ארכיון הבלוג

אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי- "אם תרצו" והשמאל הרדיקלי באקדמיה

למאמר דומה ראה "אישה לבנה גזענית"- על נפלאות השמאל הרדיקלי באקדמיה האמריקאית. רשומה זו פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

בשבועות האחרונים, נראה שמפלס שביעות הרצון העצמית של ראשי תנועת "אם תרצו" עלה כל כך, עד שהם יכולים להמריא השמימה כבלון הליום. הנה, מתפאר ארז תדמור, מראשי התנועה, דו"ח המועצה להשכלה גבוהה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון מאשר לחלוטין את מסקנות "אם תרצו" בכל הנוגע לאחידות מחשבתית כפויה, רדיפת דיעות לאומיות וציוניות והטייה פוליטית חריפה. בראשות הועדה, יש לציין, לא עמד איש "אם תרצו" או פעיל ימין ישראלי, אלא תומס ריסֶה, פרופסור מכובד למדע המדינה מהאוניברסיטה החופשית בברלין. וכדי להוסיף ששון על שמחה, מציעים פרופ' ריסה ועמיתיו לבטל את המחלקה לחלוטין או "לערוך בה שינויים מרחיקי לכת". בקיצור- "המאפייה השמאלנית" התגלתה במלוא קלונה.

פרופ' תומס ריסֶה

כלי התקשורת ודוברים אקדמיים, משמאל ומימין, קנו את הדברים של "אם תרצו" כאילו היו תורה מסיני. מימין, רואים בדו"ח הועדה אישור לקיומה של "מאפייה שמאלנית" באקדמיה, ואילו משמאל, מאשימים אותה בהטייה פוליטית ימנית בלי להתייחס ברצינות לממצאיה.

לא נעים להיות מקלקל מסיבות, אבל נראה שרק מעטים, כמו הבלוגרים יונתן ברזילי ונועם שיזף, טרחו לקרוא את הדו"ח או אפילו להציץ בו. עיון רציני בדו"ח מבסס את מסקנותיהם של השניים, שכמעט ואין קשר בין דו"ח ועדת המל"ג לבין ממצאי "אם תרצו" מחד, וזעקות השבר של רוב המבקרים משמאל מאידך. בקיצור- ארז תדמור ויתר קברניטי "אם תרצו" פשוט שיקרו לציבור בפרצוף, ועיתונאים רשלנים- מכל הקשת הפוליטית- לא טרחו לבדוק את דבריהם. ראיה נוספת לרמת העצלנות והרשלנות בתקשורת הישראלית של ימינו.

אז מהי האמת? בדו"ח של ועדת ריסה, שפורסם במלואו באינטרנט על ידי נועם שיזף, לא נאמר כמעט דבר על "הטייה אנטי-ציונית". הוא כלל לא עוסק בציונות. רובו, למעשה, עוסק בביקורת אקדמית על התשתית של המחלקה, על הספריות שלה, על המיחשוב ועל היצע הקורסים. בעיקר, מבקרת הועדה את המחלקה לפוליטיקה וממשל על התוכנית הבין תחומית הפרועה שלה, שנבנתה באופן אקלקטי וחסר מחשבה, תוך זלזול מוחלט בקורסים היסודיים של מדע המדינה. לפיכך, הסטודנטים לא מקבלים תשתית אקדמית אמיתית בתחום שבחרו ללמוד. הדו"ח גם שולל לחלוטין את טענת "אם תרצו" בכל הנוגע לכפייה פוליטית. להיפך- סטודנטים העידו לפני חברי הועדה שהם יכולים לומר למרצים ככל העולה על רוחם. הועדה גם אינה מתנגדת ל"נטייה האקטיביסטית" של החוג (לכיוון שמאל, כמובן) ורק מביעה חשש, די מוצדק, לפעמים, שהאקטיביזם הפוליטי עלול להעיב על המצויינות האקדמית. מעבר לכך, מכירה הועדה בהטייה הפוליטית השמאלית של החוג, וממליצה לגוון את תוכנית הלימודים שלו כך שהסטודנטים ייחשפו גם לדיעות פוליטית נוספות. הועדה ממליצה לסגור את המחלקה, אך ורק במקרה הלא סביר שהמלצותיה בתחום המחקר, התשתיות והצע הקורסים יזכו להתעלמות מוחלטת.

הכישלון הבסיסי לקרוא דו"ח שדנים עליו, מאיר כאמור באופן שלילי הן את "אם תרצו" והן את רוב יריביה מהשמאל הרדיקלי. הראשונה היא תנועה כוחנית, ימנית-קיצונית, שכפי שראינו, משקרת ומסלפת בלי בושה כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות. היא לא מחוייבת לפלורליזם אקדמי, אלא לקידום אג'נדה פוליטית. מבחינתה, האקדמיה צריכה לשרת את מדינת ישראל, את הציונות ואת האינטרסים הלאומיים. כל פרסום אקדמי, מחקר או שיעור מחולק בידי פעיליה באופן חד ל"לאומי" או "אנטי לאומי", "ציוני" או "אנטי ציוני" בלי להבין שמחקרים אקדמיים איכותיים נוטים להציג עמדה מורכבת, שאפשר להסיק ממנה מסקנות לכאן ולכאן.

ארז תדמור, ממנהיגי תנועת "אם תרצו"- משקר לציבור בפרצוף

השמאל הרדיקלי באקדמיה, למרבה הצער, אינו טוב בהרבה. אמנם, בניגוד מוחלט לטענות "אם תרצו", במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון לא רודפים סטודנטים שחושבים אחרת. הבעיה העיקרית היא, שאין במחלקה, כמעט, מרצים שחושבים אחרת, וגרוע מכך- שלסטודנטים שלה לא מוצגות כמעט דיעות אחרות. החברים מהשמאל הרדיקלי מתנגדים לכל דיון בנושא, לכל ביקורת חיצונית, גם אם היא מגיעה ממבקרים שקולים ומאוזנים, שלא כאנשי "אם תרצו". פרופ' יוסי יונה, למשל, אמר ביהירות כי לסטודנטים (או לכל אחד אחר, לצורך העניין) אין כל זכות להעיר הערות על תוכנית הלימודים. פרופ' גליה גולן, חברת בועדת המל"ג שלא הסכימה לחתום על המסקנות, כתבה בדעת המיעוט שלה ש"איזון" פוגע בחופש האקדמי. מפחיד לראות עד כמה הממסד האקדמי הרדיקלי התאבן, עד שמחלוקת פוליטית ודיון אמיתי עם עמיתים מהצד השני של המפה הפכו לסיוט שמעבר לכל דמיון. בדו"ח ועדת ריסה נכתב, בצדק, כי הדגש של המחלקה לפוליטיקה וממשל על "אקטיביזם פוליטי" הופך אותה לכלי להגשמת מטרות פוליטיות של השמאל על חשבון תפקידה העיקרי- הוראה איכותית במדע המדינה.

פרופ' יוסי יונה- יהירות ואטימות

למרבה הצער, נראה שרבים מאנשי השמאל הרדיקלי באקדמיה חולקים עם "אם תרצו" את אותה רעה חולה- הרצון להפוך את האוניברסיטה לקרדום פוליטי לחפור בו.  אלו רוצים לשרת את הציונות ומדינת ישראל, או ליתר דיוק- את הימין הישראלי, ואלו – את השלום, הצדק החברתי והמהפכה הסוציאל-דמוקרטית. אולם למעשה, מרצה באוניברסיטה אינו צריך לשרת שום אידיאולוגיה או השקפה פוליטית, אלא להציג לסטודנטים שלו מגוון דיעות והשקפות, ותמונה מורכבת ורבת פנים ככל האפשר. עליו להיות מחוייב, בראש ובראשונה, לחתירה לאמת ולניתוח ביקורתי, שמעצם טבעם אינם מקדמים בהכרח השקפה פוליטית כזו או אחרת. אקטיביסטים, לפיכך, נוטים לעיתים קרובות להיות חוקרים משוחדים ושטחיים. לדעתי האישית, האקדמיה כלל לא צריכה "לעודד" אקטיביזם, כפי שעושה המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. כמובן, זכותם המלאה של סטודנטים ומרצים לעסוק בפעילות פוליטית, וזה אפילו מבורך (וגם אני עסקתי בפעילות פוליטית כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב), אולם הם חייבים לעסוק זאת כפרטים ולא כנציגי המחלקה או האוניברסיטה.

לסיכום, שני הצדדים לויכוח אינם סובלניים, ונוטים לעריצות ודורסנות. אלו הדואגים לדמותה של האקדמיה הישראלית עומדים בפני משגיחי הכשרות הימנים של "אם תרצו", מחד, והיהירות של השמאל הרדיקלי מאידך. על כך נאמר במקורותינו: "אוי לי מיוצרי, ואוי לי מייצרי". ראוי לנו להישמר משניהם.

"אישה לבנה גזענית": גבולות החופש האקדמי

הוונאני-קיי טראסק

הוונאני-קיי טראסק היא אקדמאית אמריקאית מכובדת, פרופסור באוניברסיטת הוואי, מנואה. המלומדת הזאת, כך מסתבר, אינה רק חברת סגל בכיר ומנהלת מרכז רב השפעה ללימודים הוואיים, ופעילה פוליטית למען עצמאות הוואי ו"עמים ילידים" בכל רחבי העולם, אלא גם משוררת פורה. שיריה של טראסק, כך מסתבר, אינם מכבידים על הקורא במטפורות- הם קריאת קרב פוליטית. כדי שתוכלו להתוודע לעולמה הפנימי של האקדמאית הנאורה הנ"ל, בחרתי לתרגם את השיר הבא:

אישה לבנה גזענית

בא לי לבעוט לך

בפנים, לנקר לך

את שתי העיניים…

רק סכין

לשסף את הלב הקטן שלך

עבור בני העם שלי

שרמסת תחת רגלייך…

עופי מהארץ שלנו

פרזיטית יהירה

אגרוף לפה המאופר שלך

עמוס בכסף וצדקנות.

פרופ' טראסק, מסתבר, משתמשת בכספי משלם המיסים האמריקאי גם בדרכים יצירתיות אחרות. היא רודפת באופן פעיל סטודנטים שאיתרע מזלם להיות לבנים (ולא בני הוואי ילידים) וממליצה להם "בידידות" לעלות על טיסה ולעזוב את הוואי. בנוסף לכך, היא משתמשת בקתדרה האקדמית שלה על מנת לשבח ולהלל את מחבלי 11 בספטמבר, ולהטיף לגירוש לבנים ואסייאתיים מאיי הוואי. היא גם פעילה בתנועת החרם על ישראל. כל זאת, כאשר היא מקבלת משכורת שמנה מממשלת ארצות הברית ונהנית מקביעות וחסינות מוחלטת (הדבר לא מפריע לה, דרך אגב, ליילל שהיא נרדפת בכל פעם שמישהו מעז לבקר אותה).עבודתה האקדמית מסתכמת במסות זועמות למען עצמאות הוואי, קריאות קרב כנגד "ארצות הברית הקולוניאלית של אמריקה הקולוניאלית" (כך במקור) והרהורים על הקשר המיסטי, הניצחי בין בני הוואי לאדמתם שלא השתנה כהוא זה באלפיים השנים האחרונות. את המחקרים המעמיקים הנ"ל, מתבלת המלומדת שלנו בקריאה להחרים כל מחקר על הוואי, היסטורי, אנתרופולוגי או אחר שנכתב בידי לבנים, כי כל מחקר הזה, כמקובל בחוגים הפוסט-קולוניאליים, הינו "אוריינטליסטי" בהגדרה ולפיכך כלי לניצול ושליטה. טראסק מכחישה בתוקף כי היא גזענית. היא פשוט שונאת לבנים כ"תגובה טבעית" כי מגיע להם שישנאו אותם. גזענות, לדעתה של טרסק, היא סיפור של יחסי כוח. לפיכך, רק לבנים, שמחזיקים בעמדות הכוח- יכולים להיות גזענים. שנאת לבנים אינה גזענות אלא פשוט תגובה בריאה של הנרדפים כנגד רודפיהם.

סיפורה של טראסק חשוב משתי סיבות עיקריות. ראשית כל, הוא מעלה תהיות בנוגע למהות האקדמיה ותפקידה, ושנית- בנוגע למושג החופש האקדמי וגבולותיו. או בקיצור- אם החופש האקדמי ומוסד הקביעות מסייעים לממן ולהזין גזענים אלימים כמו טראסק, החוסים תחת כנפי השמאל הרדיקלי, למה הוא טוב בכלל?

נושא החופש האקדמי עלה לכותרות בישראל בעקבות הפולמוס שהתעורר בעקבות הדוחות של תנועת "אם  תרצו" והתקפתה הסוערת על "האקדמיה השמאלנית". האקדמיה, נטען בדוחות של ארגונים כמו "אם תרצו" ו"מוניטור האקדמיה הישראלית" מלאה בחוקרים אנטי לאומיים ואנטי-ציוניים שפועלים נגד האינטרס של מדינת ישראל (ובמשתמע- רוב הציבור). לפיכך, מדוע הציבור צריך לממן אנשים כאלה? תחקירני "אם תרצו" פשפשו בסילבוסים, בדקו והפכו ברשימות קריאה של קורסים, ומצאו כי רוב חומרי הקריאה נוטים להיות, כמה מפתיע, אנטי-ציוניים ואנטי-לאומיים. אנשי אקדמיה רדיקלים כמו פרופ' יוסי יונה, מצדם, כפרו בעצם הלגיטימיות של הדיון. ישנו חופש אקדמי, הוא מקודש, ויש לממנו בכספי ציבור. רק מעטים טרחו להסביר, מדוע למעשה צריך חופש אקדמי. ואכן, אם לדעת הציבור אנשי אקדמיה מסויימים פוגעים באינטרס שלו, מדוע עליו לממן אותם ממיסיו?

התשובה לכך היא מורכבת. נכון. בעוד חופש הדיבור הוא מקודש בכל מדינה דמוקרטית, חופש המימון הוא בחירה פוליטית. לאף אחד, באקדמיה ומחוצה לה, אין זכות מקודשת להנות מכספי ציבור, ואלו יכולים להישלל, בתיאוריה, אם הציבור ונציגיו חפצים בכך. כמו כן, כפי שכתב יריב מוהר בבלוג שלו, יש מקום לדיון ציבורי על הטייה פוליטית באקדמיה, כמו בכל מקום אחר.

לפיכך, הסיבה האמיתית לחופש האקדמי, ולחשיבותה של אקדמיה בכלל, הוא האינטרס ארוך הטווח של הציבור. כאשר ארגונים בסגנון "אם תרצו" מנסים להציב אמת מידה ("ציונות") לעצם הלגיטימיות של דיון אינטלקטואלי- הם גורמים לאפקט מסוכן של כדור שלג. במילים אחרות- הם מחדירים פחד לדיון הציבורי. במקום להתרכז בעניין עצמו, המשתתפים השונים בדיון יתחילו להתווכח לא על השאלה "האם פלוני צודק", אלא "האם פלוני ציוני". במקרה כזה, משתתפים בדיון עלולים לצנזר את עצמם מחשש שימצאו את עצמם מחוץ לגדר האידיאולוגיה המקובלת. מדינה שמתקיים בה דיון אידיאולוגי מוגבל, שאי אפשר להביא בה דיעות רדיקליות, מרגיזות, לא שגרתיות- הדיון הציבורי במדינה כזאת עשוי להתאבן ולהתנוון. למעשה, דיעות אנטי-ממסדיות רדיקליות יכולות לסייע גם לזרם המרכזי (ציונות, במקרה שלנו), משום שהן מאתגרות אותו ונותנות תמריץ למחשבה והתחדשות. לפיכך, עדיף לציבור לממן כל דיעה שהיא- ולו משום שהאינטרס שלו הוא לשמור על הדיון פתוח, חופשי ויצירתי ככל האפשר.

כאן, אני מגיע לטענה החשובה השנייה של מבקרי האקדמיה מימין, כמו למשל בן דרור ימיני. לדעת המבקרים הללו, אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי "רודפים" אינטלקטואלים ימנים או שמרנים, ולא נותנים להם להתקדם במסלול האקדמי. גם מנהיגי "אם תרצו" טוענים כי הם מגנים למעשה על חופש הביטוי- אלו אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי המנסים להשתיק אותו. לצערנו, לא מדובר בבדותה מוחלטת. בארצות הברית, טיפוסים כמו הוונאני-קיי טראסק רודפים באופן פעיל את מתנגדיהם הפוליטיים באקדמיה ומחוצה לה, וגם הסתה לאלימות אינה זרה להם. בהפגנות השמאל הרדיקלי באוניברסיטת הרווארד, בימים אלו ממש, קראו חלק מהנואמים, במשתמע, לפטר אנשי אקדמיה שמרנים או "ממסדיים". גם באוניברסיטת תל אביב, מסע הצלב שניהלו אנשי אקדמיה רדיקלים נגד המשפטנית ה"ממסדית" פנינה שרביט-ברוך ששירתה (אבוי לאוזניים השומעות זאת) בפרקליטות הצבאית תוך כדי קריאה לפיטוריה- מהווים מאקרתיזם מהסוג הגרוע ביותר. יש כאלו שמרחיקים לכת יותר מכך-  הרדיקל צבי טריגר, למשל, מציע לסתום פיות- בפועל- לכל מי שאינו תואם לסטנדרטים של התקינות הפוליטית.

אלא שטענות הימין כאילו אנשי אקדמיה שמרנים אינם מסוגלים להתקדם הן עורבא פרח. למרות זעקותיהם של הרדיקלים, באקדמיה האמריקאית יש לא מעט חוקרים שמרנים או ימנים מובילים, כמו- למשל- הפרופסורים ניל פרגוסון והארווי מנספילד מאוניכרסיטת הרווארד. בישראל, התקבלה לבסוף פנינה שרביט-ברוך לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, למרות ניסיונותיהם של הרדיקלים למנוע זאת. בישראל, לא הצליחו "אם תרצו" ודומותיה להביא אפילו דוגמה אחת לחוקר ימני עם הישגים מוכחים שלא התקבל מטעמים פוליטיים. הנטייה המקארתיסטית של השמאל הרדיקלי אינה מצליחה להשתלט על האקדמיה, לא בישראל ולא בארצות הברית. הרדיקלים רעשנים, אבל רוב אנשי האקדמיה, בוודאי בעמדות בכירות, אינם כאלה.

מכאן אני מגיע לנקודה האחרונה- חופש אקדמי אינו צריך לכסות מחקר רשלני וגרוע. האקדמיה צריכה להיות מריטוקרטית- מי שמוציא תחת עטו מחקרים מתוחכמים, עמוקים ויצירתיים שמקדמים את הידע האנושי- צריך להתקדם, ומי שלא- להידחק, בלי כל קשר לעמדותיו הפוליטיות.

הוונאני-קיי טראסק, לפיכך, צריכה לעוף מהאקדמיה- אבל לא בגלל שעמדותיה כלפי ארצות הברית ביקורתיות, או משום שהיא שייכת לשמאל הרדיקלי. היא צריכה להיבעט החוצה- משום שהמחקרים שלה אינם מחקרים, אלא זעקות פוליטיות חסרות כל ערך אינטלקטואלי, בלי הקפדה על שום קריטריון מקצועי או מדעי. באוניברסיטת קולורדו נבעט חוקר רדיקלי, פוסט קולוניאלי אחר, וורד צ'רצ'יל- מאותן הסיבות בדיוק. המחקרים שלו היו משועבדים כל כך לאג'נדה פוליטית, עד שהרשה לעצמו לזייף ולסלף מסמכים וראיות. הקביעות והחופש האקדמי לא עמדו לו, גם לא התמיכה מאנשי שמאל רדיקלי רבים, והוא נזרק ללשכת האבטלה וכבר לא יהנה מכספי ציבור. אסור להשתמש בחופש האקדמי כדי להגן על טראסק ודומיה, לא רק בגלל שהם מסיתים לאלימות וגזענות, אלא בעיקר משום שהמחקר שלהם אינו אלא כיסוי לשרלטנות פוליטית.

%d בלוגרים אהבו את זה: