ארכיון הבלוג

סוד כוחו של היטלר: טור אורח מאת אריאל קרלינסקי וגל כבירי

בשנת 1938, בחר המגזין היוקרתי TIME באדולף היטלר, הפיהרר של הרייך הגרמני, כאיש השנה שלו. כיצד העריך המגזין את עלייתה של המפלגה הנאצית, ומה היה סוד קסמה בעיניו? אלו מהנבואות של העורכים התגשמו, ואלו התגלו כמופרכות? הינשוף ממשיך ומפרסם את התרגום של אריאל קרלינסקי וגל כבירי למאמר ההיסטורי, שמראה את הנחשול הנאצי שהכה באירופה כפי שנתפס בזמן אמת.

לחץ כאן לחלק הראשון של המאמר ולדברי ההקדמה. למקור באנגלית, הקש כאן.

הקריירה הפוליטית של היטלר החלה ב-1919, כשהפך לחבר מס' 7 במפלגת הפועלים הגרמנית הזעירה. לאחר שגילה את כוח אמנות הדיבור שלו, הפך במהירות למנהיג המפלגה, שינה את שמה למפלגת הפועלים הגרמנית הנציונל-סוציאליסטית, וכתב את המצע האנטישמי, האנטי-דמוקרטי והאוטוריטרי שלה. האסיפה הגדולה הראשונה של המפלגה התכנסה במינכן בפברואר 1920. המנהיג התכוון להשתתף בנסיון מונרכיסטי לתפוס את השלטון כעבור חודש; אך איחר ולא הספיק לקחת חלק בפוטש הכושל הזה. נסיון נציונל-סוציאליסטי כושל אף יותר – הפוטש המפורסם במרתף הבירה של 1923 – סיפק למפלגה מרטירים והכניס את היטלר לכלא. מאסרו במבצר לנדסברג העניק לו פנאי לכתוב את הכרך הראשון של "מיין קאמף", המהווה עתה חלק אינטגרלי מכל מדף ספרים גרמני.

המפלגה הנציונל-סוציאליסטית הוצאה מחוץ לחוק באזורים רבים בגרמניה, אך מספר חבריה רק הלך וגדל. הגידול הושג בזכות השיטות הישנות והמוכחות של טאמאני הול: חלוקת מספר רב של טובות הנאה קטנות יחד עם טרור סוער ופרופגנדה פטריוטית מחרידה. זו טיפחה בשיטתיות את תדמיתו של היטלר כפיהרר מיסטי, נזירי וכריזמטי.

טמאני הול, ארגון פוליטי בניו יורק (כאן בתמונה) היה קבלן קולות מרכזי של המפלגה הדמוקרטית במשך רוב המאה ה-19 וחלקים גדולים מהמאה ה-20. ברבות הימום, הפך שמו סמל לפוליטיקה מסואבת של שחיתות, דילים וטובות הנאה מפוקפקות.

רק ב-1929 זכה הנציונל-סוציאליזם לראשונה בבחירות, כאשר קיבל רוב מוחלט בעיר קובורג. להישג משמעותי בבחירות אזוריות זכתה המפלגה הנאצית לראשונה במדינת תורינגיה. אולם כבר החל משנת 1928 הוסיפה לצבור כוח אלקטורלי כמעט ללא הרף. בבחירות ברייכסטאג של 1928 זכתה ב- 809,000 קולות בקלפיות. שנתיים לאחר מכן, 6,401,016 גרמנים הצביעו למועמדים נציונל-סוציאליסטים, וב-1932, סך הקולות עמד על 13,732,779. למרות שעדיין לא זכו ברוב, ההצבעה היתה, בכל זאת, הוכחה מרשימה לכוחם של היטלר ותנועתו.

הגורם שהביא לעלייתה של התנועה הדמגוגית, הנבערת והנואשת הזאת היה טבוע בלידתה של הרפובליקה הגרמנית ובכמיהתם של חלקים גדולים של העם הגרמני, הלא-בשל פוליטית, למנהיגות חזקה ודומיננטית. הדמוקרטיה בגרמניה נוצרה ברחמה של תבוסה צבאית. הייתה זו הרפובליקה שחתמה (שלא מרצונה) על חוזה ורסאי המשפיל, ומעולם לא הצליחה למחות את כתם החרפה הזה בתודעתם של הגרמנים.

אין זה סוד כי האומה הגרמנית אוהבת מדים, מצעדים ומערכים צבאיים, ונוטה להיכנע בקלות לסמכות. גיבורו האישי של הפיהרר היטלר הוא פרידריך הגדול. ההערצה הזו מגיעה, ללא ספק, מתעוזתו הצבאית הגדולה ושלטונו האוטוקרטי של פרידריך, ולא בשל אהבתו לתרבות צרפתית ושנאתו לגסות הרוח הפרוסית. אך בניגוד לפרידריך המלוטש, הפיהרר היטלר, שמעולם לא קרא יותר מדי ספרים, הזמין אך מעט מוחות גדולים לחצרו. היטלר בוודאי לא היה מסכים עם טענתו של פרידריך ש"נמאס לו לשלוט בעבדים".

"הלאה השחיתות! בחרו נאציונל-סוציאליסטים" – כרזת בחירות של היטלר מתקופת ויימאר

רפובליקת ויימאר, שהיתה מעורערת גם בימים כתיקונם, התמוטטה תחת המשקל של השפל הגדול של 1929-1934, בו נסק מספר המובטלים הגרמנים לשבעה מיליון, יחד עם סחף חסר תקדים של פשיטות רגל וכשלונות כלכליים. כאשר נקרא היטלר לשלטון כקאנצלר של הרייך השלישי ב-30 בינואר, 1933, ע"י הנשיא הקשיש והסנילי פאול פון הינדנבורג, החל להפוך את הרייך לפני ולפנים. בעיית האבטלה נפתרה ע"י: 1) תוכנית עבודות ציבוריות מרחיקת לכת; 2) תוכנית חימוש-מחדש אינטנסיבית, שכללה צבא קבע עצום; 3) עבודה כפויה בשירות המדינה (חזית העבודה הגרמנית); 4) כליאתם של אויבים פוליטים וכן נושאי משרה יהודים, קומוניסטים וסוציאליסטים במחנות ריכוז.

מרבית הגרמנים קיבלו במחיאות כפיים ובהתרגשות רבה את מה שאדולף היטלר ושות' עשו לגרמניה בפחות משש שנים. הפיהרר חילץ את המדינה מתחושת התבוסתנות שפשתה בה לאחר המלחמה. תחת דגל צלב הקרס, גרמניה אוחדה. הדיקטטורה של היטלר לא הייתה דומה לדיקטטורה רגילה, אלא שפעה באנרגיה גבוהה ונהנתה מתכנון מצוין. יתכן כי מרקסיסטים אדוקים ילעגו למרכיב ה"סוציאליסטי" בנציונל-סוציאליזם, אך בכל זאת, לתנועה הנאצית היה בסיס תמיכה גדול בקרב ההמונים. 1,500 מיילים של כבישים מפוארים, תוכניות למכוניות זולות והטבות בסיסיות לעובדים, לצד תוכניות גרנדיוזיות לבנייתן מחדש של ערים גרמניות גרמו לגרמנים להתנפח מגאווה. הגרמנים, אמנם, אכלו תחליפי מזון ולבשו בגדים זולים, אך הם אכן אכלו. מה שהיטלר ושות' עשו לעם הגרמני בתקופה ההיא הכה נשים וגברים מתורבתים בתדהמה. זכויות וחירויות אזרחיות נעלמו. ההתנגדות למשטר הנאצי הפכה שקולה להתאבדות או גרוע מכך. זמנם של חופש הביטוי וההתאגדות עבר. שמם הטוב של מוסדות לימוד גרמנים, מפוארים-לשעבר, נעלם. החינוך צומצם ללא יותר מדקלום סיסמאות נציונל-סוציאליסטיות.

הקצב הואץ. 700,000 היהודים של גרמניה עונו, ובתיהם ורכושם נשדדו. נשללה מהם הזכות להתפרנס והם סולקו מהרחובות. כעת הם מוחזקים עבור "כופר", תרגיל גנגסטרי ישן נושן. אך לא רק היהודים סבלו. את גרמניה יצא זרם קבוע וגדל של פליטים, יהודים וגויים, ליברלים ושמרנים, קתולים ופרוטסטנטים, שלא יכלו לסבול יותר את המשטר הנאצי. עמוד השער של "טיים", שהציג את נגן העוגב אדולף היטלר מנגן את המנון השנאה שלו בקתדרלה מחוללת בזמן שהקורבנות נתלים מגלגל עינויים מול שדרת הפיקוד הנאצית, צוירה ע"י הברון רודולף-קארל פון ריפר, קתולי שקץ בגרמניה. בינתיים הפכה גרמניה לאומה של לובשי מדים הצועדים בסך לצלילי המנגינה של היטלר, מדינה בה ילדים בני עשר לומדים איך להשליך רימונים ובה נשים נתפסות כמכונות ילודה. עם זאת, הבדיחה האכזרית ביותר של היטלר ושות' היתה על חשבונם של אותם קפיטליסטים גרמנים ובעלי עסקים קטנים שגיבו בעבר את הנציונל-סוציאליזם כאמצעי להצלת המבנה הכלכלי הבורגני של גרמניה מהרדיקליזם. ה"אני מאמין" הנאצי, לפיו האינדיבידואל שייך למדינה, תקף גם לעסקים. חלק מהעסקים הוחרמו על הסף, ועל אחרים הוטל מס הון. על הרווחים הוטל פיקוח קפדני. ניתן לאמוד את מידת השליטה וההתערבות הגוברת של הממשלה בעסקים מכך ש-80% מכלל הבניה ו-50% מכלל ההזמנות התעשייתיות בגרמניה בשנה שעברה, מקורן בממשלה. המשטר הנאצי השתלט על אחוזות גדולות, ובמקרים רבים אף ביצע קולקטיביזציה של החקלאות, צעדים הדומים ביסודם לאלו של הקומוניזם הרוסי.

היטלר מנגן את המנון השנאה: קריקטורה אנטי-נאצית של רודולף-קארל פון ריפר

כאשר השתלטה גרמניה על אוסטריה, היא נטלה על עצמה להאכיל ולטפל בשבעה מיליון קרובים עניים. כאשר סיפחה 3,500,000 סודטים, היו אף יותר פיות נוספים להאכיל. עם סיומה של שנת 1938, התרבו הסימנים לכך שהכלכלה הנאצית של שער חליפין קבוע, סחר חליפין, הורדת רמת החיים ואוטרקיות החלה להיסדק. לא היו חסרים גם סימנים כי גרמנים רבים סלדו מאכזריות הממשלה, אך פחדו למחות על כך. כאשר התקשה לספק די לחם בכדי להאכיל את נתיניו,  סיפק הפיהרר היטלר לגרמנים קרקס מסיח-דעת אחר. העיתונות, שנשלטה על ידי הנאצים בניצוחו של שר התעמולה פאול יוזף גבלס, צווחה עלבונות כלפי אויבים אמיתיים ומדומיינים. קצבה של הדיקטטורה הגרמנית הואץ כאשר במפעלים יצרו יותר ויותר תותחים, ורק מעט יותר חמאה.

בחמש שנים תחת שלטונו של איש השנה של 1938, גרמניה המאורגנת כצבא הפכה את עצמה לאחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם. הצי הבריטי מוסיף לשלוט בים. מרבית אנשי הצבא מעריכים כי הצבא הצרפתי עודו בודד בפסגה. השאלה הגדולה ביותר היא העוצמה האווירית, שמשתנה מיום ליום, אך ישנה כמעט תמימות דעים כי לגרמניה יש עליונות במטוסי קרב. למרות מחסור בקצינים מאומנים ובחומרי גלם, הצבא הגרמני הפך למכונה אדירה, אותה אפשר כנראה לנצח רק באמצעות שיתוף פעולה בין מספר צבאות יריבים. כעדות לעוצמת אומתו, הפיהרר היטלר יכול להתבונן בשנה האחרונה. מלבד ביקורים של אינספור מדינאים גדולים (מר צ'מברלין, לדוגמא, פקד את גרמניה שלוש פעמים), הוא חילה את פניהם של שלושה מלכים (גוסטב משוודיה, כריסטיאן מדנמרק, ו-ויטוריו עמנואל מאיטליה) ואירח ביקור של שניים (בוריס מבולגריה וקרול מרומניה – וזאת מבלי למנות ברשימה את העוצר ההונגרי, הורתי).

היטלר זוכה ביוקרה בינלאומית, כאן במפגש עם ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין

בינתיים, 1,133 רחובות וכיכרות בקירוב, ביניהם כיכר העירייה בוינה, נושאים עתה את שמו של אדולף היטלר. הוא נשא 96 נאומים ציבוריים, נכח ב-11 הופעות אופרה (הרבה מתחת לנורמה), ניצח שני אויבים (בנש וקורט פון שושניג, הקאנצלר האחרון של אוסטריה), מכר 900,000 עותקים של "מיין קאמף" בגרמניה לצד מכירותיו הגדולות באיטליה וספרד שבשליטת המורדים. ההפסד היחיד שלו נכון לעכשיו היה בתחום הראייה: הוא נאלץ להתחיל להרכיב משקפיים לעבודה. בשבוע שעבר, אירח הר היטלר 7,000 פועלים שבונים כעת את לשכת הקנצלר הענקית בברלין למסיבת חג המולד. הוא אמר להם כי "העשור הבא יראה למדינות שמחזיקות בפטנט על הדמוקרטיה היכן ניתן למצוא תרבות אמיתית."

אך מדינות אחרות הצטרפו בשמחה וששון למירוץ החימוש, ובקרב אנשי צבא השאלה היא: "האם היטלר יילחם כשיתברר לו, מעל לכל צל של ספק, שהוא מפסיד במירוץ הזה?" הדינמיקה של דיקטטורה היא כזאת שמעטים שחקרו את הפשיזם ומנהיגיו יכולים לדמיין את אדולף היטלר חסר התשוקה המינית, חסר המנוחה וה"שולף מהמותן" מגיע לגיל העמידה נינוח ושלו בבקתת ההרים שלו בברכטסגאדן בעת שהאומה הגרמנית המרוצה שותה בירה ושרה שירי עם. אין כל הבטחה כי האומות ש"אין להן" ילכו לישון כאשר ישיגו את מה שהן רוצות כעת מאלו ש"יש להן". למי שצפה באירועי סוף השנה, נראה יותר מסביר כי איש השנה של 1938 יהפוך את 1939 לשנה חשובה אף יותר.

היטלר: איש השנה – נבואה שהתגשמה? טור אורח מאת אריאל קרלינסקי וגל כבירי

בשנת 1938, בחר המגזין היוקרתי TIME באדולף היטלר, הפיהרר של הרייך הגרמני, כאיש השנה שלו. התואר לאו דווקא היה נחשק, והעיתון נהג להעניקו למי ש"הטביע חותמו על השנה, יותר מכל אחד אחר – לטוב ולרע." אך האם ביטאה הענקת התואר אנטישמיות והערצה להיטלר, כפי שנהוג לחשוב? בטור אורח לינשוף, תרגמו אריאל קרלינסקי וגל כבירי את המאמר של TIME על היטלר עם הקדמה ודברי הסבר. אלו מהנבואות של TIME בנוגע להיטלר שקעו בתהום הנשייה, ואלו התגשמו באופן מדויק? כיצד נראה הנחשול הנאצי מנקודת הראות של בני התקופה, לפני הפלישה לפולין, סטלינגרד ואושוויץ? "היטלר – איש השנה", חלק ראשון.

כבר יותר מ-90 שנה שמגזין TIME בוחר את "איש השנה". הזוכה המאושר מעטר את כריכת המגזין, נכתב עליו מאמר מרכזי המסביר מדוע הוא נבחר ככזה, ושאר הגיליון מכיל לרוב מאמרים נוספים הקשורים אליו. למרות השם מעורר הכבוד, "איש השנה" הוא לאו דווקא תואר נחשק. TIME נותן אותו למי ש"הטביע את חותמו על השנה, יותר מכל אחד אחר – לטוב, או לרע".

בשנת 1938 המגזין בחר באדולף היטלר כאיש השנה. בחירה שמאז ועד היום מוצגת לעיתים כראייה ועדות לשיתוף הפעולה, האנטישמיות העולמית ואף ההשראה שהיטלר עורר ברחבי העולם. עיון במאמר "איש השנה 1938" של המגזין חושף כי האמת לא יכולה להיות רחוקה מכך – המגזין נוזף וסונט בהיטלר מכל זווית אפשרית: דנים בעברו הלא יוצלח, בהתנהגותו, במראהו המגוחך, המדיניות הגרועה שלו ועוד.

אחד ההיבטים המרתקים במאמר הוא היכן נבואותיו מתגשמות והיכן הן כושלות. לנו, החיים בהווה, קל להביט על העבר ולדעת מה יקרה, ולכן לזלזל בכל בהחלטות השגויות שעשו אישים ואומות. האם צ'מברליין באמת היה כה תמים כאשר הבטיח "שלום בדורנו"? האם הגרמנים באמת היו כה טיפשים וכה שטופי שנאה שהם בחרו בהיטלר להמיט עליהם חורבן שלא יתואר? האם הצבא הצרפתי באמת היה כה חלש? המאמר של TIMES מנתח את היטלר האדם, פעולותיו וכלל הזירה העולמית בדגש על מהלך הדברים באירופה. מדהים להיווכח גם עד כמה השנים שהובילו למלחמת העולם השנייה היו גדושים באירועים היסטוריים כבירים – המאבק בסין בין השמרנים לקומוניסטים היה בשיאו, יפן השתלטה על חלקים ניכרים מסין, ומלחמת האזרחים הספרדית טרם הסתיימה.

כמו רבים בזמנו, המגזין מציב את עצמו במרכז הציר ההומוניסטי-ליברלי-דמוקרטי, שלו שני אויבים מרכזיים: הפאשיזם והנאציזם מימין, עם מלחמת הגזע – והקומוניזם משמאל, עם מלחמת המעמדות. לגבי שניהם המגזין נוקט עמדה חד משמעית: זוהי ברבריות שכנגדה יאלץ העולם המערבי להילחם. המאמר נחתם במילים הנבואיות: "סביר כי איש השנה של 1938 יהפוך את 1939 לשנה חשובה אף יותר". ואכן, ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פולשת לפולין, ומלחמת העולם השנייה – על מיליוני קורבנותיה, תהפוך למציאות.

בחלקו הראשון של המאמר, המגזין דן באירועי שנת 1938, תוך מתן במה גם לאירועים ואישים אחרים שהיו ראויים לתואר "איש השנה", אך כולם ניגנו רק ככינור שני לאדולף היטלר.

בחלקו השני של המאמר, המגזין דן לעומק בהסטוריה של היטלר והמפלגה הנאצית, דרכה לשלטון ופעולותיה מאז – כולל ניתוח היסטורי מרתק של יסודותיה הרעועים של רפובליקת ויימאר ואופיו הצייתני של העם הגרמני.

מאמר חשוב זה, המוזכר כאמור לעיתים רבות בדיון הציבורי בקונטקסט שונה לחלוטין מזה שבאמת עמד מאחוריו – מעולם לא תורגם לעברית. עד עתה. אני מתכבד להציג את התרגום של גל כבירי ושלי, ומקווה שהוא יתרום לשיח הציבורי וההיסטורי בישראל.

המקור באנגלית נמצא כאן.

Hitler Caricatures

היטלר – איש השנה. תרגמו: אריאל קרלינסקי וגל כבירי

האירוע החדשותי הגדול ביותר לשנת 1938 התרחש ב-29 בספטמבר, כאשר ארבעה מדינאים נפגשו ב"פיהררהאוס" שבמינכן, בכדי לצייר מחדש את מפת אירופה. שלושת המדינאים המבקרים בועידה ההסטורית הזו היו ראש הממשלה נוויל צ'מברלין מהממלכה המאוחדת, ראש הממשלה אדוארד דלאדייה מצרפת והדיקטטור בניטו מוסוליני מאיטליה; אך לפי כל הדעות, הדמות המובילה במינכן היה המארח הגרמני, אדולף היטלר.

הפיהרר של העם הגרמני, מפקד הצבא, חיל הים וחיל האוויר הגרמנים, הקנצלר של הרייך השלישי, הר היטלר קצר ביום הזה במינכן את קצירה של מדיניות חוץ נועזת, מתריסה וחסרת רחמים אותה ניהל במשך חמש וחצי שנים. הוא קרע לגזרים את חוזה ורסאי, חימש את גרמניה ככל שהשיגה ידו וחטף את אוסטריה לנגד עיניו של עולם מבועת וככל הנראה חסר אונים.

כל אלו היו מזעזעים עבור אומות שהביסו את גרמניה בשדה הקרב רק עשרים שנה קודם לכן, אך דבר לא הבעית את העולם כמו המהלכים השיטתיים וחסרי הרחמים שהובלו ע"י הנאצים. במהלך הקיץ המאוחר והסתיו המוקדם איים היטלר במלחמת עולם על צ'כוסלובקיה, וללא שפיכות דמים הפך אותה ללא יותר ממדינת בובות גרמנית. כמו גם כפה היטלר גם שינוי דרסטי בבריתות ההגנתיות של אירופה, וזכה ביד חופשית לעצמו באירופה המזרחית תוך כדי קבלת הבטחה ל"אי התערבות" מבריטניה העוצמתית (ולאחר מכן גם מצרפת). אדולף היטלר הוא, ללא ספק, איש השנה של 1938.

Munich Agreement | Definition, Summary, & Significance | Britannica
הישג של היטלר, כישלון של צ'מברלין? ועידת מינכן, ספטמבר 1938. מימין לשמאל: נוויל צ'מברלין, המתורגמן הגרמני פאול שמידט, אדולף היטלר ובניטו מוסולוני

מרבית הדמויות העולמיות האחרות של 1938 דהו בחשיבותן ככל שהשנה התקרבה לסופה. כעת יותר מאי פעם, נראה כי "שלום עם כבוד" של ראש הממשלה צ'יימברלין לא השיג אף אחד משני הדברים הללו. מספר גדול של אזרחים בריטים לעגו למדיניות "רצה את הדיקטטור" שלו, מפני שהאמינו כי שום דבר מלבד כניעה מחפירה לא יוכל לספק את שאיפותיו של הדיקטטור.

נוצרה תחושה בקרב אזרחים צרפתים רבים כי רה"מ דלאדייה, במחי עט במינכן, הפך את צרפת למעצמה מדרגה שניה. כשהוא לועג למחוותיו של מוסוליני ומחקה את תסביך הצעקות של היטלר המנצח, דלאדייה הליברלי נאלץ להשתמש בתעלולים פרלמנטרים בכדי לשמור על תפקידו.

במהלך 1938, הדיקטטור מוסוליני היה בוודאות רק שותף זוטר בחברת היטלר ומוסוליני בע"מ. מהלכו הנסער והרועש להשגתן של קורסיקה ותוניס מידי צרפת נתפס כבלוף חלש, שמטרותיו העיקריות היו לא יותר מאגרות מופחתות לספינות האיטלקיות בתעלת סואץ ושליטה במסילת הרכבת של ג'יבוטי-אדיס אבבה.

מי שנעלם מהזירה הבינלאומית היה אדווארד בנש, במשך 20 שנה "המדינאי הקטן והחכם" של אירופה. נשיאה האחרון של צ'כוסלובקיה החופשית הפך כעת לחולה ומנודה מהמדינה אותה עזר לייסד. הגנרליסימו האדוק של סין, צ'יאנג קאי-שק, איש השנה של 1937, הוכרח לסגת לסין המערבית "החדשה", שם נתקל באפשרות להפוך אך ורק לבובה מכובדת בתנועה הקומיניסטית שסביבו. אם פרנסיסקו פרנקו היה מנצח במלחמת האזרחים הספרדית לאחר האביב המוצלח שלו, יתכן מאוד כי הוא היה מוכתר איש השנה. אך הניצחון המשיך לחמוק מהגנרליסימו והתשישות מן מהמלחמה, כמו גם חוסר שביעות הרצון מהפלג הימני של תומכיו הפכו את עתידו ללא ברור.

RETRATO DEL GRAL. FRANCISCO FRANCO BAHAMONDE (adjusted levels).jpg
עדיין לא איש השנה: גנרל פרנסיסקו פרנקו

בארה"ב אין ולו אדם יחיד שהטביע את חותמו על 1938. היא בהחלט לא הייתה השנה של פרנקלין רוזוולט: נסיונו לטהר [את המפלגה הדמוקרטית מיריביו] נכשל, ומפלגתו הפסידה נתח חשוב בקונגרס. מזכיר המדינה הול יזכור את 1938 כשנה בה הצליח סוף סוף לחתום על הסכם סחר עם אנגליה, אך ההיסטוריה לא תזהה את מר הול עם 1938. למרות מדיניות "השכנות הטובה" בין ארה"ב לאמריקה הלטינית, תוכניתו של הול לסולידריות יבשתית בין שתי האמריקות עלתה על שרטון.

דמותו של אדולף היטלר, בעל יהירות המתאימה לכובש, מתנשאת מעל אירופה המתכווצת בפחד. לא העובדה כי הפיהרר הביא 10,500,000 איש (7,000,000 אוסטרים, 3,500,000 סודטים) תחת שלטונו היא מה שהפכה אותו לאיש השנה של 1938. יפן, באותו הזמן, הוסיפה עשרות מיליוני סינים לאימפריה שלה. חשובה יותר הייתה העובדה שב-1938, היטלר הפך לכוח המאיים ביותר שהעולם הדמוקרטי ואוהב-החופש עומד מולו כיום.

היטלר הטיל את צילו הרבה מעבר לגבולות גרמניה. מדינות שכנות קטנות (דנמרק, נורווגיה, צ'כוסלובקיה, ליטא, הבלקנים, לוקסמבורג, הולנד) פחדו להרגיז אותו. בצרפת, לחץ שהופעל ע"י הנאצים היה אחראי, בחלקו, לחקיקה האנטי-דמוקרטית שלאחר הסכם מינכן. הפשיזם התערב בגלוי בספרד, טיפח מהפכה בברזיל, סייע בחשאי לתנועות מהפכניות ברומניה, הונגריה, פולין וליטא. בפינלנד, שר החוץ נאלץ להתפטר עקב לחצים נאצים. לאחר הסכם מינכן, המגמה בכל מזרח אירופה היא לכיוון של פחות חופש ויותר דיקטטורה. רק בארה"ב הדמוקרטיה החשיבה עצמה חזקה מספיק בסוף השנה בכדי לעמוד נגד היטלר.

FDR 1944 Color Portrait.jpg
בהחלט לא השנה שלו: נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט

הפשיזם, עם היטלר במושב הנהג ומוסוליני, פרנקו וראשי הצבא היפני מאחוריו, הגיח ב-1938 כתנועה מהפכנית בינלאומית. ירטון ככל שירצה נגד התחבולות של הקומוניזם העולמי והיהדות הבינלאומית, או יטען כמה שירצה כי הוא רק פאן-גרמני שמנסה לאחד את כלל העם הגרמני תחת אומה אחת, הפיהרר היטלר הפך בעצמו למהפכן העולמי מספר 1 – עד כדי כך שאם יתנהל המאבק שחוזים לעיתים קרובות בין קומוניזם ופשיזם , יהיה זה אך ורק בגלל שני דיקטטורים מהפכנים. היטלר וסטאלין הם גדולים מדי בכדי לאפשר אחד לשני לחיות באותו עולם יחדיו.

איך הפיהרר היטלר לא חושב על עצמו כמהפכן; הוא נהפך לכזה רק בכורח הנסיבות. הפשיזם גילה כי חופש-העיתונות, הביטוי וההתאגדות מהווה סכנה פוטנציאלית לביטחונו שלו עצמו. במונחים פשיסטים, דמוקרטיה לרוב מצוותת עם קומוניזם. הקרב הפשיסטי נגד חופש לרוב מתרחש תחת הסיסמה הכוזבת: "להביס את הקומוניזם!". אחת מהתלונות הגדולות ביותר של גרמניה בקיץ שעבר כנגד צ'כוסלובקיה הדמוקרטית הייתה כי היא למעשה "מאחז קומוניסטי".

לפני דור, היה נראה כי התרבות המערבית נגמלה מרוב הרעות הברבריות – מלבד מלחמה. המהפכה הקומוניסטית הרוסית קידמה את הרוע שבמלחמת מעמדות. היטלר הוסיף רעה נוספת – מלחמת הגזע. הפאשיזם והקומוניזם החיו שניהם מחדש את המלחמה הדתית. צורות מרובות אלו של ברבריות הובילו לכך שב-1938 יתכן כי בני אדם ידממו שוב, ואף בקרוב: בקרב בין חירות תרבותית אל מול סמכותניות ברברית.

בקרוב בני אדם ידממו שוב? מפת הפלישה הנאצית לצרפת ב-1940, שנתיים לאחר פרסום הכתבה

לצד הפיהרר, הציגה שנת 1938 לראווה גם אנשים חשובים פחות. הנוכל הבלתי-מעורער של השנה היה פרנק דונלד קוסטר המנוח (לשעבר פיליפ מוסיקה), יחד עם ריצ'ארד ויטני, שנמצא כעת בכלא סינג סינג, במקום השני. ספורטאי השנה היה שחקן הטניס דונלד באדג', אלוף ארה"ב, אנגליה, צרפת ואוסטרליה. טייס השנה היה הווארד רובארד היוז בן ה-33, מליונר מבולבל, שטס במסלול מפוכח, מדוייק וחסין-תקלות, 14,716 מיילים מסביב לקצה העולם בשלושה ימים, 19 שעות שמונה דקות.

איש השנה של הרדיו היה אורסון וולס הצעיר, שבתשדירו המפורסם "מלחמת העולמות", הפחיד יותר אנשים מאי פעם דרך הרדיו, אך עדיין פחות אנשים מהיטלר. בכך הדגים כי לשידורי רדיו יכול להיות כוח עצום בעיצוב וגיוס רגש המוני. מחזאי השנה היה ת'ורנטון ווילדר, בעבר איש ספרות מוערך, שמחזהו הראשון בברודווי, "העיירה שלנו", לא היה רק גאוני ומרגש, אלא גם הצלחה גדולה. תואר איש הקולנוע של השנה הולך לגבריאל פסקל, המפיק של פיגמיליון – סרטו הראשון באורך מלא המבוסס על הדרמות הארוכות של ג'ורג' ברנרד שו. פסקל גילה אצל שו מכרה עשיר של חומר דרמטי שמפיקים מפורסמים ממנו ויתרו על כל תקווה להפיק. אנשי השנה, מצטיינים במדע המקיף שלהם, היו שלושה חוקרי רפואה שגילו כי חומצה ניקוטינית היא התרופה לפלגרה בבני אדם: ד"ר טום דאגלס ספייס מבית החולים הכללי של סינסנטי, מריון ארתור בלנקנהורן מאוניברסיטת סינסנטי, וקלאר ניל קופר מוואטרלו, איווה.

בתחום הדת, שתי הדמויות הבולטות של 1938 היו שונות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, לבד מהתנגדותם לאדולף היטלר. אחר מהם, האפיפיור פיוס ה-11, בן 81, דיבר ב"עצב מריר" על חוקיה האנטישמים של איטליה, על הפגיעה בהתארגנויות קתוליות איטלקיות ועל קבלת הפנים שהעניק מוסוליני להיטלר בחודש מאי האחרון. פיוס הכריז בעצב: "הצענו את חיינו, הישנים כעת, עבור השלום והשגשוג של אנשים. אנו מציעים אותם מחדש." בכך שבילה את מרבית השנה במחנה ריכוז, הכומר הפרוטסטנטי מרטין נימלר העניק עדות אמיצה לאמונתו הדתית.

יש לציין כי מעט מאנשי השנה האחרים היו חופשיים להגיע להישגיהם בגרמניה הנאצית. הגאונות שברצון חופשי נחנקה כל כך על ידי הדיכוי הדיקטטורי שהתוצר הגרמני של שירה, ספרות, מוזיקה, פילוסופיה ואמנות היה דל ביותר.

השטן על המפתן: תעלומת שריפת הרייכסטאג

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הלהבות המתפצחות בתוך הפרלמנט הגרמני פתחו סידרת אירועים דרמטית, שסייעה למפלגה הנאצית לבסס את שלטון היחיד חסר המעצורים שלה. מי שרף למעשה את הרייכסטאג? האם היה מדובר במבצע סולו של פירומן מטורף? או אולי מזימה של המפלגה הקומוניסטית, כפי שטענו הנאצים? שמא פרובוקציה נאצית – כפי שמיהרו הקומוניסטים לטעון? ספרו של החוקר האמריקאי בנג'מין הט מקרב אותנו לפתרון התעלומה, וחושף צללים נסתרים, שקרים ושלדים בארון, לא רק ברייך השלישי אלא גם בקרב ההיסטוריונים בגרמניה המודרנית היום.

Benjamin C. Hett, Burning the Reichstag (Oxford: Oxford University Press, 2014)

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הסטודנט קרא לשוטר מקוף שעמד בסביבה, וביחד הזעיקו תגבורת. כעבור מספר דקות, פרצו שוטרים לתוך בניין הפרלמנט, שהיה שקוע כולו בעשן סמיך. הם תפסו שם הולנדי חצי עירום, נוטף זיעה ומטורף למראה בשם מרינוס ואן דר לובה. כפי שאמר מיד, הוא הבעיר את הבניין באמצעות כותנתו. כששאלו אותו למה, ענה: "מחאה! מחאה!"

אדולף היטלר, ראש הממשלה החדש של גרמניה, דלק למקום ביחד עם עוזריו הבכירים: יו"ר הפרלמנט הרמן גרינג וראש מחלקת התעמולה במפלגה הנאצית, ד"ר יוזף גבלס. היטלר, שנראה מופתע, הצהיר ש"העם הגרמני לא יבין שום חולשה. את הצירים הקומוניסטים יש לתלות עוד הלילה." "זו תחילתה של המהפכה הקומוניסטית," החרה החזיק אחריו גרינג, "ויש לדכאה לאלתר וביד ברזל." ההצתה אפשרה לממשלה החדשה להוציא חוקים ל"הגנת העם והמדינה", שהשעו את חירויות האזרח וחיסלו בפועל את הערובות שניתנו לאופוזיציה בחוקה. בכך, הניחה פרשת שריפת הרייכסטאג את המסד לדיקטטורה הנאצית כולה.

Urteil gegen Marinus van der Lubbe wegen Reichstagsbrands aufgehoben

הרייכסטאג בוער

גל ההיסטריה התחזק בעקבות כותרות צעקניות בעיתוני הבוקר, ואלו השפיעו כמובן על דעת הקהל. "הם תכננו לרצוח, הם תכנו לשרוף," כתבה מורה אחת ביומנה, "במרעילים ומציתים יש לטפל באמצעות עונש מוות." רבים האמינו שהקומוניסטים אכן שרפו את הפרלמנט כהכנה למהפכה, אמונה שלא נראתה בלתי הגיונית באותה התקופה. כולם ידעו שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שקיבלה את הוראותיה ישירות ממוסקבה, תיעבה את הדמוקרטיה ותמכה במהפכה אלימה. באמצעות חיסול הקומוניסטים, הנאצים לא נפטרו רק מיריביהם השנואים ביותר, אלא גם איחדו מאחוריהם חלקים ניכרים מהעם. בימים שלאחר שריפת הרייכסטאג נעצרו כל הצירים הקומוניסטים בראשות יו"ר הסיעה, ארנסט טורגלר. ביחד עם ואן דר לובה ושלושה קומוניסטים בולגרים (ביניהם גיאורגי דימיטרוב, לימים מקורבו של סטלין וראש ממשלת בולגריה), הועמד טורגלר למשפט כמתכנן שריפת הרייכסטאג. רק ספקנים מעטים טענו שלא יתכן שהקומוניסטים שרפו את הבניין בשעה נוחה כל כך לנאצים. אולי הנאצים עשו זאת בעצמם, כפרובוקציה? התעלומה נותרה על כנה, כפי שנראה, עד ימינו. המשפט שנפתח בלייפציג הותיר יותר שאלות מתשובות.

Reichstagsbrand

אזרחים גרמנים צופים בשריפת הרייכסטאג

כבר בתחילת המשפט, הסתבר למנהיגים הנאצים שלא יהיה קל כל כך להפליל את המפלגה הקומוניסטית בהצתה. הראיות של המשטרה היו מפוברקות באופן מביך אפילו בעיני משקיפים ועיתונאים אוהדים. עדים מפוקפקים הובאו מהגורן ומהיקב ומלמלו האשמות סותרות ומנותקות מהמציאות; אחד מהם, אמרו משקיפים, נראה והתנהג כ"פסיכופט"; אסירי מחנות ריכוז לוו לדוכן בידי שומרי ס"א גברתנים, עמדו בדום ודקלמו טקסטים מגושמים שהוכתבו להם מראש; מלצר מסר עדות שמיעה שאפילו השופטים הפרו-נאצים נאלצו להגדיר כ"שקר גמור". באחד הרגעים הקומיים של המשפט, הציג אחד מבלשי המשטרה מדריך טיולים של ברלין שהוחרם מהנאשם דימיטרוב, ובו סימונים בעיפרון של אזור הרייכסטאג. דימיטרוב טען, באופן משכנע, שסימוני העיפרון הללו שורטטו בידי המשטרה, שנציגיה השתילו בלי בושה משפטים שלא נאמרו בפרוטוקולי החקירה. דימיטרוב, בחכמה רבה, סירב לחתום עליהם.

גיאורגי דימיטרוב

בינתיים, תכננה המפלגה הקומוניסטית את מכת הנגד שלה. צוות תועמלנים גולה, בראשותו של איל העיתונות וילי מינצינגר, פרסם מחקר שנודע כ"ספר החום", ובו האשים את הנאצים שביצעו את ההצתה כפרובוקציה. היטלר ועמיתיו החלו לחשוש כי המסר של ה"ספר החום" יחלחל בעוצמה רבה יותר לדעת הקהל העולמית. רבים התקשו להאמין שואן דר לובה, תמהוני עיוור למחצה, שרף את הרייכסטאג לבדו. אם למצית היו שותפים, ואלו לא היו הקומוניסטים, די ברור מי הם כן היו. רק לנאצים, חברי המפלגה האנטי-דמוקרטית השנייה, היה אינטרס לשרוף את הרייסטאג כדי לספק אמתלה לחוקי החירום שלהם. עדויות בעייתיות נוספות שעלו במשפט, כגון דיווחים עיקשים על ציר נאצי שנמלט מהבניין בשעת ההצתה, גרמו לגרינג, היטלר ושותפיהם לחשוש, ובצדק.

בתגובה, פנו הנאצים לאסטרטגיה רזרבית שהוכנה ככל הנראה מראש. מראשית המשפט, הם כפו על יו"ר המפלגה הקומוניסטית, ארנסט טורגלר, סנגור בשם ד"ר אלפונס זאק, פרקליט נאצי נודע שהגן על אנשי המפלגה (וגם על היטלר עצמו) במשפטים פוליטיים מפורסמים בתקופת ויימאר. למרבה האירוניה, זאק ניצל את מלוא כשרונו על מנת להוכיח את חפותו של טורגלר, אולם בתיאום מלא עם הגסטפו ובאופן ששירת את האג'נדה הנאצית. עכשיו, הכוונה היתה להוכיח שואן דר לובה פעל לבדו (וכך לשלול את ההאשמות של הספר החום), אולם עשה זאת עקב הסתה קומוניסטית ועל מנת לקדם מטרות קומוניסטיות. נאום הסיכום של זאק, כפי שמוכיח בנג'מין הט, נכתב ככל הנראה בידי הגסטפו.

אחד הרגעים הדרמטיים במשפט: המנהיג הנאצי הרמן גרינג (עם הגב למצלמה) מתעמת מול הנאשם גיאורגי דימיטרוב. דימיטרוב הצליח להשפיל את גרינג ולגרום לו לאבד את עשתונותיו.

כדי לקדם את קו ההגנה הזה, דאגו הנאצים להיפטר מעדים לא נוחים. ואן דר לובה עצמו סומם ככל הנראה במהלך המשפט. בניגוד בולט להצהרותיו הרהוטות במשטרה, במהלך הישיבות הוא היה צל של עצמו, דיבר בגרמנית שבורה מהולה בהולנדית ובדרך כלל ענה בתשובות חד-הברתיות. לרוב הוא ישב בראש מורכן, מטיף ריר ונזלת שהשומרים נאלצו לנגב. רק ביומיים שבהם נאלץ להעיד, חזרה לו מקצת מצלילות העבר. ההתנהגות המוזרה הזאת הובילה שני חוקרים גרמנים להאמין כי הוא סומם על ידי המשטרה בפוטאסיום ברומיד, סם מדכא נפוץ מאד באותה התקופה. ואן דר לובה קיבל ארוחות נפרדות באריזה אטומה, שעליהן היה כתוב שמו בבירור. הנאצים התעקשו לפטם אותו במנות גדלות באופן מוזר. פוטאסיום ברומיד הוא סם בעל טעם מלוח, וקל מאד לערבב אותו במזון. ראוי לציין שואן דר לובה, גם ברגעי הצלילות שלו, התעקש ששרף את הרייכסטאג לבדו. אין ספק כמעט שהאמין בכך. אבל במצבו המסומם למחצה, הוא לא ענה לשאלות רוב הזמן. אולי כך פחת הסיכוי שיספר סיפורים מביכים, כגון קשריו עם פרובוקטורים נאצים בבתי המחסה להומלסים שבהם שהה לפני ההצתה.

יתכן שסומם על ידי הנאצים: מרינוס ואן דר לובה במהלך המשפט (למטה) ובזמנים יותר טובים (למעלה)

עדים לא נוחים אחרים הורחקו אף הם מהזירה בידי השלטונות. איש ס"א שהחליט "לזמר" חוסל לאלתר בידי הגסטפו. מפקד הכבאים, שהתעקש שמצא עקבות בנזין וחומרי הצתה במקום, וטען כי ואן דר לובה לא היה מסוגל להצית בניין כל כך גדול באמצעות הכותנת שלו, הורחק מהזירה ולאחר מכן "חוסל" פוליטית בהאשמות שחיתות. אחד משומרי הרייכסטאג, שראה ציר נאצי נמלט מהמקום בשעת השריפה, פוטר מניה וביה בשל "שתיית אלכוהול בזמן התפקיד" ועדותו הוכרזה בדיעבד כבלתי אמינה. בכל זאת, לנאצים היה קשה יותר לפקפק בעדויות המהנדסים, הכימאים ומומחי הבערה שזומנו בידי בית המשפט: אלו כולם העידו כי אי אפשר להצית וילונות עבים, ואפילו רהיטים כבדים, באמצעות כותונת, מצית וחולצה בזמן קצר כל כך.

פסק הדין, כצפוי, תמך בגירסה הנאצית החדשה. טורגלר, דימיטרוב ושני הבולגרים האחרים זוכו. ואן דר לובה הוכרז כאשם הבלעדי, ומאוחר יותר הוצא להורג באמצעות הגיליוטינה. נשיא בית המשפט פרש "מטעמי בריאות", ואלמנתו העידה כי סבל מייסורי מצפון תמידיים על עיוות הדין בו נאלץ לקחת חלק. אחד השופטים האחרים רמז במשך שנים רבות כי היו "אשמים אחרים", לא קומוניסטים, שאת זהותם נאלץ להסתיר. ובכל זאת, במהלך המלחמה, וגם לאחריה, אשמתם של הנאצים היתה ברורה לאויביהם וקורבנותיהם באירופה כולה. המצב הזה השתנה רק בשנות החמישים המאוחרות, בשל צירוף בלתי צפוי של נסיבות.

View of the defendants bench and defense team at the Reichstag Fire trial in Leipzig.  Pictured are the defendants Ernst Torgler and Marinus van der Lubbe (second row); and Blagoi Popov, Vassili Tanev, and Georgi Dimitrov (third row).  Seated in the first row are the defense attorneys.

נאום הסיכום נכתב בידי הגסטפו: הנאשמים וצוות ההגנה במשפט

לאחר המלחמה, שירתו נאצים רבים לשעבר ברשויות המערב-גרמניות, כולל במשטרה, בתי המשפט ואפילו שירותי המודיעין. לאור זאת, הרשויות לא מיהרו להעמיד אפילו פושעים כבדים למשפט, והעונשים היו לעיתים קרובות מגוחכים. אולם בכל זאת, נאצים לשעבר חששו באופן תמידי מהפללה והרס הקריירה שלהם. ביניהם היו גם שניים מהבלשים המרכזיים שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, והיו מעורבים בפשעי מלחמה (לרבות השואה) במהלך שירותם המאוחר יותר בגסטפו. כמו רבים אחרים, הם ניסו לטעון לרקורד אנטי-נאצי, וניצלו לצורך זה את פרשת שריפת הרייכסטאג. כשוטרים מקצועיים, כך אמרו, הם טענו תמיד כי הקומוניסטים לא היו מעורבים בשריפה. הפושע היה ואן דר לובה לבדו. כדי להגן על עצמם, טענו אותם בלשים כי פעלו כנגד הרדיפה הפוליטית של השלטונות והגנו על הקומוניסטים מהאשמות השווא שהוטחו בהם.

ב-1960, מצאו אותם שוטרים לשעבר מליץ יושר, משפטן ואיש מודיעין גרמני סוציאל-דמוקרטי בשם פריץ טוביאס, חבר ושותף לעבודה שהיה מוכן להגן עליהם – וללא מעצורים. טוביאס כתב ספר בשם שריפת הרייכסטאג – אגדה ומציאות שהפך לקונצנזוס המחקרי הבלתי מעורער למשך עשורים. בספרו, תקף טוביאס בכישרון ובאכזריות את הספר החום, והוכיח שרבים מה"מסמכים" שבו הם זיופים קומוניסטיים מגושמים. ואן דר לובה, כך טוביאס, פעל לבדו – ללא סיוע קומוניסטי או נאצי. אולם במהלך המחקר שלו, סילף טוביאס עצמו את העובדות כדי להגן על חבריו. הוא התעלם מראיות, הסתיר מסמכי מפתח שהיו ברשותו, פסל את עדויות המומחים שטענו שואן דר לובה לא היה מסוגל להצית את הבניין לבדו תוך עשר דקות, ואף סחט באיומים היסטוריונים שהחזיקו במידע נוגד. במיוחד, הוא ערך רצח אופי לאחד מהעדים המרכזיים נגד הנאצים, איש גסטפו לשעבר ומתנגד משטר עקבי בשם האנס ברנד גיזביוס, והציג אותו (שלא בצדק) כשקרן פתולוגי והוזה הזיות. תגובתם של חוקרים קומוניסטים, שכהרגלם זייפו מסמכים כדי לנגח את טוביאס ולהוכיח את אשמת הנאצים, רק חיזקו את הקייס שלו עוד יותר. הגינויים החריפים של טוביאס עצמו למשטר הנאצי טשטשו את העובדה שניסה להגן על נאצים ולקדם גירסה מרוככת של טענות הנאצים עצמם.

Zur Person

פריץ טוביאס

גירסתו של טוביאס, כאמור, ביטלה בלי נימוקים משכנעים את כל הראיות המדעיות וההנדסיות. כל מומחי הבערה, ההנדסה, הכימייה והתרמודינמיקה שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, מ-1933 ועד המאה ה-21, היו מאוחדים במסקנה שואן דר לובה לא היה יכול להצית את הבניין לבדו. ניסויים אינספור הוכיחו את חוות הדעת המדעיות הללו. המצית, הכותנת והחולצה שברשותו פשוט לא היו מסוגלים לחמם את הרהיטים והוילונות הכבדים לטמפרטורה הדרושה במהלך עשר דקות. מישהו – או משהו – היה חייב להספיג את הבניין בחומר בערה קודם לכן. עדויות אינספור הצביעו על כך, ולמרות שטוביאס טשטש אותן במיומנות, הן הגיחו מעל פני השטח.

בנג'מין הט מודה שכיום, לאחר כל כך הרבה שנים, קשה מאד לדעת מי שרף את הרייכסטאג. אולם העדויות הנסיבתיות מצביעות בסבירות גבוהה כי חוליית אנשי ס"א בפיקודו של מומחה הצתה, הנס גיאורג גוור ("הייני האקדח"), חדרה לרייכסטאג במנהרה שחיברה בינו לבין ארמונו הרשמי של נשיא הרייכסטאג. גוור, בריון ידוע לשמצה שלמד הנדסה וכימייה באוניברסיטה (אם כי מעולם לא סיים את התואר), פיתח שיטה להצתה של פוסטרים קומוניסטיים וסוציאל-דמוקרטיים במהלך השנים האלימות שקדמו לעליית הנאצים לשלטון. הוא הספיג אותם בתערובת של דלק ותמיסת זרחן. כעבור מספר שעות, כשהנוזל בתמיסה התאדה, הזרחן התלקח והצית את הפוסטרים באש חזקה. הט משער, על סמך צירוף של ראיות נסיבתיות, כי הוילונות, השולחנות והכיסאות ברייכסטאג הוספגו בנוזל הזה. ואן דר לובה ככל הנראה סיפר על ההצתה ל"קומוניסטים" (למעשה פרובוקטורים נאצים) שפגש בבתי המחסה לחסרי בית. הם "המליצו" לו להיכנס לרייכסטאג בשעה תשע, השעה שבין הסיבובים הקבועים של השומרים ואנשי התאורה. ההולנדי האומלל באמת האמין שפעל לבדו. אבל הכותנת שלו לא היתה יותר מפעולת הסחה. יתכן, דרך אגב, שחלק המנהיגים הנאצים הופתעו מהפעולה (אם כי מיהרו לנצל אותה לתועלתם). אנשי ס"א לא תמיד ביקשו אישור לפני שיצאו להתקפות אלימות או פעולות כנגד יריבי הנאצים.

הדבר המדהים הוא שעד יציאת ספרו של הט, הממסד ההיסטורי בגרמניה, בבריטניה ובארצות הברית התעלם כמעט לחלוטין מהראיות המדעיות המוצקות, והתעקש להאמין לספרו המפוקפק של טוביאס. ההיסטוריון הגרמני הנודע הנס מומזן, במאמר למדני שנכתב בשנות השמונים, הפך את גרסת טוביאס לקאנונית ודחה בלעג את הדעה ההפוכה.

זיופי המסמכים הקומוניסטיים, כאמור, חיזקו את הגישה הזאת, אבל לא רק הם. הגישה ההיסטורית שנתפסה כ"רצינית" באותה התקופה נטתה לדחות סיפורים סנסציוניים, תיאוריות קשר צבעוניות ושערוריות מסעירות, והעדיפה הסברים שגרתיים ויומיומיים. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש כמו מומזן, הרי, לא עוסקים בקונספירציות. הם מאמינים בסטרוקטורות, במבנים, בתהליכים כלכליים ופוליטיים. כל מה שמסעיר – נדחה. כל מה ש"מנפץ מיתוסים" ומחליף אותם בהסברים יומיומיים ואפורים – מתקבל. השיעמום, כמו שכתבתי במקום אחר, הפך לסמל סטטוס. מבחינה לוגית, כמובן, אין שום סיבה להניח שסיפור "אפור" נכון או אמין יותר מסיפור "סנסציוני": יש להטיל ספק בשניהם במידה שווה ולבחון אותם לפי הראיות, אבל ההיגיון של חוקרים רבים הוביל אותם לפקפק בכל עדות "מסעירה" באופן אוטומטי. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש חשבו גם שלמעלה מכבודם להתייעץ במדענים ובמומחים אחרים מחוץ לדיסציפלינה. אין חוכמה מחוץ לגילדה.

מאמין בסטרוקטורות, לא בסנסציות – פרופ' הנס מומזן

מסיבה זו, זכה ספרו של הט לקבלת פנים צוננת מהנציג המובהק של הממסד ההיסטורי השמרני, החוקר הבריטי המפורסם ריצ'רד אוונס. אוונס, שנודע לתהילה בספריו רחבי היריעה על גרמניה הנאצית ובהתקפתו המנומקת, הקולעת והקטלנית על מכחיש השואה דייויד אירווינג, יצא בחריפות נגד הממצאים החדשים. הט, כתב אוונס, אינו היסטוריון אמיתי אלא משפטן, תובע שמנסה להרשיע את הנאשם ולא "חוקר מאוזן"; המומחים ב-1933 רצו לרצות את הנאצים, וממצאים של מהנדסים ומדענים עשורים רבים לאחר האירועים הם "חסרי ערך" (אין חכמה מחוץ לגילדה – כבר אמרנו?). אולם ממצאיו של הט משכנעים כל כך – עד שהיסטוריונים רבים אחרים מתחילים לקבל אותם. בפאנל שנערך לפני מספר ימים בכנס האגודה ההיסטורית האמריקאית (AHA), תמכו כמעט כל הדוברים בממצאיו של הט והתקיפו את אוונס בחריפות, כאשר רק אחדים מעמיתיו ה"וטרנים" מנסים להגן עליו בלשון חצויה.

נציג הממסד ההיסטורי השמרני: סר ריצ'רד אוונס

פרשת שריפת הרייכסטאג עדיין לא הוכרעה באופן חד משמעי, וכנראה שלא תוכרע לעולם. אולם אשמתם של הנאצים נראית כעת יותר מסבירה. מגבלותיו של הממסד ההיסטורי, למרבה הצער, השתקפו מהסיפור בבהירות לא פחותה. המסקנה העיקרית מסיפור שריפת הרייכסטאג, ככל הנראה,  היא שכאשר היסטוריונים עוסקים בנושאים מחוץ לתחום ההתמחות שלהם (כגון תרמודינמיקה, הנדסה, כימייה ואפילו משפטים), ראוי שיגלו צניעות ראויה ויתייעצו במומחים המתאימים לפני שיחרצו דין. העובדה שאדם כמו פריץ טוביאס, עם מניעים מפוקפקים ופרקטיקות מפוקפקות עוד יותר, שלט בעולם המחקר במשך עשורים, היא סיבה לחשבון נפש רציני ומעמיק.

%d בלוגרים אהבו את זה: