ארכיון הבלוג

הפיכה נשכחת באפגניסטן: היום ששינה את ההיסטוריה העולמית?

בבוקר סוער אחד, באפריל 1978, הפילו קצינים קומוניסטים את משטרו של נשיא אפגניסטן בהפיכה צבאית. היום הנשכח ההוא פתח מכתב שרשרת של מוות, שאדיו הרעילים מרחפים בחלל האוויר עד זמננו. הם מהדהדים בין חורבות מגדלי התאומים, בדם הנרצחים הרבים של אל קאעדה, דאע"ש ואינספור חקייניהם, בפלישה האמריקאית לעיראק ובכאוס האינסופי שזו יצרה במזרח התיכון ומעבר לו. האם התוצאה הזאת היתה בלתי נמנעת? נשיא אפגניסטן היה יכול למחוץ את ההפיכה, אולם אויביו פעלו נכון, בעוד הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. ואם היה פועל אחרת, מה אז? ינשוף היסטורי חוזר לאותו יום נשכח, ותוהה עד כמה אירועים קטנים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. 

Image result for 1978 coup afghanistan

בשנת 1978, אפגניסטן לא היתה עדיין הארץ החרבה, מוכת המלחמות והטרור שאנחנו מכירים היום. הרפובליקה הדרום אסייאתית היתה אמנם מדינה מוסלמית מסורתית, שבטית וענייה, אבל לא קיצונית או קנאית. האסלאם הפופולרי בה היה בעיקר מהזרמים הסופיים, המיסטיים והרכים יותר. תיירים שביקרו בה באותה העת זכרו אותה כמדינה של אנשים מכניסי אורחים ומסבירי פנים, שלא היססו להציע נאן, כוס תה או חפיסת חשיש משובח למבקרים תמורת מחיר שווה לכל נפש. מסיבה זו בדיוק, קאבול הפכה לתחנת חובה בטיולי ההיפים האמריקאים של שנות השישים והשבעים. תיירים חובבי רוחניות מהמערב עברו באפגניסטאן בדרך להודו, קנו מזכרות ברחוב התרנגולות בקאבול, עישנו גראס ושתו אינספור כוסות של צ'אי אפגני חזק. אם היו הרפתקנים יותר, יצאו גם למרחבים ואזורי הכפר, טיילו בהרים המושלגים, ביקרו במסגד עוצר הנשימה במזאר א-שריף או הביטו בהערצה בפסלי הבודהה המונומנטליים בבמיאן. גם מבחינת מעמד האישה, אפגניסטן השתפרה בהדרגה, ובקצב שלה. בכפרים ובשכונות העוני נשים עטו בורקות ורעלות כמימים ימימה, אולם בחברה הגבוהה של קאבול הן היו יכולות להיות מרצות באוניברסיטה או אפילו שרות בממשלה. מאות פרופסורים ומומחים זרים הגיעו ללמד את הנוער האפגני, ובערים הגדולות של המדינה צמחו אוניברסיטאות עיוניות וטכניות.

Image result for Chicken street kabul

רחוב התרנגולות בקאבול

אולם מתחת לפני השטח, הפוליטיקה האפגנית סערה. חמש שנים קודם לכן, ב-1973, הפיל דאוד ח'אן, נסיך ממשפחת המלוכה, את זאהיר שאה, המלך האחרון של אפגניסטן, והכריז על הקמת רפובליקה. המהלך, שהונע בראש ובראשונה מקנאה אישית ומשפחתית, הסתיר מתחתיו יריבויות שמקורן בפוליטיקה הסבוכה של המלחמה הקרה. בעוד המלך זאהיר ניסה לשמור על הנייטרליות של אפגניסטן ולתמרן בין ארצות הברית, ברית המועצות, סין והשכנה המאיימת פקיסטן, דאוד תמך בקו פרו-סובייטי מובהק יותר. הקג"ב, שסוכניו מילאו את אפגניסטן כפטריות אחרי הגשם, תמך בדאוד, וראה בממשלתו הרפובליקנית החדשה הזדמנות מצויינת ליצור מדינת לווין סובייטית באזור אסטרטגי של דרום אסיה. במיוחד, הקג"ב הורה למפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, שרבים מאנשיה היו קציני צבא שאומנו בברית המועצות, לתמוך בשקט בשלטונו של דאוד.

אולם לאחר שנתיים, החל דאוד לסטות מהמדיניות הפרו-סובייטית, ולנקוט בקו מתמרן ונייטרלי יותר, בדומה למלך שהדיח מהשלטון. הוא החל לקבל סיוע אמריקאי, אירח בקאבול את מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, ואף שיפר את היחסים עם פקיסטן, אז בעלת ברית אמריקאית ומדינה עויינת לאינטרסים הסובייטיים באזור. הדיקטטור האפגני, שחשד בצדק כי כל המערך השלטוני שלו מלא במרגלים וסוכנים סובייטיים, החל לטהר מהממשלה ומהפקידות את חברי המפלגה הקומוניסטית. לרוע מזלו, הוא שכח שניים מהם, שהחזיקו בתפקידי מפתח במשטרה החשאית. באפריל 1977, במהלך ביקור במוסקבה, דחה דאוד בזעם את דרישתו של מנהיג ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב הקשיש וקשה העורף, לפטר יועצים אמריקאים שעבדו ליד הגבול הסובייטי. מבחינת הסובייטים, זה היה קאזוס בלי. הקג"ב עדיין היסס בנוגע להפיכה, אולם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האפגנית פעלו על דעת עצמם וגררו את הרוסים אחריהם.

Image result for Daoud khan and brezhnev

קאזוס בלי – הנשיא דאוד ח'אן נפגש עם מנהיג ברה"מ לאוניד ברז'נייב

בדיעבד, היסטוריונים יציגו את השתלשלות העניינים כבלתי נמנעת. הם יסבירו ששלטונו של דאוד היה חלש, ובסיס התמיכה בו לא היה איתן מספיק כדי לבלום את הקומוניסטים. אולם בפועל, כפי שכותב פיטר טומסן בספרו על מלחמות אפגניסטן, הנשיא היה חזק יותר מאשר נדמה לנו בדיעבד. בעיקר, היתה לו תמיכה משמעותית מאד בצבא. רוב הקצינים והמפקדים החשובים תמכו בו. לפיכך, ב-26 באפריל 1978, הנחית דאוד את המכה הראשונה. אלמונים, ככל הנראה סוכנים של השירות החשאי האפגני, התנקשו באחד מראשי המפלגה הקומוניסטית, ובכך גרמו לקושרים לדחות את מועד תחילת ההפיכה. הקומוניסטים עשו עוד טעות, כאשר במהלך הלווייתו ההמונית של הבכיר הנרצח, התירו לבכירי המפלגה לשאת נאומים שקראו להפלת השלטון. דאוד הגיב בגל מעצרים של הדוברים בהלוויה. אבל אז, החרמש שהנחיתה הממשלה פשוט נשמט לקרקע. במקום לקרוא לכוחות צבא נוספים מהמחוזות להגן על הבירה, על ארמון הנשיאות ועל בסיסי צבא קריטיים (במיוחד בסיס חיל האוויר בבגראם), התחילו המפקדים הנאמנים לדאוד לחגוג את ניצחונם. במקום להמריץ אותם לפעולה מיד, הנשיא, שהיה בטוח שהגרוע מכל כבר מאחוריו, בזבז זמן יקר בישיבת ממשלה ארכנית.

אולם בזמן ישיבת הממשלה, הקומוניסטים, שהבינו שהם נמצאים במצב של להיות או לחדול, הנחיתו את מכת הנגד. רק מיעוט בצבא תמך בהם, אולם היו להם נאמנים ביחידות הקרובות לקאבול, בחיל השריון, בחיל האוויר ואפילו במשטרה החשאית. בניגוד לקושרים בטורקיה של ארדואן, הפוטשיסטים האפגנים פעלו ביעילות ובמהירות. כפי שכותב טומסן, הם פיצו על מיעוט אנשיהם וחולשתם בצבא במכת בזק ממוקדת, מפתיעה ומכריעה למרכזי הכוח של השלטון – בדיוק בהתאם לחוקי ההפיכה הצבאית שניסחו תיאורטיקנים כאדוארד לוטוואק. בשעה תשע בבוקר ב-27 באפריל, 1978, יחידות שהונהגו בידי רס"ן מוחמד אסלאם וטאנג'אר, מראשי הקושרים, פשטו עם טנקים על ארמון הנשיאות ומשרד ההגנה, בעוד עמיתיהם השתלטו על בסיס חיל האוויר בבגראם והשיגו מטוסי הפצצה יקרים. כעת, מטוסי מיג 21, מלווים בהליקופטרים, המריאו לקאבול כדי לתמוך ביחידות השריון של וטאנג'אר. אלו כיתרו את כוחות המשמר הנשיאותי שהתבצרו בארמון, והכריעו אותם. שר ההגנה ראסולי הצליח לברוח לאחת מיחידות הצבא בסביבת הבירה ולארגן התקפת נגד לכיוון ארמון הנשיאות, אולם כוחותיו הופצצו מהאוויר והתקדמותם נבלמה. ראסולי עצמו נתפס ונורה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 באפריל נכבש ארמון הנשיאות, שהיה נתון ממילא להפצצה אווירית מסיבית. הנשיא דאוד הסתגר באחד החדרים עם משפחתו המורחבת, וניסה להגן על קרוביו באמצעות אקדח. הוא נורה למוות מיד, והחיילים הקומוניסטים טבחו את כל בני המשפחה, לרבות נערות וילדים רכים. גופות ההרוגים הושלכו לקבר אחים ליד העיר. קצין מקומי חמל עליהם, והיטה את ראשיהם לכיוון מכה, בהתאם למסורת המוסלמית. בהמשך, אותו הקצין יברח לגבול פקיסטן ויהפוך לאחד ממנהיגי המוג'אהידין שיילחמו בשלטון הקומוניסטי.

Image result for 1978 coup afghanistan

ההפיכה של הקומוניסטים האפגנים פתחה מכתב שרשרת של מוות, תאונה מתגלגלת של הכרעות בינלאומיות שגויות שהעצימו זו את זו, ושינו לנצח את ההיסטוריה של אפגניסטן והעולם כולו. הממשלה הקומוניסטית החדשה, שעמדה בפני מרד, הזעיקה סיוע סובייטי. בהתחלה, הסובייטים החליטו בתבונה שלא להיכנס, אך נגררו פנימה כדי להפיל את אחד המנהיגים הקומוניסטים שהשפיל אותם בריש גלי. אז נשארו כדי לסייע לממשלה החדשה שהקימו.

לאוניד ברז'נייב התגבר על היסוסיו, והחליט על התערבות סובייטית מסיבית באפגניסטן. בתגובה, חימשה ארצות הברית את המוג'אהידין, הלוחמים האסלאמיסטיים שנלחמו בשלטון הקומוניסטי ובפולשים הסובייטים. במיוחד, האמריקאים ציידו אותם בטילי סטינגר שהיו יכולים להפיל מטוסים. ה-CIA אימן לא רק את המוג'אהידין, אלא מאות רבות של מתנדבים שהגיעו מכל רחבי העולם האסלאמי כדי לתמוך בהם. שניים מאותם מתנדבים, עבדאללה עזאם ואוסאמה בן לאדן, הקימו בסיס אימונים לג'יהאדיסטים, שנודע בעתיד כ"בסיס", בערבית – אל קאעדה. וההיסטוריה ידועה. האמריקאים, בכוחות עצמם, חימשו, מימנו ואימנו את אויביהם הגרועים ביותר בעשורים הבאים.

binladen

האמריקאים מימנו את אויביהם הגרועים ביותר – בן לאדן הצעיר באפגניסטן

גרוע מכל, פקיסטן, שראתה את אפגניסטן כ"עומק האסטרטגי" שלה מול הודו, טיפחה את הגורמים הקיצוניים והפונדמנטליסטיים ביותר בחברה האפגנית. בעזרת כספי נפט וסיוע מסיבי של ערב הסעודית, מימנה פקיסטן לוחמים אסלאמיים פנאטים, חלקם ילדי פליטים, ששרצו במדרסות קיצוניות בגבול פקיסטן-אפגניסטן. האסלאם הסעודי הוואהבי, שהיה זר למסורת האפגנית, הוא שהוליד את אימי משטר הטליבאן. מאז ידעה אפגניסטאן חילופי שלטון ומהפכות נוספות. השלטון הקומוניסטי בקאבול התמוטט לאחר נפילת ברית המועצות. המוג'אהידין הפרו-אמריקאיים התעמתו עם יריביהם הפרו-פקיסטניים, ובסופו של דבר נסוגו מקאבול מול התקפת הטליבאן. משטר הטליבאן באפגניסטאן נתן חסות לבן לאדן ויתר הטרוריסטים שחוללו את התקפות 11 בספטמבר. ההמשך ידוע לכל: הפלישה האמריקאית, ההזנחה של המדינה ההרוסה והכבושה על ידי הנשיא בוש, הפלישה האסונית לעיראק וגלי ההדף הבינלאומיים האדירים שחוללה אחריה. מכתב שרשרת של מוות, תאונת שרשרת, שהתחילה בהפיכה צבאית ובניסיון של מעצמה עולמית להתערב בענייניה של מדינה קטנה אחת.

Image result for Taliban soldiers

מכתב שרשרת של מוות – חייל טליבאן חמוש ב-RPG

ההפיכה הנשכחת של 1978 באפגניסטן, מלמדת אותנו, עד כמה לאירועים קטנים שמתרחשים בפינות נידחות של הגלובוס יכולה להיות השפעה דרמטית, מרחיקת לכת וחסרת כל פרופורציה. החוקר תיאודור קריצ'פילד הצביע על תהליך דומה, בכל הנוגע להתערבות המעצמות המערביות והאסייאתיות השונות בענייני קוריאה בסוף המאה ה-19. הבחישה האינסופית בפוליטיקה הפנימית של ממלכה מסוגרת ונידחת הובילה לכיבוש היפני של קוריאה ומנצ'וריה, למלחמת סין-יפן, לעימות בין יפן לארצות הברית, ולמלחמת העולם השנייה באוקיאנוס השקט. הנתיב הזה הסתיים בהטלת שתי פצצות אטום ובעידן הגרעיני.

הטענה כאילו לאירועים קטנים, שוליים ומקריים יכולה להיות השפעה דרמטית, אינה פופולרית במיוחד בקרב היסטוריונים ומומחים אחרים. רוב החוקרים סבורים שתקריות כמו ההפיכה באפגניסטן, המאבקים הפנימיים בקוריאה או ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד ב-1914, רק האיצו תהליכים שהיו מתרחשים בין כה ובין כה. אולי הם צודקים. אבל מפני שכאן בינשוף אנחנו לא בבמה היסטורית רשמית, מותר לנו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו. ההפיכה באפגניסטאן לא היתה חייבת להצליח. הקושרים הקומוניסטים היו בנחיתות מספרית ואיכותית, בעיצומו של טיהור דמים וכפי שהודתה גם ההנהגה הסובייטית לימים, גם חסרי תמיכה עממית כלשהי. אם דאוד חאן היה מביא את כוחותיו לנקודות המפתח בבירה ולבסיס חיל האוויר בבגראם במהירות מספקת, סביר להניח שההפיכה היתה נכשלת והמפלגה הקומוניסטית מתרסקת. קשה לראות את ברז'נייב, קשיש חולה והססן, פולש לאפגניסטן בלי ממשלה ידידותית שתתמוך בו ותעניק לו לגיטימציה כלשהי. ואז – מה עם כל האירועים שהתרחשו לאחר מכן? מה עם מלחמת הג'יהאד, מחנות הפליטים שהצמיחו את הטליבאן, הקמת אל קאעדה, ה-11 בספטמבר, המלחמה בטרור, כיבוש עיראק, הקמת דאע"ש – האם כל אלה היו מתרחשים?

המחשבה שתהליכים גדולים יכולים להתהפך בגלל החלטות רגעיות, התפתחויות שוליות ואירועים מקריים מטרידה. היא אומרת שגם אם נבין את התהליכים הגדולים, אנחנו יכולים לפספס את האירוע הקטן שישנה את המשחק. התהליכים חשובים: הם קובעים את הנסיבות, הגבולות, האילוצים ומערכת התמריצים. כפי שכתבתי פעם בינשוף, התנאים החיצוניים שמתעצבים בידי אותם תהליכים מטים את הטלת הקוביה, ומגבירים את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת. אולם התוצאה לעולם לא ברורה או וודאית, ויכולה להתהפך באופן לא צפוי. זו מחשבה טורדת מנוחה – לקציני מודיעין, מעריכי הערכות והיסטוריונים גם יחד.

 

קלע דוד: Counterinsurgency והתורה החדשה למלחמה בטרור

נחשול הכוחות לעיראק (The Surge), המבצע הצבאי האינטנסיבי נגד אל קאעדה בפיקודם של הגנרלים דייויד פטריאוס וריי אודיארנו בשנת 2007, היה אחד המבצעים הצבאיים המורכבים והמרתקים ביותר בזירת המלחמה של המאה ה-21. הנחשול, שהצליח להטביע את אל קאעדה זמנית כנגד כל הסיכויים, התבסס על תורה צבאית ישנה-חדשה, שקיבלה לבוש מודרני בניצוחם של הוגים צבאיים נועזים ומקוריים. ובכל זאת, תורת הקונטר-התקוממות (Counterinsurgency) כמעט לא ידועה בישראל, ואפילו תרגום רשמי בעברית למונח עדיין אין. כיצד נלחמים בטרור לפי תורת הקונטר-התקוממות? הינשוף במאמר ראשון בסדרה.

 Enduring Freedom

בשנת 1991, צפה הרמטכ"ל האמריקאי דאז, גנרל גורדון סאליבן, בתרגיל מעניין של לוחמה בטרור. יחידת רגלים מוטסת הובאה למתקן אימונים מיוחד, ששחזר כפר בגודל טבעי במדינת מזרח תיכונית כלשהי. את תפקיד "תושבי הכפר" ומנהיגיו מילאו גולים עיראקים. הסרן, מפקד היחידה, התבקש לאתר טרוריסט שהתנקש זמן קצר קודם לכן באחד מחייליו. הוא החליט לבצע את המשימה באמצעות פשיטה בטרם שחר. החיילים שלו התפרצו לבתי הכפר עם נשק דרוך, בעטו בדלתות, גררו את התושבים באזיקים וחקרו אותם בנוקשות מול נשותיהם וילדיהם. את המידע, תודה ששאלתם, הם לא השיגו. לאחר מכן, כשניתחו מפקדי התרגיל את האירוע, אמר הסרן שלא היתה לו שום ברירה אחרת. השחקן העיראקי שגילם את ראש הכפר שאל אם מותר לו לומר דבר מה. "במקום לעשות מה שעשית," הוא אמר, "היית צריך להגיע ולדבר איתי לילה קודם. הייתי ממליץ לך להיכנס לכפר בשעת בוקר מאוחרת יותר, כשהילדים נמצאים בבית הספר. הייתי גם מבקש מהתושבים לצאת מהבתים לכמה דקות כדי שתוכלו לחפש נשק. אבל להתנהג אליהם בגסות כזאת, ועוד מול המשפחות שלהם, יגרום להם לגלות סימפטיה למורדים, ואפילו להצטרף אליהם." "לעזאזל עם זה!" אמר הסרן בתגובה ודפק בשולחן, "העבודה שלי היא לא לדאוג לקטע הזה של העם! העבודה שלי היא להרוג את האויב!"

6th_Marine_Rgt._on_patrol_in_Marja_2010-02-22_crop

הסצינה הזאת, שמתוארת בספרו של פרד קפלן על גישתו החדשה של צבא ארצות הברית לדיכוי מרידות, היא פתיח לדיון מרתק על תורה צבאית ישנה-חדשה שהופכת לדומיננטית יותר ויותר בימינו אלו. היא השפיעה באופן דרמטי על המלחמה בעיראק, נוסתה בהיקף נרחב באפגניסטן, ולאחרונה הפכה לסוג של דוקטרינה רשמית כמעט בצבא ארצות הברית. אי אפשר להבין את המלחמה בימינו בלי להכיר את התורה הזאת לעומק, ולהפנים את יתרונותיה וחסרונותיה. הכירו את דוקטרינת ה-Counterinsurgency, בקיצור אנגלי COIN, או בעברית – תורת הקונטר-התקוממות.

תרשים COIN קלאסי מספרו של דייויד קילקאלן

תרשים COIN קלאסי מספרו של דייויד קילקאלן

תורת הקונטר-התקוממות הקלאסית החלה דווקא כתנועה של קצינים צעירים והוגים צבאיים מהמעצמות הקולוניאליות השוקעות, צרפת ובריטניה. אחד החלוצים הראשונים של התורה היה דוד גאלולה, קצין צרפתי שנלחם כנגד גרילת ה-FLN (חזית השחרור הלאומית) במלחמת אלג'יר. גאלולה ניסה להבין מדוע הצרפתים, שהפעילו מידה אדירה של כוח נגד לוחמי מיליציה וטרוריסטים חלשים ביחס, ניצחו קרבות אבל הפסידו במלחמה. אליבא דגאלולה, צרפת נכשלה משום שפעילות הדיכוי שלה כנגד ה-FLN הובילה לאובדן התמיכה של האוכלוסיה, וקשה מאד לשלוט בשטח לאורך זמן כשרוב הנשלטים מתנגדים לכך באופן פעיל. יתר על כן, גאלולה הבין כי חרף העוצמה הצבאית האדירה של השליטים,  למורדים יש יתרון אדיר עליהם במובן אחד מכריע. "הממשלה," טען גאלולה, "צריכה לשמור על סדר בכל מקום." ואילו המורד יקצור הישגים באם "יזרע כאוס במקום כלשהו." בניגוד לממשלה, המורד לא נאנק תחת האחריות של ניהול שטח ודאגה לאוכלוסיה. בשלב הראשוני של מרידות, לפחות, הוא יכול להשקיע את כל משאביו ומאמציו במרד עצמו. שנית, כפי שנאמר לעיל, הממשלה אמורה לשמור על סדר בכל מקום כדי להבטיח את הלגיטימיות שלה. לכן, היא צריכה להשקיע משאבים אדירים בבט"ש, כי הרי אינה יודעת היכן יכו המורדים והטרוריסטים בפעם הבאה. לעומת זאת, המורדים יכולים למקד את משאביהם המוגבלים בנקודת חולשה ספציפיות של הממשלה. אם יכו שוב ושוב ויצליחו לשרוד ולהתעצם, הם עשויים להתיש את הממשלה הקולוניאלית, לפגוע בלגיטימיות שלה ולהביא אותה לנקודת שבירה. לפיכך, טען גאלולה כי קונטר-התקוממות אמורה לבודד את המורדים מהאוכלוסיה, על ידי שילוב של דיכוי צבאי חכם וממוקד, ושכנוע האוכלוסיה ששיתוף פעולה עם הממשלה הוא אינטרס שלה עצמה.

דוד גאלולה - מאבות תורת הקונטר-התקוממות

דוד גאלולה – מאבות תורת הקונטר-התקוממות

דוגמא נוספת ומוצלחת של קונטר-התקוממות הופעלה על ידי מפקדים בריטים בלחימה כנגד הקומוניסטים במלאייה. גנרל סר וולטר ווקר, שנאלץ להתמודד בג'ונגלים עם גרילה בתמיכה אינדונזית, הצליח לעשות את מה שהאמריקאים נכשלו בו בוייטנאם: לבודד את הגרילה מהאוכלוסיה השבטית של הג'ונגל, להתיש אותה ולהחליש אותה, עד שהשתנו התנאים הפוליטיים באינדונזיה עצמה ובריטניה השיגה את מטרותיה באזור (לשמר את קיום המדינה המלזית ולהרחיק ממנה את הקומוניסטים). כדי להשיג את תמיכתה של האוכלוסיה, או, באמרת שפר של מפקד בריטי אחר, סר ג'רלד טמפלר  winning hearts and minds, תבע ווקר מחייליו "לשרוץ" בג'ונגלים שבועות וחודשים. החיילים הבריטים אומנו להילחם בלילה בסבך הג'ונגל, לישון במשך זמן ממושך בתנאי שטח, לחיות בכפרים השבטיים ולזכות באמונם של המקומיים. ווקר הבין שאם הבריטים יגיעו רק לביקורים מזדמנים, אנשי הגרילה ישחטו את אנשי השבטים שישתפו איתם פעולה בלילות. עליהם להגן על אנשי השבטים ולתגמל אותם, וכך להשיג שיתוף פעולה ומודיעין כנגד הגרילה. כדי למנוע הרוגים בקרב אנשי השבטים, הורה ווקר לאנשיו שלא לסמוך על סיוע אווירי וארטילריה ולהילחם בשיטות קומנדו בשטח – חוליה בריטית כנגד חוליה של האויב.

להמעיט בארטילריה ובסיוע אווירי: גנרל סר ג'ורג' ווקר

להמעיט בארטילריה ובסיוע אווירי: גנרל סר ג'ורג' ווקר

בצבא האמריקאי, הוביל הכישלון בוייטנאם לזלזול בתורת הקונטר-התקוממות. רק מעטים הבינו שגנרל ווסטמורלנד, מפקד הכוחות במלחמה הכושלת ההיא, ניהל את מאמציו בצורה שסתרה את כל עקרונות התורה. רק בעשור האחרון של המאה העשרים, עקב המלחמות הקטנות נגד טרוריסטים ומורדים שארה"ב החלה להיות מעורבת בהם במקומות שונים בגלובוס, החלו הוגים צבאיים כדייויד קילקאלן וג'ון נייג'ל להחיות את התורה ולהתאים אותה למיליניום החדש.

תורת הקונטר-התקוממות, כפי שהופעלה במלחמת עיראק, החלה כניסוי צבאי-פוליטי של שני קולונלים אמריקאיים, הרברט ריימונד מקמאסטר בתל-עפר וגנרל שון מקפארלנד במחוז אנבאר. בחושיהם הפוליטיים המחודדים, הבינו המפקדים הללו את מה שהממונים עליהם סירבו לשמוע ולראות. המלחמה בעיראק אינה מרידה פשוטה של ארגון טרור כנגד ממשלה, אלא מלחמה אתנית-עדתית. לפיכך מאמציהם של קובעי המדיניות המוקדמים, השגריר פול ברמר וגנרל ג'ורג' קייסי, לחזק את הממשלה והצבא המרכזיים לא יוכלו לפתור את הבעיה. הממשלה השיעית אינה גורם אובייקטיבי אלא שותפה פעילה במלחמת האזרחים האתנית והדתית. ככל שיחזקו אותה יותר, כך הסונים יילחצו לקיר ויאלצו לשתף פעולה עם הטרור של אל קאעדה, בין אם ירצו בכך ובין אם לא. כך, נלכדו האמריקאים במעגל מכושף שלא ידעו כיצד לצאת ממנו. אל קאעדה טבחה באזרחים שיעים ופוצצה מסגדים שיעיים, חוליות מוות שיעיות (שנתמכו בידי המשטרה ומשרד הפנים) רצחו אזרחים סונים בכבישים ובדרכים, והמבצעים של צבא ארה"ב לא הצליחו להושיע, או שהסלימו את המרידה כמו שמן שנשפך על אש.

חש בהזדמנות - קולונל ה.ר.מקמסאטר, מפקד הכוחות האמריקאיים בתל עפר

חש בהזדמנות – קולונל ה.ר.מקמסאטר, מפקד הכוחות האמריקאיים בתל עפר

אולם מקמאסטר ומקפארלנד חשו, כל אחד בגיזרה שלו, שההתפתחויות האובייקטיביות יוצרות הזדמנויות שיש לנצל. הטיהור האתני ההדדי הפך חלק גדול מהאזורים הסונים להומוגניים יחסית. האוכלוסיה הסונית בערים כמו רמאדי, בירת מחוז אנבאר, סבלה פחות מהרצחנות השיעית, ויותר ויותר מהעריצות של אל קאעדה. מפקדי אל קאעדה בעיראק (AQI), בראשותו של אבו מוסעב אל זרקאווי הכריזמטי והאכזרי, רדו בתושבים הסונים, מגמה שהמשיכה גם לאחר סיכולו הממוקד של זראקווי ב-2006. יורשו של זראקווי, אבו עומר אל בגדאדי ((יש להבדיל בינו לבין אבו באכר אל-בגדאדי, המנהיג הנוכחי של דאע"ש), הקים את "המדינה האסלאמית בעיראק"  וכפה חוקי שריעה חסרי תקדים בחומרתם על האוכלוסיה הסונית. על התושבים נאסר לאכול גלידה "כי היא לא היתה קיימת בימי הנביא", ורוכלים בשוק גילו שאסור להם להניח עגבניות ומלפפונים זה ליד זה כדי להימנע מקונוטציות מיניות. גרוע מכל: לוחמי אל קאעדה כפו על השבטים הסוניים והמשפחות המכובדות להשיא את בנותיהם למתנדבים ולוחמים זרים, צעד שנתפס כהשפלה ועריצות שאין כדוגמתה. כפי שאמר לוחם גרילה סוני שבוי לקצין מודיעין אמריקאי באותה תקופה, "אנחנו לא אוהבים אתכם. אתם כוח כובש, ואתם לא רצויים כאן. אבל לאחר זמן רב גילינו שאתם לא מהווים סכנה אמיתית לדרך החיים שלנו. אל קאעדה כן."

אסר לאכול גלידה - אבו עומר אל-בגדאדי

אסר לאכול גלידה – אבו עומר אל-בגדאדי

מקמאמסטר ומקפארלנד, קציני שטח קרביים שלא הכירו את תורת הקונטר-התקוממות על בוריה, זיהו הזדמנות והחלו ליישם בשטח משהו דומה מאד. הם חשו בזעם הסוני נגד אל קאעדה, ושלחו סוכנים דוברי ערבית לדבר עם ראשי שבטים ומשפחות מכובדות, ולהציע להם נשק וסכומי כסף נכבדים אם יסכימו להתקומם נגד אל קאעדה. בתוך כך, פתרו את אחת הבעיות הקשות ביותר של כוח כובש: החשש של משתפי פעולה מנקמת המורדים. קצין קומנדו אמריקאי ששירת בעיראק באותה תקופה (כיום בחופשת לימודים בהרווארד), סיפר לי שאישה עיראקית הודתה בפניו שהיא מתעבת את אל קאעדה, והיתה רוצה לתת מודיעין לכוחות האמריקאיים, "אבל אם אדבר איתך עכשיו, הם יגיעו בלילה, יאנסו אותי וישחטו את הילדים שלי מול עיני." כדי להתמודד עם הבעיה, הוציאו מקמאסטר ומקפארלנד את החיילים מהבסיסים המוגנים והמגודרים לשטח, לעמדות שמירה בלב השכונות הסוניות העוינות ביותר. כל שכונה שטוהרה באופן שטחי מנוכחות גלויה של אל קאעדה, זכתה לנוכחות מסיבית של חיילים אמריקאיים שגרו עם התושבים. לאחר זמן, אותה אישה היתה יכולה לדעת שאף אחד לא יגיע אליה בלילה – כי צבא ארה"ב נמצא שם כדי להגן עליה. כתוצאה, ההתקוממות הסונית נגד אל קאעדה הלכה והתגברה, מודיעין זרם לצבא האמריקאי, היכולות הצבאיות שלו התחזקו והמכות נגד אל קאעדה הפכו לממוקדות, יעילות וכואבות יותר ויותר.

גנרל סטנלי מק'קריסטאל היה, בתקופת הנחשול ולפניה, מפקד הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. כוחותיו היו אחראיים לסיכולים ממוקדים, בין היתר של רבי מחבלים כמו זרקאווי. במבצעים המיוחדים שלו, השתמש רבות במודיעין שנאסף לפי תורת הקונטר-התקוממות

גנרל סטנלי מק'קריסטאל היה, בתקופת הנחשול ולפניה, מפקד הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. כוחותיו היו אחראיים לסיכולים ממוקדים, בין היתר של רבי מחבלים כמו זרקאווי. במבצעים המיוחדים שלו, השתמש רבות במודיעין שנאסף לפי תורת הקונטר-התקוממות

הניסויים המקומיים הללו, שנחלו הצלחה בתל עפר ורמאדי, התפתחו למדיניות כוללת תחת שרביטם של גנרל דייויד פטריאוס, מפקד הכוחות האמריקאיים בעיראק החל מפברואר 2007, ויד ימינו, גנרל ריימונד ("ריי) אודיארנו. פטראוס, קצין מעוטר ומנוסה עם דוקטורט מפרינסטון, היה שילוב נדיר בין גנרל ואינטלקטואל. בעזרתו של צוות קציני מטה ושטח, גיבש פטריאוס את המדיניות של מקמסאסטר ומקפארלנד, זיקק לתוכה את התובנות התיאורטיות של גאלולה, קילקאלן, נייג'ל והוגי קונטר-התקוממות אחרים, ויצר את מדריך השטח לקונטר-התקוממות, התנ"ך של תומכי התורה ואוהדיה עד ימינו. המדריך, שיצא כספר (Insurgencies and Countering Insurgencies) מנתח את סוגי ההתקוממויות השונים, הטקטיקות של מורדים וטרוריסטים, כיצד בנויות רשתות חברתיות של מורדים והיכן נקודות התורפה שלהן, היחס בין מורדים לאוכלוסיה והאופציות העומדות בפני צבא שמסייע לממשלה מקומית בעייתית. כדי להילחם במורדים, התווו פטריאוס, אודיארנו וצוותם אסטרטגיה מפורטת שמסתמכת במילות הקוד הבאות:

Shape, Clear, Hold, Build, Transfer

בעברית: "המשג, טהר, אחוז, בנה, מסור", או הטאב"ם.

גנרל דייויד פטראוס - מפקד כוחות ארצות הברית בעיראק בזמן הנחשול של 2007, ומההוגים החשובים ביותר של תורת הקונטר-התקוממות

גנרל דייויד פטראוס – מפקד כוחות ארצות הברית בעיראק בזמן הנחשול של 2007, ומההוגים החשובים ביותר של תורת הקונטר-התקוממות

כיצד עובדת אסטרטגית הטאב"ם, מה מידת ההצלחה שלה בעיראק, אם בכלל, ומדוע נכשלה כאשר נוסתה במקומות אחרים, בראש ובראשונה אפגניסטן? מי היתה פעילת השמאל הרדיקלי, שהפכה ליועצת האסטרטגית הבכירה של גנרל אודיארנו ואחת מאדריכליות הקונטר-התקוממות בעיראק? על כך נדבר בינשוף בשבוע הבא. הישארו עמנו.

 

 

 

"לכודים": ספר מתח כראי לחולי הישראלי

רוני דונביץ', לכודים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008

בימים אלה, כאשר אני מתמרן נואשות בין הכנת מערכי שיעור לסטודנטים שלי ופיענוח ספרים ביפנית עתיקה עבור הדוקטורט, אי אפשר בלי רגעים של התרעננות. לפיכך, ביליתי את השעתיים וחצי האחרונות בקריאה של מותחן הטרור "לכודים" מאת רוני דונביץ'. הספר היה מוכר לי עוד מ-2008, כאשר הפרק הראשון שלו פורסם חינם אין כסף בידיעות אחרונות. מאז, תמיד רציתי לדעת מה ההמשך- ואף פעם לא היה לי זמן. עד היום. התוצאה? חדשות טובות, וחדשות רעות.

החדשות הטובות הן, שספר שאני מצליח לסיים בשעתיים וחצי חייב להיות מעניין, מעניין מאד. החדשות הרעות הן, שהקריאה דיכאה אותי. לא בגלל הסוף של "לכודים" (ולא, אין כאן ספויילרים), אלא בגלל האווירה שלו. כהיסטוריון, האמנתי תמיד שכל ספר, גם ובמיוחד רומן, הוא ראי לחברה שבה הוא נכתב. ובראי של "לכודים" משתקפות פנים לא נעימות. לחברה הישראלית, מיותר לומר, פנים רבות. ספר יחיד אינו יכול לשקף אותה במלוא מורכבותה. גם לא עשרה ספרים, או מאה. אולם ב"לכודים" משתקף פן מסויים, מטריד של החברה שלנו: פן נרקסיסטי, פרנואידי וחשדני- של חברה כוחנית המשקצת את כל העולם, ובטוחה שעליה לסמוך על כוחה שלה בלבד. מחלת "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב".

אל תטעו: לא מדובר ביצירת מופת, אבל כספר מתח, "לכודים" עושה את העבודה. הסיפור נפתח בדרמה בטיסה ממילאנו לתל אביב. הדיילת ויקטוריה מגלה שכל נוסעי מחלקת העסקים מתים. כאשר, לחרדתה, היא פותחת את תא הטייס- מתגלה האסון במלוא חומרתו- גם הטייסים עברו מן העולם. מכאן נפתחת דרמה מסחררת, עוצרת נשימה, בכיכובו של ראש אגף מבצעים במוסד, אלכס ברטל, בתו האמיצה דניאלה, מומחה הטיסה האנטיפת רן טוקטלי שכאילו נלקח מסרטי ג'יימס בונד, ראש השירות החשאי האיטלקי, פילגשו היפיפייה ועוזרו האנטישמי, וכמובן- איך לא- שורה ארוכה של נבלים וטרוריסטים שכולם (ניחשתם נכון) מוסלמים.

הסיפור מרתק, הכתיבה מצויינת. קצב הסטקטו של דונביץ' מותח את הקורא עד קצות העצבים. הכוונה שלי היתה לקרוא פרק ולהמשיך במחקר שלי, אבל פשוט לא יכולתי לעזוב את הספר בלי לדעת מה קורה בסוף. ואני לא אקלקל לכם את ההנאה עם ספויילרים. הבעיה שלי היא לא עם הכתיבה, אלא עם הנחות היסוד מאחורי העלילה. בניגוד לכריכה האחורית, שמבטיחה לנו דמויות אנושיות ומורכבות- דונביץ' מרכיב מערך פלקטי עם ארבע צלעות: הטרוריסטים המוסלמים, הגויים הנוצרים, הישראלים האמיצים, ובשוליים- החרדים המגעילים. מעניין להסתכל בכל אחת מהצלעות האלה, כדי לפענח את מערך החשיבה שמאחורי העלילה של "לכודים".

המוסלמים בספר יצוקים כולם בדמותו של השטן- עד האחרון שבהם. הם מקללים, עיניהם השחורות רושפות משנאה, עורם השחום בוהק ומזוודותיהם עמוסות בחומרי נפץ בעוד הם מתכננים פיגועי טרור מתוחכמים תוך שימוש במיטב הטכנולוגיה. הם מלאים ברגשות אינסופיים של שנאה ונקמה. אין להם יכולת לאהוב באמת שום דבר חי. באחת הסצינות המצמררות בספר, מתואר כיצד טרוריסט מוסלמי שובר את המפרקת של כלבה שליקקה את ידו שנייה קודם לכן. כולם, כמובן, אנשי אל קאעדה ולא משנה מה זהותם הלאומית- ערבים, אפריקאים, פקיסטנים או בוסנים. אין הבדלים אמיתיים ביניהם. מֶכָּה מתוארת כ"כור השנאה" של האיסלאם. במקרה מסויים, מתאר הכותב מעשה טבח שנעשה במוסלמים כסיבה לרגשות הנקם שלהם, אולם הנקמה היא כל כך כוללת ושטנית, עד שהסיבה מוסיפה רק קצף על ביזיון. הגרועים ביותר הם, כמובן, המוסלמים המשכילים והמתוחכמים, אבל בנוגע לכך אני לא רוצה להרחיב כדי לא לגלוש לספויילרים.

הנוצרים המופיעים בספר, רובם ככולם איטלקים, אינם מוצגים באור שטני כמו המוסלמים- אולם העלילה רוויה באיבה קשה כלפיהם. הם מתעבים את ישראל, אנטישמים בגלוי או בסתר, מאשימים את היהודים בטרור המוסלמי ואדישים למוות של ישראלים. "אתם תמיד חכמים יותר, תמיד צודקים, גזענים, מתנשאים", אומר בזעם אנצו, עוזרו האנטישמי של ראש שירות הביון האיטלקי, בעודו מביט בשוויון נפש על ישראלים שטסים אל מותם, "אתם מתאכזרים לאחרים, אבל מרחמים על עצמכם. בכל פעם שמוטחת בכם ביקורת, אתם מנפנפים בשואה. כמו ילד קטן שדורש מכולם שיתעסקו רק בו. ולמה בדיוק? מה במיוחד בכם? אתם עשירים במכרות זהב ויהלומים"? מה שמעניין את האיטלקים, כמובן, זה רק כסף. אה, וגם "החיים הטובים". "אם לא הייתם מתיישבים למוסלמים בתוך הנחיר ומפלאים כל הזמן שהם מתעטשים," ממשיך אנצו, "אמריקה לא היתה צריכה לבוא לעזרתכם והיתה מסייעת לאיסלאם. אל קאעדה לא היתה קמה, והתאומים לא היו נופלים. כשתפסיקו להאמין שאתם עם נבחר, וכל השטויות הגזעניות האלה, ותבינו שאתם עוד עם ככל העמים, אולי תוכלו להפסיק להיות האאוטסיידר הפרובלמטי. אתם לא מבינים ששונאים אתכם כבר אלפיים שנה?" בקיצור- נאום ניאו נאצי טיפוסי. ואכן, אלכס, גיבור "המוסד" הישראלי, אומר לאנצו שהיה צריך להיוולד בתקופתם של היטלר ומוסוליני.

לא כל ה"גויים" בספר אנטישמיים באופן כה גלוי, אך כולם אדישים למצוקתם של הישראלים. הם גם מתוארים באור מגוחך. ביאנקה, פילגשו היפה של ראש שירות הביון האיטלקי היא "סרט פורנו מהלך", קליפה ריקה של ניתוחים פלסטיים שאין מאחוריה דבר. הכומר שלכוד עם הישראלים במטוס הוא שבר כלי מגוחך שלא עושה דבר חוץ מלמלמל תפילות. חיילי היחידה האיטלקית המיוחדת ללוחמה בטרור הם בריונים אלימים וחמומי מוח.

הישראלים החילונים, לעומת זאת, הם תמונת מראה של הגויים. משכילים או בורים, מתוחכמים או מחוספסים, כולם פעילים, אכפתיים, אמיצים ואנושיים. חלקם גיבורים מושלמים, כמו אלכס ברטל,  הצבר האידיאלי, רב המרגלים העשוי ללא חת, ובתו דניאלה. אחדים מהם גסים ואנטיפתים, כמו מומחה הטיסה המוזר רן טוקטלי, אבל גם הוא, בסופו של דבר, מתגייס לעזור בעת צרה. גליה, סוכנת המוסד, היא יפיפייה אמיתית, בחורה שמבט אחד בה "יגלה שהיא אוצר", לעומת ביאנקה האיטלקיה המזוייפת על פניה המאופרות והמנותחות. אמנם, במטוס יש כמה ערסים בהמיים, "מאלו שגונבים ברזים ומגבות", שצריך לרסן אותם מעת לעת, אבל אפילו חלקם מתגלים בסופו של דבר כנשמות טובות. גם הישראלים הפשוטים, כמו "שמעון האינסטלטור" הם אנשי כבוד מחוספסים אך טובי לב.

תמונת מראה נוספת לגיבור הצבר, הישראלי, הם החרדים. המטוס שורץ בהם. הם מתפללים, עיניהם רושפות, הזקנים שלהם מדובללים והם מלאי שנאה לכל מי שאינו כמותם. הם מבלים את הטיסה בניסיון להפריע לגיבורי המוסד המנסים להציל אותם, מאיימים בחרם על חברת התעופה, ופרימיטיבים מספיק להאמין שהמטוס "מקולל" בגלל שצליינים נוצרים מתפללים בו. "כופרים!" "גויים!" הם צועקים, ומנסים לעשות שפטים בצליינים הפתטיים והאומללים שמסביבם. כמובן שהם לא מסייעים למאמצי החילוץ, אלא רק מהווים נטל- תדמית טיפוסית של החרדי בחברה הישראלית, החילונית.

הישראליות המתגלה ב"לכודים", בסופו של דבר, היא מדכאת ומפחידה: נרקסיסיטית, מרוכזת בעצמה, אגוצנטרית וחוששת מהעולם כולו. למרבה הזוועה, המחבר אינו מבין עד כמה הגישה שלו עצמו ל"גויים" דומה לזו של "החרדים" שהוא מתאר בבוז כה רב, ועד כמה תפיסת העולם שלו מאשרת את הנאום האנטישמי שהוא שם בפיו של ה"חזיר" (כך במקור!) האנטישמי אנצו.

אם תפיסת העולם הזאת היתה מתבטאת רק בספרי מתח כמו "לכודים"- לא הייתי דואג. מיותר לומר שהיא נפוצה מאד בחברה שלנו, וקיימת בעיתונות, בתקשורת האלקטרונית ובדעת הקהל. הגטואיות החדשה- של הישראלי הנרדף, הרואה אנטישמיות בכל פינה וסבור ש"העולם כולו נגדנו"- ובו בזמן מתפאר בכוחניות צבאית שהיא, ורק היא, הפתרון לכל הבעיות. זה שילוב נפיץ, קטלני. הקורבנות הכוחנית ממכרת, מסממת, ונוטה להתפשט במהירות, בעיקר במצבי מצוקה ומשבר. וזה עלול להסתיים רע.

%d בלוגרים אהבו את זה: