מדוע אומני לחימה, ואפילו שוטרים וחיילים מאומנים, עלולים לקרוס כשהם נקלעים לסיטואציה של קרב אמיתי? רורי מילר, אומן לחימה, סוהר וחוקר אלימות, מפריך מיתוסים נפוצים לגביה: האלימות דווקא כן משתלמת, הגיוני מאד להיות פושע, ואנשים אלימים כמעט אף פעם לא מחפשים קרב. מה ההבדל בין סוגים שונים של אלימות, ואלו מטרות היא נועדה לשרת? מדוע אנשים קופאים בסיטואציה של סכנה? איך חושבים רוצחים סדרתיים ובעלים מכים? כיצד נשים יכולות לשמור על עצמן מאלימות, ומה ההבדל בין גברים לוחמים ונשים לוחמות? ינשוף צבאי-אסטרטגי יורד אתכם ללב המאפליה.

כשהייתי תלמיד תיכון, אומנויות לחימה היו אחד התחביבים העיקריים שלי, אם לא העיקרי שבהם. התאמנתי באותה תקופה בקראטה, בדוג'ו המצויין של ד"ר רוני קלוגר, ואף שקשה לומר שהייתי מוכשר במיוחד, אהבתי מאד את האומנות והתקדמתי לאיטי בסולם החגורות. בכל אותה תקופה, אני זוכר לא מעט תגובות לעגניות מצד בריוני הכיתה למיניהם, כל מיני נערים שקטטות ואלימות היו לחם חוקם. אלו דאגו להבהיר לי – לא פעם ולא פעמיים – שאם יחליטו לפוצץ אותי במכות, אפילו חגורה שחורה בקראטה לא תעזור לי. "כל הבולשיט הזה לא יהיה שווה", אמר אחד מהם, "כשיכניסו לך איזה מוט עם מסמרים בראש". ואכן, במשך שנים תהיתי עד כמה אמנויות הלחימה המסורתיות ואפילו המודרניות, כמו קרב מגע, יעילות בסיטואציה של סכנה אמיתית: קרב, קטטת רחוב, או, במקרה של נשים, הגנה בפני נסיונות אונס. הויכוח הזה היה, במידה רבה, קשה להכרעה. כמעט כל המדריכים שלי, ורוב מוחלט של המתאמנים, היו אנשים שתיעבו אלימות באופן עמוק, וראו בקראטה עיסוק אומנותי ורוחני. בדוג'ו היה תלוי שלט עם כללי התנהגות, שהראשון מביניהם היה "אל תהא תוקפן". שיערתי תמיד שהמדריכים שלי לא נכנסו לקטטות ולא הסתבכו בהן, ועל כן הדיון על יעילותו של הקראטה במצב של קרב אמיתי נשאר תמיד תיאורטי, אי שם בחלל האוויר.

לאחרונה, יצא לי להתוודע לכותב מרתק ואפילו מטלטל, שעונה על השאלה הזאת – ועל רבות אחרות הנוגעות לאלימות – ברגישות, מקצועיות ומיומנות. רורי מילר, חגורה שחורה במספר אומנויות לחימה, בילה את רוב חייו בסיטואציות אלימות – כסוהר בארצות הברית וקבלן אבטחה בעיראק. ספריו השונים, ביניהם הרהורים על אלימות ואלימות – מדריך לכותבים מאפשרים לקורא מן השורה להתוודע לעולמה של האלימות האמיתית ולהבין אותה לעומק. הם מעניינים גם מבחינה תיאורטית וגם כמדריכים פרקטיים, למשל הנחיות לסופרים כיצד לתאר סצינות אלימות ריאליסטיות.

הטור הזה לא מתיימר למצות את משנתו של רורי מילר, אלא לתאר כמה מהתובנות המרכזיות שבספריו. ראשית כל, הוא מנסה להפריך מיתוסים מרכזיים, טעויות וכשלים מחשבתיים בכל הנוגע לאלימות. כמה פעמים אמרו לכם גננות, מורים ויתר דמויות סמכות ש"אלימות אף פעם לא משתלמת"? שטויות, מטעים מילר. אלימות משתלמת מאד, ולכן היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בהיסטוריה. למעשה, היא אחת הדרכים העיקריות שמאפשרות לאנשים להשיג את מה שהם רוצים בקלות וביעילות מאנשים לא אלימים שאינם יודעים להתגונן. זו הסיבה שבגינה צעירים בשכונות קשות נמשכים לארגוני פשע, טרור ויתר קבוצות אלימות, ואף נוטים לחזור לחיים הללו אפילו לאחר שנים רבות של מאסר. האם אתם מכירים הרבה עבודות אחרות, שואל מילר, שבהם אדם צעיר יכול להרוויח משכורות כל כך גבוהות, לזכות לכבוד מהסביבה שלו ולהשיג מה שהוא רוצה – בעיקר כסף ומין – מתי שהוא רוצה? זו הסיבה שמלאכת שיקום של אסירים אלימים כל כך קשה, אם כי לא בהכרח בלתי אפשרית. שנית, אומר מילר, דווקא מי שמתנגד לאלימות צריך ללמוד אותה ולהבין אותה לעומק, זאת מפני שלרוב אין דרך לעצור אלימות אלא באמצעות דה-אסקלציה או אלימות נגדית.

שנית, מילר מותח קו אדום וברור בין אנשים שמפעילים אלימות באופן חובבני (למשל נערים שמתקוטטים) ובין מקצועני אלימות. בסרטים אוהבים להראות לנו קרבות, אבל בפועל, מקצוען אלימות אינו מעוניין בקרב, אלא להשיג משהו (כסף, רכוש) או סתם לפגוע בקורבן. לכן, מקצועני אלימות תמיד ינסו להימנע מקרב, בדרך כלל באמצעות התקפה מלוכלכת מהמארב, יסיימו את ההיתקלות האלימה במהירות הבזק, ייקחו מה שהם רוצים ויילכו. שנית, יש מטרות שונות לאלימות, וראוי להבחין ביניהן בכדי לנתח לעומק את התופעה. מילר מבדיל, קודם כל, בין אלימות "חברתית" לבין אלימות "אנטי חברתית" או "טורפנית" (predatory). מטרתה של אלימות חברתית היא לחזק את הקהילה (למשל כנופייה) מול גורמים חיצוניים, או לשדרג את מעמדו של היחיד בתוכה. הסוג הנפוץ ביותר שלה הוא "ריקוד הקופים", מעין ריטואל של מבטים זועמים, דחיפות ומכות של נערים או בריוני רחוב, או שוד שנועד להשיג משאבים עבור הקהילה. ישנה אלימות "הענשתית" נגד חברים שחורגים מכללי הקהילה, שבאמצעותה המנהיג מנסה לבסס הן את הכללים והן את מעמדו בצמרת. לפעמים, האלימות הזאת יכולה להיות אכזרית מאד, בעיקר אם המנהיג אינו בטוח בעצמו. ישנה אלימות שנועדה לשמור מוניטין של חבר בקהילה ("אני משוגע, אל תגעו בי") או להגן על הטריטוריה של הקהילה מפולשים ומתחרים. הסוג האחרון קטלני במיוחד לאזרחים תמימים, אם אתרע מזלם להיקלע לאזור שנוי במחלוקת בין שתי כנופיות.

להבדיל מאלימות חברתית, אלימות אנטי-חברתית, או טורפנית, נועדה להשיג דבר-מה עבור האדם האלים שלא במסגרת של קהילה. הסוג הנפוץ ביותר הוא גניבה או שוד המתבצעים בידי מסומם הזקוק למנה, או אלכוהוליסט שחסר לו כסף למשקה. אנשים כאלו נוקטים באלימות בגלל צורך נואש. תחשבו, אומר מילר, באלו אמצעים אלימים הייתם מוכנים לנקוט אם הילדים שלכם היו גוועים ברעב, ואז תבינו מה המסומם או האלכוהוליסט יהיה מוכן לעשות עבור המנה. סוג יותר נדיר, אם כי הרבה יותר מחריד ומפורסם, הוא אלימות פסיכופטית, תקיפת אונס או רצח סדרתי. במקרה הזה, התוקף אינו רוצה משהו, אלא נהנה מהתהליך. רוצים להבין רוצחים פסיכופטים? תחשבו על התחביב היקר ביותר שלכם, בין אם מדובר בכתיבה יצירתית, בישול או ריקוד, משהו שגורם לכם להרגיש חיים, משהו שבהעדרו אתם מתייבשים וקמלים. כך מרגיש הרוצח או האנס הסדרתי כשהוא גורם סבל לאנשים אחרים. גם כאן, כל ניסיון לדבר על ליבו רק ישעשע אותו. הוא אולי ישחק אתכם קצת, רק כדי להנות מתחושת הבגידה ברגע שתבינו שבזבזתם את זמנכם היקר על דיבורים במקום לברוח או להילחם על נפשכם.

מכאן, עובר מילר לשאלה שהתחלתי איתה את הפוסט: מדוע אנשים מאומנים, בין אם באומנויות לחימה ואפילו באימון צבאי ומשטרתי, קורסים לעיתים קרובות בסיטואציה של קרב אמיתי? ראשית כל, אימון שונה מאד מקרב. בדוג'ו אתה מתאמן עם חברים שרוצים בטובתך, לא עם אנשים שרוצים לפגוע בך. במטווח אתה יורה בתנאי תאורה טובים, מתוך עמדה יציבה וללא סכנת מוות. זוכרים את אבי ספן, אלוף הקליעה שניסה לחטוף נערה ונהרג בקרב יריות עם שוטרים? במצב של סכנה, להבדיל מאימון, ישנם תהליכים פיזיים וביולוגיים שמקשים מאד על התפקוד: בוסט של הורמונים (המפורסם ביותר מביניהם הוא אדרנלין), שגורמים לקיפאון, תחושה של סלואו מושן, ראיית מנהרה (רואים רק ישר ולא לצדדים), מעין פטפוט פנימי (מה אני עושה כאן, למה זה קורה לי), רעידות בידיים, וכן שכחה של טכניקות שלמדנו באימונים. מסיבה זו, אומר מילר, בסרטים ישנים נהגו להדגים את קור הרוח של הגיבור במצבי סכנה, על ידי סצינה שבה הוא מדליק סיגריה. הדלקת הסיגריה דורשת מוטוריקה עדינה, ואם האצבעות שלך לא רועדות, סימן שעמדת במבחן הסכנה היטב.

אין אדם שהתהליך הזה פוסח עליו. אבל ככל שעברת אותו יותר פעמים, ככל שאתה יותר מנוסה, כך הקיפאון יהיה קצר יותר, ויתחלף במהירות רבה יותר בתחושת צלילות שתאפשר לך לפעול מול הסכנה. אין תחליף לניסיון קרבי אמיתי, ולכן ביחידות משטרתיות בארה"ב נוטים להציב טירונים ביחד עם לוחמים ותיקים שיוכלו לתמוך בהם בשעת ההלם הראשוני.

זאת ועוד: מילר טוען שישנן דרגות שונות של אלימות, ומי שמורגל באחת מהן, יצטרך לעבור את תהליך החניכה ולהתגבר על הקיפאון כל פעם מחדש ברגע ש"יעלה" לרמה הבאה. הדרגה הנמוכה ביותר היא מניפולציה, אותם האנשים הדוחים שמחזקים את מעמדם במקומות עבודה, למשל, באמצעות הקטנה, השפלה, תככים ואלימות סימבולית למיניה. אלו יקרסו בו במקום ברגע שיתקלו באדם אסרטיבי, שיודע להעמיד אותם במקומם. אולם גם האדם האסרטיבי עלול ללקות בהלם ברגע שייתקל באלימות אגרסיבית, למשל זר שנכנס למשרד שלו, מתחיל לבעוט ברהיטים, לנופף בידיים, לצרוח ולהשתולל. האדם האגרסיבי, בתורו, עלול לקרוס כ"כלב נובח שאינו נושך" מול אלימות התקפתית. זה דבר אחד לאיים ולהשתולל, ועניין אחר לגמרי לעמוד מול מישהו שמסוגל לתת לך אגרוף בפרצוף או להלום בך עם קרש מסומר. וגם מי שלחם חוקו היא אלימות התקפתית, ייכנס בדיוק לאותו ההלם כמו האזרח הנורמטיבי – ברגע שייתקל באלימות ממיתה. הבעל המכה, למשל, שרגיל להתעלל באשתו חסרת הישע עם אגרופים וחגורה, ייכנס להלם מוחלט ברגע שהיא תשלוף מולו סכין ותהיה מוכנה לשסף לו את הגרון. באופן עקרוני, אומר מילר, לאנשים יש נטייה לזלזל במי שנמצא דרגה אחת מתחתיהם בסולם ולפחד ממי שנמצא דרגה אחת מעל. עבור האדם האגרסיבי, למשל, רוב שותפיו לעבודה יהיו "רכרוכיים" ו"סיסי", אבל אלו שיפעילו נגדו אלימות התקפתית יהיו "משוגעים". מה, אני קצת מאיים, אבל אני לא מסתובב ומרביץ לאנשים! כך גם ברמות האחרות. נכון, אני מכניס "פליקים" ו"סטירות" פה ושם, אבל בואו, בחיים לא הרגתי אדם!

לבסוף, ב"מדריך לכותבים" של מילר יש פרק חשוב מאד על נשים, מגדר ואלימות שלא הייתי רוצה לסיים את הרשימה הזאת בלי להתייחס אליו. כמי שלימד נשים ונערות רבות להגן על עצמן מאנסים ומתוקפים, וגם נלחם צד בצד עם נשים ביחידות מבצעיות, מילר סוקר את הנושא במבט מפוכח, מלא כבוד אך נטול פוליטיקלי-קורקט. עבור נשים שרוצות להגן על עצמן מתוקפים ואנסים, מילר ממליץ להשתחרר מסיסמאות רווחות כגון "זכותה של אישה להיכנס באיזה לבוש שהיא רוצה למועדון אופנוענים ולא לקבל אפילו הערה אחת". זה, כמובן, נכון ברמת העיקרון, אבל אישה שרוצה להגן על עצמה צריכה להתמודד עם העולם כפי שהוא, ולא כפי שהוא אמור להיות. כללים כמו "תתרחקי מאזורים מלאים בגברים צעירים שיכורים, ובמיוחד אל תשתי איתם, ובוודאי לא בלי ליווי של אנשים שאת בוטחת בהם" אינם מסירים אחריות מהאנס או המטריד. אבל, כפי שכותב מילר, "הביטחון שלך הוא בעיקר בידיך. האנס לא מתעניין בביטחון שלך או בזכויות שלך אפילו כמלוא הנימה." הדרך הכי טובה להימנע מאנסים זה לא לפגוש אותם מראש.

מילר מסתכל באותו מבט ריאליסטי גם על הויכוח על שילוב נשים ביחידות לוחמות, בין אם צבאיות או משטרתיות. נשים יכולות להיות לוחמות מצויינות, הוא אומר, אבל יש הבדלים ביולוגיים, פיזיים ותרבותיים בינן לבין גברים שחייבים להביא בחשבון כבר בשלב האימון. נשים, למשל, מקבלות את בוסט האדרנלין לאט יותר מאשר גברים במצב של סכנה, אך גם מאבדות אותו לאט יותר. יש לכך השלכות משמעותיות הן על הקיפאון כשמצב הסכנה מגיע, והן על תחושת הצלילות שמאפשרת לחימה טובה יותר כשהוא עובר. הבדלים משמעותיים יותר הם תרבותיים. אלימות שנשים חוות במהלך חייהן, למשל, נוטה להיות יותר דורסנית, משפילה ו"מענישה" מאשר אלימות של גברים, שחלק גדול מהם גדלים על ריטואל "ריקוד הקופים" של מכות ודחיפות, והדבר עלול להתבטא הן בתגובתן לאלימות, והן באלימות שהן עצמן יפעילו כשידרשו לכך. לפיכך, מילר יוצא כנגד המגמה "להאחיד" אימון של גברים ונשים ביחידות לוחמות, וממליץ להעניק לנשים לוחמות הכשרה מיוחדת (עדיף עם מדריכות שעברו את אותו המסלול), אימון ספציפי שיעצים את היתרונות שלהן ויתגבר על החסרונות.

מחבר הפוסט הזה, ובוודאי רוב אלו שקוראים אותו, אינם אנשים אלימים. אבל כפי שמילר כותב, דווקא מי שמתנגד לאלימות ורוצה לצמצם אותה, חייב להכיר אותה לעומק. הספרים שלו עצמו הם צעד ראשון וחשוב בכיוון.

אומנויות הלחימה ממזרח אסיה מוצגות כיום במערב כשיטות פילוסופיות, רוחניות ושוחרות שלום. אולם האם כך המצב היה מאז ומעולם? הינשוף פותח חלון לעולם הנשכח של הסוֹשִי, אומני לחימה ובריונים פוליטיים שמילאו את רחובות יפן במשך עשרות רבות של שנים במאות התשע עשרה והעשרים. איך כדאי ללכת מכות בפרלמנט? מה היה המחירון לחבטה בפוליטיקאים ואיך הפך סטודנט למשפטים לאחד הבריונים הפוליטיים המובילים של תקופתו? ינשוף היסטורי על אומני לחימה נשכחים שהלכו מכות למען הדמוקרטיה, האימפריה או סתם בשביל הכיף.

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין תלמיד תיכון, התאמנתי בקראטה במכון אומנויות הלחימה המפואר של קנצ'ו ד"ר רוני קלוגר בפתח תקווה, חווייה שהשפיעה עלי עמוקות. בתקופה שלי, ואולי גם היום, היתה תלויה על קיר הדוג'ו מודעה מהודרת עם העקרונות המוסריים והפילוסופיים של הבודו – דרכו של הלוחם. השניים הראשונים מביניהם היו: אל תהא תוקפן; היה עניו וצנוע. על העקרונות הללו חזרו גם המורים השונים בשיעורים: קראטה היא אומנות לחימה, ואומני לחימה שואפים לשלום. את כישורי הלחימה יש להפעיל רק במצב של סכנת חיים אמיתית, וגם במצבים כאלו, אומן לחימה אמיתי, שמסוגל תיאורטית להרוג את יריבו, יעדיף לברוח מאשר לפגוע. היה גם מי שאמר שמשמעות המילה היפנית קראטה (מילולית: יד ריקה) משמעה יד ריקה המושטת לשלום.

            האם אומנויות הלחימה היפניות שאפו לשלום מאז ומעולם? ראשית כל יש להיזהר מהביטוי "מאז ומעולם", משום שרוב אומנויות הלחימה הללו חדשות יותר מאשר נהוג לחשוב. הקראטה היפני והאייקידו אינם בני אלפי שנים, אלא אומנויות שנולדו במאה העשרים, ביפן המודרנית, אם כי לקראטה יש שורשים מוקדמים יותר באיי ריוקיו (אוקינאווה). טאי-צ'י, קונג-פו וקנדו (אומנות הסיוף היפני) הן עתיקות יותר, אבל גם במקרים הללו, חוקרים מייחסים אותם למאות השש עשרה והשבע עשרה לכל המוקדם. בחרבות, כמובן, נלחמו ביפן מאז ומעולם, אולם באופן מסורתי הסמוראי לא היה סייף אלא דווקא קשת רכוב. כלי הנשק העיקריים שלו היו הקשת, ומאוחר יותר הרובה. כל סמוראי ידע כמובן להילחם בחרב, אולם רק בנדיר עשה בה שימוש בתנאים של קרב אמיתי. החרב הארוכה נועדה בעיקר לקטטות רחוב עירוניות, ואילו בחרב הקצרה בקושי השתמשו. מעבר לכך, כאשר הסמוראים היפנים נלחמו באמת, במלחמת האזרחים הארוכה של המאה השש עשרה, הם לא פיתחו אומנויות לחימה פילוסופיות – רק שיטות לחימה. רק בתקופת השלום הארוכה של משטר טוקוגאווה, שהתחילה במאה השבע עשרה, כאשר הסמוראים הפסיקו להילחם, נפתחו בתי ספר לחרב וקשת שהפכו את הבודו, דרך הלוחם, לאומנות לחימה של ממש.

            בפוסטים קודמים, דיברנו כאן בינשוף לא מעט על השישי, אנשי החזון, אותם סמוראים ואומני לחימה פרועים שהטילו טרור ברחובות קיוטו בסוף תקופת טוקוגאווה. הפעם נדון, בפעם הראשונה בעברית, בסוֹשִי – האחיינים הקטנים והאלימים של השישי – בריונים פוליטיים מקצועיים שליוו את הפוליטיקה היפנית משנות השמונים של המאה התשע עשרה ועד שנות השישים של המאה העשרים. בקיצור נמרץ, הסושי, על אלתו, מיומנותו בג'ודו ואגרופיו המהירים, היה אחד הטיפוסים החזקים והיציבים ביותר ביפן המודרנית. גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד כוחות חזקים כמו הצבא, הצי והאצולה ירדו לטמיון ההיסטוריה – הסושי עדיין הסתובבו ברחובות יפן למשך עשרים שנים לפחות. וחשוב מכל – אותם הסושי, ולא אומני לחימה שלווים ופציפיסטיים, זוהו כתלמידים המובהקים של אומנויות הלחימה היפניות במשך אותם עשורים ארוכים.

            סוֹשִי (להבדיל מהמאכל – סוּשי), פירושו ביפנית "לוחם גברי". חבורות הלוחמים הללו צמחו כפעילים אידיאליסטיים ואנשי אגרוף של התנועה לחירות וזכויות העם, כוח האופוזיציה העיקרי בתקופת מייג'י, והזרוע הפוליטית שלה – מפלגת החירות. לאחר כישלון מרידות הסמוראים ההמוניות בשנות השבעים, הבינו סמוראים מתוסכלים רבים כי דרכם להשתתף בשלטון לא תעבור בחרב ובאש אלא אך ורק בפעילות פוליטית המונית. תחת ניצוחו של איטגאקי טייסוקה, מנהיג סמוראים נמרץ ואחד מותיקי הרסטורציה של מייג'י, התארגנו נכבדים ופעילים וחתמו על "העצומה לזכויות העם" שהוגשה לממשל כבר ב-1874. התנועה לחירות וזכויות העם שללה מרד מזויין כנגד השלטון, אולם התנגדה בחריפות לריכוז הכוח בידי האוליגרכים הספורים שמשלו ביפן המודרנית. היא תבעה מדיניות חוץ תקיפה יותר מחד, ויתר דמוקרטיה וליברליזם ביפן עצמה מאידך. רוב מנהיגיה עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי לתבוע זכות בחירה כללית לגברים (בוודאי שלא לנשים), אולם הם כן תבעו להרחיב את מעגל הבוחרים, לייסד פרלמנט ולחוקק חוקה מחייבת לקיסרות היפנית.

בסוף שנות השבעים, לאחר כישלון מרד הסמוראים הגדול האחרון, נותרה התנועה לחירות וזכויות העם ככוח האופוזיציה היחיד כמעט ביפן. אולם במהרה, נתפלגה אף היא סיעות סיעות בראשות פוליטיקאים ששנאו זה את זה שנאה עזה. גם בסיס תומכיה התרחב מעבר לקבוצת הסמוראים המקומית, ופשוטי עם רבים הצטרפו לתנועה. במקרים רבים – במיוחד בראשית שנות השמונים, סייעו פעילי התנועה למרידות איכרים מזויינות, תקפו פקידי ממשל או תמכו במהפכנים בקוריאה בניגוד לעמדת מנהיגיהם הפוליטיים. התנועה, בקיצור, היתה הידרה שמנהיגיה התקשו מאד לשלוט בה.

            כדי לשלוט בהידרה טוב יותר, הקימו איטגאקי ושותפיו ב-1882 את מפלגת החירות (ג'יוּ-טוֹ). שנה קודם לכן, הכריזה הממשלה על חקיקת חוקה והקמת פרלמנט תוך עשר שנים, עד 1890, והפוליטיקאים מהאופוזיציה עשו ככל שביכולתם כדי להתכונן לרגע הזה. אולם גם המפלגה הזאת היתה מלאה פיצולים, וראשיה נאבקו לא רק במפלגה ליברלית מתחרה, בהנהגתו של שר האוצר לשעבר, אלא גם אלו באלו. צעירים נלהבים, חלקם סמוראים וחלקם פשוטי עם, ראו בתנועה הזדמנות לפעול "למען המולדת", לסייע לעם היפני כנגד הבירוקרטיה והאוליגרכים ואף לנסוע לקוריאה ולסייע למהפכה שם. במהרה, המציאה העיתונות את הכינוי "סוֹשי", לוחמים גבריים, שדבק באנשים הללו, ואלו הפכו למזוהים עם מפלגת החירות ומטרותיה, בריונים למחצה ופעילים פוליטיים למחצה. כדי לשלוט בהם, הקימה מפלגת החירות בסיס אימונים לסושי, שסופח למטה הראשי שלה בטוקיו. הבסיס, למעשה בית ספר לאומנויות לחימה, הכשיר את הסושי בסיוף, ג'ודו וספרות סינית (!) ולימד אותם את העקרונות והאידיאולוגיה של מפלגת החירות. כך, זוהו הסושי עם אומנויות לחימה. ויתר על כן – אחדים מהסושי המפורסמים והאלימים ביותר היו מורים לאומנויות לחימה, בעיקר לסיוף ולג'ודו. אין פירוש הדבר שכל תלמידי ומורי אומנויות הלחימה ביפן היו סוֹשִי – סביר להניח שרובם לא היו כאלה, אולם נוכחות אותם בריונים בעולם אומנויות הלחימה היתה חזקה ודומיננטית להפליא.

            הסוֹשי, כבר מראשיתם, שימשו כאנשי אגרוף של מפלגת החירות. תפקידם היה להגן על כנסי המפלגה, לשמור על הפוליטיקאים שלה מפגיעה ונסיונות התנקשות, ואף לפוצץ כנסים של מפלגות מתחרות – בעיקר המפלגה החוקתית (קנסייטו). העיתונות, שאהבה לעסוק בנושא, תיארה וציירה אותם ללא סוף. הסושי היו בדרך כלל צעירים מרופטי לבוש, בעלי שיער ארוך, שמנוני, מלוכלך ופרוע, שהסתובבו ברחובות עם אלות ומבטים מבשרי רע. כפי שכתבה אייקו מרוקו סיניאוור, מומחית לתולדות הסושי ביפן המודרנית, הבריונים הללו לא היוו מאגר שכל פוליטיקאי ממפלגת החירות היה יכול לנצל – אלא היו בדרך כלל נאמנים לפוליטיקאי שמימן אותם. אחדים ממנהיגי מפלגת החירות, כמו הפוליטיקאי ועורך הדין הוֹשי טוֹרוּ, אף הנהיגו את הסושי שלהם בקרבות וקטטות המוניות. הושי, עורך דין שקיבל את הכשרתו במערב, היה כה מחוספס ואלים בעצמו, עד שהעיתונות נהגה לכתוב את שם משפחתו כ"אוֹשי" (משחק מילים ביפנית: הפועל "אוֹסוּ" פירושו "לדחוף"). לקראת סוף המאה התשע עשרה, אחד העיתונים הגדולים פרסם מוסף מיוחד על "פוליטיקאים גיבורים", אומני לחימה שלא היססו לשלוף אגרופים בשעת הצורך. אפילו שר החוץ קיבל ציון לשבח על מיומנותו הידועה בג'ודו. לקראת סוף שנות השמונים, רחובות טוקיו מלאו בקטטות של סושי שפעלו מטעם מפלגות שונות, ולעיתים מטעם פוליטיקאים יריבים באותה מפלגה עצמה.

            יש לציין כי המקום האלים ביותר היה הפרלמנט עצמו – בניין מהודר בסגנון ניאו-קלאסי וניאו הודי משולב שמהדר עד היום את רובע נגאטה-צ'ו בטוקיו. נחילים נחילים של סושי הסתובבו ליד הפרלמנט ובתוכו. הם המתינו לפוליטיקאים "שלהם" כדי ללוות אותם הביתה ולהגן עליהם מסושי יריבים, הסתובבו במסדרונות, הלכו מכות עם פוליטיקאים ובינם לבין עצמם. מאגר נוסף של בריונים היו נהגי ריקשות – מקצוע מועד לפורענות, ובעיקר נהגי הריקשות הפרטיים של הפוליטיקאים. קטטות לא היו נדירות אפילו באולם המליאה עצמו. בשנות העשרים של המאה העשרים, נהגו הפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, סיוקאי ומינסייטו, לשבת בנפרד בשני החצאים של אולם המליאה. בין שתי הקבוצות הפריד מעין "אי" – והיה נהוג שלידו מושיבים אך ורק את הפוליטיקאים הצעירים, החזקים והאלימים ביותר. קטטות באזור האי היו חזון נפרץ. אפילו לוחות המתכת עם שמם של חברי הפרלמנט, שהוצבו כנהוג ליד מושביהם, הפכו לנשק הטלה קטלני בידיהם של אומני לחימה מיומנים, ולפיכך מוסמרו בסופו של דבר לשולחן.

הימים האלימים ביותר היו, כמובן, ימי הבחירות. עד 1900 לא היתה נהוגה הצבעה חשאית, והאלקטורט היה מצומצם ביותר. סושי מטעם האופוזיציה או הממשלה, ולעיתים אפילו שוטרים, נהגו להסתובב באזור הקלפיות, להפחיד או אפילו להרביץ לבוחרים של המפלגות היריבות. מכיוון שרק שכבה מצומצמת של בעלי רכוש רב נהנתה מזכות ההצבעה, כל קול קבע – ולפיכך הרתעת מצביעים היתה טקטיקה מאד אפקטיבית. אולם בכל זאת, אסור להגזים בהשפעתה של האלימות הפוליטית. בבחירות 1892, למשל, הממשלה ניסתה להפעיל אלימות בכל הדרכים שעמדו לרשותה, הן שוטרים והן בריונים פרטיים, כדי להרתיע את מצביעי האופוזיציה – אולם בכל זאת המפלגות הליברליות ניצחו ברוב גדול. ממילא, פעילות הסושי ביום הבחירות איבדה מחשיבותה עם הנהגת ההצבעה החשאית ב-1900 והרחבת זכות ההצבעה (ב-1925 לכל הגברים אזרחי יפן) – אם כי ימי הבחירות עדיין היו מרגשים, אלימים ומסוכנים.

            הסושי של כל מפלגה היו מאורגנים כ"קבוצת לחץ" (אינדאייגאן), ארגון מסודר והיררכי להפליא. בראשות קבוצות הלחץ עמדו "בוסים" גדולים כמו מוראנו צוּנָאֶמוֹן ומוריקוּבּוֹ מיקיזוֹ, מנהיגי הסושי של סֶיוּקָאי (אגודת חברי השלטון החוקתי) – גלגולה של מפלגת החירות ואחת המפלגות המבוססות ביותר בפוליטיקה היפנית של תחילת המאה העשרים. מוראנו, כמו בוסים אחרים, נכנס בעצמו לפרלמנט והפך לפוליטיקאי. כיצד גויסו האנשים, אפשר ללמוד מסיפורו של סטודנט בשם אונו באנבוקו, שהלך יום אחד לספריה כדי ללמוד למבחן, ומצא את עצמו במקום זאת צועק ומתפרע בהפגנה של הסיוקאי כנגד עריצות הממשלה במסגרת "המאבק להצלת החוקה" ב-1912. לאחר מכן תהה מדוע עבד בלי כסף, והלך בדיעבד למטה המפלגה כדי להיפגש עם מוראנו. הבוס הזמין אותו לארוחת צהריים "עם בירה וסאקה", שילם לו וייעץ לו "לבלות יותר זמן במטה המפלגה מעתה ואילך." מאותו היום, נטש אונו את לימודיו והפך לבריון מקצועי. אולם סושי רבים התבריינו כעבודת סטודנט, למדו אומנויות לחימה כמו סיוף וג'ודו והשתתפו בקטטות כמעין הכנסה צדדית או פעילות פנאי. יש לציין כי במקרים מסויימים קטטות של סושי סטודנטיאליים היו קשורות ליריבות בין אוניברסיטאות, שכל אחת מהן היתה מזוהה עם מפלגה פוליטית מתחרה.

אחרים, כמו אונו, היו "מקצוענים" של ממש. עם בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, כשתופעת הסושי היתה בחיתוליה, רבים מהבריונים האמינו באמת ובתמים באידיאלים הדמוקרטיים של המפלגה, ה"מקצוענים" עשרים שנה מאוחר יותר היו ציניים בהרבה. ידועים לנו למשל הסכמים בין כנופיות יריבות של סושי על התנהגות ראויה בעצרות בחירות. ראשית, יש לתת לכנופייה היריבה להתפרע ולהפריע לנואמים מעט, ורק אז לתקוף ולגרש אותם. מדוע? כמובן – כדי לתת גם ליריבים לקבל שכר על ההפרעה ולא לשלול מהם את פרנסתם.  לקבוצות הלחץ המאורגנות של תחילת המאה העשרים היה גם מחירון, שקבע תגמולים כספיים ספצפיים עבור סוגים מסויימים של פעילות. למשל, אם הרבצת לפוליטיקאי ממפלגה מתחרה, קיבלת יותר כסף בהתאם לחשיבותו. אם היה אחד מבכירי המפלגה היריבה, למשל, התגמול שלך היה גבוה יותר. כמו כן, התשלום התבצע לפי סוג המכות. אם הצלחת להכות בפניו של הפוליטיקאי, קיבלת יותר כסף מאשר אם חבטת אך ורק בטורסו שלו.

ומה עם המשטרה? המעורבות שלה היתה ספורדית. מדי פעם, כמו ב-1889, חוקקה הממשלה חוקים שאפשרו לה לגרוף מאות סושי מחוץ לטוקיו במבצעים מאורגנים. מדי פעם נעצרו הבריונים וישבו בכלא מספר חודשים, אולם בעיקרון  – כל הכוחות הפוליטיים, כולל ראשי משרד הפנים ששלטו במשטרה, נאלצו להשתמש בסושי כנגד יריביהם ולאיש לא היה אינטרס לחסל את התופעה לחלוטין. בספרה, כותבת אייקו מרוקו סיניאוור שכל עוד הסושי לא התנקשו בפוליטיקאים "ממש" (זה קרה לפעמים – אושי טורו עצמו נרצח בידי מורה לאומנויות לחימה, ופוליטיקאי בכיר אחר הותקף מספר פעמים בסכין) הם קיבלו עונשים קלים יחסית. במקרים אחרים, המשטרה היתה שם כדי להקפיד על חוקי המשחק. בעצרת פוליטית אחת, למשל, נכנסו הסושי לגלרייה והתחילו לצרוח. אחד הנואמים הזמין אותם ללכת מכות על הבמה, ושם חיכו להם הסושי המקומיים ובמילים עדינות, פרקו להם את הצורה. אונו, אותו הסטודנט שהוזכר קודם, ניסה לקפוץ מהגלרייה כדי להשתתף בקטטה, אולם הוא וחבריו נעצרו בידי המשטרה ונלקחו מהמקום.

            מעבר לכך, בתי הספר לאומנויות לחימה זוהו לא רק עם אלימות פוליטית בתוך יפן עצמה, אלא עם האימפריאליזם היפני. בעשורים הראשונים לקיומו של הצבא היפני, אומנו הקצינים בסיוף צרפתי ברוח המודרניזציה. אולם בהדרגה, הקנדו – הסיוף היפני – כבש מחדש את הזירה, והצבא ציפה מקצינים לשלוט ברזיו. גם הקראטה נלמד ביחידות מסויימות. אומנויות לחימה היו נפוצות ופופולריות גם באגודות הסתרים הלאומניות – שני מסטרים לסיוף ולג'ודו, למשל, היו מעורבים במבצע הרצח של מלכת קוריאה ב-1895. אואשיבה מוריהיי, מייסד האייקידו, היה חבר בכת דתית אימפריאילסטית במיוחד, אוֹמוֹטוֹ קִיוֹ, השתתף ביחד עם מורו הרוחני במלחמת כנופיות במונגוליה בשירותו של גנרל סיני מקומי וניצל אך בקושי מכיתת יורים.

            אז איך, אפשר לשאול, מזוהות אומנויות הלחימה היום עם שלום דווקא? אין לי הוכחה מוצקה, אבל לדעתי מדובר בחלק מהמיתוג מחדש של התרבות היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר התבוסה, המיליטריזם היפני נעשה מאוס ופסול בעיני רוב האוכלוסייה. השלום הפך פתאום להיות אידיאל מרכזי, והתרבות היפנית פורשה מחדש בהתאם: אלמנטים מיליטנטיים בשינטו ובבודהיזם הודחקו, למשל, ואלמנטים פציפיסטיים הודגשו ואף שימשו כבסיס להפצת הבודהיזם במערב. דוגמא טובה לכך היא הזן בודהיזם המערבי, כפי שהתפתח מאז שנות השישים. תופעה דומה התרחשה, לדעתי, גם בתחום אומנויות הלחימה – ואלו עברו מטפוריזציה והפנמה כאומנויות רוחניות ופילוסופיות של חישול נפשי, מוסריות ושלום. לא מדובר, כמובן, בהמצאה, אלא בפרשנות מחדש. מסטרים עתיקים כמו מיאמוטו מוסאשי, למשל, בהחלט הבדילו בין דרך הלוחם לבין אלימות גרידא, וגם חלק מהוגי ה"בושידו" של תקופת מייג'י, כמו ניטובה אינאזו (קוויקר באמונתו הדתית) ניסו לעשות זאת. לאחר המלחמה, האלמנטים הללו פשוט הודגשו, ומה שלא היה נוח – נופה ונזרק הצידה. דוגמא מצויינת לכך היא הפילוסופיה של האייקידו, כפי שהיא ידועה בימינו. מייסד האייקידו, אואשיבה מוריהיי, אמנם דיבר על אי אלימות והכלת היריב – ואלו האלמנטים המודגשים כיום. אולם ההרפתקה הצבאית שלו ושל מורו הרוחני במונגוליה נשכחה לחלוטין.

ולבסוף, הייצוא המסיבי של הקראטה, הג'ודו והאייקידו למערב לאחר מלחמת העולם השנייה שינה את המבנים הבסיסיים שזיהו אותם עם אלימות. בערים הגדולות של ארצות הברית ואירופה אלימות זוהתה עם קטטות רחוב שאין "אומנות" מאחוריהן, או עם שיטות לחימה מערביות כהיאבקות ואיגרוף. אומנויות הלחימה היפניות, שהגיעו למערב כמערכת רעיונות מאורגנת וזרה, שהלימוד שלה מצריך משמעת והתמדה, ממילא לא נלמדו בידי בריונים אלא דווקא בידי אנשים מן השורה שחיפשו דרך לא אלימה להגן על עצמם – תופעה שהשתקפה בסרטים פופולריים כמו "קראטה קיד", למשל. אולם בכל זאת – המסורת העתיקה שזיהתה אומנויות לחימה עם אלימות דווקא, נשמרה אפילו במערב בדרכים מורכבות. הביטו – למשל – בסרט האחרון של קראטה קיד, שמתרחש בסין. בעוד הגיבור הטוב הוא פועל כפיים ומסטר "נסתר" של קונג-פו, האיש הרע מנהל בית ספר אלים ומאורגן לאומנויות לחימה. למרבה האירוניה דווקא בית ספר כזה מזכיר יותר מכל את בתי הספר ההיסטוריים לאומנויות לחימה ביפן של סוף המאה התשע עשרה, למשל מוסד ההכשרה לסוֹשי של מפלגת החירות. אולם סביר להניח שאם אומן לחימה מאותו בית הספר היה נכנס לדוג'ו מודרני – כמו זה שאני למדתי בו – "פילוסופית השלום" היתה נראית לו משונה ומגוחכת להפליא.