האם הפרדה גזעית תמיד מצביעה על שנאה ורצון להפלות, ומה הבעיה עם עיקרון "נפרד אבל שווה"? התשובה תרמוז לנו גם מדוע הכיבוש הישראלי בשטחים מעולם לא הצליח להיות "נאור", חרף כוונותיהם של כמה מאדריכליו.

בינשוף, אנחנו מדי פעם לוקחים אמיתות מובנות מאליהן כביכול, ומנסים לבחון אותן בשבע עיניים, להבין מה ההיגיון שעומד מאחוריהן. דוגמא אחת היא התיעוב לגזענות. באחד הפוסטים הקודמים, ניסינו להגדיר ולנתח מהי גזענות, להבין מה הבעיה במכתם "כמה מחברי הטובים ביותר הם שחורים/יהודים/ערבים", ולמתוח קו קריטי בין "גזענות מוחלטת" ל"גזענות בוררת". בפוסט הנוכחי, נתמקד בבעיה שונה אך קשורה: הפרדה גזעית, בנוסח הסיסמא האמריקאית "נפרד אבל שווה". האם לא ניתן לומר, לפחות באופן תיאורטי, שמי שרוצה לחיות אך ורק עם בני הקבוצה האתנית שלו אינו בהכרח גזען, כל עוד אינו דוגל באפלייה כלפי הקבוצה השנייה? כפי שנראה, ברעיון של "נפרד אבל שווה" יש כמה בעיות יסודיות, שהופכות אותו, כמעט בהכרח, לרעיון מזיק ומפלה. אחת מהן, תאפשר לנו להבין גם בעיות נוספות, רלוונטיות יותר. למשל – מדוע קשה להשליט "כיבוש נאור" על אוכלוסייה חסרת זכויות, גם אם כוונותיו של הכוח הכובש טובות באופן יחסי.

לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, חייב התיקון ה-14 בחוקה את כל מדינות ארצות הברית להבטיח את השוויון הפורמלי בין כל האזרחים, ואסר אפלייה מטעמי גזע או "מצב קודם של עבדות". מטרתו של התיקון, לפחות באופן רשמי, היתה לבצר את ביטול העבדות בשוויון זכויות ממשי יותר בין שחורים ולבנים במדינות הדרום. אולם בעשור שלאחר מלחמת האזרחים, הצליחו רוב המדינות המורדות לשעבר לקומם את משטר האפלייה נגד השחורים, תהליך שהגיע לשיאו בחקיקת חוקי "ג'ים קרואו" ששללו משחורים בפועל את זכות הבחירה והפלו אותם באופן רשמי וממוסד בכל מדינות הדרום. נדבך מהותי בחוקי "ג'ים קרואו" היה משטר של הפרדה, שחצץ בין שחורים ובין לבנים בכל תחומי החיים. פארקים, גני שעשועים, קרונות רכבת, ספסלים, מלונות, בתי ספר, אוניברסיטאות – הכל כמעט היה נפרד. שחור שחצה את הגבול והשתמש במתקן המיועד ללבנים היה חשוף לעונשים פליליים ואלימות משטרתית קשה. ב-1896, פסק בית המשפט העליון האמריקאי שההפרדה הזאת אינה נוגדת את התיקון ה-14 לחוקה, משום שאין בה אפליה רשמית כלפי שחורים. בפס"ד פלסי נגד פרגוסון, הטעים בית המשפט כי חברת רכבות רשאית להקצות קרונות נפרדים ללבנים ולשחורים, כל עוד המתקנים הנפרדים שווים ברמתם ובאיכותם לאלו המוקצים ללבנים.

מאז פלסי נגד פרגוסון, ועד שבית המשפט העליון הפך אותו בשנת 1954, ביטול משטר ההפרדה הגזעית הפך להיות אחת המטרות העיקריות של פעילי זכויות האזרח בארצות הברית. אבל מה בעצם הבעיה עם דוקטרינת "נפרד אבל שווה"? למה לא יתכן, ולו מבחינה תיאורטית, מצב שבו נותנת הממשלה תנאים שווים לשתי קבוצות אתניות תוך הפרדה ביניהן? התשובה טמונה במספר בעיות אינהרנטיות לעצם רעיון ההפרדה הגזעית. ראשית כל, אפילו אם המתקנים הנפרדים המוקצים לכל קבוצה שווים ברמתם ובאיכותם, עצם ההפרדה הכפוייה מקבוצת הרוב משדרת למיעוט שהוא נחות, אחרת למה להפריד? שנית, ההפרדה (במיוחד בבתי ספר ובאוניברסיטאות) מונעת מחברי קבוצת המיעוט ליצור קשרים ולהחליף דעות ורעיונות עם חלק משמעותי של האוכלוסייה, ובכך מצמצמת את ההזדמנויות שלהם, מה גם שקבוצת הרוב מחזיקה בחלק הארי של המשאבים.

אבל חשוב יותר לענייננו: "נפרד אבל שווה" אינו עיקרון שאפשר להחזיק בו, משום שהוא לא יכול להתקיים במציאות. בפועל – המתקנים הנפרדים של קבוצת המיעוט תמיד ייפלו באיכותם באופן משמעותי מאלו של קבוצת הרוב. הדבר התרחש בארצות הברית, דרום אפריקה וכל מקום אחר שהיתה נהוגה בו הפרדה גזעית, לא רק משום שבעלי הסמכות מקבוצת הרוב היו מרושעים או גזענים (אם כי זה היה המצב בחלק מהמקרים), אלא בגלל בעיה מבנית שחשוב לתת עליה את הדעת. 

הפרדה גזעית כפוייה כמעט אף פעם לא קיימת בין קבוצות שוות בכוחן. אם מישהו בלבנון, למשל, יחליט לאסור על שיעים, נוצרים או סונים להיכנס לפארקים ציבוריים מסויימים, ככל הנראה תפרוץ מלחמת אזרחים. הפרדה שכזאת מתקיימת בדרך כלל במצב של מתח בין קבוצת רוב, לקבוצת מיעוט חלשה ממנה. פוליטיקאים מקצים משאבים לא רק למטרות שהם מאמינים בהם, או כי יש להם כוונות טובות או רעות, אלא משום שמופעלים עליהם לחצים מלחצים שונים. ואכן במקרים רבים, המדיניות היא סכום הלחצים המופעל על הפוליטיקאי. משום שהמשאבים הכספיים של המדינה מוגבלים, הקבוצות השונות בחברה מתחרות עליהם. במצב שכזה, ברור שברגע שיש הפרדה, המתקנים המיועדים לקבוצה החזקה יהיו מושקעים יותר מאלו המיועדים לקבוצה החלשה. עצם העובדה ששחורים היו חלשים יותר מלבנים הבטיחה שלא יוכלו לחץ יעיל על מקבלי ההחלטות, ולכן יזכו בחלק קטן יותר של העוגה. בפועל, לא היתה לשחורים זכות בחירה, החולשה שלהם היתה מוחלטת, והמשאבים שהוקצו עבורם היו זניחים בהתאם. במקרה של דרום ארצות הברית, הפוליטיקאים הלבנים לא היו בעלי כוונות טהורות: רובם המוחלט תיעבו שחורים ורצו להפלות אותם. אבל אפילו במצב תיאורטי של היעדר גזענות, הדינמיקה המבנית דחפה בעוצמה רבה לכיוון אפלייה.

המצב בין ישראל לפלסטינים שונה מאד מהמתח שהיה קיים בין לבנים לשחורים בדרום ארצות הברית (או דרום אפריקה – הדוגמה האהובה על השמאל הרדיקלי לדורותיו), ולו משום שמדובר בסכסוך לאומי בין שתי קבוצות המעוניינות בהגדרה עצמית לאומית באותה כברת ארץ. אבל הדינמיקה שדיברנו עליה קודם, מראה בבירור מדוע קשה מאד – בעבר, בהווה ובעתיד – להשליט בגדה המערבית משטר שיהיה ראוי לכינוי "כיבוש נאור". במהלך השנים, לרבים מהמפקדים הצבאיים, אנשי המנהל האזרחי וקובעי המדיניות היו אכן כוונות טובות בנוגע לאוכלוסיה הפלסטינית. בעירבון מוגבל, כמובן. הם לא רצו לתת לה זכויות שוות ודיכאו התנגדות אלימה ובלתי אלימה – אבל היו מעוניינים בשיפור בתנאי החיים באזור, ובחלק מהמקרים גם בהגדרה עצמית מוגבלת. ישנן אינספור דוגמאות, החל משנת 1967. התוכנית להקמת "מדינת ישמאעל" שנהגתה בידי לא אחר מאשר רחבעם זאבי "גנדי", לימים אבי רעיון הטרנספר, תוכנית דומה של ראשי המוסד באותה התקופה, מאמציהם של מושלים צבאיים שונים לשפר את התשתיות ואת רמת החיים, וכמובן, יוזמת אגודות הכפרים השאפתנית של פרופ' מנחם מילסון בשנות השמונים (ראו קישור למאמר מרתק של ההיסטוריון הלל כהן בנושא זה).

כל הרעיונות הללו נכשלו, משום שכאוכלוסיה חסרת זכויות, לפלסטינים לא היתה שום יכולת להפעיל לחץ או סנקציות דמוקרטיות על מקבלי ההחלטות, ולכן הם לא היו "שחקנים" במשחק הפוליטי הישראלי. אפילו אם למקבל החלטות היו כוונות טובות כלפיהם, הופעלו עליו לחצים גם מכיוונים מנוגדים: קבוצות אחרות שדרשו את המשאבים על חשבון מצוקתה של האוכלוסיה הכבושה (לדוגמא קיצונית מימינו אנו, ראו את המאמר הבהמי הבא של בעז לוי במידה), קציני צבא שדגלו ביד יותר קשה, הנהגת המתנחלים וגוש אמונים שמאז ומתמיד התנגדה לכל פשרה שהיא עם האוכלוסיה הפלסטינית. כשמנחם בגין, למשל, הבטיח למילסון גיבוי בפרוייקט האוטונומיה החלקית של אגודות הכפרים, יש להניח שבימים הראשונים לפחות הוא התכוון ברצינות. אבל הלחצים שהופעלו עליו מכיוון מחנה הימין היו עזים יותר מכל מה שהיו יכולים משתפי הפעולה הפלסטינים (והפטרון שלהם, פרופ' מילסון) להפעיל מנגד.

הבעיה המבנית הזאת, אין פירושה שלא ניתן כלל לשפר את חייה של אוכלוסיה כבושה, או שאין מקום לרפורמות הדרגתיות במשטר הצבאי של ישראל בגדה המערבית. פירושה שכל מאמץ לחולל רפורמות כאלו הוא מאבק קשה בעלייה, שיש להשקיע בו מאמצים ניכרים ולהתגבר על התנגדות חזקה בלי רווח פוליטי משמעותי. או במילים אחרות: אף כי כל שיפור במציאות הבלתי נסבלת בגדה המערבית חיוני ומבורך, אין בסופו של דבר תחליף למאבק לשינוי מהותי במשטר הכיבוש כולו: או הפרדה לשתי מדינות ריבוניות, או מתן זכות בחירה לפלסטינים שתאפשר להם לתפוס מקום משמעותי ושווה מסביב לשולחן קבלת ההחלטות. ברגע שקבוצה חזקה שולטת בענייניה של קבוצה חלשה חסרת זכות בחירה, אפלייה היא ככל הנראה בלתי נמנעת.

איך מנהלים אימפריה או שלטון כיבוש לאורך זמן? הרומאים האמינו באסטרטגיה של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך". ישראל, לעומת זאת, בחרה דווקא במקור השראה עתיק אחר. מדוע נכשלו אגודות הכפרים, ומה הקשר בין שינוי הפאזה בכיבוש למהומות המשתוללות במזרח ירושלים? ינשוף פוליטי על שוטים ועל עקרבים.

רש לאומים, רומאי! השלטון בידיך – זכרהו!

זאת התורה לך: שלום ישכינו חוקיך בארץ:

חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך.

וירגיליוס, איניאס. תרגום שלמה דיקמן, ספר ו, 851-3

הציטוט הנודע מהיצירה האפית איניאס של המשורר הרומאי וירגיליוס, מגלם בחובו עיקרון אסטרטגי חשוב, שעמד בבסיס רוב האימפריות המצליחות מאז ומעולם. מי שרוצה לכפות לאורך זמן משטר כיבוש או שלטון זר על אוכלוסיה שאינה מעוניינת בו, צריך לנקוט במדיניות כפולה: לרסן בכוח את המתנגדים, ולתגמל בנדיבות את הנכנעים ומשתפי הפעולה. אימפריות שלא מצליחות לאזן בין שני המרכיבים הללו נוטות להתפרק וליפול במהירות. מצד אחד, ללא כוח כפייה נחוש ואכזרי, אין אפשרות להחזיק אימפריה או שלטון כיבוש, לא בעת העתיקה ולא בעידן המודרני. השלטון הבריטי בהודו, למשל, התערער ונפל כאשר התעמת עם קבוצה מתוחכמת של מתנגדים (מפלגת הקונגרס של גנדהי) שלא היה ניתן לדכא בשיטות המוכרות. לעומת זאת, גם ממלכות שהתנהגו באכזריות רבה מדי, ולא הצליחו לבסס לעצמן תמיכה בקרב חלקים של האוכלוסיה הנשלטת, התגלו (באופן יחסי) כקצרות ימים. אימפריה, בסופו של דבר, היא אומנות מורכבת של איזונים, בלמים והליכה על פי תהום.

בשמאל הישראלי היה נהוג לומר, במשך שנים רבות, שלא ניתן לקיים "כיבוש נאור". משמעותו האמיתית של המכתם הנ"ל הוא שקשה, ולעיתים בלתי אפשרי, לאזן בין "חסד לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך", שני המרכיבים ההכרחיים במשוואה האימפריאלית. ראשית כל, בעידן הלאומיות המודרנית, הסובלנות של קבוצות נשלטות לשלטון זר הרבה יותר נמוכה מאשר בעבר. אנשים בעלי תודעה לאומית מעדיפים לעיתים קרובות להישלט בידי הדומים להם, גם במחיר של דיכוי מוגבר או מצב כלכלי רע יותר. שנית, כאשר מדכאים שלטונות הכיבוש התנגדות או מנסים לסכל פיגועי טרור, אין מנוס מפגיעה באוכלוסיה הסובבת, הן באופן ישיר והן על ידי הכבדת אמצעי הביטחון (כתרים, סגרים ומחסומים). קבוצות התנגדות קטנות ביחס מכאיבות לכובש, משפילות אותו וגורמות לו להגיב בחומרה, באופן שמקומם חוגים רחבים יותר באוכלוסיה שנמנעו מהתנגדות עד לאותו הרגע (ויובל נוח הררי מרחיב בסוגיה במאמרו המצויין על הטרור). אבל לאחרונה, כפי שנראה, ישראל איבדה את האיזון הזה כליל. ממדיניות של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך" היא עברה למדיניות אחרת, מסוכנת בהרבה.

בשנותיו הראשונות, ניסה הכיבוש הישראלי ביש"ע להיות "נאור" במובן הריאליסטי של המילה: איזון בין דיכוי של התנגדות מחד, ומתן תגמול למשתפי הפעולה (והעומדים מן הצד) מאידך. מדיניות הגשרים הפתוחים של שר הביטחון משה דיין אפשרה לקיים את מרקם החיים בגדה ע"י מסחר עם ירדן, אפילו במחיר הפרה סמלית של נהלי הכיבוש הישראליים. הכניסה המסיבית של פועלים פלסטינאיים לישראל בשנות השמונים, ומדיניות האישורים הסלקטיבית של השב"כ, היוו אף הם "גזר" לפלסטינאים שנמנעו מהתנגדות אלימה לכיבוש הישראלי.

הניסיון הרציני ביותר לתגמל משתפי פעולה (או "גורמים מתונים") היה פרשת "אגודות הכפרים", התארגנות פלסטינית בראשותו של השר הירדני לשעבר מוסטפא דודין. האגודות, כפי שמצטייר ממאמרו של הלל כהן, היו קואליציה של נכבדים פלסטינים ממתנגדי אש"ף, שכרתו ברית אינטרסים עם הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. פרופ' מנחם מילסון, היועץ לענייני ערבים של הממשל הצבאי והפטרון העיקרי של האגודות, ניסח היטב את אסטרטגית האיזון שנזכרה לעיל: "ניהול מלחמת חורמה באש"ף, וחיזוק כוחות פלסטינים שמוכנים להכיר בישראל." גישה זו התבטאה במדיניות הממשל הצבאי באותה התקופה. לפי מקור שמצטט הלל כהן, המנהל האזרחי בראשות מילסון וסגנו, יגאל כרמון, נקט בשיטת המקל והגזר. "הממשל," כותב כהן, "הציע לכפרים שלל פיתויים ברמה האישית, כמו הענקת רשיונות ואיחוד משפחות, סיוע בשיווק תוצרת חקלאית, סיפוק זרעים במחירים סבירים, והן ברמה הקהילתית, למשל:  מתיחת קווי מים וחשמל וסלילת דרכים, אם יצטרפו לאגודות. כפרים שלא היה להם ייצוג באגודות לא זכו להטבות הללו."

במאמרו, מוכיח כהן כי פקידי הממשל הצבאי ששיתפו פעולה עם האגודות, מנחם מילסון ויגאל כרמון, היו כנים בנכונותם לתגמל את בעלי בריתם הפלסטינים. הבעיה, כפי שכותב כהן, היתה שמילסון וכרמון לא רק הגזימו בכוח שייחסו לאגודות בחברה הפלסטינית, אלא גם כשלו בקריאת המערכת הפוליטית הישראלית; והכישלון הזה לא היה מקרי. הוא נבע מהעובדה שמנהיגי האגודות לא היו בוגדים או משתפי פעולה נרצעים. הם דרשו תמורה לאומית, ולא אישית בלבד: מדינה פלסטינית לצד ישראל, ללא זכות שיבה, ללא הפרדה כפוייה, ועם הזמנה פתוחה למתנחלים להישאר בפלסטין העצמאית. אגודות הכפרים הציעו לישראל גם ברית צבאית ומודיעינית, ונראה שהיו מוכנים להסתפק במעמד של מדינת חסות. אולם ממשלת ישראל, בהנהגתו החדשה של הליכוד, היתה מוכנה להשתמש בבעלי ברית פלסטינים, אבל לא לתגמל אותם. הלובי של המתנחלים ראה באגודות הכפרים סכנה לחזון ארץ ישראל השלמה, דווקא בשל מתינותן. "אש"ף, זה לא מעניין אותי", אמר אליקים העצני, מראשי ציבור המתנחלים, "איתו לעולם לא נדבר. [מוסטפא] דודין – הוא הבעיה שלי." ואכן, סופן של אגודות הכפרים היה רע ומר. מנחם מילסון, פטרונן העיקרי, התפטר לאחר טבח סאברה ושתילה, בטענה שלאור האירועים לא יוכל לייצג יותר את ישראל בפני הפלסטינים. יורשיו בממשל הצבאי, שלמה איליה ובנימין "פואד" בן אליעזר, החליטו לנטוש את האגודות ולאסור על פעילותן המדינית.

באופן אירוני, דווקא אש"ף, שניהל מלחמת חורמה באגודות הכפרים, מוצא את עצמו היום במצב דומה. הנשיא אבו מאזן, שמקיים למרות הכל את התיאום הבטחוני עם ישראל, נמצא כעת בנעליו של מוסטפא דודין. מצד אחד הוא מותקף על ידי חלקים נרחבים בחברה הפלסטינית על "שיתוף הפעולה" שלו והתנגדותו למאבק המזויין, ומצד שני, לפחות לשיטתו, הוא לא מקבל מישראל דבר. גם כאן, הלובי של המתנחלים ותומכיו במערכת הפוליטית הישראלית ממלאים תפקיד מרכזי בטרגדיה. הרחבת הבנייה בשטחים היא אינטרס של קבוצות לחץ משמעותיות מאד בציבוריות הישראלית, ובמצב כזה, אין לאינטרס של "פלסטינים מתונים" שום סיכוי.

המצב, למרבה הצער, הולך ומחמיר, ונראה שישראל נטשה כבר מזמן את היומרה לאזן, כדברי וירגיליוס, בין "חסד תטה לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך". ה"נכנע" לא זוכה לחסד, אלא לסדרה ארוכה של השפלות. וירגיליוס והאסטרטגיה הרומאית שלו כבר לא באופנה. תחת זאת, מדיניותה של ישראל בפועל מזכירה מקור עתיק אחר, יהודי דווקא: הסיפור על המלך רחבעם, ותגובתו לדרישה מצד העם להקל את המיסים שהשית עליהם אביו:

וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

(מלכים א', י"ב 14)

שימו לב, למשל, לאלימות הבוערת בימים אלו בירושלים. למה יכול לצפות פלסטיני ממזרח ירושלים, אם יכנע לשלטון הישראלי וישתף פעולה עם מג"ב, המשטרה והשב"כ? אך ורק להמשך ההזנחה וההשפלה, ואף גרוע מכך – להידרדרות הולכת וגוברת במצבו. "הפלסטיני הטוב" במזרח העיר נדרש להסכין לא רק לשלטון ישראלי, אלא גם לחדירה של מתנחלים באישון לילה לשכונותיו, מצויידים בחוזי מכירה מפוקפקים ומאבטחים חמושים. הוא רואה בעיניים כלות כיצד קבוצות קיצונים יהודים, שחלקם לא מסתירים את חלומם להקים את בית המקדש על חורבותיו של מסגד אל-אקצה, מכרסמים שוב שוב בסטטוס קוו בהר הבית, בתמיכתם הגלויה של שרים ופוליטיקאים ממפלגת השלטון הישראלית. והוא לא רואה לעצמו עתיד אחר. ראש העיר ניר ברקת נוקט באמצעי דיכוי והצקה, אבל לא מציע לפלסטינים במזרח העיר שום אלטרנטיבה.

הכיבוש הישראלי בשטחים רע בכל צורה שהיא, והנזק שהוא גורם לשני הצדדים הוא עצום. אבל גם מי שמנהל כיבוש, צריך לדעת לנהל אותו, והאיזון בין כוח לחסד הוא המפתח לניהול כזה. ההקצנה המתמדת בישראל, והשפעתם של המתנחלים, הופכים את האיזון הזה לבלתי אפשרי, אפילו אם הממשלה היתה רוצה לשמור עליו. משטר הכיבוש הישראלי נטש את דרכו של וירגיליוס ואימץ, בפועל אם לא בכוח, את דרכו של רחבעם. את המחיר הנורא ישלמו הפלסטינים, בראש ובראשונה המתונים שבהם, ובסופו של דבר גם אנחנו.