. Credit: Klanneke, depositphotos.com

המפנה האקדמי משתלב עם ירידה מתמשכת בקרנה של ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית – חקר מערכות, מלחמות, יחסים בינלאומיים – באקדמיה האמריקאית, ובמיוחד באוניברסיטאות העילית. נכון לשנת 2015, רק שלושה אחוזים מההיסטוריונים הפעילים מגדירים את עצמם כהיסטוריונים דיפלומטיים, לעומת שבעה אחוזים בשנת 1975. רק 44% אחוזים מהמחלקות להיסטוריה מעסיקות היסטוריון דיפלומטי בשנת 2015, לעומת 85 אחוזים ב-1975. בשנה האקדמית 2015-2016, רק שלוש מתוך 572 משרות אקדמיות שפורסמו באגודה ההיסטורית האמריקאית עסקו בהיסטוריה דיפלומטית או בינלאומית.  לא ראיתי נתונים דומים להיסטוריה צבאית, אבל ממעקב אחרי המשרות שמתפרסמות, לא זכור לי שראיתי משרה אחת בתחום אלא במוסדות צבאיים כמו ווסט-פוינט או אנאפוליס. לפחות במקרה אחד, אוניברסיטה בקנדה דחתה הצעה של תורם למימון מלא של קתדרה בהיסטוריה צבאית (ימית), רק מפני שלא רצתה לסבול אנשים שעוסקים בתחום.

גרוע מכך, נראה שהנתונים אינם משקפים את המצב במלוא חומרתו. מקס הייסטינגס, היסטוריון בריטי צבאי מוביל, מזהיר שאוניברסיטאות העילית וכתבי העת המובילים מנסים להימנע מהיסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. אכן, בין 1975 ל-2005 ה-American Historical Review, כתב העת החשוב ביותר בדיסציפלינה, כמעט ולא פרסם מאמרים שעסקו במלחמות החשובות ביותר בהיסטוריה, לבד מדיון בפשעי מלחמה. פול קנדי, חוקר נודע מייל, כתב שהיום אי אפשר אפילו לדמיין אוניברסיטאות חשובות כמו שיקגו, ברקלי ופרינסטון פותחות מחלקות ללימודי ביטחון, כפי שהיה בעבר. "היסטוריה צבאית היא הדחוייה ביותר מבין מקצועות ה'גבר הלבן המת'." הרווארד כמעט ולא מציעה קורסים על המלחמות הגדולות של המאה העשרים, וכמו אוניברסיטאות עילית אחרות, מעדיפה קורסים על תרבות, גזע ואתניות.

התוצאה עגומה מאד. כפי שכותב האל ברנדס, קורסים על "אמריקה בעולם" כמעט ולא עוסקים באירועים פוליטיים חשובים. "כשעבדתי על הדוקטורט שלי באוניברסיטת ייל", הוא מציין, "שימשתי כעוזר הוראה בקורס על יחסי החוץ של ארצות הברית מאז 1898, שכמעט ולא הכיל שום מידע על יוזמות מדיניות החוץ החשובות של התקופה. כשהתחלתי לעבוד כפרופסור באוניברסיטת דיוק, המחלקה להיסטוריה הציעה קורס על מלחמת העולם השנייה, שהתעלם כמעט לחלוטין מנושאים של אסטרטגיית-על, קבלת החלטות, מבצעים צבאיים ומהלך המלחמה עצמה, והתמקד במקום זאת בסרטים, רומנים, וההשלכות התרבותיות והחברתיות של הסכסוך." באוניברסיטאות מפורסמות לא פחות, מרצים מרשים לעצמם להעביר קורסים על מזרח אסיה במאה העשרים, בלי להזכיר כמעט את תקופת ברוני המלחמה, מלחמת הפסיפיק או מלחמת האזרחים הסינית – אירועים שעיצבו את המרחב ואי אפשר להבין אותו בלעדיהם.

רואים קורס בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה שמתעלם מדברים כאלו? היזהרו ממנו. תמונת אילוסטרציה. Credit: Igor Golovniov, depositphotos.com

קנדי מבהיר שלא מדובר באינטרס כלכלי של האוניברסיטאות – קורסים בהיסטוריה צבאית פופולריים מאין כמותם בקרב סטודנטים ותורמים – אלא באופנות אינטלקטואליות בקרב אנשי הסגל, שפשוט לא רואים את התחום כחשוב. כלומר, האוניברסיטאות הולכות כאן נגד האינטרסים הכלכליים של עצמן, ואין מנוס מהמסקנה שההזנחה המכוונת הזאת טמונה בהטיות אידיאולוגיות. כשנכנסתי ללמוד בהרווארד, אחד מהמרצים בחוג אמר לי שתחום ההיסטוריה הצבאית "מנוון" בגלל "החשדנות ששוררת מאז מלחמת וייטנאם כנגד ממסדים צבאיים ומקבלי החלטות". אם הייתי מקבל דולר בכל פעם שדוקטורנט או דוקטרונטית עמיתים שאלו אותי בלעג האם המטרה של התחום שלי היא "להרוג אנשים טוב יותר בפעם הבאה", הייתי ככל הנראה גר היום בהרצליה פיתוח.

כפי שכתבתי במקום אחר, בהדרגה החלו ההיסטוריונים הצבאיים להגיב לביקורת שהוטחה כלפיהם על ידי אימוץ פרקטיקות של היסטוריה חברתית ותרבותית. בפוסט הזה של ברט דוונו, סקירה מעולה של הטרנדים בהיסטוריה צבאית, תוכלו להבחין בסוג של התנצלות על עצם העיסוק בתחום: אנחנו לא אוהבים מלחמות, תודה ששאלתם, ומתעניינים לא רק או אפילו בעיקר בקרבות, דגלים וגנרלים ״גאוניים״. ואכן, בעשורים האחרונים, היסטוריונים צבאיים רבים חרגו מההיסטוריה המבצעית הישנה והחלו לחקור תחומים רחבים יותר, קרובים יותר לתחומי העיסוק של עמיתיהם מעולמות תוכן אחרים. גם מלחמה, ככלות הכול, היא חוויה – קיצונית ואינטנסיבית לא פחות מחוויות רבות אחרות. אפילו ג'ון קיגן , ההיסטוריון הצבאי הגדול שנתפס בעיני רבים – שוב, שלא בצדק – כמייצג ההיסטוריה האליטיסטית הישנה של מצביאים גדולים, התמקד ב-The Face of Battle, אחד מספריו המפורסמים, גם בחווית הקרב של החייל הפשוט. אין-ספור ספרים שהתפרסמו מאז תיארו את החוויה הצבאית בכל מלחמה אפשרית וחקרו אותה, והרחיבו את הקשריה לא רק למוות, להרג ולסבל של שדה הקרב אלא גם לרעיונות, לאמונות ולאידאולוגיות שנתנו משמעות לחייהם של המשתתפים בעימות הצבאי. למשל, בספרה של קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן (Ivan’s War) נידונים חוויית הקרב של החייל הסובייטי במלחמת העולם השנייה והמתח בין המציאות שחווה לבין האידיאולוגיה הבולשביקית שהוא ומפקדיו דגלו בה. ספרי חוויה רבים מספור התפרסמו גם על מלחמת העולם הראשונה, אולי אחת המלחמות המתועדות ביותר בהיסטוריה, וחלקם השכילו לחדור מבעד לקבוצה הקטנה של סופרים פציפיסטים מפורסמים, להשתמש במגוון רחב יותר של מקורות ולשחזר את החוויה של המון החיילים מן השורה, אלו שכתבו הביתה אך לא השאירו אחריהם שירים מרטיטי לב או יצירות מופת ספרותיות.

Image result for Ivan's War
"המלחמה של איוון", ספרה של קתרין מרידייל, הוא דוגמא מובהקת ל"היסטוריה הצבאית החדשה" שמתמקדת בעיקר בחווית הקרב, ופחות בהחלטות הצבאיות ברמת הפיקוד

רק שבלי ללמוד את ההיסטוריה הצבאית הקלאסית, זו של המפות, החיצים, ההחלטות הפיקודיות והגנרלים (כלומר, בלי להבין כיצד המלחמה התנהלה) לא ניתן להבין גם את השיגרה, את חייו של החייל הפשוט, את התרבות, הזיכרון ואת כל השאר. מלחמה היא תופעה כל כך מרכזית בהיסטוריה האנושית שלא ניתן לפענח שום תופעה אחרת בלי להתחשב בה. ומה שקורה ברמת השטח מאד מושפע ממה שקורה למעלה. כך אנחנו מגיעים למצב אבסורדי שבו היסטוריונים מלמדים קורסים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה שיש בהם הכל חוץ מהמלחמה עצמה.

לכן אני חושב שכל היסטוריון, למעשה כל בוגר תואר ראשון בהיסטוריה, עדיף שיקבל מבוא להיסטוריה צבאית "קלאסית", לצד חייו של החייל הפשוט וכדומה. אם לא קורס מבוא שלם, כמו שאני מעביר, אז לפחות פרק במבוא היסטורי רחב יותר. לא כדי שכולם או רובם יהיו היסטוריונים צבאיים, אלא כדי שגם היסטוריונים תרבותיים, סביבתיים, מגדריים, אורבניים, כלכליים, חברתיים, ואחרים יביאו את המלחמה בחשבון כשהם כותבים על הנושאים שלהם, מכיוון שהמלחמה, כמו הפוליטיקה והמדיניות, השפיעה באופן עמוק על כל התחומים הללו ולא ניתן להבין אף אחד מהם בלעדיה.

פאודה: דרמת מסתערבים בין אמת להזייה

"פאודה", סדרת המתח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חרכה את שיאי הרייטינג הן בישראל והן בעולם הערבי. מדוע הרגיזה הדרמה הזאת, שבמרכזה יחידת מסתערבים מובחרת, כתבני שמאל רדיקלי למיניהם, אך בכל זאת היתה פופולרית בקרב צופים משני צידי המתרס? ינשוף צבאי-אסטרטגי על דרמה שמתרחקת מצדקנות מוסרית, מופרכת מבחינה מבצעית, אך עם זאת אמיתית להפליא.

קוראים רבים של הינשוף ביקשו ממני לכתוב ביקורת על "פאודה", הסידרה המדוברת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אתמול לפנות בוקר סוף סוף סיימתי את הבינג' המיוחל, ולאחר שלוש עונות הגיע הזמן לצאת עם מספר תובנות. למי שלא מכיר, "פאודה" מגוללת את הרפתקאותיה של יחידת מסתערבים מובחרת, שפועלת בכיסוי מקומי בערי וכפרי הגדה, ובעונה השלישית גם בעזה. במרכז העלילה עומד דורון קביליו (ליאור רז), לוחם דובר ערבית רהוטה עם נטייה לחוסר משמעת ושלל תסביכים פסיכולוגיים, לצד חבריו ליחידה: המפקד מיקי מורנו שמסתיר שלדים לא נעימים בעברו, נורית, דמות של אמזונה מקומית, וטיפוסים אחרים. לצדם, מציגה הסדרה מגוון רחב של דמויות ישראליות ופלסטיניות: שר ביטחון ערמומי, רכז שב"כ מניפולטיבי אך אנושי מאד, דסקאית שאפתנית עד כדי אטימות, חטופה עדינה ותמימה, רופאה צרפתיה-פלסיטנאית מצודדת שמצאה את עצמה בלב שכם, וכמובן, מפקדים רבים מהחמאס, הרשות הפלסטינית ודאע"ש. כל אלו מופיעים בסדרה לצד בני משפחותיהם, ועוברים במהלך העונות הרפתקאות מסמרות שיער: משימות בכיסוי עמוק, פשיטות קומנדו, פיגועים ספקטקולריים, התנקשויות נועזות, ואף משא ומתן בין אויבים בסיטואציות מוזרות.

באופן עקרוני, הסדרה מאד טובה, על אף מספר פגמים אופיינים שנדבר עליהם בהמשך. העלילה זורמת ומלאת תפניות, הקצב מסחרר, המשחק משובח והסצינות, שצולמו בכפר קאסם, יפו, רמלה ובסיסי צה"ל, מלוות בתצלומי שטח ואוויר משכנעים מהגדה ומעזה. מעל הכל, הדמויות מורכבות, עגולות ומשכנעות. כולן מתפתחות, עוברות שינויים ונשרטות במהלך העלילה, ואף אחת מהן לא יוצאת מהסדרה כפי שנכנסה אליה. הסיבה ש"פאודה" שיגעה דוברים פלסטיניים וכתבני שמאל רדיקלי למיניהם, בעולם ובישראל, היתה בדיוק משום שאינה תעמולתית. אכן, אלו שרואים במציאות הישראלית-פלסטינית מחזה מוסר עם טובים מוחלטים ורעים מוחלטים, יתאכזבו מהסדרה. הגיבורים הישראלים והפלסטינים אינם פלקטים פוליטיים, והם נוטים להתחבט בבעיות ובדילמות אישיות שמשתלבות עם המאבק הלאומי הרחב יותר. כל המשתתפים בסדרה, גם מארגונים כמו חמאס ודאע"ש, מאמינים שהצדק איתם ומבטאים את עמדותיהם באופן משכנע ולפעמים גם נוגע ללב, ולעיתים נראה שהם נסחפים בקצב האירועים יותר מאשר מתכננים אותם או שולטים עליהם. עם זאת, הסדרה אינה חותרת ל"איזון" מלאכותי ומנותק מהמציאות. כמו בעולם האמיתי, אנשי חמאס ודאע"ש אינם מהססים להרוג אזרחים בכוונה תחילה ומתוך נקמה, בעוד הלוחמים הישראלים משתדלים (בדרך כלל) שלא לעשות זאת, אם כי אינם בוחלים בנזק קולטרלי כשהדבר משרת את מטרותיהם. את הצד הפלסטיני, כמובן, זה לא מנחם. כפי שאומר אחד מהמפקדים של דאע"ש בעונה השנייה, "אצלכם משום תמיד הורגים בלי כוונה". המורכבות הזאת, לצד האקשן המשובח, מאפשרת לכל צד לא רק להנות מהסדרה אלא לראות בה את עצמו. לכן, היא עמדה בראש רשימת הצפייה הן בישראל והן במדינות ערביות רבות, ולפי עדות אחת ששמעתי, היתה פופולרית אפילו בקרב אסירים בטחוניים פלסטינים.

הסדרה כמובן אינה נטולת פגמים. למרות שיוצרה, העיתונאי אבי יששרוף, הוא אחד מהפרשנים הבקיאים ביותר בגדה המערבית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, וחרף ייעוץ של בכירי שב"כ לשעבר, מי שיצפה לאשנב לעולם הריגול והמבצעים המיוחדים במציאות עלול להתאכזב. לצד סצינות מופרכות במיוחד, פאודה סובלת מפגמים האופיינים לז'אנר באופן כללי. אלו נובעים בעיקר מהפער בין המציאות, שהיא מטבעה כאוטית ונטולת התחלה, אמצע וסוף, לנראטיב קולנועי מהודק ומוגבל. מי שמכיר את ההיסטוריה של עולם הביון והמבצעים החשאיים, יודע כי גם במציאות התרחשו אירועים ביזאריים ומוזרים להפליא, שלפעמים עולים על המתואר בסדרות טלוויזיה. אולם אלו מתרחשים בדרך כלל לעיתים רחוקות, לפעמים גם רחוקות מאד, וכמו בכל מלחמה אמיתית, רגעי ההתרגשות העזים משובצים בתוך תקופות ארוכות של שיעמום ושגרה אפורה ושוחקת. חלק מההרפתקאות המתוארות בסדרה אכן עשויות להתרחש בעולם האמיתי, אבל לא בסמיכות כל כך קרובה זו לזו.

מה שאפילו יותר מופרך, ושוב אופייני לסדרות מבצעים מיוחדים רבות, זו הנטייה להפוך את הגיבורים ל"כולבויניקים". המדיום הקולנועי (ולא פחות מכך, הנטפליקסי) מחייב חיסכון מסויים בדמויות, שהרי הצופה צריך להתוודע ולהיקשר לגיבורים לאורך זמן. לכן, פאודה מציגה לנו גיבורים בלתי אפשריים שמתמחים בכל התחומים: גם מדברים ערבית שוטפת שלא מאפשרת למקומיים להבחין שהם יהודים (דבר קשה להפליא כשמדובר במתחזים שאינם דוברי שפת אם), גם מאומנים באיסוף מודיעין וריגול בכיסוי עמוק, וגם לוחמי על שמסוגלים להתמודד עם יחידות מובחרות של דאע"ש וחמאס, או לברוח מלינץ' באמצע הקסבה של שכם. בפועל, קשה להאמין שבצבא כלשהו יש אנשים שמסוגלים לבצע את כל המשימות הללו גם יחד. מי שמדבר ערבית ויודע להסתוות מספיק טוב בכדי לפעול בכיסוי עמוק, טירוף לסכן אותו בפעולות לחימה, וסביר שממילא לא יהיה טוב בהן. מי שיודע להילחם ברמה של יחידה מובחרת, לא יכול לבלות את כל זמנו בלימוד ערבית וטכניקות של ריגול ואיסוף מודיעין.

אף אחד לא יכול לעשות הכל: צוות המסתערבים של פאודה. מימין לשמאל: נורית (רונה-לי שמעון), אביחי (בועז קונפורטי), דורון (ליאור רז), נאור (צחי הלוי) וסטיב (דורון בן דוד)

קצת יותר מאכזב לראות שפאודה נופלת בכשל נוסף, שאני נוהג לכנות "כשל הטירה הנאצית". כל מי שראה סרטי אקשן של מלחמת העולם השניה, החל מ"שניים עשר הנועזים" והלאה, הבחין אולי בתופעה מוזרה. בכל פעם שהגיבורים יורים, הם "מורידים" נאצים בעשרות, אבל הנאצים כמעט אף פעם לא פוגעים, גם כשהם מרססים במכונת ירייה בשטח ישר ונטול מכשולים. אם אכן חיילי הצבא הגרמני והס"ס היו קלעים גרועים כל כך במציאות, מלחמת העולם השנייה היתה ככל הנראה מסתיימת כבר ב-1939. כך גם ב"פאודה". בכל העונות, אבל במיוחד בשלישית, רואים את מסתערבינו מורידים אויבים בעשרות, לרבות כאלו שאומנו בידי משמרות המהפכה האיראניים, אבל נפגעים מעט מאד. אם אכן זו רמת החיילות של משמרות המהפכה ותלמידיהם, אולי באמת כדאי לפלוש לאיראן באופן מיידי. מה חבל שהמציאות, אפעס, קצת שונה. ובכל זאת, גם כאן אני לא מאשים את היוצרים. לא כל סדרה היא "משחקי הכס", ומי שרוצה לשמור על הגיבורים לאורך זמן בכדי לפתח את הדמויות, צריך להעניק להם שרידות גבוהה בקרבות. כאן, האמינות המבצעית נופלת קורבן לצרכי העלילה.

חרף הכשלים המבצעיים הללו, פאודה רחוקה מלהיות סדרה מופרכת בכללותה. גם אם סצינות הלחימה רחוקות מהמציאות, היא מצליחה לבטא היטב אמיתות חשובות הקשורות לסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט ולפעולה חשאית בכלל. שני הצדדים "צודקים" בעיני עצמם, והצופה יכול להזדהות עם כל אחד מהם בהתאם לטעמו. אבל בלי קשר לשאלת הצדק, הלחימה עצמה פוגעת תמיד בבלתי מעורבים, סוחפת אנשים נוספים למעגל הסכסוך, ומכה בכל העוצמה דווקא במי שאינו אשם. יותר מכך, היא גם שורטת מבחינה פסיכולוגית את מי שמעורב בה. הדמויות נסחפות במעגל הנקמה והלחימה יותר מאשר פועלות לפי תוכנית אסטרטגית מחושבת. הפעולה בשטח כאוטי מובילה באופן בלתי נמנע כמעט למעורבות אישית ורגשית, נקמה נוסח מלחמת כנופיות ואפילו שחיתות. כמו כן – ואנחנו יודעים שזה נכון ממחקרים לא מעטים על מבצעים חשאיים – ביחידות מהסוג הזה קיים מתח מתמיד בין הצורך הצבאי הקריטי במשמעת, לבין חוסר משמעת שמאפיין את היצירתיות הדרושה לפעולה חשאית. באחד מהפתילים שפתחתי על פאודה ברשתות החברתיות, מישהו הציע לשחק במשחק השתייה הבא: לשתות כוסית בכל פעם שדורון וחבריו עושים משהו שבצבא נורמלי היה מעיף אותם לכלא או לפחות לפנסיה. אני מבטיח לכם שתהיו שיכורים כדבעי בסוף העונה השלישית.

הקרב על תימן: מסע למלחמה נשכחת

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל את ארמונו של מלך תימן, כבשו את עיר הבירה והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בזירה נידחת יחסית, היתה אות פתיחה למלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת, שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספר פורץ דרך, מפענח ההיסטוריון אשר אורקבי את המלחמה בתימן ומפריך מיתוסים נפוצים, תוך כדי התמקדות בתהליכי עומק ובצדדים נסתרים. מדוע ארצות הברית וברית המועצות שיתפו פעולה בזירה התימנית? כיצד נפלו המצרים במלכודת? מה עשתה בתימן חבורה צבעונית של שכירי חרב בריטיים, ומה היתה המטרה של המבצעים הישראלים "רוטב" ו"דורבן"? ינשוף היסטורי במסע למערכה נשכחת.

Asher Orkaby, Beyond the Arab Cold War: The International History of the Yemen Civil War, 1962-68 (Oxford: Oxford University Press, 2017)

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים תימנים, בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל, את ארמונו של מלך תימן, האמאם מוחמד אל-בדר, כבשו את עיר הבירה צנעא והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בעיר נידחת ומרוחקת מתשומת הלב של התקשורת העולמית, היתה מהלך פתיחה במלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספרו פורץ הדרך, מעבר למלחמה הקרה הערבית: היסטוריה בינלאומית של מלחמת האזרחים בתימן, 1962-1968, מגולל ההיסטוריון אשר אורקבי את סיפורו המרתק של הסכסוך הזה. הספר, שכתוב ביד אומן ומסתמך על מסמכים סובייטים, אמריקאיים, בריטיים, ישראליים, מצריים ואחרים, משחזר את המלחמה כמערבולת של מספר סכסוכים מקבילים: העימות הפנים-תימני, נסיונו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים השאפתן, להשיג דומיננטיות בעולם הערבי, המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, עימות אנגלו-מצרי שראשיתו עוד במאה ה-19, והסכסוך הישראלי-ערבי. המלחמה בתימן היתה ביטוי לכל הסכסוכים הללו גם יחד, והשפיעה בתורה על כולם. אף גורם אחד לא שלט באירועים. בסופו של דבר, כל המעורבים בדבר נסחפו בסערה התימנית, ורובם יצאו ממנה בשן ועין.

אורקבי מראה כי הפרדיגמות המקובלות בחקר המזרח התיכון באותה התקופה, שמנסות לשייך כל דבר ל"מלחמה הקרה" או ל"מלחמה הקרה הערבית" (העימות בין מצרים ובעלות הבריתה המהפכניות למונרכיות השמרניות ובראשן ערב הסעודית) הן מוטעות ומטעות, ובוודאי שלא מפענחות את מלוא המורכבות של הקונפליקט הפנימי בתימן. לכאורה, ברור מדוע תמכו מצרים וברית המועצות, ששייכות לציר ה"סוציאליסטי" ברפובליקה המהפכנית של עבדאללה סלאל, ולא בכוחותיו ה"ריאקציונריים" של האמאם מוחמד אל בדר. למעשה, מראה אורקבי שהתייצבות המעצמות לצד הכוחות הניצים בתימן היתה דומה יותר לקומדיה של טעויות. המשטר המלוכני של מוחמד אל-בדר היה אוהד מאד לברית המועצות ולמצרים. עד כדי כך אוהד, שנתן לסובייטים זכות שימוש בנמל חודיידה האסטרטגי. ומה באשר לנאצר? עוד בתקופת כהונתו כנסיך הכתר של תימן, שימש מוחמד אל-בדר כסוג של סוכן השפעה מצרי בצנעא. הוא ביקר בקהיר לעיתים קרובות, קיבל נשק, מידע והוראות מנאצר, ואפילו זמם לחסל את אביו ולעלות לשלטון בחסות כידונים מצריים. לפיכך, גם לנאצר וגם לסובייטים לא היה שום דבר להרוויח מחיסולו של משטר אל-בדר. קובעי המדיניות האמריקאים, מצדם, בקושי יכלו לסמן את מיקומה של תימן על המפה. אורקבי מצטט דיון מאלף ב-CIA, שבמסגרתו שאל אלן דאלס, מנהל הסוכנות דאז, "מי זה האיש שקוראים לו תימן", ו"מה זה בכלל אימאם".

תמך בהתחלה באימאם – גמאל עבד אל נאצר

ככל הנראה, המצרים והסובייטים לא היו תומכים בהפיכה של סלאל, אלא אם היו משוכנעים (בטעות) שכבר הצליחה. במשך ימים ארוכים, סברו כל הגורמים המעורבים בדבר שבדר אכן מת בהפגזה, ושהצד שהוא מייצג הפסיד את השלטון לחלוטין. לפיכך, החליטו המצרים והסובייטים לתמוך ברפובליקה החדשה והמעורערת של סלאל כדי להציל את מעמדם הקורס בצנעא. באותו הזמן, ברח אל-בדר לאזור ההררי והשבטי בצפון לארגן התנגדות, ביקש וקיבל תמיכה של המשטר בערב הסעודית. כתוצאה מכך, המצרים והסובייטים מצאו את עצמם במלכוד: הם כבר הכריזו על תמיכה במשטר הסוציאליסטי של סלאל, וזה הכריז בגאווה על תמיכה בהם. ירדן וערב הסעודית מיהרו לתמוך בצד השני, המלוכני, בעוד האמריקאים הכירו ברפובליקה בזהירות וניסו למצוא דרכים לסיים את הסכסוך בכדי להגביל את ההשפעה הסובייטית. אורקבי כותב שבמלחמת האזרחים בתימן אף אחד מהצדדים לא פעל מתוך אידיאולוגיה. הנה, ברית המועצות תמכה בהתחלה במלוכנים ואז עברה לרפובליקאים, וארצות הברית לא ידעה הרבה על תימן ובזה לשני הצדדים. כולם הסתדרו בסוג של פאזל, התחרו על מקומות "פנויים" ותמכו במי שהצד השני התנגד לו. אף שחקן בינלאומי לא הצליח לכפות את רצונו לחלוטין על הפוליטיקה התימנית. אולם בהדרגה, המאבק המקומי הלך ונצבע בצבעים של סכסוכים בינלאומיים גדולים יותר – היריבות האמריקאית-סובייטית, היריבות המצרית-סעודית, המאבק האנגלו-מצרי והסכסוך הישראלי-ערבי.

בעיניים מצריות, במיוחד, הצלחתו של סלאל הלכה ונקשרה בפרוייקט הנאצריסטי הכללי בעולם הערבי, שהיה בנסיגה באותם ימים. אכן, מעמדו של נאצר היה מאד מעורער, בין היתר בגלל נסיגתו המבישה מכווית והפקרתה לתוקפנות העיראקית, הקיפאון בסכסוך האלים מול ישראל, ובמיוחד פרישתה של סוריה מהרפובליקה הערבית המאוחדת. כך, מצאו את עצמם המצרים נגררים, בטעות כמעט, לתפקיד הפטרון של מדינה מפגרת, בור ללא תחתית של בזבוזים כספיים שקהיר – הענייה ממילא – לא יכלה באמת להרשות לעצמה. במצרים רווחה באותה הזמן הבדיחה, שסלאל ביקש מנאצר מורים וספרי לימוד בכדי לבנות בתימן מערכת חינוך, ואז במחשבה שנייה, ביקש ממצרים שתביא גם את התלמידים.

שירת את הפרוייקט הנאצריסטי – נשיא הרפובליקה של תימן, עבדאללה סלאל, במצעד צבאי, 1963

אולם גרוע מכך, המשטר בקהיר נגרר במהירות לתוך מלחמת אזרחים שמצצה את כספו ואת דמו. ההסתבכות המצרית במלחמת האזרחים בתימן מוכיחה פעם נוספת עד כמה צדק קלאוזביץ, כאשר אמר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. מטרת המדיניות של נאצר היתה, כמובן, לייצב את המשטר הרפובליקאי, אבל זו מטרה פתוחה, ואף פעם לא ברור מתי המשטר התייצב מספיק ואפשר לצאת. אפשר אמנם להשמיד את האויב המלוכני, אבל כפי שהמצרים גילו, צבא המבוסס על ארטילריה כבדה כמעט ולא מסוגל להגיע להכרעה בטופוגרפיה הררית קשה, מול לוחמי גרילה שמכירים היטב את השטח, מסתתרים במערות ועושים שמות בטורי הארטילריה והחיילים שמתקדמים באופן מסורבל בשבילי ההרים. במקרה הגרוע ביותר, אלו יכולים תמיד לברוח ולהיעלם. המלוכנים היו תלויים כמובן באספקה מהסעודים. המצרים אולי היו יכולים לנצח אם היו קוטעים את מעברי ההרים מערב הסעודית, אבל גם זו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית. כל אחד מה"נצחונות" המצריים, כמו אופנסיבת הרמדאן של 1963, התברר כזמני וחולף, ואפילו הפצצות אכזריות בנשק כימי לא עזרו. נאצר גילה במהירות שהמשטר של סלאל אינו אלא אוסף שלומיאלים, שקשה מאד להעמיד על הרגליים גם באמצעות סיוע מצרי. "חצי מהשרים שם לא מגיעים למשרד," אמר בייאוש לשגריר האמריקאי, "והחצי השני מגיעים אבל לא יודעים מה לעשות שם."

מעבר לכך, ספרו של אורקבי מעלה הרהורים נוגים על הזכרון הארגוני הגרוע של ממשלות וצבאות. הנה, רבים מהנגעים ששיבשו את פעולת הצבא המצרי במלחמת האזרחים בתימן – התקדמות כבדה וחסרת מעוף, פיקוד בינוני עד גרוע, חוסר יוזמה ברמת השטח – סייעו לישראל לעשות בו שמות מספר שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. נאצר אמנם הבין היטב שהצבא שלו אינו כשיר להילחם בישראל, אבל התיר לעצמו להיסחף בתרועות ההמונים ולהאמין להבטחות של שר המלחמה עאמר, שהתרברב שיוכל להשמיד בקלות את המדינה היהודית, בדיוק כפי שהצהיר שינצח בתימן תוך מספר שבועות. התוצאה היתה חורבן מוחלט. ואם כבר מדברים על עאמר, נאצר היה אמור לדעת בשלב הזה שהלה הוא תככן פוליטי חסר כישרון שמחריב כל דבר שהוא נוגע בו, קצין כושל ש"הוקפץ" בדרגות רק בגלל ידידותו עם הנשיא. בין 1958 ל-1961, עאמר שימש כמושל המצרי בסוריה במסגרת ה"רפובליקה הערבית המאוחדת", והצליח להמאיס ולהשניא את עצמו על רוב גורמי החברה הסורית. מ-1962 הוא ניהל את המלחמה הכושלת בתימן, רק כדי להמשיך ולהיכשל, הפעם באופן פטאלי, מול ישראל ב-1967. כפי שכתבה החוקרת קייתלין טלמאדג', דיקטטורים נוטים להעדיף שלישים נאמנים וחנפנים על אנשי צבא מוכשרים, והרקורד הצבאי הבעייתי של מצרים אינו אלא הוכחה נוספת לטענתה.

הצליח להמאיס את עצמו בכל מקום – שר המלחמה המצרי, פילדמרשל עבד אל חכים עאמר

בספר יש גם תובנות מרתקות לכל מי שמתעניין במלחמה הקרה באופן כללי. אורקבי מסביר באופן משכנע שארצות הברית וברית המועצות ניהלו מדיניות דומה מאד בתימן, התחרו אבל גם שיתפו פעולה. שתיהן תמכו ברפובליקה של סלאל באופן רשמי, והתחרו על ליבם של התימנים באמצעות פרוייקטים של סיוע ותשתית. הסובייטים עשו זאת באופן מוצלח יותר. מבחינת התימנים, הם היוו אלטרנטיבה לכיבוש המצרי המעיק. כתוצאה מכך, מוסקבה השיגה לעצמה נכסים חשובים, במיוחד בסיסי צי אסטרטגיים. האמריקאים, כרגיל, ניהלו את פרוייקטי הסיוע שלהם באופן כושל ולא הרוויחו דבר. אבל מה שמעניין יותר מהתחרות הזאת, שהיתה אופיינית לזירות רבות של המלחמה הקרה, היא דווקא שיתוף הפעולה הנסתר בין ארצות הברית וברית המועצות. אורקבי, שמסתמך כאן בין היתר על מסמכים נדירים מארכיונים סובייטיים, מראה כיצד שתי המעצמות ליבו את מלחמת האזרחים, בכדי לפתות את נאצר להישאר בתימן. הסובייטים העניקו לו תמיכה ישירה, והאמריקאים משלוחי חיטה. המטרה של שני הצדדים היתה להסיח את דעת המצרים ולהעסיק את צבאם, בכדי למנוע עימות מסוכן בין ישראל למצרים שיוכל להידרדר למלחמה כוללת בין המעצמות. בהקשר זה, מעניין שב-1967, משטר ברז'נייב דווקא "הדליק" את המצרים לכיוון הישראלי על ידי מתן "אזהרה" לקהיר שישראל עומדת לתקוף את סוריה, ידיעת שווא שתרמה באופן ישיר לפרוץ מלחמת ששת הימים.

הבריטים והישראלים, כמובן, סייעו בשמחה וששון להמשיך ולסבך את נאצר בבוץ התימני. אורקבי רואה את מלחמת האזרחים בתימן כאקורד הסיום של העימות המצרי-בריטי על דרום חצי ערב, שהחל עוד בשנות השלושים של המאה ה-19. לאחר שנאצר גירש את הבריטים מתעלת סואץ, וגנרל עבד אל כרים קאסם השמיד את הממשלה הפרו-בריטית בעיראק, הפך נמל עדן בדרום תימן למאחז המשמעותי האחרון של האימפריה במזרח התיכון. ממשלתו השמרנית של הרולד מקמילן הפעילה קמפיין של לוחמה חשאית נגד מצרים, שאורקבי מתאר באופן עוצר נשימה. הקמפיין התבסס על חבורה צבעונית של סוכנים חשאים ושכירי חרב בריטים וצרפתים, כמאה במספר, בפיקודו של חבר הפרלמנט ניל מקלין, שסייעו בשקט למלוכנים באימון, ציוד ואף בלחימה ממש. הישראלים שמחו אף הם לעזור, כדי לרושש את נאצר ולהסיט כוחות מצריים מחזית סיני. באמצעות ראיונות עם טייסים, חושף אורקבי את המבצעים החשאיים "דורבן" ו"רוטב", שבאמצעותם העבירו הישראלים ציוד מוטס למלוכנים בתימן בכדי להמשיך ולכרוך את החבל סביב קהיר. המטוסים הישראליים העבירו לתימנים תרופות ,מזון ונשק, ולשכירי החרב הבריטים והצרפתים גם ברנדי, קוניאק ומכתבים מהבית. בנוסף, מתאר המחבר גם את הקריירה של אמריקאי אקסצנטרי אחד, אספן בולים שהגיע לזירת הלחימה בשאיפה יחידה במינה להפוך לשר הדואר של תימן.

קיבל סיוע מישראל – האמאם מוחמד אל בדר מתפלל עם אנשיו במהלך המלחמה

אחד היתרונות הגדולים ביותר בכתיבה של אורקבי, הוא התעקשותו להסתמך על מקורות ראשוניים וארכיוניים ולא להסתפק בספרי זכרונות ובידיעות בתקשורת, גם בנוגע לנושאים החשובים יותר של הספר וגם בנוגע לנושאים קטנים כביכול. כך, למשל, המחקר המדוקדק שלו סותר את האמירה הכללית, שמוחזרה בכתיבה ההיסטורית שוב ושוב, כאילו נאצר הפסיד במלחמת ששת הימים בגלל הסתבכותו בתימן. אורקבי בודק את הנתונים הצבאיים בזכוכית מגדלת, ומוצא שרוב הצבא המצרי עזב את תימן עוד לפני המלחמה. נאצר הפסיד בגלל הפגמים העמוקים של צבאו ומפני שחיל האוויר שלו הושמד ביום הראשון של הלחימה, ולאו דווקא בגלל הסכסוך בתימן.

ברמה האנקדוטלית, אורקבי מצליח להפריך עוד כמה אגדות. בדרך כלל נהוג לתאר, בהסתמך על עדויות שונות, את התנאים ה"מזווייעים" שמשקיפי האו"ם בתימן נאלצו לחיות בהם. אם אורקבי היה מסתמך על המקורות הקיימים, הוא מן הסתם היה משחזר את התמונה הזאת. אבל אפילו בעניין פעוט כל כך, המחבר התעקש להפוך בדוחות היומיים של המשקיפים, וראו איזה פלא: הם חיו לא רע בכלל, במיוחד בהתחשב בעוני המרוד של רוב התימנים באותה התקופה, ונהנו מאספקה שוטפת של פירות וירקות טריים, אלכוהול, בשר על האש, ספרים וסרטים. מכאן הלקח לכל מי שרוצה לכתוב היסטוריה טובה ומקורית: אל תסתפקו בזכרונות ובעיתונות: לכו למקורות הראשוניים ותראו ישועות.

הנאצי שעבד עם ישראל: מתי סוכן הופך לבעל ברית?

בימי הזוהר של ה-KGB, נהגו הסובייטים לגייס קומוניסטים אידיאליסטים ממדינות המערב, ולרתום אותם למכונת הריגול הסובייטית. לפעמים, אותם סוכנים סירבו לקבל כסף, אך המגייס התעקש לשלם להם בכדי ליצור יחסי תלות. אולם מה קורה, כאשר המקור רואה את עצמו כשווה למפעיל? האם תיתכן ברית שוויונית, פחות או יותר, בין שירות חשאי לבין מי שמוסר לו מידע? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מאבק המוסד במדענים הגרמנים במצרים, הנאצי שעבד עבור ישראל, ומנהיגי עולם שניהלו בסתר מגעים עם שירותי ביון זרים.

Credit: Pressmaster, depositphotos.com

תארו לכם שאתם מגיעים למסיבה או אירוע חברתי, ופוגשים שם אדם מקסים בשם סבסטיאן. החיבור ביניכם מיידי: סבסטיאן צוחק מהבדיחות שלכם, מחניף ומתעניין בעבודה המשעממת שלכם (נגיד, במפעל בטחוני כלשהו) שאף אחד אחר לא רוצה לשמוע עליה. לאחר מספר ימים, סבסטיאן קובע אתכם פגישה במסעדת יוקרה שתמיד רציתם לבקר בה אך לא יכולתם להרשות זאת לעצמכם. הוא מפנק אתכם באוכל וביין משובח, ואז מזמין אתכם למועדון טניס שגם אליו – מעשה שטן – תמיד חלמתם להצטרף. סבסטיאן מעלה מדי פעם, בעדינות ובטבעיות, נושאים מקצועיים שקשורים לעבודה שלכם. אתם כמובן יודעים על מה אסור לכם לדבר, אך מדי פעם אתם מתחילים "לגלוש" גם לנושאים סודיים. זה אמנם לא חוקי, אך בכל זאת, סבסטיאן הוא חבר טוב. בשלב מסויים, הוא מציע לכם תשלום קטן עבור מידע, שבו הוא מתכנן – כך הוא אומר לכם – להשתמש למחקר או כתבה עיתונאית כלשהי. לאט לאט אתם מתרגלים לכסף, והוא הופך לחלק מההכנסה החודשית שלכם. כעבור זמן מה, סבסטיאן מכפיל או משלש את התשלום. ואז, מאוחר מדי, מגיעה "שיחת הגיוס" ואתם מבינים שנלכדתם ברשת. מפני שסבסטיאן עובד בשירות ביון זר, ואתם כבר מזמן אשמים בבגידה.

הסיפור ההיפותטי על סבסיטאן נלקח מהספר שרוד כמו מרגל, מדריך של "תובנות CIA" מאת סוכן הביון בדימוס ג'ייסון הנסון. אמנם הספר פופוליסטי למדי, אולם דווקא הדוגמא של סבסטיאן היא אחד החלקים הטובים שבו. הנסון מתאר כיצד קציני איסוף תרים אחרי נקודות תורפה אצל מועמדים לגיוס, בין אם מדובר בתאווה להרפתקאות, אידיאולוגיה, אגו, תסכול, תשוקה לנקמה, פרט אפל שעלול לשמש מושא לסחיטה, או חובות הימורים. אולם לרוב, כסף הוא חלק משמעותי מהתהליך. אפשר לראות בו סוג של מסמר שמקבע את הגיוס והופך אותו ליחסים קבועים של סוכן-מפעיל.  

Amazon.com: Survive Like a Spy: Real CIA Operatives Reveal How They Stay  Safe in a Dangerous World and How You Can Too eBook: Hanson, Jason: Kindle  Store

אכן, בימי הזוהר של ה-KGB, שירות הביון של ברית המועצות, נהגו הסובייטים לגייס אינספור סוכנים במדינות המערב. מועמדים היו בשפע, מפני שבארצות הברית, בריטניה, מערב גרמניה, צרפת ומדינות אחרות לא חסרו קומוניסטים אידיאליסטים או אפילו אנשי שמאל רך שהזדהו עם ברית המועצות או שאפו "לאזן" בינה לבין ארצות הברית במלחמה הקרה. במקרים רבים, אותם אנשים לא רצו לקבל תשלום מהסוכנים הסובייטים שאספו מהם מידע. בדיוק להיפך: הם ראו כסף, ואפילו מתנות יקרות, כעלבון לאמונתם הקומוניסטית. לא בוגדים שכירי חרב הם, אלא מתקני עולם. ובכל זאת, כמעט בכל המקרים, אנשי ה-KGB דרשו מהסוכנים שלהם לקבל תשלום, ומסיבה ברורה. קומוניסט אידיאליסט שעובד בהתנדבות יכול לשרת את ברית המועצות היום אבל להיעלם מחר, אם ייעלב ממשהו שההנהגה במוסקבה תעשה או יחלוק עליה בפרט אידיאולוגי כלשהו. כמו כן, הוא יראה את עצמו כשווה למפעיל שלו, ועל כן עלול שלא לציית להוראותיו. קבלת תשלום או טובות הנאה אחרות, לעומת זאת, יוצרת תלות היררכית קבועה בין המפעיל לסוכן. אמת זו חורגת כמובן מעולם הריגול. כאשר אנחנו מנהלים מערכת יחסים בריאה, מקובל שבני זוג או חברים מחליפים מתנות, אולם פחות נהוג שאחד מהם נותן לשני מזומנים באופן קבוע. הסיבה היא שהחלפת מתנות הדדית נתפסת כקשר שוויוני, ואילו מימון – כקשר היררכי, בדיוק סוג מערכת היחסים שה-KGB ניסה ליצור עם סוכניו.

אולם במקרים מסויימים, מעניינים מאד, ארגוני ביון יוצרים דווקא קשר שוויוני ולא היררכי עם מקורות שהם מגייסים. ב-1964, למשל, גייס המוסד את אוטו סקורצני, מנהיג קומנדו נאצי אגדי, כדי שימסור לו מידע על מדעני הטילים הגרמנים שעבדו במצרים. מנהיגי ישראל וקהילת המודיעין שלה חשבו, בטעות, שמדענים אלו הם סכנה קיומית, מפני שיוכלו לייצר טילי קרקע-קרקע שיגיעו לכל מקום בישראל. בפועל, הפרוייקט המצרי היה כושל, מפני שלארץ הנילוס לא היתה התשתית לייצר טילים ברמת תחכום גבוהה. היועצים הגרמנים (שרובם היו ברמה נמוכה יחסית) לא הצליחו לייצר מערכת ניווט, או לאפשר לטילים לשאת ראש קרב כבד למרחקים גדולים. לפיכך, בפועל, תפקדו הטילים המצריים כמרגמות מגושמות ולא מדוייקות לטווח קצר, ולא יותר מכך. בכל זאת, קהילת המודיעין הישראלית הפנימה את האמת הזאת באיטיות רבה. בשלהי 1962 וראשית 1963, ניסה ראש המוסד, איסר הראל, לחטוף ולרצוח חלק מהמדענים ולאיים על אחרים – ללא הצלחה. במרץ 1963 נאסרו שני סוכני מוסד בשוויץ, והראל הזועם פתח בקמפיין ציבורי שהאשים את המדענים ואת ממשלת גרמניה בניסיון לחולל שואה שנייה. המשבר הפוליטי שנוצר בעקבות צעדיו של ראש המוסד ערער את מדיניות החוץ של דוד בן גוריון, שהתבססה בין היתר על פיוס עם מערב גרמניה, והוביל לנפילתם של הראל ובן גוריון גם יחד. מאיר עמית ולוי אשכול, הרמס"ד וראש הממשלה החדשים, רצו גם הם לפתור את בעיית המדענים הגרמנים, אולם החליטו שהם זקוקים למודיעין מדויק מלב הפרוייקט בכדי להעריך נכונה את רמת האיום. גיוסו של סקורצני נועד לפתור את הבעיה הזאת. הקולונל הנאצי המפוקפק היה קשור להרמן ולנטין, סמל ס"ס לשעבר וקצין הביטחון של המדענים הגרמנים, והיה יכול לשמש "סוכן גישה" עבור המוסד. כלומר, לאפשר מגעי גיוס עם רכז הביטחון של הפרוייקט, שיוכל לספק למוסד מידע פנימי רב ערך.

יחסים שוויוניים בין המוסד לקצין נאצי: אוטו סקורצני – תמונה לשימוש חופשי

לעניינו, חשובה במיוחד הדרך שבה פנה המוסד לסקורצני. כשמגייסים סוכנים, כאמור, מחפשים בדרך כלל "נקודת תורפה", חודרים לפסיכולוגיה שלהם, ואז מציעים תשלום בכדי לבסס את הקשר ולהפוך אותו לקשר תלות היררכי. אולם סקורצני היה עשיר, גאה ורם מעלה מדי מכדי להיות תלוי במוסד מבחינה כלשהי. המגייס שלו, אברהם אחיטוב (לימים ראש השב"כ), ויתר מראש על קשר היררכי איתו, ובמקום זאת התייחס אליו (ולו מן השפה ולחוץ) כקולגה ולא כסוכן. בפגישה שלו עם סקורצני, פתח בדיון מעמיק על מלחמת העולם השנייה, השואה, מדינת ישראל ועניינים של פוליטיקה עולמית, דאג להפריד בין "קצינים מכובדים שמילאו את חובתם" (כמו סקורצני) לבין "פושעי מלחמה" והחניף במיומנות לאגו של בן שיחו. לאחר מכן, "שאל את עצתו" כמומחה מודיעין "מה לעשות בנושא המדענים הגרמנים". סקורצני התחיל "לייעץ", ובמהרה שיתף פעולה עם המוסד בגיוס ולנטין ובמבצעים אחרים. באופן מפתיע, הוא דרש מעט מאד (בעיקר מחוות סמליות הקשורות לטיהור שמו) והיה מוכן לעבוד עבור ישראל גם כשהמוסד דחה בעדינות חלק מבקשותיו. הקשר עם אחד משירותי הביון המפורסמים בעולם החניף לסקורצני, והברית עם אותם "יהודים חדשים" ומוזרים הפכה למעין guilty pleasure סודי שמעולם לא חשף ברבים. הוא המשיך למסור מידע למוסד, כמעט בהתנדבות, עד יום מותו.

המוסד ניהל קשר דומה, שוויוני ובלתי היררכי, עם לודוויג בלקוב, אחד מהתעשיינים המובילים בגרמניה. בעצה אחת עם שר ההגנה לשעבר פרנץ יוזף שטראוס, חבר ותיק ומושבע של מדינת ישראל, דאג בלקוב לספק לישראלים מידע על מדעני הטילים הגרמנים במצרים, והציע להם עבודה בחברות שלו בכדי למשוך אותם חזרה מארץ הנילוס. בסופו של דבר, התגלו ההצעות המפתות של בלקוב כיעילות הרבה יותר ממבצעי החטיפה, ההתנקשות והאיומים של איסר הראל ב-1962 וב-1963. בהקשר זה, מעניין גם לראות כיצד התנהלה מערכת היחסים בין המוסד לבין בלקוב. הקשר הראשוני איתו נוצר באמצעות קצין משטרה בכיר ש"הושאל" למוסד. הלה היה ייקה מבוגר ומשכיל, שהיה מיומן במשא ומתן עם גרמנים ממעמד חברתי גבוה. לאחר יצירת הקשר הראשוני, הוזמן בלקוב לטיול מפנק בישראל, בתקופה שבה גרמנים מעטים יחסים הורשו להיכנס לארץ הקודש. לכאורה הגיע לשיחות עסקים, אבל למעשה סייר בארץ לאורכה ולרוחבה ביחד עם בכיר במוסד, שניהל איתו שיחות עמוקות על פילוסופיה, היסטוריה ופוליטיקה בינלאומית. בלקוב לא קיבל כסף מהביון הישראלי. הוא סייע מרצונו הטוב, כפי שמסייעים לחבר ולבעל ברית. קשה להאמין גם שגיוס רגיל, באמצעות כסף, היה עובד עם אדם כל כך עשיר ועוצמתי, ממעמד חברתי כל כך גבוה. נסיונות כאלו היו נתפסים בעיניו כהשפלה גרידא.

הוזמן לביקור בישראל – לודוויג בלקוב, פורטרט מאת גונטר ריטנר, CC-BY-SA 3.0

קשר שוויוני בין שירותי ביון ובין מקורות הרבה יותר נפוץ מכפי שנדמה לנו, אולם חוקרים של הריגול נוטים משום מה להתעלם ממנו. תוכלו לקרוא בספרים רבים, למשל, שמחמוד עבאס (אבו מאזן) היה סוכן KGB, או שהמלך חוסיין היה סוכן CIA. אמת, מלך ירדן קיבל כסף מה-CIA, ויתכן גם שמחמוד עבאס קיבל תשורות מה-KGB (לי אין מידע על זה). בכל מקרה, המעמד של האישים הללו היה רם כל כך, עד שאי אפשר לדבר על קשר תלות בינם לבין שירותי הביון שעמדו איתם במגע. אפשר לנתח באופן דומה גם את המגעים של רוברט איימס, קצין האיסוף האגדי של ה-CIA, עם בכירים באש"ף, ובראשם עלי חסן סלאמה, הנסיך האדום. מדובר, למעשה, בערוץ מגעים חשאי בין כוחות פוליטיים שונים, ארה"ב ואש"ף, או בברית פוליטית חשאית, יותר מאשר ביחסי סוכן-מפעיל. נראה שכאשר מנתחים את הקשר בין ארגון ביון ומקורותיו, יש להקדיש תשומת לב יותר רבה להיררכיה, ליחסי הכוח ולתלות ביניהם, ולבדוק את מידת הסימטריה או חוסר הסימטריה שבתוכם. השאלה, האם המקור הוא סוכן או בעל ברית, עשויה להשפיע על אופי המידע שהוא נותן, הערכתו של המידע, התמורה שהוא מקבל מהמקור, ובעיקר, האופן שבו הם מתמרנים זה את זה.

%d בלוגרים אהבו את זה: