הפיגוע המחריד נגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה לקדמת הבמה ויכוחים ישנים, ובעיקר: האם דאע"ש מייצג את ה"אסלאם האמיתי"? כרגיל, העיוורון אינו נחלתו של צד אחד בלבד, והוא עתיד לפגוע הן ביכולת ההתגוננות של המערב והן במוסלמים עצמם. ינשוף פוליטי-מדיני על אמיתות כואבות, מצליפים מקצועיים ודמגוגיה שמאלנית וטראמפיסטית.

הפיגוע המחריד כנגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה מחדש ויכוחים ישנים, הן בארצות הברית והן מעבר לגבולותיה. מבט קצר בתגובות של השמאל והימין האמריקאי (וחקייניהם בארץ הקודש), יראה מיד שכל אחד מהצדדים משנן עמדות ישנות ומנסה למנף את הפיגוע כדי לקדם אג'נדה פוליטית ארוכת טווח. השמאל הליברלי, בצדק גמור, מפנה זרקורים לחוקי הנשק המופקרים של ארצות הברית, המאפשרים לכל זב ומצורע להשיג רובה סער אוטומטי. בו בזמן, מתעקשים דוברים ליברליים, ועוד יותר מהם נציגי השמאל הרדיקלי, להבהיר ש"זה לא האסלאם" אלא הקיצוניות. והמהדרין אף אומרים שמדובר בעוני וייאוש, שהאחריות עליהם (ניחשתם נכון) נופלת על המערב הקולוניאליסטי. הימין הטראמפיסטי, מלווה במקהלת ה"אמרנו לכם" של מצליפי האסלאם המקצועיים, מאשים את השמאל ברכרוכיות וברמייה עצמית, מעלה מחדש את התזה של "מלחמת הציביליזציות" ומציע לסגור את הגבולות למהגרים ופליטים מוסלמים. כרגיל, בדברי שני הצדדים יש גרעין מסויים של אמת, ושניהם חוטאים בעיוורון מסוכן. באופן אירוני, העיוורון של כל אחד מהצדדים מסכן בדיוק את מה שהוא שואף להגן עליו. רוצה לומר: העיוורון הימני מסכן את המערב בעיקר, והעיוורון הליברלי – גם את המערב וגם את המוסלמים עצמם. ומעל כל הויכוח מרחפת השאלה הגדולה: האם הטרוריסטים מייצגים את ה"אסלאם"?

 לפני שנגיע לעיוורון השמאלי-ליברלי, תופעה מעניינת יותר לפי דעתי, כמה מילים על שיח "הצלפת האסלאם" של הימין. האבסורד הגדול ביותר, כמובן, הוא ההאשמות כלפי הנשיא אובמה, על כך שלא זיהה את הטרור עם האסלאם הקיצוני או האסלאם בכלל בנאומו. ברק אובמה, נשיא שיש הרבה מה לבקר במדיניותו ובהתנהלותו, הפך לבוגימן של שנאה בלתי רציונלית בימין האמריקאי והישראלי כאחד, עד כדי איבוד עשתונות מוחלט. מישהו שכח, כנראה, שנשיא ארצות הברית אינו אינטלקטואל או חוקר, אלא פוליטיקאי שאמור לנהל את מדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם. נניח לרגע שמבחינה אינטלקטואלית טהורה, מצליפי האסלאם הימנים צודקים. אז מה? מישהו חושב שבגלל שהנשיא לא אומר משהו בנאום פומבי, האף-בי-איי עוקב אחרי כמרים קתולים, וחיל האוויר מפציץ מדינות בודהיסטיות?

הנשיא אובמה, למי ששכח, מנהל מלחמה נגד הטרור האסלאמי הקיצוני במספר חזיתות. רוב בעלי הברית של ארצות הברית במלחמה הזאת, רוב הלוחמים בשטח, הם מוסלמים. לוחמי ולוחמות הפשמרגה שנאבקים בדאע"ש בגבורה בסוריה ובעיראק – הם מוסלמים. מצרים – מוסלמית. ערב הסעודית היא מדינה מוסלמית קנאית. טורקיה, חרף טירופו הגובר של ארדואן, נותרה מדינה אסטרטגית במערכה הזאת. וכפי שגנרל דייויד פטריאוס ציין בצדק, גם בצבא האמריקאי, בסי איי איי ובאף בי איי משרתים מוסלמים רבים, חלקם הגדול כמומחי מודיעין ושפה למדינות היעד. אזרחים מוסלמים תורמים לכלכלה ולמשק האמריקאי בכל תחומי החיים כמעט, במגזר הפרטי ובממשל. שגריר ארצות הברית באו"ם ובעיראק היה מוסלמי אפגני. שגרירת ארצות הברית בשוודיה היא מוסלמית-שיעית ממוצא איראני. כל מי שחושב פוליטית ואסטרטגית, יכול להבין מיד שהנשיא לא יכול להרשות לעצמו להעליב ולהשפיל את בעלי הברית העיקריים שלו במערכה צבאית, רק כדי לרצות כוחות פוליטיים מבית. מי שינהג אחרת, יפגע בראש ובראשונה במערב עצמו.

מעבר לכך, גישתו של הימין הטראמפיסטי מבוססת על בורות. מדהים לראות לפעמים איך אינטלקטואלים שלא יודעים צורה של אות ערבית, בטוחים שיש להם ידע וכלים לנהל דיונים תיאולוגיים ולקבוע שה"אסלאם האמיתי" הוא זה של דאע"ש ואל קאעדה. בורות יכולה גם לעוור. רוב מעשי הטבח בארצות הברית, למשל, לא מתבצעים בידי מוסלמים, אלא בידי גברים זועמים שפותחים בירי אקראי. גם הטרור אינו בלעדי למוסלמים, והמחבל הניאו-נאצי אנדרס ברוויק, שטבח בעשרות רבים של ילדים באי בנורבגיה, יוכיח. אין לכך עדיין אישור סופי, אולם המודיעין האוקראיני טוען שעצר טרוריסט צרפתי ימני קיצוני עם מטולי רימונים ו-275 ליטרות של חומר נפץ, שיועד לפיגועים בצרפת, ככל הנראה בזמן אליפות היורו. ההתמקדות הבלעדית באסלאם הקיצוני יכולה להסיט את תשומת הלב מאיומים פוטנציאליים אחרים.

העיוורון השמאלי-ליברלי, בהקשר שלנו, מתבטא בעיקר בסירוב העיקש להבין שדווקא כן יש קשר, משמעותי למדי, בין פיגועי טרור לבין אמונות דתיות מוסלמיות. במשך כמה שנים, היו כמה נשמות טובות, בשמאל הרדיקלי והליברלי כאחד, שניסו להסביר לנו שאנשי דאע"ש או אל-קאעדה אינם באמת מוסלמים. דת לא מניעה אותם. עיתונאי אחד סיפר שבבית של קצין בכיר דאע"ש בכיר שנהרג "לא נמצא אף עותק של הקוראן". אחרים מיחזרו אנקדוטה ישנה על שני מתנדבים לדאע"ש, שקנו באמזון את הספרים Islam for dummies ו-Quran for dummies. כותבים מעמיקים יותר, כמו גרהאם ווד ואיימן ג'וואד אל-תמימי, הפריכו בנקל את הטענות הללו. אנשי דאע"ש הם דתיים אדוקים, שהאידיאולוגיה חשובה עבורם. אחדים מהם גם מומחים רציניים בהיסטוריה ותיאולוגיה אסלאמית. למשל, השריפה של הטייס הירדני, שנוגדת את פשט ההלכה האסלאמית, הוצדקה על ידי חכמי הדת של דאע"ש באופן מתוחכם למדי, תוך שימוש בתקדימים מהעבר ושיטות פרשנות מסורתיות. גם רצח היאזידים ואונס נשותיהם הוצדק באמצעות מחקר מדוקדק של מלומדים וחכמי דת מאוניברסיטת ראקה ש"הוכיח" כי מדובר ב"עובדי שטן".

חשוב להדגיש: אי אפשר להבין את דאע"ש אך ורק על סמך המניע הדתי. זו טעות קשה. לתופעת דאע"ש פנים רבות. הדיכוי של האוכלוסייה הסונית בעיראק על ידי הרוב השיעי, למשל, היא גורם מרכזי, וכמובן הכאוס שנגרם על ידי הפלישה של 2003. גם העוני והייאוש חשובים, ועדויות אמפיריות מלמדות שהם שימשו מניע משמעותי לפחות עבור חלק מהתומכים והאוהדים, בעיקר מהמעגלים ה"רכים" יותר (אנשי הגרעין הקשה, האידיאולוגי, לעיתים קרובות אמידים ואף עשירים, כמו אוסאמה בן לאדן עצמו). אבל באותה מידה – אי אפשר להתעלם מהדת. Religion talks. להתעלמות מהגורם האסלאמי בשם הפוליטיקלי-קורקט יש גם השלכות בשטח. לפעמים מדובר בחזירות מרתיחה אך לא מסוכנת פיזית, כמו ההחלטה של אגודת סטודנטים רדיקלית באוניברסיטה מסויימת לא לציין את יום הזיכרון ל-11 בספטמבר כדי "לא לעודד אסלאמופוביה". במקרים אחרים, מדובר בסכנת נפשות של ממש. המחבל מפורט-הוד, למשל, עבר תהליך הקצנה ארוך לפני שביצע טבח בעמיתיו ופקודיו בצבא ארצות הברית. לפי דיווחים מסויימים, עמיתים רבים פחדו לדווח לרמות הממונות, כדי לא להיות מואשמים ב"אסלאמופוביה". הקפדה על דיני הפוליטיקלי-קורקט עלולה להסתיים בשפיכות דמים.

קל להבין מדוע הטיעון התקליטי שנשמע אחרי כל פיגוע, "אין לזה שום קשר לאסלאם", מוצא חן בעיניו הקהילות המוסלמיות עצמן. לא קשה להבין גם מדוע, אחרי כל פיגוע כמעט, הגינויים של מנהיגים ואנשי רוח מוסלמים בארצות הברית ובאירופה כוללים כמעט תמיד את המשפט הזה. אבל הטיעון הזה, שנתמך על ידי מקהלת השמאל הליברלי והרדיקלי, הרסני בעיקר כלפי המוסלמים עצמם. אפשר לטעון שהפרשנות של הטרוריסטים לכתבי הקודש אינה נכונה. אפשר לומר שהם מעוותים את המקורות, ומתעלמים מהמסורת. לגיטימי אפילו לטעון שהם "רחוקים מהאסלאם האמיתי", במסגרת ויכוח פנים-מוסלמי או דיון בקרב מביני עניין. אבל ההכחשה של כל קשר לדת, מסמאת את העין ומונעת מאיתנו לראות ולהבין, שגם במיינסטרים המסורתי יש פגמים ובעיות למכביר, שעלולים, בתנאים מסויימים, להצמיח אלימות וטרור. זה עלול לכאוב למוסלמים מאמינים, אבל אמת צרך לומר: הפרשנות של הטרוריסטים אינה הפרשנות היחידה של האסלאם – אבל היא פרשנות אפשרית. רק מי שמודה באמת הזאת, ומוסלמים אמיצים רבים – גם דתיים – כבר מודים בה, יכול להתחיל לחשוב על שיטות לטיפול ומניעה. מי שמצביע על בעיות בקהילה המוסלמית, או בחלקים מהתרבות המוסלמית, אינו "אסלאמופוב", ובעיות לא נעלמות אם מכחישים אותן. הן רק מחמירות. הראשונים לשלם את המחיר יהיו, כרגיל, המוסלמים עצמם.

הינשוף מתגייס למלחמות הקודש – וממשיך להתבונן מקרוב על הג'יהאד במאה העשרים. בפעם שעברה, כתבנו על ויכוחי המלחמה הצודקת במסורת המוסלמית, והפעם נדבר על הג'יהאד והח'ליפות האסלאמית כרעיונות פוליטיים. כיצד התפתח רעיון הח'ליפות במסגרת שיתוף הפעולה בין הסולטן העותומאני למלכה ויקטוריה, ומדוע החליטו קצינים חובבי ויסקי משובח להכריז על ג'יהאד נגד הכופרים? הפוסט שלפניכם מתבסס על פאנל חוקרים בנושא ג'יהאד שנערך לאחרונה בכנס השנתי של האגודה ההיסטורית האמריקאית. מאיסטנבול, דרך ארגוני הטרור הפלסטיניים ועד לדאע"ש – ינשוף היסטורי על מלחמות קודש מוסלמיות במאה העשרים.

לפעמים, תמונה יכולה להיות שווה אלף מילים.

הביטו היטב בתמונה שלעיל – שלקוחה במקור מכתב העת הימני-אמריקאי National Review. היא נועדה להציג את ההבדל בין הלוחמים, או במקרה הזה הלוחמות האמריקאיות, לבין המחבלים המתאבדים מהעולם המוסלמי. בחורה יפה בבגד קצר משמאל, וטרוריסטית לא חיננית, מאיימת, עם שלל צעיפים, קלצ'ניקוב וחגורת נפץ מימין. יש בתמונה לא מעט דברים תמוהים, במיוחד כשמסתכלים על הלוחמת האמריקאית. האם מי שמחזיקה בידה עותק של הברית החדשה תצטלם בבגדים כאלה? מי יוצאת לקרב עם גופיית חוף, מלבד בכריכות של ספרי פנטזיה מליגה ג'? נראה שמחברי הכרזה רצו להלחים, בדמותה של החיילת האמריקאית, אוסף רחב של ערכים מערביים סותרים בתמונה אחת – פונדמנטליזם נוצרי-אוונגליסטי, שמרנות, פולחן היופי והנעורים, לוחמנות אמריקאית וזכויות נשים, כדי להנגיד בינם לבין האויב הג'יהאדיסטי המאיים.

ואכן, רבים מהנסיונות להבין את האויב הג'יהאדיסטי, בין אם מדובר במחבלי אל-קאעדה, ג'בהת א-נוסרה, חמאס או המדינה האסלאמית, מתרכזים מסביב לשני צירים עיקריים: תיאור מזועזע של פשעיהם וקנאותם הנוכחית מחד, וחקירה לאחור לשורשי הג'יהאד במסורת האסלאמית מאידך. ההנחה, לרוב, היא ששני המושגים העיקריים שמשמשים את דאע"ש בימינו, מלחמת הקודש והח'ליפות האסלאמית, מתבססים על כתבי הקודש המוסלמיים והגיעו מהם. יש בכך אמת, ובפוסט הקודם עסקנו בהרחבה בויכוח על מלחמת הקודש במסורת המוסלמית. אולם הן לרעיון הח'ליפות והן לג'יהאד המודרני יש ממד חדש, נסתר, שבדרך כלל לא מדברים עליו: שניהם שינו צורה וחזרו למרכז הבמה במאה העשרים, ביוזמה של כוחות חילוניים, למען אינטרסים לא דתיים – או לפחות לא דתיים לחלוטין. רק לאחר מכן, לפעמים לאחר עשורים רבים, כוחות פונדמנטליסטיים אסלאמיים אימצו את הגירסה החדשה של הג'יהאד והח'ליפות, תוך הלחמתם עם רעיונות קומוניסטיים, כדי ליצור את הטרור הבינלאומי שאנחנו מכירים היום. במילים אחרות, הדרך בין כתבי הקודש האסלאמיים לג'יהאד הנוכחי אינה ישרה אלא מפותלת, רצופת מעקשים ומלאה עד אפס מקום בגורמים פוליטיים אינטרסנטיים, שהרעיונות שפיתחו עברו מוטציות שהם עצמם לא העלו בדמיונם הפרוע ביותר.

נתחיל ברעיון הח'ליפות – בסיס האידיאולוגיה של דאע"ש. לפי ההיסטוריון הטורקי ג'מיל איידין, אחד מגדולי המומחים להיסטוריה אסייאתית בימינו, הרעיון הזה חזר לקדמת הבמה במסגרת מסע תעמולה שערך הסולטן הטורקי עבד אל-חמיד השני, השליט החזק האחרון של האימפריה העותומנית והאדם שעיצב את דמותה בעשוריה האחרונים. עבד אל-חמיד היה כמובן מוסלמי מאמין, אבל גם מאמין גדול במודרניזציה של האימפריה. מבחינת מדיניות חוץ, הוא היה פרו-בריטי, וראה במלכה ויקטוריה קיסרית אחות לא רק במובן המדיני, אלא גם במובן הרוחני. ויקטוריה הרי משלה על מיליוני מוסלמים, דבר שהפך אותה, במובן מסויים, לשחקן מרכזי בעולם האסלאמי. יתר על כן, המוסלמים ההודים נחשבו באותה התקופה לנתינים נאמנים יחסית של האימפריה הבריטית, בוודאי יותר מההינדים. הקשר בין בין הסולטן הטורקי למלכה הבריטית, אף הוביל להצעה רצינית ביותר לחתן את אחת מבנותיה של המלכה ויקטוריה עם אחיו של עבד אל-חמיד. הנסיכה דווקא היתה מעוניינת (הנסיך הטורקי היה בחור יפה, אריסטוקרטי ומקסים להפליא) – אבל ההצעה נפלה בסופו של דבר מסיבות פוליטיות ודתיות.

ראה את עצמו כמנהיג הרוחני של המוסלמים בעולם – הסולטן עבד אל-חמיד השני

הסולטן העותומני נחשב כח'ליף המוסלמי, ממשיכו של הנביא מוחמד עלי אדמות. עבד אל-חמיד לא ראה בח'ליפות תפקיד פוליטי בלבד, אלא בראש ובראשונה עמדה רוחנית. כסולטן, הוא תפס את עצמו כמנהיג הרוחני של המוסלמים בכל העולם, לרבות האימפריה הבריטית. המוסלמים נתיני בריטניה אמורים לציית למלכה ויקטוריה כריבון הפוליטי, ולעבד אל-חמיד כשליט רוחני, מעין אפיפיור. כלומר, רעיון הח'ליפות בתקופה המודרנית עלה על הבמה לא כבסיס לעימות בין אירופה לעולם המוסלמי, אלא כסוג של סימביוזה ביניהם. הג'יהאדיסטים של דאע"ש היו מזדעזעים לראות את הח'ליף העותומני ומשפחתו: גברים עטויים במדים מערביים מהודרים, ארמונות בסגנון צרפתי ונסיכות לבושות בשמלות ערב שניגנו יצירות של באך בפסנתרי כנף.

דאע"ש היו מזדעזעים – הנסיכה העותומנית פהימה-סולטן

אולם סמלים יכולים להשתנות, ובמהירות רבה: לאחר נפילת הח'ליפות העותומנית, החלו תנועות התעוררות בעולם המוסלמי, ובמיוחד בהודו, להעלות את זיכרון הח'ליפות כסמל רב עוצמה לאיחוד כל המוסלמים בעולם למלחמת קודש בכופרים ובמערב. גם התנועות הללו, מבחינה רבה, לא היו "מוסלמיות מסורתיות", אלא גירסה מוסלמית מודרנית לרעיונות האיחוד האתני-דתי שרווחו בעולם באותה תקופה, כדוגמת הפן-גרמנים שרצו לאחד בין כל המדינות דוברות הגרמנית, או הפן-אסייאתים היפנים ששאפו לאחד את אסיה ולגרש ממנה את האדם הלבן.

איידין ממשיך וטוען, שגם הג'יהאד נדחף למרכז במה במאה העשרים בידי חילונים גמורים. הטורקים הצעירים, אותם קצינים רפורמטורים שתפסו את השלטון ב-1908 והובילו את האימפריה העותומנית למלחמת העולם הראשונה, השתמשו בכלי המסוכן הזה כדי להלהיב את ההמונים במלחמה, בדיוק כפי שהקייזר השתמש בלאומנות הגרמנית. יש אירוניה מסויימת בעובדה שהג'יהאדיסטים הראשונים במאה העשרים לא היו אנשי דת מזוקנים ועוטי גלימות, אלא קצינים טורקים ממוערבים לגמרי, חילונים וחובבי ויסקי משובח, שראו בו כלי לרתימת העולם המוסלמי למלחמה לאומנית בעיקרה, נגד בריטניה ולטובת גרמניה. הג'יהאד העותומני במלחמת העולם הראשונה לא היה מלחמה של האסלאם נגד המערב, אלא דרך להצדיק מעורבות של מעצמה מוסלמית במלחמה בין המערביים לבין עצמם. בשנות החמישים, האחים המוסלמים אמנם דיברו על ג'יהאד נגד הכופרים והמערב, אולם גם בהגות שלהם, הג'יהאד היה בראש ובראשונה מלחמה בתוך העולם המוסלמי עצמו, כנגד העריצות של השליטים הערבים הכופרים. המלחמה במערב היתה קיימת, אבל נותרה עניין משני.

מארי-כריסטין אבו סארח, חוקרת צרפתיה צעירה, ממשיכה את מחקרו של איידין, ובודקת את השימוש במונח ג'יהאד בקרב ארגוני טרור פלסטיניים במאה העשרים. תוך בחינה מדוקדקת של אלפי כתבי עת, ספרים ועלוני תעמולה של אש"ף, אבו סארח נדהמה לראות עד כמה נדירה היתה המילה הזאת בתעמולה האש"פיסטית. מבחינה כמותית, מאו דזה דונג צוטט בפרסומים של ערפאת ואנשיו עשרות מונים יותר מאשר מקורות אסלאמיים מסורתיים. המילה ג'יהאד הופיעה מדי פעם כדי לתאר את המאבק הפלסטיני נגד ישראל, אולם לרוב העדיפו הכותבים מאש"ף להשתמש במילים נרדפות, כגון "נידאל" ו"כיפאח". גם כאן האירוניה חוגגת. לפי אבו סארח, הג'יהאד חזר למרכז הבמה ביוזמתם של ארגונים פלסטיניים שמאליים קיצוניים בלבנון, בעלי אוריינטציה מאואיסטית. רסיסי הארגונים הללו, שאף אחד מהם לא קיים היום, ראו "ג'יהאד" כמילה המתארת מאבק אוניברסלי, ולפיכך – דרך טובה להעביר בשפה הערבית את רעיונות המאבק המהפכני הבינלאומי מבית מדרשו של מאו. בחצי השני של העשור, התנועות האסלאמיות המתעוררות, כגון החמאס, הלבישו אותו מחדש בבגדים אסלאמיים מסורתיים. באותה תקופה, הוא אומץ בידי המוג'אהידין באפגניסטן והמתנדבים הערבים שעזרו להם – כמעין קונטרה אסלאמית למהפכה הקומוניסטית הבינלאומית. אי אפשר להדגיש מספיק, עד כמה הג'יהאדיסטים הללו הושפעו מרעיונות לניניסטיים ומאואיסטיים, אותם הקצינו והפיצו מחדש בלבוש אסלאמי. מבחינה זו, דאע"ש הוא סוף התהליך: ההקצנה הלוגית מרחיקת הלכת ביותר של רעיונות הח'ליפות, הג'יהאד והמהפכה הקומוניסטית בישות מדינית-טרוריסטית אחת.

בפוסט הזה, אני לא מתכוון לטעון שרעיונות הג'יהאד והח'ליפות של דאע"ש אינם מתבססים על מקורות מוסלמיים מסורתיים. לרעיון הג'יהאד, כפי שהוא מופיע בכתבי הקודש ובהגות של ימי הביניים, יש חשיבות עליונה. אבל הג'יהאד, כמו הח'ליפות, אינו רעיון דתי בלבד. בראש ובראשונה, אלו רעיונות פוליטיים, וככאלו נתונים למניפולציות בידי גורמים רבים ושונים – מקצינים טורקים שותי ויסקי ועד לוחמים אפגנים מזוקנים במערות טורה-בורה. רעיונות וסמלים הם חומר נפץ קטלני. למי שמשתמש בהם, אין אף פעם ערובה שאחרים לא יגלגלו את הסמל לכיוונים שונים לחלוטין לאחר מכן, גם למטרות שאותן לא העלה בדמיונו הפרוע ביותר.

מהו ג'יהאד? במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי אנחנו שומעים בלי סוף את המושג הזה, על שלל פרשנויותיו, ולעתים קרובות דרך מסננות בעייתיות ביותר. בסדרת הפוסטים הנוכחית – נדבר על המקור הדתי של הג'יהאד המוסלמי, ועל הקשר בינו לבין האמונה האופטימית של האסלאם בטבע האדם הטוב מיסודו. מהם דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב, מה זה "שלב מכה" ו"שלב מדינה", ומה החשיבות של המושגים האלה בויכוחים בין מוסלמים פונדמנטליסטים ורפורמיסטים בימינו? בשבוע הבא, נדבר על הג'יהאד המודרני בסבך האינטרסים הפוליטיים של המאה העשרים – וגם על ויסקי משובח. ינשוף היסטורי על מלחמת קודש. פוסט ראשון בסדרה.

באחד הפוסטים הקודמים, דיברנו כאן בינשוף על הקשר בין אופטימיות להתנקשויות פוליטיות בעולם המוסלמי. סובייל האשמי, חוקר של מוסר המלחמה באסלאם, טוען כי יש קשר הדוק גם בינה לבין ג'יהאד – מלחמת הקודש. במילים אחרות, כדי להבין את מחשבת הג'יהאד המוסלמית, על שלל פרשנויותיה – צריך להתחיל ביסודות, ובמקרה זה, בהשקפה האסלאמית האופטימית על טבעם של בני אדם.

בניגוד לדוקטרינה הנוצרית של החטא הקדמון, המחשבה האסלאמית דווקא יוצאת מהנחה שטבע האדם המקורי הוא טוב, אבל חלש. אלוהים נתן לברואיו את היכולת לבצע בחירות מוסריות, אך מרגע לידתם הם חשופים להשפעות רעות, הן בשל ייצרם והן בשל החברות החוטאות שהם חיים בהן. מציאות עגומה זו תקפה על אחת כמה וכמה לחברות הכופרות בחוקי אלוהים. בחייו האישיים, חייב כל יחיד להתאמץ כדי לבער את הרע מקרבו. המילה ג'יהאד, שנגזרת מהשורש הערבי ג'.ה.ד (להתאמץ), מבטאת את המאמץ לבער את הרע הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. ברמה הפוליטית, תפקידה של המדינה היא לכפות חוק וסדר, למנוע אלימות פנימית, להתיר ולאסור לפי החוקים שנתן אלוהים. אבל גם מדינות מוסלמיות חיות בעולם פגום, שהתרחק מהטבע האנושי האידיאלי. מלחמות הן חלק מהותי מהעולם הפגום הזה, ולכן הן הכרח לא יגונה ובלתי נמנעות.

מלחמה בין מוסלמים (פיתנה), נחשבת לרוב כדבר שלילי, אלא אם מדובר בדיכוי מרד, אולם היחס למלחמה של מוסלמים נגד כופרים שנוי במחלוקת בין הפוסקים. רק כשמלחמה כזאת מוצדקת, אפשר להגדירה כמאמץ לביעור הרע, או ג'יהאד – מלחמת קודש. אבל באלו תנאים?

מקובל לחלק את חייו של הנביא מוחמד לשני חלקים, "שלב מכה" ו"שלב מדינה" – חלוקה שאי אפשר להגזים בחשיבותה בכל הנוגע לויכוח הפנים-מוסלמי על שלום, מאבק מזויין, ודיני מלחמה צודקת. בשלוש עשרה השנים שחי במכה, נמנע הנביא מוחמד מפעולות אלימות נגד אויביו, אף שעובדי האלילים המקומיים רדפו אותו ואת מאמיניו. הוא סירב להילחם כנגדם, אפילו כאשר היה נתון ללחץ מסיבי מצד רבים מחסידיו. עם זאת, גם באותה תקופה, התיר הנביא הגנה עצמית, ומלחמה נגד דיכוי, כמוצא אחרון, למשל בפסוק הבא:

הילחמו למען אללה באלה אשר יילחמו בכם, ואל תתגרו מלחמה. אללה אינו אוהב את המתגרים מלחמה (קוראן 2:190, תרגום אורי רובין)

בשלב השני של חייו, עשר השנים שבילה במדינה, הפך הנביא מוחמד למנהיג פוליטי ומצביא, והתיר מלחמה – בתנאים מסויימים – כדי לקדם את האינטרסים של האומה המוסלמית. בסונה, המסורות העוסקות בחייו של הנביא, אפשר למצוא פסוקים המאוששים את שתי הגישות הללו – זו המתעבת מלחמה ורואה בה מוצא אחרון, וזו שמצדיקה אותה בפה מלא למען קידום האינטרסים הפוליטיים של האומה. כלומר, מסורות אחדות מדגישות את תקופת מכה, ואחרות – רבות יותר, את תקופת מדינה. בין הפוסקים הקלאסיים והמודרניים קיים ויכוח קריטי בכל הנוגע ליחס בין התקופות הללו. עוד נחזור אליו.

הפוסקים בימי הביניים פירשו מחדש את הקוראן ואת חיי הנביא, על מנת להצדיק ולתמוך באימפריה המוסלמית המתפשטת. הפילוסוף המהולל אבן רושד, שנודע בדרך כלל בתרומתו למדע הרפואה ובסינתזה שערך בין החוק המוסלמי לפילוסופיה היוונית, כתב מסה חשובה על הג'יהאד, מלחמת הקודש, במסגרתה ערך את עמדותיהם של פוסקים קודמים, והוסיף על דבריהם תובנות משלו. אבן רושד חילק את העולם לשני חלקים – דאר אל-אסלאם (בית האסלאם) ודאר אל-חרב (בית המלחמה). באופן עקרוני, תפקידם של המוסלמים הוא להפיץ את דתם בכל רחבי העולם, משום שרק החוק האלוהי יכול לחסל את הדיכוי ואת העריצות, ולהחזיר את אופיו של האדם למצבו האידיאלי, הבראשיתי. הם לא צריכים לכפות על עמי הספר את דתם (הקוראן כתב ש"אין כפייה בדת"), אולם משום שהחברות הכופרות אינם מאפשרות לעמיהן לבחון באופן חופשי את בשורת האסלאם, ההנחה היא שרק תחת שלטון מוסלמי יוכלו בני האדם לבחור באופן חופשי האם להיענות לבשורה או לא. לכן, המצב העקרוני והבסיסי, הוא מלחמה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב. כאשר מדינה מוסלמית נתקלת במדינה שאינה מוסלמית, ראשית עליה לדרוש חופש דת – להתיר הטפה אסלאמית חופשית בשטחה. אם הדרישה הזאת נדחית, עליה להחמיר ולדרוש כניעה, תמורת חופש דת למאמינים הלא מוסלמים מבין עמי הספר. רק אם שתי הדרישות נדחות, מותר לפתוח במלחמה.

עם זאת, למלחמה הזאת יש סייגים רבים. ראשית כל, בשל תקדים הסכם ח'ודייביה, מותר לכרות הסכמי שלום והפסקות אש עם דאר אל-חרב, כל עוד אלו יהיו זמניות. אולם מותר לחדש אותן באופן תקופתי מדי כמה שנים, מספר בלתי מוגבל של פעמים. שנית, המלחמה אינה מלחמה טוטלית, ויש עליה מגבלות רבות. הח'ליף הראשון, אבו בכר, אסר להרוג נשים, ילדים וזקנים, לכרות עצים ולשחוט בהמות אלא אם יש הכרח בכך, או לפגוע בנזירים ונזירות. גם כאן, התגלע ויכוח בין הפוסקים של ימי הביניים. אלו שהדגישו יותר את חוקי מכה, טענו כי מותר לפגוע רק בלוחמים חמושים. אלו שטענו כי מסורת מכה בוטלה בידי חוקי מדינה, אמרו שרק לנשים וילדים יש חסינות, ומותר להרוג כל גבר בוגר, בין אם חמוש ובין אם לא, ואת השאר אפשר לשבות ולמכור לעבדות. הפוסק החשוב אבו ח'ניפה אף הצדיק הרג אזרחים, כל עוד מדובר בנזק קולטרלי לא מכוון מראש שהכרחי לניצחון במלחמה.

ישנן גם מגבלות נוספות. על מוסלמים שחיים בדאר אל-חרב לכבד את חוקיו, כל עוד הם אינם מסייעים למאמץ המלחמתי שלו, ועל בני ערובה מוסלמים שנפדו לחזור מרצונם לדאר אל-חרב, אם דמי הפידיון שלהם לא הועברו לשליטים הכופרים. מעבר לזה, הפוסקים נחלקים בין אלו שמייחסים יותר חשיבות לשלב מכה השליו יותר בחיי הנביא, לבין אלו המייחסים יותר חשיבות לשלב מדינה המלחמתי. הראשונים חושבים שפסוקי השלום של שלב מכה תקפים בדיוק כמו פסוקי המלחמה של שלב מדינה, ולכן לשליט המוסלמי מותר לכרות בריתות מלחמה ושלום עם הכופרים בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו, או כמו במקבילה היהודית, "עת מלחמה ועת שלום". האחרונים, לעומת זאת, סבורים ש"פסוקי החרב" של שלב מדינה ביטלו את פסוקי השלום של שלב מכה, ולפיכך מלחמה היא המצב הטבעי, ושלום הוא מצב זמני וחריג.

בתקופה המודרנית, על כל תהפוכותיה, התגלע ויכוח סוער בין שתי אסכולות דתיות – הפוסקים הרפורמיסטיים ויריביהם הפונדמנטליסטים. על אף האיבה העזה בין שני הצדדים, למעשה יש דמיון לא מועט ביניהם. שניהם דוחים את שכבות הפרשנות העבות של מסורת ימי הביניים, ורוצים לחזור לפירוש ישיר של המקורות, הקוראן והסונה. במידת מה, ניתן לראות בכך השפעה ישירה של החשיבה המערבית המודרנית, האנטי-מסורתית, על הויכוח המוסלמי משני צדדיו.

מבחינת הרפורמיסטים, החזרה למקורות פירושה נאמנות לפסוקי השלום של מכה. מוחמד הייכל, ביוגרף מודרני של הנביא, והוגה רפורמיסט נוסף, מוחמד אל-ע'וניימי, טענו בתוקף שג'יהאד הוא אך ורק מלחמת הגנה נגד תוקפנות, עריצות ודיכוי. הייכל טען כי אף את התקופה המלחמתית יותר של מוחמד במדינה יש לפרש בהתאם לעקרונות מכה. ההתקפות של מוחמד על שבט קורייש, לדעתו, היו רק ניסיון לכפות עליהם שלום עם המוסלמים, ורק ברגע שניסיון זה נכשל, נפתחה מלחמה כוללת. אל-ע'וניימי דוחה מכל וכל את ההבחנה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב וטוען, בצדק מסויים, שהיא אינה מוזכרת בכתבי הקודש. לדעתו, מדובר בהמצאה של משפטנים מימי הביניים שפעלו בהתאם לצרכי תקופתם. כיום, כשהמציאות השתנתה, דינה של ההבחנה בין "שני הבתים" להיעלם.

הוגים פונדמנטליסטים, לעומת זאת, חזרו על הטענה שפסוקי החרב ביטלו את פסוקי השלום. אולם בניגוד להוגים של ימי הביניים, פונדמנטליסטים מודרניים כמו סייד קוטב ויורשיו לא רואים בג'יהאד כלי מלחמתי שנועד לשרת את המדינה המוסלמית, אלא ראשית כל – מלחמה בכפירה ובעריצות בתוך העולם המוסלמי עצמו. הבערות הכופרת, טען קוטב, מגיעה אמנם מהעולם המערבי, אולם היא הכתה שורש במדינות האסלאם, שנחשבות כופרות לכל דבר ועניין. המלחמה היא ראשית כל ג'יהאד נגד הכפירה הפנימית, ורק לאחר מכן ג'יהאד נגד הכופרים החיצוניים. בעיני קוטב, שלב מכה הוא אך ורק עניין טקטי- על המוסלמים להיזהר כאשר הם חלשים, אך כשהם חזקים – עליהם לתקוף ולהכות. פונדמנטליסטים מאוחרים יותר, כמו עבד א-סלאם פרג', המנהיג הרוחני של רוצחי סאדאת, אף הרחיקו לכת, וביטלו את שלב מכה מכל וכל. שלב מכה, בעיני פרג', הוא תקופה היסטורית שחלף זמנה ובטל קורבנה. "אנחנו לא נמצאים לא בשלב מכה, ולא בשלב מדינה", כתב בספרו, "החובה האבודה", "ג'יהאד עכשיו הוא החובה של כל המוסלמים". מכאן, נפתח הפתח לתורה התכפירית – שרואה בכל מוסלמי שלא מסכים עם הפונדמנטליסטים כופר, ולזוועות דאע"ש ואל-קאעדה.

בפוסט הנוכחי פירטנו מעט על הויכוחים הדתיים שנוגעים למושג הג'יהאד. מה הקשר לויסקי? כאן, מדובר בצד הפוליטי-מעשי יותר של הג'יהאד, ואת האופן שבו קודם על ידי חילונים מושבעים. על כך בשבוע הבא, כאן בינשוף.