האם חוויתם פעם את התחושה המשכרת של תמיכה מלאה של כל הסובבים, מלבד תמהוני או שניים שנקלעו למקום במקרה? כשאתם שומעים קולות של תמיכה מכל עבר, הפוסטים שלכם מתמלאים בלייקים ומשותפים על ידי אינספור אנשים והאוזניים מתמלאות בקריאות עידוד וצהלה? זו הרגשה נפלאה, אלא שאתם לא שומעים את העולם החיצון, אלא רק את הד קולותיכם שלכם. ינשוף פוליטי-מדיני על כשל תיבת התהודה – אחד הפיתויים המסוכנים ביותר של פעילים פוליטיים – וכיצד ניתן להתגבר עליו. 

לפני כך וכך שנים, הייתי פעיל בנוער מרצ. כבר אז אידיאליסטי פחות וביקורתי יותר מרוב החברים, אבל עדיין חבר מפלגה בלב ובנפש. אחד מהאירועים שגרמו לי להרהורי כפירה, היתה פגישה מסויימת ששמעתי עליה בפרוטרוט, אם כי לא נכחתי בה באופן אישי. בפגישה, דיברו צעירי התנועה וכמה מהפוליטיקאים על כל הדברים המדהימים שעשינו עבור השכבות החלשות. חלק מהם היו ממשיים, כמו למשל חוק הדיור הציבורי או קייטנות בשכונות מצוקה. אחרים היו יותר ברמה של רטוריקה אידיאולוגית לוהטת על חלוקת עושר, חיסול פריבילגיות ו"תנו לשכונות, לא להתנחלויות". מי שהיה שם בפנים, לא היה יכול שלא להסתחרר ולהסתנוור. תראו כמה אנחנו נפלאים, כמה אנחנו עושים, איך אנחנו פורצים דרך לציבורים חדשים. ואז, שלף אחד הפוליטיקאים סיכה ארוכה ודקר את הבלון. "אם אנחנו כל כך בעד הפועלים," הוא שאל, "אז למה הפועלים לא בעדנו?" האמירה הזאת, שרוקנה את האוויר מהחדר, היתה נבואית. בבחירות אחרי האינתיפאדה השנייה מרצ התרסקה לחלוטין. כל הפעילות החקיקתית ופעולת השטח שלה לא הצליחו לפצות, ולו במאום, על הפער שהיה בינה לבין רוב הציבור בנושא המדיני בטחוני, וגם בסוגיות זהות, פטריוטיזם, דת ומסורת. מה שנראה מרשים למי שהיה בפנים, היה שולי במקרה הטוב ואפסי במקרה הרע לאנשים שהיו בחוץ. פעילים נטו לטעון שמדובר בבעיה של חוסר ידע. אם רק הציבור יידע מה אנחנו עושים בשבילו, אז הוא ישנה את דעתו. זה היה נכון באופן חלקי – רוב האנשים אכן לא מודעים לפרטי הפרטים של פעילות מפלגתית ופרלמנטרית, והתקשורת נוטה לפרסם רק את מה שצהוב, עסיסי ומעורר סקנדל. אבל  בסופו של דבר, זה לא היה העניין העיקרי. הבעיה היתה פרופורציה: דברים שיקרים לליבם של האינסיידרים הם הרבה פחות משמעותיים לכל היתר. התופעה הזאת קיימת כמעט בכל קבוצה של פעילים: מזרחיסטים ופוסט-קולוניאלים שבטוחים שויכוחי הפייסבוק הטהרניים שלהם באמת מעניינים מישהו מחוץ למעגל זעיר; פייגליניסטים שמשכנעים את עצמם שכל עם ישראל מחפש "זהות, משמעות וחירות" ברוח תנועתם, ושהעולם כולו מחכה למוצא פיו של עם ישראל בעניין זה; פעילים בדיאלוג יהודי-ערבי שמגזימים בחשיבות קבוצות ההידברות שהם מארגנים – מפעל שעם כל חשיבותו נוטה לקרוס ברוח חזקה, וכיוצא בזה.

ההגזמה הפראית בחשיבות הויכוחים שלנו, הפעילות שלנו, הדברים שאנחנו עושים, עיוורה את פעילי מרצ מלראות את התהום שנפערה מול רגליהם. במקרים אחרים, היא הפיחה אש מתעתעת במאבקים שהיו אבודים ומזיקים מלכתחילה. קחו, למשל, את המקרה של תנועת "ארץ חדשה", המפלגה של אלדד יניב ששמה לה למטרה להילחם בשחיתות השלטונית. כחלק מהמגניבות הכללית של יניב וחבריו, הם נעזרו באסטרטגים פוליטיים מפוקפקים, רופאי אליל ששכנעו אותם, באמצעות מודלים מתוחכמים לכאורה, שהם עומדים לקבל בבחירות חמישה עד שישה מנדטים. השיטה של ה"אסטרטגים" הללו התבססה על ניתוח מתמטי מורכב של פעילות אינטרנטית ואימפקט ברשתות החברתיות, כמו למשל מספר הלייקים שפוסטים מפלגתיים מקבלים. באחד המחקרים המבריקים ביותר שלו, ריסק הבלוגר אישתון את ה"אסטרטגיה" הזאת לרסיסים, והראה את הנוכלות והאשלייה העצמית שבבסיסה. הניתוח של אישתון התמקד בקסמם המתעתע של רשמים של תמיכה אינסופית המגיעים לחברי קבוצות קטנות, ובמיוחד כאלו המבוססות על פעילות רשת. כאשר אתה מוקף בתומכים, ומקבל אינספור שיתופים, לייקים ותגובות אוהדות, אין פירוש הדבר שאתה נהנה מתמיכה אמיתית. בפועל, תגובות של מספר פעילים די קטן מהדהדות שוב ושוב במרחב מוגבל, ויוצרות אשליה של גודל ומרחב. חברי הקבוצה מדמיינים שהם שומעים אינסוף קולות מהמרחב הפתוח, אולם למעשה מדובר בהדהוד קולותיהם שלהם בתוך תיבת תהודה זעירה. אם יורידו לייק או שניים ויעשו Unfollow לקבוצה ספציפית, האשלייה תתפוגג באופן מיידי. הפוסט של אישתון התגלה כנבואי: מפלגת "ארץ חדשה" התרסקה לחלוטין בקלפיות ולא עברה את אחוז החסימה.

תופעת תיבת התהודה היא מכשול מרכזי לכל ניסיון לטוות אסטרטגיה, לספק תחזית או לקבוע קווי מדיניות. רק לא מזמן, כתב לי פעיל רדיקלי מקומי בהתלהבות ש"צעירים טיפוסיים בעולם המערבי תומכים בברני סנדרס או בג'רמי קורבין", מנהיגי השמאל הקשה בארצות הברית ובריטניה, ולפיכך, בעתיד מדיניות חוץ מוסרית תהיה הנורמה בעולם. בדוגמא מובהקת לכשל תיבת התהודה, אותו פעיל הגזים לא רק בתמיכה שהמנהיגים הללו נהנים ממנה (למשל מחולשתו המוחצת של סנדרס בקרב בוחרים אפרו-אמריקאיים), אלא גם ביציבות ועוצמת התמיכה הזאת, וכן באילוצים שימנעו מסנדרס או קורבין לנהל "מדיניות חוץ מוסרית" אם בכל זאת ייבחרו. ההגזמות הללו נובעות מכך, שקולות התמיכה במנהיגים הללו מהדהדים כה חזק בחוגים שהוא נמצא בהם, עד שהציבו מכשול של ערפל בינו לבין העולם החיצוני. סימפטום נוסף לאותו הכשל, הוא הנטייה להגזים בחשיבותם של נצחונות קטנים ומקומיים. לא מזמן כתב מתן קמינר, פעיל מרכזי ברדיקליה המקומית, מאמר שבו צהל על נצחונו של ברני סנדרס בבחירות המקדימות במדינת מישיגן, והשלה את עצמו לחשוב שההישג הטקטי-מקומי הזה מסמל תמיכה של המיעוטים בסנדרס (בפועל, הם תמכו כמעט בכל מקום בהילארי קלינטון) או ניצחון ממשמש ובא שלו במקומות אחרים (כמה ימים לאחר מכן, הוא התרסק לחלוטין). קמינר גזר מכך גם אסטרטגיה שגויה – הוא הסיק שגישה רדיקלית לא מתנצלת מגבירה את הסיכויים לניצחון פוליטי, כאשר ההיפך היה נכון. בעיני פעילי ה-BDS, כל חברה אירופית קטנה שעזבה את ישראל או ההתנחלויות מסמנת את התמוטטות הכיבוש, וכל NGO זערורי ברמאללה את ה"חברה האזרחית שמייצגת את העם הפלסטיני", נטיות תיבת תהודה כה חזקות שגרמו אף לנורמן פינקלשטיין, מהכוהנים הגדולים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, להגדיר את ה-BDS כ"כת" שמרוכזת בעצמה ומנותקת מהעולם החיצוני. רק אשליית תיבת התהודה הזאת – פעיל BDS מרכזי כתב לי פעם שהוא לא קורא שום מאמר או אתר שאינו שייך לתנועה – מובילה את ה-BDS לדרוש דרישות מופרזות ולא הגיוניות שמרחיקות ממנו תמיכה פוטנציאלית.

איך מתגברים על כשל תיבת התהודה? אין דרך אחת פשוטה לעשות את זה, אבל מילת המפתח היא סקרנות. אם אתם פעילים פוליטיים נלהבים, משמאל או מימין, ורוצים לקדם מטרות מכל סוג – הקדישו זמן רב ככל האפשר לקריאה והקשבה אמפטית לדברי הצד השני. הרחיבו את רשימת חברי הפייסבוק שלכם, ככל האפשר, וצרפו אליה כמה שיותר יריבים פוליטיים. כדי לצאת מתיבת התהודה, לא מספיק לפגוש את היריב על זירת האיגרוף בויכוחים מאורגנים – חובה לבלות איתו בסיטואציות לא מאורגנות, לדבר איתו ללא מחסומי הגנה, באופן בלתי רשמי ובנסיבות חברתיות מגוונות ככל האפשר. בעיקר, ובניגוד לנהוג בשיח הציבורי הישראלי או האמריקאי, כדאי לנסות ולהבין את המניעים והנחות היסוד של הצד השני, במקום לייחס לו באופן אוטומטי זדון, בהמיות ובורות. ידע אינו רק כוח – הוא פותח מרחבים, ומאפשר לפעילים לשמוע קולות מבחוץ, ולא רק את הד חלומותיהם שלהם.

לאור עלייתה המפחידה של המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה, עולה וחוזר הפזמון הקבוע מחוגים "ביקורתיים" מסויימים: דאע"ש והמערב אותו דבר, כי אין הבדל בין הרג אנשים בפצצות חכמות לבין עריפת ראשם בסכין קצבים. בינינו מסתובבת גם "אינטלקטואלית" שרואה בפרקטיקות העריפה של הארגון מחזה מרענן שיח ומשובב נפש. לפי טיעון שני, דאע"ש הוא בסך הכל "יצירה של המערב", ולכן יש להאשים את ארצות הברית בכל הסבל וההרס שהוא גורם. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי חדשות לבקרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

מאמר זה הוא חלק מסדרה שעוסקת במדינה האסלאמית, או דאע"ש. למאמרים קודמים ראו: כל הפחדים כולם ודינר הזהב- האם הוא יפיל את המדינה האסלאמית?

במשך השנה האחרונה הופתעתי לטובה מהשמאל הרדיקלי במערב, וזה לא קורה לי הרבה. בניגוד לנטייה הידועה לתמוך בכל אויב תורן של ארצות הברית וישראל, בין אם מדובר בסטלין, מאו, נסראללה או משעל, זכתה המדינה האסלאמית (הידועה בשם דאע"ש) לגינוי גם בחוגים הרדיקליים ביותר. לא מדובר רק באכזריות של דאע"ש, משום שגיבורי תרבות קודמים של השמאל הרדיקלי ביצעו מעשי זוועה גרועים לא פחות – אלא בעובדה שקברניטי המדינה האסלאמית מתעקשים לדבר אמת. בניגוד לחברים סטלין ומאו, ה"ח'ליף" אל-בגדאדי וראשי מפקדיו לא מסתתרים מאחורי חזון לסוציאליזם בינלאומי ושוויון לעשוקי כל העמים, ובניגוד לח'אלד משעל וחסן נסראללה, הם לא מנסים לדבר בשפה שתקסום לרדיקליים מערביים. מנהיגי החמאס, לפחות כלפי חוץ, מעוניינים מאד בתמיכה בינלאומית ומנסים לדבר על זכויות אדם, צדק והגדרה עצמית. השיח הקיצוני יותר מוסווה, ומשמש בעיקר לצריכה פנימית. במקרה של דאע"ש, אין שום ניסיון כזה: שופרות התעמולה ואף שבויים של הארגון מספרים בחדווה על עריפות ראשים, עינויים וטבח המוני, ואמצעי התקשורת הרשמיים שלו מתגאים בהשבתה של העבדות (כולל עבדות המין) לעולם המודרני. לפיכך, העוינות כלפי דאע"ש נוטה לחצות גבולות, אפילו בחוגים הנוטים בדרך כלל לתמוך בכל גורם מפוקפק המתנגד ל"אימפריאליזם האמריקאי".

אבל לאחרונה, ישנם כאלה שמתקשים להתאפק. לפני חודשיים בערך, כתבה ד"ר ענת רימון-אור, מרצה לפילוסופיה של החינוך, פוסט שמציג את דאע"ש, לפי דבריה שלה, ב"אור אנושי מפרגן-קלות". המילה "קלות", כמובן, היא אנדרסטייטמנט אנין. "יש משהו שובה לב," רשמה האינטלקטואלית הנ"ל, "באופן בו משיב הארגון הזה לאמריקאים: בהפגנת כוח וזלזול; בעריפת ראשים. אל מול משחקי המחשב של האמריקאים באנשים חיים, אל מול המזלט"ים הטובחים במוסלמים במדינות בהם יש נפט או משאבים אחרים, הם שולפים סכין, עורפים ראש, מצלמים ועורכים את הסרט. מאחורי הכל יש אמירה: נגמר המשא ומתן, שאף פעם לא התחיל. עופו מהמזרח התיכון – אתם ובעלי החברות שהצבאות שלכם משרתים. אנחנו ננהל את העניינים מעל רכב 4X4 של טויוטה, סכין קצבים ותוכנות עריכה מתקדמות – אהבתי […] צורת שיח מרעננת…" רימון-אור התראיינה גם לערוץ עשר, והדגישה שראשים נערפו גם במהפכה הצרפתית, ולא מדובר ב"דבר שלילי לחלוטין". לסכין הקצבים יש גם היבטים חיוביים.

על הטקסט הזה אפשר לומר רבות: בקליפת אגוז, הוא מציג לא מעט מהחוליים שהבלוג הזה מבקר כבר זמן רב. לאלו אפשר להוסיף את הנטייה הטרגית-קומית של אינטלקטואלים מהסוג הפוסט-מודרניסטי, שעולמם לא חורג ממדפי הספריות, להגדיר את העולם האמיתי כ"טקסט" או "שיח". ז"ת: כל ההרג ההמוני שדאע"ש מחוללים, המוני הנשים הנאנסות, הראשים הנערפים בסכינים קהות על מנת להרבות סבל, הערים והכפרים הנטבחים על יושביהם, כל אלו אינם מציאות ספוגה בדם, דמעות ואבק שריפה, אלא "שיח מרענן" ממנו אפשר להתפעל בפייסבוק על כוס הקפה של הבוקר. היה אפשר לפתור את הדברים כהתבטאות הזויה, ולהסתפק בפליאה מדוע מרשים לטיפוס הזה ללמד ולחנך סטודנטים וסטודנטיות. אבל לאחרונה, בטפטוף, רימון-אור מקבלת תמיכה מקולגות. ראשון וראשון היה הבלוגר הרדיקלי ג'ון בראון, שנתן לה במה מלאת סימפטיה והבנה באתר הפרשנות הפופולרי שיחה מקומית, והחרה החזיק אחריו בלוגר רדיקלי אחר, ריצ'רד סילברסטיין. בהערת אגב, יש להוסיף שחובבי דאע"ש יש גם בצד השני של המפה הפוליטית. טוביה טננבאום, "תחקירן" שהפך לאחרונה לשילוב של גיבור וליצן חצר בימין הישראלי, גם הודה שהוא "בקטע של דאע"ש" (ושל נוער הגבעות), מאותן הסיבות בדיוק.

חמור מזאת: גם כותבים רציניים יותר, שעומק הזוועה של דאע"ש מובן להם היטב, חולקים לפחות חלק מההיגיון הלקוי שביסוד דבריה של רימון. הנה, למשל, הבלוגר אישתון, אדם עם זכויות רבות וקילומטרז' מרשים של תחקירים חשובים, כתב בסטטוס כי דאע"ש אמנם אכזריים, אבל "המערב" גרוע לא פחות ואולי אפילו יותר:

אלו הורגים עם סכין ואלו עם פצצות; אלו מאמינים שהם צודקים כי איזה מנהיג דתי אמר להם ואלו מאמינים כי הם צודקים כי איזה מנהיג מדיני אמר להם (שזה הבדל מה זה דרמטי! לא יודע מה איתכם, אבל כשיורים בי, זה הרבה פחות כואב או הורג, כשזה על רקע של משיחות לאומנית מאשר משיחות דתית. תשאלו את הסבים והסבתות שלכם מהשואה – זה הרבה פחות כואב כשלא צועקים "אללה אכבר" לפני.)

ומה זה משנה שבעיראק ואפגניסטן מתו מאות אלפים בעקבות פלישה מערבית ללא הצדקה. ומה זה משנה שדעאש נולדו מהפלישה הזו: הן בהתקוממות נגד האמריקאים, הן בקריסת המערכות המדיניות שמנעו יכולת שליטה של ארגון טרור, הן במתקני הכליאה האמריקאים […] אבל עזבו… המזרח התיכון קורס וזה הכל התחיל בדאעש, שכמו אלוהים, אין להם התחלה – הם תמיד היו שם (אם כי מעניין איך טכנית, "המפץ הגדול" של ארגוני טרור, כמעט תמיד מתרחש זמן קצר לאחר פעולה צבאית – סודית או רשמית – של ארה"ב או אירופה. אבל נו… קשה לחקור מעבר לחלקיק הראשוני, שהוא תמיד, אבל תמיד, הבחור המוסלמי הרע, שנולד רע, שתמיד יהיה רע ושאנחנו, המערב, לא עשינו לו כלום מעולם, לא שדדנו, לא ציירנו גבולות על המפה, לא רצחנו, לא עינינו במתקני כליאה, לא מימנו את ארגוני הטרור, כי אנחנו סמולנים ליברלים ותמימים שמעולם לא פלשו לעיראק והרגו הרבה יותר מדעאש.

בדבריו של אישתון, ראוי לציין, יש צדק מסויים. במבט לאחור, הפלישה לעיראק היתה איוולת, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, שאישתון דן בה בפרוטרוט בפוסט המלא, היתה איוולת קשה אף יותר. אין ספק גם שלהחלטות הללו היתה השפעה על צמיחתה וגדילתה של דאעש. אולם שתי הטענות המרכזיות של אישתון, שהמערביים שהורגים בפצצות חכמות גרועים לא פחות מאנשי דאע"ש שעורפים ראשים, וכי דאע"ש הוא יצירה שכל כולה מערבית – הן טענות מוטעות, מטעות ואף שקריות. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי כל אימת שמישהו מעז לקרוא תיגר על ארגונים אסלאמיים או אנטי-מערביים כאלה ואחרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

ראשית כל, דאע"ש אינה "יצירה מערבית". הפלישה האמריקאית לעיראק, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, סייעו להבנות את הנסיבות שאפשרה לה לצמוח. אבל אין דין מי שפתח את השער לגנבים כדין הגנבים עצמם. אלו שבחרו להחריב את מדינתם באש ובדם של מלחמה עדתית פנאטית לא היו האמריקאים, אלא העיראקים; איש לא הכריח את השלטון השיעי של אל-מליכי להפלות את הסונים, ואיש לא הכריח סונים לפוצץ שווקים, מסגדים ובתי מגורים שיעיים. לא האמריקאים החריבו את המדינה העיראקית – אם כי הטעויות שלהם היו גורם מסייע – אלא העיראקים עצמם. ולראייה: הכורדים בצפון עיראק, שצמחו בדיוק מאותו הרקע, הצליחו להתגבר על היריבויות הפוליטיות השבטיות והחמולתיות באזור שלהם ולבנות מדינה יציבה ומתפקדת יחסית מתוך הגיהנום העיראקי. באותה מידה, האידיאולוגיה הרצחנית של דאע"ש אינה "יצירה מערבית" אלא גידול פרא מסוכן מתוך העולם המוסלמי עצמו. הגיע הזמן שכותבים פוסט-קולוניאליים למיניהם יכבדו מספיק את העמים במזרח התיכון כדי להעניק להם קצת סוכנות אנושית (agency בלעז) וקצת אחריות על מצבם שלהם. ההאשמה הפבלובית של המערב הקולוניאליסטי והכובש מבטאת התייחסות לעמים הערביים כילדים מפגרים: הם תמיד אובייקט, ולא סובייקט. הגיע הזמן להפסיק עם האיוולת הזאת.

שנית, ההשוואה בין ההרוגים בהפצצות המערב וערופי הראשים של דאע"ש נראית הגיונית רק כאשר מתעלמים לחלוטין מההקשר הכללי. הרי הרוע של דאע"ש אינו קשור רק, או בעיקר, לפרקטיקות הקרביות שלהם. כל מלחמה כרוכה בהרוגים אזרחיים לשם השגת ניצחון, אבל הצבא האמריקאי משקיע מיליארדים בניסיון להפחית את מספרי ההרוגים הלא מעורבים, למרות האנקדוטות המטרידות שנחשפות חדשות לבקרים. למעשה, כפי שכותבת החוקרת טנישה פזאל, צמיחת החוקים הבינלאומיים מכבידה כל כך על צבאות מערביים עד פגיעה של ממש (וראו גם ראיון עם פרופ' פזאל כאן), במיוחד משום שאויבים כגון עיראק של סדאם, החמאס או דאע"ש אינם מחוייבים כלל לחוקים הללו ואינם נושאים באותו נטל. ארצות הברית ומדינות מערביות מנסות לצמצם מוות של בלתי מעורבים במלחמות. לעומת זאת, אנשי דאע"ש מנסים להרוג ולטבוח ככל יכולתם – ואם היתה להם טכנולוגיה דומה לזו של ארה"ב, מן הסתם היו טובחים מיליונים כמעשה שגרה. רק עיוורון מוסרי ופוליטי מוחלט, כמו זה שמגלה אישתון בפוסט לעיל, יכול להוביל אדם להתעלם מזה; אותו עיוורון מוסרי שמוביל את ענת רימון-אור להשוות צרכני זנות ישראלים לעבדות המין המאורגנת של דאע"ש, או את מפעלי האייפונים בעולם השלישי (בד"כ בשכר יותר גבוה מאשר היו העובדים הללו מקבלים במפעלים מקומיים) לשווקי העבדים והמגלבים של מוסול וא-ראקה.

אבל הנקודה המכריעה ביותר, שאישתון וחבריו מתעלמים ממנה, היא מטרות המלחמה של כל אחד מהצדדים והסדר שהוא מעוניין להשליט בעולם. הסדר הקפיטליסטי-מערבי אינו חף מפגמים. כמו כל סדר אנושי אחר, יש בו מנצחים ומפסידים, אורות וצללים, פינות של חסד ועוולות קשות. אולם חרף כל פגמיו, הוא סדר שבמסגרתו אנשים יכולים לממש את חירות העיסוק, המצפון, הדת והמחשבה. בארצות הברית, בריטניה וצרפת, חרף האיבה של חוגים מסויימים לאסלאם, נשים מוסלמיות יכולות להסתובב בחיג'אב ברחובות באין מפריע, ובשכונות יש מסגדים לצד בתי הכנסת והכנסיות. הסדר שדאע"ש מעוניינת להשליט, לעומת זאת, הוא סדר של רצח מאורגן של כל מי ששונה – לא רק בני דתות אחרות, לרבות השיעים, נרצחים באופן אוטומטי, אלא גם מוסלמים סונים שלא מיישרים קו. וכל מי שמשווה את הסדר המתרקם לעינינו בחלקים נרחבים של סוריה ועיראק, את העבדות הגלויה וחוקי המגלב, לסדר שמייצגות המעצמות המערביות – חושף בכך את עיניו שטחו מראות ואוזניו שכבדו משמוע. בשמאל הרדיקלי יש אנשים חריפים ואידיאליסטים בעלי תפיסת מוסר מפותחת. הבעיה העיקרית שלהם היא כישלון מוחלט להבחין בין גוונים שונים. העיוורון הזה הופך אותם לנטל ואבן נגף במלחמה החשובה ביותר שמנהלת האנושות בימים האלו, וכאן אני מתכוון לא רק לדמוקרטיות או מדינות המערב, אלא לכל מי שמציע חלופה שפוייה למשטר האימים של דאע"ש. מי שטוען ש"כולם אותו דבר" הופך, במודע או שלא במודע, לסייען של הרוע.

נ.ב. אני ממליץ לכולם לראות את הסרט התיעודי המעולה של איתי אנגל, שליווה את לוחמי ולוחמות הצבא הכורדי במלחמה מול דאע"ש. הסרט כולל גם ראיונות בלעדיים עם שבויים מהמדינה האסלאמית, והוא מומלץ ביותר.

עדכון: ענת רימון-אור הגיבה לפוסט כאן. מה טיב תגובתה ואיכות טיעוניה – תשפטו אתם.

"כל העוולות אחת הן, והמחשבה שלא כל הדבר, היא מקור כל העוולות" – כך טוען בלוגר ישראלי חשוב המבכה את חוסר הצדק הבסיסי במערכת הבינלאומית. אך האם כל העוולות באמת "אחת הן", או שמא מדובר במאזניים, ונגלה שאם אנחנו מנסים לרפא עוולה אחת, אנחנו דווקא מחזקים עוולות אחרות? ינשוף פוליטי-מדיני על סוד המחסור, פרות מוכות, תורים ללחם, מלכודת הדבש שבסיוע והאשליה החמקמקה של צדק עולמי.

הבלוגר הקרוי "אישתון" הינו ללא ספק אחד מאוחזי העט המושחזים, המוכשרים והמעמיקים ביותר ברשת הישראלית. כמו עיתונאי מהרמה הגבוהה ביותר, הוא אוסף נתונים, משווה, בודק באופן ביקורתי ומבקש תגובות. התחקירים שלו על התרמיות של תנועת ארץ חדשה ועל ההתאבדויות בצה"ל, למשל, היו מספר דרגות מעל המקובל במקומותינו. לכן, כאשר אישתון כותב דבר מה, אני קורא אותו בתשומת לב, גם אם אינני מסכים לדברים. לפעמים, עם זאת, כדאי לבקר גם את המבקר – ואת זאת אני נאלץ לעשות הפעם.

הסיסמה של אישתון היא "כל העוולות אחת הן והמחשבה שלא כך הדבר, היא מקור כל העוולות." במידה רבה, מנחה הסיסמה חלק ניכר מעבודתו, המוקדשת בחלקה לחשיפת שקרים, מעשי נבלה ויתר דברים לא כשרים המתרחשים בארץ ובעולם. עם זאת, למרות התועלת שבה, מדובר – כפי שאנסה להראות – בסיסמה מוטעית, דמגוגית ואף מסוכנת במיוחד, דווקא משום שהיא נראית כל כך מובנת מאליה. בסקירה הדו שבועית האחרונה שלו, ("בעיניים פקוחות"), העלה אישתון על הכתב סדרת מחשבות רנדומליות על הסתירות, העוול וחוסר הצדק בעולם. אתייחס לפסקה אחת בלבד (הקישורים מופיעים במקור):

ארה"ב היא הכלכלה הגדולה בעולם ומהמדינות העשירות ביותר בעולם – היא גם  Child poverty (most recent) by country " href="http://www.nationmaster.com/graph/eco_chi_pov-economy-child-poverty" target="_blank" rel="noopener">מקום 2 בעולם בילדים החיים בעוני (ב-OECD). כחצי מהאוכל בעולם המערבי נזרק לפח –כמיליארד אנשים סובלים מרעב בעולם – 20-25 אלף איש מתים מרעב (באופן ישיר או עקיף) מידי יום – לפחות 8 מיליון בשנה. בעולם בו מיליארד אנשים סובלים מרעב, עדיין יש לנו מיליארד וחצי אנשים הסובלים מהשמנת יתר. החל מ-2011 יותר אנשים בעולם מתים מהשמנת יתר, מאשר מרעב. בארה"ב העיר המובילה בתת-תזונה (מיסיסיפי), היא גם העיר עם הכי הרבה סובלים מהשמנת יתר חולנית. מסביב לעולם אנשים מתים כי אין להם גישה לאנטיביוטיקה – 80% מהאנטיביוטיקה בארה"ב (וישראל בוודאי לא רחוקה מאחור) ניתנת לבעלי חיים בתעשיית המזון.

אם נשים לב לטכניקה הרטורית שמחברת כחוט השני את המחשבות הללו, הרנדומליות כביכול, הרי היא הניגודים הבלתי נסבלים, הדוקרים את העין. ארה"ב היא אחת המדינות העשירות בעולם – וילדים בה חיים בעוני. אנשים מתים ממחלות, ואנטיביוטיקה מחולקת לחיות בתעשיית המזון. וחמור מכל – "כמיליארד אנשים סובלים מרעב בעולם… עדיין יש לנו מיליארד וחצי אנשים הסובלים מהשמנת יתר".

אישתון עצמו אינו מציע פיתרון של ממש, אולם לטעמי לפחות זועקת מכתיבתו הכמיהה לצדק חלוקתי. אם רק היינו יכולים לעשות ממוצע בין השמנים לגוועים מרעב, להעביר עודפים ולמלא חוסרים, לנהל הכל באופן יעיל, רציונלי, שוויוני, צודק. הבעיה היא, שלשם כך יש צורך בגורם רב עוצמה שיתכנן, יחלק, יקצה וינהל. הרי כדי להעביר את העודפים מהשבעים לרעבים אפילו בתוך עיר, בוודאי שברמה ארצית או גלובלית, אנו זקוקים לרשות מתכננת חזקה, יעילה וזוללת משאבים. אליבא דכולי עלמא, נאלץ להעניק לה גם כוח כפייה, אכיפה וענישה. וככל שאנחנו רוצים שוויון משמעותי יותר, כך נזדקק לגורם מחלק חזק יותר. וכך, כמטה קסם, אנחנו יוצרים ממשלה מפקחת, חזקה ודורסנית יותר מאי פעם בעבר, והדורסנות שלה מתגברת ביחס ישר ליכולת שלה לאכוף שוויון וצדק. כמי שמבקר עוולות חברתיות (אי שוויון) ועוולות ממשלתיות (שלטון עריצות) בעת ובעונה אחת, אישתון אינו מודע ככל הנראה לסתירה הפנימית בדבריו. אם ירצה לתקן את העוולות החברתיות העמוקות, הבסיסיות שהוא מדבר עליהן – עליו לתמוך בממשלה חזקה עם אמצעי אכיפה מברזל, בדיוק סוג השלטון שהוא מבקר השכם והערב. לפרדוקס הזה קראתי בזמנו "להרביץ לפרה", סתירה פנימית בדבריהם של אותם אינטלקטואלים שמאליים שמצד אחד מרביצים בלי הפסק לפרה ששמה מדינת הלאום, ומצד שני דורשים ממנה עוד ועוד חלב.

למרבה הצער, הדברים אינם מסתיימים בנקודה זו. גם אם נשלים עם קיומו של גורם מחלק חזק וסמכותי, יש להפנות את הזרקור לבעיה בסיסית שקיימת בכל פרוייקט של צדק חלוקתי, והיא "כלכלת המחסור". הכלכלן ההונגרי יאנוש קורנאי תהה בזמנו, מדוע במדינות הגוש המזרחי היה מחסור תמידי במוצרי יסוד. מדוע, בעצם, המתינו אנשים שעות בתור ללחם? מדוע בחנויות בברית המועצות ובהונגריה המדפים היו ריקים למחצה, והיה צורך בקשרים טובים מאד עם המוכר כדי לקבל את המוצרים שהוא מסתיר מתחת לשולחן?

רבים במערב נימקו זאת באי יעילות ממשלתית. יש בכך מן האמת, אבל הבעיה – טען קורנאי, היא עמוקה יותר, ואחד הגורמים לה נעוצים בשלב הייצור. כדי לקיים משטר של צדק חלוקתי משמעותי, יש צורך בהעברת כמות נכבדה של משאבים מ"אלה שיש להם" ל"אלה שאין להם", ולשם כך אנו נדרשים כמובן לייצר את אותן סחורות במפעלים הנתונים לבעלות ציבורית. מכיוון שגורמים ממשלתיים שונים אחראיים לאספקת חומרי הגלם ולקביעת יעדי התפוקה, אין תמיד התאמה בין השתיים. לפיכך, יתקלו מנהלי המפעלים מדי פעם ב"צווארי בקבוק", היינו – מצבים של מחסור בחומרי גלם שלא יאפשר להם לייצר את הכמות שלה הם נדרשים. הפתרון האינטואיטיבי לבעיה זו הוא לאגור חומרי גלם בתקופות של שפע, כדי שיהיו לנו "מחסני חירום" ביום סגריר. מכיוון שמנהלי מפעלים רבים נוקטים בטקטיקה הזאת, יותר ויותר מוצרים נאגרים במחסנים והכלכלה כולה סובלת ממחסור כרוני. וכמובן, ככל שחסרים יותר מוצרים, כך מנהלי המפעלים נתקלים ביותר צווארי בקבוק ומנסים לאגור אפילו יותר – והבעיה ממשיכה להחמיר במעגל קסמים הרסני. קורנאי, כמובן, דיבר על כלכלת מחסור במדינה אחת. עכשיו דמיינו מה יקרה אם ננסה ליישם צדק חלוקתי בין מדינות – לשנע מזון ברחבי העולם כולו באופן שיטתי ומתמיד– באמצעות גופים בינלאומיים רופפים שידועים בחוסר היעילות המשווע שלהם. הבעיות שתיאר קורנאי יהיו מן הסתם חמורות יותר. כל מי שזוכר פרוייקטים של האו"ם כמו נפט תמורת מזון בעיראק, יודע אילו בורות של שחיתות, בזבוז וחוסר יעילות נוצרים בפרוייקטים מהסוג הזה. בסופו של דבר, דרך אגב, מתעשרים מסוג מסויים מאד מרוויחים מהם הרבה יותר מאותם רעבים בסוף שרשרת המזון (תרתי משמע).

ואפילו אם גאוני הצדק החלוקתי שלנו יתגברו על בעיית המחסור, קיימת הבעיה השלישית והיא בעיית התלות. די להסתכל על תלמידי הישיבות בארץ או על הפליטים הפלסטינים שנתמכים בידי אותה סוכנות קלוקלת, אונרא"ה, כדי להבין את עומק הניוון של אותן חברות המסתמכות על כספי חלוקה על מנת להתקיים. העברה מתמדת של מזון או כספים יוצרת תלות בסיוע, מונעת התפתחות של כלכלה אמיתית או עצמאית וגרוע מכל – היא מונעת מאנשים לקחת אחריות על עצמם. לא לחינם יפן, המדינה הלא מערבית הראשונה שהצליחה להדביק את המעצמות האירופיות ולהפוך למדינת עולם ראשון, לא קיבלה סיוע ונדבות מאיש (אם כי בהחלט נעזרה ביועצים ממדינות המערב). היא גם לא פנתה לארגוני זכויות אדם, יבבה וייללה על הקולוניאליזם או אי הצדק המבני בכלכלה העולמית. היפנים לקחו את עצמם בידיים, הבינו שהאחריות על גורלם היא שלהם בלבד, והצליחו לתמרן במערכת הבינלאומית (עד ששקעו בביצת הטירוף הלאומני – אבל זה כבר סיפור אחר). לעומת זאת, כל אותן המדינות שהתרגלו לקבל סיוע חוץ עצום ובלתי פוסק בכל תחומי החיים, נותרו עניות מרודות. כל ניסיון להשתמש ביותר חלוקה, יותר כפייה ויותר העברה בכדי לרפא את אי השוויון הבסיסי של העולם, רק יחמיר את הבעיה הזאת.

משום שאי שוויון הוא חלק מהותי של הקיום האנושי. שוויון ניכר קיים אך ורק בחברות שאין בהן הרבה טובין לחלק (כפרים אירופיים ויפניים מסויימים בימי הביניים), או מדינות שרוב אזרחיהן עניים מרודים (צפון קוריאה). למרבה הפרדוקס, גם אם נגביר את שוויון ההזדמנויות לא נוכל לתקן את אי השוויון הבסיסי הזה – משום שאנשים שונים וחברות שונות ינצלו במידות שונות את ההזדמנויות שלפניהם.

אין בדברים שלהלן בכדי לשלול סיוע חוץ מסויים, במיוחד במקרי אסון, עזרה נקודתית או כלכלה סוציאל-דמוקרטית מתונה. כל עוד מקבלים את הנחת היסוד של אי השוויון ולא מנסים לכוון את השוק מלמעלה, בהחלט ניתן לגבות יותר מיסים כדי לתת יותר שירותים לאזרח. גם ברמה העולמית יש מקום לתמיכה הדדית וסיוע בפיתוח – אבל ברמה שלא תהפוך את המדינות העניות לנתמכות סעד תמידיות. ובמיוחד – יש לשחרר את עצמנו מהרעיון ההרסני של חלוקת המשאבים העולמיים באופן שוויוני.

כי לא כל העוולות אחת הן. הן שונות ונבדלות אחת מהשנייה. יש להן רקע שונה, גורמים שונים, ואופי שונה. לעיתים ניסיון לרפא עוולה אחת (אי שוויון) עשוי לחזק עוולה אחרת (עריצות הממשל). לעיתים שתי העוולות עלולות להחמיר, ובמקרים אחרים ניתן לתקן כשלים נקודתיים גדולים יותר או פחות. אבל כדי שנוכל לנסות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר, אין מנוס מלהביט למציאות בעיניים וללמוד את ההקשר הייחודי של כל אחת מהעוולות שאנו מנסים לתקן. הניסיון של מתקני עולם אוטופיים מכל הסוגים כבר הוכיח, שדווקא האמונה כי "כל העוולות אחת הן", עשויה בסופו של יום להיות "מקור כל העוולות".

נ.ב. טענתו של אישתון כי אין לפנות לאמריקאים שינסו לתווך למען שלום במזרח התיכון כי יש להם את הצבא הגדול בעולם, מביכה אפילו יותר מטענתו על צדק חלוקתי. אם נחדור את מסך הברבורים על "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", שהשמאל האמריקאי שקוע בהם מזה שנות דור, נגלה כי לעיתים קרובות דווקא אנשי צבא היו ספקנים וזהירים מאד בכל הנוגע ליציאה למלחמות מיותרות. בוודאי שאף איש צבא אינו מעוניין במלחמה תמיד, ובכל מקום. מי שטוען זאת פשוט אינו מודע לתפקידו המורכב של הצבא בהיסטוריה. כבר אמר סמואל הנטינגטון כי אחת הבעיות הבסיסיות ביותר של הפוליטיקה היא שאנשי צבא תומכים במלחמה בעיקרון, אך נוטים להתנגד באופן פרטני למלחמות שעומדות בפניהם. לעומתם, פוליטיקאים ליברלים רבים מתנגדים למלחמה בעיקרון, אך נוטים לתמוך בהתלהבות בכל סכסוך מזויין שמוצג כמלחמה למען הצדק. חומר למחשבה.