ארכיון הבלוג

"רבים מחברי הטובים": על ביקורת, גזענות ו-BDS

מדוע הטיעון "רבים מחברי הטובים הם שחורים", נחשב לאמירה מפוקפקת המסתירה מאחוריה גזענות? מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על תרבויות אחרות, חריפה ככל שתהיה, לבין גזענות, והאם יש קשר בין שתיהן לבין ה-BDS וגל האנטישמיות החדש במדינות המערב? ינשוף-פוליטי מדיני על גזענות מוחלטת, גזענות בוררת, ביקורת לגיטימית ומה שביניהן.

 

47384-Some-Of-My-Best-Friends-Are-Flakes

האם נתקלתם פעם בסיטואציה הבאה? מישהו מאשים אתכם בגזענות נגד שחורים, לבנים, מזרחים, אשכנזים, ערבים, אתיופים או קבוצה אחרת; אתם, שאף פעם לא ראיתם בעצמכם גזענים, חושבים על דרך להתגונן. בתודעתכם עולים מיד כל חבריכם השייכים לקבוצה האמורה. "אבל יש לי הרבה חברים מ…" עולה המחשבה על דל שפתיכם, ומיד נעצרת שם. מי משוגע מספיק כדי להשתמש בטיעון השחוק ביותר בספר, "הרי רבים מחברי הטובים ביותר הם שחורים/ערבים/יהודים/מזרחים?" מדובר כמעט בקלישאה – שידועה ברבים כטיעון השחוק ביותר של גזענים המנסים להסוות ראיות מפלילות. והרי מן המקובלות הוא שעצם ההכחשה רק הופכת את הגזענות לגרועה יותר, ומהווה, בפני עצמה, הודאה באשמה.

מהיכן נובע המוניטין המפוקפק של טיעון "רבים מחברי הטובים ביותר?", והאם הוא מוצדק? מה מקור המבוכה הקשורה בו? הרי כולנו אוהבים את חברינו הטובים, והאינסטינקט אומר שאם אנחנו אוהבים חברים מסויימים בקבוצה, הרי מן הסתם איננו שונאים את הקבוצה כולה, ולכן ההאשמה בגזענות היא מגוחכת. כמו קלישאות רבות, מקור המבוכה כאן הוא בבלבול מסויים בין שני סוגים שונים של גזענות: גזענות מוחלטת וגזענות בוררת. בעוד הראשונה חד, ברורה וקלה לזיהוי, השנייה מעורפלת מאד ומנמנמת בשטח האפור שבין שנאה גזענית לביקורת לגיטימית. כפי שנראה בקרוב, לסוג השני של גזענות יש קשר הדוק לשאלת ה"אנטישמיות החדשה", אנטי-ציונות נוסח השמאל הרדיקלי שרבים רואים כגלגול חדש של שנאת היהודים הישנה.

ג'ורג' גאלווי, אחד ממבקריה הארסיים ביותר של ישראל בבריטניה. ניסה לחסום את אזור הבחירה שלו לתיירים ישראלים. ובכל זאת, טען שאינו אנטישמי כי יש לו חברים יהודים.

ג'ורג' גאלווי, אחד ממבקריה הארסיים ביותר של ישראל בבריטניה. ניסה לחסום את אזור הבחירה שלו לתיירים ישראלים ומסרב לדבר עם ישראלים. ובכל זאת, טען שאינו אנטישמי כי יש לו חברים יהודים.

גזענות מוחלטת היא שנאה או ייחוס תכונות דמוניות לכל פרט ופרט בקבוצה. האנטישמיות הנאצית, לדוגמא, היתה דוגמא מובהקת, וקיצונית במיוחד, לגזענות שכזו. בנאומיו, לעג יוזף גבלס פעמים רבות לאותם גרמנים שסולדים מיהודים באופן כללי, אבל אוהבים את ה"יהודים ההגונים" הבודדים שהם מכירים מהשכונה או הרחוב, או סתם מרחמים על זקנה יהודיה שנאלצת לשאת את הטלאי הצהוב. באחד מנאומיו המפורסמים, הבהיר גבלס כי אין "יהודים טובים". "כל יהודי הוא האויב שלנו במאבק ההיסטורי שאנו מנהלים, בין אם הוא רובץ בגטו פולני, מנהל את קיומו הטפילי בברלין או המבורג או תוקע בחצוצרות המלחמה בוושינגטון וניו יורק." שימו לב לשפה של שר התעמולה הנאצי: הדרך הטובה ביותר לזהות גזענות מוחלטת, היא שימוש מסיבי בהטיות של יחיד כאשר מדברים על הקבוצה. בפרסומים נאציים, דובר לעיתים קרובות לאו דווקא על ה"יהודים" ברבים (Die Juden), אלא על ה"יהודי" ביחיד (Der Jude). כאשר מדברים על הקבוצה ברבים, הביטוי מבטא אמנם איבה לכלל, אבל מאפשר מקום לחריגים. "היהודי" ביחיד, לעומת זאת, רומז שמדובר בכל פרט ובפרט בקבוצה, ללא חריגים כלשהם. אחד מאבות הגזענות המוחלטת בישראל, הרב מאיר כהנא, שלא הגיע אמנם מעולם לכדי רצחנות נאצית, הרבה לדבר על ה"ערבי" ביחיד גם כן. גזענות כזאת נוטה להיות גם חסלנית, משום שייחוס תכונות דמוניות לכל פרט או פרט בקבוצה לא מתיר שום אפשרות מלבד השמדה, כליאה הרמטית או גירוש טוטלי ללא יוצאים מן הכלל.

 שר התעמולה הנאצי ד"ר יוזף גבלס - נציג מובהק של אנטישמיות מוחלטת

שר התעמולה הנאצי ד"ר יוזף גבלס – נציג מובהק של אנטישמיות מוחלטת

הטיעון של "רבים מחברי הטובים הם…" הוא למעשה טיעון הגנה תקף נגד האשמה בגזענות מוחלטת. לנאצי שלוקח את אמונתו ברצינות, כמו למשל יוזף גבלס, לא יתכן שיהיו חברים יהודים. לכל היותר, הוא מסוגל להוציא יהודי מסויים מהכלל ולהכריז כי אינו באמת יהודי, כפי שעשה הרמן גרינג במקרים כאלו ואחרים. כשד"ר הילאמר שאכט, נשיא הבנק המרכזי של הרייך בשנות השלושים, אמר לאחר המלחמה כי הוא היה "אנטישמי הגון", הוא התכוון כי אמנם תיעב את הקולקטיב היהודי אך לא יהודים כפרטים, ולפיכך גם התנגד להפעלת אלימות חסלנית כנגדם. אותו הדבר נכון לטיעון שמגיע לעיתים קרובות מחוגי ה-BDS, פעילי החרם שטוענים שאינם אנטישמים ואין להם שום דבר נגד יהודים וישראלים, כי הרי יש יהודים וישראלים שממלאים תפקיד מרכזי בתנועה שלהם. פירוש הדבר הוא כי הם אינם אנטישמים מוחלטים, כפי שהיו הנאצים. כל הטיעונים הללו, ממשפחת "רבים מחברי הטובים", אכן מגנים על הדובר מפני גזענות מוחלטת – אך בשום פנים ואופן לא מפני גזענות בוררת.

לאחר השואה, הגזענות המוחלטת הפכה לרוב לבלתי אופנתית בעולם המערבי, ונשארה מוגבלת לקבוצות שוליים ניאו-נאציות כאלה ואחרות. רוב מופעי הגזענות שקיימים היום שייכים לתחום הגזענות הבוררת. גזענות בוררת היא צורה מוקצנת של ביקורת על קולקטיב של קבוצה כלשהי. הגזען הבורר אינו שונא בהכרח פרטים מתוך הקבוצה היריבה, אך מתעב את המיינסטרים שלה ורואה בו אויב. בהחלט יתכן שגזענים בוררים יתנגדו בתוקף לרצח או לאלימות נגד חברי הקבוצה שהם לא אוהבים (כזו היתה למשל הסופרת הפולניה סופיה קוזאק, אנטישמית דתית שהקימה בכל זאת ארגון להצלת יהודים בתקופת השואה), אולם גזענות בוררת יכולה להוביל במקרים מסויימים לאלימות קשה, ובוודאי לרדיפות ואפלייה. העובדה שקבוצת מיעוט, כזו או אחרת, מתוך הקבוצה הנרדפת יכולה לעבור "ועדת חריגים" ואף להצטרף לקבוצה הרודפת, אינה מפחיתה בהרבה את הסכנה ואת הנזק לרוב האוכלוסיה. אפילו יהודים באירופה של ימי הביניים היו יכולים להתנצר וכך להימלט מרדיפות. זה לא הפך את הרדיפות של הרוב הנוצרי להרסניות פחות כלפי היהודים כקולקטיב.

היו יכולים להיחלץ מרדיפות, אם התנצרו. ייצוג של יהודים בימי הביניים.

היו יכולים להיחלץ מרדיפות, אם התנצרו. ייצוג של יהודים בימי הביניים.

פעילי המעגל הפנימי של ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, הם דוגמא מובהקת לגזענות בוררת. כאן כוונתי לאו דווקא לפלסטינים או לערבים שבהם, שנמצאים בסכסוך לאומי עם ישראל ולכן מובן מאליו מדוע הם תוקפים אותה, אלא דווקא לפעילים האירופים או האמריקאים. רוב אלו אינם שונאים יהודים או ישראלים כפרטים, אלא, בדיוק כמו אנטישמים בוררים ברוב התקופות, עורכים דמוניזציה למיינסטרים היהודי של תקופתם, או לכוח שנתפס ככזה. פעם היו אלה "יהדות התלמוד", ה"קפיטליזם היהודי" או "האינטליגנציה היהודית-קומוניסטית", וכיום מדובר במדינת ישראל. במקרה של בלוגר ישראלי מסויים מהשמאל הרדיקלי, שמגדיר את עצמו כ"יהודי לשעבר", מושאי השנאה הם ישראל והדת היהודית גם יחד, שנראית לו כעבודת שטן וכאמונה שונאת אדם. הוא אמנם מבהיר שכוונתו רק לתרבות היהודית לדורותיה, ולא למהות נצחית ובלתי משתנה שעוברת בדם. ובדין: זהו בדיוק ההבדל בין גזענות מוחלטת לגזענות בוררת.

וכאן אנחנו נוגעים בשאלה החשובה והמעניינת ביותר: כיצד ניתן להבדיל בין ביקורת לגיטימית, חריפה ככל שתהיה, לבין גזענות בוררת? התשובה אינה פשוטה בשום פנים ואופן, משום שלפעמים יש אמת בהאשמות חריפות כנגד תרבויות כאלו ואחרות. אין שום גזענות בביקורת חריפה כנגד טקסטים יהודיים, מדיניות ישראל בשטחים, מדיניותה המפלה של ישראל כלפי מזרחים בשנות החמישים של המאה העשרים, או המיליטנטיות האנטי-אשכנזית של חלק גדול מפעילי ה"מאבק המזרחי" בימינו. מי שמצביע על הפגמים והבעיות היסודיות בשיח המוסלמי, אלו שיוצרים את גלי הפונדמנטליזם, העריצות והקנאות שמבעירים בימים אלו את המזרח התיכון, אינו בהכרח איסלאמופוב, בדיוק כפי שאין שום גזענות בטענה שחלקים מסויימים מהתרבות הפופולרית בשכונות אפרו-אמריקאית בארצות הברית מעודדים פשע, בערות ועוני. הפוליטיקלי-קורקט, שמאלץ אותנו להימנע מביקורת על תרבויות "מדוכאות" למיניהן, גורם נזק לא רק לשיח שלנו אלא גם לתרבויות הללו, משום שהוא משתיק ביקורת שיכולה להוות בסיס לתיקון. מסיבה זו בדיוק, קשה לאמוד את הנזק שגרמו אדוארד סעיד, תלמידיו ויתר נביאי הפוסט-קולוניאליזם דווקא למזרח התיכון. ברגע שכל ביקורת נוקבת על העולם הערבי או האסלאם הפכה ל"אוריינטליזם", כבו כל נורות האזהרה שהיו עשויות להתריע בזמן מפני שקיעתה של הספינה המזרח-תיכונית לתהומות הקנאות, מלחמת האזרחים והעריצות הדתית.

כיבה את כל נורות האזהרה - אדוארד סעיד

כיבה את כל נורות האזהרה – אדוארד סעיד

ובכל זאת, ישנו קו דק, מעורפל אבל בכל זאת ניתן לסימון, שלאחריו הופכת ביקורת לגיטימית לגזענות בוררת. מי שעורך דמוניזציה לקבוצה מסויימת ומתאר אותה כמקור הרע המוחלט של האומה או העולם, בין אם מדובר באסלאם, ביהדות או בתרבות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, חצה את גבול הביקורת הלגיטימית. תרבות היא דבר מורכב ורב ממדי. אלו שמעבירים ביקורת לגיטימית, מבקרים אספקטים מסויימים בתרבות, אפילו אם הם עושים זאת בחריפות ובבוטות. אלו שעורכים דמוניזציה לכל התרבות לדורותיה, ומציגים אותה כמכלול באוש אחיד שראוי לעבור מן העולם, אשמים בגזענות בוררת. אין גזענות בביקורת על ישראל, אבל האופן שבו פעילי BDS רבים מנצלים את הביקורת הזאת כדי לשלול את זכות הקיום שלה, ולהעביר את הביטוי הפוליטי של המיינסטרים היהודי מהעולם, אינו אלא אנטישמיות בוררת. גזען בורר הוא גם אדם שמשער, כברירת מחדל, שכל חבר בקבוצה בהכרח סובל מהמאפיינים השליליים של הקבוצה כולה. מעל הכל, אלו שמשתמשים בביקורת ככלי להצדיק אפליה (למשל, שימוש בביקורת על האסלאם כנימוק לאפלייה נגד השכרת דירות לערבים) מייצגים גזענות בוררת מהסוג הגרוע ביותר. חשוב להדגיש: אין בשום פנים ואופן לאסור גזענות בוררת לפי חוק, משום שלעיתים קרובות יש בה אלמנט של ביקורת לגיטימית שחשוב להתמודד אותו. אולם כדאי וגם רצוי להוקיע אותה, במיוחד ברגע שהיא מיתרגמת לאפלייה של מיעוטים בפועל, או לזלזול שחצני שמונע מאיתנו ללמוד מאחרים ולהבין את העושר התרבותי של העולם.

 

 

חנה בישלה דייסה: משפט אייכמן, חנה ארנדט והבנאליות של הרוע

חנה ארנדט, אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. (הוצאת בבל, 2000)

כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחד המרצים נתן לנו רשימה של כמה עשרות ספרים "קלאסיים", והטעים כי כל חוקר, לא משנה מה תחום התמחותו, חייב לקרוא אותם. רובם ככולם היו ספרים ידועים ומפורסמים, שהשפעתם על ההגות האנושית היתה ניכרת: מוצא המינים של דרווין, הקפיטל של מרקס, פשר החלומות של זימונד פרויד ואחרים.

העצה שנתן אותו מרצה היתה בהחלט נבונה. לא שאני מסכים עם כל פרטי הרשימה שלו, אבל בוודאי שיש ספרים ידועים שכדאי ורצוי לקרוא. חלקם בהחלט מבריקים, מטרידים ומעוררי מחשבה. אבל אני בטוח שרובכם נתקלתם פה ושם בתופעה מטרידה. האם יצא לכם לקרוא ספר, שכל הסביבה אומרת שהוא "חשוב" ו"קלאסי", אבל אתם חושבים שהוא בעייתי במקרה הטוב, וגרוע במקרה הרע? כשנתקלים בבעיה כזאת, מיד הספקות מתחילים לנקר. אולי לא הבנתי את הספר נכון? אולי לא למדתי מספיק כדי לצלול לעמקותו שאין לה חקר? אם הוא גרוע, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים מעריצים אותו? שאלות טובות. במקרים רבים, הרושם הראשוני שלנו עלול להטעות. לא מעט פעמים, יש צורך במבט שני, סבלנות ונכונות ללמוד. אבל לפעמים, בזהירות המתבקשת, צריך לאזור אומץ ולומר שה"קלאסיקה" פשוט אינה ראויה למעמדה.

המשך הרשומה

שיטת הלקרדה

מה משותף לימין ולשמאל, ליהודים ולערבים, ומעכיר את הדיון הציבורי בארץ עד כדי מיאוס? הכירו את שיטת הלקרדה.

מאמר זה פורסם גם באתר במחשבה שנייה.

המשך הרשומה

נבואות ישנות: הניאו ציונות ומחירה

רשומה זו פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה"

 

זה קרה לפני כשמונים שנה – יום הרה גורל, רחוק ובו בעת קרוב מאד. דיוניו, המשמימים בדרך כלל, של הפרלמנט הקיסרי היפני נקטעו בשטף של צווחות ועלבונות – בעוד הפרופסור הליברלי מינוֹבֶּה טָצוּקִיצִ'י נאבק להגן על שמו הטוב מול אספסוף הצירים שהאשימו אותו בבגידה בקיסר. מינובה היה מופתע: הוא, שתמיד ראה עצמו כפטריוט ונתין קיסרי נאמן, לא הבין כיצד כתיבה על דמוקרטיה, שלטון החוק וריבונות העם, שפעם היו בקונצנזוס, הפכו פתאום לחרפה לאומית ובגידה במלכות. "אתם," אמר לצועקים נגדו, " השתלטתם על המדינה הקיסרית ושעבדתם אותה לאידיאולוגיה של בורות וטירוף – וסופכם שתביאו לחורבנה." וההמשך ידוע: הגל הלאומני ששטף את יפן הוביל אותה לאסון מלחמת העולם השנייה, ולהרס מוחלט. "המבנה הלאומי" הקיסרי, שהיה מקובל קודם על כל האוכלוסייה כמעט, הפך לאחר המלחמה למילה מגונה, מאוסה. מינובה התגלה, אחרי הכל, כנביא.

 וכמו אותו "מבנה לאומי" שכוח, כך גם המושגים "ציונות" ו"מדינה יהודית דמוקרטית". אם פעם, חרף כל בעיותיהם, היו מושגים אלו עמומים דיים כדי להכיל השקפות רבות ושונות תחת כנפיהם, עתה חטפה אותם כנופיה ימנית לאומנית בחוזק יד, והיא עושה בהם כבתוך שלה. ליברמן מציע לשלול אזרחות של אלפי ערבים ישראלים, "כי זו מדינה יהודית." אלי ישי סבור כי אין לתת ללא יהודים להגר לכאן, אפילו אם תרומתם לחברה מוכחת, "כי זו מדינה יהודית." ובאותו מושג של "מדינה יהודית", שהולך ומזוהה עם לאומנות צרת אופקים מהסוג הגרוע ביותר, תובע נתניהו מהפלסטינים להכיר כתנאי להסכם שלום. הדרישה המשונה הזאת, כמו גם שבועות הנאמנות למיניהן, החרמות, האלות והחקירות הפוליטיות בטריבונלים של ליברמן, מסז'ניקוב וקירשנבאום, מצביעות על אובדן דרך וחוסר ביטחון קיומי. בכך, צונח ערכו של המונח "מדינה יהודית", כמו מטבע שחוקה שמשתמשים בה שוב ושוב.

 רבים וטובים כבר הצביעו על הסכנה והאיוולת שבגל הפעלתנות החקיקתית האחרון של ישראל ביתנו וכל הדנונים והלווינים- תאומיה בליכוד, על הפשיזם הזוחל, המקרתיזם והסכנה לדמוקרטיה. כאן, הייתי רוצה להצביע על בעיה יסודית יותר, שעומדת מאחורי כל אלו- חיסול העמימות שמאחורי המושג "ציונות". מטרותיה של הציונות ההיסטורית הסתכמו בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. על אופיו של הבית, גבולותיו, יחסיו עם השכנים יושבי הארץ וזהות דייריו, היה ניתן להתווכח. ההגדרה העמומה של "ציונות" הצליחה להכיל תחת כנפיה סוציאליסטים וקומוניסטים אתיאיסטים, בורגנים, ימנים-לאומיים ויהודים דתיים. בצלה חסו הוגים לאומיים כמו זאב ז'בוטינסקי, שנשבעו על ארץ ישראל השלמה, וליברלים רדיקלים כמרטין בובר שהאמינו במדינה דו לאומית. העמימות היצירתית של הציונות אפשרו דיון וויכוח, בלי להוציא איש אל מחוץ לגדר. אולם כעת, בדיוק כפי שהתרחש ביפן לפני כשמונים שנה, נערכים ניסיונות חוזרים ונשנים להגדיר מחדש את הציונות, "להבהיר" את מהותה, להצר אותה ולתחום את גבולותיה. מבחינת הקואליציה ה"ניאו ציונית", החל ברונן שובל מתנועת "אם תרצו", עבור ברבנים קיצוניים כשמואל אליהו מצפת וכלה באביגדור ליברמן וחבר עושי דברו, "ציוני" הוא רק מי שדוגל בהתנחלות בלתי מוגבלת בגדה המערבית, הדרה מוחלטת של האזרחים הפלסטינים מחיי המדינה, התיישבות בתחומי הקו הירוק ליהודים בלבד וסגידה עיוורת למיתוסים ולסמלים לאומיים.

 

כאן נכנסת מגמה מסוכנת נוספת, שאני מכנה "שיטת הלקרדה". השם לקוח (כמשל בלבד, כמובן) מתרגיל של עבריינים שנועד להטעות כלבי משטרה: הפושע מפזר דגים מלוחים וכך מסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. בשיח ציבורי, בעלי "שיטת הלקרדה" זורקים פרובוקציות ושמות גנאי כדי להסיט את הדיון מעיקריו, ומתמקדים בהאשמות אישיות כנגד היריב במקום להתמודד עם דבריו בכנות. אנשי הלקרדה מצמידים תוכן מסוים ("השמדת מדינת ישראל", "חתרנות"' "אנטי ציונות") לדעות מסוימות, ומכאן מסיקים, בלי להוכיח, שזו כוונתם של כל האוחזים בדעות אלו. העיתונאי בן דרור ימיני, למשל, הוא אחד הלקרדאים המוכשרים בארץ. דפים על דפים הקדיש הפובלציסט הנ"ל לסריקה מדוקדקת של כתביהם ונאומיהם של אנשי שמאל (ואפילו מרכז, כמו השר לשעבר בוז'י הרצוג), בניסיון להוכיח שאפילו אם הם מגדירים את עצמם כציונים, הם למעשה אנטי-ציונים בהכחשה.

 

כך, יותר ויותר אנשים מהשמאל הליברלי, שראו את עצמם תמיד כחלק מהשיח הציוני, פתאום מגלים שאינם אינם כאלה: מסע הרדיפה כנגד נעמי חזן והקרן החדשה לישראל, החוקים המגבילים תרומות לארגוני זכויות אדם, יוזמת ועדת החקירה לארגוני השמאל ומסע הטיהור של "אם תרצו" באוניברסיטאות, הם רק שתי דוגמאות לתופעה הולכת ומתרחבת: כל מי שאינו דוגל בציונות בהגדרתה החדשה, המצומצמת, מוצא מהמחנה ומוגדר כאויב העם.

 כיצד אפשר למנוע את תהליך ההידרדרות ההרסני הזה? ראשית, לא לשתף פעולה עם שום יוזמה של "הניאו ציונים"- להחרים את ועדות החקירה המגוחכות שלהם, אם וכאשר יוקמו; להפר בפומבי את החוקים המקארתיסטיים שלהם כמו חוק החרם, ושינסו לתבוע אותנו; ובשום אופן לא להצטדק בפניהם. שנית, יש ליצור מודל חי, בועט ופעיל של ציונות אלטרנטיבית: ציונות שלא רק תומכת בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית לצד ישראל, אלא מוכנה להיאבק איתם ביד ביד למען הקמת מדינתם; ציונים שיפעלו למען חלוקת הארץ, יתמכו בהכרזת העצמאות הפלסטינית החד-צדדית, יאבקו נגד עוולות הכיבוש בשייח' ג'ראח, בנעלין ובבלעין ויעמדו על זכותם של ערבים-ישראלים לגור תוך שוויון מלא בכל מקום שיבחרו. וכן, ציונים שלא יהססו לבקר סמלים ומיתוסים לאומיים או להודות בעוולותיה ההיסטוריות של הציונות עצמה, אם יש צורך בכך.

 אני יודע היטב שבעיני רבים המטרות שתיארתי נחשבות כ"אנטי-ציוניות", כמו אותם טוקבקיסטים שתהו, בעקבות פרסום מאמר קודם שלי בויי-נט, אלו גורמים עוינים מממנים אותי. כאשר נתקלים באנשים כאלה, ראוי להיזכר בדבריו של מנחם בגין: "אם יש כאלו שמעמקים את האף לנוכח הדברים שאנו עושים ואומרים, אז לא נורא- שיהיה להם אף עקום."

%d בלוגרים אהבו את זה: