ארכיון הבלוג

מדרגות לולייניות: אורי אליצור ואשליית ההדרגתיות

העיתונאי אורי אליצור, אחד הכותבים המעניינים ביותר בימין הישראלי, מציע פיתרון מקורי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנוטל אלמנטים מהשקפת העולם של הימין הדתי והשמאל הרדיקלי כאחד. הרעיון שלו מאתגר, אולם מבין הכשלים הרבים שיש בו בולט מעקש קטלני במיוחד: ההדרגתיות. ינשוף פוליטי מדיני על בדיחות סובייטיות ישנות, קונפוציאנים סינים מיוזעים וגרם מדרגות תלול שאין לו סוף.

מדרגות לולייניות

העיתונאי אורי אליצור, ממנהיגי גוש אמונים לשעבר, הוא אחד מהכותבים המעמיקים והיצירתיים ביותר בימין הישראלי. היכולת שלו לראות את המציאות דרך עיני הצד השני, בין אם הערבי ובין אם היהודי-ליברלי, מתוך אמפטיה שלא מטשטשת את המחלוקת הפוליטית, נדירה במיוחד במחנה הלאומי בישראל. היכולת שלו לכתוב באופן שמפתיע את הקורא, ולא משתבץ אצלו מיד בפוזיציה של "הנה עוד מאמר אידיאולוגי מוטה", נדירה בישראל בכלל. יש לא מעט כותבים, מהימין ומהשמאל, שאין בכלל טעם לקרוא את המאמרים שלהם. מיד כשאתה רואה את הכותרת, אתה יודע אלו סיסמאות הם ידקלמו. אליצור הוא כותב שמפתיע אותך ביכולת ניתוח וברעיונות לא שגרתיים, דווקא משום שהוא מגיע ממחנה אידיאולוגי ולא מה"מרכז" העמום והאנמי: אידיאולוגי מספיק כדי לאתגר את המיינסטרים, אבל פרגמטי מספיק כדי שלא לדקלם סיסמאות כמו תקליט מקולקל.

מזה זמן מה, משתייך אליצור לקבוצה קטנה של אנשי ימין שהחלו לחשוב ברצינות על דרכים לשינוי קיצוני בסטטוס קוו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאיש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו, דוחה אליצור נמרצות כל פתרון של מדינה פלסטינית, גם מפני שהדבר מסוכן בעיניו מבחינה בטחונית וגם משום ש"ארץ ישראל" (במילים אחרות, ההתנחלות בשטחים) היא מרכז תפיסת עולמו הדתית והפוליטית. בעיניו, יהודה ושומרון הם "לב הארץ", "ערש העם היהודי", ובידיים עוינות – שטח אסטרטגי שפגיעתו רעה. מצד שני, אליצור, בניגוד לרוב כותבי הימין, מבין שאי אפשר להמשיך בסטטוס קוו הקיים. במאמר שפרסם לאחרונה, הוא מציע פיתרון רדיקלי, שראוי להתייחסות עניינית ונרחבת; פיתרון מעניין, כפי שנראה, עם דמיון מסויים לאלו שנוהגים להציע בשמאל הרדיקלי, אבל עם טוויסט ציוני ודתי, קוצים ומעקשים נסתרים שכדאי וראוי לחשוף.

מעניין ומקורי - אורי אליצור

מעניין ומקורי – אורי אליצור

בניתוח המציאות שלו, מתקרב אליצור באופן מדהים, יחסית לכותב שגדל וצמח בגוש אמונים, להנחות היסוד הבסיסיות של השמאל המובהק. ישראל, הוא כותב, חייבת לקחת ברצינות את אופיה הדמוקרטי והיהודי כאחד. "אין שום סתירה", הוא כותב, "בין מדינת העם היהודי ובין מדינת כל אזרחיה." ישראל צריכה להיות "גם זו וגם זו." אם המצב הנוכחי ימשך, מבהיר אליצור, השלטון בשטחים יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד – ישות פוליטית שבה יש מעמד אתני שליט, יהודים, ומעמד אתני נשלט – פלסטינים. כיום, החבילה הזאת מחזיקה מעמד כי אנחנו מוכרים לעולם שמדובר בכיבוש צבאי זמני. אבל הימין, שדוגל (בצדק, לטעמו של אליצור) בארץ ישראל השלמה ובשלטון נצח על יו"ש, חייב להכין את עצמו למצב שבו הבלוף יתנדף והשלטון בשטחים יהפוך, לדעת הכל, לקבוע. במצב כזה, לא תהיה לישראל שום דרך להסביר מדוע חלק מאזרחיה מקבלים זכויות יתר, ואחרים נשלטים בכידוני הצבא.

בהקשר הזה, פונה אליצור באזהרה חריפה לציבור שלו, המגזר הדתי-לאומי, ובמיוחד לרבנים: ברגע שתיווצר מציאות של אפרטהייד, שום פלפולים דתיים לא יעזרו. "אני שומע," הוא כותב, "את הקולות שאומרים שהדמוקרטיה כתובה לא בתורה ולא בחזון הנביאים. ואם אפשר לשמור עליה, מה טוב, אבל אם אי אפשר, לא נורא. ויש שמרחיקים לכת עד כדי שנאה והתנכלות לגוי באשר הוא גוי, ויש סיפורים מסמרי שיער ומגעילי נפש על נהג דרוזי שביקש מים בפתח של ישיבה וקיבל מכות כי הוא גוי." אחרי הגינוי של ההקצנה בציבור הדתי, שאופיינית ללא מעט כותבים רציניים מהמחנה הזה, פונה אליצור לביקורת עמוקה וחריפה בהרבה. "אם תהיה פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית," הוא מבהיר, "לא תהיה לנו מדינה. הדמוקרטיה היא מרכיב יסוד של מה שמחזיק יחד את היהודים היושבים בישראל ומעניק למדינה שלהם את רצון הקיום. מי שיפגע אנושות בדמוקרטיה יפרק את ישראל היהודית לשתי מדינות ואחר כך ישבור אותה לרסיסים. לא יכול להיות פה לא גר תושב ולא עבד כנעני ולא אזרח סוג ב', גם אם בתורה הם כתובים. אם נהיה מדינת אפרטהייד לא נהיה פה בכלל, ושום פלפול רבני לא יועיל."

שום פלפול רבני לא יועיל

שום פלפול רבני לא יועיל

אליצור מודע היטב שהמשך הכיבוש בשטחים יוביל בדיוק לתסריט האימים שהוא מתאר, ולפיכך הוא מחפש פתרונות. מדינה פלסטינית לא באה בחשבון מבחינתו, מהסיבות שמנינו לעיל. ישנו, כמובן, הפיתרון של השמאל הרדיקלי: מדינה דמוקרטית אחת מהים לנהר. גם הרעיון הזה בעייתי מבחינתו של אליצור, ציוני-דתי שמדינה יהודית היא עבורו גם אלפא וגם אומגה. לאור זאת, הפיתרון שהוא מציע הוא מעין הלחמה בין הפרוגרמות הפוליטיות של הימין והשמאל הרדיקלי. ראשית, נשתמש ברוב היהודי המוצק שיש לנו היום כדי לקבע את אופיה היהודי של המדינה בחוק יסוד. אז – נעניק אזרחות לפלסטינים, לכל הפלסטינים. אליצור מחשב ומוצא שיהיה לנו מיעוט ערבי של שלושים אחוז בערך, ועם זה, הוא סבור, נוכל להסתדר. עלינו להיות חזקים, כפי שדורו של בן גוריון היה חזק. זו, בסופו של דבר, התקווה היחידה של מדינת ישראל.

בדברים הללו יש קסם מסויים, והם מקוריים, בעיקר בהתחשב בשמרנות הקפואה מימין והדוגמטיות הצדקנית משמאל. אליצור צודק גם שאופי יהודי ואופי דמוקרטי אינם סותרים זה את זה בהכרח, לפחות בעולם האמיתי שמחוץ לדפי תיאוריה וביקורת. אבל כמו כל אידיאולוג, הוא מתעלם מבעיות חמורות מאד בדרך הפעולה שהוא מציע. במאמר קודם, סיפרתי בדיחה סובייטית ישנה שרלוונטית מאד לנושא. בשיא המלחמה הקרה, חשבו ראשי ה-CIA להחדיר מרגל אמריקאי לשורות הפיקוד של הקג"ב. חשבו ועשו. לקחו ילד וגידלו אותו על ברכי התרבות הרוסית. בגיל 18 כבר ידע לקרוא פושקין, לצטט מכתבי לנין, לרקוד ריקודים קוזאקיים ואף לשתות וודקה עד אובדן חושים. הוחדר הנער לברית המועצות באמצעות צוללת אמריקאית, התערה בחברה והתגייס לקג"ב. לאחר כך וכך שנים, זימן אותו המפקד לראיון. "תראה," הוא אמר לו, "אני אוהב אותך מאד וחושב שאתה צעיר מבטיח. בוודאי שאתה מתאים לעמדות הפיקוד העליונות בסוכנות שלנו. ישנה רק בעיה אחת: אני יודע שאתה מרגל של האימפריאליזם האמריקאי. "אבל איך, איך גילית?" שואל הצעיר, מזועזע כולו. "מה, אני לא יודע לצטט פושקין?" "יודע!" אמר המפקד. "לא יודע לדקלם לנין?" "יודע!" "לא יכול לשתות וודקה עד אובדן חושים?" "יכול, אפילו יותר טוב ממני." "אז איך?" חזר ושאל. "תשמע אחי," אמר לו המפקד, "בברית המועצות אין שחורים."

FEATURED_CIA-101b

הבדיחה הזאת, פרודיה משעשעת על תוכנית מחוכמת המתעלמת מפרט אחד בסיסי שעלול להכשיל את כולה, רלוונטית מאד לתוכניתו של אליצור, רק שבמקרה שלו מדובר בכמה פרטים. במאמר ההוא כבר הצבעתי על כמה מהם, וכאן הייתי רוצה להתמקד דווקא במשהו אחר. מלבד האמונה, התמימה לדעתי, שבלם חוקתי יוכל לעצור תהליכים דמוקרטיים, ההתעלמות משאלת הפליטים, שהנציגים הפלסטינים בפרלמנט המשותף בוודאי ינסו להכניס, וכמה בעיות חמורות אחרות – אליצור מציע תרופה תמימה שעשויה להפוך את התוכנית כולה לסיוט שנזקו יהיה גדול מתועלתו. כדי להפוך את ההתחזקות הפלסטינית הבלתי נמנעת לאיטית יותר, באופן שיאפשר לבצר את האופי היהודי, הוא מציע לאזרח את הפלסטינים בהדרגה (לפי מאמר קודם – שלושים שנה). במקרה כזה, חבל לו על הזמן. כפי שנבהיר מיד, אין דבר שהופך לרפורמה להרסנית ומסוכנת יותר מאשלייה של הדרגתיות.

הסרט הזה הוא ישן מאד. פעמים רבות בהיסטוריה, משטרים הגיעו למסקנה כי יש צורך ברפורמה עמוקה, אולם כדאי לבצע אותה לאט לאט, מבלי לשבור את הכלים. הגיוני, לא? לפני המהפכה הגדולה, הגיע מלך צרפת למסקנה שיש לבצע רפורמות עמוקות אך הדרגתיות בממלכה, ולשם כך כינס את אסיפת המעמדות המפורסמת. האסיפה הזאת, כפי שיודע כל מי שלמד היסטוריה, הביאה בסופו של דבר לביטול המלוכה ולקיצור המלך בראש. הבריטים רצו להרגיל את הודו באיטיות לדמוקרטיה, תוך כדי שימור שלטונם במסגרת אוטונומית כלשהי. התוצאה? התחזקות ספירלית של התנועה הלאומית ההודית וקריסת השלטון הבריטי. רפורמטורים סינים בתחילת המאה העשרים ניסו לבצע תהליך איטי של מודרניזציה, תוך כדי שימור המסורת הקונפוציאנית. התהליך נכשל ברובו, אולם דווקא ההיבטים המוצלחים שלו, הקמת גדודי צבא מודרניים עם כוח אדם משכיל, הביאו על הקיסרות את סופה. אותם גדודים חדשים, הם ולא אחרים, עמדו מאחורי המהפכה הרפובליקאית ב-1911. גורבצ'וב ניסה לערוך רפורמות מקיפות אך הדרגתיות בברית המועצות, בלי לוותר על מסגרת הבסיס הקומוניסטית, ופתח בתהליך שהוביל לקריסה של אחת האימפריות החזקות בעולם (כתבתי על זה קצת כאן).

אחד מה"גדודים החדשים" בשלהי סין הקיסרית - עמדו בחוד החנית של המהפכה הרפובליקאית

אחד מה"גדודים החדשים" בשלהי סין הקיסרית – עמדו בחוד החנית של המהפכה הרפובליקאית

בכל המקרים הללו, הסיבות לקריסה היו דומות באופן מפתיע. החיסרון העיקרי של תהליך הדרגתי הוא שהאגף שלו חשוף באופן תמידי לפגיעה. האיטיות שלו, במיוחד באליטות פוליטיות המבוססות על קונצנזוס, מחייבת תהליך של משא ומתן תמידי ומייגע בקרב השליטים על הקצב. במהלך משא ומתן כזה, תמיד יהיו גורמים שמרניים שינסו להאט את התהליך עד אין קץ. דוגמא מובהקת היא דברים שאמר פעם וינסטון צ'רצ'יל בפגישה עם יהודים וערבים בארץ ישראל. מטרת המנדט הבריטי, הוא הבהיר, הוא להביא בסופו של דבר לעצמאותם של תושבי הארץ, אולם רק כאשר יהיו מוכנים. התהליך הזה, הבהיר צ'רצ'יל, יהיה איטי ביותר, והעצמאות לא תגיע אפילו בימי חייהם של נכדינו. כמובן שלאחר כך וכך שנים, יוכלו פוליטיקאים אחרים לדחות את הלו"ז פעם נוספת בטענה שהקליינטים עדיין "אינם מוכנים". בסין הקיסרית, נגסו גורמים שמרניים ברפורמות בביסים קטנים או גדולים. "זה בסדר שאתם רוצים לבנות צי חדש, אבל אולי נשקיע את הכסף קודם בשיקום ארמון הקיץ של הקיסר?" "נפלא שאתם מקימים אוניברסיטה בסגנון מערבי, אבל בבקשה, תדאגו שאחוז נכבד מהקורסים יהיו על הקלאסיקות הקונפוציאניות, ורק חלק קטן מהמורים יהיו אירופיים."  בישראל אנחנו צפויים לראות תהליך מאד דומה. גם אם הממשלה והכנסת יסכימו, עקרונית, על תהליך הדרגתי של מתן אזרחות לפלסטינים, תמיד יהיו מספיק מתנגדים, גם בדרגים בכירים, שיוכלו לתקוע מקלות בגלגלים ולהאט את התהליך עוד ועוד. "אזרחות זה בסדר," אנחנו נשמע, "אבל רק למי שלא תומך בטרור", "רק למי שמוכן להישבע אמונים לחוקי היסוד של המדינה היהודית", "קודם כל לתושבי שטח C, ואחר כך נראה". או: "מה, עכשיו לבצע את הפעימה החמישית של מתן אזרחות? בדיוק אחרי פיגוע הטרור בצומת גולני? ממש עכשיו, כשצריך להעביר תקציב? דווקא לפני החוק החדש לגיוס חרדים?"

יותר חשוב מצי - ארמון הקיץ בבייג'ינג

יותר חשוב מצי – ארמון הקיץ בבייג'ינג

ובעוד האליטה מנהלת בינה לבין עצמה משא ומתן על רוחב וגובה המדרגות, חוסר הסבלנות של הנתינים מתגבר. ההכרזה על תחילת התהליך ההדרגתי מעוררת תקוות עזות, שרוחבן המתמתח עד אינסוף של המדרגות משקיע בביצה של תסכול ומרמור. ומכיוון שהכל יודעים שהשלטון מוכן באופן עקרוני לתת אזרחות לכולם, אך עושה זאת באיטיות בלתי נסבלת, נוצרת מוטיביציה למאבק מחריף והולך. בזימבאבווה, למשל, ניסה השלטון הלבן להעניק אזרחות לשחורים בהדרגה. התהליך ההדרגתי לא הספיק להגיע לאחוזים בודדים, לפני שהתמוטט המבנה כולו לתוך זרועותיהם המסוקסות של רוברט מוגאבה וכנופיית הרוצחים שלו. הרפורמה בדרום אפריקה, לעומת זאת, נחלה הצלחה (מוגבלת וחלקית בלבד) דווקא מפני שהיתה מהירה כל כך: הצדדים הספיקו להגיע להסדר הגיוני בשעת רצון, במקום להידרדר במהירות הולכת וגוברת בגרם המדרגות הלולייני והאינסופי של ה"הדרגתיות".

כדי להיות הוגנים, דרך אגב, כדאי לציין שהשמאל הציוני נפל בזמנו בדיוק באותה המלכודת. אחת הסיבות שהסכם אוסלו הוביל להשלכות השליליות הידועות לכולנו היא ההדרגתיות שלו. בניסיון להימנע מדיון מוקדם על הבעיות הבוערות, הצדדים דחו אותן למועד מאוחר יותר ופתחו בתהליך ארוך, שחשף את האגף שלהם לפגיעתם הרעה של הקיצוניים בשני הצדדים. המשך בניית ההתנחלויות תסכלה את הפלסטינים וגרמה להם לחשוב כי רומו, בעוד פיגועי החמאס הובילו את המיינסטרים הישראלי להסיק, במילותיו דאז של טומי לפיד, ש"כנראה זה כבר לא יילך."ההבטחה הראשונית לסיום הכיבוש והתקוות שנכזבו עוררו תהליך של רדיקליזציה מהירה. הימין כמובן תרם תרומה מכריעה לאסון הרע הזה, אבל הוא התאפשר בשל הנחת ההדרגתיות ההרסנית שעמדה בבסיסו של ההסכם. אי אפשר להבין את האינתיפאדה השנייה, כמו גם את תנועת ה-BDS וההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל, בלי להתחשב בבעיה הזאת.

ברעיון של אליצור יש כשלים משמעותיים, אקוטיים כמעט, בכל צורה שבה ייצא לפועל. אבל אם כבר אין לנו ברירה ואנחנו בוחרים במסלול הזה, רצוי לעשות זאת בבת אחת. ההדרגתיות היא אשליה. לגרם המדרגות הלולייניות אין סוף נראה לעין, והניסיון ההיסטורי מלמד שהדרך היחידה להגיע לקרקעית היא התרסקות מהירה וכואבת.

ומה עם אלה שחושבים שכל הפתרונות מסוכנים, וכדאי לשמר את המצב הקיים, תוך כדי "ניהול הסכסוך" עד שיבוא המשיח או "עד שהפלסטינאים יהיו פינים"? באנשים האלה, שאותם אני מכנה "בּוּגיסטים", נעסוק בשבוע הבא.

משלוש יוצא אחד

 אורי אליצור מנסה לשכננע אותנו שסיפוח השטחים לא ימנע מישראל להיות מדינה יהודית… אה – וגם דמוקרטית. ואיך זה קשור לבדיחה סובייטית על סוכני CIA במוסקבה? ינשוף פוליטי מדיני חושב מחוץ לקופסה.

2013_1_30_14_21_8

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס

בדיחה רוסית ישנה מספרת כי פעם אחת, בשיא המלחמה הקרה, חשבו ראשי ה-CIA  להחדיר מרגל אמריקאי לשורות הפיקוד של הקג"ב. חשבו ועשו. לקחו ילד וגידלו אותו על ברכי התרבות הרוסית. בגיל 18 כבר ידע לקרוא פושקין הפוך, מלמטה ומלמעלה, לצטט מכתבי לנין אפילו באמצע הלילה, לרקוד ריקודים קוזאקיים ואף לשתות וודקה עד אובדן חושים. הוחדר הנער לברית המועצות באמצעות צוללת אמריקאית, התערה בחברה והתגייס ל-KGB. לאחר כך וכך שנים, זימן אותו המפקד לראיון. "תראה," הוא אמר לו, "אני אוהב אותך מאד וחושב שאתה צעיר מבטיח. בוודאי שאתה מתאים לעמדות הפיקוד העליונות בסוכנות שלנו. ישנה רק בעיה אחת: אני יודע שאתה מרגל של האימפריאליזם האמריקאי."  "אבל איך, איך גילית?" שואל הצעיר, מזועזע כולו. "מה, אני לא יודע לצטט פושקין?" "יודע!" אמר המפקד. "לא יודע לדקלם לנין?" "יודע!" "לא יכול לשתות וודקה עד אובדן חושים?" "יכול, אפילו יותר טוב ממני." "אז איך?" חזר ושאל. "תשמע, אחי," אמר לו המפקד, "בברית המועצות אין שחורים."

            בבדיחה הזאת, פרודיה משעשעת למדי על תוכנית מחוכמת המתעלמת מפרט אחד בסיסי שעשוי להכשיל את כולה, נזכרתי לפני ימים מספר, כאשר קראתי את אחד ממאמריו האחרונים של אורי אליצור.  כדוגמא נדירה למנהיג מתנחלים מעמיק ומרחיק ראות, תהה אורי אליצור, כפי שהוא עושה רבות לאחרונה, על אודות עתיד הפלסטינאים בארץ ישראל השלמה. בשני מאמריו האחרונים, ניסה אליצור לשרטט בעיות אפשריות ולהתוות חזון בשדה החתחתים הזה. במאמרו הראשון, כתב אליצור כי אנו עומדים בפני שלוש אפשריות, ואף אחת מהן אינה מלבבת. האפשרות הראשונה היא להמשיך ולגרור את המצב הקיים. האפשרות השנייה היא פתרון שתי המדינות של השמאל. האפשרות השלישית היא אזרוח הפלסטינים במסגרתה של מדינה אחת. בכל אחת משלוש האפשרויות ישנן בעיות המקשות על יישומן והן כמעט בלתי אפשריות לפתרון. אליצור מודה כי המצב הקיים, שבשימורו תמכו הוא וחבריו במשך שנים רבות, מוביל להידרדרות איטית במעמדה הבינלאומי של ישראל ולמדינת אפרטהייד – קשה להחזיק אוכלוסיה כבושה ללא זכויות לנצח. מדינה פלסטינית, לדידו, תוביל להשתלטות ארגונים אסלאמיים קיצוניים על הגדה המערבית ולירי רקטות על יישובי מרכז הארץ, כפי שהתרחש בעזה, ואילו מדינה אחת עלולה, כפי שמזהיר השמאל,  להסתיים בכינונה של ישות דו לאומית, חיסול האופי היהודי של ישראל וסוף הציונות.

חושב מחוץ לקופסה - אורי אליצור

חושב מחוץ לקופסה – אורי אליצור

            כאמור, אליצור מודה כי כל שלוש דרכי הפעולה קשות, ובצדק הוא כותב שכל משקיף אחראי בימינו חייב לחשוב על הסיכונים והסיכויים בכל אחת מהן. איש השמאל חייב למצוא פתרונות לסיכונים הכרוכים במדינה פלסטינית. עליו חובת ההוכחה כי ניתן בכלל להגיע להסדר סביר עם הפרטנר הפלסטיני. איש הימין חייב להתייחס לאובדן האופי היהודי של המדינה במקרה של המשך הכיבוש. אולם לדעתו של אליצור הבעיות הכרוכות בפתרון השלישי – המדינה האחת – הן דווקא הבעייתיות פחות מבין השלושה. במאמר ההמשך שלו, ניסה אליצור להתוות מסלול משלו לפתרון: כיצד נאזרח מיליון וחצי פלסטינים, נמשיך לשלוט ביהודה ושומרון ובכל זאת נשמור על מדינה יהודית.

            כאן, שולף אורי אליצור את המחשבון. ביהודה ושומרון, הוא כותב, חיים כ-700,000 פלסטינים בעלי זכות הצבעה. אם אלה יאוזרחו, בתהליך איטי והדרגתי כמובן, יתווספו חברי כנסת ערבים רבים לפרלמנט ישראלי. אולם אליצור סבור שאפשר להקהות מעוקצו של המהלך הזה באמצעות מיני תכסיסים ותרגילים. ראשית כל, הוא קובע, יש לחוקק לאלתר חוקה ולעגן בה את אופייה היהודי של המדינה וגם את חוק השבות. את החוקה יהיה ניתן לשנות אך ורק ברוב מיוחס ביותר. שנית, יש להגדיל את מספר חברי הכנסת למאה שמונים – דבר דרוש בהחלט בהתחשב בגידול האוכלוסייה. 30 חברי כנסת ערבים בכנסת של 180, הוא כותב, מאיימים פחות מעשרים חברי כנסת בכנסת של מאה עשרים. לי באופן אישי זה הזכיר קצת את התכסיס הישראלי הייחודי בשנות יובש, כאשר מפלס מי הכינרת יורד מתחת לקו האדום. במקרים כאלה, במקום להכריז על מצב חירום, פשוט משנים את גובה הקו.

למי יצביעו הפלסטינים? אבו מאזן מצביע בבחירות בגדה

למי יצביעו הפלסטינים? אבו מאזן מצביע בבחירות בגדה

            אבל רגע, איך בדיוק הגיע אליצור למספר "30"? מי אמר שבכנסת החדשה לא יהיו דווקא חמישים חברי כנסת פלסטינים (אחרי הכל הוספת חברי כנסת לא תשנה את אחוז הערבים באוכלוסייה)? אז ככה: לדעת אליצור, רוב תושבי מזרח ירושלים לא מוכנים לקבל תעודות תושבי קבע אפילו כשישראל מציעה. סביר, לדעתו, שכך יהיה גם בשטחים. גם אלה שיקבלו אזרחות לא בהכרח יצביעו, שהרי ידוע הרי כי אחוז ההצבעה של ערביי ישראל נמוך יחסית. לאחר כל שקלול הגורמים הללו, מגיע אליצור למסקנה שמספר חברי הכנסת הערבים (כולל הפלסטינים המתאזרחים) יעמוד על 20 בכנסת של מאה ועשרים חברים, או על 30 בכנסת של מאה שמונים. לא נעים אולי, מנקודת ראות ימנית, אבל בהחלט לא נורא.

            הבעיה שכמו אנשי הCIA מהבדיחה הסובייטית ששכחו שהסוכן החשאי שלהם הוא שחור,. גם אורי אליצור שכח כמה פרטים בסיסיים שעלולים לסכל את תכניתו. סירובם של תושבי מזרח ירושלים לקבל תעודות תושב קבע, כמו גם אחוז ההצבעה הנמוך בקרב ערביי ישראל, נובע בעיקרו מתחושה של אין אונים. רבים מהם סבורים שגם אם ישתתפו בבחירות, לא יוכלו באמת לשנות את אופיה של המדינה ואפילו לשפר את תנאי חייהם באופן משמעותי. האופי המפלה של המדינה הציונית, הם סבורים, הוא כה מושרש, עד כי יעשו מה שייעשו, יכולתם לשנות את המציאות תיוותר זעירה.

 קשה להאמין שהאפתיה הפסימית הזאת של אזרחי ישראל הערבים תיוותר בעינה כאשר אחוז הפלסטינים באוכלוסייה יגדל באופן משמעותי. אם ישתכנעו שבאמצעות הצבעה יוכלו לשנות את המדינה לטובתם של הפלסטינים, לא סביר שיישארו בבית ביום הבחירות רק כדי לא לשבש את חישוביו של אליצור. זו היא שאלה קריטית – שעלולה להכשיל את התוכנית כולה. גם יתר הפתרונות שמציע אליצור, כמו שבועת אמונים לחוקה למאזרחים חדשים, עלולים להתגלות כאשלייתיים – בדיוק מאותה סיבה. אם ישתכנעו שביכולתם לשנות את אופי המדינה, יצהירו כל הצהרה שיתבקשו להצהיר ויפעלו בכנסת לקדם את האינטרס שלהם—הקמת מדינה דו-לאומית.

            כל הדברים הללו אין פירושם שהשאלה הבסיסית שאליצור שואל, כיצד נתמודד עם אזרוחם של מיליון וחצי פלסטינים, אינה שאלה חשובה וראויה. הימין שמוביל אותנו בפועל לפתרון המדינה האחת חייב להתמודד אתה, בדיוק כפי שהשמאל הדוגל עדיין בפתרון שתי המדינות צריך להתמודד עם הסכנות הכרוכות בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. דבר אחד בטוח: אם תוקם מדינה אחת בין הירדן לים, היא תהיה שונה באופן משמעותי ממדינת ישראל כיום. השמיים לא יפלו, שואה חדשה לא תתרחש ואפוקליפסה לא תהיה. סביר אפילו להניח שהציונות תמשיך לשחק תפקיד פוליטי משמעותי – אולם ישראל תיאלץ להשתנות באופן שרוב תושביה, לפחות כיום, אינם מוכנים לקבל.

משחקים באש

עיתון הבית החדש של המתנחלים, מעריב, פתח לאחרונה בקמפיין נגד ההוראות לפתיחה באש בשטחים. מצב הביטחון הולך ומידרדר, חיילי צה"ל מושפלים – ומפגין פלסטיני אפילו העז לשלשל את מכנסיו מול פניהם הנדהמות. אבל לפני שפותחים את הנצרה, ראוי לשאול מספר שאלות. האם אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון, באמת שונא את המתנחלים? מה המטרה שלו בעצם? ומי עובד אצל מי במזרח הפרוע? ינשוף-פוליטי מדיני על ניצרות, צרות וכתבת אחת שהיתה מפוטרת אפילו ממקומון נידח בזרנוגה עילית.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

חיילםי

מי אמר שרק אנשי שמאל מבקרים את הכיבוש? לאחרונה פתח מעריב, עיתון הבית החדש של המתנחלים, בקמפיין נמרץ נגד הוראות הפתיחה באש ומדיניותו הרופסת, כביכול, של אלוף פיקוד המרכז ניצן אלון. הכתבת חן קוטס-בר ראיינה עשרות חיילים בסדיר ובמילואים, לדבריה מכל הקשת הפוליטית ושדרות החברה הישראלית, שמתלוננים כי צה"ל וחייליו הפכו ל"ליצנים של הפלסטינים." החיילים, כך נטען, עומדים חסרי אונים מול טרור עממי מתגבר, חשופים לבקבוקי תבערה, אבנים ואף גרוע מזה – פגיעה בכבודם. חייל אחד התלונן שפלסטיני התערטל מולו במהלך הפרת סדר. החייל הרגיש מושפל. לא בגלל כבודו האישי, חלילה, אלא בגין כבודם של צה"ל והמדינה שנרמס עד עפר. אין ספק, צריך להתיר לחיילינו לירות במתערטלים פלסטינים ויפה שעה אחת קודם.

מילא זורק אבנים, אבל למה הוא מתערטל? הפרות סדר בשטחים

מילא זורק אבנים, אבל למה הוא מתערטל? הפרות סדר בשטחים

הקמפיין הנוכחי, שנפתח כרגיל בפמפלט של תנועת אם תרצו ונקנה כרעו וקרביו על ידי מעריב,  לא הסתפק בעדויות (אנונימיות) של חיילים בסדיר ובמילואים. בפרק השני, גויסו גם אלופי פיקוד לשעבר למערכה. דני יתום ועוזי דיין, כדרכם של גנרלים בדימוס בראיונות לתקשורת, זעמו והתלהמו. ככה פשוט אי אפשר להמשיך. מרואיין אחר, עמרם מצנע, העביר מסר שקול יותר, אולם בכותרת הכתבה נרמז, באופן מטעה, כי גם הוא תומך בקמפיין. בשלב השלישי נכנסו למערכה הכלים הכבדים, חברי הכנסת מהליכוד והבית היהודי, שדרשו מן הרמטכ"ל   להסביר  מדוע לא מפסיקים את "ההשתוללות" הפלסטינית. כבודם של חיילים עבריים היה למרמס ואצבעם קצרה מללחוץ על ההדק.

במקרה או שלא במקרה, מסע ההסברה הזה משתלב עם ניסיון מתמשך של חוגים מסויימים בקרב המתנחלים, ובראשם ועד מתיישבי השומרון, לקעקע את מעמדו של האלוף ניצן אלון. אורי אליצור, הדובר הרהוט ביותר של ה"התיישבות" בתקשורת, הגדיר אותו כ"שונא מתנחלים". אחרים האשימו אותו באחריות למצב הביטחון המידרדר בשטח. ואכן, לצד הפגיעה בכבודם של החיילים, ישנה אכן עלייה דרמטית בפעולות של "טרור עממי" כנגד מתנחלים ברחבי יהודה ושומרון: זריקת אבנים, בקבוקי תבערה ועוד, באופן שיכול (בקלות) להרוג ולפצוע. בעיני אורי אליצור, מדיניותו הסבלנית של האלוף אלון מובילה אותנו להמשך ההידרדרות הכללית בשטח ולאינתיפאדה שלישית. רק יד ברזל תוכל לדעתו לעצור את האש.

מבקר את הוראות הפתיחה באש. אורי אליצור.

מבקר את הוראות הפתיחה באש. אורי אליצור.

 לפני שמשחררים את הנצרה, כדאי להעיר מספר הערות. ראשית, מובילי הקמפיין מערבבים בין עניינים שונים, אם כי לא מנותקים זה מזה. כמעט כל הדוגמאות שהובאו במאמרים השונים היו של חיילים המרגישים חסרי אונים מול הפרות סדר ולא סכנה לחייהם או לחיי אזרחים. לדברי חיים לוינסון, כתב הארץ לענייני התיישבות, הוראות הפתיחה באש דווקא מכסות היטב מקרים מן הסוג השני. שנית, כפי שלוינסון מדגיש, כמעט כל הדוגמאות אינן קשורות לסכנת חיים אלא לאיזו פגיעה בכבודם של חיילי צה"ל.  אין שום הוראה שתמנע מחייל לירות על מנת להרוג כאשר מאיימים עליו בבקבוק תבערה. גם כאשר מוגשות תלונות נגד חיילים, אם מתברר כי הייתה לחייל סיבה, ולו קלושה, לחשוב שחייו או חיי אזרחים עמדו בסכנה, הירי נתפס כמוצדק והחקירה מתבטלת. אולי יש הסבורים כי מותר להרוג גם מי שמעליב את החיילים באמצעות חרפות (או התערטלות) אולם במקרה כזה יש לומר זאת במפורש ולא להסתתר מאחורי תירוץ של "סכנת חיים".

הטענה כאילו צה"ל אינו פועל כנגד מפרי סדר שאינם מסכנים חיים אינה נכונה. רק בשנת 2012 נעצרו כ-2000 איש בגין עברות כאלו. במקום להגיב במקום בפעולות תקיפות העלולות להסתבך, הצבא מצלם אותם ועוצר אותם לאחר מכן במבצעים ליליים. את מתזמרי הקמפיין לא מעניינת באמת יעילות מבצעית. הם מעוניינים להעניק ללובשי מדים ולאנשי ביטחון בשטחים את הזכות לירות על פי רצונם, ללא כל הגבלה.

העבודה העיתונאית של חן קוטס-בר היא כל כך רשלנית, עד שהיתה אמורה להביא אפילו לפיטוריו של כתב טירון במקומון זרנוגה עילית. כפי שלוינסון כתב, קוטס-בר "לא הצליחה להשיג" את הוראות הפתיחה באש, הנושא העיקרי של המאמר שלה. היא כתבה על חוסר האונים של צה"ל מול הפרות סדר. האם נכחה בהפרת סדר כזאת? אהם… חם בחוץ. גם אם נקבל את העובדה שמרואייניה של קוטס-בר לא הסכימו להזדהות בשמם (אפילו שחלקם חיילי מילואים), היא לא מביאה ולא דוגמא אחת של אירוע ספציפי, שלא לדבר על ניסיון להצליב בין העדויות שקיבלה לבין מקורות אחרים, חוץ צהל"יים. כן – ככה נראית עבודה עיתונאית בעיתון המשנה החדש של מקור ראשון – יושבים עם כמה חיילי מילואים אקראיים לקפה, מלקטים קיטורים והרי לנו שערורייה בסדר גודל לאומי.

maariv_print-433x616

אפילו לא בזרנוגה עילית. חן קוטס בר בפרסומת מרגשת למעריב

אלא שמעבר להערות על איכות העבודה העיתונאית במעריב, הסיפור שלפנינו מעלה גם בעיות גדולות יותר. המתבונן בעין ביקורתית בתלונותיהם של נציגי "התיישבות", כמו אורי אליצור, יראה מיד כי הזעם על מדיניותו של ניצן אלון אינו קשור רק להוראות הפתיחה באש, אלא גם ל"שנאה" שלו כביכול למתנחלים. במה מתבטאת ה"שנאה" הזאת בפועל? יש ואלון אינו מתיר את כניסתם של ראשי המתנחלים לישיבות צבאיות. הוא "קר" כלפיהם, הם מתלוננים. לאחרונה סרב להופיע איתם בכנסת, ואפילו הורה (שומו שמיים) שלא להעביר מידע רגיש על פינוי מאחזים לחיילים-מתנחלים (שיסגירו אותו קרוב לוודאי לחבריהם מן הגבעות).

שונא מתנחלים? אלוף פיקוד המרכז ניצן אלון

שונא מתנחלים? אלוף פיקוד המרכז ניצן אלון

ניצן אלון אינו "שונא" מתנחלים. מדובר בניסיון, מהוסס עד מאד, לעצור במידת מה את תהליך ההיטמעות של צה"ל במתנחלים, תהליך שצבר תאוצה מפחידה בשנים האחרונות. המציאות בשטחים מוכרת היטב לכל מי ש"נמצא בעניינים": ראשי יישובים וקבט"ים נותנים הוראות למפקדים צבאיים. נוכחותם של מתנחלים ותלמידי ישיבות הסדר קיצוניות בכל הדרגים מגבירה את השפעתם של רבנים (במדים ועל אזרחי), גיבוי מוחלט של צה"ל להפרות החוק היהודיות בשטח (ראו כאן על פרשת המאחז עדי עד) – כל אלו לא רק הפכו את צה"ל לכלי פוליטי, אלא גם הובילו לאוסמוזה של הממסד הצבאי וההתנחלותי. מהו ההבדל, למשל, בין החיילים לבין "כיתות הכוננות" החמושות ביישובים? האם הבוס של החיילים בשטח הוא המפקד הרחוק, או פרנס היישוב שמשגיח עליהם בשבע עיניים? ועוד לא דיברנו על "הדיאלוג האינטנסיבי והרציף" בין מנהיגי מועצת יש"ע לבין מפקדי הצבא, שלא מעטים מהם גרים בעצמם בהתנחלויות. צה"ל אפילו לא מתיימר למלא את תפקידו הרשמי של צבא כובש , לשמור על חוק וסדר בשטח לטובת כל תושביו. הוא שם כדי לשמור על האינטרסים של "מפעל ההתיישבות". קשה לומר שניצן אלון החזיר את הגלגל אחורה באופן משמעותי – ספק אם הדבר ניתן – אבל אפילו הניסיון לייצר מראית עין של מנהל תקין מעורר זעם אצל פרנסי יש"ע. לדברים טובים מתרגלים מהר. הם התרגלו שהצבא עובד אצלם.

ועוד לא דיברנו על הרב רונצקי, שהפך את החינוך בצה"ל לשטיפת מוח דתית-מתנחלית

ועוד לא דיברנו על הרב רונצקי, שהפך את החינוך בצה"ל לשטיפת מוח דתית-מתנחלית

מאז 1967 תפקידו של אלוף פיקוד המרכז בצה"ל, יהיו דעותיו הפוליטיות אשר יהיו, הינו לשמור על הכיבוש, לבסס אותו ולתחזק אותו. ככל שיקצינו את הדיכוי והנישול בשטח, ככל שיעלו את מספר ההרוגים, ככל שיגזלו עוד אדמות באמצעות תנועת המאחזים, יגבר הסיכוי לתבערה כללית שאת סופה מי יישורנו – תבערה שעשויה לאכול את המתנחלים ואת המפעל שלהם גם יחד. באמצעות מדיניות ההכלה, המעצרים הליליים וההוראות המחמירות לפתיחה באש, מנסה האלוף אלון למנוע התלקחות כללית בשטחים: הלוויות שהופכות בעצמן למהומות אלימות, מייצרות עוד הלוויות וחוזר חלילה, עד למלחמה כללית בשטח שתוצאותיה הצבאיות, הדיפלומטיות והבינלאומיות עשויות להיות הרסניות למדיניות הכיבוש בכללותה. ראשי המתנחלים ביהודה ושומרון פשוט אינם מבינים שהשינויים הקלים במדיניות לא נועדו לפגוע בסמכותם, אלא לשרת את האינטרסים שלהם שהפכו לאינטרסים של צה"ל. גם כאשר הוא מעז להמרות את פיהם, ניצן אלון, אפילו הוא, עובד בשבילם.

%d בלוגרים אהבו את זה: