ארכיון הבלוג

מהבקתה לארמון: האסטרטגיה הפוליטית של מנסור עבאס

מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"מ, הצליח להכניס מפלגה ערבית עצמאית לקואליצייה ציונית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל. אלו עקרונות אסטרטגיים כלליים אפשר ללמוד מההצלחה שלו? ינשוף פוליטי-מדיני בבית ספר לאסטרטגיה פוליטית: על קוהרנטיות אסטרטגית, חשיבותן של מחוות סמליות, ניהול פנימי נכון וחשוב מכל: כיצד עוברים מבקתת המשרתים לתוככי ארמון המלוכה.

מאמר זה פורסם גם באתר דיומא

מנסור עבאס חותם על ההסכם הקואליציוני: קרדיט – מפלגת רע"מ

כשנכנס משה פייגלין לליכוד לפני שנות דור בראש "חטיבת מנהיגות יהודית", הוא טבע משל שימושי ביותר במטרה להסביר לאנשי הימין הקיצוני מדוע עליהם להצטרף למפלגה שאינה תואמת לכל עקרונותיהם. בחייה של תנועה פוליטית אידיאולוגית, הסביר פייגלין בזמנו, מגיע רגע שבו עליה להכריע האם לעקור מ-"בקתת המשרתים" ל-"ארמון המלוכה". כל עוד המפלגה האידיאולוגית נמצאת בבקתת המשרתים, קרי בשוליים הפוליטיים, היא יכולה לדבוק בעקרונות ולהרגיש טוב עם עצמה. חמים, נעים ונוח בבקתת המשרתים. ארמון המלוכה, לעומת זאת, הוא מקום קר ומנוכר. יש שם תככים ופשרות לא קלות אבל שם מתקבלות ההחלטות. לפעמים המשרתים יכולים להגיע להסדר כזה או אחר עם המלך וראש חצרניו, אבל מבחירתם שלהם הם לעולם לא ייקחו חלק בקבלת ההחלטות ולפיכך תמיד יישארו אחרונים בתור. כפי שאמר סאמי אבו שחאדה מבל"ד: "אנחנו לא כאן כדי לקחת חלק בשלטון אלא כדי לייצג את האוכלוסייה שלנו מול השלטון".

במאמר זה אשתמש במשל שיצר פייגלין כדי להבהיר את השינוי שעבר על רע"ם בשנים האחרונות ממפלגה ערבית בבקתת המשרתים של הרשימה המשותפת, לתנועה שתפסה מקום בארמון המלוכה של קואליציית בנט-לפיד.

בתוכנית המצוינת של המקור "מי אתה מנסור עבאס?", רביב דרוקר וצוותו ליוו את עבאס במהלך השבועות הארוכים לפני הרכבת הממשלה, דרך המשבר של מבצע שומר החומות ומהומות ערביי ישראל בערים המעורבות, ועד לקשיים בליל הרכבת הממשלה ולהצלחה המפתיעה ברגע האחרון. הדו"ח התיעודי הנדיר הזה על תהליכי קבלת ההחלטות הפנימיים ברע"ם, שופך אור לא רק על אחד מהמהלכים המשמעותיים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית – מפלגה ערבית שחתמה לראשונה על הסכם קואליציוני – אלא גם על סוגיות אסטרטגיות בסיסיות יותר. הסוגיה החשובה ביותר, ובה נעסוק, היא השאלה כיצד עוברים בפועל מבקתת המשרתים לארמון המלוכה. התהליך, כפי שנראה, מסובך ביותר, יש בו מעקשים רבים, וכמו תמיד עם תמורות אסטרטגיות, מדובר בהימור גדול שיכול להוביל להצלחה גדולה אבל גם לחורבן פוליטי. משה פייגלין, למשל, סיים את המסע הפוליטי שלו בהתרסקות מפוארת. לעומת זאת, עבאס כבר רשם מספר הישגים משמעותיים, אפילו היסטוריים, אולם קואליציית השינוי עדיין בראשית ימיה, וההימור טרם הוכרע לצד זה או אחר.

על כל פנים, בינתיים אפשר כבר להפיק מספר תובנות מרכזיות מהתנהלותו של עבאס עד עתה: יתרונותיה של חשיבה אסטרטגית קוהרנטית ועקבית; הבנה מעמיקה של מחוות סמליות, וכן ניהול מאוזן, לא דיקטטורי אבל גם לא רך מדי, של התנועה שאתה עומד בראשה. לדעתי, שלוש התובנות האלו צריכות להנחות כל מפלגה אידיאולוגית שמעוניינת לעבור מהשוליים הפוליטיים למרכז העשייה.

חשיבה אסטרטגית קוהרנטית ועקבית היא מצרך נדיר אצל פוליטיקאים. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין מטרות – שמטבען יכולות להיות בלתי מוגבלות – לבין אמצעים – שהם לעולם מוגבלים. באופן תיאורטי מנסור עבאס יכול לשאוף שישראל תסיים את הכיבוש, תחלק את ירושלים, תסכים לזכות השיבה ותשקיע סכומי ענק בערביי ישראל, אבל בפועל, האמצעים הפוליטיים שלו מוגבלים, ולכן עליו לתעדף את המטרות שלו. קוהרנטיות אסטרטגית תמיד עומדת במתח עם קוהרנטיות אידיאולוגית, מפני שהאחרונה מפליגה עם המטרות עד לקצה הלוגי בעוד והראשונה מוותרת על חלק מהן בהתחשב באמצעים המוגבלים.

אחת הבעיות בתקשורת הישראלית, היא שעיתונאים רבים "מוותרים" לפוליטיקאים שהם מראיינים על קוהרנטיות אסטרטגית. כך, למשל, לפני הבחירות האחרונות הרבה מאד מפלגות החרימו זו את זו. לכל ההחרמות הללו היו סיבות אידיאולוגיות מצוינות מנקודת ראותן של אותן מפלגות, אבל כולם ביחד גרמו למבוי סתום פוליטי שלא אפשר להקים ממשלה. עיתונאים שהיו מעלים קוהרנטיות אסטרטגית על נס, היו חייבים לשאול את הפוליטיקאים שהם ראיינו לא רק "האם צודק להחרים את X ו-Y", אלא "איך תשיגו רוב של 61 אם תחרימו את X ו-Y". כאשר השאלה הזו כבר נשאלה, התשובות הנפוצות "יש הרבה מאד דרכים" או "נמצא פתרון" אינן קוהרנטיות מבחינה אסטרטגית.

עבאס אמר בגילוי לב לדרוקר בתוכנית "המקור" כי זמן קצר לאחר שהצטרף לרשימה המשותפת הבין "שאיימן [עודה] מוביל לשום מקום", לשון אחר שאין למנהיג הרשימה המשותפת חשיבה קוהרנטית מבחינה אסטרטגית. עודה, יושב ראש חד"ש, אינו איש בקתת משרתים מובהק כמו סאמי אבו שחאדה וחבריו בבל"ד. הוא דווקא רצה להכניס את הציבור הערבי למעגלי קבלת ההחלטות, אולם ניסה לעשות זאת דרך שיתוף פעולה מהוסס עם השמאל בלבד. זאת, כמובן, כדי לא לוותר על עקרונות (כך, למשל, המקסימום שעודה היה מוכן לעשות, זה להמליץ לנשיא על בני גנץ להקים את הממשלה). עבאס ראה בכך שגיאה אסטרטגית. ברגע שאתה נמצא בכיס של מחנה אחד, מחנה זה תמיד יתייחס אליך כאל סרח עודף.

המפלגות הערביות, שעמדתן לציונות עוינת באופן גלוי, "קשות לעיכול" לא רק לימין אלא גם למרכז. עבאס הבין שכדי להגיע להישגים היסטוריים, הערבים לא יכולים להישאר בכיס של השמאל, ועליהם להיות מוכנים לשתף פעולה גם עם הימין. עבאס החל ליישם מהלך אסטרטגי ארוך טווח שנועד להכשיר שיתוף פעולה עם נתניהו ועם הימין. מהלך זה הגיע לשיא בפגישה של עבאס עם הרב חיים דרוקמן ובניסיונות הכושלים לשכנע את בצלאל סמוטריץ' לתמוך בממשלת ימין הנשענת על רע"מ. עבאס סבר ששיתוף פעולה עם הימין עדיף, מפני שהדבר יכשיר אותו באופן אוטומטי גם בעיני המרכז והשמאל, בעוד ששיתוף פעולה עם המרכז והשמאל לא יכשיר אותו בהכרח בעיני הימין.

אחרי שנתניהו נכשל בהקמת הממשלה, נתניהו ונציגים של הליכוד אמנם הכחישו שהיה משא ומתן להקמת ממשלה בתמיכת רע"ם, אבל כפי שעבאס ציפה, די היה במשא ומתן לא רשמי עם הליכוד כדי להכשיר אותו בעיני השמאל, המרכז והימין הרך. זהו עיקרון בסיסי באסטרטגיה של לשון מאזנים – כדי להגיע להישגים יש לתמרן בין שני הצדדים. אלו מהמחנה הערבי שהשוו את עבאס בלעג לרשימות הלוויין הערביות של מפא"י, לא הצליחו, שוב, להבין את עיקרון הקוהרנטיות האסטרטגית. לאותן מפלגות לוויין לא הייתה יכולת מיקוח מול צד שאינו מפא"י. עבאס יצר יכולת מיקוח כזו לרע"ם, ומכאן כוחו.

עבאס הוא אולי הפוליטיקאי הראשון מהמגזר הערבי שהבין את חשיבותן של מחוות סמליות. עמדת מיקוח אסטרטגית היא חשובה מאוד, אבל כדי לסגור על הפער הרגשי הקריטי בין המפלגות הציונות לבין המפלגות הערביות, היה צורך "להושיט יד" – לפחות באופן חלקי – גם ברמה האידיאולוגית והרגשית. בראיון לדרוקר בתוכנית המקור, עבאס הכה על חטא הן על כך שהחרים את הלוויית פרס והן על כך שהצביע נגד הסכמי אברהם. ביחס להחלטה שלא להשתתף בהלוויית פרס, ציין עבאס שהוא נתן אז "כיסוי לעמדה הפופוליסטית" שרווחה ברשימה המשותפת. לאחר מכן, מספר עבאס, הוא הבין כמה שההחלטה הזו "פגעה בתדמית של חברי הכנסת הערבים" ומוסיף שנזק דומה נגרם גם בהצבעה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי אברהם. כלומר, עבאס הבין את הנזק האדיר שצעדים אלו, שהתווספו לטעויות אחרות כמו הסירוב לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, גרמו למעמדם של הפוליטיקאים הערבים בעיני המיינסטרים הישראלי.

מצד שני, עבאס היה חייב להתחשב גם בבייס האסלאמי והלאומי שלו עצמו. הפתרון לכוחות הסותרים שהופעלו על רע"ם היא, לעתים, שתיקה. במהלך הקמפיין הכריז עאיד כיאל, האסטרטג של רע"ם, על עוצר ראיונות בקרב חברי הכנסת. יחד עם זאת, היו פעמים שעבאס עשה צעדים סמליים אמיצים שסיכנו אותו משמעותית מול הבייס שלו, ולא נמנע מלשבור את הקונצנזוס הערבי שוב ושוב. כך, למשל, חברי כנסת ערבים מחד"ש ומתע"ל אמנם גינו רצח של אזרחים ישראלים בתחומי הקו הירוק ושל ילדים בשטחים, אבל לא גינו רצח מתנחלים, ואילו עבאס גינה את הפיגוע בצומת תפוח בו נרצח יהודה גואטה, תלמיד בישיבת איתמר, וזאת למרות מחאות רמות שהגיעו מצד גורמים ברע"ם עצמה. בעיני ערבים רבים, פגישות עם אנשים כמו הרב דרוקמן נחשבו כ-"התרפסות". בעיני עבאס הן היו צעד סמלי שובר קירות. בזמן מהומות שומר החומות, עבאס נלווה לראש עיריית לוד, יאיר רביבו, וביקר בבית הכנסת השרוף. לימים, הודה בנט שזה היה אחד המהלכים שגרמו לו לשנות את דעתו על מנסור עבאס (או, אם נהיה ציניים יותר, לפחות "להעביר" את שיתוף הפעולה עמו בתוך סיעת ימינה).

רק יהודים מעטים הבינו את הסיכון האדיר שעבאס לקח באותו ביקור גורלי בבית הכנסת השרוף בלוד. הבעיה הייתה לאו דווקא הביקור בבית כנסת או אפילו גינוי שריפת בתי תפילה יהודים, דבר שעשו גם חברי כנסת ערבים אחרים, אלא בכך שנלווה לראש עיריית לוד יאיר רביבו – דמות שנואה בציבור הערבי. עודה קפץ על ההזדמנות לגנות את עבאס ואת האסטרטגיה שלו: "[להיפגש] עם רביבו שהצית את המצב שמה בלוד, זו התחנפות מתמשכת מצד מנסור כבר מספר חודשים. אני מתבייש בהתנהלות הזאת". לא זאת בלבד, בעקבות הביקור בלוד היו גם חברי רע"ם, כולל במעגלים הקרובים אליו במפלגה, שקראו לעבאס להתפטר. אפילו אבראהים חיג'אזי, אחד מבעלי הברית הפוליטיים הקרובים ביותר של עבאס ומי שהיה חבר בצוות האסטרטגי המצומצם שהוביל את הקו המהפכני, תקף בהודעה פומבית את יושב ראש רע"ם על הפגישה עם רביבו. ראשי סניפים בתנועה האסלאמית גינו אף הם בחריפות את עבאס על כך שנתן לגיטימציה לשיטתם, ל"גזען המסית נגד האוכלוסיה הערבית".

בזמן המשבר הפוליטי שפרץ בעקבות מבצע "שומר החומות" והמהומות הלאומניות בערים המעורבות, נכנס לפעולה המרכיב השלישי באסטרטגיה של עבאס – השליטה המיומנת שלו במפלגת רע"ם. עבאס לא "הוצנח" לתוך רע"ם והתנועה האסלאמית משום מקום, אלא היה תמיד בשר מבשרן. הוא הקים את תא הסטודנטים בעל האוריינטציה הדתית "תחאלוף" ("האיחוד"), היה תלמיד של השיח' עבדאללה נימר דרוויש, למד את הקוראן בעל פה, כיהן כסגן יושב ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, היה דובר מפלגת רע"ם, מזכ"ל המפלגה, ובסופו של דבר התקדם להיות יושב ראש המפלגה. במילים אחרות, עבאס כיהן בכל מנגנוני המפלגה והתנועה האסלאמית והכיר אותם היטב. לכן, דווקא בזמן המשבר הפנימי, עבאס השכיל להשיג לעצמו תמיכה משייח' ספואת פרייג', סמכות הלכתית חשובה ובכירה בתנועה, ומכאן, בתהליך כואב של הורדת ידיים, דיכא בהדרגה את המרד נגדו. יש לציין שעבאס השתלט מחדש על המפלגה בשקט ומתחת לרדאר התקשורתי, וזאת כדי לא להשפיל את יריביו. למרות המרד הפומבי, עבאס אף השכיל להשאיר את אבראהים חיג'אזי בהנהגה. אתם מדמיינים את בנימין נתניהו, למשל, ממשיך לעבוד באופן צמוד עם יועץ שתקף אותו באופן פומבי?

כדי להמשיך להחזיק במושכות התנועה ולהשביע את רצונו של הבייס, עבאס לקח הימור נוסף. הוא הודיע שהוא מקפיא את המשא ומתן הקואליציוני עד לתום מבצע "שומר החומות". אם המבצע היה נמשך שבועות ארוכים, כמו שקרה במבצע "צוק איתן", סביר להניח שהתוכנית של עבאס להצטרף לקואליציה הייתה כושלת והוא עצמו היה משלם מחיר פוליטי כבד. אבל ההימור של עבאס הצליח. המבצע נגמר, הרוחות נרגעו, והוא הצליח להיכנס לקואליציה ולממשלה בתמיכתה של מועצת השורא. כאן יש לציין עוד מהלך אסטרטגי שהתבצע מתחת לרדאר. עבאס הצליח להפגיש את ראשי אגף התקציבים לפגישה מרתונית עם חכמי הדת של מועצת השורא בכדי להסביר להם מהיכן יילקחו התקציבים המיועדים לחברה הערבית וכיצד הם יוקצו. כך, עבאס הצליח להכניס את חברי מועצת השורא לתוך המשא ומתן, לתת להם להרגיש בעצמם את פעמי השינוי ההיסטורי, ולהשיג את תמיכתם בכניסה לקואליציה.

כך, באמצעות קוהרנטיות אסטרטגית, שימוש נכון במחוות סמליות וניהול פנימי מיומן, הצליח עבאס במהלך שרבים נכשלו בו – לקחת תנועה אידיאולוגית ולהעביר אותה מהשוליים הפוליטיים של בקתת המשרתים לארמון המלוכה של הקואליציה.

גם אחרי שהממשלה כבר הוקמה, עבאס דבק באותה קוהרנטיות אסטרטגית. כך, למשל, בדיון על חוק האזרחות והכניסה לישראל, אם עבאס היה בוחר בקוהרנטיות אידיאולוגית, רע"ם הייתה צריכה להצביע נגד. הרי זה חוק שיש אפילו פוליטיקאים יהודים שמתנגדים לו, אז איך פוליטיקאי ערבי יצביע בעדו? במקום זאת, עבאס נכנס למשא ומתן עם שרת הפנים איילת שקד והצליח להשיג שורה של ויתורים משמעותיים. ויתורים אלו לא פגעו באינטרסים הביטחוניים והדמוגרפיים שהיו חשובים לימין ולמרכז בקואליציה, אך הקלו על החיים של מספר לא מבוטל של משפחות ערביות שנפגעו מהחוק (החוק נפל בסופו של דבר בגלל טעות אסטרטגית של שקד ושל ימינה, אבל זה נושא למאמר אחר).

יחד עם זאת, המהלך טרם הושלם. מי שבוחן את התנהלותם של שלושת חברי הכנסת האחרים של רע"ם – מאזן גנאים, ווליד טאהא וסעיד אל-ח'רומי – רואה שמבחינה נפשית הם עדיין לא עקרו לחלוטין מבקתת המשרתים לארמון המלוכה. אל-ח'רומי נמנע בהקמת הממשלה כמחווה כועסת על אירוע נקודתי של הריסה בנגב, אסטרטגיה מובהקת של בקתת משרתים. אפילו עבאס נמנע מלקחת תפקיד של סגן שר או שר, כדי לא למתוח את החבל יתר על המידה, אבל אם המהלך הנוכחי יצליח, סביר להניח שהוא ידרוש תפקידים כאלו לרע"ם בבחירות הבאות. אמנם יחסי רע"ם עם הקואליציה לא מתנהלים על מי מנוחות, והמשברים השבועיים שהיא גורמת עלולים להמאיס אותה בהדרגה על שותפיה, אך הכיוון הכללי חיובי – רע"ם נמצאת בתוך הארמון. נותר רק לחכות ולראות האם היא תצליח להישאר שם גם לאחר ההתלקחות הביטחונית הבאה.

ולבסוף, הערה החורגת מסיפורה של רע"ם לציבור הערבי ישראלי בכללותו. סמוטריץ' חזה בזמנו (ראו גם כאן) שאם המהלך של עבאס יצליח, אחוז ההצבעה בציבור הערבי יעלה ויהיו הרבה יותר מנדטים המייצגים את ערביי ישראל בכנסת. במקרה כזה, המפלגות הערביות יהפכו ללשון מאזניים שאף ממשלה לא תוכל להתעלם ממנה. סמוטריץ' צודק בעיקרון, אך יש להסתכל על התפתחות זו גם מכיוון נוסף. ברגע שהציבור הערבי יבין שאפשר לקצור הישגים לא רק מתוך בקתת המשרתים אלא גם ובעיקר מתוך ארמון המלוכה, לא מן הנמנע שתתפתח נישה פוליטית חדשה של מפלגות ערביות פרגמטיות. במוקדם או במאוחר, גם ערבים שאינם מוסלמים דתיים ירצו להשתתף בחגיגה ואלו יתקשו להצביע לרע"ם. במילים אחרות, הצלחתו של עבאס יכולה לפתוח את השער למפלגות ערביות פרגמטיות נוספות כמו מפלגת "מען" ("ביחד"). היינו, להרחיב דרמטית את גבולות ארמון המלוכה ולשלב חלקים נרחבים של הציבור הערבי בתוך המיינסטרים הישראלי. אולם התפתחויות כגון אלו תלויות, עדיין, בהצלחת המהלך של רע"ם. האם מנסור עבאס יצליח לנווט את רע"ם במים הסוערים שהקואליציה לבטח תיקלע לתוכם? התשובה לשאלה זו עודנה נחבאת בערפילי העתיד.

כשל הערבוב האסטרטגי: בין יפן לרשימה המשותפת

הפעם, ינשוף פוליטי-מדיני לוקח צעד אחורה מקלחת הבחירות, כדי ללבן עבורכם את כללי היסוד האסטרטגיים של העולם הפוליטי. בין היתר, נכיר את כשל הערבוב האסטרטגי, מיקס של דרכי פעולה שמשאיר אותך עם החסרונות של כולן ללא היתרונות, ונראה כיצד הוא הכשיל בעבר קצינים יפנים מהפכנים, בדיוק כפי שהוא ממעיד היום את מנהיגי הרשימה המשותפת.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

מכל ההגדרות הרבות למונח "אסטרטגיה", האהובה עלי ביותר היא זו של ההיסטוריון ג'ון לואיס גאדיס. אסטרטגיה, כותב גאדיס, היא התווך המגשר בין מטרות – שמטיבן הן בלתי מוגבלות – לאמצעים, שכורח המציאות תמיד הופך אותם למוגבלים. מנהיגים של מדינה, למשל, יכולים לרצות לכבוש לעצמם אימפריה, לשפוך סכומים אדירים על פרוייקטים מגלומניים של בנייה, לנהל מדיניות חברתית וגם להוביל במירוץ לחלל. אלא שהמשאבים של רוב המדינות מוגבלים מדי בכדי להשיג את כל המטרות הללו בעת ובעונה אחת, ולפיכך צריך לתעדף אותן: לנסות להשיג את מה שאפשר, לדחות מטרות פחות חשובות ולוותר על מטרות לא ריאליות. אסטרטגיה היא התורה שמלמדת אותנו כיצד לתעדף, וחשוב לא פחות, כיצד להשיג את המטרות שהחלטנו שהן ריאליות לאור המשאבים שיש בידינו. כל אסטרטגיה שלא מתחשבת במוגבלותם האינהרנטית של משאבים, נדונה לכישלון ולרוב מובילה את הוגיה לחורבן, ולא משנה כמה המטרות נראות להם "הכרחיות". חלק ממנהיגיה של יפן בשנות השלושים האמינו באמת ובתמים שאם הם לא ירחיבו את האימפריה שלהם עד בלי די, כבודה של המדינה יירמס בעפר, תלותה בסחר בינלאומי תהפוך אותה ל"מעצמה מדרגה שנייה" ועצם קיומה יועמד בסימן שאלה. גרמניה, בשתי מלחמות העולם, ניסתה להילחם בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת, למרות שמשאביה הפכו את המשימה למסוכנת להפליא עד בלתי אפשרית. גם בפוליטיקה דמוקרטית, אסטרטגיה פירושה תיעדוף מטרות ודרישות בהתאם לכוח הפוליטי שלך, לא רק מספר מנדטים אלא גם יכולת הסחיטה והתמרון שלך בין הגושים. ככל שהדרישה שלך יותר "כבדה", יקרה וכואבת לשאר השחקנים הפוליטיים, כך תצטרך יותר כוח בכדי להתעקש עליה בהצלחה. בצלאל סמוטריץ', למשל, לא יוכל לדרוש מדינת הלכה, או אפילו איסור יחסי מין להטב"יים, עם שישה מנדטים. לעומת זאת, יתכן שיוכל לדרוש הכשרה בדיעבד של מאחזים. עם חמישה עשר מנדטים ביחד, יכולות המפלגות החרדיות לדרוש כסף לישיבות ולמערכות חינוך נפרדות ולבלום יוזמות לנישואים אזרחיים, אבל לא לחוקק איסור נסיעה בשבת. בפוסט ישן שכתבתי כאן על החמאס, טענתי שבעולם האמיתי, "מתינות" אינה מכתיבה בהכרח ויתור אידיאולוגי-עקרוני על מטרות מרחיקות לכת, אלא הבנה שמחיר הגשמתן גבוה מדי או לא ריאלי (לפחות לעת עתה) ולכן יש להתפשר עליהן בפועל.

כמובן שזו רק ההתחלה. גם מי שמכיר במגבלות יכולותיו, יכול ליפול לאינספור בורות אסטרטגיים אחרים, חלקם חמקמקים וסמויים מן העין. אחד מהמעניינים שבהם הוא כשל שאני מכנה "הערבוב האסטרטגי". לכל דפא"ה אסטרטגית בעולם האמיתי יש, מדרך הטבע, יתרונות וחסרונות. חלקם נובעים מעצם התיעדוף: אם מדינת רוריטניה, למשל, בוחרת להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציב הרווחה, היא תוכל אולי להגשים מטרות אסטרטגיות בזירה הבינלאומית, אך באותו הזמן תסבול מפערים חברתיים ואי יציבות פנימית. לעומת זאת, אם תגדיל את תקציב הרווחה על חשבון תקציב הביטחון, ייתכן שתיאלץ להיענות לסחיטה פוליטית של מדינות אחרות שתפגע בהתפתחות הכלכלית שלה בטווח הארוך. דא עקא, שבשל לחצים פוליטיים, דינמיקה בירוקרטית, קוצר ריאות או חישוב מוטעה, מדינות עשויות לבחור בנתיב אסטרטגי מסויים, אך באופן מהול ומעורבב עם אסטרטגיה סותרת. בדוגמא ההיפותטית שלנו, נניח שבגלל תיקו פוליטי בין שר הרווחה לשר הביטחון בקבינט של רוריטניה, הממשלה מחליטה להגדיל קצת את תקציב הביטחון, וקצת את תקציב הרווחה. במקרה כזה, שני התקציבים לא יספיקו בכדי להשיג את המטרות. הצבא הרוריטני עדיין לא יהיה חזק מספיק בכדי להרתיע את האויבים מסביב, ומערכת הרווחה אמנם תגדל, אך לא באופן מספק בכדי למנוע חוסר יציבות חברתית. כך, הרוריטנים גם יאכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר, גם יאלצו להיכנע לסחטנות פוליטית של המדינות השכנות וגם להתמודד מול אי יציבות פנימית. במילים אחרות, ערבוב בין אסטרטגיות סותרות עשוי למנוע ממך את היתרונות ולאלץ אותך לסבול מהחסרונות של שתיהן גם יחד.

Credit: DIgiart, depositphotos.com

אחת הדוגמאות המעניינות יותר של "ערבוב אסטרטגי" היא פרשה שעסקתי בה בספרי בוגדים למען המולדת – המורדים הפטריוטים של יפן. ב-26 בפברואר 1936, קצינים יפנים מרדו בממשלה, רצחו כמה מראשיה, כבשו את מרכז טוקיו ודרשו מהמנהיגים הנותרים לשתף איתם פעולה ברפורמות מהפכניות גורפות. בפני המורדים עמדו שתי אסטרטגיות אפשריות. אחת היתה לזעזע את המערכת, מסורת ארוכה מאד בפוליטיקה היפנית. פירושו של דבר: לצאת לפעולת גבורה התאבדותית נגד הממסד שתעורר סימפטיה גם בקרב מתנגדיהם, לרצוח כמה אנשים בכירים ולקוות שההלם יעשה את שלו ויעודד את המערכת לבצע רפורמות. אסטרטגיה שנייה היתה לבצע הפיכה צבאית מלאה ולהשתלט על המדינה. הבעיה היתה, שהאסטרטגיות הללו סתרו זו את זו באופן משמעותי. לפי הקודים המקובלים ביפן, קצין שרוצה לבצע פעולת גבורה בכדי לזעזע את המערכת, צריך לסכן רק את עצמו ואת חבריו ולא לגרור למרד חיילים חפים מפשע. לעומת זאת, מי שרוצה לבצע הפיכה צבאית של ממש, חייב לשנע חיילים במספר גדול. מורדי פברואר היססו בין שתי האסטרטגיות, ובסוף בחרו את הרע שבכל העולמות. הם הפעילו יותר מאלף חיילים להפיכה צבאית, אבל לאחר מספר התנקשויות בבכירים, פשוט עצרו וקיוו שהפיקוד הצבאי ינצל את הזעזוע בכדי לבצע רפורמות. לרוע מזלם, השימוש הנרחב בחיילים עורר עוינות נרחבת כנגדם אפילו בקרב תומכים פוטנציאליים, ההתנקשויות בבכירים הרגיזו את הקיסר, וההיסוס "ללכת עד הסוף" עם ההפיכה מנע מהם להשתלט על הארמון ולהחליף את המשטר בכוח. התוצאה היתה קריסה מביכה לאחר ימים ספורים בלבד.

ומהיסטוריה לאקטואליה. מאז שהרשימה המשותפת החליטה לסטות, ולו במידת מה, מהקו של בל"ד ולהיכנס באופן חלקי ומהוסס למשחק הפוליטי הכללי, היא לוקה בכשל קלאסי של ערבוב אסרטגי. במצב הפוליטי הנוכחי, מפלגה ערבית יכולה לנקוט בשלוש אסטרטגיות, פחות או יותר: 1. אסטרטגיה בלד"יסטית שלמעשה אינה אסטרטגיה כלל – לתעב את שני הגושים (שינוי וביבי) במידה זהה, ולסרב לשתף פעולה איתם, אלא אם ימלאו את דרישותיה המקסימליות של בל"ד לרבות ביטול אופיה היהודי של המדינה. לשיטתה של בל"ד, ה"זכויות" של ערביי ישראל הן טבעיות, ולכן צריכות להינתן להם בכל מקרה בלי קשר למקח וממכר פוליטי. זה למעשה הכשל הקלאסי שדיברנו עליו בתחילת הפוסט: התמקדות במטרות מרחיקות לכת בלי להתחשב בכך שהאמצעים הזמינים אין בהם די בכדי להשיגן. בל"ד היא המייצגת המובהקת ביותר של האסטרטגיה הזאת, אולם יש לה תומכים גם בתוך חד"ש. 2. אסטרטגיה רע"מיסטית: לתמרן בין שני הגושים, שינוי וביבי, בכדי להשיג כמה שיותר משניהם. היתרון באסטרטגיה הזאת הוא יתרונו של לשון המאזניים שמסוגל להעלות את מחירו כי הוא אינו בכיס של אף אחד מהצדדים. החיסרון בראייה ערבית, מלבד האפשרות להישאר קירח מכאן ומכאן, הוא הצנעה של דרישות לאומיות ו"זכויות לגיטימיות" אחרות. חיסרון נוסף הוא הצורך לבלוע שיתוף פעולה עם גורמים בעייתיים מבחינה ערבית, כמו ביבי ומפלגות ימין אחרות. 3. אסטרטגיה שמאלית: להיות מחוייב לחלוטין לגוש אנטי-ביבי. היתרון עשוי להיות שותפות כלשהי בשלטון במקרה שמתנגדיו של נתניהו ירכיבו ממשלה, סיכון קטן יותר מבחינת דעת הקהל הערבית, ותוחלת כלשהי להשיג ויתורים גם בעניין הפלסטיני. החיסרון הוא אובדן יכולת המיקוח. מי שנמצא בכיס של גוש אחד בלבד, באופן טבעי מחירו יורד.

לכוד בין שלוש אסטרטגיות סותרות – יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. קרדיט: אמיר דיב, דוברות הרשימה המשותפת, CC-BY-SA 4.0

הבעיה של הרשימה המשותפת, היא שהיא מערבבת בין שלוש האסטרטגיות הללו, ולכן סובלת מהחסרונות של שלושתן בלי להנות מהיתרונות. מצד אחד, היא עדיין דבקה בקו של בל"ד בנושאים מהותיים: הסירוב לחתום עם הסכם עודפים עם מרצ, ההיסוס להמליץ על יאיר לפיד, וכן פרובוקציות שמשניאות אותה גם על גוש השינוי, כגון ההתחכמות במהלך השבועה או הסירוב להישאר במליאה במהלך שירת ההמנון. עם זאת, היא התרחקה מהקו הבל"דיסטי מספיק בכדי לאבד את תחושת ה-feel good והטוהר המוסרי. איימן עודה עושה קולות של עצמאות ו"אני לא בכיס של אף אחד" (מי שזוכר מבחירות 2015: "נתניהו עומד בראש המחנה הלאומי, לבני והרצוג בראש המחנה הציוני, ואנחנו – המחנה הדמוקרטי"), אך למעשה אין לו יכולת אמיתית לתמרן בין הגושים. כך הוא סובל מחסרונות האסטרטגיה הרע"מיסטית, חוסר יכולת להיכנס באמת ובתמים לגוש השינוי, בלי להנות מהיתרונות שלה – אפשרויות מיקוח בין הגושים. זאת בעוד ששאריות הרטוריקה הבלדיסטית משניאה אותו על כל המפלגות הציוניות, אך לא מספיק בכדי להגן על עצמו מהאשמות בגידה במגזר הערבי פנימה.

בקיצור, הרשימה המשותפת בוחרת בנתיב האסטרטגי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. עם זאת, לאור זהותם של האנשים שמנהיגים אותה – מיקס של פעילים קומוניסטיים עם מנטליות של הפגנות זועמות ואנשי אקדמיה, אולי אין להתפלא על כך. מי שמגיעים מחוגים חברתיים שמעריכים יותר מכל עקביות אינטלקטואלית, ליבון רעיוני וטוהר מוסרי, אינם כשירים לשחק במשחקי הכוח האסטרטגיים, שהם מצפן ההישרדות בעולם הכרישים הפוליטי.     

לשבור את החרם: מה היתה הטעות האמיתית של כחול לבן?

בחרם על הרשימה המשותפת, שיחקה כחול לבן לידיים של נתניהו והזינה את המטריקס המחוכם שמונע ממנה לעלות לשלטון. במקום זאת, ראוי להציע אלטרנטיבה לדרך של הימין והשמאל גם יחד: הקפדה על קווי יסוד ציוניים, בטחוניים ודמוקרטיים, נכונות לדבר עם מפלגות לכל רוחב המפה הפוליטית והתנגדות לחרמות מכל סוג. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

במהלך הבחירות, ההאשמה הנפוצה ביותר נגד יו"ר כחול לבן, בני גנץ, היתה שהוא בובה תכולת עיניים על חוט. מעין למלם מגמגם, שנמשך ומתופלל בידי גורמים חזקים ממנו. הטעויות הלשוניות והמשפטים המשונים שפלט מדי פעם חיזקו כמובן את הרושם הזה, וכך גם ההתנהלות האנמית, העייפה והמהוססת של כחול לבן בכללותה. מעבר לתומכיו של נתניהו, שהנגידו כמובן את ההתנהלות הזאת לכריזמה, לנחישות ולהחלטיות של מנהיגם, היו גם רבים מתומכי כחול-לבן וגוש המרכז שמאל שתהו על התנהלות המועמד "שלהם". מדוע רוב הנאומים של גנץ, למשל, נשמעו כאילו שחיברה אותם ועדה? בניגוד לליכוד, לש"ס ולרשימה המשותפת, שזיהו את ציבור המתלבטים הרלוונטי עבורם והתמקדו בו ביעילות, כחול לבן התרכזה בעיקר במשחק בונקר: לא לעשות טעויות, ולא להרגיז אף אחד. הרושם שנוצר היה שהם יותר מעוניינים בהפלת נתניהו, אבל פחות בהצבת אלטרנטיבה ממשית לשלטונו.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, העדר הכריזמה של גנץ עצמו הוא רק חלק מהבעיה. אפילו אם נסכים שמנהיג אנרגטי יותר, כמו גבי אשכנזי, היה נותן למפלגה יותר ברק וצבע, הכלב קבור באסטרטגיה לקויה ולא בכישורי המשחק והנאום של "חברי הקוקפיט". יהיו תוצאות המשחק הקואליציוני אשר יהיו, כחול לבן נכשלה כמפלגת מרכז בכך שלא הציבה אלנטרנטיבה פוליטית לדרכם של הימין והשמאל כאחד.

בכך, אין בכוונתי לרמוז שכחול-לבן היתה צריכה ללכת שמאלה, לכיוון מרצ, כפי שעשתה מפלגת העבודה. בעיני רוב מוחלט מהציבור הישראלי דרכו של השמאל ("תהליך השלום", "אוסלו", "דרך רבין") נכשלה כישלון חרוץ, שנחתם ונסגר באינתיפאדה השנייה ובמטחי הטילים מעזה. אולם גם הניסיון להידמות לימין בעייתי לא פחות. אם כחול לבן מסכימים, פחות או יותר, עם בנימין נתניהו בכל דבר, למה לא לבחור במקור? התשובה המקובלת, "שחיתות", אפקטיבית כמובן, אבל עד גבול מסויים. בפועל, כחול לבן נגררה אחרי נתניהו למספר טעויות הרסניות, בראש ובראשונה החרם המוחלט על הרשימה המשותפת. וזה חבל, משום שדווקא בנושאים אלו המרכז הישראלי יכול לצאת לדרך עצמאית משלו.

במשך שנים, נתניהו ותומכיו ביצרו קונצנזוס שעם הפוליטיקאים הערבים לא מדברים, לא יושבים בקואליציה ולא נסמכים על קולותיהם (העובדה שנתניהו נסמך על קולותיהם כמה פעמים וגם שיתף איתם פעולה לא מעלה ולא מורידה. מה שמותר ליופיטר אסור לשור). כחול לבן נגררה אחרי ה"קונצנזוס" המזוייף הזה, למרות שחלק גדול מבוחריה דווקא תומכים בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות. התוצאה ברורה לכל מי שיודע חשבון פשוט. בעוד שלנתניהו זמינים כל שותפיו הטבעיים, לרבות כהניסטים, ובעוד הוא מתעקש להביא את כל "בלוק הימין" לקואליציה, ממחנה השמאל-מרכז נגרעים 13-15 מנדטים שפשוט אי אפשר להיעזר בהם. ללא שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת המרכז לא יכול לעלות לשלטון – נקודה. בשום מצב. בשום תרחיש. בשום קונסטלציה. באמצעות מסע תעמולה ודה-לגיטימציה מחוכם, הימין טען את הקוביות, היטה את הקלפים והינדס את המשחק כך שינצח תמיד. המצב הזה פוגע אפילו בשאיפותיה של כחול-לבן לעמוד בראש ממשלת אחדות חילונית, או לשתף פעולה עם הליכוד בתום עידן נתניהו. מדוע שהליכוד יוותר לך, וישתף איתך פעולה, כשהוא יודע שאין לך, למעשה, אופציות אחרות מלבד שיתוף פעולה איתו?

בני גנץ ואנשיו מודעים לכך היטב, אך מעולם לא היה להם את האומץ הדרוש לגלות מנהיגות, לשבור את המטריקס שיצר הימין ולנתץ את הקיר שמפריד בינם לבין השלטון. אמנם, לאחר הבחירות האחרונות, גנץ עשה כמה צעדים חיוביים: הוא נפגש עם ראשי הרשימה המשותפת (להוציא בל"ד), ביקש את המלצותיהם והגיע איתם לסיכומים סבירים בתחום השוויון האזרחי לציבור הערבי בישראל. היה בכך צדק רב, מפני שסקרים מוכיחים כי רוב בוחרי כחול-לבן תומכים בשותפות כלשהי עם המפלגות הערביות. אולם, עם התקרב מועד הבחירות האחרונות, שעה גנץ ככל הנראה לעצת אנשי האגף הימני ברשימה, או לחילופין אסטרטג או סוקר כלשהו, והצהיר קבל עם ועדה שלא יכניס את אנשי המשותפת לממשלתו וגם לא יסתמך על קולותיהם מבחוץ. נתניהו, בצדק גמור, מיהר להסביר לציבור את משמעות הדבר. אם אין לגנץ ממשלה בלי טיבי, משמעות הדבר שאין לו שום סיכוי לעלות לשלטון.

אני מודע היטב לנימוקים שעולים חדשות לבקרים, מדוע אסור לעשות עסקים עם המפלגות הערביות. אחדים מהם מסתמכים על הרעיון הגזעני להפליא של "רוב יהודי", כאילו לאזרחותם של הערבים אין שום משמעות בפועל וקולותיהם לא נחשבים. מתנגדים אחרים מצביעים, בצדק, על עמדותיהם המיליטנטיות והתנהלותם הבעייתית (ובמקרה של בל"ד – המרתיחה) של חלק מחברי הרשימה המשותפת. מסיבה זו, המרכז לא יכול ולא צריך להתייחס לפוליטיקאים של המשותפת כ"אחים אובדים". אבל הוא כן צריך להתנגד לחרם הבלתי מותנה עליהם, לסירוב המוחלט לדבר איתם.

לציבור הישראלי נמאס מהמשבר הפוליטי המתמשך, שמוביל אותו, שוב ושוב, למערכות בחירות מיותרות ויקרות. המבוי הסתום נגרם לא רק בגלל התעקשותו של ביבי להחזיק בכל מחיר במוסרות השלטון, אלא גם בגלל תרבות החרמות שהתפתחה במערכת הפוליטית הישראלית. בכנסת הנוכחית, קשה למצוא מישהו שלא מחרים מישהו אחר: יהדות התורה וש"ס מחרימות את ליברמן ואת יאיר לפיד. ליברמן מחרים את החרדים, את החלק ה"משיחי" בימינה ואת הרשימה המשותפת. הליכוד מחרים, כמובן, את השמאל והערבים, ודורש להכניס לקואליציה את כל ה"בלוק" שלו, שחלקים ממנו מוחרמים בידי כחול לבן. כחול לבן מחרימה גם היא את הרשימה המשותפת. עד לאחרונה, לפחות, החרימו הפוליטיקאים הערבים כמעט את כל המערכת הפוליטית הציונית. התוצאה המצטברת של כל החרמות הללו היא שכמעט אין אפשרות מתמטית להקים קואליציה כלשהי. קרי, תרבות החרמות היא שורש הרע של הפוליטיקה הישראלית.

כדי לבדל את עצמה כמפלגת מרכז, כחול לבן היתה צריכה להכריז שהיא, בניגוד ליריבותיה, לא מחרימה אף מפלגה, אולם תעמוד על קווי יסוד של ציונות, ביטחון, דמוקרטיה ומלחמה בשחיתות. הליכוד מוזמן לקואליציה, אבל לא עם מנהיג שהוגשו נגד שלושה כתבי אישום. החרדים מוזמנים אף הם, אם יסכימו לוותר על חוקים מרגיזים של כפייה דתית ולהשלים עם שינוי (מסויים, מתון) של הסטטוס-קוו לכיוון החילוני. אפילו ימינה מוזמנת, אם תסכים להתפשר על המצע הקיצוני שלה. באותה מידה, יש לנהל משא ומתן ענייני גם עם הרשימה המשותפת, או לפחות חלק ממרכיביה. אם יסכימו לשבת בממשלה עם קווי יסוד ציוניים ובטחוניים (או לתמוך בה מבחוץ) תמורה לויתורים בתחום האזרחי והמדיני – מה טוב. אם לא, גם בסדר. אופציה רצינית להתפשר ולהשפיע תיצור לחץ על חברי הכנסת של המשותפת מהציבור שלהם עצמם, שכבר כך תומך בכניסה לקואליציה, היינו – תספק תמריץ משמעותי להתמתנות. התהום הרגשית והפוליטית תצריך, כמובן, מהלכים הדרגתיים וזהירים. שיתוף הפעולה הנוכחי לחקיקת חוק שיאסור על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה, בפועל קואליציית אד-הוק של ליברמן, כחול לבן, העבודה-מרצ והרשימה המשותפת, הוא התחלה טובה.

במילים אחרות, המרכז חייב להכריז בקול צלול וברור: אין אצלנו חרמות. כל הישראלים – יהודים וערבים, חילוניים, דתיים וחרדים, ימין ושמאל, כשרים בעינינו. אנחנו מוכנים לדבר עם כולם, לשאת ולתת, ובמידה מסויימת גם להתפשר, כל עוד אלו יסכימו לקווי היסוד הציוניים, הלאומיים והדמוקרטיים שלנו. עם מצע כזה של פיוס שאין בו התבטלות, המרכז הישראלי יוכל להציע אלטרנטיבה לתרבות השנאה וההתססה הקיימת. כחול לבן זקוקה לחזון כזה בכדי לעלות לשלטון. החברה הישראלית זקוקה לו הרבה יותר.

פה מפיק מרגליות: הגבר-גבר החדש של השמאל

אראל מרגלית מנסה להראות לבוחרים שהוא גבר, ומזמין אותם להתפקד למפלגת העבודה עם סרטון גדוש בקללות ובצווחות. אלא שכמו סופרים שמאכילים את הקוראים שלהם בכפית, פוליטיקאים שמלעיטים מסרים מלאכותיים לגרונם של הבוחרים, כאילו היו אווזים בחוות פיטום, לא מרשימים אף אחד. ינשוף פוליטי-מדיני על הטוען החדש לכתר השמאל הישראלי.

300px-Goose_fat

הניסיון הראשון שלי במחקר היסטורי היה בימי התיכון, כאשר כתבתי עבודת גמר על ההתנגדות הגרמנית להיטלר – קבוצת אנשים שהערצתי מאד באותה התקופה. הטיוטה הראשונה שהגשתי למנחה שלי היתה מלאה בסופרלטיבים לאותם לוחמים אמיצים שהקריבו את חייהם במאבק כנגד הנאציזם, ובין היתר כיניתי אותם "גיבורים". המנחה שלי, איציק מירון ז"ל, החזיר לי את העבודה עם הערה חשובה שנשארה איתי מאז. "אם אתה רוצה לשכנע אותי שלוחמי ההתנגדות הגרמנית היו גיבורים," הוא הקשה, "סופרלטיבים ומחמאות לא יעזרו לך. זה נראה מלאכותי, מעושה ולא אמין. תוכיח שהם היו גיבורים דרך העובדות שאתה מספר, דרך המעשים והמילים שלהם, בלי לומר את זה במפורש." מי שמכיר את תחום הכתיבה היוצרת, יודע שכך עובדים סופרים טובים. הם לא מאכילים את הקורא שלהם בכפית ודוחפים לגרונם הגיגים אינסופיים על הפסיכולוגיה והמחשבות הכמוסות של הדמויות. התמונה הפסיכולוגית של הדמויות ברומנים טובים תמיד מצטיירת מתוך מה שהן אומרות ועושות, הרבה יותר מאשר מה שהסופר כותב עליהן.

חבל שח"כ אראל מרגלית ממפלגת העבודה לא זכה להכיר את המנחה שלי מימי התיכון, או לשמוע ממישהו אחר שצופים שונאים שמפטמים אותם כמו אווזים. מרגלית מתכנן לכבוש את מפלגת העבודה מידיו הכושלות של בוז'י הרצוג, ולשם כך שכר את שירותיו של היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט – איש ימין שאחראי בין היתר לקמפייני השנאה של אם תרצו, כמו גם למיתוג מחדש של הבית היהודי. ככל הנראה, קלוגהפט לא מקדיש יותר מדי תשומת לב ללקוחות מהצד השני של המפה הפוליטית, אחרת קשה להסביר את סרטון המיתוג התמוה שסייע למרגלית להכין. בסרטון הנ"ל, מרגלית מקלל את אנשי הימין הקיצוני, קובל שהשמאל לא נלחם בהם באגרסיביות הראויה, וקורא להתפקד למפלגת העבודה "כדי להחזיר לנו את המדינה". הבה נתעלם לרגע מהאיוולת האלקטורלית שבסיסמה "גנבו לנו את המדינה", זו שמיד מעלה אצל בוחרי המרכז והימין הרך את דמותו של המאפייניק הבכיין והמתוסכל, המאמין שנולד לשלטון שהמזרחים גנבו לו (ולא, אראל, האיזכור המלאכותי של הפנתרים השחורים בסרטון לא יעזור לך להסוות את זה). נתעלם גם מהשפה השוביניסטית הבוטה, שמשפילה בוחרות ועלולה להרחיקן.

במקום להתעסק בכשלים המובנים הללו, מעניין יותר להתמקד באסטרטגית הליבה של מרגלית. הלה הבין, ככל הנראה, שהרצוג לא נתפס בעיני רוב הציבור כמועמד ראוי לראשות ממשלה בגלל שהוא "רכרוכי" ו"סיסי"; ויש בכך משהו. ישראל היא חברה קשוחה, שנמצאת במצב מלחמה מאז הקמתה, והמזרח התיכון הוא שכונה קשוחה בהרבה. כתוצאה של המגמות הללו, בשילוב עם חרדת ההשמדה של חלקים גדולים מהציבור, מנהיגים שנתפסים כרכרוכיים מדי נוטים לסבול בבחירות. מכיוון שהרצוג לא השכיל לנצל יתרונות שהיו מסוגלים לאזן את הפגם הבסיסי הזה באישיותו, ועוד הוסיף חטא על פשע והחל לקרוץ לימין באופן פתטי ומלאכותי שלא שכנע איש (ואני לא מדבר אפילו על הראיון עם הדובי או על "נתניהו מאוחדת") – תדמיתו כרכרוכי ולא כשיר התקבעה בציבור. מרגלית מזהה את הפגם הזה, ומנסה להעמיד את עצמו כאלטרנטיבה מצ'ואיסטית וגברית להרצוג. בהעדר הילת גבורה צבאית, הוא מנסה לעשות זאת על ידי גסויות, צווחות וניבולי פה, וכל מי שמעוניין לראות דוגמאות מוזמן לצפות בסרטון שלו.

אלא שהציבור הפוטנציאלי של מפלגת העבודה, או המרכז הישראלי בכללותו, אינו לה-פמיליה, ואינו מתרשם משפה גסה ואלימה כשלעצמה. לכל היותר, במצבים מסויימים, שפה כזאת לא תפריע לו. הניסיון לבנות לעצמך תדמית של גבר מצ'ואיסטי ונחוש באמצעות מילים כאלו, מקביל לניסיון של סופר לגרום לקוראים שלו לחבב דמות באמצעות שלל סופרלטיבים ומחמאות – מלאכותי, מעושה ולא אמין. מרגלית רוצה להרשות נחישות, רצח בעיניים ודורסנות פוליטית מהסוג שבוחרים מסויימים אוהבים? אין בעיה. בניגוד ללב הפוליטיקלי-קורקט המדמם של כותבים מסויימים, אני לא חושב שמדובר באסטרטגיה פגומה בהכרח. אבל מי שרוצה ליצור תדמית כזאת, צריך לבנות אותה בהדרגה באמצעות מעשים, ולא רק רצף היסטרי של קללות וניבולי פה. הוא צריך לגלות אומץ פוליטי, להרשים בוחרים עם תוכניות פוליטיות נועזות, עימותים עם יריבים וביקורת חסרת רחמים על בעלי הכוח, ביחד עם יכולת לקבל החלטות קשות ואכזריות. במקום לקלל את הצל ואנשי להבה, למשל, אפשר להנהיג פעילים ולעמוד מולם ברחובות. כך, לא מדברים על נחישות וקרביות אלא מפגינים אותן. לאראל מרגלית, אדם אינטליגנטי, מוכשר ורב פעלים, יש פוטנציאל לבנות לעצמו תדמית באמצעות מעשים. אבל הוא בחר בדרך הקלה. כשלעצמו, הסרטון שפרסם לא משנה תדמית אלא מעורר גיחוך. הוא לא סולל את דרכו לראשות הממשלה, ואפילו לא למפלגת העבודה. מקסימום למועצת התלמידים של גן ריקי.

"אל נא תאמר לי שלום": סתיו שפיר, ג'מאל זחאלקה והמלכוד של הרשימה המשותפת

לאחרונה, קצף ג'מאל זחאלקה על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת על שאינה אומרת לו שלום במסדרון – הביטוי העליון של חטאי מפלגת העבודה והתנועה הציונית לדורותיה. בתגובה, האשימה אותו שפיר בשיתוף פעולה עם קומבינות מושחתות. הלוואי והיא היתה צודקת. מהן שתי הדרכים שעומדות כעת בפני הרשימה המשותפת, אם היא מעוניינת לצאת מהמלכוד שבו היא נתונה? האם היא באמת חייבת להיות בכיס של השמאל הציוני? ומה יהיה על "הברית עם המזרחים" ועל קסמיה המפתים של המחלקה ללימודי תרבות? ינשוף פוליטי-מדיני על תגרנים, סוחרים ובעלי ברית אסטרטגיים.

ח"כ סתיו שפיר. קרדיט: ניר אריאלי, CC-BY-SA 2.0

לפעמים, יש אנשים שנעלבים עמוקות כשלא אומרים להם שלום במסדרון. אחת מהנשמות הרגישות הללו הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מהרשימה המשותפת, שהתפרץ על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת בעוד מקרה של התקף זעם לא ספונטני במיוחד. חברת הכנסת הצעירה של מפלגת העבודה, שלא אמרה שלום לזחאלקה כיאות וכמקובל, נאלצה לשמוע שהיא "גזענית של התעלמות, גזענית של השתקה", ובו בזמן להאזין למגילה הארוכה והידועה של עוולות הציונות ומפלגת העבודה לדורותיה. זחאלקה נשא את הנאום בתגובה לטענותיה של שפיר, שרה"מ נתניהו הציע קומבינה מלוכלכת לרשימה המשותפת. הוא יעביר 900 מיליון שקלים לרשויות הערביות (שהועברו בפועל כדי למנוע שביתה), בתמורה להיעדרות של חלק מחברי הכנסת הערבים בהצבעה על מתווה הגז. לבסוף, הרשימה המשותפת הצביעה נגד המתווה, ולא ברור על אלו שמועות שפיר הסתמכה. אולי היו דברים בגו, לפחות מבחינת נתניהו: ראש הממשלה הרי נפגש עם חברי הכנסת של המשותפת זמן קצר קודם לכן כדי לדון בהעברת הכספים, ולא מן הנמנע שעסקה כזאת הוצעה בחדרי חדרים. ככל הנראה, אנשי המשותפת סירבו, ונתניהו בכל זאת העביר את הכסף כדי למנוע שביתה ברשויות הערביות.

סתיו שפיר האשימה את הרשימה המשותפת בשיתוף פעולה עם השחיתות של ממשלת הימין, ונשבעה לחשוף קומבינות מימון מהסוג הזה ולא משנה מאיזה צד הן מגיעות. מכיוון הרשימה המשותפת, מגיעים קולות הולכים וגוברים של תהייה, האם כדאי להתחיל לשתף פעולה עם הימין במקום עם השמאל, לפחות באופן נקודתי, כאשר הדבר תואם לאינטרסים הערביים. עבד אבו שחאדה הזכיר את הרעיון הזה במאמר שהתפרסם בשיחה מקומית. אחרים לא היו גלויים כל כך, אבל הרמזים שמרחפים בחלל האוויר מתחילים להיות עבים כמו פיל. בנאום שלו בכנסת, אמר ח"כ זחאלקה כי הגירוש, הנישול והנכבה התבצעו לא על ידי הימנים שצועקים "מוות לערבים" אלא על ידי השמאלנים ששרים "הבאנו שלום עליכם". הימין, הוסיף, לפחות בנה את ההתנחלויות שלו לצד הכפרים הפלסטינים ולא במקומם, לעומת קיבוצי השומר הצעיר שנבנו על חורבות של כפרים ערביים. כמה נשמות טובות מקרב יהודי בל"ד, כמו למשל המתרגמת אורלי נוי, התיישבו בעמדת הפרשן המוסמך של דברי זחאלקה, והבהירו לקהל הקוראים כי ה"משמעות העמוקה" של דבריו היא לא העדפה לימין, אלא התנגדות לממסד הציוני באשר הוא. למרבה הצער, זה לא מה שזחאלקה אמר. כל מי ששומע את הנאום שלו, מבין מיד את הסאב-טקסט. הימין גרוע פחות מהשמאל מנקודת מבט ערבית, ולפיכך אין לשלול אפשרות של שיתוף פעולה איתו.

ח"כ ג'מאל זחאלקה. קרדיט: זאהר אבו אל נאסר, CC-BY-SA 4.0

אנשים ציניים עלולים לומר שבל"ד היא ממילא מפלגת ימין לאומני ערבי, ולפיכך שיתוף הפעולה שלה עם הימין, בעניין מתווה הגז או בנושאים אחרים, הוא בסופו של דבר מובן מאליו. אבל אני לא רוצה להיות ציני היום. אולי זה יפתיע כמה מהקוראים, אבל אני באופן אישי אברך על שיתוף פעולה בין המפלגות הערביות לימין, אפילו אם הדבר מנוגד לאינטרסים הפוליטיים המיידיים שלי. המיעוט הערבי הופלה וקופח במהלך השנים, גם על ידי ממשלות מפלגת העבודה (פרט לממשלת רבין), ואם נציגיו מסוגלים להשיג עבורו הטבות באמצעות שת"פ עם הימין, אין לאף אחד זכות לומר להם לא. למעשה, שיתוף פעולה כזה אינו בלתי אפשרי מבחינה תיאורטית. נתניהו, שנאלץ להתנהל עם קואליציה צרה של 61 חברי כנסת, ישמח לשיתוף פעולה בצמתים קריטיים, וסביר להניח שיהיה מוכן לשלם עבורו. בראשות הבית היהודי עומד נפתלי בנט, שלמרות עמדותיו הימניות-אמוניות אינו חשוד בשנאת ערבים, ואף תומך בשוויון אזרחי. הוא בוודאי יהיה מוכן לתת תקציבים ויתר הטבות לציבור הערבי, תמורת מחיר הולם בסוגיות שחשובות לו. אפשר לתמוך בו בהצבעות מסויימות, למשל, תמורה לפתרון בעייתם של בתי הספר הכנסייתיים, סוגיה כאובה שלא מרבים לדבר עליה בתקשורת היהודית. גם ש"ס הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לספק סחורה לציבור הערבי תמורת תמיכה פוליטית. המפלגה היחידה שבאמת אינה ברת שיח מנקודת ראות ערבית היא ישראל ביתנו, והיא דווקא נמצאת באופוזיציה.

באופן אירוני, תגרנות פוליטית שכזאת, שתמצב את הערבים בעמדת מיקוח מול המחנה הציוני מחד וקואליצית הימין מאידך, תשפר את מצבה של הרשימה המשותפת גם מול מפלגת העבודה. אם ירצה יצחק הרצוג את אצבעותיהם של חברי הרשימה המשותפת במאבק על מתווה הגז, למשל, יתכבד וייתן תמורה – למשל, תמיכה במאבק הערבי נגד הריסת בתים בדהמש או בכפרים הבלתי מוכרים. בניגוד למקובל בקרב הרשימה המשותפת ותומכיה, מחדליה (הראויים לכל גינוי) של מפלגת העבודה בעניין זה אינם נובעים מגזענות, אלא פשוט מחוסר תשומת לב. יכולת הקשב של פוליטיקאים היא מוגבלת. אם הציבור הערבי יסחר בתמיכתו ובכוחו הפוליטי, מפלגת העבודה תיאלץ להקשיב לו ולהירתם למאבקיו; לא לשם שמיים, אלא למען האינטרסים שלה עצמה.

הבעיה היא, שהרשימה המשותפת אינה מסוגלת ואינה יכולה לנהל אסטרטגיה של תגרנות פוליטית. הקולות שקוראים לעשות זאת עדיין אינם מסוגלים לדבר מפורשות, ולא בכדי. הפוליטיקאים הערביים, ובמיוחד אנשי בל"ד, עדיין כבולים יותר מדי בדוגמות נאצריסטיות, מיני להגים ולחשים על "זכויות לגיטימיות", "מיעוט ילידי", "התנגדות" ו"מאבק בממסד". גם אם גורמים ברשימה המשותפת יחליטו להתחיל לפתוח את החנות ולעשות עסקים עם הימין, מה הם יוכלו לתת לבנט ונתניהו? האם יתמכו בהעברת כספים לחטיבה להתיישבות? האם יצביעו עבור הממשלה בהצבעות אי אמון, או לפחות יעדרו מהמליאה? האם יתווכו עבור נתניהו בזירה הפלסטינית או בעולם הערבי? האם בעוד מספר שנים, כאשר התהליך יבשיל, יסכימו להצטרף לקואליציה ימנית, או אפילו לתמוך בה מבחוץ? קשה להאמין שהדוגמטיות הפוליטית של המשותפת, על כל הסיעות המרכיבות אותה, תאפשר התגמשות כזאת. שהרי כל מה שהטיח זחאלקה בשמאל הציוני – נכבה, גירוש, נישול – אלו חטאים שהימין תמך בהם בהתלהבות, ואף הוסיף עליהם כהנה וכהנה כאשר עלה לשלטון בעצמו.

כי בכל זאת, למרות כל המחלוקת והחשבון ההיסטורי בין הערבים לשמאל, הוא קרוב אליהם אידיאולוגית יותר מאשר הימין; ראשית כל מבחינת המחוייבות לפתרון שתי המדינות, ובמיוחד בשל פרשנותו המקלה יותר לאופיה היהודי של המדינה, פרשנות ליברלית שמשאירה יותר מקום לשוויון אזרחי בין יהודים לערבים. כדי לשתף פעולה עם הימין, המשותפת תיאלץ לבצע שידוד מערכות אידיאולוגי ולוותר על דברים שעד היום נראו כציפור נפשה, במיוחד בכל הנוגע למאבק בכיבוש והזדהות עם העם הפלסטיני. עד היום, זה לא קרה. זחאלקה ויתר אנשי בל"ד אינם קומבינטורים ותגרנים, כפי שהאשימה סתיו שפיר. הלוואי והיו. כרגע, הם דומים יותר לפעילים מייבבים מהמחלקה ללימודי תרבות באחת האוניברסיטאות בקליפורניה.

לפיכך, כל עוד המשותפת לא מסוגלת לגמישות אידיאולוגית בלתי נתפסת מבחינתה, האלטרנטיבה היחידה שלה ליציאה מהבידוד המשתק שבו היא מצויה, היא חידוש הברית האסטרטגית עם השמאל. זה לא יהיה פשוט, משני הצדדים. החשבונות ההיסטוריים, כאמור, תלויים ועומדים, ומריבות פוליטיות קטנות וגדולות מעכירות את האווירה מדי יום. המפתח לפיתרון, גם כאן, נמצא אצל שני הצדדים. מפלגת העבודה חייבת להבין שבלי שיתוף פעולה ארוך טווח עם הפוליטיקאים הערבים, לעולם לא תצליח לעלות לשלטון. המתמטיקה פשוט לא מאפשרת שום קואליציה שלא כוללת את הרשימה המשותפת, אפילו אם תוצאות הבחירות היו טובות בהרבה מבחינת מפלגת העבודה.

אבל כדי ששותפות כזאת תוכל להתקיים, מנהיגי הרשימה המשותפת חייבים להפנים שלא שוברים את הכלים כשיש מחלוקות, גם מחלוקות עמוקות. כן, מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית גאה. אין בינינו ובין הרשימה המשותפת הסכמה על הנרטיב ההיסטורי של 1948. אנחנו תומכים במדינה יהודית, ולפיכך לא מוכנים לאפשר את זכות השיבה, גם לא באמצעות איחוד משפחות. אנחנו תומכים במאבק נוקשה ומיליטנטי בטרור, ומכאן תמיכתה של המפלגה בחוק הטרור ובחוקים נגד יידוי אבנים. אבל מצד שני, למפלגת העבודה יש גם הסכמות רבות עם הרשימה המשותפת, יותר מאשר יהיו לה אי פעם עם הימין. הקדנציה הטובה ביותר מבחינת הציבור הערבי היתה בתקופתו של יצחק רבין, הן מבחינת התקדמות עם הפלסטינאים והן מבחינת שוויון אזרחי. אם הרשימה המשותפת באמת רוצה להירתם להפלת שלטון הימין, כפי שאמר איימן עודה, היא לא יכולה להפוך את השמאל הציוני לשק איגרוף, כפי שעושים זחאלקה וחבריו, לתרועות המקהלה הקבועה מהשמאל הרדיקלי, אחדים מפעילי "המאבק המזרחי" ועוד כמה קבוצות קטנות. אפילו איימן עודה, שבאמת מאמין בשיתוף פעולה מהסוג הזה, לא מסוגל להשתחרר מגישת ה"הכל או לא כלום" של הלאומנות הערבית, ונוטה לשבור את הכלים עם השמאל הציוני בכל פעם שמופיעה מחלוקת מהותית. שני הצדדים, הערבים ומפלגת העבודה, חייבים לשבת ביחד ולמפות את נקודות ההסכמה שעליהן אפשר להיאבק ביחד, ואת הדברים שעליהם נסכים לא להסכים.

אז בסופו של דבר, בפני אנשי הרשימה המשותפת עומדות שתי דרכים לצאת מהמלכוד המשתק שבו הם נתונים. או שיהפכו לתגרנים פוליטיים ויתמרנו בין השמאל לימין, או שינסו לחדש את הברית הפוליטית ארוכת הטווח עם השמאל הציוני. שתי הדרכים יצריכו שידוד מערכות, התנערות מדוגמות וויתורים פוליטיים ניכרים. מעל הכל, שתיהן מחייבות להשתחרר מקסמם ומהשפעתם של אותם פעילים יהודים, שרואים את הרשימה המשותפת ככלי "להיאבק בממסד הציוני כולו" כדי "למזרח את המדינה" או להשיג שלל מטרות אחרות מהרפרטואר של המחלקה ללימודי תרבות. הבחירה נמצאת בידי הרשימה המשותפת. למרבה הצער סביר להניח שכמו ישראלים רבים אחרים, הם פשוט יחליטו שלא להחליט.

%d בלוגרים אהבו את זה: