בראשית שנות השלושים, נכנס צייר אנגלי למרחץ טורקי בלונדון, וחזה בשני קציני צבא משוחחים על סוגיה הרת גורל. המפגש הזה הוליד את אחת הדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. קולונל בלימפ, שמאז הפך לסמל לשמרנות צבאית עיקשת, חי וקיים גם בישראל – בפרט בקרב משקיפים המתעקשים להתרפק על העבר החמים והנוח ולהכחיש את טיבה המורכב והחמקמק של המלחמה בימינו. ינשוף אסטרטגי מביט מתוך אדי המרחץ הטורקי על ערבוב התחומים בין צבא לפוליטיקה, מלחמות פסיפסיות ומדינאים במדים.

מתוך הסרט, חייו ומותו של קולונל בלימפ

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר קריקטורות בריטי למרחץ טורקי בלונדון, וראה שם שני קצינים מתמרמרים בצוותא על הרשויות הצבאיות. זו שערוריה שאין כדוגמתה, הם טענו, שהפיקוד הבכיר אינו מאפשר לקציני פרשים להיכנס לטנקים כשלמגפיהם מחוברים דורבנות רכיבה. הפגישה המקרית הזאת הולידה את קולונל בלימפ, אחת מהדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. בלימפ, קצין קרתני, אדום צוואר, רגשני ובעיקר שמרן מושבע, משחרר הצהרות לאומה ממפקדתו במרחץ הטורקי, נוסח "אכן, אדוני! הממשלה מובילה את האומה לתהום, והאומה חייבת להתאחד מאחורי הממשלה!" או "בחייך, אדוני! חבר הלאומים חייב לשמור על השלום, אלא אם תפרוץ מלחמה". לימים, קולונל בלימפ הפך לסמל לקצינים מאובנים ושמרנים, שחיים על אדי תהילת עבר ומעכבים רפורמות צבאיות בשם עולם שהיה ואיננו. ההיסטוריון הצבאי אדוארד דריאה השתמש בכינוי הזה עבור הפילדמרשל היפני אואהרה יוסאקו, "סבא רעם" הידוע לשמצה שכבר כתבנו עליו כאן בינשוף. אואהארה, גיבור מלחמת רוסיה-יפן, דגר על תפקיד הרמטכ"ל שנים רבות בראשית המאה העשרים, והתנגד נחרצות לכל שינוי, קל ככל שיהיה, בצבא היפני. בבריטניה עצמה, מילא הדוכס מוולינגטון, המנצח הגדול בקרב ווטרלו, תפקיד דומה, כאשר ב"בלימפיות" אופיינית התעקש במשך עשורים שאין מה לשנות ולשפר בצבא הבריטי, שהרי הוא ניצח את נפוליאון.

"סבא רעם" – הפילדמרשל היפני אואהארה יוסאקו

דוגמא קטנה ל"בלימפיות" שכזאת, נוכל לראות במאמר שהתפרסם לאחרונה באתר מידה, ובו מתח חוקר צבא בשם ויליאם אוון ביקורת על תפיסות צבאיות חדשות ומסוכנות, לדעתו, שהשתלטו על המטות הכלליים של צבאות מערביים. קצפו של אוון יוצא בראש ובראשונה על סוגיה אזוטרית יחסית – ההגדרה המדוייקת של הרמה האופרטיבית (מערכתית), כמתווכת בין הרמה הטקטית לבין הרמה האסטרטגית. מכיוון שהמאמר עצמו מבולבל ולא בהיר, ועניינו האמיתי הוא דיון בקוצי היוד של הגדרות, אין טעם לעסוק בו כשלעצמו.

אוון אינו מחובר יותר מדי לשדה הקרב הנוכחי, ורוב הדוגמאות שהוא מצטט מיושנות ומדיפות ניחוח קל של נפטלין. ובכל זאת, ה"בלימפיות" האמיתית של המאמר אינה שלו אלא דווקא של העורך שהוסיף את ההקדמה למהדורה העברית, ככל הנראה מתוך להיטות להפוך את המאמר הצבאי האזוטרי של אוון להצהרה רלוונטית לפוליטיקה הישראלית,. דברי המבוא הללו אינם קשורים ישירות לתזה של אוון, וגם לא נובעים ממנה ישירות, אבל במידה רבה הם מעניינים הרבה יותר. העורך קוצף בראש ובראשונה על ערבוב התחומין. תורת המערכה הישראלית, שנובעת מהשפעתם המזיקה של הוגים צבאיים כשמעון נווה, "הופכת כל גנרל למדינאי במדים וכל רב"ט לאסטרטגי". אנשי צבא, במילים אחרות, מתערבים יותר מדי בפוליטיקה, במקום לבצע את תפקידם הראוי – לירות ולפוצץ כדי להשיג יתרונות טקטיים עבור הדרג המדיני. הביקורת הזאת מהדהדת את המרמור של אנשי צבא מסורתיים כראלף פטרס, שהתנגדו לתורת הקונטר-התקוממות ולשיטות הצבאיות החדשות שהאמריקאים הפעילו בעיראק ובאפגניסטן (והרחבנו על כך בינשוף כאן וכאן). פטרס, כמו העורך העברי, לא אהב את סיבוכי המדיניות הצבאיות, את הממשק בין הצבא לתקשורת ואת המשא ומתן המורכב שניהלו גנרלים אמריקאיים כדייויד פטריאוס עם מנהיגים אזרחיים וגורמים שבטיים בעיראק – מהלך שהוביל לניצחון היחיד כמעט על אל-קאעדה במהלך המלחמה. במקום זאת, הוא ערג לעולם הישן והטוב: יש הם, ויש אנחנו. יש טובים, ויש רעים. המדינאי קובע מי טוב ומי רע, ואנשי הצבא יורים ומפוצצים. פטראוס, למעשה, הוא דוגמא קלאסית לאותו "מדינאי במדים" שהוא מבקר בחריפות רבה כל כך.

הגישה של פטרס והעורך העברי (ובמידה מסויימת גם של אוון) נובעת, ברוחו של בלימפ, מערגה לעולם ישן ופשוט, נקי מסיבוכים. אבל האמת היא ששינויים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים הפכו את המלחמה לשונה ממה שהיתה בעבר. כיום, אין אפשרות להסתפק בטקטיקה צבאית פשוטה שתוביל לניצחון אסטרטגי. רוב המלחמות המשמעותיות היום אינן מתנהלות בין שני צבאות, כמו בעבר, אלא כמלחמת גרילה א-סימטריות, בין מדינות לערב רב של ארגונים חמושים. במקרים מסויימים, כמו בעיראק או באפגניסטן, המלחמה היא פסיפסית ומורכבת מתמרון בלתי פוסק בין אינספור גורמים כאלה: שבטים, משפחות, מיליציות, אנשי עסקים, וכמובן – גורמי תקשורת וארגונים בינלאומיים. במלחמה כזאת בדרך כלל אין הכרעה, אלא רק תמרון פוליטי שמשיג יתרון זמני.

להלן נביא דוגמא אופיינית מספרו של האסטרטג אמיל סימפסון, מלחמה מלמטה למעלה. חשבו למשל על קצין בריטי באפגניסטן שמבקש סיוע אווירי נגד עמדת טליבאן בכפר הררי. לכאורה, מדובר במהלך טקטי לחלוטין. אבל מה קורה, למשל, אם פגיעה באזרחי הכפר תנכר שבט חשוב שמהווה כרגע את לשון המאזניים האזורית בין הממשלה לטליבאן? ההחלטה של הקצין אם לפלוש רגלית לכפר, להימנע מפלישה או לבקש הפצצה אווירית, יכולה להוביל להשלכות פוליטיות משמעותיות. אפילו פעולה אזרחית, כמו בניית צינור מים, עשויה להטיב עם שבט אחד ולא עם שבט אחר, ולהכות גלים פוליטיים. כאשר קצינים זוטרים ובכירים אינם מבינים בפוליטיקה, נרתעים מפוליטיקה או חושבים שפוליטיקה אינה מתחום עיסוקם, הם עשויים "ללחוץ על כפתורים פוליטיים באפלה" ולפגוע מבלי דעת באסטרטגיה המלחמתית כולה. כאשר הפעילות הצבאיות והפוליטית מתערבבות זו בזו לבלי היכר, קצינים זוטרים אף עשויים להבין שאסטרטגיה פוליטית מסויימת לא עובדת, ואיסור להתעסק בפוליטיקה עלול למנוע מהם לדווח על כך לרמה הממונה. מסיבה זו, מציע סימפסון תהליך בלתי פוסק של משוב הדדי בין אנשי הצבא למדינאים, אם כי לנבחרי העם נתונה מן הסתם המילה האחרונה.

בתחום האסטרטגיה הצבאית, בדיוק כמו בפוליטיקה, מאד מפתה להיאחז בוודאויות של העבר, לצטט תיאורטיקנים מיושנים ולבוז לכל מי שמנסה להצביע על מורכבות, שנובעת ממצב חדש ומשתנה תדירות. מפתה – אבל מסוכן. מי שרוצה לנצח במלחמות, ראוי שיתבונן במציאות כהווייתה, ולא מתוך אדיו הסמיכים והחמימים של המרחץ הטורקי.

בשיחה עם מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, המשיל הנשיא אובמה את הקרבות במדינה המרכז אסייאתית לפוליטיקה הפנימית בשיקגו. "חייתי הרבה זמן בעיר הזאת," אמר הנשיא לגנרל, "ואני עדיין לא מבין מה הולך שם."  בתגובה, אמר גנרל מק'קריסטל ש"אם היה מדובר בשיקגו, היינו צריכים הרבה יותר חיילים." בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, טוען האסטרטג אמיל סימפסון שהנשיא והגנרל עלו על תובנה קריטית, רק כדי להתנער ממנה בבדיחות הדעת. מה הקשר בין מלחמות במאה ה-21 לקמפיין פוליטי, ומדוע הצבא חייב להתערב בפוליטיקה? הינשוף על התורה האסטרטגית החדשה של אמיל סימפסון, קצין בריטי, שרוצה לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את הצבא ואת המלחמה. מאמר שני בסדרה.

בספרו, "מלחמה מלמטה למעלה", שסקרנו כאן בינשוף בשבוע שעבר, מספר האסטרטג אמיל סימפסון אנקדוטה ממלחמת אפגניסטן. במהלך המלחמה, נפגש מפקד הכוחות המערביים במדינה, גנרל סטנלי מק'קריסטל, עם הנשיא ברק אובמה, והציג בפניו מפה מבצעית של קנדהאר רבתי. קנדהאר, עיר בדרום אפגניסטן, ידועה כבירה של הטליבאן ומרכז הכובד שלהם, והקואליציה הבינלאומית ניהלה שם קרבות קשים ועקובים מדם. המפה הציגה את השבטים, הסיעות, הכפרים החמושים, ההתארגנויות השכונתיות וכנופיות הפשע בקנדהאר וסביבותיה ואת הקשרים ביניהם. מי שמכיר את אפגניסטן לא יופתע לשמוע שהמפה היתה סבוכה להפליא, כמעט לא מובנת. הנייר שהוגש לאובמה היה מלא בחיצים בכל צבעי הקשת, שהסתבכו והתערבלו זה בזה בתרשים זרימה מורכב שגם הצופה המנוסה והערני ביותר יתקשה לפענח. הנשיא אובמה הסתכל במפה ואמר לגנרל מק'קריסטל: "זה מזכיר לי את הפוליטיקה הפנימית בשיקגו. נקודות הקישור במפה מייצגות אנשי מפתח, פוליטיקאים, סיעות וכנופיות פשע בשכונות השונות, והקווים – את קשרי הפטרונות, הבריתות והיריבות ביניהן." "חייתי הרבה זמן בשיקגו," אובמה הוסיף, "ואני עדיין לא מבין מה בדיוק הולך שם."  "אם זו באמת היתה שיקגו," ענה מק'קריסטל בבדיחות הדעת, "היינו זקוקים להרבה יותר חיילים."

עלו על תובנה – הנשיא אובמה וגנרל מק'קריסטל

לדעתו של סימפסון, אובמה "עלה כאן על משהו" – אבל התובנה שלו היתה כל כך לא שגרתית, עד שגם הוא וגם הגנרל שלו פטרו את כל העניין כבדיחה. מלחמה רב-קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן דומה הרבה יותר לקמפיין פוליטי פנימי מאשר למלחמה קונבציונלית קלאסית. במלחמה, אנחנו רוצים להביס את כל מי שמוגדר כאויב. אבל בעולם שיש בו סיעות רבות, עולם של "מלחמה פסיפסית" (mosaic war), הניסיון "להביס" יכול להתגלות כהרסני. הוא עלול לדחוף סיעות נוספות לצד השני, למשל איכרים שבתיהם נהרסים בהפצצות, או אפגנים שמתנגדים לנוכחות צבאית זרה בכפר שלהם, אבל לא בהכרח לנוכחות של ממשלת קאבול (בתורת הקונטר התקוממות מכנים אנשים כאלה accidental guerillas). לעומת זאת, בקמפיין פוליטי, המטרה שלנו אינה "להביס" את הציבור שתומך במפלגה היריבה, אלא למשוך אותו לצידנו. כל פעולה שאנחנו מבצעים בקמפיין, בין אם מדובר בפגישות חשאיות, תשדירי אינטרנט, נאומים או מסיבות עיתונאים, נועדו למשוך כמה שיותר סיעות ויחידים (בעיקר אנשי מפתח משפיעים) מהמחנה היריב אלינו. בקמפיין, כל פעולה ופעולה נשפטת לפי האימפקט שלה בשכנוע קהל היעד האסטרטגי שלנו, ציבור הבוחרים. באותה מידה, טוען סימפסון, כל פעולה טקטית בשטח, צבאית או אחרת, חייבת לשרת את המטרה של "קניית קולות" של סיעות ויחידים שתומכים כרגע בטליבאן  (כל עוד אינם שייכים לגרעין הקשה שלו) או עומדים מן הצד.

התנהלות שכזאת במערכה רב-קוטבית מחייבת אסטרטגיה עקבית, הן ברמת ההנהגה והן ברמת השטח. ברמת ההנהגה, סימפסון מציין כי לעיתים קרובות האסטרטגיה הבריטית סתרה את עצמה. מצד אחד, הבריטים תמיד טענו שהמטרה העיקרית שלהם היא לרכוש את תמיכתו של העם האפגני על ידי שיפור ברמת חייו. מצד שני, הם הדגישו גם את האינטרס הלאומי הבריטי – ולעיתים קרובות יש סתירה בין השניים. למשל, האינטרס הלאומי הבריטי, כפי שנתפס בידי ההנהגה בוייטהול, הוא לחסל את סחר האופיום באפגניסטן. מנקודת מבט של מערכה צבאית קוטבית של "אנחנו" ו"הם" (בדיוק הגישה שסימפסון יוצא נגדה, והרחבנו על כך בשבוע שעבר) – מדובר גם במטרה צבאית הגיונית. סחר הסמים הרי הוא אחד ממקורות המימון העיקריים של הטליבאן. דא עקא, שהוא מקור מימון חשוב לסיעות רבות אחרות באפגניסטן, לשבטים לא מעטים ולחלק משמעותי מהאוכלוסיה הכפרית בכללה. כלומר – המלחמה באופיום, מטרה שנועדה לרצות קהלים בבית, פוגעת ביכולת של הבריטים לפנות לקהל האסטרטגי האמיתי שלהם באפגניסטן. אמיל סימפסון לא ממליץ על מדיניות ספציפית במלחמה באופיום. הנושא רגיש מאד, וכשהעליתי אותו בעצמי בסמינר, נתקלתי בהתנגדות חד משמעית של כל אנשי הצבא שהיו בחדר – כולם חונכו לראות באופיום רוע מזוקק שיש לחסלו ויהי מה. אבל סימפסון ממליץ, לכל הפחות, להכיר בסתירה האסטרטגית שקיימת. לגיטימי להסיק שהמלחמה באופיום כל כך חשובה, עד שיש לפגוע בדיאלוג עם הקהל האסטרטגי שלנו באפגניסטן על מנת לנהל אותה בהצלחה. אבל אם אנחנו לא מבינים שיש כאן סתירה מהותית, ושניצב בפנינו מכשול כבד, הרי אנחנו מתנהלים כסומים בארובה.

התיאום האסטרטגי שסימפסון מדבר עליו חייב להתרחש לא רק ברמת ההנהגה אלא גם ברמת השטח, וכאן אנחנו נוגעים בבעיה כאובה שידועה בחוגים צבאיים כבעית "הטוראי האסטרטגי". חשבו, למשל, על השערוריה של כלא אבו גרייב בעיראק. שורה של חיילים פשוטים אמריקאים, אף אחד מהם לא מבריק במיוחד, החליטו להתעלל באסירים עיראקים בשלל עינויים מיניים, ויצרו גל הדף עצום שפגע עמוקות במעמד של ארצות הברית בקרב הסיעות השונות בעיראק, וגם ברחבי העולם. פרשת אבו גרייב, באופן ספציפי, השליכה קבוצות סוניות שעד אותו הרגע ישבו על הגדר לזרועות ההתקוממות. כתוצאה של הגלובליזציה ומהפכת המידע הבינלאומית, פשע מקומי של טוראים התגלה כבעל השלכות אסטרטגיות מקיפות והרסניות. פרשות כמו אבו גרייב, כביכול, אפשר למנוע או לפחות לצמצם באמצעות הידוק המשמעת – אבל בעית הטוראי האסטרטגי אינה מסתכמת בפשעים שאפשר לסכל באמצעות אכיפת החוק הצבאי. במלחמה רב קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן, שבה כל סיעה יכולה ללבוש כובע של "טליבאן" או "ממשלה" בכל רגע נתון ובהתאם להקשר, ולהפוך לאויבת או בעלת ברית של הקואליציה הבינלאומית, ישנה חשיבות עצומה לפעולות טקטיות מבודדות של קצינים זוטרים ואפילו חיילים פשוטים בשטח. כאשר קצין מחליט לבקש סיוע אווירי להפציץ כפר, למשל, הוא עושה זאת כי יורים עליו משם. אבל אולי בכפר גר נכבד מקומי שמשמש לשון מאזניים בסיעה חמושה ומשפיעה, שמתלבטת אם לתמוך בממשלה או במורדים? באותה מידה, רשות צבאית או אזרחית שמחליטה לבצע פרוייקט סיוע, תחזק באופן בלתי נמנע סיעה אחת על חשבון אחרת. לכל הפעולות הללו יש משמעות אסטרטגית שקצינים זוטרים אינם מודעים לה. למעשה, הקצינים הללו מאומנים לחשוב שתפקידם הוא לבצע פעולות צבאיות ולא להתערב בפוליטיקה. כלומר, אם נשתמש במילותיו של סימפסון, "הם לוחצים על הכפתורים הפוליטיים באפלה, בלי לדעת מה הכפתורים הללו עושים".

כדי לפתור את הבעיה הזאת, מציע סימפסון הליך מורכב שנקרא "דיאלוג אסטרטגי", ותפקידו לאמן את החיילים והקצינים להבין את ההשלכות הפוליטיות של המבצעים. הדיאלוג האסטרטגי בין רמות הפיקוד השונות, הצבאיות והאזרחיות, אמור לשלב כל פעולה בשטח באסטרטגיה פוליטית. בפועל, הוא גורר איתו שינוי רדיקלי ביחסים בין הצבא לדרג המדיני שעלול, לטווח ארוך, להציב אתגרים קשים למשטר הדמוקרטי במדינות המערב. איך אמור להתנהל הדיאלוג האסטרטגי בפועל? סימפסון הולך רחוק, ומציע לשנות באופן רדיקלי את עצם התפיסה המקובלת של יחסי הצבא והדרג המדיני. בציבור וגם בקרב רבים ממקבלי ההחלטות נהוג לראות את הצבא והדרג המדיני כ"שני עולמות" שקיימת ביניהם כפיפות היררכית. הדרג המדיני קובע אסטרטגיה, כלומר – את מטרות המלחמה, ואילו הצבא הוא ארגון טכני שנועד להגשים את המטרות הללו באמצעים אלימים. הקשר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הוא חד סתרי. התפיסה הזאת נובעת מפרשנות (שגויה, לדעתו של סימפסון) של המכתם הקלאוזביציאני הנודע ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הפרשנות הזאת הופצה ברבים בשנות החמישים על ידי מדען המדינה סמיואל הנטינגטון (שחיבר לימים את הספר התנגשות הציביליזציות). דא עקא, שהפרשנות של הנטינגטון שגויה, מוטעית ומטעה. קלאוזביץ עצמו הכיר בכך שהצבא חייב להשתתף בקביעת המדיניות ולא רק לקבל פקודות מהדרג המדיני, והדבר נכון כפליים במציאות של מלחמה רב-קוטבית, "פסיפסית". כאשר לכל פעולה של חייל, אפילו ברמה הטקטית, יש משמעות פוליטית – לעיתים קרובות גדולה עשרות מונים בשל מהפכת המידע – הצבא חייב להיות מעורב באופן עמוק גם בתהליך קביעת המטרות הפוליטיות.

אסטרטגיה, כותב סימפסון, היא הצומת שבין ה"רצון" ל"מציאות". בניגוד לקביעתו של הנטינגטון, תפקידו של הצבא אינו רק לקבוע את הכלים להגשמת מטרות הדרג המדיני במציאות. הערכת המציאות שלו חייבת לעלות למעלה לדרג המדיני, ולשנות את המטרות האסטרטגיות עצמן בהתאם למצב הצבאי בשטח. כלומר, הדיאלוג האסטרטגי הוא תהליך דיאלקטי בין ה"רצון" ל"מציאות", בין הצבא לדרג המדיני. כל אחד מהם משפיע על השני, ומושפע ממנו. במלחמה קונבנציונלית, דו-קוטבית, הדיאלוג האסטרטגי הזה מתקיים בין המדינאים לבין קבוצה קטנה של גנרלים, משום שרק להחלטות שמתקבלות ברמת הצבא כולו יש השלכות פוליטיות. לעומת זאת, במאבק רב-קוטבי פסיפסי, גם להחלטות של קצינים זוטרים יש השלכות כאלה. לפיכך, הדיאלוג האסטרטגי חייב לכלול גם את הרמות הנמוכות של הצבא, וזה אתגר קשה מנשוא לדמוקרטיות ליברליות ולמערכות צבאיות מערביות באשר הן. בפרקים האחרונים של ספרו בונה סימפסון מודל מפורט של הדרכים לבנות דיאלוג רב-שכבתי כזה. כאן ראוי לסייג ולציין, שסימפסון לא מטיל בשום פנים ואופן ספק כלשהו בכך שהמילה האחרונה חייבת להיות שייכת לדרג המדיני. יתר על כן, הוא סבור שאפילו עמדותיו של הנטינגטון, אותו הוא מבקר בחריפות, היו הגיוניות בראשית המלחמה הקרה. באותה התקופה, גנרלים כמו דאגלס מקארתור התנהגו באופן עצמאי, והתקרבו באופן מסוכן למשחק חסר אחריות בפצצות אטום. לפיכך, באותם הימים, התנהגות עצמאית מדי של הדרג הצבאי היתה עלולה להביא להשלכות אפוקליפטיות. כיום, סימפסון סבור שאנחנו כבר לא עומדים בפני סכנה כזאת. הדרג הצבאי, לפיכך, לא צריך לקבוע מדיניות, אבל משום שכל מהלך צבאי הוא בסופו של דבר מהלך פוליטי, התובנות שלו הכרחיות בתהליך קבלת ההחלטות. במילים אחרות, הצבא אינו שותף שווה בקביעת מדיניות פוליטית, אבל הוא חייב להיות שותף. קצינים זוטרים (ואפילו בכירים) לא אמורים לשבת דרך קבע בישיבות ממשלה, אבל התובנות שלהם אמורות למלא חלק מהותי בדיונים הללו. ובכל זאת, אנחנו נתקלים בבעיה. היה והצבא יתחיל להיות מעורב בפוליטיקה, אפילו באופן הדרגתי, האם אין כאן מדרון חלקלק? האם לא יתכן שבטווח הארוך נעמוד בפני סכנה הולכת וגוברת של השתלטות צבאית על המדינה? סימפסון מודע לסכנה, והוא סבור כי אפשר להתגבר עליה על ידי הפרדה, קשה ככל שתהיה, בין שני המובנים המקובלים של פוליטיקה. הצבא צריך להתערב בפוליטיקה במובן של קביעת מטרות המלחמה, אולם אסור לו להתערב בפוליטיקה במובן של ויכוחים מפלגתיים. זו לא הבחנה פשוטה וברורה, וסימפסון עצמו הוא הראשון להודות בכך. השאלה המתבקשת היא, האם הקונפליקטים הסבוכים של המאה ה-21, מלחמות כגון המערכות בעיראק ובאפגניסטן שלכל החלטה טקטית בהן יש משמעות פוליטית – לא הופכים את הצבא לפוליטי בהכרח? והאם הדמוקרטיה הליברלית-מערבית תוכל לשרוד בצורתה הנוכחית כאשר הצבא יתערב בפוליטיקה דרך קבע? את השאלה הזאת אני רוצה לפתוח לדיון.

אמיל סימפסון, קצין בריטי לשעבר שנלחם כנגד הטליבאן באפגניסטן, הוא אחד מההוגים האסטרטגיים המעניינים ביותר של תקופתנו. כתוצאה מהניסיון הצבאי והאקדמי שלו, סימפסון מותח ביקורת מוחצת על הצבא שבו שירת, ועל האופנים שבו שרים וגנרלים משלים את עצמם, מתאימים את המציאות לתיאוריות שעבר זמנן ומובילים את מדינותיהם בדרך עוועים. תוך כדי כך, טוען סימפסון כי האסטרטגיה הקלאסית, שבה עושים שימוש רוב הצבאות הליברליים, אינה מתאימה למלחמות של המאה ה-21. מהם עיקרון הקוטביות ועיקרון ההכרעה, ומדוע הם אשליות מסוכנות בתנאים של ימינו? מה אפשר ללמוד ממלחמת אפגניסטאן וממלחמת לבנון השנייה? ינשוף צבאי אסטרטגי על מלחמה מלמטה למעלה.

אחד היתרונות של לימודים באוניברסיטת הרווארד הוא הפגישות התכופות עם אנשים מרתקים, בין אם בקרב הסטודנטים ובין אם בקרב צוות ההוראה. אחד מהבולטים שבהם הוא אמיל סימפסון, עמית מחקר מקינגס קולג' לונדון, קצין קרבי לשעבר בצבא הבריטי, כתב במגזין Foreign Policy ואחד מההוגים האסטרטגים המקוריים ביותר בתקופתנו. סימפסון, שהשתתף כעמית הוראה בסמינר על "אסטרטגיה ומשבר" של ההיסטוריון ניל פרגוסון, התגלה כאוצר בלתי נדלה של ידע ותובנות עבור הכיתה. כמפקד פלוגה לשעבר ביחידות הגורקה, צבא השכירים המפורסם מנפאל שעדיין משרת תחת הדגל של הוד מלכותה, הוא חווה את טבילת האש שלו במלחמה מול הטליבאן ובעלי בריתם במחוז הלמאנד, אפגניסטן. לאחר שש שנים של שירות עזב לאקדמיה, ובניגוד לחוקרים רבים אחרים לא הסתפק בכתיבת מאמרים וספרים על נושאים אזוטריים. ספרו, War from the Ground Up, שמנסה להתוות אסטרטגיה חדשה למאה ה-21, זכה לביקורות מהללות, והוא ככל הנראה בדרך להפוך לאחת מהקלאסיקות הצבאיות החשובות ביותר של תקופתנו.

במידה רבה, אמיל סימפסון והוגים אסטרטגיים חדשים מסוגו עושים לאסטרטגיה המקובלת את מה שאיינשטיין ויתר אבות הפיזיקה המודרנית עשו לפיזיקה הניוטונית. תורת היחסות של איינשטיין לא יתרה את ממצאיו של ניוטון, כפי שיעידו כל המדענים ובעלי המקצוע שעושים שימוש בעקרונות הפיזיקה הקלאסית על בסיס יומיומי. אולם איינשטיין ומדענים מודרניים אחרים הראו כי תורת ניוטון נכונה בקירוב רק בתנאים מסויימים, כאשר אנחנו עובדים במהירויות נורמליות. אם נעבוד במהירויות גבוהות מאד, אזי הסטייה בין התורה למציאות תהפוך להיות משמעותית, והיא עשויה להוביל אותנו לשגיאות קשות. לדעתו של סימפסון, עקרונות המלחמה הקלאסית מבית מדרשו של קארל פון קלאוזביץ (שנחשבים עדיין חומר לימוד סטנדרטי ברוב הצבאות המערביים) היו נכונים בקירוב בעולם שחלף, והם עדיין נכונים בקירוב בתנאים מסויימים של מלחמה. אולם בחלק גדול מהמלחמות של המאה ה-21, הסטייה בין המציאות לתורת קלאוזביץ פשוט גדולה מדי. יתר על כן, הניסיון של הצבא הבריטי, שבו שירת סימפסון, ובעלי בריתו האמריקאים, לכפות את המציאות לתוך תבנית קלאוזביציאנית הסתיים בהבנה לקויה של התנאים באפגניסטן ובתוצאות הרות אסון. במילים אחרות, כדי להתמודד עם המלחמות הבלתי סימטריות של המאה ה-21 דרושה לנו תורה אסטרטגית חדשה.

סימפסון טוען כי אסונות צבאיים רבים נגרמו בשל שימוש מוטעה בשני עקרונות מהתורה הצבאית הקלאסית – טעות שחוזרת שוב ושוב חרף הניסיון המר של הצבא האמריקאי, הצבא הבריטי ובעלי בריתם. הראשון שבהם הוא "קוטביות" (polarity) והשני הוא עיקרון ההכרעה. עיקרון הקוטביות מניח שבמלחמה יש שני צדדים, כאשר כל אחד מהם מונוליטי פחות או יותר. בתקופה של קלאוזביץ, הצדדים היו בדרך כלל מדינות. לכל מדינה היה צבא, שעסק במלחמה, ודרג פוליטי שהכריע הכרעות. במהלך המלחמה, כל נכס של הצד השני (בוודאי צבאי, ולפעמים גם אזרחי) נחשב מטרה לגיטימית להפעלת כוח. במלחמה קוטבית, אסטרטג יכול לתהות האם עליו לתקוף קודם את דיביזיה 12 או דיביזיה 13 של צבא האויב, אבל הוא לעולם לא תוהה האם אחת מהדיביזיות הללו שייכת לאויב יותר מהאחרות, או האם היא שייכת לאויב בכלל. הצד השני נתפס לרוב כמהות אחת ומאוחדת.

עיקרון ההכרעה נוסח על ידי קלאוזביץ במונחים משפטיים. מלחמה הוא אומר, היא מעין בית משפט שנועד לקבל הכרעות מדיניות. אם לא הצלחנו להגיע להסכמה עם היריב באמצעים דיפלומטיים, אנחנו מוסרים את הסכסוך להכרעה בשדה הקרב. המטרה של הפעולות הצבאיות שלנו היא לאלץ את האויב להתנהג כפי שאנחנו רוצים, או במילים אחרות – לכפות עליו את רצוננו. המטפורה של "בית משפט" חשובה כאן. היא מבליעה בתוכה הנחה, שגם אנחנו וגם האויב פועלים בתוך סט אחיד של כללים וחוקים. קלאוזביץ לא הניח את קיומו של "אל מלחמה", מעין שופט המכריע בין הצדדים, אבל הוא כן הניח ששניהם מבינים את המציאות באופן דומה. כאשר מלך פרוסיה, למשל, הובס צבאית על ידי נפוליאון בקרב ינה, הוא הבין שפרוסיה הפסידה במלחמה, בדיוק כפי שנפוליאון הבין שצרפת ניצחה. שני השליטים מדדו ניצחון והפסד לפי אותו סרגל.

שני העקרונות הללו, טוען סימפסון, היו נכונים בקירוב בשעתם. אולם במלחמות של המאה ה-21 הם לעיתים קרובות שגויים, וניסיון להבין את המציאות באמצעותם עלול להוביל לטעויות אסטרטגיות הרות אסון. קחו, למשל, את עיקרון ההכרעה. ישנן שלוש דרכים להכריע מלחמה: 1. להשמיד את היריב צבאית, כפי שמוגרה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, או הנמרים הטמיליים בסרי-לנקה. 2. להחליש את היריב עד כדי כך שיחדל להוות בעיה, כמו למשל הניצחון הבריטי על הגרילה הקומוניסטית במלאייה. לוחמי גרילה קומוניסטיים הוסיפו לפעול שנים לאחר הניצחון הבריטי, אולם חולשתם היתה כה גדולה, עד שהם חדלו להוות הפרעה שיש להתחשב בה. 3. לכפות על היריב את רצונך, למרות שלא הושמד בפועל. הסיטואציה השלישית, טוען סימפסון, היא למעשה הנפוצה יותר בתקופתנו. במאה ה-21 נדיר שצדדים לוחמים מושמדים או נחלשים עד כדי איבוד משמעות.

אולם כאן, אנחנו נתקלים בבעיה. הניסיון לכפות על היריב להודות בתבוסתו מניח שהוא ואתה מסכימים על משמעותם של "ניצחון", "תבוסה", וההליך שמוביל לתוצאות הללו. הדברים פשוטים כאשר שני הצדדים חולקים "נרטיב אסטרטגי", היינו – תובנה משותפת בנושא הזה. מלך פרוסיה ונפוליאון, למשל, הסכימו שכאשר מדינה מובסת מספר רב מדי של פעמים בהתנגשויות צבאיות (קרבות), המדינה הזאת הפסידה במלחמה ועליה להיכנע. פרוסיה הרשמית הובסה, מבחינה זו, משום שהיא הודתה בתבוסתה. הנרטיב האסטרטגי, אם כן, הוא מעין שער חליפין, שמאפשר לתרגם הישגים בשדה הקרב למטרות פוליטיות. אבל מה קורה כאשר הצדדים אינם חולקים נרטיב אסטרטגי אחד? במקרה כזה, המערכה אינה דומה לבית משפט אלא דווקא לקרב רחוב – התנגשות שאין לה כללים ברורים, ואין שופט שיחליט מי ניצח ומי הפסיד. אחד הצדדים "מפסיד" כאשר הוא נופל המום לרצפה, או כאשר הוא מודה בתבוסתו. כאשר הצד המובס עדיין מחזיק מעמד ומסרב להודות בתבוסה, הרי שהמלחמה נמשכת, והצד ה"מנצח", בתסכולו כי רב, אינו מסוגל לתרגם את הישגיו הצבאיים לדיבידנד פוליטי.

הנה דוגמא. בשלהי מלחמת וייטנאם, קולונל אמריקאי אמר למקבילו הצפון וייטנאמי כי "ניצחנו אתכם בכל הקרבות." "זה נכון," אמר לו בן שיחו, "אבל גם לא רלוונטי." ואכן, שנה לאחר מכן, כבשו הצפון-וייטנאמים את סייגון. השיחה בין שני הקולונלים מדגימה את אחת מהתובנות החשובות ביותר של סימפסון: קשה להגיע להכרעה במלחמה כאשר הצדדים אינם מסכימים על הנרטיב האסטרטגי. מבחינת הצד הצפון וייטנאמי, להצלחות האמריקאיות בשדה הקרב לא היתה שום חשיבות, והן לא היוו "ניצחון", כל עוד צפון וייטנאם היתה יכולה להמשיך להתיש את ארצות הברית באמצעות לוחמת גרילה ולשחוק את רצונה להמשיך ולהשקיע משאבים במערכה. התסכול האמריקאי הגובר במלחמה ההיא נבע, בין היתר, מאי ההבנה הבסיסית הזאת. האמריקאים, למשל, ניסו "לספור ראשים", היינו – למדוד כמה לוחמי וייטקונג הרגו, והניחו כי כאשר יגיעו למספר מסויים, ינצחו במלחמה. הכישלון שלהם נבע בעיקר מכך שהקומוניסטים לא הסכימו לנרטיב האסטרטגי הזה. מבחינתם, מספר הקורבנות הצבאיים לא שינה דבר. הבעיה הזאת נכונה כפליים במערכות נגד טרור וגרילה שמדינות רבות מנהלות בימינו. עוד בשנות החמישים קבע הקצין הצרפתי דוד גאלולה, מאבות תורת הקונטר-התקוממות (ראו מאמר קודם בינשוף), כי "השלטון מצליח רק כאשר הוא שומר על סדר בכל מקום. המתקוממים, לעומת זאת, מצליחים כאשר הם מפרים את הסדר במקום כלשהו." מבחינת ישראל, היא מנצחת בעזה כאשר היא כותשת את החמאס. החמאס, לעומת זאת, סבור כי הוא מנצח בעצם יכולתו לשרוד מול צבא עדיף, ובכך שהוא יכול להמשיך לירות טילים על יישובי הדרום בכל עת. חוסר ההסכמה על הנרטיב האסטרטגי בין הצדדים מסביר מדוע כמעט בכל מבצע בעזה, שני הצדדים טוענים שניצחו, בדרך לסיבוב ההסלמה הבא.

הבעיה הזאת החמירה מאד בעידן הגלובליזציה. כיום, יותר מאי פעם, ניצחון או תבוסה במלחמה אינם תלויים אך ורק בצדדים הניצים, אלא בהרבה מאד גורמים שלא שותפים ישירות לסכסוך: המעצמות, האו"ם, ארגונים לא ממשלתיים, ובעיקר – צופי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. אין שום חשיבות לכך שאי מי "ניצח" בשדה הקרב, כל עוד הקהלים המגוונים הללו לא מכירים בניצחון שלו. בהקשר הזה, סימפסון מדבר בהרחבה על מלחמת לבנון השנייה (2006). האסטרטגיה הישראלית במלחמה, אותה התווה בראש ובראשונה הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, התבססה על ניסיון ללחוץ את ממשלת לבנון והציבור הלבנוני באמצעות כתישה אווירית. כאשר חיזבאללה ייכתש די הצורך, ביחד עם תשתיות אזרחיות של המדינה הלבנונית כולה, האזרחים הלבנונים ומנהיגיהם הפוליטיים יכירו בכך ש"הסרטן הזה", אם נצטט את דן חלוץ, מביא עליהם אסון, וינקטו צעדים בכדי לרסנו. אהוד אולמרט הוסיף לכך עוד מטרת מלחמה : לשחרר את החיילים שנחטפו.

אלא שישראל שגתה, טוען סימפסון, בכך שהציבה לעצמה מטרות שדורשות בפועל הסכמה של הצד השני. במילים אחרות, היא הניחה בטעות שחיזבאללה והציבור הלבנוני חולקים איתה נרטיב אסטרטגי. אם חיזבאללה יובס בשדה הקרב, הרי שיכיר בתבוסתו וישחרר את החיילים שנחטפו. ואם לבנון תסבול מספיק, הרי תבין שהסבל הזה הגיע אליה באשמתו של חיזבאללה ותנקוט נגדו בצעדים. במקרה של חיזבאללה, הטעות היתה מוחצת ומוחלטת, משום שהנרטיב האסטרטגי של הארגון שונה כל כך מזה של ישראל. מבחינת חיזבאללה, הישרדות והדיפת ישראל מאדמת לבנון מוגדרים כניצחון. לפיכך, אפילו אם כוחותיו מפסידים בשדה הקרב, אין מדובר בתבוסה שמחייבת אותו לוותר על עקרונותיו ולשחרר את החטופים (או להחזיר את גופותיהם, כפי שהסתבר בדיעבד) ללא תמורה. מבחינת הציבור הלבנוני, וכאן לא מדובר בדעתו של סימפסון אלא בדעתי, ישראל לא טעתה לחלוטין. הנזק שנגרם לתשתיות האזרחיות הלבנונית עורר זעם נגד חיזבאללה, ואילץ אפילו את חסן נסראללה לומר כי לא היה חוטף את החיילים אם היה יודע שישראל תגיב בחומרה כה רבה. מאידך, הציבור הלבנוני ברובו המוחלט סבר כי חיזבאללה ניצח במערכה, אחד מהגורמים שהביאו להתחזקות מעמד הארגון בפוליטיקה הלבנונית. התוצאה המעורבת של מלחמת לבנון השנייה – שקט ארוך זמן בצפון בבד בבד עם התחזקות מעמד חיזבאללה – היא סימפטום מובהק לשני צדדים ניצים שמחזיקים בנרטיבים אסטרטגיים שונים, אם כי לא הפוכים לחלוטין. בכל מקרה, מסקנתו של סימפסון מכל המקרים שהוא מנתח היא כי בתכנון אסטרטגי של מערכה, אסור להניח כי הצד השני חולק את הנרטיב האסטרטגי שלנו. יש להבין את הנרטיב האסטרטגי שלו – ולתכנן את הצעדים שלנו בהתאם.

עיקרון הקוטביות, המניח כי מלחמה מתנהלת בין שני צדדים ניצים שכל אחד מהם שומר על אחדות בסיסית, בעייתי לא פחות במלחמות של המאה ה-21. כדוגמא לחוסר הרלוונטיות של העיקרון הזה, מנתח סימפסון את המערכה שהוא מכיר הכי טוב – הקרבות במחוז הלמאנד בדרום אפגניסטן (החל מ-2005) שבהם השתתף כקצין בריטי צעיר. המפקדים הבריטיים, הן בדרגים הגבוהים ובדרך כלל גם בדרגים הנמוכים, הניחו שקיימים שני צדדים במלחמה: הממשלה האפגנית והטליבאן. תפקידו של הצבא הבריטי, כפי שהבינו אותו, היה לסייע לראשונים ולהילחם באחרונים. המפקדים הבריטים, כמובן, לא היו טפשים, וידעו כי בשטח יש סיעות רבות ושונות שנאמנותן אינה מובטחת: שבטים, חמולות חמושות, ארגוני פשע, סוחרי סמים, כפרים מאורגנים, מפלגות פוליטיות, אילי מלחמה ויתר קבוצות מקומיות. אולם בכל זאת, ההנחה היתה שכל סיעה יכולה לבחור בין שני צדדים: הממשלה או הטליבאן, או לשמור על נייטרליות. הבחירה של כל סיעה הופכת אותה, בעיני הבריטים, לבעל ברית, אויב או משקיף מן הצד. אבל כל זה לא משנה את ההנחה כי במערכה הזאת, באופן בסיסי, יש שני צדדים: ממשלה וטליבאן. ההנחה הזאת, טוען סימפסון, היתה טעות מרה, שניסתה לכפות על המציאות האפגנית עקרונות חיצוניים זרים לה. לפיכך, הבריטים לא רק נכשלו בדיכוי המרד בהלמאנד, אלא יצרו אותו במידה רבה.

הצרות במחוז התחילו בשנת 2005, כאשר הבריטים לחצו על הממשלה האפגנית לפטר את המושל המקומי, שר מוחמד אחונזאדה (Sher Mohammed Akhundzada) , בשל שחיתותו ומעורבותו בסחר סמים. ברגע שאחונזאדה פוטר, ה"טליבאן" הופיעו פתאום במחוז בכוח רב, והתחילו לכבוש שטחים – דבר שהוביל לכניסתו של הצבא הבריטי. אולם רוב האנשים שקוטלגו כ"טליבאן" היו, למעשה, אנשיו של אחונזאדה שניסו לפגוע בשלטון החדש. כעת, שהקופה הממשלתית ננעלה מפניהם, הם קיבלו כספים מגורמי טליבאן. הבריטים טעו כאשר הסיקו כי אחונזאדה "החליף צד". למעשה, כפי שכותב סימפסון, הוא "היה ונשאר תמיד בצד של עצמו". כאשר עבר כביכול לטליבאן, הוא לא התקיף את כל גורמי הממשלה, אלא רק את יריביו במחוז, בהם נלחם מימים ימימה. למעשה, בכל מהלך המרד נותר אחונזאדה מקורב לנשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי. מבחינתו, לא היתה סתירה בין המלחמה שניהל כנגד יריביו במחוז לקשר אישי הדוק עם ראש המדינה.

למרד בהלמאנד חברו גם גורמים אחרים, במיוחד מהגרים עניים שקיבלו אדמות מהטליבאן ונושלו על ידי הרשויות בקאבול. אפילו הגרעין הקשה של הטליבאן הורכב מסיעות רבות ושונות, שלא תמיד פעלו בתיאום. גם הממשלה לא היתה צד מאוחד. גורמי ממשלה רבים שיתפו פעולה עם גורמי טליבאן, ו/או נאבקו ביריבים מקומיים. כמובן, כל מהלך צבאי נגד יריב משבט מתחרה קוטלג לאוזני המערב כ"מבצע נגד הטליבאן", בדיוק כפי שכל פשיטה על מחסני אופיום של יריב שווק כ"מבצע למלחמה בסמים". ההתעקשות של הבריטים להגדיר את כל מי שירה עליהם, או על כוחות הממשלה, כ"טליבאן" היה הרה אסון, משום שהוא איחד כוחות ששום דבר אחר לא קשר אותם זה לזה. בסופו של דבר, המנהיג המקומי הגולה של הטליבאן, מולה נעים, אכן נכנס לאזור והצליח לגייס תמיכה ניכרת. לומר, ההתערבות של הצבא הבריטי לא נבעה מכניסת ה"טליבאן" להלמאנד, אלא יצרה אותה. המקרה של הלמאנד הוא רק דוגמא אחת, מדי רבים, להשפעותיה הרות האסון של אשליית הקוטביות.

סימפסון טוען, דרך אגב, שגם מתנדבי הג'יהאד הבינלאומיים היו קורבנות לאשליית הקוטביות לא פחות מאויביהם הבריטים. המתנדבים הללו, בדרך כלל נערים מפקיסטן, הגיעו לאפגניסטן משום שסברו כי מדובר במלחמה של האסלאם נגד המערב ומשתפי הפעולה שלו מממשלת אפגניסטן – היינו, מלחמה קוטבית. בפועל, מצאו המתנדבים הללו את עצמם במאבק סבוך בין עשרות סיעות, בארץ שלא הכירו ובמהלכיה הפנימיים לא הבינו דבר. אילי מלחמה ציניים ומפקדי טליבאן ניצלו את המתנדבים הבינלאומיים כבשר תותחים של מחבלים מתאבדים, ולעיתים קרובות שלחו אותם להתאבד במאבקים אפגניים פנימיים, בתירוץ שמדובר במלחמה נגד משתף פעולה מערבי. ידועים אפילו מקרים של אילי מלחמה שמכרו אחד לשני מחבלים מתאבדים תמורת כסף ושאר טובין. הדבקות הבעייתית בעיקרון הקוטביות, כמסתבר, פוגעת בשני הצדדים כאחד.

ומה ניתן לעשות בעניין? כיצד ניתן לבנות אסטרטגיה מעודכנת, של המאה ה-21, שתיקח בחשבון את חוסר הרלוונטיות הגובר של עיקרון ההכרעה ועיקרון הקוטביות? בכך דן אמיל סימפסון בחלק השני של ספרו, שעליו נדבר באחד הינשופים הבאים.