ארכיון הבלוג

איראן לא היתה גן עדן ליהודים: ביקורת על "בין איראן לציון" מאת ליאור שטרנפלד

בספרו החשוב, "בין איראן לציון", חוקר ליאור שטרנפלד את הזהות וההיסטוריה של יהודי איראן לפני המהפכה האסלאמית, במהלכה ולאחריה. בטור ביקורת לינשוף כותב אלכס גרינברג, מומחה להיסטוריה איראנית ויועץ מודיעין וגיאופוליטיקה בקבוצת ראות, כי לצד תרומתו של הספר, הוא סובל מבעיות קשות שפוגמות בערכו: מתודולוגיה מרושלת, הזדהות אידיאולוגית עם מושאי המחקר, טינה כלפי ישראל והציונות והתמקדות יתר ביהודים שפעלו במפלגות השמאל האיראניות.

ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים (הוצאת כתב, 2020). תרגום: תומר בן אהרון

ספרו של ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים, מהווה תרומה חשובה למחקר על יהודי איראן. הספר סוקר את מגוון הפעילויות בתחומים שונים באיראן שיהודים השתלבו בהם, ומביא ראיות למכביר לכך שהיהודים באיראן ראו עצמם כחלק בלתי נפרד מהעם ומהתרבות האיראניים. תהליכי חילון ואקולטורציה לא פסחו על יהודי איראן – יהודים רבים רכשו השכלה גבוהה ופנו גם לפעילות פוליטית. גם כאשר יהודי איראן הזדהו עם הציונות הם לא נטשו את זהותם האיראנית. שותפות הגורל של יהודים עם איראן נמשכה גם במהלך המהפכה האסלאמית ולאחריה, כאשר יהודים רבים נלחמו בשורות הצבא האיראני נגד הצבא העיראקי. יהודים רבים איישו את מפלגת תוּדֶה ומפלגות שמאל אחרות.  ניכר וברור שהציונות לא הייתה מוקד ההזדהות היחיד של יהודי איראן.

שכרו של הספר היה מרובה אלמלא פגמיו הרבים מספור, שראשיתם כבר בכותרת שלו. מחקרו של שטרנפלד היה אמור לקבל כותרת אחרת מאשר "בין איראן לציון", מאחר שהנראטיב המוצע מתאר בעיקר יהודים פעילי מפלגת תוּדֶה או פעילי שמאל בכלל. למקרא הספר נוצר הרושם שיהודי איראן כולם הזדהו עם מפלגת תוּדֶה והתנגדו לעריצותו של השאה מוחמד רזא פהלוי. האם היו יהודים במפלגת תוּדֶה והיו יהודים שהזדהו עם המהפכה? בוודאי. אבל כמה יהודים היו במפלגת תוּדֶה, כמה הזדהו עם המהפכה, כמה היו ציונים וכמה פנו לכיוונים אחרים? שטרנפלד לא מביא נתונים סטטיסטיים המצליחים לבסס את טענותיו. המחבר אכן מביא עובדות אחדות כגון סיועו של צוות בית החולים היהודי ספיר לפצועי ההפגנות מטעם חומייני נגד השאה. אולם אנקדוטות, מרתקות ככל שיהיו, אינן תחליף לתימוכים מספריים שיאפשרו לנו לאמוד את כמות היהודים שתמכו במהפכה או התנגדו לה. שטרנפלד גם שוכח את העיקרון הבסיסי של חיי יהודים בגולה, מיעוט קטן שאפשרויות התמרון הפוליטי שלו מוגבלות. מיעוט שכזה אינו יכול להתנגד לכוח עולה ופופולארי וזאת מתוך אינסטינקט הישרדות בסיסי.  האם ייתכן שליהודים באיראן בזמן המהפכה הייתה אופציה כלשהי להתנגד לחומייני?

אפשרויות תמרון מוגבלות – חברי ארגון ציוני באיראן, שנת 1920 – תמונת אילוסטרציה

בפרק הדן באיראן העכשווית הנימה הכללית היא אותה נימה. שטרנפלד מצטט אישים יהודיים ברפובליקה האסלאמית הנשבעים אמונים לאיראן; הוא מדגיש  את נוכחותו של ציר יהודי במג'לס ועוד כיוצא באלה דוגמאות. התהייה שאינה מוזכרת היא האם ייתכן שציר יהודי רשמי במדינה אוטוריטרית יתבטא באופן שונה? הספר מזכיר את היהודים האיראנים שהקפידו להסביר שליהדות אין לה דבר עם הציונות ושישראל היא כובשת ברברית. גם כאן אין שום התייחסות לכך שבתנאים הנוכחים באיראן קשה להתייחס לאמירות אלה ככנות ואמיתיות. זוהי מציאות המזכירה את  ברית המועצות עם הוועד היהודי האנטי-ציוני ועם הוקעות פשעי הציונות מדי יום ביומו.

שטרנפלד מקפיד לבעוט ב"נראטיב הציוני" על הטיותיו. למשל הוא מציין שבניגוד לנראטיב הציוני, רוב היהודים באיראן ראו את עצמם כאיראנים או שבניגוד לנראטיב הציוני והישראלי, רוב היהודים שהיגרו מאיראן לא עלו לישראל. הוא לא טרח להסביר באיזה נראטיב ציוני מדובר ואיזה נראטיב ציוני קבע שהיהודים לא יכולים להיות גם איראנים, רוסים, צרפתים או אמריקאים. השאלות כגון איזו ציונות, באיזו תקופה, של איזו מפלגה או של איזה מוסד ישראלי נותרו ללא מענה. במקום זאת שטרנפלד מצייר דמות של נראטיב ציוני אחיד ודיכוטומי. יש כאן סירוב לראות מורכבות כמו כפל זהויות. הרי יכול אדם יכול להיות יהודי ואפילו יהודי דתי וציוני ובו בזמן גם בן אותו לאום שבקרבו הוא חי. שגריר ישראל באיראן מאיר עזרי, אשר שטרנפלד משתלח בו בספר, הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך.

כל התופעות המתוארות אצל יהודים איראנים כתופעה מיוחדת במינה, מאפיינות למעשה יהודים בכל מקום בעולם, דבר המדגיש את שותפות הגורל היהודי ואת הדמיון בדפוסי החיים של יהודים בארצות שונות. העדר הגדרה ברורה וממוסמכת של אותו נראטיב ציוני משמשת כאיש קש, שכן רק כך המחבר מצליח ליצור תזה קוהרנטית כלשהי. בהעדר איש הקש בדמות הנראטיב הציוני הספר לא מכיל שום טענה חדשה, שכן אין הבדל רב מבחינה זו בין יהודי איראן ליהודי רוסיה, פולין או מרוקו, שיחסם לציונות ולזהותם המקומית היה רב פנים ומורכב לא פחות. ניכרת שאיפתו של המחבר להוכיח שהזהות היהודית היא דתית בלבד ואין לה דבר עם שאיפות ציוניות.  אלא שהיהודים המתארים את הזהות היהודית כדתית בלבד, למשל קומוניסטים, הם הרחוקים ביותר מכל פרקטיקה דתית יהודית בפועל. שטרנפלד מזכיר את חגיגות ט"ו בשבט באיראן ומתאר אותו כחג יהודי, מבלי לציין שמדובר בחג ציוני לחלוטין שלא נחוג טרם הופעת הציונות.

דוגמא לזהות מורכבת – שגריר ישראל באיראן לשעבר מאיר עזרי. קרדיט: משרד החוץ

במהלך הספר, המחבר נוטה לתאר עובדות פשוטות בנימה מתריסה כאילו מישהו התכוון לשלול אותן. למשל, העובדה שבזמן הרעב באיראן יהודים עניים סבלו כמו כל השאר. וכי מי אומר אחרת?  שטרנפלד, בעקבות האידאולוגים של השמאל היהודי והכללי, לוקה בכשל בסיסי. הוא מסרב להבין שהיהודים סבלו בדיוק מאותן צרות מהן סבלה האוכלוסייה הכללית, אלא שבנוסף לכך סבלו גם בשל היותם יהודים.

למקרא תיאוריו של שטרנפלד עלול להיווצר רושם שאיראן הייתה סוג של גן עדן ליהודים. רק בכמה משפטים לאורך הספר מודה המחבר בחצי פה שהאנטישמיות הייתה נפוצה ביותר באיראן. אולם במקומות אחרים, מנסה להצניע שטרנפלד את אותם היבטים אנטישמיים. כך, למשל, הוא מתאר באופן בולט את מפגשם של בכירי הקהילה היהודית עם חומייני וטורח להסביר שמנהיג המהפכה הבחין בין היהודים לציונות, ועד כמה לא היה אנטישמי. למעשה, חומייני לא היה נאצי אבל בהחלט היה אנטישמי: הוא התחיל את ההסתה שלוחת הרסן נגד ישראל ב-1963 עוד לפני הכיבוש של 1967, וכתב בספריו שהיהודים, יחד עם המזרחנים והקומוניסטים התאחדו כדי למגר את האסלאם. שטרנפלד מציין כי במהלך דיכוי ההפגנות בטהראן נפוצו שמועות שצנחנים ישראלים יורים על מפגינים איראניים. עם זאת, המחבר פוסח על העובדה שחומייני עצמו עמד מאחורי שמועות אלה, וכן על אופיין הגזעני: צנחנים ישראלים תוארו כבלונדינים אירופאיים כמיטב התעמולה הפלסטינית. במקרים רבים, שטרנפלד פוסח על אירועים שמהווים אנטישמיות גלויה או על כאלו שאי אפשר להעניק להם אינטרפרטציה סלחנית. כך אין אזכור להסתה הפרועה נגד ישראל עוד משנת 1963, לאמירות אנטישמיות מובהקות של מובילי המהפכה האסלאמית כגון מרתזא מטהרי ועלי שריעתי או לפיגועים הנוראים נגד שגרירות ישראל ונגד הקהילה היהודית בבואנוס איירס בתקופת הרפובליקה האסלאמית.

הסוגייה הקריטית והמעניינת ביותר נותרה ללא התייחסות תיאורטית: לצד היחס של היהודים עצמם לזהותם האיראנית, יש לשאול גם באיזו מידה ראו רוב האיראנים (לפחות עד המהפכה) את היהודים כאזרחים שווים וכאיראנים לכל דבר. שאלה זו נותרת אף היא ללא מענה.

הסתה פרועה נגד היהודים: נאום של חומייני בעיר קום, שנת 1964

לאורך רוב פרקי הספר, לוקה הכתיבה של שטרנפלד בפגמים אקדמיים חמורים. ראשית כל, רוב האינפורמנטים שלו הם חברי תוּדֶה או אנשים אחרים המזדהים עם רעיונות מרקסיסטיים, הם אנונימיים למעט שמם הפרטי ואין עליהם שום פרטים רשמיים, מה שפוגע באמינותו של הספר כמחקר מדעי. שנית, כאשר שטרנפלד מתאר "גיבורים חיוביים", כגון חברי תוּדֶה או אפילו בכירי המשטר האסלאמי הנוכחי, הוא נוטה לתאר אותם בטון אמוציונאלי, בעוד ישראל, הציונות והציונים תמיד מתוארים באור שלילי. למשל הצעתו של מוסאדק היא "נדיבה" והמבטא העיראקי הוא "יפהפה". תיאורים אמוציונליים או הזדהות פוליטית גלויה  מקומם לא יכירם בכתיבה אקדמית. יתרה מכך, כאשר שטרנפלד משתלח במושאי הביקורת שלו  הוא לעולם לא טורח להביא מקורות מדויקים ויש שהוא מעוות את המציאות. כך למשל הוא טוען שעולה מספרו של מאיר עזרי שחיי ישראלים בטהראן התמקדו סביב עסקנים והכל היה סודי. מדובר בעיוות מוחלט. למעשה, כתיבתו של עזרי מלאה הערכה וכבוד לעם האיראני ולתרבות האיראנית, אם כי מדרך הטבע פעילותו היתה חייבת להיות דיסקרטית.

שטרנפלד מתאר קשרים בין איראן לישראל אבל ניכר שהתיאור שלו שם למטרה לא להראות את רוחב הקשרים האלה בכל התחומים, אלא לסתור טענות של הנראטיב הציוני המדומיין. בהערת שוליים אחת הוא מציין שהאהדה לישראל נפסקה ברגע שנודע דבר שיתוף הפעולה בין ישראל לסוואק (שירות הביטחון האיראני). כאן רומז המחבר לעלילה שהופצה על ידי הקג"ב וחלחלה לנראטיבים אנטי-ישראליים, כאילו שת"פ מקובל בתחום הבטחוני בין מדינות ידידותיות הוא דבר שלילי. אין שום הוכחה אמפירית, על כל פנים שטרנפלד לא הביא שום ראיה כזאת, שיש קשר בין התגברות השנאה לישראל באיראן לבין שיתוף הפעולה בין סוואק לקהילת המודיעין הישראלית. מאז חומייני ועד היום התקבעה התפיסה שלפיה יחסי איראן-ישראל בתחומי הביטחון והמודיעין היו רעים מטבעם, וכי השב"כ והמוסד העבירו למודיעין האיראני קורסים בעינויים ובחקירות. מובן שזה כזב שלא נתמך בשום הוכחה. ישראל קיימה ומקיימת יחסים עם כל שירותי הביטחון והצבא העמיתים – זהו הנוהג הקיים בכל המדינות ומהווה חלק בלתי נפרד מדיפלומטיה צבאית. הטענות בדבר העינויים שסוואק למד כיבכול מהשב"כ הם עלילה מבית היוצר של הקג"ב.  הטענה הכוזבת הזאת ממוחזרת על ידי המשטר האיראני וכמובן באקדמיה המערבית. היחסים האלה החלו בשנות החמישים. מה היו שב"כ ומוסד בשנות החמישים והשישים כדי "ללמד" את האיראנים? הרעיון  שאיראן, שהעינויים מאז מעולם היו נהוגים בה, הייתה צריכה ללמוד משהו בתחום אפל זה מישראל שייך ככל הנראה לעולם האגדות.

SAVAK.svg
הסיפורים על הדרכה ישראלית בעינויים אינם אלא בדותות – סמל הסוואק, ארגון הביטחון והמודיעין של איראן הקיסרית

שטרנפלד מספר על התנהלותו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק בקשר להלאמת תעשיית הנפט באיראן, אולם גם כאן הדבר נעשה במטרה במטרה להוכיח עד כמה ישראל הייתה אווילית על שלא נענתה להצעתו של מוסאדק לספק לישראל 25% מתצרוכת הנפט שלה. המחבר פוטר עצמו מעיסוק בשאלה מה היה קורה אילו ישראל נענתה להצעת מוסאדק  ומה הייתה עושה לאחר הפלת מוסאדק וחזרת השאה לשלטון. בנימה כללית, ההנחה שמדינה כמו ישראל בשנת 1952 היתה יכולה להרשות לעצמה מדיניות אנרגיה עצמאית ומתריסה נגד בריטניה ונגד ארצות הברית לא הגיונית ולא סבירה.

התיאור של מפלגת תוּדֶה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, לוקה בהטייה מפורשת ובלתי אקדמית בעליל ועקב כך הוא נעדר כל ביקורתיות, לא רק כלפי המפלגה האיראנית אלא גם כלפי ברית המועצות והקומוניזם. שטרנפלד מתאר את הוצאתם להורג של מרגלי האטום אתל ויוליוס רוזנברג על סמך "האשמות בריגול כביכול" וזאת שעה שהוכח מעל לכל ספק שבני הזוג רוזנברג אכן ריגלו והופעלו על ידי המודיעין הסובייטי. לעומת זאת הרדיפות האנטישמיות בברית המועצות לא מוזכרות כלל והמחבר מסתפק בתיאור משפט הרופאים במוסקבה ב-1952  כתקרית מצערת וחריגה. המחבר לא מציין שמפלגת תוּדֶה הייתה מפלגה קומוניסטית לגמרי, שהוקמה ביוזמה סובייטית וכמו כל מפלגה קומוניסטית סרה לחלוטין למשמעתה של מוסקבה. שטרנפלד מתעלם מכך שתוּדֶה תמכה ב-1946 בדרישה סובייטית לקבל קונסציית נפט באיראן, היא תמכה בפלישה הסובייטית לאיראן ואפילו תמכה בניסיון סובייטי לקרוע שטחים מאיראן, מה שכמובן פגע בתדמיתה בעיני איראנים רבים.

סרו לחלוטין למשמעתה של מוסקבה – מנהיגי מפלגת תודה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, בצילום משנת 1955

הפרק האחרון ופרק האפילוג של הספר נראים כמו חנופה למשטר האיראני תוך כדי השלכת רפש בישראל. הספר  לא מזכיר ולו במילה אחת את הרדיפות הנוראיות נגד בהאיים שגם עכשיו נרדפים באיראן כאשר המשטר מציק להם על צעד ושעל. אין שום זכר להוצאה להורג של אלפי אסירים פוליטיים בהוראת חומייני, לתפיסת השגרירות האמריקאית אשר היוותה הפרה בוטה וחמורה של כל נורמה בינלאומית, ולפיגועים ולחטיפת בני ערובה בלבנון בהוראה ישירה מטהראן. איראן וישראל מתוארות כמי שהתדרדרו "לרטוריקה מרירה" ללא שום התייחסות לסיבות , כאילו איראן וישראל פשוט מחליפות נאצות אחת כנגד השנייה. שטרנפלד מתאר אמנם את הכחשת השואה של אחמדינז'אד ובכל זאת מקפיד לדלות נקודות זכות כדי להראות שנשיאה לשעבר של איראן לא ממש אנטישמי. לאחר מכן הוא מצר על כך שהכחשת השואה של אחמדינז'אד העניקה פיתחון פה למבקרי איראן המציגים את איראן "כארץ אנטישמית באופן מהותי וחסר תקנה". במקרה הזה מדובר כבר לא בחריגה מכללי כתיבה אקדמית בלבד אלא במניפולציה:  אף דובר ישראלי או יהודי מעולם לא הציג את איראן כולה כארץ אנטישמית או כאומה אנטישמית. ישראל הרשמית תמיד הבחינה בין המשטר ובין העם האיראני. שטרנפלד מגדיל לעשות וטוען שישראל וכלי תקשורת תאבי פרסום תרגמו לא נכון את הסיסמא של יום ירושלים "ישראל חייבת להימחק  ממפת העולם"  בפועל, זוהי אמירה של חומייני והטענה שמדובר בתרגום שגוי אינה תואמת למציאות.

לסיכום, בין איראן לציון מהווה נדבך חשוב במחקר המעורבות של יהודים בחיי השמאל הקומוניסטי באיראן. הראיונות שהמחבר ליקט על סמך שיחות עם אינפורמנטים מוסרים מידע רב ערך. עם זאת המידע הזה נקודתי ואנקדוטלי, כלומר הוא מוסיף על הקיים אך אינו מגלה היבטים חדשים באופן עקרוני. עם זאת, חריגות רבות מספור מכללי הכתיבה האקדמית, אי דיוקים מכוונים ונטייה אידיאולוגית מובהקת של המחבר הופכים את הספר למנשר פוליטי ואין לראות בו מחקר מדעי במלוא מובן המילה.

האישה שלנו ב"טהראן": עולמן המופלא של טעויות הריגול

הסדרה "טהראן" היא אחת ההפקות היפות ביותר של השנה: עלילה מותחת, משחק מצויין, ובימוי מיומן וקצבי. עם זאת, שירותי הביון המוצגים בה מבצעים פשלות מסמרות שיער, שהיו אמורות לגלגל את ראש המוסד בזפת ונוצות ולשלוח אותו למשפט צבאי. אבל האם הפשלות הללו פוגעות באמינות של הסדרה? התשובה מורכבת, במיוחד אם מתבוננים בטעויות היסטוריות של שירותי ביון אמיתיים.

זהירות – ספוילרים החל מהפסקה השלישית

אדי צ'פמן, פושע אנגלי קטן שידוע יותר בכינויו "זיגזג", היה אחד מהיצורים המוזרים יותר בתולדות הריגול של מלחמת העולם השנייה. הוא נלכד בידי הגרמנים באיי התעלה, והתנדב לשמש כסוכן עבור הביון הצבאי הגרמני ("אבוור"). בחסותו של המפעיל שלו, שטפן פון גרונינג, עבר צ'פמן אימונים בחבלה, אלחוט, הצפנה ותחומים שימושיים אחרים, והוצנח בבריטניה, רק כדי להתנדב לשמש כסוכן כפול עבור ה-MI5 של הוד מלכותו. במהלך המלחמה, נע ונד צ'פמן בין נמלים אירופיים, הצהיר נאמנות לשירותי הביון של כל הצדדים, ונהנה מפינוקים, דירות פאר ופילגשים בעריה החשובות של היבשת. כשקוראים את הסוכן זיגזג, ספרו הנפלא של בן מקנטייר המגולל את מעללי צ'פמן, אי אפשר שלא לגחך ברחמים על תמימותם של מפעיליו הגרמנים. אלו, שחשבו שהם מחדירים סוכן-על לאנגליה, לא ידעו שהביון הבריטי קורא את כל תשדורותיהם, וכבר עצר או הכפיל את כל סוכניהם בממלכה המאוחדת. אבל חוסר האונים של האבוור, שמובן אולי לאור הנסיבות שלא היו תלויות בו (אחרי הכל, אף רשות גרמנית לא ידעה שצופן האניגמה הבלתי חדיר פוענח בידי הבריטים) חצה לפעמים את הגבולות לטמטום שבאמת אין לו הסבר. לפני אחת מטיסותיו של "זיגזג" לאנגליה, ציידו אותו מפעיליו הגרמנים בכמות נדיבה של כסף בריטי, ורק שכחו דבר אחד קטן: הסרטים על חבילות הכסף הציגו בגאווה את הסמל הרשמי של הרייכסבנק הנאצי. אם היה מדובר בסוכן אמיתי, סביר להניח שהיה נלכד מיד עם נחיתתו.

הסיפור של צ'פמן, כמו סיפורים אחרים ממלחמת העולם השנייה, מראה כי שירותי ביון אמיתיים מפשלים במציאות באופן שהיה נחשב לבלתי אמין לחלוטין לו הוצג ברומן או בספר ריגול. חשבתי על התופעה המוזרה הזאת בעודי צופה בטהראן, סדרת הריגול החדשה של כאן 11. שירותי הביון השונים שם, האיראנים ועוד יותר מכך הישראלים, כושלים במידה כזאת שנראית בלתי אמינה, אלא אם מכירים את ההיסטוריה האמיתית של הריגול.

טעויות שלא ייאמנו – הסוכן זיגזג

מכאן ואילך, נתייחס לעלילה של טהראן בשלמותה, כפי שהיא משתקפת מהפרק האחרון אחורה. הפוסט יכלול ספויילרים לכל פרקי הסדרה – ראו הוזהרתם

הסדרה טהראן היא בראש ובראשונה סיפור מתעתע על סוכנים כפולים ומשולשים. ראש המוסד, מאיר גורב (מנשה נוי) מפעיל את אחת מהלוחמות המבריקות ביותר שלו, יעל קדוש (לירז צ'רכי הנפלאה), בכדי לגייס מקורות בכירים בצמרת האיראנית כחלק ממאמץ כלל-ישראלי לסכל את תוכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית. קדוש מתאימה במיוחד למשימה: היא נולדה וגדלה באיראן, ואפילו למדה בבית ספר מוסלמי עד גיל 15. כלומר, היא שולטת בשפה ובתרבות באופן מלא, ומכירה את המדינה מפני ומפנים.

במהלך החדירה שלה למעלה, יעל לוכדת בחכתה דג שמן במיוחד: ראש המודיעין של משמרות המהפכה, גנרל מוחמדי. אולם במקום לגייס אותו, יעל מתאהבת בו, והדג בולע את הדייג. ראש המוסד גורב חושב שמוחמדי הוא בכיר המקורות שלו, סוכן כפול שאין ערוך לו בצמרת האיראנית, בדומה לאשרף מרואן ("המלאך") לפני מלחמת יום כיפור. בפועל, מוחמדי הוא מה שנקרא בז'רגון המקצועי סוכן משולש, היינו סוכן כפול מזוייף שנאמן לאיראן ומטעה את ישראל. הוא משכנע את יעל לחצות את הקווים, וביחד הם פועלים כסוכנים פרובוקטורים. קרי, הם מפתים את הרמס"ד להתקרב עד כדי פסע להשמדת מתקני הגרעין האיראניים, רק כדי לסכל את התוכנית ברגע האחרון, להשמיד את הטייסת הישראלית התוקפת ו"להוריד את הציונים על ברכיהם לפני כל העולם".

על הרקע הזה חודרת לאיראן הסוכנת הישראלית תמר רביניאן (ניב סולטן), האקרית מחשבים ביישנית ומסוגרת שזו לה משימתה הראשונה: לחדור למחשבי הנ"מ האיראני ולנטרל אותם לפני ההתקפה. רביניאן, דוברת פרסית אף היא, לא יודעת כמובן שהמפעילה שלה, יעל קדוש, עובדת עבור הצד האיראני. בטהראן היא מתחברת לסוכן איראני בכיר אחר של המוסד, מפעיל התיירות העשיר מסעוד טבריזי (נאביד נגהבאן), הידוע בכינויו "העיט". גנרל פארז כאמלי (שון טאוב), ראש מדור מודיעין מסכל במשמרות המהפכה ופקודו של מוחמדי, אינו מודע למזימה המורכבת של הבוס שלו, שרוצה לאפשר לתמר להתקרב למטרה כמה שיותר. לכן, הוא מפעיל את כל יכולותיו כדי לתפוס את "סוכנת המוסד" ומשתפי הפעולה האיראנים שלה. בדרך, המוסד חוטף את אשתו של כאמלי בכדי לנטרל אותו, תמר מתחברת עם ההאקר האיראני מילאד (שרווין אלאנבי) שחי בקומונה של מתנגדי משטר, וכל הצדדים מנסים לרמות זה את זה. בסופו של דבר, מוחמדי יוצא מנצח, ואכן "מוריד את הציונים על ברכיהם", אך במחיר כבד. כמאלי, שאינו מודע לתוכנית, מחסל את יעל קדוש, הסוכנת הבכירה ביותר של איראן בישראל, אובדן אסטרטגי משמעותי בהרבה מהפלת כמה מטוסים ישראלים בשמי הרפובליקה האסלאמית.

האקרית ביישנית ומסוגרת. ניב סולטן כתמר רביניאן ב"טהראן". יח"צ כאן 11

מי שצופה בסדרה טהראן אפילו בעין ביקורתית למחצה, נדהם מחוסר המקצועיות של המוסד ואנשיו, שהיוצרים מייחסים להם רשלנות פושעת אם לא טמטום ממש. שרשרת הכשלים מתחילה בגיוס הלוחמים. תמר רביניאן היא האקרית ואשת מחשבים מבריקה, אולם היא בעליל לא מתאימה לשמש כאשת שטח. ראשית כל, אף אחד לא טרח להעניק לה הכשרה בסיסית בתרבות האיראנית, ולהסביר לה שמחוות תמימות בעיניה נחשבות לגסות באיראן, ועלולות לסבך אותה עם שוטרים. חרף כל מעלותיה, היא לא מצליחה אפילו לשכנע את מילאד שלא לקחת אותה להפגנות ולמסיבות סמים, פעילויות מסוכנות שעלולות לחשוף אותה. המוסד אפילו לא מודע לכך שיש לתמר דודה מוסלמית בטהראן, פרצה בטחונית ממדרגה ראשונה, כי הרי זו יכולה לזהות אותה ברחוב. לא רצוי גם לשלוח לאיראן חיילת לשעבר שזכתה בפרס מראש אמ"ן, אירוע פומבי למחצה שייתכן ודלף לאוזניהם של מרגלים זרים. בכדי להוסיף קצף על ביזיון, המוסד מצייד את תמר בסיפור כיסוי חלש לכל הדעות: היא מתחזה לעובדת בחברת החשמל, ז'ילה גורבניפאר, בלי לדעת אפילו שזו נקלעה לשערוריה של הטרדה מינית. מספיק שאחד ממכריה של ז'ילה היה מזהה את תמר, בכדי שכל התוכנית תיכשל.

כל מנגנון ביטחון סביר בארגון ביון היה לפחות חושד גם ביעל קדוש, שלא מסתירה שהיא חשה מנוכרת, אומללה ובודדה בישראל, ובוודאי לא שולח אותה לאיראן לנהל את תמר ללא כל פיקוח חיצוני. בכלל, נראה שיעל מפעילה את ה"סוכן" שלה, גנרל מוחמדי, כסוג של עסק פרטי, עבירה חמורה על הטריידקראפט ("תורת הריגול"). לפי הכללים, נהוג שלפחות שניים-שלושה אנשים מעורבים בהפעלתו של סוכן, ולו מרחוק, בכדי שלא יהפוך את היוצרות ויפעיל את מפעילו.

כל מנגנון מודיעין רציני היה חושד בה – לירז צ'רכי כיעל קדוש ב"טהראן". קרדיט: יח"צ כאן 11, imdb.com

הטעויות והכשלים של תמר רביניאן ובכיר הסוכנים של המוסד באיראן, מסעוד טבריזי, חוצות כבר את הגבול לרמת הביזאר. במהלך המשימה, משתמשת תמר במכשיר סלולרי אישי (מן הסתם בלתי מוצפן) ומדברת הן עם אבא שלה (!) והן עם המפקדת יעל בעברית. לא רק שמנגנוני ביטחון הפנים האיראניים יכולים להאזין לשיחות כאלו, במיוחד בזמן מצוד, אפילו עוברי אורח עלולים לזהות את צליל השפה העברית. לוחמים ששומרים על טריידקראפט ישתמשו בסלולרי כמה שפחות, וגם אז, רק בפרסית ותוך שימוש במילות צופן, ובוודאי שלא יתקשרו לישראל כדי לשאול מה שלום אבא. טבריזי, שאמור להיות סוכן מנוסה, מעורר רחמים אפילו יותר. הוא נוסע למשימה מבצעית במכונית עסקית שמתנוסס עליה לוגו "עיט" ענק של חברת הנסיעות שלו. כן, הכינוי שלו במוסד הוא "העיט" – עוד עבירה מטופשת על הטריידקראפט, שהרי כינוי של סוכן צריך להיות אקראי ולא לרמוז על זהותו. ברחובות ומתקנים אסטרטגיים ששורצים במצלמות אבטחה, השימוש במכונית עם לוגו החברה אינו סיכון אלא התאבדות, מכל הסיבות הללו, בעולם האמיתי היה צריך לגלגל את הרמס"ד גורב בתוך גרב ולהעיף אותו הישר ללשכת האבטלה, אם לא למשפט צבאי מזורז.

שירות הביון האיראני מוצג כערמומי ומקצועי יותר, אבל אין לתת לניצחון שלו לסמא את עינינו. גם גנרל מוחמדי, עם כל הצלחותיו, חוטא בטעויות מסמרות שיער. האיראנים כושלים מעל הכל בחוסר תיאום בין רשויות המודיעין השונות שלהם, בעיקר בין המשטרה ובין משמרות המהפכה (במציאות, יש לומר, החקירה היתה אמורה להתנהל דווקא בידי מיניסטריון המודיעין האיראני, אבל ניחא). קומונה של מתנגדי משטר שסוחרים בה בסמים אמורה להיות יעד קלאסי למעקב משטרתי והפעלת סוכנים כפולים, ובכל זאת, אין שם אפילו אדם אחד שידווח למשמרות המהפכה על זרה חשודה. במקום לשתף את פראז כמאלי בתוכניתו, אפילו באופן חלקי, מוחמדי נותן לו לפעול נגד תמר ולסכן את המשימה, מאפשר לאשתו של כמאלי להיחטף ואז – בצעד תמוה במיוחד – בועט אותו החוצה ונותן לו להפוך להרפתקן עצמאי ומשולח רסן. אם כבר מפטרים את כמאלי, אז למה לא לעוצרו או לפחות לשים אחריו מעקב, כדי שלא יפעל עצמאית ויסכן את התוכנית הגדולה? התוצאה טרגית מבחינת האיראנים: כמאלי הורג בטעות את יעל קדוש, הנכס האסטרטגי העיקרי שלהם ב"ישות הציונית".

נשאלת השאלה, האם הכשלים המחפירים בטריידקראפט פוגעים באמינות הסדרה, כפי שהניחו כמה מהמבקרים? אולי, אבל לא בהכרח. הסדרה היתה הרבה פחות אמינה אם שירותי הביון היו מתנהלים באופן מושלם, בעוד שההיסטוריה האמיתית של הריגול רצופה כשלים כאלו וגרועים מהם. בתחילת הפוסט הזכרנו את פרשת הסוכן זיגזג, אבל אפשר להוסיף עליה רבות אחרות. "עסק הביש" במצרים בתחילת שנות החמישים, מעשה ידיו להתפאר של אמ"ן בראשות בנימין ג'יבלי, היה גרוטסקי לא פחות ממה שראינו ב"טהראן". לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נהג השגריר הבריטי בטורקיה, אדם שהיה אמון על סודות קריטיים שקשורים לפלישה לנורמנדי, לנגן בפסנתר בסלון שלו מדי יום ביומו, בעוד אחד המשרתים – שעבד עבור המודיעין הגרמני – מצלם מסמכים סודיים בחדר הסמוך. באותה מלחמה, נאבקו האבוור ושירות הביון של הס"ס זה בזה, עד כדי חבלה במבצעים אחד של השני. האבוור "בלע" דוחות מטופשים של סוכנים כפולים בריטים, סובייטים וסתם נוכלים, שאפילו בדיקה בסיסית באנציקלופדיה היתה יכולה להפריך. חוסר תיאום בין שירותי ביון, שנבע ממאבקים בירוקרטים, קנאה וגאווה מטופשת, הוביל ישירות לכישלונות המודיעיניים של ארה"ב בפרל הרבור וב-11 בספטמבר.

גרוטסטקי לא פחות ממה שראינו בטהראן – מערכון על "עסק הביש" ב"היהודים באים"

המציאות, כפי שאנחנו רואים, הזויה לפעמים יותר מכל דמיון. עם זאת, צירוף של כל הכשלים הללו ביחד אכן פוגע משמעותית באמינות הסדרה. שירותי ביון מתפקדים (פרט לדוגמא החריגה של המודיעין הגרמני במלחמת העולם השנייה ולאחריה) בדרך כלל לא חוטאים בכשלים רבים כל כך לאורך זמן. בעוד שהתוכנית האיראנית הגדולה – שבמרכזה שימוש במוחמדי כסוכן משולש ופרובוקטור – מדהימה בפשטות ובתחכום שלה, ואפשר להאמין שהמוסד יבלע פיתיון כזה, השילוב שלה עם רצף הכשלים על הקרקע קצת מוגזם. מותר לנו לקוות ולהאמין שבמציאות שירותי הביון הישראליים מקצועיים יותר.

ישראל מול איראן – הגישה העקיפה

האם אפשרית גישה אחרת במלחמתה של ישראל מול הרפובליקה האסלאמית? בזמנים של מבוכה וחרדה קיומית, יועיל לנו להיעזר ברעיונותיו של סיר באזיל לידל-הארט, ובתיאוריה האסטרטגית המקורית שלו: "הגישה העקיפה". מאמר זה פורסם בויי-נט לפני כשבוע, וזכה לתגובות מגוונות, ביניהן נאצות של אינספור טוקבקיסטים. אולם ממש לפני מספר ימים, התבטא מנהיגה של איראן, האייתוללה עלי חמנאי, באופן המאושש את הכתוב בו.

מאמר זה פורסם לאחרונה בויי-נט. ניתן לקרוא אותו גם באתר במחשבה שנייה

שוב, תופי המלחמה מכים באזורינו. יודעי דבר בעיתונות מבטיחים "חדשות" בנושא האיראני ממש בקרוב, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי אומר שאם היה איראני "היה מודאג בשבועות הקרובים", ונתניהו מצהיר בנחישות ש"רק הוא יקבע" מתי יוצאים או לא יוצאים למערכה מול הרפובליקה האיסלאמית. שר הביטחון אהוד ברק, בעדינות הרגילה שלו, מבטיח לנו שמלחמה לא תהיה נוראה במיוחד – רק כמה מאות הרוגים בעורף.

לא צריך להיות איש שמאל כדי להעלות סימני שאלה בנושא נחיצותה ומחירה של המלחמה הקרבה. למעשה, רבים מבכירי הממסד הבטחוני בעבר ובהווה, ממאיר דגן ויובל דיסקין ועד גבי אשכנזי עושים זאת. ממצאי ועדת וינוגרד בנושא חוסר מוכנותו של צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה מחזקים את סימני השאלה הללו, ועוד יותר מכך – דו"ח מבקר המדינה באשר למוכנות העורף. בצדק תמה ח"כ דב חנין, כיצד ישראל מעזה אפילו לחשוב על יציאה למלחמת טילים, כאשר שירותי כיבוי האש שלה (למשל) נתונים במצב כה מחפיר. ועוד לא דיברנו על הסתבכות בפעולה האווירית, מלחמה נגררת עם מדינות אחרות, אפשרות לתבערה מזרח תיכונית וכיוצא בזה.

אולם בכל זאת, יש צדק גם בדבריהם של תומכי המלחמה. בעית הגרעין האיראני היא אכן בעיה רצינית: לא רק האפשרות (הקלושה) שאיראן תשליך פצצת אטום על ישראל, אלא גם הסכנה של מירוץ גרעין אזורי, זליגת חומרים רדיואקטיביים לידי ארגוני טרור ועוד כיד הדמיון הטובה. לפיכך, שומא על מתנגדי המלחמה להציע פתרונות אחרים.

המשך הרשומה

פנס בירכתיים

ההיסטוריון בן עמי שילוני טוען כי פצצה גרעינית איראנית תתרום לשלום וליציבות במזרח התיכון, תוך הסתמכות על הנחות היסטוריות הלקוחות מהמציאות של המלחמה הקרה. האם הוא צודק, או שמא הניתוח שלו מבוסס על השלכה בעייתית של העבר על ההווה?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה"

לאחרונה, כתב פרופ' בן עמי שילוני, מומחה בינלאומי נודע להיסטוריה של יפן המודרנית, מאמר בעיתון הארץ ובו טען כי גרעין איראני לא רק שלא יסכן את השלום במזרח התיכון, אלא להיפך- יתרום לו ויייצב אותו. למותר לציין, ששילוני לא התכוון לגרעין אזרחי, אלא דווקא לפצצה גרעינית של ממש. לדברי שילוני, המפתח ליציבות אזורית הוא איזון גרעיני. פצצות הגרעין של ברית המועצות וארצות הברית תרמו להרתעה הדדית והפחיתו את הסיכויים למלחמת עולם שלישית. באותו האופן, גם ההרתעה הגרעינית ההדדית של הודו ופקיסטן מונעת מלחמה רחבת היקף בדרום אסיה, ובהקשר זה יש לציין כי לפני פיתוח הפצצות, שתי המעצמות האזוריות הללו נלחמו זו בזו ישירות לפחות שלוש פעמים. זאת ועוד: אפילו פצצה גרעינית שפותחה בידי "מדינה מטורפת" כמו צפון קוריאה, לא פגעה בסופו של דבר ביציבות במזרח אסיה. להיפך: הפצצה הצפון קוריאנית אפשרה למשטר קים ג'ונג איל להרגיש בטוח יותר, ובכך הפחיתה את התמריצים להרפתקאות צבאיות מול ארצות הברית, דרום קוריאה או יפן. איראן, מרגיע שילוני את קוראיו, לא תשליך פצצת אטום על ישראל. האוכלוסיה הפלסטינית הצפופה וקרבתם של האתרים הקדושים בירושלים בוודאי ירתיעו משטר דתי מוסלמי, כמו זה האיראני, מלעשות זאת.

המשך הרשומה

אז מי יסיר את הנגע?

הרשומה הזאת היא ספונטנית, ואיננה מתוכננת.  למעשה, תכננתי להמשיך לספר לכם על פרשת הרצח של המלכה מִין, אבל עיון קצר בדבר הגות מחכים ומעמיק, עלון "ארץ ישראל שלנו", מחזיר אותי לרגע לעניינים דחופים ובוערים יותר. ניתן לראות במאמר הזה מעין המשך לרשימתי הקודמת, "הניאו ציונות ומחירה". הוא פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

לשוחרי הדמוקרטיה שבינינו, חילונים ודתיים כאחד, מאד כדאי לעיין בעלון "ארץ ישראל שלנו"- ולהפנים היטב את תוכנו, כדי שנוכל להתכונן לחיים במשטר שעלול להיות העתיד שלנו. בין הפנינים בעלון הנוכחי- ראיון עם ח"כ מיכאל בן ארי שקורא לטפל במהגרים הסודאנים, "האויב מבפנים", בדיוק כמו באיראנים (להפציץ אותם? בן ארי לא מפרט, אבל נראה לי שהוא לא יתנגד), התפארות ב"עונש האלוהי" שנחת על מארגני ההתנתקות מרצועת עזה, בראשם אריאל שרון, וגם "ראיון מרתק" עם איש רב פעלים, הלא הוא ראש האיחוד הלאומי ח"כ יעקב כ"ץ הידוע בכינוי השובבי משהו כֶּצָלֶה.

כצל'ה אינו אדם מופנם. מדי פעם הוא חולק איתנו את חזונו לדמוקרטיה העתידית שהוא וחבריו מתכוונים להשליט כאן, אם וכאשר יהיו בשלטון. כך, למשל, ב-4 לינואר 2010, זעם האדון הנ"ל על תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", משום שזו העזה לשדר מערכון ביקורתי כנגד המתנחלים. "אין לי ספק שכאשר מדינת ישראל תנוהל בידי הגורמים המשפטיים הנכונים, ובידי הממשלה הנכונה," אמר, "האנשים [המעורבים בארץ נהדרת] יואשמו באופן רטרואקטיבי באנטישמיות, יעמדו לדין ויישבו בכלא… היום זה חופש הביטוי. אבל מחר יהיו חוקים אחרים, ותהיה ממשלה אחרת, וכל האנשים שנתנו לזה יד, לתעמולה האנטי-יהודית והאנטישמית הזאת, יעמדו לדין ויצטרכו לשבת בכלא." כצל'ה אף הגדיל לעשות וטען שמשפט "ארץ נהדרת" העתידי יתנהל בקווים דומים למשפטי פושעי המלחמה הנאציים בגרמניה שלאחר המלחמה. אני מסכים איתו- באופן חלקי- בנוגע לדמיון.  הוא רק טעה בתאריך. משפטי הראווה שהוא מתכוון לנהל אכן דומים להליכים שנערכו בגרמניה, אבל לא ב-1945, אלא קצת קודם לכן…

דרך אגב, לפי עמיתו של כצל'ה, ח"כ מיכאל בן ארי, "אין בסאטירה שום דבר בעל ערך. אין שום דבר קדוש. כשאתה פורץ את הגבול הזה, אתה לא יודע לאיזה שאול תחתיות אתה יכול ללכת." ח"כ ניסים זאב מש"ס, מפלגה נוספת שידועה בנאמנותה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, אף הוסיף כי "זוהי ארץ מכוערת המציגה את כל הבעייתיות בחברה הישראלית. אין ב'ארץ נהדרת' שום מורשת, אין שום מסרים חינוכיים-תרבותיים". בקיצור- בתקשורת שתנוהל על ידי "הגורמים המשפטיים הנכונים" ועל ידי "הממשלה הנכונה" לא תהיה סאטירה, אבל בהחלט יהיו "מורשת ומסרים חינוכיים-ותרבותיים". אכן, חזון מלבב. ויש לציין שהרב מרדכי אליהו ז"ל, ששימש כמנהיג הרוחני של חלקים נרחבים מהציבור הדתי והמסורתי בישראל, אפילו פירט איזו אומה צריכה להיות מודל לחיקוי. איראן כמובן. "כתוב בגמרא שיש לשבח את הפרסים שלא כותבים כתובה לזכר. כלומר, לא נותנים גושפנקא לדברים האלה כלל". לדבריו, "כל המפלגות, כולן, בלי יוצא מן הכלל, חרדית או לא חרדית, דתית או לא דתית… כולם צריכים להתאגד ולהוציא חוק נגד הדבר הזה, נגד הבג"ץ". הוא הוסיף כי "כל מה שפוגע בדת – להוציא חוק נגד זה"". אחמדינג'אד בטח יתרשם.

על רקע זה, התראיין כצל'ה זה לא מכבר לעלון "ארץ ישראל שלנו", ושיבח את גל החקיקה האחרון של הימין והקואליציה שנועד לבצע שידוד מערכות בבג"ץ. למי שחשב שמדובר אך ורק בעניין טכני שנועד להגביר את ההגינות והשקיפות בבית המשפט, מבהיר כ"ץ כי "החוק הוא לא ′חוק גרוניס′ ולא ′חוק כצלה′. זה חוק שמחזיר את השליטה לעם ומוציא את השליטה מידי קבוצה קטנה ועלובה, חבורה אליטיסטית תל-אביבית, ′נטורי קרתא החילונית′, שמשדרת חוסר אהבה לעם ישראל, דבקות בחוקיי הגויים, וניסיון להשתלט על עם ישראל בכוח הדיקטטורה השיפוטית. הם ניכסו לעצמם, בכוח הזרוע, שלטון ללא מיצרים. לדבר הזה יהיה סוף. תם עידן ימי הביניים בו יושבים אנשים שחושבים שהם חכמי הדור הנאורים ושהעם כולו הוא חשוך ונבער מדעת". "החוק שהעברנו מאפשר לוועדה לבחור את נשיא בית המשפט העליון, ולא כפי מה שהיה עד כה, שהשופטים עצמם בוחרים מי יהיה נשיא בית המשפט",ואני מדגיש: זו רק תחילת המהפכה, עד שנביא ליציבות. אנחנו חוזרים לחוקים התורניים הטבעיים והיסודיים של עם ישראל. " (ההדגשה היא שלי. ד.א.)

דבריו של כ"ץ צריכים ללמד אותנו שיעור מאלף. זו היא רק תחילת המהפכה. גל החקיקה מבית מדרשם של האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו וחלקים נרחבים בליכוד, הוא מהלך מתואם. לא בהכרח מתואם ברמה הקונספירטיבית, אבל הוא מייצג תוכנית כללית, והלך רוח, של חלקים נרחבים באליטה הפוליטית ובציבור. הלך רוח של מהפכה. למהפכה יש שתי זרועות. זרוע אחת, חילונית, מייצגת לאומנות דורסנית יותר ויותר שניכסה לעצמה את המושג ציונות ומדירה כל מי שנתפס בעיניה כלא ציוני אל מחוץ לגדר. הזרוע השנייה, הדתית, מנסה להוסיף למתכון הניאו-ציוני תבלינים פונדמנטליסטיים בנוסח איראני, משהו כמו "הרפובליקה היהודית של ישראל". שתי הזרועות מתואמות רק באופן חלקי. סמכותנים חילונים כמו אביגדור ליברמן, אנסטסיה מיכאלי או משגיחי הכשרות האקדמיים של "אם תרצו" בוודאי אינם מעוניינים במדינה ה"אמונית" של כצל'ה או משה פייגלין, שחסידיו כבר מתכננים את המדינה הזאת לפרטי פרטים. אבל שתי הזרועות רוחשות איבה עזה לשמאל, לערבים ולכל מי שמעז לבקר את משטר הכיבוש בשטחים. שתיהן מדברות בשם ה"דמוקרטיה", אולם "דמוקרטיה", בעיניהן, הוא שלטונו הבלתי מרוסן של הרוב תוך רמיסת זכויות המיעוט ורדיפה הולכת וגוברת כנגד השמאל והערבים. בשלב מסויים- הפשיסטים החילונים והדתיים עשויים אף להתעמת זה עם זה- אולם לא משנה מי מהם ינצח, ישראל תהיה מדינה שונה מאד מזו שהכרנו.

לפיכך, זו טעות קשה להתייחס לגל החקיקה האחרון של הימין באופן פרטני. אם מסתכלים על כל החוקים הללו כל אחד כשלעצמו, ניתן למצוא להם צידוקים מצידוקים שונים. מערכת המשפט התנהלה לעיתים קרובות באופן שערורייתי, ובשיטת מינויים של "חבר מביא חבר". השמאל הקיצוני באקדמיה בהחלט מרשה לעצמו להשתולל באופן דורסני, והקריאה של חברי סגל להחרים את המוסדות שהם עצמם מלמדים בהם אינה פחות משערוריה. גם החוקים לייבוש עמתות השמאל דומים לחוקים במדינות אחרות שמגבילות את המימון הזר שארגונים מקומיים יכולים לגייס. אולם כפי שכתב גל אמיר, כאשר אנחנו מסתכלים על החקיקה הזאת כמכלול, מתגבשת תמונה מפחידה:

"הפסול הוא אינו בכל דבר חקיקה בנפרד. על אף שחלק מהחקיקה הזו מזעזע לכשעצמו, יש בה גם כמה תיקונים סבירים. איני רואה, למשל, כל בעייה אינהרנטית בהגדלת שיקול הדעת של בית המשפט בתביעות לשון הרע, והדבר אף מתבקש במקרים מסוימים. הבעיה נעוצה בהשפעה המצטברת של החוקים האלו. החוקים האלו באו לשנות את כללי המשחק הבסיסיים. הם באו, ביחד, להביא לכך שהחלפת הממשלה הנוכחית תהיה קשה יותר בבחירות העתידיות – בית המשפט העליון יהיה מורכב מאנשים שהמחוקקים מימין תופסים (בצדק או שלא בצדק) כקרובים לליבם, שהמנגנון למינוי שופטים יהיה בשליטת אותם מחוקקים, שהביקורת על הממשלה משמאל תושתק, אם באמצעות קביעת סנקציות חמורות על ביקורת כזו (חוק איסור לשון הרע, או אף "חוק החרם"), ואם באמצעות ייבוש מקורות המימון של מותחי הביקורת. הפגיעה אינה בעקרונות "זכויות האדם" או "חופש הדיבור" לכשעצמם. זו מתקפה ממוקדת שנועדה להשאיר לטווח ארוך את המצב הנוכחי – ממשלת ימין הנתמכת על ידי כנסת בה השמאל הוא מיעוט חסר השפעה"

לפיכך, לא סעיפי החוק צריכים לעניין אותנו, אלא המטרות והכוונות שמאחוריהם. לא המקבילות לחוק ההשתקה או חוק הייבוש, אלא התבטאותו של ח"כ דני דנון על "הוצאת הנגע השולי של השמאל הקיצוני מהחברה הישראלית". ועד כמה שאני עצמי סולד מהשמאל הקיצוני- הוא יהיה רק הקורבן הראשון. כפי שכתב עוזי וייל:

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,
אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?
אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.
ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?
אם כי –
יש לשער –
שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר…

ודי לחכימא ברמיזה.

%d בלוגרים אהבו את זה: