קטגוריה: ינשוף צבאי-אסטרטגי

הסמוראי המחדש: רעיונותיו המהפכניים של מיאמוטו מוסאשי

מיאמוטו מוסאשי, מגדולי אמני הלחימה היפנים בעת החדשה המוקדמת, היה אחד מהתיאורטיקנים המעניינים והחדשניים ביותר של הלחימה ביפן המסורתית. גיא רנן, שתרגם מיפנית קלאסית את יצירתו הגדולה, ספר חמש הטבעות, טוען בטור אורח לינשוף כי מוסאשי גילה עצמאות מחשבתית נדירה בחברה מסורתית, והפיק תובנות שערכן גדול גם בימינו אלה.

Miyamoto Musashi-Portrait-Edo-period.png
מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645)

מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645) היה סמוראי ואוֹמן לחימה בחרב מהמעלה הראשונה, ונחשב אולי לגדול לוחמי החרב במסורת היפנית. במהלך חייו ערך יותר משישים דו-קרבות ולא הפסיד אף לא באחד. הוא גם השתתף בשלוש ממערכות המלחמה הגדולות של תקופתו (קרב סקיגהרה ב-1600, המערכה על טירת אוסקה ב-1615, ודיכוי מרד שימאברה ב-1638). מוסאשי הפך ברבות השנים לגיבור תרבות יפני – נכתבו על אודותיו ביפן עשרות מחזות, ספרים וספרי מָאנגָה (קומיקס יפני), והופקו אין ספור סדרות טלוויזיה וסרטים המספרים על מהלך חייו.

בערוב ימיו התבודד במערה בשטחו של מקדש זן, לא הרחק מהעיר קוּמָמוֹטוּ אשר באי קיוּשוּ. במערה זו העלה על הכתב את תורתו, שהתגבשה במהלך שנים של לחימה ובעזרת תובנות שהגיע אליהן בשנים מאוחרות יותר. זהו ספר חמש הטבעות. הספר נכתב כדי לשמש חומר עזר לתלמידי דרך הלחימה של מוסאשי, חיבור המתמצת את עיקרי התאוריה והפרקטיקה של שיטתו, אך יש בספר הרבה יותר. הספר מציג את תפיסת החיים של מוסאשי כלוחם וכסמוראי, את דרך מבטו על העולם ועל מקומו של האדם בו.

הספר זכה לפופולריות רבה גם במערב. הוא תורגם לשפות רבות ושווק כספר המפתח להבנת סוד הכוח היפני וכמדריך לאסטרטגיה העסקית של חברות יפניות. הספר ידוע כמובן ביפן ורבים קוראים אותו. גם שם הוא ממשיך לצאת עד ימינו במהדורות שונות, בתרגום ליפנית מודרנית ובצרוף פרשנויות חדשות; כמעט תמיד הוא נתפס כמקור השראה והכוונה לבניית אופי חזק, הנותן כלים לחיים מלאים תוך הגעה למיצוי היכולות האישיות. על אף שהספר הוא יציר של תקופה ותרבות כה שונים משלנו, יש בו נקודות מבט מרתקות כמו גם עקרונות מעשיים הניתנים ליישום בחיים המודרניים.

מוסאשי יוצא דופן בנוף היפני של תקופתו. חשיבתו עצמאית ונון-קונפורמיסטית, הוא אינו מושפע ממסורות, מנהגים ותכתיבים חברתיים. מאפיינים אלה ניכרים לא רק בכתיבתו, אלא גם באישיותו ובמהלך חייו. מוסאשי נשאר כל חייו עצמאי – רוֹנִין, סמוראי ללא אדון, ללא מחויבות רשמית אך גם ללא התמיכה והביטחון שבהשתייכות. המאמר הקצר הזה יציין מספר מאפיינים של חשיבה כמו-מודרנית, מאפיינים הזרים לחשיבה היפנית המסורתית, המופיעים באופן בולט במשנתו.

האינדיבידואליזם של מוסאשי נוכח מאוד בספר חמש הטבעות. הוא כותב בשפה מקורית משלו. בתקופתו, כחלק מהמחשבה הקונפוציאנית שדגלה בהסתמכות על חכמת העבר, היה נהוג לבסס טיעונים ודעות על טקסטים קנוניים קדומים או 'אמיתות' מושרשות ומקובלות. בניגוד למקובל, כפי שהוא מעיד בעצמו בהקדמה לספר, הוא אינו נשען כלל על מושגים ורעיונות בודהיסטיים או קונפוציאניים שרווחו באותה תקופה, ואף לא נעזר בחיבורים צבאיים או אסטרטגיים קודמים. גם כשהוא שואל מושגים קיימים הוא יוצק בהם תוכן אחר, שונה מן המקובל. מחשבתו עצמאית לגמרי ומבוססת רק על ניסיונו ותובנותיו האישיים.

מוסאשי הוא ריאליסט גדול, שאינו מתייחס לתפיסות ומושגים מטאפיזיים, רוחניים או דתיים, ולא משתמש בהם כשהוא פורשׂ את משנתו. הוא אינו מדבר על התגלות או מפגש עם ישות עליונה כזו או אחרת שהעניקה לו את סודות הלחימה – דבר שהיה נפוץ ביותר בקרב מייסדי שיטות לחימה ביפן המסורתית. הוא גם אינו עוסק בכוחות מיוחדים המגיעים מתוך תרגול רוחני כלשהו. זאת אף על פי שתפיסות כאלו היו נפוצות בטקסטים על אומנויות לחימה אז, ובמידה רבה גם היום. כפי שמשנתו מַכתיבה, הוא תמיד נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, ונותן מקום אך ורק למה שעבר את המסננת האכזרית של לחימה לחיים ולמוות.

הוא בולט כנון-קונפורמיסט בתוך התרבות היפנית של תקופתו. אחדים מרעיונותיו מהפכניים, וקוראים תיגר על המסורת והמוסכמות הנהוגות ביפן, שאז כמו היום היו בעלות השפעה חברתית חזקה ביותר. בין התפיסות הייחודיות לו ניתן לציין את גישתו להוראה, שדוגלת בהתאמת החומר והקצב לכל תלמיד ותלמיד לפי יכולתו. הוא התנער ממסורות של "ידע סודי" וחומר מתקדם ואפוף מסתורין הנמסר רק למתי מעט, ובכך למעשה צידד בשיתוף ידע והפצתו. הוא גם אינו מהסס למתוח ביקורת על מוסכמות נהוגות בעולם אומנויות הלחימה, וכן תפיסתו סותרת לעיתים את מהותו של אתוס מעמד הסמוראים. עקרון ההקרבה העצמית לפיו הסמוראי לא יהסס להקריב את חייו לטובת אדונו, המשימה או חובתו, אינו מקובל על מוסאשי שאומר שעל הסמוראי להילחם כדי לנצח תמיד וכדי להישאר בחיים.

אא

נקודה חריגה נוספת במחשבה היפנית של התקופה, וחשובה ביותר במשנתו, היא תפיסת ההסתמכות העצמית שלו. לפי גישתו, גם בתוך מציאות שבה כל אחד הינו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי שבו הוא חי, בסופו של דבר גורלו של אדם בידיו. קארמה או גורל מוכתב מלמעלה אינם קיימים, על האדם ללכת בדרכו שלו ולא להסתמך על אחרים או על המסורת. גם אין להסתמך על בודהא או על האלים, או כפי שכתב: יש לכבד אותם אך לא לבקש מהם דבר.

בעולם בעל הירארכיה קפדנית בו מסורות ומנהגים נוקשים, יחד עם מוסכמות חברתיות ואמונות עתיקות הכתיבו את מסלול חייהם של רוב האנשים, מוסאשי חשב וחי אחרת. מלבד אינדיבידואליזם, מקוריות, יצירתיות, ושיתוף ידע, ישנם עקרונות 'מודרניים' נוספים המופיעים בכתיבתו של מוסאשי שוב ושוב:

השכלה: הוא גרס שיש לרכוש ידע ומיומנויות מגוונות (ואכן מוסאשי היה בין השאר גם צייר מחונן, מעצב גנים, מתכנן ערים ואסטרטג צבאי) שיעזרו להבנה טובה יותר של המציאות.

אנליזה: איסוף נתונים וניתוח. הוא כותב רבות על החשיבות של השימוש הנכון בידע, בחושים ובאינטואיציה כדי לאבחן לעומק את היריב, את הסיטואציה ואת הסביבה. רק מתוך הניתוח הכולל הזה של מצב העניינים והבנה נכונה של הנסיבות, ראיה נכוחה של המציאות, לטוב ולרע, ניתן לקבל החלטה על דרכי פעולה.

תועלתנות:  זהו הקו המנחה בחשיבתו. אסור ללכת שבי אחר הטיות חשיבה או רגש כאלו ואחרות, יש להשתמש אך ורק במה שמועיל ולזנוח את מה שאינו. רק מה שמקדם לעבר הניצחון (או כל מטרה אחרת) ראוי שנעשה בו שימוש.

מצוינות: על הלוחם להתאמן ולתרגל עצמו ללא הרף. יש לשאוף תמיד להשתפר ולהתעלות, להיות הטוב ביותר בכל דבר שתעשה. ההתקדמות יכולה להיות איטית אך היא תמיד שם. ערך זה מתומצת יפה באחד המשפטים בספר: "היום אנצח את עצמי של אתמול".

גמישות מחשבתית: מוסאשי מדבר רבות על הסכנה שבתלות, תלות בהרגלים, בכלים או באנשים. על הצורך להתאים את דרכי הפעולה והאמצעים למצב, כל פעם מחדש. על הצורך לשנות תכניות בהתאם למציאות, ועל החיסרון במחשבה 'מרובעת' ומקובעת.

אחריות: מוסאשי כתב כי אין לצפות לעזרה מאחרים אלא לסמוך על עצמך בלבד. אדם, באמצעות משמעת עצמית, פיתוח יכולותיו על ידי תרגול בלתי פוסק, וראִייה נכוחה של המציאות, יכול לשפר עצמו, להתקדם ולהגיע אל מטרותיו. צדו האחר של מטבע זה הוא ההבנה שאין להאשים אחרים, או לתלות את הכישלונות בַּסביבה, במזל או בכוח עליון. מה שהאדם עושה הוא באחריותו הבלעדית.

דמותו של מוסאשי מצטיירת לרוב כדמות של לוחם אומן, עשוי ללא חת שאין שני לו בלחימה בחרב. פחות ידועה העובדה שהיה גם אומן ואיש אשכולות. מאמר זה נועד להטיל אור על פן נוסף ומרכזי באישיותו; היותו פורץ דרך, בעל חשיבה שונה, עצמאית ומקורית שהתנתקה מכבלי החברה, המסורת והחינוך היפנים המקובלים למעמדו ותקופתו. כפי שכתוב בספרו, הוא לא רק הטיף או לימד את דרכו של הלוחם, הוא היה לדרך, וגילם אותה בחייו וחשיבתו.

קורמורן – ציור מאת מיאמוטו מוסאשי

איך להשתמש במחוות רגשיות? מסאדאת עד עבאס

כדי להשיג פריצות דרך פוליטיות, אין די באסטרטגיה רציונלית: חובה לדעת להשפיע על הרגשות של מי שעומד מולך. בעיתוי הנכון, מחווה רגשית מחושבת היטב יכולה לשבור קירות ולמוסס סלעים. ינשוף אסטרטגי על שימוש נכון ברגשות, מאנוואר סאדאת ועד מנסור עבאס.

מנסור עבאס חותם על ההסכם הקואליציוני. קרדיט: מפלגת רע"מ.

בסרט בדיוני על חייו של אברהם לינקולן, סיפר הנשיא האמריקאי הגדול על עברו כממפה שטחי פרא. ארץ השממה, אמר, מלאה במעקשים רבים: ביצות, מתלולים בוגדניים, יערות, הרים, מדבריות. הסייר שרוצה לצלוח את כל אלו חייב לדעת לאלתר דרכי קיצור, לפרוץ נתיבים, לעקוף ולנוע בניגוד למתוכנן. אם ידבק בתוכנית נוקשה שנקבעה מראש – אחת דינו להיכשל. אך בו בזמן, עליו להביט שוב ושוב במצפן שלו ולחקוק בתודעתו את הכיוון הכללי של התנועה, לבל ישכח לאן עליו להגיע. אכן, אפשר להגדיר את אמנות האסטרטגיה כשילוב בין כיוון ברור וקוהרנטי (מה אני רוצה להשיג), לבין אלתור מתמיד בכל הנוגע לדרך ולאמצעים (כיצד לעקוף מכשולים ולהשתמש באופן מיומן במשאבים שיש ברשותי). מבחינה זו, אחד האסטרטגים הגדולים במזרח התיכון היה ללא ספק נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת. זה ידע תמיד להיכן הוא רוצה להגיע – מיצובה של מצרים כמוקד כוח עצמאי, השבת כבודה והחזרת השטחים שנלקחו ממנה – אך אלתר בנוגע לאמצעים: גירוש היועצים הסובייטים, מעבר לגוש המערבי, מתקפת פתע על ישראל, ופריצה למשא ומתן ושלום, ראשון מסוגו, עם המדינה היהודית. יהיה זה מוגזם לומר שסאדאת תכנן את כל הצעדים הללו מראש כרשימה סדורה; חלק מהם היו ללא ספק אלתורים שנבעו מצרכי השעה. אולם בכל נקודה, חישב סאדאת כיצד כל צעד מדיניות ישרת את המטרה הגדולה שלו, וכלכל את מהלכיו בהתאם בלי להיכנע להפרעות, התנגדויות והסחות דעת.

אולם ניתוח רציונלי של מהלכי סאדאת, כפי שעשינו לעיל, משקף רק חלק מהפאזל האסטרטגי שלו. למעשה, מרכיב חיוני, שבלעדיו כל השיקולים והחישובים הרציונליים לא היו עובדים, הוא שימוש מרשים של הנשיא המצרי באמנות שמכונה לעיתים "תיאטרון פוליטי": מחוות סמליות מתוכננות היטב, שנועדו לנהל את רגשות הקהל, למוסס התנגדויות ובכך לכוון את אלו שעומדים מולו לכיוון הרצוי. כך, למשל, הבין שמצרים זקוקה לניצחון סמלי, השבת כבודה במלחמה, בכדי להכין את הציבור והאליטות המצריות לשלום עם ישראל. ובאותה מידה, פיצח את די אן איי הפסיכולוגיה הישראלית – החרדה המתמדת של המדינה היהודית לקיומה – והצליח למוסס את הפחדים הללו באמצעות ביקורו המתוקשר בירושלים. בלי הדרמה של ביקור סאדאת, שהראתה לציבור הישראלי, משמאל ומימין, שהאויב הגדול של אתמול מוכן לא רק להכיר בזכויותיו אלא גם לדבר עמו כשווה אל שווים, סביר שממשלת בגין לא היתה מוכנה לוותר על כל סיני. כמובן, בכדי לנהל רגשות לא מספיק לבצע מחוות סמליות, אלא לדעת לבצע אותן בעיתוי הנכון ובאופן שימקסם את האפקט התקשורתי שלהן. אם סאדאת, למשל, היה מבקר בישראל אבל אומר שוב ושוב לתקשורת שנגרר לביקור בעל כורחו, היה מתמקח בקולניות על פרטי טקס שוליים שנועדו לבטא הכרה חלקית בלבד במדינה היהודית, או מסרב לבקר באתרים סמליים כיד ושם, האפקט הרגשי של הביקור היה נפגע ככל הנראה באופן משמעותי.

הסיפור אינו מוגבל לסאדאת בלבד. ככלל, ניתן לטעון שמחוות רגשיות וסמליות מתוכננות היטב הן חלק חשוב מאד מכל אסטרטגיה מדינית או משא ומתן. אולם למרבה הצער, מעט מאד מדינאים מבינים את חשיבותן, ומעטים אף יותר יודעים להשתמש בהן כראוי. תשוו את הרצון הטוב שנוצר בישראל, למשל, במהלך ביקור המלך חוסיין אצל משפחות הנרצחות לאחר הפיגוע בנהריים, לעוינות שנוצרה עקב חמיצותם של מנהיגים ערבים כחאפז אל אסד, יאסר ערפאת ואפילו חוסני מובארכ. אסד ביקש מהישראלים, בסופו של דבר, בדיוק את מה שקיבל סאדאת. אם היה מיומן כמו הנשיא המצרי בפריטה על רגשותיו של הציבור הישראלי, יתכן מאד שהיה מקבל את מבוקשו. במקום זאת שידרו הוא ושר החוץ שלו עוינות, חמיצות וחשבונאות קטנונית (א-שרע זעם אפילו שצילמו אותו ואת ברק ביחד בחדר כושר במהלך המו"מ), והתוצאות היו כושלות בהתאם. מנגד, אהוד ברק היה פוליטיקאי כל כך גרוע, בדיוק מפני שלא הבין את חשיבותם של כבוד, רגשות וסמליות, והשפיל את שותפיו הפוליטיים הישראלים ובני שיחו הערבים למו"מ שוב ושוב. חשוב להדגיש: אני לא מנסה לטעון שמחוות סמליות יכולות לחולל ניסים, לגשר על פערים מהותיים או על אינטרסים שסותרים זה את זה. המו"מ בין ישראל לפלסטינים, למשל, נכשל בשל סיבות עמוקות בהרבה מחמיצותם ההדדית של ברק ושל ערפאת. אבל אם האסטרטגיה נכונה, הצדדים בשלים להסכם, המחלוקות ניתנות לגישור ומה שמונע את הצעד הסופי הוא חששות הדדיים, אי אמון וחוסר ביטחון, אזי מחווה סמלית מחושבת היטב יכולה לסגור את הפער.

דוגמא מובהקת לכך, הפעם מימינו אנו, היא כניסתה המפתיעה של רע"מ בראשות מנסור עבאס לקואליציה, צעד שהביא (ועוד עתיד להביא) הישגים חסרי תקדים לפוליטיקה הערבית ולציבור הערבי בישראל. כמו סאדאת, גם עבאס הצטייד באסטרטגיה רציונלית להפליא, מחושבת וארוכת טווח, תוכנית הדרגתית שנועדה לפרוץ את הטאבו המקודש לכאורה שמנע ממפלגות ערביות להיכנס לקואליציה ישראלית. כתבתי על האסטרטגיה הזאת ביתר פירוט כאן. אולם חשוב להדגיש שכל מהלכי השחמט הנועזים של עבאס – הפרישה מהרשימה המשותפת, זיהוי המשבר הקואליציוני בישראל, ניצול מצוקתו של נתניהו כדי לקבל "הכשר", ואז שימוש באותו הכשר בכדי לכרות ברית עם יריבי נתניהו – כל אלו לא היו עובדים אלמלא השתמש יו"ר רע"ם בשורה של מחוות סמליות ורגשיות שנועדו לדבר ללבו של הציבור היהודי. אם ננתח את המחוות הללו, נראה עלייה איטית ומתמדת בווליום. ראשית כל הנאום בנצרת, עם דגלי התנועה האסלאמית, שבו התנער מטרור ומאלימות פוליטית; לאחר מכן הנאום בכנסת, עם דגלי ישראל, שבו דיבר שוב על רצונו בשותפות; הביקור בבית הכנסת השרוף במבצע שומר החומות, גינוי פיגועים אפילו כנגד מתנחלים, בניגוד מוחלט לטאבו השורר בחברה הערבית, ולבסוף – הכרה בישראל כמדינה יהודית. כל מחווה בפני עצמה היתה דרמטית מספיק בכדי ליצור קשב בציבור היהודי, אך מתונה מספיק בכדי לא לקרוע את החבל שמחבר בין עבאס לבין הציבור הערבי השמרני והממסד החשדן של התנועה האסלאמית. עבאס עבד בשיטת "1,2,3 ניסיון". בכל פעם שהצליח להתגבר על ההתנגדות בציבור הערבי לאחת המחוות, הגביר מעט את הווליום בכדי לשמר את המומנטום בציבור היהודי. כל זאת תוך כדי ניצול הזדמנויות, הימנעות מטעויות, שיווק של הישגים לציבור הערבי פנימה, ונכונות אמיצה להתגבר על התנגדות פנימית קשה ולעיתים אף אלימה. יש לדרכו של עבאס מתנגדים רבים ומרים, הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי, אולם אפילו הם חייבים להודות שתוכניתו הרציונלית לבדה, ללא הממד הרגשי, ככל הנראה לא היתה משיגה את מטרתה. מנסור עבאס, במידה רבה, הוא אנואר סאדאת של הציבור הערבי בישראל.

טקטיקה נכונה של ניהול רגשות יכולה לעזור לא רק להשיג פריצות דרך היסטוריות, אלא גם לשמש צדדים מסוכסכים שעדיין אינם יכולים לסגור את הפערים ביניהם לשם מניעת הידרדרות, קצירת הישגים חלקיים או הכנת הקרקע למהלכים גדולים יותר. גל ברגר, כתב הפלסטינים של כאן 11, אמר בצדק בראיון לפודקאסט עוד יום כי המחווה של גנץ, להזמין את אבו מאזן לביתו הפרטי בראש העין, עוררה התלהבות חריגה בהנהגה הפלסטינית, וסייעה במידת מה לאסטרטגית "צמצום הסכסוך" שגנץ מנסה לקדם. ומי ששואל מה הפלסטינים יכולים לעשות כדי לצאת מהמבוי הסתום, להתחיל לשפר עמדות מול ישראל ולסלול את הדרך לשינוי פוליטי במדינה היהודית, צריך לחשוב לא רק על אסטרטגיה רציונלית אלא גם על מחוות רגשיות. מבחינה זו מחמוד עבאס יכול ללמוד הרבה מאד ממנסור עבאס. מה יהיה, למשל, אם הנשיא הפלסטיני יודיע שהוא מעוניין לנאום בכנסת ולהכיר באופן רשמי בישראל כמדינה יהודית? בעיתוי נכון, לאחר הכנות מדוקדקות ובליווי צעדים מעשיים מתאימים בשטח, צעד כזה יכול לחולל שינוי משמעותי, אם לא דרמטי, ביחסו של הציבור הישראלי לסוגיה הפלסטינית.

ולבסוף, כדי לא להשאיר את הפוסט הזה ברמה התיאורטית בלבד, להלן מדריך הינשוף למחוות רגשיות ברמה הדיפלומטית והפוליטית:

  1. בחר עיתוי נכון. ההשפעה של מחווה רגשית עשויה להיות עוצמתית, אולם תמיד תהיה מוגבלת בזמן. יש לבצע אותה בעיתוי שבו דעתו של הצד השני אינה מוסחת, ובהתאמה למהלכים אסטרטגיים ממשיים על הקרקע. עדיף לבצע מחוות כאלו כאשר יש כבר חפיפה מסויימת בין האינטרסים שלך לאלו של היריב – כך השפעתן תהיה מקסימלית.
  2. למד את היריב: אלו מחוות רגשיות ישפיעו עליו יותר מאחרות? מה הנקודות הרגישות שלו? האם הוא מחפש כבוד, התחשבות דתית, הבנה לליבו, הכרה בעוול שנעשה בעבר, ערובות לבטחונו, הכרה בסמליו? כל אחת מהנקודות הללו תגזור מחוות שונות.
  3. גם למחוות רגשיות יש ווליום. בחר מחוות מתונות יותר בכדי להשיג הישגים טקטיים, ושמור את המחוות הדרמטיות ביותר להזדמנויות אסטרטגיות.
  4. הימנע מצעדים שיעימו על המחווה האסטרטגית ויבטלו את ערכה, ובעיקר מ"דיבור כפול". זו היתה אחת מטעויותיו הגדולות ביותר של יאסר ערפאת. אם סאדאת היה מתראיין לעיתון ערבי ואומר שההכרה בישראל היא צעד זמני בדרך להשמדתה, ככל הנראה ביקורו בירושלים לא היה מתקיים, ואם כן – היה יעיל הרבה פחות.
  5. יש מנהיגים שנוקטים בטקטיקה של דיבור כפול בכדי לרכך את ההתנגדות בצד שלהם למחווה כלפי היריב. זו טעות. כפי שכתבתי בסעיף 4, דיבור כפול יפחית את הערך של המחווה. כדי להתגבר על התנגדויות תמיד דאג לאבטח את העורף שלך על ידי הכנת השטח מראש. כשאתה מדבר לציבור שלך בשפה שלו אתה יכול לתת דגשים ייחודיים (למשל להסביר כיצד המחווה תשרת את האינטרסים שלו) אך אל תאמר דבר שיסתור את המחווה. אם אין לך אומץ להתגבר על התנגדות, ממילא המחוות שלך יהיו חסרות כל ערך.
  6. במלחמה, אסטרטג טוב מתכנן את הקרבות שלו כך שכל אחד מהם יתרום באופן הדרגתי להשגתה של מטרה ארוכת טווח. כך גם בעולם המחוות הרגשיות. התאם את המחוות שלך זו לזו בהתאם למצב בשטח, נצל הזדמנויות וכמו מנסור עבאס – הגבר את הווליום בהדרגה תוך מבט מתמיד לתגובה בשני הצדדים.
  7. שכור את הינשוף כיועץ פוליטי בשכר מפולפל 🙂

יציאת מצרים במהופך: מבט חדש על מלחמת סיני

בספרו, יציאת מצרים במהופך, פורש יגיל הנקין תמונה מקורית, מפורטת ומשכנעת של מלחמת סיני – המערכה של ישראל, צרפת ובריטניה נגד מצרים הנאצריסטית. מהספר המצויין הזה אנחנו לומדים על הקשיים שבמלחמות קואליציה, ההשפעה של פעולות צבאיות על התקשורת הבינלאומית, וגם על טבעו החמקמק והבוגדני של הניצחון במציאות ובתעמולה.

באוקטובר 1956, ערב המשא והמתן הקדחתני שקדם למלחמת סיני, התרחשה תאונה מביכה שנשמרה בסוד כמוס. ישראל ניהלה מגעים חשאיים עם צרפת ובריטניה, בניסיון למגר יחדיו את האיום של משטר נאצר העוין במצרים. לכל אחת מהמדינות היו אינטרסים אחרים: צרפת רצתה לשים קץ לתמיכה המצרית במורדים באלג'יריה, בריטניה זעמה על הלאמת תעלת סואץ, וישראל רצתה למגר את התקפות המחבלים מגבול מצרים ולהכות בצבאו של נאצר בטרם יוכל להתעצם ולהטמיע בתוכו נשק סובייטי חדש ומסוכן. באחד ממסעות המו"מ, טסה המשלחת הישראלית לפריז בתוך מפציץ צבאי בכדי לשמור על סודיות. שר התחבורה, משה כרמל, שנע בלילה במטוס החשוך, דרך בטעות על פתח הפצצות שלא נסגר היטב, וכמעט צנח למותו. הצוות הצליח להחזיק אותו רק בקושי, לא בלי ששבר את צלעותיו. מקרה ביש המזל הזה היה סמלי: הוא יבשר כמה וכמה תקלות, טעויות ואי הבנות שיתרחשו במלחמת סיני (או מבצע קדש), אחת מהמלחמות המוקדמות והנשכחות יחסית של מדינת ישראל.

בספרו, יציאת מצרים במהופך: מלחמת סיני ב-1956 והסדר העולמי החדש במזרח התיכון, פורש יגיל הנקין, היסטוריון צבאי מהמכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, את ההיסטוריה של המערכה המרתקת הזאת במיומנות שאין שני לה. במהלך פרקי הספר, ותוך שימוש במגוון רחב של מקורות ראשוניים מכל הצדדים, הוא מנתח את הרקע ההיסטורי של המערכה, המו"מ בין אנגליה, צרפת וישראל שקדם לה, וכמובן – הלחימה עצמה ותוצאותיה. ספרו הוא ראשית כל היסטוריה צבאית מהסוג הטוב ביותר: קריא, זורם, מבוסס ומעמיק, ויכול בקלות לשמש כמבוא מצויין לכל מי שרוצה להכיר את מלחמת קדש. הספר מפריך מספר מיתוסים עקשניים הנפוצים במחקר. בין היתר, מראה הנקין כי העוינות הפעילה של מצרים לישראל לא נבעה ממלחמת סיני אלא קדמה לה, כי נצחונה של ישראל היה רחוק מאד מלהיות מובטח, ושהמערכה סיכלה בסבירות מסויימת כוונה מצרית עתידית לתקוף את ישראל. אותי, אישית, הפתיע ללמוד שהנשיא אייזנהאואר ומזכיר המדינה שלו, דאלס, התחרטו לימים על כך שאילצו את ישראל לסגת מסיני. זאת ועוד: מהספר עולות כמה תובנות מעניינות, רחבות יותר, ששווה להזכיר כאן.

יציאת מצרים במהופך: טנקים ישראלים מתקדמים בסיני. קרדיט: משרד החוץ הישראלי

ראשית כל, ספרו של הנקין מדגים את הקושי הטמון בלוחמת קואליציה. בכל פעם שכוחות שונים משתפים פעולה, יש להם גם אינטרסים מנוגדים, חיכוכים ובעיות בתיאום. ישראל ניצלה זאת היטב כאשר עמדה מול קואליציה ערבית מסוכסכת ב-1948, והצליחה להביס את יריביה בנפרד בטרם סגרו עליה. במלחמת סיני, לעומת זאת, המצרים היו אלו שהרוויחו מהפילוג, המתחים והחשדות שבין יריביהם הישראלים, הבריטים והצרפתים. לפי הנקין, צרפת היתה זו שדחפה את ישראל ללחימה. באותם שנים, פריז היתה בעלת בריתה העיקרית של ירושלים. היא מכרה לה נשק חדיש, חלקה עמה מודיעין וסייעה לה לבנות תוכנית גרעין. הישראלים, שהיססו בהתחלה, הגיעו למסקנה ש"אם הצרפתים רוצים את המלחמה שלהם, הם יקבלו את המלחמה שלהם." היחסים בין בריטניה לישראל היו מתוחים בהרבה. שמונה שנים לאחר סיום המנדט הבריטי ועצמאותה של המדינה היהודית, לונדון וירושלים חשדו זו בזו וזרם ביניהן שפע של דם רע. הבריטים כלל לא הסכימו בהתחלה להשתתפות ישראלית במלחמה, והיתה דרושה מנה גדושה של לחץ צרפתי בכדי לשכנע אותם לעשות כן.

התירוץ של הצדדים למלחמת סיני היה "שמירה על השלום". לפי התוכנית, ישראל היתה אמורה להתקיף את מצרים, כביכול בכדי לשים קץ להסתננות ה"פדאיין" משטחה. לאחר מכן, בריטניה וצרפת יעמידו אולטימטום לשני הצדדים להפסיק את הלחימה על מנת "לשמור על חופש השיט בתעלת סואץ". ישראל תתקרב די הצורך לתעלת סואץ, תעצור, ותיתן לבעלי בריתה להשלים את העבודה. אולם ההסדר הזה עמד, מראש, על כרעי תרנגולת. על מנת להעמיד פנים שאין להן קשר להתקפה הישראלית, בריטניה וצרפת עיכבו את פתיחת המבצע שלהן (מבצע מוסקטר) ב-12 שעות, וסירבו להצעה ישראלית לכבוש את הצד המזרחי של התעלה בכדי לתמוך באגף של כוחותיהן. קשיי התיאום הללו שיבשו את המאמץ הצבאי המשותף נגד מצרים.

מפת המלחמה. קרדיט: ויקיפדיה קומונס. אחת הבעיות היחידות בספרו של הנקין היא מחסור במפות.

התובנה השנייה, ובכך מלחמת סיני מבשרת את המאבקים התקשורתיים של היום, קשורה בהשפעה של כל פעולה צבאית על מפת התקשורת הבינלאומית ובכך גם על מאזן הכוחות הבינלאומי. בריטניה וצרפת הבינו, אם כי בקושי ובחירוק שיניים, שהעולם השתנה, והאימפריות האירופיות הותיקות אינן מסוגלות לשחק בו כרצונן. לאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות הכתיבו במידה רבה את כללי המשחק. להוותם של הבריטים והצרפתים, שתי מעצמות העל נאבקו באותה העת על ליבה של מצרים, והיה סביר שיתנגדו למלחמה. מכאן ההחלטה להימנע מכל פעולה צבאית אסטרטגית, כמו למשל התקפה על מתקני תשתית, פן תפריך את התירוץ השקרי של "מבצע לשמירה על השלום". הכישלון של בריטניה וצרפת לנצל את ההצלחה הצבאית הישראלית לטובתן נבע, באופן ישיר, מהצורך הפוליטי להעמיד פנים שלא מדובר ב"התקפה" או ב"מלחמה".

נקודה חשובה שלישית היא הפחד של הצדדים הלוחמים מקרבות עירוניים. כעשור לאחר מכן, בשלהי מלחמת ששת הימים, דיבר המרגל הישראלי הכלוא וולפגנג לוץ עם אסיר מצרי שחלק עמו את ספסל בית הסוהר. האסיר הביע חשש שישראל תתקדם דרומה ותכבוש את קהיר, אך לוץ הרגיע אותו. המדינה היהודית, אמר, לעולם לא תסתבך בקרבות מבית לבית, מרחוב לרחוב, בתוך כרך ערבי שאוכלוסייתו דאז היתה גדולה מזו של ישראל כולה. ואם תצליח לכבוש את העיר, כיצד תפנה כוחות לשלוט בה ומשאבים בכדי להאכיל אותה? גם במלחמת סיני, כפי שמראה הנקין, הצדדים פחדו מאד מלוחמה עירונית בערים כמו קהיר או אלכסנדריה, והחליטו להימנע ממנה. בשולי הדברים ייאמר, שמאז מערכות ברלין ומנילה בסוף מלחמת העולם השנייה לא היו קרבות עירוניים בקנה מידה גדול בערים של מיליוני תושבים, אלא רק של מאות אלפים (גרוזני או פאלוג'ה) או עשרות אלפים (ג'נין), ואף אחד לא יכול לדמיין אפילו כיצד תיראה מלחמה מודרנית במגלופוליס של מיליונים רבים כמו טוקיו, בייג'ינג או טהראן.

Tanks Destroyed Sinai.jpg
רכב מצרי הרוס במלחמת סיני. Credit: U.S. Army Heritage and Education Center,.

כאן, ראוי להוסיף גם שמלחמת סיני, כפי שהיא משתקפת מספרו של הנקין, מלמדת אותנו משהו על טבעו ההפכפך של הניצחון במציאות ובתעמולה. ישראל, כביכול, יצאה מושפלת מהמלחמה, לאחר שארצות הברית גזלה ממנה את הישגיה הטריטוריאליים ואילצה אותה לסגת מעזה וסיני. עם זאת, היא מיגרה את תופעת הפדאיין מהגבול המצרי וקנתה לעצמה עשור של שקט בו הצליח צה"ל לבנות את עצמו מחדש כצבא משוריין ומודרני. כפי שהנקין כותב, הרמטכ"ל דיין דרש לבקר ולבחון כל צעד ומבצע של ישראל במלחמה, כדי לבדוק מה אפשר לתקן ולשפר, לקחים שהיו המנוע לסדרת תוכניות ("בני יעקב", "חשמונאים", "בני אור") ששדרגו את צה"ל משמעותית לקראת מלחמת ששת הימים.

מצרים, כביכול, יצאה מורווחת מהמלחמה למרות כישלונה הצבאי. נסיגתה של ישראל מסיני עיצבה נראטיב מצרי וערבי שבו נאצר התמודד לבדו מול מלוא עוצמתן של שלוש אויבות, שתיים מהן מעצמות אמפריאליסטיות מעוררות אימה, ויכל להן. כתוצאה, גרף נשיא מצרים רווחים פוליטיים עצומים, הפך לגיבור של העולם הערבי ואף העמיק את שיתוף הפעולה שלו עם ברית המועצות. עם זאת, בניגוד למצב בצה"ל, הבעיות שהתגלו בצבא המצרי במלחמת סיני לא תוקנו אלא טואטאו מתחת לשטיח. דווקא הכרה בהפסד היתה אולי מאלצת את נאצר לערוך רפורמה משמעותית בצבאו, אולם אופוריית ה"ניצחון הערבי" סייעה לבעיות להחמיר באין טיפול. הן ישובו וירדפו את מצרים כעבור עשור, ויתרמו לתבוסתה המוחצת במלחמת ששת הימים.

הסיפור המצרי של המלחמה הפך את נאצר לגיבור – כאן בנאום המפורסם של ההכרזה על הלאמת תעלת סואץ, יולי 1956 (לפני המלחמה)

מכאן אולי, לדעתי, הלקח החשוב ביותר של מלחמת סיני: גם אם ניצחת במלחמה, נסה לבחון את התפקוד שלך כאילו הפסדת. אולי ניצחת לא בגלל אלא למרות מה שעשית, ובזכות מזל ונסיבות חיצוניות? אולי צעדים מסויימים שנקטת בהם היו מועילים והכריעו לטובת ניצחון, אך אחרים היו מזיקים ופשוט נבלעו בהצלחה הכללית? לעומת זאת, תדמית תעמולתית של ניצחון סוחף, כמו במקרה של מצרים או יפן במלחמה מול רוסיה ב-1905, עלולה לטפח אשלייה שהכל בסדר ולא צריך לתקן כלום, ובכך לנטוע את זרעי הכישלון הבא.

האם לטיוואן יש סיכוי להתמודד עם פלישה סינית?

מלחמה בין ארצות הברית לסין על גורלה של טייוואן יכולה להפוך לאסון בינלאומי בלתי נתפס. ובכל זאת, מה הסיכוי של טייוואן להגן על עצמה ולעכב את הענק הסיני עד שארצות הברית תתערב? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

הצי הסיני. קרדיט: China Images, depositphotos.com

אסונות מתרחשים לפעמים באופן בלתי צפוי.

מי מכם שהיה חי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה אולי היה קורא בעיתונים על מתח בין המעצמות, אבל במציאות היה רואה תיירים מסתובבים בכל אירופה, יחסי מסחר תוססים ורכבות חוצות מדי יום את הגבולות של גרמניה וצרפת. כשהוכרזה המלחמה, היו לא מעט תיירים ש"נתקעו" בצד הלא נכון של הגבול ושוחררו לארצם רק כעבור זמן. לפני מספר שנים, הודו וסין התכתשו בגבול טיבט ועמדו בסכנה ממשית של מלחמה. באותו הזמן, העיתונות ההודית היתה עסוקה בעיקר בדיווחים על בוליווד, קריקט ורכילות פוליטית. בתקופת ה"שלום הארוך" הבינלאומי שאנחנו נמצאים בו, מלחמות הפכו למשברים לוקאליים, שמורגשים אך בקושי באזורים אחרים בעולם. המציאות החיובית הזאת אפשרה לחוקרים כמו סטיבן פינקר, מחבר רב המכר The Better Angels of our Nature לקבוע שמספר ההרוגים במלחמות, באופן ממוצע, הולך ויורד, והעולם מתקדם לכיוון של שלום. הסיבה לכך, כמובן, היא שמאז מלחמת העולם השנייה לא היתה מלחמה בקנה מידה מלא בין מעצמות. אפילו אם נשים לרגע בצד את אפשרות השימוש בפצצות גרעין, התנגשות מהסוג הזה עלולה לגרום למיליוני הרוגים בכלי נשק מתקדמים שטרם הופעלו בקנה מידה גדול. די לומר שאיש אינו יודע כיצד תיראה לוחמה אורבנית במגה-ערים של מיליוני תושבים כדוגמא בייג'ינג, טוקיו או אפילו טאיפיי, פשוט כי מאז קרבות ברלין ומנילה במלחמת העולם השנייה אין כל דוגמאות היסטוריות למערכה עירונית בסדר גודל כזה. כל הדוגמאות שיש לנו הן מערים של מאות אלפים כמו גרוזני ופאלוג'ה, או עשרות אלפים כמו ג'נין.

איש אינו יודע מה צופן לנו העתיד, אבל בזמן האחרון, שמי המזרח הרחוק נצבעים באדום. ייתכן שהמשבר המתרקם בין ארצות הברית לסין במיצרי טייוואן יחלוף ללא ירייה, אולם כבר עתה ניתן לראות שהכוכבים מסתדרים באופן מעורר דאגה. החוק האמריקאי שידוע כ-TRA (Taiwan Relations Act) מחייב את הבית הלבן לספק לטייוואן עזרה צבאית ונשק הגנתי שיוכלו לשמור על האי מפלישה סינית, אך אינו מגיע עד לכדי ברית הגנה של ממש. בייג'ינג, שרואה את השבת טייוואן למולדת הסינית כאחת ממטרותיה האסטרטגיות החשובות ביותר, היתה מוכנה עד כה לדחות את "פתרון הבעיה" לעתיד לא ידוע, כל עוד טייוואן לא תכריז על עצמאות באופן רשמי. האמריקאים שומרים על מחוייבותם לטייוואן עמומה ונמנעים מלתת לטאיפיי צ'ק פתוח בכדי לא להמריץ את הטייוואנים להיכנס להרפתקאות מיותרות.

אולם לאחרונה, המשולש הרעוע הזה הולך ומתערער באופן מפחיד. המפלגה הדמוקרטית-פרוגרסיבית, שנמצאת בשלטון בטייוואן מאז 2016, אינה מסתירה את שאיפות העצמאות שלה. סין חודרת באגרסיביות לשטח האווירי של טייוואן, בעיקר מאוגוסט האחרון, ומנהיגיה אינם מסתירים את כוונתם "לפתור את הבעיה" לא בעתיד הרחוק אלא בקרוב ממש. הנשיא ביידן ומזכיר המדינה שלו, אנתוני בלינקן, החליפו את העמימות במחוייבות ברורה יותר, אם כי לא ברורה לחלוטין, להגנת טייוואן. אמנם אף צד אינו מעוניין במלחמה כוללת, אבל כל טעות של צלע אחת במשולש בפרשנות כוונתן של האחרות עלולה להוביל להסלמה בלתי נשלטת.

The Chinese Invasion Threat: Taiwan's Defense and American Strategy in  Asia: Easton, Ian: 9781546353256: Amazon.com: Books

כיצד יראה תרחיש של מלחמה טייוואנית-סינית? החוקר איאן איסטן (Ian Easton) מנסה לשרטט תמונה מפורטת, בהסתמך על מסמכים צבאיים סינים וטייוואנים (סיכום קצר של ממצאיו אפשר למצוא במאמר שפרסם האנליסט טאנר גריר). לפי מסמכים מודלפים שאיסטן מצטט, סין תטיל ראשית כל מצור ימי ואווירי על טייוואן, ותנסה לרסק את רצונה להתנגד באמצעות מבצע לוחמה פסיכולוגית שיחדיר את המסר ש"הכל כבר אבוד" וש"אין טעם להתנגד". לאחר מכן, בשלב הראשון של המלחמה, צבא השחרור העממי של סין ינסה להמם את טייוואן בהתקפות טילים, הפצצות ימיות ואוויריות עם חימוש חודר בונקרים, לוחמה אלקטרונית וסייבר, וכן פשיטות קומנדו, שימחקו את מתקני הקשר, התשתית, הפיקוד והשליטה של הצבא הטייוואני, וגם את משרדי הממשלה שלה. המטרה היא להשמיד את חיל האוויר הטייוואני על הקרקע, במידת האפשר, ובסופו של דבר להשיג עליונות אווירית. בינתיים, צבא הסוכנים הסינים בטייוואן יסמן מטרות בלייזר עבור המפציצים, יארגן התקוממויות, ויפתח בקמפיין של התנקשויות כנגד הנשיאה טסאי, ממשלתה ושדירת הפיקוד שלה. יחידות קומנדו מוטסות יתפסו שדות תעופה. בשלב השני, הצי הסיני ינחית כוחות רגלים ושריון, בסיוע צי הסוחר האזרחי, ראשית באיים הקדמיים קינמן ומאצו, ואז בטייוואן עצמה כדי לטאטא במהירות את יחידות הצבא המבודדות והלומות הקרב. השלב השלישי הוא הקמפיין בפנים הארץ. צבא הפלישה יתקדם ראשית לטאיפיי כדי לרסק את מרכז הכובד הטייוואני ומשם ימשיך לערים הגדולות האחרות. האסטרטגים הסינים משקיעים מאמץ רב בתכנון הקצב המדויק של התקדמות כוחות הפלישה, כמו גם מערך הלוגיסטיקה הנלווה אליה, כדי שהדרכים המופצצות לא תחסמנה בפקקי תנועה.

Taiwan Can Win a War With China – Foreign Policy
מפה אפשרית של פלישה סינית לטייוואן – שימו לב 14 חופי הפלישה הפוטנציאליים. לקוח מספרו של איאן איסטן. Source: Ian Easton, The Chinese Invasion Threat: Taiwan's Defense and American Strategy in Asia

בכדי להתמודד עם האתגרים של לוחמה אורבנית, הסינים מתכוונים לחקות את המערכה האמריקאית בעיראק בשנת 2003. היחידות יהיו רזות ומהירות, ויסתייעו במהלכי איגוף זריזים של טנקים, עם חיפוי אווירי של הליקופטרים והפצצות ריכוך ארטילריות. חיילי קומנדו מוטסים ינחתו בשכונות מגורים וינסו לתפוס מגדלים גבוהים בכדי לספק אש מסייעת לצבא הפלישה. אחריהם יגיעו הרגלים והטנקים שיתמקדו בשדירות ובכבישים הראשיים של העיר בכדי לנתק את השכונות השונות זו מזו. המתכננים מצפים לקרבות עזים מחדר לחדר במפקדות הצבא ובנייני הממשלה העיקריים. לאחר מכן, יגיע שלב טיהור קיני ההתנגדות במרכזי קניות, שכונות מגורים צפופות, חניונים תת קרקעיים ומנהרות הרכבת התחתית. ההנחה היא שאלו ייכבשו בשילוב של לוחמה פסיכולוגית ולחימה בפועל מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה. רק לאחר שייפלו הערים הגדולות, הכוחות הסיניים יפנו לאזורי הכפר ויטהרו את מעוזי ההתנגדות בג'ונגלים וברכסי ההרים.

החוקרים איאן איסטן ומייקל באקלי אופטימיים בנוגע ליכולותיה של טייוואן להגן על עצמה. זו זקוקה ראשית כל להתרעה מוקדמת, הן בכדי לגייס מילואים והן בכדי להכריז על מצב חירום ולפתוח במבצעי מעצר המוניים של בוגדים, סוכנים וגורמים פרו סינים בכל רחבי האי, בלי בג"ץ ובלי בצלם. מידע, ככל הנראה, לא יחסר. לטייוואן יש מערך איסוף יומינטי וסיגינטי מרשים בסין עצמה, והיא גם נהנית מתמיכה מודיעינית אמריקאית ויפנית, כולל שירותי לוויין. סין תתקשה להסתיר התארגנות לפלישה, דבר שיאפשר למודיעין הטייוואני, לפי הערכתו, לקבל מידע "דו משמעי" לפחות 60 יום לפני הפלישה, ומידע "חד משמעי" לפחות 30 יום לפניה. פלישה סינית לטייוואן מצריכה הכנות אדירות, כולל ריכוז צי מספיק באזורים הרלוונטיים, אגירת סחורות כמו דלק, אורז ופחם (דבר שעשוי להעלות את מחירן בשווקי העולם), אימון חיילים, תיאום בין גורמים רבים וכיוצא בזה. לכל אלו יש חתימה מודיעינית גבוהה מאד. לבסוף, ישנו מרחק של שמונים מיילים בין סין לטייוואן בנקודה הצרה ביותר, דבר שיקשה על ארמדת הפלישה להסתיר את עצמה, וישנם רק שני חלונות זמן, אפריל ואוקטובר, שבהם מזג האוויר, זרמי הים, הגלים, הגשמים וסופות הטייפון מאפשרים פלישה. ובכל זאת – ניסיון העבר הראה לנו שקונספציות, טעויות פרשנות והונאה מצד האויב עלולים להוביל לכשלי מודיעין גם במצבים כאלה. קשה להאמין שהסינים יוכלו להסתיר מהטייוואנים את עצם קיום הפלישה, אבל יתכן שיטעו אותם בנוגע למועד או למיקום המדויק.

אף אחד לא יודע כיצד תיראה לוחמה אורבנית בעיר עם מיליוני תושבים. בתמונה: טייפיי, בירת טייוואן.

זאת ועוד:  גם המתכננים הצבאיים הסיניים אינם מצפים שההפצצות יכריעו את טייוואן לבדן. ניסיון העבר מראה שלמכה אווירית קשה מאד למחוק צבאות או לאיין את יכולתם להילחם, אפילו כשיש פער טכנולוגי כביר כמו במלחמותיה של ארצות הברית בעיראק ואפגניסטן. לטאיפיי יש מערכות מתוחכמות של טילים נגד טילים, וכן מקלטים ובונקרים, שיוכלו לרכך את המכה המקדימה הסינית. הטייוואנים יפזרו כמובן את כוחותיהם, את המפעלים ואת מחסני התחמושת שלהם בשלל אתרים מוגנים, ישתמשו באמצעי הסוואה, ויפנו את ההנהגה למעוזים מוכנים מראש בעומק ההר ובמקומות מסתור אחרים.

מבצעי החפה, פלישה ימית לחוף מבוצר, הם מן המסובכים, הקשים והמסוכנים ביותר בארסנל הצבאי. כפי שכותב באקלי, מבצע החפה מוצלח דורש שלושה תנאים: עליונות אווירית, מקום שבו התוקף יוכל להנחית כוחות רבים יותר ממה שהמגן מסוגל להעמיד מולו, ויכולת להזרים תגבורות מהר יותר מאשר האויב. כל אלו קשים מאד להשגה. ראשית כל, לא ברור אם הסינים יוכלו להשיג עליונות אווירית. שנית, הטייוואנים ינסו להשמיד את הצי הסיני בטרם יספיק להנחית את חייליו על החוף, בין היתר באמצעות טילי חוף-ים מונחים ארוכי טווח (60 עד 250 מייל) מדגם "רוח אמיצה" (Hsiung Feng). הספינות שיגיעו יצטרכו לעמוד מול אש ארטילרית כבדה והתקפות ממוקדות ממסוקים וממשגרי רקטות מולטי-קניים. בחיפוי כל אלו, יחכו לסינים טנקים, נגמש"ים ויחידות חיל רגלים שינסו לקטול את הפולשים הנוחתים. הסינים יכולים להנחית רק 26,000 חיילים ו-640 כלי רכב משוריינים ביום הראשון, וכ-18,000 חיילים בכל אחד מהימים הבאים, בעוד הטייוואנים יהיו מסוגלים להזרים כוחות הרבה יותר גדולים לחופי הנחיתה. בתנאים כאלו, קשה לראות כיצד הסינים יצליחו לזכות בעליונות מספרית מקומית, אפילו באופן זמני.

גם אם כל אלו ייכשלו, הסינים זקוקים למרחב חולי שטוח, במרחק הפלגה קצר יחסית מסין, וקרוב לדרכים ראשיות, תשתיות נמל ושדות תעופה, שיהיה ניתן להנחית בו כוחות משוריינים גדולים ולעשות בו שימוש כראש גשר לוגיסטי לפלישה לפנים הארץ. רוב החופים של טייוואן אינם מתאימים למטרה זו, מפני שהם הרריים, מוקפים במצוקים, בנויים בצפיפות או מלאים בביצות, בריכות או נחלים שעולים על גדותיהם כשיורד גשם. אנליסטים זיהו רק 14 חופים אפשריים, והצבא המקומי יכול להפוך כל אחד מהם לגיהנום עבור הסינים, ממלכודות ימיות ועד מכשולים נגד טנקים, משוכות צמחים קוצניים, תעלות, קיני מכונות יריה וצלפים, שיני דרקון, גדירות תיל, ושפע של מוקשים מתוחכמים ומוסווים, וזאת עוד לפני שהגענו למלחמה מסוייטת מרחוב לרחוב בערים הגדולות. הצבא הטייוואני מתכנן, למשל, לחבר בניינים וגורדי שחקים בתיילים שישבשו את תנועתם של מסוקים. לצד ההגנות הסטטיות, צוותי קומנדו ויחידות תגובה מהירה ראשית כל יוודאו היכן הסינים נחתו ומה כיוון ההתקדמות שלהם, ואז ישבשו את הקמת ראשי הגשר הלוגיסטיים, ויאפשרו לעיקר הצבא להתארגן להתקפות נגד, בעוד בסיסי טילים מוסתרים ישגרו אש תופת למטרות איכות בעומק סין. וגם לביון הטייוואני, כמובן, יש סוכנים שיכולים להפתיע עם מבצעי חבלה והתנקשות בים וביבשה.

הגורמים הטייוואניים שאיסטן מצטט חלוקים בדעתם, האם האי יוכל להתמודד לבד ללא עזרה אמריקאית. ישנם אופטימיסטים שמאמינים שכן, אבל רוב גורמי הביטחון סבורים שלא יוכלו להסתדר לפחות בלי תמיכה אווירית וימית של בעלי בריתם האמריקאים והיפנים. פסימיסטים סבורים כי יוכלו להגן על עצמם במשך כשבועיים עד חודש ללא התערבות זרה. בסופו של דבר, כוחה העדיף של סין, הן במספרי גייסות, הן במשאבים והן בשטח, יכריע את הכף. אבל למזלה של טייוואן, גורלה אינו רק עניין של נאמנות ויוקרה בינלאומית מבחינת האמריקאים. היא חולשת על חלק גדול כל כך משוק השבבים הבינלאומי, עד שיהיה קשה להפקיר אותה לגורלה ולתת למשאב הקריטי הזה ליפול בידי הסינים. כמו כן, מיצרי טייוואן הם נתיב ימי אסטרטגי, ששליטה בו תאפשר לסין להטיל אמברגו שיוכל להוריד גם את יפן על ברכיה. מצד שני, בייג'ינג מקווה לכבוש את טייוואן כל כך מהר עד שכיבושה יהיה עובדה מוגמרת, וכמו שפרשת אפגניסטן הוכיחה, אף אחד לא אוהב להילחם עבור עמים שלא נלחמים חזק וקשה עבור עצמם.

בהקשר הזה, לצד שנאה לסין ורצון לעצמאות, יש בטייוואן גם סימנים מדאיגים של תבוסתנות, פסימיות וחוסר רצון להילחם, כמו גם בעיות אחרות. אחד מהאנליסטים מודאג, למשל, מאסטרטגיית הרכש של טייוואן, שמתמקדת  בצעצועים אמריקאיים יקרים כדוגמת טילים התקפיים, צוללות ומפציצים ארוכי טווח יותר מאשר בכמויות גדולות של ציוד זול אך קטלני כמו סירות מהירות ומטולי נ"ט שנחוץ ללוחמה א-סימטרית מול הפולשים הסיניים. לסיכום, לטייוואן לא יהיה קל להתמודד עם פלישה סינית, אפילו באופן זמני עד שארצות הברית תגיע לסייע, וכל מלחמה כזאת תהיה כרוכה בהרס בלתי נתפס ומספר קורבנות דמיוני. אבל לפי הנתונים שיש בידינו היום, המצב רחוק מלהיות אבוד.

לשתות מהדם: כיצד השתלבה השואה באסטרטגיה של הצבא הגרמני

כיצד האסטרטגיה של הצבא הגרמני, שהתפתחה עוד בשלהי המאה ה-19, השפיעה על השואה וסייעה למפקדים רבים כל כך לשתף פעולה עם רצח היהודים? גרהארד גרוס, קצין בכיר בצבא הגרמני העכשווי, פותר את החידה במחקר מצמרר. ינשוף היסטורי על הרגע שבו מפקדי הוורמאכט החליטו לשתות מהדם.

Credit: Sirinapawannapat.gmail.com, depositphotos.com

באגדות אימה גותיות, תמיד ישנו הרגע שבו הערפד משחית אנשים חיים, מתוך תשוקה בלתי נשלטת לשתף בסבלו את כל באי עולם. לפעמים הדבר נעשה על ידי נשיכה בצוואר, ולפעמים, באופן מנומס קצת יותר, באמצעות שתייה בצוותא. הערפד מגיש לקורבנו גביע עם דם טרי, וברגע שהקורבן טועם ממנו, גורלו נחרץ. לא ניתן להושיע יותר את מי שלגם מהדם ואחת דינו – להפוך למת חי. מטאפורת הערפדים הזאת תמיד נראתה לי מתאימה לדיקטטורים רצחניים כמו היטלר, סטלין וסדאם חוסיין, שנוטים לשתף מעגלים הולכים וגדלים בפשעיהם. אלו מעוניינים שכל החוג הרחב שסביבם יהיה מעורב בכל תועבות המשטר – רצח, אונס, הרעבה, ביזה. בכך הם למעשה מגנים על עצמם ומחסלים התנגדות עוד לפני שצמחה. כאשר כל בכירי המדינה יודעים שהם עצמם רוחצים בטומאה עד צוואר, יש להם אינטרס בהמשך קיומה של המערכת שנותנת להם להשתולל. בנוסף לכך, קשה להאמין שמישהו מהם יחליט להפיל את השליט, מפני שכל אחד מהם עלול לתת את הדין ברגע שהמשטר יתחלף.

היסטוריונים רבים, החשוב שבהם אולי כריסטופר בראונינג, הראו כיצד התהליך הזה התרחש בגרמניה הנאצית. באמצעות מערכת נפתלת של שוחד והטבות, דאג היטלר שבכירי המשטר והצבא כולם יהיו מעורבים בכל סוגי הפשעים, או לפחות ישלימו עמם ללא התנגדות. באמצעות הסכם ואגנר-היידריך הנכלולי, דאגו ראשי הס"ס שגם הצבא הגרמני, הוורמאכט, יהיה מעורב בהשמדת היהודים, רצח הפולנים, חיסול הרוסים ויתר תועבות האיינזצגרופן. בראונינג סוקר, בקצרה, כיצד הצבא הפך למוטב של הפשעים הללו. הם "ניקו" לו את העורף מגורמים שנתפסו מסוכנים, פינו בדרך פלא דירות עבור חיילים וקצינים, דאגו למלאי רכוש, ביזה ומזון, וגם העבירו את האחריות על האוכלוסיה הכבושה לס"ס, בכדי שהצבא יוכל לדאוג רק ללחימה בחזית. בספר חדש ומרתק, מראה ההיסטוריון הצבאי הגרמני, גרהארד גרוס, כי הדברים היו עמוקים אף יותר. הוא מנסה להסביר מדוע, להוציא גנרלים מעטים שמחו, ומעטים עוד יותר שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית החשאית בצבא, רוב מפקדי הוורמאכט השלימו עם ההשמדה ושיתפו איתה פעולה בהתלהבות. גרוס, קצין בכיר בבונדסוור (הצבא הגרמני הנוכחי) והיסטוריון צבאי, טוען שהם צעדו מרצונם לתוך הביצה הזאת, בין היתר מכיוון שהיא השתלבה באופן קטלני עם האסטרטגיה של הצבא הגרמני מימים ימימה. זו, הוא מדגיש, לא היתה אסטרטגיה של ג'נוסייד או טבח המוני, אבל בשינויים מסויימים, התאמות לתנאים של מלחמת העולם השנייה, ותוספת של אידיאולוגיה נאצית, היא הפכה בקלות לכזו.

ספרו של גרוס, The Myth and Reality of German Warfare: Operational Thinking from Moltke the Elder to Heusinger (המיתוס והמציאות של הלוחמה הגרמנית: מחשבה אופרטיבית ממולטקה הזקן עד להויזינגר), לא עוסק כמובן רק או בעיקר בשואה. הספר המרתק הזה, שחובבי היסטוריה צבאית יקראו בנשימה עצורה, מתאר בשפה קולחת, תמציתית אך עם עומק מחקרי מרשים, את הרעיונות האסטרטגיים והאופרטיביים המרכזיים שליוו את גרמניה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השמונים של המאה ה-20. פרקי הספר השונים מתארים את עליית הקיסרות הגרמנית, מלחמת העולם הראשונה, שנות התסכול הצבאי של רפובליקת ויימאר, נסיקתו של היטלר ומלחמת העולם השנייה. בניגוד לכותבים אחרים, גרוס לא עוצר ב-1945, אלא מראה כיצד חלקים מהמסורת האופרטיבית הגרמנית המשיכו הלאה לתוך המלחמה הקרה, הן במזרח והן במערב גרמניה, תוך כדי שילוב עם נסיבות חדשות, דוקטרינה סובייטית ורעיונות אמריקאיים.

בין היתר, טוען גרוס כי המחשבה האופרטיבית הגרמנית, מרשימה ועמוקה ככל שתהיה, לקתה בנקודות עיוורון בסיסיות. בראש ובראשונה, המצביאים הגרמניים לדורותיהם פעלו מעמדה של נחיתות במספרי גייסות, בציוד צבאי ובמשאבים. כדי להתגבר על כך, הם תכננו כמעט תמיד, דור אחרי דור, להילחם בשתי חזיתות בו זמנית ולחסל את אויביהם באמצעות תנועות מלקחיים מהירות של "עמדה מרכזית" (להיפטר מאויב אחד ואז מהשני לפני שיוכלו לחבור זה לזה ולסגור על הצבא הגרמני). האסטרטגיה הזאת הצריכה תנועה מהירה מאד של יחידות צבאיות, לפעמים קרוב לגבול היכולת האנושית. מצביאיה של גרמניה האמינו שיוכלו לרבע את המעגל באמצעות פיקוד ושליטה מצויינים, מורל על-אנושי של החיילים, ואלתור בשטח של הקצינים. הבעיה היא, שלגרמניה לא היתה כמעט אף פעם את היכולת הטכנולוגית להניע גייסות במהירות בכל תוואי שטח. הגרמנים אמנם יכלו לשנע חיילים במהירות באמצעות רכבות, אבל מחוץ לקווי הרכבת, הם סבלו מבעיה קשה של תנועתיות. אפילו לאחר שהצבא הגרמני הצטייד בטנקים, רובו עדיין נע ברגל, או שהיה מבוסס על תותחים כבדים ומסורבלים, נגררי סוסים. זו אחת הסיבות שבגינן גרמניה נכשלה במלחמות פעם אחרי פעם. ברוח "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן, העיוורון היה משותף לקבוצת אליטה שלמה במשך מספר דורות. לאחר כל כישלון, הגנרלים וההוגים הצבאיים הגרמנים נטו לטעון שהדוקטרינה שלהם היתה מושלמת, אבל המצביאים לא היו מספיק טובים. כך הם האשימו את מולטקה הצעיר ופלקנהיין אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואת היטלר אחרי מלחמת העולם השנייה. פרסונליזציה של האשמה היא דרך מצויינת לברוח מדיון בבעיות עמוקות יותר. המחשבה שגרמניה פשוט אינה מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה אויבים בו זמנית, ושאולי עליה לוותר על חלום העליונות המעצמתית, פשוט לא עלה על דעתם.

הצבא הגרמני סבל מסתירה בין אסטרטגיה שהדגישה מהירות על-אנושית, לבעיית תנועתיות בפועל. בתמונה: חייל גרמני וסוס בחזית המזרחית, מלחמת העולם השנייה.

ואיך האסטרטגיה הזאת השתלבה בשואה? גרוס מדגיש, וחשוב לומר זאת שוב, שהדוקטרינה הגרמנית לא היתה פושעת או ג'נוסידית מעצם טבעה (לפחות לא באירופה – המחבר לא מתעכב על פרשת רצח ההררו בנמיביה בסוף המאה ה-19). דא עקא, שהיו בה מעין "נקודות טעינה" שהתחברו באופן נוח מדי לתוכניות ג'נוסייד. ראשית כל, ברמה הרטורית. הדוקטרינה הגרמנית דיברה מאז סוף המאה ה-19 על "השמדה". איש מהוגי הדוקטרינה, כמובן, לא התכוון לרצח עם. תחת זאת, כיוון המונח Vernichtung לקרב הכרעה שימגר את צבא האויב ככוח לוחם, אפילו לא כזה שישמיד את כל חייליו עד האחרון, ובטח לא את אזרחיו. עם זאת, ברגע שהיטלר, אנשיו והגנרלים ששיתפו עמם פעולה הרכיבו על הגזע הזה את הנטע המורעל של האידיאולוגיה הנאצית, היה קל מאד להרחיב את ה-Vernichtung לאוכלוסיות שלמות. המחקרים של יוהנס הירטר, למשל, מראים בפרוטרוט כיצד הדבר הזה נעשה. ראשית כל, שופרותיה הרבים של האידיאולוגיה הנאצית בצבא הגדירו את היהודים כסיכון בטחוני וכחלק מהאויב. מי שמוגדר כ"אויב", קל יותר להרוג. בחודשיים הראשונים של ברברוסה רצחו אנשי האיינזצגרופן, שתפקידם היה לאבטח את העורף של הצבא, בעיקר גברים כשירים, ולאחר מכן השתמשו במושג ה"אויב" המתרחב להצדיק גם טבח של נשים וילדים.

שנית, האסטרטגיה הגרמנית התבססה על ריכוז מאמץ מקומי בכדי להשיג כיתור והשמדה של יחידות אויב. הצבא הגרמני היה בחיסרון מספרי מול רוב אויביו, ובמיוחד מול ברית המועצות. כדי להשיג יתרון מספרי מקומי, היה עליו "לסחוט" את כל משאבי האנוש העומדים לרשותו, וכל חייל היה חשוב. לכן, הצבא קיבל בהתלהבות את הסכם ואגנר-היידריך שהפקיד בידי הס"ס את אבטחת העורף, ובכך אפשר לצבא להשאיר מאחור רק דיביזיות ביטחון באיכות נמוכה יחסית. בהתחלה, הצבא שמח שאנשיו של הימלר עושים עבורו את העבודה המלוכלכת. במהרה, כפי שמראה בן שפרד במחקריו על מבצע ברברוסה, דיביזיות הביטחון הצטרפו לחגיגה, ובמקומות מסויימים הפכו להיות רצחניות לא פחות מאשר הס"ס.

שלישית, הסתירה הבסיסית ביסוד הדוקטרינה הגרמנית – דגש על תנועה מהירה בצבא שרובו מבוסס על רגלים וסוסים – הפכה את מערכת האספקה לבלתי אפשרית. הגנרלים הגרמנים לדורותיהם תמיד זלזלו, באופן יחסי, בלוגיסטיקה, ובמלחמת העולם השנייה הם שילמו את המחיר על כך בריבית דריבית. כך, כבר ב-1941, החוד המהיר של הטנקים התקדם במהירות, והפער שנפער בינו לבין יחידות הרגלים יצר גיהנום לוגיסטי בלתי נסבל. לפיכך, ההנחה היתה שהחייל הגרמני צריך "לחיות מטוב הארץ", כלומר – לבזוז את האוכלוסיה המקומית. בימי נפוליאון, אסטרטגיה דומה הפכה את הצבא הצרפתי לעדר ארבה שפלש לאזורים חקלאיים דשנים והשאיר אותם חשופים ונקיים ממזון. במלחמת העולם הראשונה, היא הובילה את צבא הרייך השני לדינמיקה של מעשי זוועה כנגד אזרחים בבלגיה. כפי שכתבתי בהקשר של הצבא היפני, זלזול בלוגיסטיקה, בכל מלחמה שהיא, נוטה להיות גורם מרכזי לרצח, אונס והרעבה של אזרחים.

Map of the Einsatzgruppen operations behind the German-Soviet frontier with the location of the first shooting of Jewish men, women and children, 30 July 1941
פתרו לצבא הגרמני בעיות: מפה של תנועת האיינזצגרופן נכון ליולי 1941

אולם במלחמת העולם השנייה, הנאצים הרכיבו על הגזע הזה נטע מורעל נוסף. הם שכנעו את הגנרלים שיש פתרון לבעיות הלוגיסטיקה שלהם: ביזה שיטתית, ממלכתית ומאורגנת, מדעית כמעט, של האוכלוסיה המקומית. התוצאה היתה המתה מכוונת של מיליונים ברעב, הן אזרחים והן שבויי מלחמה. בחורף 1942, אמר גרינג למושלים נאציים בארצות הכבושות שמבחינתו, מוטב שאלף מקומיים יגוועו ברעב ואפילו גרמני אחד לא ירעב, ושתפקידם לבזוז את שטחי השלטון שלהם עד העצם לטובת גרמניה. הצבא, שהדוקטרינה שלו הובילה אותו, כמעט בכל מלחמותיו, לסבול מבעיות לוגיסטיות כרוניות, קיבל בשמחה את התרופה הנאצית המורעלת. מישהו אחר יפתור את בעיות האספקה והמזון לחיילים. והאוכלוסיה? יש גושפנקה מלמעלה לגזול ממנה אפילו את אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר.

זו, בסופו של דבר, האמת המזוויעה. הצבא הגרמני, ברובו הגדול, שיתף פעולה עם היטלר ברצון, משום שהשלטון הנאצי התיימר לפתור בעיות כרוניות שהציקו לאסטרטגים הגרמנים מאז שלהי המאה ה-19. מפקדים, שעסוקים ראשם ורובם בחזית, תמיד מוצפים בבעיות. כשמישהו אחר מציע לפתור אותן, הם ישמחו, בוודאי אם מדובר במנהיג שרובם העריצו ושנשבעו לו אמונים. וכאשר מפקדי הצבא הגרמני קיבלו את הדיל, הרצח, ההרעבה והביזה של האוכלוסיה המקומית נכנסו כבר לחישובים הצבאיים שלהם. מרגע שלגמו מגביע הדם, לא היתה כבר דרך חזרה.

מבחן התפוז: מהי פקודה בלתי חוקית בעליל?

דמיינו לעצמכם שאתם חיילים שמתאמנים בפרדס ביום חם, ואז קורא לכם המפקד לצד הדרך וממתיק אתכם סוד. "מה דעתכם", הוא אומר, "לקטוף לי כמה תפוזים מהעץ? פספסתי ארוחת צהריים ואני מאד רעב." אתם מוחים ואומרים שהפרדס פרטי ומדובר בגניבה. המפקד מתעצבן. "בפקודה, חיילים!" הוא שואג, "אני יודע שזו גניבה, אבל בא לי לאכול תפוזים." אם מילאתם את ההוראה, האם ניתן להרשיע אתכם בקיום פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס מעליה דגל שחור? ינשוף צבאי מדריך אתכם בנבכי הפקודות הבלתי חוקיות בעליל, ומבטיח לכם הפתעות. מה אמר שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס בנושא? מדוע חיילים יפנים היו מוכנים למלא פקודה לרצוח את ראש הממשלה? ולבסוף, חידה קטנה על פרקליט ממולח ועולה חדש שמסתבכים קשות וזקוקים לעזרתכם.

לתפוז המצולם אין קשר לכתבה. Credit: Robeo123, depositphotos.com

באוקטובר 1956, רצחו חיילי משמר הגבול 48 גברים, נשים וילדים בכפר קאסם בטענה שהפרו עוצר, למרות שחזרו מהשדות מבלי לדעת על קיומו. כתוצאה מהפרשה, נכנס לתודעה הישראלית המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל": הוראה צבאית שאסור לחייל לקיימה, ואם ימלא את הפקודה, יעמוד לדין ביחד עם המפקד שנתן אותה. המושג הזה, כמובן, בעייתי מאד, מפני שאיש לא מצפה מחייל לבדוק בנרות חוקיות של כל פקודה שהוא מקבל בכל נקודת זמן. לרוב, חייל יקבל פטור מאחריות פלילית גם כשימלא פקודות בלתי חוקיות. עליו להתלונן לאחר מעשה – והמפקד ייענש. רק במקרים חריגים בחומרתם – אלו של פקודה בלתי חוקית בעליל – חייב החייל לסרב. בפסק הדין של כפר קאסם, תיאר בית המשפט את האופן שבו ניתן לזהות את יסוד העלילוּת, שמטיל אחריות פלילית לא רק על הקצין נותן הפקודה אלא גם על כל החיילים שימלאו אותה:

סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו.

Credit: Gina Sanders, depositphotos.com

במהלך משפט כפר קאסם היו כאלו, לרבות משפטנים, שניסו לכפור במושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל" וטענו שהוא יחריב את הצבא. חייל, הם טענו, חייב למלא כל פקודה, אפילו בזמן מלחמה. מדובר, כמובן, בטענה מגוחכת. מושג ה"פקודה הבלתי חוקית" בעליל קיים כמעט בכל צבא מודרני, והעדרו עלול לגרום לעיוותים קשים. לא מדובר רק בהגנה על אזרחים חפים מפשע בזמן לחימה אלא בעצם סדרי המשטר של הצבא והמדינה. אם חייל חייב לבצע כל פקודה, מי למשל ימנע ממפקד זוטר לצוות על חייליו לירות למוות באלוף הפיקוד, בשר הביטחון או בראש הממשלה? לא מדובר בתרגיל תיאורטי: זה בדיוק מה שקרה בשנות השלושים בצבא היפני, כוח מזויין שביטל ביודעין את נהלי הפקודה הבלתי חוקית בעליל. לא רק שחיילים מילאו פקודות להתנקש בפוליטיקאים, אלא זכו ביחס סלחני מאד מהממונים עליהם לאחר שעשו זאת. בסקרים, אמרו רבים מהם שגם בעתיד, אם יקבלו הוראה להתנקש בראש הממשלה, ימלאו אותה ללא היסוס. אולי מסיבה זו, אפילו גרמניה הנאצית שמרה על דיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל שקיבלה בירושה מהקיסרות הגרמנית ומרפובליקת ויימאר. לא מדובר במורשת גרידא. ב-1944 כתב שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס את הדברים הבאים:

אין חוק צבאי שמתיר לחיילים לבצע פשעים נתעבים ולקבל פטור מעונש תוך האשמת המפקד הממונה עליהם [שנתן להם הוראה והם היו חייבים לציית לה]. זאת במיוחד כשהפקודה סותרת באופן ברור וגלוי כל כלל מוסרי אנושי וכל נוהג בינלאומי של מלחמה.

"אין חוק צבאי המתיר לחיילים לבצע פשעים נתעבים" – שר התעמולה הנאצית יוזף גבלס

גבלס, בצביעותו הרבה, לא התייחס כמובן לפקודות לרצוח יהודים, להרעיב למוות שבויי מלחמה, להמית נכים בזריקות רעל, או ליתר התועבות שהיו נהוגות בגרמניה הנאצית, אלא לטייסים בריטים ואמריקאים שנפלו בשטח הרייך לאחר שניסו לבזוק אזרחים גרמנים במכונות ירייה. לטייסים הללו, טען, לא עומד פטור מחובת הציות מפני שמילאו פקודות בלתי חוקיות בעליל, ולכן יש להוציאם להורג. באופן אירוני, לאחר המלחמה חזרה הצביעות הזאת כבומרנג לנאצים עצמם, הן במשפטי נירנברג והן במשפט אייכמן. התובע גדעון האוזנר הדגיש כי לנאשם לא עומד פטור "ציות לפקודות" מפני שרצח יהודים היה בלתי חוקי בעליל, אפילו לפי סעיפי ה"עלילוּת" שנותרו בספרי החוקים של הוורמאכט והס"ס. האוזנר כמובן ביסס את עיקר טיעונו על החוק הישראלי, ועל חוקים טבעיים ובינלאומיים, אולם בהתייחסו לדיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל בגרמניה הנאצית, נעץ מסמר נוסף בארונו של אייכמן. בשולי הדברים, מעניין לומר שבפסק הדין של אייכמן, ציטטו השופטים את פרשת כפר קאסם כתקדים.

לשוב ולהדגיש: דיני פקודה בלתי חוקית בעליל קיימים בכל צבא כמעט. הצבאות היחידים שביטלו אותו, למיטב ידיעתי, היו הצבא הקיסרי היפני (בתקופות מסויימות) והצבא המאואיסטי הסיני. בצבא האדום הסובייטי חוקי העלילוּת היו קיימים, אולם הוצבו בפניהם כל כך הרבה מכשולים משפטיים עד שהפכו לאות מתה.

כאן אנחנו מגיעים לנושא המעניין באמת. איך, למעשה, מבחינים האם פקודה היא בלתי חוקית בעליל, בעיקר במקרים "אפורים" וסבוכים יותר מרצח קר דם של אזרחים חפים מפשע? כאן, מטאפורת הדגל השחור של כפר קאסם עלולה להתערפל ולהסתבך. מה, לדעתכם, יהיה דינו של חייל שקטף עבור מפקדו תפוזים מפרדס פרטי? האם יש להרשיעו בגניבה? אם אתם חושבים שלא, מה עם מצב שבו המפקד אומר לחייל "אני יודע שזו גניבה, אבל בא לי לאכול תפוזים"? ומה עם חיילים שנהגו במהירות מטורפת בכבישים עירוניים רק כי קיבלו הוראה ממפקדם, ואז גרמו למותו של ילד או קשיש? בתי דין צבאיים בישראל התמודדו גם עם חיילים שקיבלו פקודה לגנוב ציוד ממחסן של יחידות אחרות, או לחבל במנועי טנקים בסדנת חימוש בכדי להפחית את עומס העבודה. בכל המקרים הללו ברור שיש להרשיע את המפקדים, אבל השאלה המעניינת באמת היתה האם גם החיילים חייבים בדין למרות ש"רק מילאו פקודות".

אם תקבלו פקודה לחבל בטנק, האם תבצעו? בתמונה: הנשיא אפרים קציר ושר הביטחון שמעון פרס בוחנים טנקים בבסיס של חיל החימוש. קרדיט: סער יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית.

אם השופטים יכריעו בכל אחד מהמקרים שלהלן רק באמצעות האינטואיציה, הדבר ייצור אווירה בלתי נסבלת בצבא. הרי כל מטרתם של דיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל היא ליצור וודאות כלשהי, לאפשר לחייל לקיים טווח רחב מאד של פקודות בלי לחשוש מהעמדה לדין, תוך ידיעה ברורה מתי עליו לסרב. מפס"ד כפר קאסם, למשל, אפשר להפיק לפחות שני מבחנים שונים של בירור עלילוּת: מבחן אובייקטיבי ומבחן סובייקטיבי. בואו נחזור למילות המפתח מפסק הדין:

אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת.

אם נפעיל מבחן אובייקיטיבי, נגיע למסקנה שאי החוקיות שהופכת פקודה לבלתי חוקית בעליל היא כזו ש"תדקור את העין ותקומם את הלב" לכל חייל צה"ל סביר, אבל לא בהכרח לנאשם. אחרי הכל, יתכן שהעין שלו "עיוורת" או שליבו "אטום ומושחת". כלומר, אם החייל פסיכופט, או מחזיק בדעות פוליטיות קיצוניות, ולכן אי החוקיות של הפקודה לא היתה ברורה לו, הדבר לא ישמש כהגנה. לעומת זאת, אם נפעיל מבחן סובייקטיבי, הדבר החשוב ביותר יהיה הלך המחשבה של החייל עצמו. האם היה ברור לו, אישית, שרצח אזרחים, גניבת תפוזים, נהיגה במהירות מופרזת או גניבה מסדנת חימוש הם בלתי חוקיים בעליל, ובכל זאת ביצע את הפקודה? בפרשת התפוזים, למשל, אם המפקד אומר לחייל, "כן, זו גניבה, אבל בא לי לאכול תפוזים", הדבר מספיק בכדי להוכיח שגם החייל היה מודע, סובייקטיבית, לאי החוקיות של הפקודה. בואו נעיין לרגע במבחן הבא, שעיבדתי מתוך אחד המאמרים בנושא:

לפנינו שני חיילים, יוסי ומשה.

יוסי הוא עורך דין מלומד מהפרליקטות הצבאית. יום אחד הוא מקבל פקודה בלתי חוקית, אך כזו מעורפלת ומסובכת, שחייל צה"ל רגיל לא יבחין באי חוקיותה. יוסי מבחין מיד באי החוקיות בשל השכלתו המשפטית, ובכל זאת ממלא את הפקודה בכדי למצוא חן בעיני מפקדיו.

משה הוא עולה חדש מאתיופיה, שהגיע לארץ לפני שלושה ימים ומיד חוייל וגוייס לצה"ל. מספר שעות לאחר שהגיע לצבא, קיבל ממפקדו בבקו"ם פקודה בלתי חוקית, שכל חייל צה"ל סביר היה מבחין מיד באי חוקיותה. אבל משה, שאינו שולט בשפה העברית וממילא לא מכיר את ההוויה הישראלית, לא מודע לאי החוקיות של הפקודה וממלא אותה.

מי מבין השניים, יוסי או משה, נושא באחריות פלילית בגין קיום פקודה בלתי חוקית בעליל? ואולי שניהם גם יחד?

קוראי הינשוף מוזמנים לענות על השאלה הזאת.

מכונית הצעצוע: מה גורם למרגלים לבגוד?

מה גורם למרגלים לבגוד? אלו שמתבוננים בעולם הביון מבחוץ חושבים שמדובר בכסף, טובות הנאה, תענוגות ואידיאולוגיה, אך זו אינה האמת כולה. בפועל, הבגידה היא ניסיון נואש להתגבר על חוסר האונים האנושי, על האפרוריות, על השגרה, ולנסות להשיב לעצמך את תחושת השליטה באירועים שמעבר לכוחו של האדם היחיד. אולם האם זו אמת, או שמא אשלייה? הינשוף על מרגלים מפורסמים, אמיתיים ובדיוניים, בוגדים ומכוניות צעצוע.

תמונת אילוסטרציה. Credit: Golyak, depositphotos.com

בספרו הקלאסי, מלחמה ושלום, כתב הסופר לב טולסטוי כי אפילו מנהיגים "דגולים" כמו נפוליאון, הבטוחים שהם מניעים את מהלך ההיסטוריה וקובעים את גורלן של מדינות ואומות, נהנים ממידה פחותה בהרבה של שליטה מאשר הם מדמיינים לעצמם. למעשה, הם נלחצים בידי נסיבות, החלטות של אינספור אנשים אחרים ודינמיקה של אירועים. המנהיגים הללו, בפראפרזה על טולסטוי, דומים במידה רבה לילדים הנוהגים ברכב צעצוע, מסובבים את ההגה ובטוחים שהם הם מניעים את מה שבפועל זז עקב כוחות חיצוניים.

ואם מנהיגים, שכביכול נמצאים ממש בצמרת, אז בוודאי אנשים שמאיישים שלבים נמוכים יותר של ההיררכיה. שרים חדשים, למשל, בטוחים לפעמים שיוכלו להניע רפורמות מרגשות ברגע שהם נכנסים למשרד, ואז נתקלים באילוצים של המציאות ושל שירות המדינה. בסדרה הקומית הבלתי נשכחת, פולישוק, אומרת בכירת המשרד לקידום חברתי, שמחה בכור-קטן, לשר פולישוק כי אסור לו "להזיז מהדק ממקום למקום" בלי אישור של הצוות: שיסתובב במסיבות עיתונאים וייתן להם לעבוד. גם שרים במציאות גילו פעמים רבות כי מעבר למכסת מינויים מצומצמת, הם כפופים לחובות מכרזים למיניהם ולנהלי נציבות שירות המדינה, שקשה להם לפטר עובדים בעייתיים, ושעובדי הציבור יכולים לגרור רגליים בכל הנוגע לרפורמות שהם לא מעוניינים בהן. לא סתם אביגדור ליברמן, למשל, ביקש לא רק את משרד האוצר אלא את כל מוקדי הכוח הכלכליים גם יחד כדי שיוכל להניע לפחות חלק מהמהלכים שהוא רוצה לקדם. עכשיו דמיינו לכם שר כמו עיסאווי פרייג', שנכנס למשרד לשיתוף פעולה אזורי מלא חלומות על פרוייקטים נוצצים עם אבו מאזן, ירדן ומצרים, וגילה שמותר לו לעשות מעט מאד, ומה שכן נעשה, משרד החוץ ייקח עליו את הקרדיט. התופעה הזאת מתרחשת, כמובן, בכל הדרגים. כמה פעמים נכנסתם למקום עבודה חדש, בטוחים שתוכלו לעשות דברים מסעירים ולהניע מהלכים דרמטיים, ואז גיליתם את שלל ההגבלות מהממונים עליכם, מעמיתיכם ואפילו מהעובדים הכפופים לכם? ככל שמדובר באנשים חרוצים, אנרגטיים ויוזמים, הפער בין החלום לעשות, לדחוף ולשנות, להניע מהלכים ולחוות הרפתקאות מקצועיות מסעירות, ובין המגבלות בפועל, יוצר תמיד תסכול, בכל הדרגים ובכל מקומות העבודה.

ככל שחקרתי שירותי ביון, נוכחתי לדעת שהתופעה הזאת קיימת שם ביתר שאת. יש מעט מאד מקומות עבודה, שהתדמית שלהם נוצצת כמו זו של שירותים חשאיים, ומעט מאד מקומות שהפער בין הדמיון למציאות הוא כל כך גדול. תעיפו מבט פעם בסרטוני התדמית של השב"כ והמוסד, שמבטיחים למגוייסים הרפתקאות נוסח ג'יימס בונד.

"עוד יום שגרתי" – סרטון תדמית של השב"כ

בארגונים הללו, אין ספק, יש אנשים שחווים דברים מדהימים, אולם אפילו מידה השליטה שלהם באירועים מוגבלת מאד. ועל כל אדם שמעורב במבצעים "מעבר לכל דמיון", יש רבים שעושים עבודות אפורות ומשעממות. אמנם גם המשימות ה"אפורות" הללו הן חלק משלם גדול יותר, אבל בגלל המידור והסודיות, העובדים היחידים בדרך כלל לא רואים את התמונה המלאה. אלו שמגיעים לדרגים הגבוהים ביותר, הם גם אלו שנתקלים בקירות הכואבים של גבולות הכוח. פעם, שמעתי את ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בהרצאה בהרווארד. בתשובה לשאלה של סטודנטית סינית על המבצעים החשאיים וההתנקשויות של המוסד, הוא הודה שהתועלת של כל אלו מוגבלת, אולם הם חלק ממשחק ארוך טווח שבו כל צד מנסה להשיג נקודות על חשבון היריב. במחקר פנימי של המוסד על המבצעים החשאיים נגד המדענים הגרמנים במצרים בשנות השישים, הובע התסכול הזה במילים יותר חריפות:

להבדיל ממבצעים רבים אחרים, פרשת המדענים משאירה הרגשת חוסר סיפוק. הרבה טרחה, סערות, משברים; הרבה מבצעים מסובכים, מסוכנים ונועזים – ברובם מוצלחים – ובסוף לא ניתן לנו הסיפוק שפעולות המוסד, במערכה שנמשכה שש שנים, היא [כך במקור] שהביאה לסיכול הסכנה. היתה זאת מערכה ארוכה ומייגעת ובסופה – מידה של תסכול… הסכנה פגה מעצמה.

הדמיון שלכם הוא המציאות שלי – סרטון תדמית של המוסד

סופרי הריגול הטובים יותר, שחלקם היו קשורים לשירותים חשאיים והכירו אותם היטב, השכילו להראות כיצד התסכול הזה, ותחושת חוסר השליטה, עומדים מאחורי בגידה של מרגלים במעסיקיהם ובמדינותיהם. ראובן וייס, חוקר ספרות מבריק מהאוניברסיטה העברית בירושלים, כתב כי ברבים מהספרים הללו, עצמיותו של המרגל נשחקת מסיפורי כיסוי והחלפת זהויות חוזרת ונשנית, עד שהוא משתוקק להשיב לעצמו את זהותו באמצעות בגידה. אקט הבגידה מחזיר למרגל את תחושת השליטה. הנה, במקום להיסחף ממשימה למשימה, ממקום למקום, הוא בוחר באופן עצמי ורצוני את נאמנותו, ומתמרן אחרים במקום שהם יתמרנו אותו.

"החפרפרת", אותו בוגד אולטימטיבי בספרו של ג'ון לה-קארה, פחח, חייט, חייל, מרגל, הוא דוגמא מובהקת לתופעה (דמותו, דרך אגב, מבוססת על בוגד אמיתי: הרולד "קים" פילבי ששימש סוכן חדירה סובייטי בשירות הביון הבריטי MI6). כביכול, למה שיבגוד? החיים היטיבו איתו. לה קארה מספר לנו שהוא שייך למשפחה אריסטוקרטית בריטית, אביו שופט בבית המשפט העליון, אחיותיו היפיפיות נשואות כולן לבני אצולה, יש לו כסף למכביר, משרה בכירה בשירות חשאי שרבים יחלמו עליה, פילגשים ומותרות ככל שירצה, ואפילו רישיון לא רשמי לעבור על החוקים ההומופוביים של התקופה בלי להיענש. בפועל, ה"חפרפרת" מרגיש שהוא נסחף אחרי האירועים ולא שולט בהם. ה"כיכר", בן דמותו של ה-MI6 בספרי לה קארה, הוא שירות ביון מאפיר ושוקע, שאיכות המקורות שלו הולכת ויורדת. "אנחנו מאבדים את מחייתנו ואת כבודנו העצמי, סבלנו די", אומר אחד מהבכירים לראש הארגון. אולם השקיעה הזאת אינה קשורה רק לחסרונותיהם של מנהיגי הארגון, אלא לתהליך שקיעה בלתי נמנע של אנגליה עצמה, שהפכה לאחר מלחמת העולם השנייה ממעצמת על, אימפריה השולטת בימים, למדינה אירופית קטנה, מוכה ועייפה. הקומוניזם הסובייטי כל כך מפתה בעיני "החפרפרת", אותו אריסטוקרט בריטי חובב סדר ואסתטיקה, בדיוק בגלל תחושת השליטה שהוא משדר. מי יכול בכלל להשוות את מצעד הקדמה הקומוניסטי, שהכל בו מאורגן, מתוקתק ומסודר, למשרדי הביון הבריטיים המרקיבים, שאפילו מרכז העצבים שלהם מצחין מהזנחה וריח מתקתק של תה יסמין מלוכלך? באמצעות בגידתו, ה"חפרפרת" חש שהוא הופך משחקן סביל גרידא לדמות פעילה המשנה את מהלך ההיסטוריה.

"הייתי צריך לבחור צד, ג'ורג', והמערב הפך להיות כל כך מכוער…" דבריו של הבוגד ב"חפרפרת" (פחח, חייט, חייל מרגל) מאת ג'ון לה קארה.

אם נעבור מהספרות לעולם האמיתי, הרי התשוקה להשיב לעצמך את תחושת השליטה אופיינית לכמה מהבוגדים, החפרפרות והעריקים המפורסמים ביותר בעולם הריגול. ב-1954 ערק ראש השב"כ המערב גרמני, אוטו יוהן, למזרח גרמניה (פרשה שכתבנו עליה כבר בינשוף), ואמר במסיבת עיתונאים כי מאס בנאצים לשעבר ששורצים במסדרונות השלטון של הרפובליקה הפדרלית. יוהן, לוחם התנגדות וחבר לשעבר במחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, אכן תיעב את אותם נאצים לשעבר, שהרימו את ראשם והפלו אותו ואת חבריו על כל צעד ושעל. תפקידו כראש המודיעין המסכל, "המשרד להגנת החוקה", היה בדיוק לבלום את אותם אנשים ולמנוע מהם להפוך את מערב גרמניה ל"רייך רביעי", אולם הוא חש שאלו חותרים תחתיו ומסכלים את עבודתו, אפילו מתוך המודיעין המסכל פנימה. לא סתם חצה את הגבול למזרח ברלין לאחר טקס הזיכרון לגיבורי ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944, שמילא אותו בתחושות נוסטלגיה, חרטה והחמצה. ואז, כשהסובייטים הציעו לו להגיע לפגישות במזרח ברלין בכדי "לתווך" בין שני הגושים, הוא חש שיוכל להחזיר לעצמו את תהילת העבר ולשוב ולשלוט במהלך האירועים. האם המחתרת האנטי-נאצית לא היתה גשר בין מזרח ומערב? מיד כשהגיע למזרח ברלין, יוהן סומם ונחטף, ונאלץ להפוך לפיון תעמולה סובייטי מן המניין. תחושת השליטה במהלך האירועים היתה, כמובן, מזוייפת.

מנגד, הסובייטים גייסו גם נאצים לשעבר משירות הביון המערב גרמני, ותיקי ס"ד שהתברגו במשטר הדמוקרטי החדש. חלק מהבוגדים הללו, כמו הבריון האנטישמי הנס קלמנס שנודע בקרב קורבנותיו היהודים כ"מתאגרף", חשו מופלים ומודרים במערב גרמניה. כמעין תמונת מראה לזעמו של אוטו יוהן, קלמנס חש כי שירות הביון המערב גרמני אמנם מעסיק קציני ס"ס לשעבר, אולם כדי להימנע ממבוכה שומר אותם בתפקידים זוטרים ולא מספקים, לרוב בכל מיני משרדים נידחים ומרוחקים. "אנחנו מופלים", אמר, "ביחס ללוחמי ההתנגדות". מלבד זאת, חש גם תשוקה עזה להיות, פעם אחת ולתמיד, בצד הנכון של ההיסטוריה. הקומוניזם דוהר, וידרוס בסופו של דבר את הדמוקרטיות המערביות. "כגרמני, הפסדתי בשתי מלחמות עולם", אמר לחוקריו לאחר שנתפס. "במלחמת העולם השלישית, אני רוצה להיות בצד המנצח."

תשוקת השליטה הזאת בלטה אפילו יותר בסיפורו של היינץ פלפה, עמיתו של קלמנס בס"ד ואחד מגדולי סוכני החדירה הסובייטיים במלחמה הקרה. מפעילו של פלפה בקג"ב, ויטאלי קורוטקוב ("אלפרד") נתן לו להרגיש שהוא לא רק עובד עבור כסף. כמובן שהתמורה הכספית, הן במקרה של פלפה והן במקרים אחרים, היתה חלק חשוב מהעניין, אבל בשום פנים ואופן לא בלעדי. קורוטקוב, קצין ביון מקסים, יפה תואר ודובר גרמנית שוטפת, נתן לפלפה להאמין, באינספור ארוחות מפוארות עם יין ומטעמים, כי הוא "סוכן עצמאי" שמתמרן הן את המערב והן את המזרח, הן את ארצות הברית והן את ברית המועצות. פתאום, הוא הפך מקצין ביון שעבודתו בעיקר משרדית, לסוכן-על של המלחמה הקרה. פלפה אמנם גרם נזק אדיר לארצות הברית ומערב גרמניה, הסגיר מאות סוכנים, מסר כ-15,000 מסמכים וסיכל מבצעים אינספור, אולם בפועל תומרן יותר מאשר תמרן. כאשר הסובייטים הרגישו כי מיצה את עצמו, הסגירו אותו בלי היסוס בכדי ליצור שערוריה פוליטית שתפגע בשירות הביון המערב גרמני. לאחר מכן דאגו לשחרר אותו בעסקת שבויים, והבוגד המפורסם סיים את הקריירה שלו בתפקיד לא מרגש בעליל של מרצה לקרימונולוגיה במזרח ברלין.

Spion ohne Grenzen: Heinz Felfe - Agent in sieben Geheimdiensten (German Edition) מאת [Bodo V. Hechelhammer]
רצה להשיב לעצמו את תחושת השליטה – היינץ פלפה, כאן בשער הביוגרפיה החדשה שלו מאת בודו הכלהאמר.

גם את "המלאך", אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר שריגל עבור המוסד, אפשר להבין דרך המשקפיים הללו. במשך שנים התווכחו בישראל האם מרואן היה אכן סוכן ישראלי, או סוכן כפול מצרי. המסמכים שנחשפו לאחרונה, יש לציין, נוטים בעיקר לאופציה הראשונה. כפי שכותב אורי בר יוסף, קשה להאמין שהמצרים היו מוסרים במכוון לישראל את תוכניות ההתקפה שלהם, פרוטוקולים של שיחות מדיניות רגישות ואינפורמציה צבאית ופוליטית יקרה מפז, רק כדי להטעות אותה בנוגע לשעת ההתקפה (אפילו לא התאריך!) במלחמת יום כיפור. אולם ממעקב אחרי דמותו של מרואן, כפי שהיא משתקפת בביוגרפיה של אורי בר יוסף, המלאך, נראה כי הוא תפס את עצמו כמי שמתמרן בין שתי האויבות המושבעות, ישראל ומצרים, ומכוון את היחסים המדיניים והצבאיים ביניהן כרצונו. בתקופה שיצר קשר עם המוסד הוא היה, בעיקר, בן המשפחה הדחוי של נאצר, שעבד במשרה משעממת בלשכת הנשיא והרוויח משכורת נמוכה שלא הספיקה לחיי התענוגות שחמד לעצמו. אולם המוסד הבטיח לו לא רק כסף, אלא גם תחושה של הרפתקאה ושל שליטה על מהלך האירועים. כאשר קיבל תפקיד בכיר ומספק הרבה יותר בחוג הפנימי של הנשיא סאדאת, יורשו של נאצר, הוא התמכר כבר לסם ההרפתקה, לאשליית הסוכן החופשי שנע בין הצדדים הניצים.

נע כסוכן חופשי בין הצדדים הניצים – טריילר לסרט "המלאך" על חייו של אשרף מרואן

אלו, כמובן, רק שתי דוגמאות. בספרו, המשחק הגדול: המיתוסים והמציאות של עולם הריגול, מראה פרדריק היץ כיצד התשוקה להשיב לעצמך את השליטה אפיינה גם בוגדים מפורסמים אחרים בעולם הריגול, כמו אלדריץ' איימס ורוברט האנסן, שתי החפרפרות הידועות לשמצה שריגלו עבור ברית המועצות ב-CIA וב-FBI. אולם, כפי שכותב גם ראובן וייס על המקרים הספרותיים, תחושת השליטה הזאת היתה תמיד אך ורק אשלייה. כמעט כל המרגלים שחשבו שהם מתמרנים הן את מעסיקיהם הישנים והן מעסיקיהם החדשים, גילו – מאוחר מדי – שתומרנו בעצמם, ושמידת השליטה שלהם בפועל על מהלך האירועים היתה אפסית. קים פילבי נאלץ לבלות את שארית חייו בדירה אפרורית במוסקבה, בלי הרפתקאות וריגושים, וגילה שברגע שערק ל"גן העדן של הפועלים והאיכרים" אף אחד כבר לא סופר אותו. היינץ פלפה תומרן על ידי קורוטקוב, ולא תמרן אותו. בניגוד לאחרים, אשרף מרואן השפיע במידה מסויימת על יחסי ישראל ומצרים, אולם גם כאן, השפעתו היתה קטנה יותר מאשר דמיין, והישראלים ראו אותו כמקור בראש ובראשונה, ולא ממש כבן שיח פוליטי.

הסיבה לאשלייה של כל אותם מרגלים שערקו, היא שתחושת השליטה תמיד נראית חזקה יותר כשאתה מסתכל מבחוץ ולא מבפנים. בדיוק כפי שמתבונן על משרד ממשלתי מבחוץ חושב לפעמים שהשר הוא שליט כל יכול, אבל השר ויועציו מודעים היטב למגבלות שמעיקות עליהם מכל עבר, כך בוגדים כמו פילבי, פלפה (או החפרפרת של ג'ון לה קארה) רואים את האילוצים וחוסר השליטה בשירות המערבי שהם עובדים בו. הם מפרשים את המגבלות שהם נתונים בהן כשקיעה וניוון, ומביטים בקנאה על שירות הביון היריב, שנראה מרחוק כמונוליט מרגש, רב עוצמה וכל-יכול. הם חושבים כך, רק מפני שהם לא מודעים למצב הפנימי במחנה האויב, ומגזימים בתחושת השליטה שהם עשויים לקבל, כביכול, אם "יתמרנו בין הצדדים". כמובן, גם ראשי הקג"ב שמתמרנים אותם, ואפילו מנהיגי המדינות, נהנים מיכולת שליטה מוגבלת בלבד, אם מסתכלים על המלחמה הקרה בכללותה. אבל כמה קשה לבני אדם להשלים עם חוסר האונים הזה! הבגידה היא בסופו של דבר ניסיון לא מוצלח, אחד מבין רבים, להשיב לעצמך את ההגה, עד שאתה מגלה לאימתך שמדובר במכונית צעצוע בלבד.

אומנות הידע המוכמן: מדוע המודיעין לא יכול להיות "מדעי"

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי לעבוד על פרוייקט עם בכיר לשעבר בקהילת המודיעין; אדם מנוסה, מרתק ובעל ידע ותובנות כרימון. פעם אחת, סיפר לי כיצד נזף בחוקרי מודיעין שעבדו תחתיו, מפני שהכניסו יותר מדי "מעצמם" לתוך הדוחות וההערכות. המחקר המודיעיני, לדעתו, חייב להיות אובייקטיבי, מדעי, ולא אישי. במאמר חדש, טוען חוקר המודיעין אוון אורמרוד שגישה "מדעית" זו מרוקנת את התחום מתוכן, כמו מגיפת כולרה שמייבשת את גוף החולים בה. מדוע מודיעין הוא למעשה אומנות, ומהו תפקידו של ידע נסתר ומוכמן? הינשוף מנסה לענות.

Credit: Everythingposs, depositphotos.com

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי לעבוד על פרוייקט עם בכיר לשעבר בקהילת המודיעין; אדם מנוסה, מרתק ובעל ידע ותובנות כרימון. פעם אחת, סיפר לי כיצד נזף בחוקרי מודיעין שעבדו תחתיו, מפני שהכניסו יותר מדי "מעצמם" לתוך הדוחות וההערכות. האקדמאיים שבהם, נזכר, השתמשו במונחים כמו "נראטיב" או "שיח" המקובלים במדעי הרוח. ההורים הצעירים נזכרו פתאום ברפרטואר שלם של אגדות ילדים, והרבו לעשות שימוש במטאפורות כמו "בגדי המלך החדשים". ולבסוף, חובבי הספורט דאגו לציין ש"הכדור הוא עגול", "הטבלה לא משקרת", "הצד השני הבקיע שער" וכיוצא בזה. אכן, אותו בכיר דגל בעבודת מודיעין מסודרת, רזה, לא פרסונלית, שפועלת לפי חוקים וכללים ברורים בכדי לשמור על אחידות ואובייקטיביות. יצחק בן ישראל, בספרו הפילוסופיה של המודיעין (ראו ביקורת קודמת כאן בינשוף) ניסח רעיונות דומים ביתר פירוט. המודיעין, כתב, דומה למדע, ובכדי להימנע מכשלים קוגניטיביים קטלניים, החוקרים חייבים לעבד את המידע כפי שמדען היה עושה: היפותזות, ראיות, אישור והפרכה. ועדת החקירה האמריקאית לאסון ה-11 בספטמבר החזיקה אף היא בגישה דומה. מתוך ניסיון להתמודד עם נקודות העיוורון שסיכלו את גילוי הפיגוע, היא המליצה על שורה של טכניקות הקרויות SAT (ראשי תיבות של structured analytic techniques), שתפקידן לנפות מתוך התוצר המודיעיני הטיות, כשלים קוגניטיביים ויתר בעיות של החוקר האינדיבידואלי.

הבעיה היא שפתרונות מסוג זה בדרך כלל מגלים אפקטיביות נמוכה מאד, ועובדים באופן חלקי ביותר אם בכלל. בספרו הקלאסי, האויבים של המודיעין, סוקר החוקר ריצ'רד בטס שורה ארוכה של רפורמות כאלו, חלקן בארגוני המודיעין וחלקן בעבודתם של האנליסטים. כולן נהגו כתגובה לכשל מודיעיני כלשהו, במטרה למנוע כשלים דומים בעתיד, אולם כשלים כאלו כמעט תמיד הופיעו מחדש. למשל, ועדת אגרנט המליצה על שורה של רפורמות בקהילת המודיעין הישראלית לאחר ההפתעה האסטרטגית של מלחמת יום כיפור. האם אלו מנעו כישלונות מודיעיניים בעתיד? לא בטוח. למעשה, קהילת המודיעין האמריקאית אימצה רפורמות מאד דומות (מסיבות אחרות) לפני מלחמת יום כיפור, ובכל זאת נכשלה בחיזוי פרוץ המלחמה בדיוק כמו מקבילתה הישראלית. בטס מסביר שכל רפורמה מודיעינית, הן ארגונית והן אנליטית, היא בסופו של דבר שמיכה קצרה. אם היא פותרת בעיות (בדרך כלל בשוליים), היא גם יוצרת בעיות חדשות בדרגה דומה של חומרה. למשל, מוסד כמו "איפכא מסתברא" או "פרקליט השטן", גוף מודיעיני שתפקידו למסור הערכה הפוכה מזו של יתר הקהילה, נועד להתגבר על חשיבה קבוצתית ודעות קדומות ארגוניות. בפועל, הוא עשוי לדחוק את הדעות האופוזיציוניות לשוליים (נו, נקשיב לנודניק שתפקידו לערער עלינו, ניתן לו לקשקש שעה ולהציג פאוארפוינט ונמשיך בדיון מהמקום שבו הפסקנו) ובכך להחמיר את הבעיות שנועד לפתור. פרקטיקות כמו "שיפוט עמיתים" על דוחות מודיעין עשויות אמנם להעניק פרספקטיבות יקרות ערך ולהקל קבעונות מחשבתיים, אבל גם לסרבל ולעכב את ייצור התוצר המודיעיני באופן שיהפוך אותו לחסר ערך אקטואלי.

הבעיה עם "פרקליט השטן": נותנים לו לדבר, משתעממים וממשיכים הלאה. תמונת אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: Andrey Popov, depositphotos.com

אולם באפריל השנה, הראה חוקר המודיעין אוון אורמרוד (Owen Ormerod) שהבעיה עמוקה אף יותר. במאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי מודיעין וביטחון לאומי (Intelligence and National Security) ביקר אורמרוד את התפיסה ה"מדעית" של המודיעין, זו שדוגלים בה בן ישראל, דו"ח הועדה של 11 בספטמבר ואותו בכיר ישראלי שעבדתי עמו. למעשה, הוא הרחיק וטען כי אלו הסבורים שאיש מודיעין צריך לעבוד לפי תהליך סדור שמדיר את הסובייקטיביות האישית שלו מהתוצר המודיעיני, בסופו של דבר פוגעים אנושות בארגוני המודיעין. העבודה המודיעינית, הוא רומז, הרבה יותר אומנותית מאשר מדעית. תהליכים סדורים כמו SAT מרוקנים אותה מתוכן, כפי שמגיפת הכולרה מייבשת את גוף החולה מנוזלים וגורמת למותו.

בכדי להסביר את גישתו, משתמש אורמרוד בתורתו של מיכאל פולאני, מדען ופילוסוף הונגרי. פולאני, איש מדע ורופא שחקר תהליכי ידע וגילוי מדעיים, הפריד בין "לדעת באופן מפורש" (explicit knowing) לבין "לדעת באופן מוכמן" (tacit knowing). ידע מפורש הוא דברים שאנחנו יודעים ויכולים להסביר בקלות, כמו "מים רותחים במאה מעלות" או "כוח הכבידה הוא הסיבה לכך שחפצים נופלים למטה", בעוד ידע מוכמן חולש על מאגר מידע שלם שאנחנו מודעים לו ויכולים להשתמש בו, אך לא יכולים להסבירו במפורש. כל מי שלמד שפה זרה, למשל, יודע שהתלמיד יכול להשתמש בפועל, בשיחה, רק בחלק קטן מאוצר המילים שהוא יודע וזוכר. אפילו מדריכי ריקוד יתקשו לפעמים להראות מדוע תנועות מורכבות צריכות להתבצע כך ולא אחרת, ומה בדיוק מתוכן יוצר את הסטייל, היופי והאלגנטיות של המכלול. תלמידים בתחום, כמוני, יכולים להעיד כי ברגע שמפרקים תנועת ריקוד מורכבת לחלקים שלה, אפילו באופן מדוייק להפליא, היא נראית בדרך כלל מגושמת ומלאכותית.

האלגנטיות היא במכלול. רקדנית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Stylepics, depositphotos.com

בעולם המודיעין, תהליך האנליזה מפרק את הידע הגולמי לחלקיו השונים, אולם אז מחבר אותו מחדש ליצירה קוהרנטית שנועדה לענות על שאלות ספציפיות, בדיוק כפי שהרקדן מחבר מקטעי ריקוד לתנועה יפה, זורמת ואלגנטית. כך, הופכת ערבוביה של פיסות ידע גולמיות, חלקן לא רלוונטיות, חלקן מוגזמות וחלקן שקריות, לתוצר מודיעיני בעל ערך. הבעיה היא, שתהליך ההרכבה מחדש עושה שימוש מסיבי בידע מוכמן ולא רק בידע מפורש, ולכן כל כך קשה להסביר אותו לאחרים. תהליכי עבודה סדורים כמו SAT, שכוללים כתיבה מפורשת של ההיפותזות שלך, סידור של הראיות השונות בטורים וקביעה דיכוטומית מה מתאים להיפותזה ומה לא, גורמים לאדם להשתמש אך ורק בידע המפורש שלו, ודוחקים החוצה את הידע המוכמן – בדיוק זה שמתבטא בסגנון כתיבה אישי, מטאפורות, והנחות יסוד סמויות. הם אולי מדירים מהתוצר הסופי חלק מהכשלים הקוגניטיביים האישיים, אולם יוצרים בסופו של דבר הערכת מודיעין משוכפלת, חסרת לחלוחית ומקוריות, שמוכתבת באופן מוחלט כמעט על ידי מתודולוגיה צרה והנחות יסוד שמקובלות בארגון. האנליזה של SAT מקטעת את המידע ומפרקת אותו למרכיביו, אך בהעדר הדבק של הידע המוכמן, מתקשה לחבר אותו מחדש למשהו בעל ערך. יש לציין כאן שכשלים מודיעיניים בעבר, כמו פרל הרבור, נגרמו בין היתר בשל קיטוע כזה. קובעי המדיניות בצי האמריקאי קיבלו הרבה מאד מידע שהעיד על כך שהיפנים עומדים לתקוף אותם, אולם בהעדר אנליסטים שיחברו את כל פיסות המידע ויהפכו אותן לשלם שגדול מסך חלקיו, לא הסיקו מהמודיעין את המסקנות הנכונות.

בעקבות פולאני, אורמרוד מטעים כי יש לשמר בתוך הערכות המודיעין את הסובייקטיביות, ניסיון החיים האישי (ואני אוסיף, גם את סגנון הכתיבה והמטאפורות) של חוקרי המודיעין עצמם, ולא להקים פס ייצור של הערכות שנכתבות כולן באופן זהה. זאת מפני שהידע האישי, המוכמן, הוא הדבק שמאפשר לאנליסט לחבר מחדש את מה שפירק. המחיר יהיה, כמובן, הטיות אישיות וכשלים קוגניטיבים למיניהם שייכנסו לתוצר הסופי. אורמרוד מציע לרכך אותו באמצעות בניית "קהילה של חוקרי מודיעין" שיתקשרו זה עם זה מעבר לגבולות הארגונים השונים ויאזנו את ההטיות אחד של השני. אולם כרגיל בסוגיות הללו, הפתרון הזה אף הוא אינו מושלם. בסופו של דבר, העדר פתרון מושלם כזה, הוא מה שנותן למחקר המודיעיני, ולדעתי גם ההיסטורי, את איכותו האומנותית.

קרב מידווי: אנטומיה של כישלון צבאי

מדוע היפנים הפסידו בקרב מידווי, שנחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה, ומה היה קורה אילו היו מנצחים בו? לאחר שכתבנו על המערכה האפית ההיא בפוסט קודם, הגיע הזמן לצלול לתוכה. מה היתה הטעות הגורלית של אדמירל יממוטו, וכיצד הנדסו היפנים את משחקי המלחמה שלפני הקרב כדי לתחזק את האשליות של עצמם? ינשוף צבאי-אסטרטגי חוזר למלחמת העולם השנייה ומפיק לקחים.

בפשיטה על פרל הרבור בדצמבר 1941, נחלה האימפריה היפנית את אחת ההצלחות המזהירות ביותר בתולדותיה. הצי האמריקאי של האוקיאנוס השקט, שהיה אחד מבלמי ההתפשטות העיקריים שלה, נמוג ואיננו. לאחר אותו יום סתווי והרה גורל נמשכה התנופה היפנית ללא מעצור, כפי שהבטיח לקיסר מפקד הצי המשולב אדמירל יממוטו. בהעדר צי אויב רציני, כבשו היפנים במהירות את הפיליפינים, את סינגפור, מלאייה ואינדונזיה, והתקרבו לעבר פפואה גיניאה החדשה ואוסטרליה. אולם אז, הגיע ההאנג-אובר. לאימתם, הקברניטים של הצי היפני גילו כי ההצלחה שלהם בפרל הרבור היתה חלקית בלבד. הצי האמריקאי אמנם נפגע, אך נושאות המטוסים, מכלי הדלק וסדנאות התיקון שלו נותרו ללא שריטה. כך, בעוד החודשים חולפים, הצליחו האמריקאים לרכז כוח הולך וגובר באוקיאנוס השקט. היפנים, לעומתם, לא ידעו כיצד להמשיך הלאה. המשאבים שלהם היו מוגבלים להכאיב. הזמן שיחק לרעתם. הם היו צריכים להחליט כיצד להשתמש במשאביהם המתכלים בכדי לבלום את התקפת הנגד האמריקאית, שתגיע בוודאות ובעוצמה רבה.

אופציה אחת, שמטה הצי בטוקיו דגל בה, היתה לבצר את כיבושיה הנוכחיים של יפן בקו הגנה, ולתת לאמריקאים להתרסק עליו כשיחליטו לתקוף. ההצעה הזאת נדחתה. ראשית כל, היא נראתה לא הירואית מספיק, להגן? זה לא מה שעושים לוחמים. כמו כן, ליפן יהיה קשה לעמוד במלחמה התשה. אופציה נוספת היא לנסות לפלוש לאוסטרליה, במקום כלשהו בקו החוף החשוף והארוך שלה. לכל הפחות, יוכלו היפנים לכבוש את צפון המדינה ולרסק את הכוח האמריקאי באזור. כאן נתקלו היפנים בבעיה מבנית: העוינות בין הצי לצבא. באימפריה היפנית, שני הכוחות המזויינים היו עצמאיים לחלוטין אחד מהשני ותיעבו זה את זה. כצפוי, הצבא לא היה מוכן להקצות את עשרת הדיביזיות הדרושות לכיבוש צפון אוסטרליה. הגנרלים אמרו שהם כבר מחוייבים למלחמה מול סין, ורצו לשמור כוח לאופציה של התקפה על ברית המועצות שנאבקה על חייה מול גרמניה הנאצית.

אופציה שלישית היתה לכבוש את האיים מסביב לאוסטרליה, איי שלמה, פפואה גיניאה החדשה, קלדוניה החדשה ולבסוף סמואה, בכדי לכתר את אוסטרליה ולנתק את קווי הקשר שלה עם ארצות הברית. לרגע קט שקלו גם אופציה רביעית: לפלוש לאוקיאנוס ההודי כדי להתאחד עם גרמניה במזרח התיכון, אבל גם הדפא"ה הזאת נדחתה, במיוחד כשגרמניה הבהירה שהמזה"ת אינו בראש סדר העדיפויות שלה.

המצב לפני קרב מידווי Credit: Creataccount, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 3.0

לבסוף, וזו האופציה שדגל בה יממוטו עצמו, ניתן להמר על קרב מכריע שני, "פרל הרבור בשידור חוזר". האדמירל הציע לכפות על הצי האמריקאי קרב מכריע במידווי, אי באוקיאנוס השקט שנמצא כאלפיים קילומטרים מהוואי. תוכניתו של יממוטו התקבלה, אבל כבר הדיונים לקראתה היו אמורים להדליק נורות אזהרה. מפקד הצי המשולב לא שכנע את עמיתיו והממונים עליו בצדקת עמדתו באמצעות נימוקים רציונליים, אלא פשוט כפה אותה באמצעות לחץ פוליטי. מבלי לדעת זאת, האמריקאים סייעו לו לעשות זאת, כאשר הפציצו את טוקיו בגיחה אווירית משפילה באפריל 1942. ההלם של "פשיטת דוליטל" חיזק את אלו בממסד היפני שרצו להכריע את ארצות הברית – ובמהירות, באמצעות קרב גדול באוקיאנוס השקט. אפילו יממוטו, יש לציין, לא האמין שיוכל להכריח את ארצות הברית לעזוב את המלחמה, או לכבוש חלקים ממנה. הוא פשוט ציפה שניצחון יפני במידווי יכאיב לה עד כדי כך, עד שתבחר לצאת מהמלחמה ביוזמתה או לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה הזאת כבר נכשלה בפרל הרבור, אבל כמו מהמר, האדמירל התעקש לנסות אותה שוב.

אולם להוותו של יממוטו, מטה הצי הכריח אותו להתפשר בנקודה מסויימת, ולשלב את רעיון הקרב המכריע במידווי עם האסטרטגיה של כיתור אוסטרליה. לפיכך, נאלץ יממוטו לפצל את כוח המשימה שלו, "קידו בוטאי", שהורכב משש נושאות מטוסים. שתיים מהן פרשו מכוח ההתקפה על מידווי וירדו דרומה, בניסיון לכבוש את פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה. כאן חוו היפנים כישלון ראשון. מפקד הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, הצליח לעצור את התקדמותם דרומה בקרב ים האלמוגים, בין ה-4 ל-8 במאי 1942. במבט ראשון, תוצאות הקרב נראו כתיקו, אולם למעשה יפן הובסה. האמריקאים איבדו נושאת מטוסים אחת (לקסינגטון) ואחרת (יורקטאון) נפגעה קשה. היפנים, מצדם, איבדו נושאת מטוסים קלה אחת, אבל גרוע מכך – חשפו את שתי נושאות המטוסים הכבדות של קידו בוטאי לפגיעה קשה. כעת, ליממוטו כבר לא היה את כוח המחץ הבלתי מנוצח של שש נושאות מטוסים, אלא ארבע בלבד: עדיין שייטת מרשימה, ללא ספק, אך פחות אימתנית וקטלנית משהיתה.

נושאת המטוסים שוקאקו, כאן בתמונה משגרת מטוסים לפני ההתקפה על פרל הרבור, היתה אחת מנושאות המטוסים שהתפצלו מקידו בוטאי לפני קרב מידווי

אם לא היה די בכך, יממוטו החליט לפצל את הכוח שלו עוד יותר. בעוד הוא שלח רבות מהספינות ואת ארבע נושאות המטוסים של קידו בוטאי למידווי, הוא פיצל חלק מכלי השיט שלו לטובת התקפה משנית על האיים האלאוטיים בצפון. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב פעם, המבצע האלאוטי לא היה תוכנית להתקפת הסחה. יממוטו קיווה לתפוס שטח כשהצי האמריקאי עסוק במקום אחר, למנוע איגוף של האימפריה היפנית מצפון ולנתק את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות.

כך, לקראת סוף מאי 1942 וערב הקרב, סימני האזהרה הלכו והתרבו. התוכנית האסטרטגית של יממוטו היתה סבוכה מדי (החוקרים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי ממליצים לכל מי שמנסה להבין אותה להכין כוס גדולה של אלכוהול חזק במהלך הקריאה). הוא פיצל את הכוח שלו פעמיים, ריכך את אגרוף המחץ של קידו בוטאי, וכדי להוסיף קצף על ביזיון, קרא באופן מוטעה לחלוטין את האויב האמריקאי. בשל מודיעין גרוע, הוא היה בטוח שהאמריקאים לא יודעים היכן הוא נמצא ושנושאת המטוסים יורקטאון נפגעה בים האלמוגים ולא תוכל להשתתף בקרב. למעשה, המודיעין של הצי האמריקאי פיענח את הצופן היפני (J-25), והמתכננים של צבא ארה"ב ידעו היטב שיממוטו מתכנן להתקיף את מידווי. לרוע מזלו של האחרון, מספנות הצי האמריקאי הספיקו לתקן את יורקטאון תוך זמן קצר להדהים, והיא היתה מוכנה להילחם שוב. גם התפקוד המבצעי של קידו בוטאי לא היה אופטימלי. בגלל בעיות טכניות, כוח המחץ העיקרי, בפיקודו של אדמירל נגומו, איחר ביום אחד, ויממוטו לא טרח לשנות את שאר פרטי התוכנית בכדי להתאים אותה ללו"ז החדש. יתר על כן, הספינות היפניות היו רחוקות יחסית זו מזו והתקשו לתמוך אחת בשנייה. יממוטו רצה לפזר אותן בכדי להקשות על גילויין, דבר שהיה הגיוני אלמלא האמריקאים גילו אותן בין כה וכה באמצעות פיענוח J-25.

למעשה, פרשאל וטאלי הראו שהיפנים היו יכולים לחזות חלק מהבעיות הללו בזמן, אילו היו מנהלים משחקי מלחמה רציניים בחודשים שלפני הקרב. משחק מלחמה הוא סוג של תרגיל, שבו מנסים לנבא בעיות אפשריות ומהלכים פוטנציאליים של האויב בכדי למצוא דרכים להתמודד איתם. אולם משחקי המלחמה היפניים היו רשלניים להכעיס, עד לרמת האיוולת, ו"הונדסו" מראש בכדי לאשר את ההנחות המוקדמות של יממוטו. הקצין ששיחק את האמריקאים, שניחש נכונה (פחות או יותר) מה אדמירל נימיץ יעשה בקרב, התחיל לנצח את היפנים, אולם אז התערב יממוטו ואילץ את השופט לשנות את כללי המשחק. ה"טקטיקה האמריקאית" עברה מניפולציה כך שתהיה נוחה יותר עבור היפנים.

Isoroku Yamamoto.jpg
הנדס את משחקי המלחמה: אדמירל יממוטו

מה קרה בקרב עצמו? ראשית כל, יממוטו ונגומו כשלו מבחינה מודיעינית ולא הצליחו לאתר את כוח ההתקפה האמריקאי בכדי להתכונן לקראתו בזמן. נגומו הגיב מיד למודיעין שקיבל, אבל הוא קיבל אותו מאוחר מדי, מפני שהיו לו מעט מטוסי סיור מהדרוש. טעות של אחד מהם, שלא הקפיד על המסלול שהוקצה לו, מנעה את איתור הכוח העויין בזמן. היפנים שילמו את המחיר על זלזול ארוך שנים במודיעין, שגרם להם להקצות מעט מדי מטוסים לצרכי סיור ויותר מדי לצרכי התקפה. האמריקאים, מצדם, איתרו את היפנים באוקיאנוס באופן מושלם, שילוב של מודיעין מקדים מפיענוח הצופן היפני, מזל טוב ומודיעין חזותי איכותי שנאסף על ידי מטוסים בשטח, שחלקם טסו תוך הקרבה עצמית על אדי הדלק האחרונים.

כשנגומו קיבל סוף סוף את דו"ח מטוסי הסיור על מיקומו של כוח ההתקפה האמריקאי, בסביבות 7:40, הוא לא היה בטוח האם מדובר בנושאות מטוסים או בספינות פחותות ערך, והיסס האם לשחרר את כל המטוסים שלו להתקפה מיידית. ממילא, התזמון היה גרוע במיוחד מבחינתו. חצי ממטוסי ההפצצה שלו היו לאחר התקפה על האי מידווי וטרם חזרו. דקות ספורות לפני שקיבל את דו"ח המודיעין, ובניגוד להוראות שקיבל מיממוטו, החליט לשלוח גם את כוח מטוסי העתודה שלו להתקפה שנייה על מידווי. הבסיס האמריקאי על האי היה צרה צרורה, ושלח ארבעה גלים של התקפות נגד קידו בוטאי, התקפות שהיו אמנם בלתי יעילות ביחס, אך שיתקו את הספינות היפניות וסיכנו אותן למשך זמן ממושך. בדיוק כשהמטוסים היו בתהליך של התחמשות, נגומו קיבל את דו"ח המודיעין על כוח המשימה האמריקאי, שכלל אולי נושאות מטוסים. הוא ביטל מיד את הפקודות וציווה על המטוסים להחליף את החימושים מפצצות שנועדו לפגוע בבסיסי קרקע לטורפדו שהיה יעיל נגד נושאות מטוסים. מכאן נקלע לדילמה. בסביבות תשע בבוקר, גל המפציצים הראשון שתקף את מידווי אמור לחזור לספינות, אחרת ייפול לים מפאת מחסור בדלק. אי אפשר להנחית אותם על הספינות כשמשגרים גל מפציצים נוסף. לכן, נגומו עמד בפני שתי אופציות לא אטרקטיביות: הוא יכול לשגר את כל מה שהיה לו בכדי לתקוף את כוח המשימה האמריקאי בזמן, אבל אז ייאלץ לעשות זאת בחופזה, בתוך רבע שעה, בכדי לאפשר לגל המפציצים הראשונים לנחות. במקרה כזה, יתקיף את האמריקאים עם חלק מהכוח בלבד. לחילופין, הוא יכול לחכות עד שגל המפציצים הראשון ינחת, ואז לשגר את מלוא הכוח שלו נגד נושאות המטוסים האמריקאיות. בגלל הדוקטרינה היפנית, שקידשה את עיקרון ריכוז הכוח, נגומו בחר באופציה השנייה. כך, למעשה, אפשר לכוח המשימה האמריקאי להנחית נגדו התקפת מחץ בטרם הגיב.

פעם היה נהוג להניח שהמפציצים האמריקאים השחילו את הספינות היפניות בדיוק לפני ששיגרו גל מטוסים, כשהסיפונים שלהן היו מלאים בכלי טיס מתודלקים ותחמושת מכל הסוגים. כפי שמראים פרשאל וטאלי, התיאור הזה לא מדויק, ומבוסס על זכרונות סלקטיביים של חלק מהמשתתפים בקרב. בפועל, המטוסים היפניים היו מאוכסנים בהאנגרים בבטן הספינות, אבל אכן, הפיצוצים המשניים תרמו מאד להצלחת ההתקפה האמריקאית.

מטוסים אמריקאים תוקפים את נושאת המטוסים היפנית היריו במהלך קרב מידווי

יתר על כן, הצי היפני לא היה ערוך להתמודד מול המפציצים האמריקאים היעילים והאכזריים. מערכות הנ"מ של הספינות עצמן היו מיושנות והתקשו להינעל על מפציצי צלילה מהירים ששינו מהירות בקצב גבוה ותמרנו בשלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה. לפיכך, האמריקאים הצליחו להשמיד ארבע נושאות מטוסים יפניות עם כמות גדולה של צוותי אוויר טובים ומאומנים, ושברו את התקווה היפנית האחרונה לנצח במלחמה במהירות. עילית כוח הטייס של הצי היפני עדיין לא הושמדה במידווי, אך תתרסק מאוחר יותר, בקרבות על איי שלמה בשארית 1942 וב-1943. קריטי יותר היה מותם של מאות מכונאים מנוסים. אולם האובדן הכי משמעותי מבחינת היפנים היה של הספינות עצמן: לא רק ארבע נושאות מטוסים מהסוג הגדול והמהיר, אלא כוח שידע להילחם באופן מאורגן ומתואם כאגרוף מחץ של האימפריה. עכשיו, המלחמה הפכה למלחמת התשה, מלחמה שהנבונים מבין הגנרלים היפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח בה.

אפשר להסיק מהסיפור, שהיפנים נכשלו בקרב מידווי בגלל שילוב של אסטרטגיה וטקטיקה גרועה (פיצול הכוח, משחקי מלחמה מהונדסים) בעיות מבניות וטכנולוגיות (חוסר יכולת להחליט על אסטרטגיה קוהרנטית בגלל מערכת קבלת החלטות שבורה ומבוזרת, מערכות נ"מ מיושנות, מחסור במטוסי סיור) וטעויות קשות של יממוטו ונגומו ביום הקרב. האמריקאים ניצחו בגלל יכולות מודיעיניות ומבצעיות עדיפות, בשילוב מנה גדושה של מזל טוב. כאן כדאי לשאול, האם קרב מידווי היה נקודת מפנה? אם היפנים היו מצליחים לנצח בו, האם יש סיכוי שגורל המלחמה כולה היה משתנה? האם יתכן שיפן היתה מנצחת את ארצות הברית, או לפחות מצליחה לצאת מהקונפליקט בלי להתרסק באופן מוחלט? כפי שקובעים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי, התשובה לכך ככל הנראה שלילית. גם אם היפנים היו מצליחים לכבוש את מידווי, קשה מאד להאמין שניצחון טקטי כזה היה גורם להם לנצח במלחמה כולה או אפילו מונע מהם להפסיד. הם לא היו יכולים באמת "להמשיך הלאה" ולכבוש את הוואי. לא היתה להם את הלוגיסטיקה להביא כ-45,000 חיילים מהצבא לכיבוש שטח כל כך רחוק ממרכזיהם הצבאיים והתעשייתיים, ובוודאי שלא לתספק אותם, וזה אפילו אם נתעלם מהכוח הצבאי האמריקאי המשמעותי מאד שהיה באיים ובקושי להנחית כוחות מהים על חופים מבוצרים. אולי יפן היתה יכולה לפלוש לחוף הצפוני של אוסטרליה, אבל זה לא היה מעניק לה יכולת לכבוש את כל היבשת או להשתלט על מרכזי ייצור גדולים. בסופו של דבר, העובדות נותרו בעינן: הכוח התעשייתי האמריקאי היה כל כך עדיף על זה היפני, עד שבמוקדם או במאוחר אמריקה היתה משיגה יתרון מכריע במלחמה ומורידה את האימפריה היפנית על ברכיה. מלחמתה של יפן היתה, ככל הנראה, אבודה מראש. 

מדריך למרשל הכורסה: איך להבין מלחמות

כדי להבין מלחמות, ואת ההיסטוריה האנושית בכלל, אין די בתמונה הגדולה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר מדוע, ולוקח אתכם למסע ממלחמת האזרחים האמריקאית ועד לתאים מיוזעים של אדמירלים יפנים במלחמת העולם השנייה. מדוע הבינו את קרב מידווי באופן שגוי עד היום, מה הבעיה עם מרשלים של כורסה, ומה קורה כשגנרלים תוקפים קדימה ולא שמאלה.

Credit: Popaukropa, depositphotos.com

חובבי היסטוריה צבאית בארצות הברית יודעים לספר אחד לשני את האנקדוטה הבאה, בדרך כלל על כוסות של בירה מקציפה. כידוע, ישנם "מרשלים של כורסה" שנוהגים לנתח קרבות לפרטי פרטים בכדי להשיא עצות למצביאים שהפסידו ומתו מזמן. למשל, אנשים כאלו טוענים שהקונפדרציה היתה מנצחת בקרב גטיסברג (ואולי במלחמת האזרחים האמריקאית כולה) אם גנרל לי היה תוקף את כוחות הצפון בגזרה השמאלית ולא בגזרה המרכזית. לפי האנקדוטה, יום אחד התקבצו אלפים רבים של חובבים בכדי לצפות בשחזור השנתי של קרב גטיסברג. רגע לפני המפנה המכריע בהסתערות הכידונים של פיקט, צעק מישהו מקצה הקהל אל השחקנים שגילמו את חיילי הקונפדרציה: "שמאלה! מה אתם עושים?! תסתערו שמאלה!"

בדרך כלל נהוג לספר את האנקדוטה הזאת בכדי ללעוג לאותם חובבי היסטוריה צבאית שמתעמקים בפרטי הפרטים של קרבות על חשבון תהליכים היסטוריים רחבים וחשובים יותר. בכל זאת, היסטוריונים נוהגים לטעון שהצפון ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית בגלל תהליכים כלכליים, היסטוריים וחברתיים ארוכי טווח, ובגלל עדיפותו הבסיסית במשאבים ובכוח אדם. גם אם לי היה מנצח בקרב גטיסברג, הצפוניים היו מגייסים צבאות נוספים ומביסים אותו בסופו של דבר. אפילו אם ההיסטוריה היתה יכולה להתפתח באופן שונה, בוודאי שזה לא היה מתרחש בגלל החלטה רגעית של מצביא בודד.

"שמאלה, תקוף שמאלה!" – שחזור של קרב גטיסברג משנת 2017

בפועל, הכתיבה על היסטוריה צבאית נוטה ללכת – למרבה הצער – לכיוון ה"תמונה הגדולה" על חשבון הפרטים. בגלל חוסר הפופולריות הכללי של התחום באקדמיה, שבו דנתי בעבר כאן בינשוף, היסטוריונים שמעזים לעסוק במלחמות חוקרים בדרך כלל את הפריפריה הרכה שלהן: תרבות, מגדר, זיכרון, השפעות כלכליות וחברתיות וייצוגים אומנותיים, בכדי להיות קרובים יותר לעמיתיהם משאר התחומים ההיסטוריים. בפני עצמה, מדובר בהרחבת דעת מבורכת. מלחמה היא אחת הפעילויות האנושיות הנפוצות והמשפיעות ביותר, ויש לה השלכות רחבות בהרבה מההיסטוריה האופרטיבית גרידא. אולם כפי שכתב קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגדול של המאה ה-19, הבסיס של המלחמה היה ונותר הקרב. ומי שלא מבין אותו – יתקשה להבין היבטים אחרים.

הבעיה הזאת חמורה במיוחד, כאשר חוקרים מנסים להיות "מרשלים של כורסה" ולנתח אסטרטגיה "גדולה" ותהליכים של קבלת החלטות בלי להכיר באמת את אמנות המלחמה. אחרי הכל, בכדי לדבר על אסטרטגיה לא צריך ידע טכני רב, מפני שככל שאנחנו עולים למעלה במעוף הציפור, תהליכי קבלת ההחלטות נראים פשוטים יותר. פרופ' סטיבן בידל, אחד המורים שלי בארצות הברית, אמר פעם שכל ילד יכול להסתכל על מפה גדולה של אירופה ולומר מאיפה סטלין צריך לתקוף או מאיפה היטלר צריך לתקוף. הקשיים מתעוררים כשאתה עושה את זה לא על מפה גדולה אלא על חזית של מאות קילומטרים, עם תנאים טופוגרפיים שונים ומגוונים, עם תקלות אינסופיות, קשיי שליטה ביחידות, קשר משובש וכשיורים, מפגיזים ומפציצים אותך לאורך ולרוחב. התמונה האמיתית והמבולגנת של מלחמה מורכבת מאינסוף פרטים קטנים שכאלה, ולא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות בלעדיהן. לא לחינם אמר ד"ר יגיל הנקין, מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים בישראל, שכל מי שלא מבין באמת מה קורה בשטח, בורח למעלה ומנסה לנתח את תהליך קבלת ההחלטות.

בספרם פורץ הדרך חרב מנותצת – הסיפור הנעלם של קרב מידווי, מראים ההיסטוריונים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי עד כמה אפשר לטעות, כאשר מנסים להבין מלחמה תוך מבט בלעדי בתמונה הגדולה ובלי תשומת לב לפרטים הקטנים, הטכניים כביכול. כל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה, כמעט, מכיר את קרב מידווי (יוני 1942), ההתנגשות הימית המכריעה שסימנה את נקודת המפנה במלחמה בין יפן לבין ארצות הברית. פרשאל וטאלי טוענים, באופן משכנע, שכמעט כל ההיסטוריונים המערביים שחקרו את קרב מידווי הסתמכו על שלושה מקורות יפניים מתורגמים, כולם חלקיים ומוטים, ואחד מהם מסולף באופן קשה. מפני שכמעט כל ההיסטוריונים הצבאיים שעסקו בקרב בפירוט לא שלטו בשפה היפנית, ו/או לא טרחו להתעמק במקורות הראשוניים ובמחקר היפני, הם שכפלו את הטעויות אחד של השני. בעתיד, אני מקווה לכתוב פוסט על קרב מידווי ולהסביר חלק מהטעויות הנפוצות הללו בפירוט. כאן, מעניין אותנו יותר חטא ספציפי של רוב הכותבים על קרב מידווי: לא רק שהם הסתמכו על מקורות בעייתיים, הם גם לא שאלו את השאלות הנכונות.

למשל, היו "מרשלים של כורסה" שכתבו שאדמירל נגומו, המפקד היפני בקרב, "היה צריך" לעשות כך וכך. הם האשימו אותו, למשל, שלא שיגר גל מטוסים נגד הכוח האמריקאי בזמן. אבל מי שמבין את האופן שבו פעלו המעליות בנושאות המטוסים היפניות, וכן את הפרוצדורה של חימוש מטוסים, יגיע למסקנה שדרכי פעולה שנראות נכונות על הנייר היו בלתי אפשריות מבחינה טכנית. גם אם נגומו היה רוצה לשגר מטוסים לפני ההתקפה האמריקאית, הוא לא היה מספיק להעלות, לצייד ולחמש אותם. להבדיל, היו אלטרנטיבות זמינות שלא התאימו לדוקטרינה המקובלת בצי היפני (קרי, לפרוצדורות המלחמתיות הנהוגות במקרים כאלו). אפשר לטעון שנגומו היה יכול לשבור את הדוקטרינה, אבל מי שמנסה לעשות זאת מתעלם לא רק מהאילוצים הארגוניים שבפניהם עמד, אלא גם מכך שפעולה בניגוד לנוהל המקובל סתרה את ההרגלים של אנשי הצוות ואת האימון שלהם, ולכן היתה עלולה לגרום לבלבול ולשרוף זמן יקר שלא עמד לרשותו של האדמירל. יש כאלו שטענו שמטוסי הסיור היפניים היו "צריכים" לראות את האוניות האמריקאיות מוקדם יותר, ובתוך כך התעלמו ממצב העננות, הראות, הזווית המדוייקת של המסלול ויתר גורמים שהגבילו אותם.

הטענה העיקרית (והמשכנעת מאד) של הכותבים, היא ששחקנים היסטוריים מוגבלים בידי אינסוף פרטים קטנים שחוסמים את מרחב התמרון שלהם. לכן, לא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות והסיבות שבגינן התקבלו בלי לשלוט בסוגיות טכניות כמו חימוש, דוקטרינה צבאית, ואפילו בלי להכיר את המרחב הפיזי של הספינות. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, פרשאל וטאלי משווים בין המרחב הפיזי שעמד לרשותם של אדמירלים יפנים לעומת אלו שעמד לרשותם של אדמירלים אמריקאיים. הראשונים נדחסו בחלל קטן ומחניק ובקושי היו יכולים לזוז, והאחרונים נהנו מנוחות של חדר פיקוד מרווח יחסית. כשאתה דחוק בין קצינים אחרים, שטוף בזיעה ובקושי יכול להזיז יד, שלא לדבר על לפתוח מפה לכל אורכה, היכולת שלך לקבל החלטות בקור רוח ובלחץ זמן קטנה יותר מזו של יריביך הנהנים מתנאים נוחים. אולם מי שלא טרח לברר את המבנה הפיזי של נושאות מטוסים יפניות ואמריקאיות בכלל לא מודע למגבלות הללו.

מקום דחוק לאדמירל – נושאת המטוסים היפנית אקאגי שהשתתפה בקרב מידווי, אפריל 1942

כל הדברים הללו, כמובן, משליכים גם על התמונה הגדולה ועל התהליכים שמעניינים היסטוריונים. אם, למשל, אנחנו מבינים שמטוסי הסיור היפניים לא היו יכולים לראות את הצי האמריקאי בגלל מגבלות מסלול, נוכל לשאול את עצמנו מדוע לא היו יותר מטוסים כאלו שטסו במסלולים שונים. התשובה היא שהצי היפני העדיף להשקיע את משאביו במטוסי קרב ולא במטוסי סיור שיאספו מודיעין, בחירה שהולכת אחורה לתרבות ארגונית, לתנאים ההיסטוריים שבהם הוקמו הכוחות המזויינים היפנים ולתהליכים תרבותיים של מאה שנים ויותר. כשאנחנו מכירים בכך שאופציות פעולה רבות היו חסומות בפני הקצינים היפנים מסיבות של דוקטרינה, שאי אפשר היה לשנות בלחץ זמן וברגע האחרון, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע לא אימנו אותם מראש לחשיבה עצמאית ולאלתור במקום, או לפחות לכמה דרכי פעולה במצבים שונים (מה שנקרא פיקוד מוכוון משימה, שגם עליו כתבתי בעבר בינשוף). אם נתעמק בשאלה הזאת, נראה שבתחומים מסויימים, קצינים יפנים דווקא נהגו לאלתר. למשל, בעשורים קודמים, רבים מהם סיכלו נסיונות של הממשלה והמטכ"ל להגיע להפסקת אש עם אויבים כאלו ואחרים, כי בעיניהם היה נכון יותר לתקוף. מה הן הסיבות ההיסטוריות והתרבותיות שבגינן נהוג לאלתר במצבים מסויימים, אולם חובה לשמור על החוקים והנהלים במצבים אחרים? גם התשובה לשאלה הזאת תלויה בכמה מהתהליכים המרכזיים שעברו על יפן בדרכה לעולם המודרני במאות ה-19 וה-20. מובן מאליו שלא ניתן להבין את ההחלטות האסטרטגיות ה"גדולות" של יפן במלחמת העולם השנייה, ואת השפעתן על העולם הרחב, בלי לדון במגבלות הרבות שעיצבו את ההחלטות הללו, בתהליכים ההיסטוריים ובפרטים הקטנים שבנו אותן כמו מיליוני אבנים שמרכיבות חומה.

ומה שנכון להיסטוריה צבאית, תופס באותה המידה גם לתחומים אחרים של תולדות האנושות כמו היסטוריה כלכלית, תרבותית, אינטלקטואלית ומגדרית. אם אתם רוצים להבין נושא היסטורי לעומק, אף פעם אל תסתפקו בסיכומים כלליים. מוטב לצלול לפרטים הקטנים, להתמחות בהם, ואז, בהדרגה, להתחיל ולשחזר את התמונה הגדולה על כל הניואנסים והגוונים שלה. ואם אין לכם זמן – נסו להסתמך על מישהו שעושה זאת ולא על כותבים שבסך הכל מסכמים ספרים מוקדמים יותר.

%d בלוגרים אהבו את זה: