אל קאעדה, ארגון הטרור שהפיל את מגדלי התאומים והצמיח מתוכו את דאע"ש, התחיל במחנה אימונים קטן באפגניסטן. כפי שכתבנו בפוסט הקודם, הפיכה צבאית שהתרחשה במדינת ההרים הקטנה ב-1978, יצרה מכתב שרשרת של מוות: סדרה של החלטות שגויות ואסונות שהעצימו זה את זה עד לפיגועי 11 בספטמבר. הפוסט הנוכחי עוסק בחזון העוועים הפקיסטני שסייע לצמיחת הג'יהאד הגלובלי.

ינשוף צבאי-אסטרטגי מכיר לכם את חמיד גול – אחד מההוגים הצבאיים ההרסניים ביותר במאה ה-20 המאוחרת.

"עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר"

גנרל אסאד דוראני – מפקד שירות הביון הפקיסטני, ISI

בינשוף הקודם, דיברנו על מלחמת אפגניסטן ההרסנית, ועל האופן שבו נפתחה בשל סדרה של החלטות רגעיות ומקריות. הפעם, ננסה להעמיק לתוך הגורמים ארוכי הטווח שהזינו את אותו האסון. מאחוריהם עומדים שורה של מקבלי החלטות בוושינגטון, מוסקבה, ריאד ואיסלמאבאד, שכל אחד מהם ניסה לפעול למען האינטרסים שלו כפי שראה אותם. התוצאה היתה הצטלבות של תהליכים, תאונת שרשרת שהזיקה בסופו של דבר לכל הצדדים גם יחד. אי אפשר להבין את מפלצת הטרור הבינלאומי של אל קאעדה ודאע"ש, בלי להתבונן על אותם אירועים רחוקים. הפעם, נתמקד בחלקם של הפקיסטנים, ונכיר את אחד החזונות האסטרטגיים ההרסניים ביותר במאה העשרים המאוחרת: השאיפה הפקיסטנית ל"עומק אסטרטגי" באפגניסטן. מאחוריה עמדו שני אנשים, שהיו אסלאמיסטים ולאומנים בעת ובעונה אחת: הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, וקצין המודיעין חמיד גול. השניים הללו ביחד, וכל אחד לחוד, היו מהארכיטקטים המרכזיים של אסון הג'יהאד הגלובלי שמרעיל את העולם עד ימינו. מהחזון שלהם, ושברו הנורא, אפשר ללמוד לקחים חשובים על מגבלות האסטרטגיה והתכנון הפוליטי באופן כללי.

פקיסטן נוצרה, עוד מראשיתה, כמדינה שנועדה להעניק בית לאומי למיעוט המוסלמי בתת היבשת ההודית, כדי להגן עליו מהרוב ההינדי. גם אם חלק משליטיה הראשונים, כמו המייסד מוחמד עלי ג'ינה והדיקטטור הצבאי איוב חאן, היו חילונים באופן אישי, הזהות הדתית נטמעה היטב ב-DNA הלאומי שלה. כמו בישראל, הדת בפקיסטן היתה לא רק הלכתית אלא גם לאומית. לכן, המדינה היתה חשופה להדתה קיצונית. היה קל לזהות את האינטרס האסלאמי עם האינטרס של המדינה, דבר שהשתקף גם בסכסוך ארוך השנים על קשמיר. גישה זו הגיעה לשיא תחת שרביטו של הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, ששלט בפקיסטן מ-1978 ועד 1988. חאק, אדם אדוק בדתו, שנהג לדבריו "להתפלל, כשחברי הקצינים היו עסוקים בשתייה ובהימורים", פתח בתוכנית לאסלאמיזציה מזורזת של המדינה והצבא, חוקק חוקים דתיים, ומינה חברים במפלגות אסלאמיות לעמדות מפתח בפיקוד הבכיר, במודיעין הצבאי ובשירות החשאי.

מוחמד זיה אול-חאק – הדיקטטור של פקיסטן, 1978-1988

אחד החשובים שבקצינים הללו היה גנרל חמיד גול, שעמד בראש שירות הביון הפקיסטני, ה-ISI (המודיעין הבין-זרועי), בתקופה הקריטית שבין 1987 ל-1989, והוסיף לנהל באופן לא רשמי את המדיניות האפגנית של פקיסטן מספר שנים לאחר מכן. גול ניסח בלשון אסטרטגית את החזון הגיאו-פוליטי של מוחמד זיה אול-חאק: פקיסטן, אפגניסטן ואיראן חייבות לחבור זו לזו, ולהקים גוש פאן-אסלאמסיטי אנטי-מערבי, שמאוחר יותר יצטרפו אליו גם טורקיה והרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות במרכז אסיה. כך, תוכל פקיסטן להפוך למעצמה המובילה בעולם האסלאמי, ולרתום את כוחה החדש לפתרון צבאי של הסכסוך מול הודו בקשמיר. שימו לב, שלא מדובר כאן בחזון דתי קיצוני גרידא, כמו הפנטזיה של אל קאעדה (ואחריה דאע"ש) להקים חליפות אסלאמית עולמית, אלא בחזון לאומני פקיסטני. מפתה לראות בו ריאל-פוליטיק ציני, מדיניות מעצמתית דורסנית שראתה במוסלמים של אפגניסטן אך ורק כלי להגשמת שאיפות טריטוריאליות ופוליטיות. אולם משום שבפקיסטן לאומיות ודת היו כרוכות זו בזו בלי הפרד, החזון הזה השתלב באופן טבעי ברגשות דתיים כנים של חלק גדול מהמעורבים. גול וחבריו זיהו את האינטרס של האסלאם עם האינטרס של פקיסטן. בדרך, האפגנים היו שטיח שאפשר לדרוך עליו. אפגניסטן, טענו גול וזיה-אול חאק, היא ה"עומק האסטרטגי" של פקיסטן בדרום אסיה.

המדיניות של גול, שהמשיכה גם לאחר מותו של זיה אול-חאק בתאונת מטוס, היתה להשתמש בפלישה הסובייטית לאפגניסטן כתירוץ לאמן ולחמש כוחות מוג'אהידין פרו-פקיסטנים, ובסופו של דבר לסייע להם להשתלט על המדינה. כפי שהבהרנו בפוסט הקודם, האמריקאים מילאו חלק מרכזי במדיניות הזאת. קובעי המדיניות של ממשלי רייגן ובוש היו ממוקדים עדיין במלחמה הקרה, ורצו לגרש את הקומוניסטים מאפגניסטן. לפיכך, החליטו האמריקאים, במימון ובסיוע סעודי, לחמש ולטפח את מורדי המוג'האידין. אולם מפני שהפקיסטנים (ולמעשה, גול וה-ISI) היו אלו שחילקו את הכסף והנשק בשטח, הסיוע האמריקאי זרם אך ורק למפקדים הקיצוניים ביותר, כמו גולבודין חקמאטייר, עבדול ראסול סאייף או אוסמאה בן לאדן. מפקדים פרו-מערביים יחסית, כמו אחמד שאה מסעוד, לא קיבלו כמעט דבר.  כך, שימשו האמריקאים ככלי בחזון האסטרטגי של חמיד גול. ה-ISI, ה-CIA והסעודים הזינו את דרקון הטרור הבינלאומי שעדיין מנגע את העולם במאה ה-21.

גנרל חמיד גול

גם כשפקיסטן רצתה לשנות מדיניות, בדרך כלל בגלל שילוב של התפתחויות פנימיות ולחץ בינלאומי, הדבר התגלה כקשה לביצוע. בנזיר בוטו, האישה הראשונה ששלטה בפקיסטן ובתו של ראש הממשלה שהודח על ידי זיה אול חאק, היתה זו שרבים במערב תלו בה את תקוותיהם. בפועל, בתקופתה של בוטו ה-ISI הגביר את מאמציו לסייע למתנדבי אל-קאעדה, לאנשיו של גולבודין חקמטאייר וליתר הגורמים הקיצוניים בפקיסטן, כדי ליצור "בלוק אסלאמי" בהתאם לחזונו האסטרטגי של גול.

בראשית כהונתה, בוטו עשתה מאמצים מסויימים להטות את כיוון הספינה. היא ניצלה את סמכותה כראש ממשלה, ופיטרה את גול, האדם שנתפס בעיניה, די בצדק, כראש הנחש. במקומו, היא מינתה את אחד מנאמניה, גנרל שמס אור-רחמן קאלו. אולם הרמטכ"ל מירזה אסלאם בג,  תומך מושבע בחזונו של זיה אול חאק, מינה את גול למפקד גיס ו"יועץ מיוחד" לעניינים אפגניים. התוצאה היתה פארסה. השליח האמריקאי המיוחד, פיטר טומסן, נפגש תדירות באיסלמאד עם בוטו, שר החוץ שלה, ומפקד ה-ISI, ואלו הבטיחו להם שפקיסטן תפסיק לנתב את הסיוע האמריקאי לגורמים הקיצוניים ביותר. אולם בפועל, קציני ה-ISI בשטח התעלמו מפקודותיו של קאלו, והמשיכו לסייע לחקמטאייר, בן לאדן ואנשיהם. אנשי ה-CIA, שתמכו בעמיתיהם מה-ISI, עבדו קשה כדי להכשיל כל ניסיון של מחלקת המדינה בוושינגטון להפסיק את הסיוע החמוש והקטלני.

ניסתה לרסן את השירות החשאי, אך נכשלה – ראש ממשלת פקיסטן בנזיר בוטו

תקווה חדשה לשינוי אסטרטגי באליטה הפקיסטנית התעוררה בראשית 1992, כאשר הרמטכ"ל החדש אסיף נוואז ג'נג'ואה, בוגר האקדמיה הצבאית הבריטית סנדהרסט, הצהיר על ניתוק הצבא מהפוליטיקה, וביטול האסטרטגיה העצמאית של ה-ISI בפקיסטן. הרמטכ"ל נוואז העביר את אסאד דוראני, יורשו וממשיך דרכו של גול, לתפקיד שולי יחסית, ופיטר רבים מאנשי השטח של ה-ISI שיישמו את מדיניות התמיכה במוג'אהידין הקיצוניים בשטח. לרגע, נראה היה שפני היאנוס של פקיסטן מתאחדות למדיניות קוהרנטית ברורה. במשך שנים רבות, ההצהרות של המתונים במשרד החוץ באסלמאבאד היו קליפה ריקה, שכיסתה על מדיניות עצמאית של ה-ISI. בסוף 1991 וראשית 1992. נראה שהרמטכ"ל החדש נחוש להפוך את ההצהרות הריקות למציאות. השליח המיוחד האמריקאי, פיטר טומסן, קיווה שה-CIA יתיישר מאחורי המדיניות החדשה של ה-ISI, וכך יהיה ניתן לאחד ולסדר גם את המדיניות האמריקאית בשטח.

אולם בצבא, קצינים אסלאמיסטים רבים תיעבו את המדיניות החדשה של נוואז ג'נג'ואה וניסו לחתור נגדה. גרוע מכל, ראש הממשלה נוואז שריף הטיל עליה ווטו, וניווט את פקיסטן חזרה למורשת ההרסנית של גול. הוא עקף את הרמטכ"ל ומינה קצין אסלאמיסט למפקד החדש של ה-ISI. בשנות השמונים המאוחרות, כשבנזיר בוטו ניסתה למנות ראש ISI נאמן לה במטרה לשנות את מדיניות ה"עומק האסטרטגי", הגנרלים בג וגול עקפו אותה והתעלמו מהוראותיה. כעת, הרמטכ"ל נוואז ג'נג'ואה ציית בנאמנות להוראותיו של ראש הממשלה שריף.

ניסה לשנות מדיניות: הרמטכ"ל הפקיסטני נוואז אסיף ג'נג'ואה

המדיניות האסלאמיסטית והתוכנית הגיאו-פוליטית של ה"עומק האסטרטגי" היו טבועות כה חזק ב-DNA הצבאי, הפוליטי והלאומי של פקיסטן, עד שהם הפכו לנחלתה של אליטה שלמה. לכן, היה קשה לגורם יחיד כלשהו, חזק ככל שיהיה, לבטל אותה. כדי לשנות את הכיוון של הספינה, היה צורך לכל הפחות בהסכמה בו זמנית של שלושת האנשים החזקים באמת בפקיסטן: ראש הממשלה, הרמטכ"ל ומפקד ה-ISI. אם אפילו אחד מהשלושה תמך במדיניות האסלאמיסטית, הוא היה יכול להיעזר בממסד הצבאי, הפוליטי והאזרחי, בציבור הדתי והשמרני ובלאומנים פקיסטנים אנטי-מערביים בכל רמות הממשל כדי להכניע את השניים האחרים. מפקדי ISI ורמטכ"לים יכלו להפיל ראשי ממשלה בהפיכות צבאיות ובהתנקשויות. ראשי ממשלה יכלו לנצל את האנרגיה הדתית של חלקים גדולים בציבור נגד מפקדים צבאיים, אם אלו ניסו לפנות לכיוון ליברלי ופרו-מערבי יותר. האסלאמיזם האסטרטגי של גול היה כמו טיפת דיו רעילה: מספיק שהוא ניגע את אחד משלושת האנשים החזקים בממסד, כדי להכתים ולהרעיל את כל היתר.

את התוצאה כולנו מכירים: לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי האפגני ב-1992, הפקיסטנים סייעו לפלגים הקיצוניים ביותר של המוג'איהדין לתפוס את השלטון. הם נתנו חסות ותמיכה למשטר הטליבאן, ומאוחר יותר גם לאל קאעדה. אולם כפי שכותב פיטר טומסן בצדק, חזונו האסטרטגי של חמיד גול התפוצץ גם לפקיסטן בפרצוף. אם יש משהו שאפשר ללמוד ממלחמות אפגניסטן מהמאה ה-19 ועד ימינו, זה הכלל הבא: מעצמות זרות אינן מסוגלות להשליט את האפגנים החביבים עליהן בקאבול ולקוות לתמרן את המדינה דרכם. מעבר לעובדה שהשלטון המרכזי בקאבול מעולם לא שלט לחלוטין במדינה כולה, מעורבות של מעצמה זרה אחת בעניינים אפגניים כמעט תמיד תמשוך מעצמות זרות אחרות לתמוך ביריביה. אם פקיסטן היתה עוזבת את אפגניסטן לנפשה ב-1992, במקביל להפסקת המעורבות הרוסית ודעיכת המעורבות האמריקאית, מדינת ההרים הדרום-אסייאתית היתה נותרת פינה שכוחת אל של לחימה שבטית בקנה מידה קטן, ואולי אפילו היתה חוזרת לסדר המסורתי הרופף אך יציב שאפיין אותה בתקופת המלוכה של זאהיר שאה. במקום זאת, התמיכה הפקיסטנית בטליבאן והבסיסים של אל קאעדה במדינה הוציאו מתוכם את פיגועי 11 בספטמבר, ומשכו פעם נוספת מעורבות אמריקאית ובינלאומית לאפגניסטן. המלחמה נמשכת עד ימינו.

גרוע מזה, בניגוד לחזונו של חמיד גול, שהוסיף לתמוך בקול גדול בטרוריסטים בינלאומיים ובפיגועים נגד המערב עד מותו בשנת 2015, אפגניסטן לא הפכה להיות "עומק אסטרטגי" פקיסטני משום סוג שהוא. מפלצת הטרור שפקיסטן יצרה, במימון ובסיוע סעודי, פנתה נגד פקיסטן וערב הסעודית כאחד. ה-ISI עדיין מממן טרוריסטים באפגניסטן ובקשמיר כדי להפנות אותם נגד הודו וארצות הברית, אבל הקיצונים האסלאמים בפקיסטן פנו גם נגד המשטר באסלמאבאד. ה"טליבאן הפקיסטני" ערער את היציבות בפקיסטן, וביצע שורה של פיגועים רצחניים במדינה, לרבות טבח באחת הפנימיות היוקרתיות של הצבא הפקיסטני.

מעבר לנסיבות הספציפיות של דרום אסיה, חזון העוועים של חמיד גול, אולי אחד מההוגים האסטרטגיים ההרסניים ביותר בסוף המאה ה-20, מעלה הרהורים נוגים באשר לסכנות הגיאו-אסטרטגיה באופן כללי. מאד קל לתכנן תוכניות מרחיקות לכת, לחשב אינטרסים ולהזיז עמים ומדינות על לוח גלובלי כאילו היו כלי שחמט. אבל בפועל, מדובר בבני אדם, עם אינטרסים סבוכים, רגשות ושנאות. מעצמה זרה שנכנסת למדינה מפולגת כמו אפגניסטן, לעולם לא תוכל לתמרן את סבך הסיעות השונות לטובתה, בלי שיתערבו מעצמות נוספות וינסו לעשות את אותו הדבר עצמו. לעולם אינך יכול לדעת אילו אירועים לא צפויים ישבשו את תוכניותיך, ומתי בני הברית שלך יפנו נגדך. והדבר נכון על אחת כמה וכמה, כשאתה עובד עם קיצוניים דתיים שמתעבים אותך באופן עקרוני. אפגניסטן לועגת, ולעגה תמיד, להוגים אסטרטגיים שהביטו בכוכבים ממעל, אבל נפלו בבורות שנכרו מתחת לאפם. כפי שאמר גנרל אסאד דוראני, יורשו של חמיד גול, ברגע של גילוי לב: "עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר."

בבוקר סוער אחד, באפריל 1978, הפילו קצינים קומוניסטים את משטרו של נשיא אפגניסטן בהפיכה צבאית. היום הנשכח ההוא פתח מכתב שרשרת של מוות, שאדיו הרעילים מרחפים בחלל האוויר עד זמננו. הם מהדהדים בין חורבות מגדלי התאומים, בדם הנרצחים הרבים של אל קאעדה, דאע"ש ואינספור חקייניהם, בפלישה האמריקאית לעיראק ובכאוס האינסופי שזו יצרה במזרח התיכון ומעבר לו. האם התוצאה הזאת היתה בלתי נמנעת? נשיא אפגניסטן היה יכול למחוץ את ההפיכה, אולם אויביו פעלו נכון, בעוד הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. ואם היה פועל אחרת, מה אז? ינשוף היסטורי חוזר לאותו יום נשכח, ותוהה עד כמה אירועים קטנים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. 

בשנת 1978, אפגניסטן לא היתה עדיין הארץ החרבה, מוכת המלחמות והטרור שאנחנו מכירים היום. הרפובליקה הדרום אסייאתית היתה אמנם מדינה מוסלמית מסורתית, שבטית וענייה, אבל לא קיצונית או קנאית. האסלאם הפופולרי בה היה בעיקר מהזרמים הסופיים, המיסטיים והרכים יותר. תיירים שביקרו בה באותה העת זכרו אותה כמדינה של אנשים מכניסי אורחים ומסבירי פנים, שלא היססו להציע נאן, כוס תה או חפיסת חשיש משובח למבקרים תמורת מחיר שווה לכל נפש. מסיבה זו בדיוק, קאבול הפכה לתחנת חובה בטיולי ההיפים האמריקאים של שנות השישים והשבעים. תיירים חובבי רוחניות מהמערב עברו באפגניסטאן בדרך להודו, קנו מזכרות ברחוב התרנגולות בקאבול, עישנו גראס ושתו אינספור כוסות של צ'אי אפגני חזק. אם היו הרפתקנים יותר, יצאו גם למרחבים ואזורי הכפר, טיילו בהרים המושלגים, ביקרו במסגד עוצר הנשימה במזאר א-שריף או הביטו בהערצה בפסלי הבודהה המונומנטליים בבמיאן. גם מבחינת מעמד האישה, אפגניסטן השתפרה בהדרגה, ובקצב שלה. בכפרים ובשכונות העוני נשים עטו בורקות ורעלות כמימים ימימה, אולם בחברה הגבוהה של קאבול הן היו יכולות להיות מרצות באוניברסיטה או אפילו שרות בממשלה. מאות פרופסורים ומומחים זרים הגיעו ללמד את הנוער האפגני, ובערים הגדולות של המדינה צמחו אוניברסיטאות עיוניות וטכניות.

אולם מתחת לפני השטח, הפוליטיקה האפגנית סערה. חמש שנים קודם לכן, ב-1973, הפיל דאוד ח'אן, נסיך ממשפחת המלוכה, את זאהיר שאה, המלך האחרון של אפגניסטן, והכריז על הקמת רפובליקה. המהלך, שהונע בראש ובראשונה מקנאה אישית ומשפחתית, הסתיר מתחתיו יריבויות שמקורן בפוליטיקה הסבוכה של המלחמה הקרה. בעוד המלך זאהיר ניסה לשמור על הנייטרליות של אפגניסטן ולתמרן בין ארצות הברית, ברית המועצות, סין והשכנה המאיימת פקיסטן, דאוד תמך בקו פרו-סובייטי מובהק יותר. הקג"ב, שסוכניו מילאו את אפגניסטן כפטריות אחרי הגשם, תמך בדאוד, וראה בממשלתו הרפובליקנית החדשה הזדמנות מצויינת ליצור מדינת לווין סובייטית באזור אסטרטגי של דרום אסיה. במיוחד, הקג"ב הורה למפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, שרבים מאנשיה היו קציני צבא שאומנו בברית המועצות, לתמוך בשקט בשלטונו של דאוד.

אולם לאחר שנתיים, החל דאוד לסטות מהמדיניות הפרו-סובייטית, ולנקוט בקו מתמרן ונייטרלי יותר, בדומה למלך שהדיח מהשלטון. הוא החל לקבל סיוע אמריקאי, אירח בקאבול את מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, ואף שיפר את היחסים עם פקיסטן, אז בעלת ברית אמריקאית ומדינה עויינת לאינטרסים הסובייטיים באזור. הדיקטטור האפגני, שחשד בצדק כי כל המערך השלטוני שלו מלא במרגלים וסוכנים סובייטיים, החל לטהר מהממשלה ומהפקידות את חברי המפלגה הקומוניסטית. לרוע מזלו, הוא שכח שניים מהם, שהחזיקו בתפקידי מפתח במשטרה החשאית. באפריל 1977, במהלך ביקור במוסקבה, דחה דאוד בזעם את דרישתו של מנהיג ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב הקשיש וקשה העורף, לפטר יועצים אמריקאים שעבדו ליד הגבול הסובייטי. מבחינת הסובייטים, זה היה קאזוס בלי. הקג"ב עדיין היסס בנוגע להפיכה, אולם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האפגנית פעלו על דעת עצמם וגררו את הרוסים אחריהם.

בדיעבד, היסטוריונים יציגו את השתלשלות העניינים כבלתי נמנעת. הם יסבירו ששלטונו של דאוד היה חלש, ובסיס התמיכה בו לא היה איתן מספיק כדי לבלום את הקומוניסטים. אולם בפועל, כפי שכותב פיטר טומסן בספרו על מלחמות אפגניסטן, הנשיא היה חזק יותר מאשר נדמה לנו בדיעבד. בעיקר, היתה לו תמיכה משמעותית מאד בצבא. רוב הקצינים והמפקדים החשובים תמכו בו. לפיכך, ב-26 באפריל 1978, הנחית דאוד את המכה הראשונה. אלמונים, ככל הנראה סוכנים של השירות החשאי האפגני, התנקשו באחד מראשי המפלגה הקומוניסטית, ובכך גרמו לקושרים לדחות את מועד תחילת ההפיכה. הקומוניסטים עשו עוד טעות, כאשר במהלך הלווייתו ההמונית של הבכיר הנרצח, התירו לבכירי המפלגה לשאת נאומים שקראו להפלת השלטון. דאוד הגיב בגל מעצרים של הדוברים בהלוויה. אבל אז, החרמש שהנחיתה הממשלה פשוט נשמט לקרקע. במקום לקרוא לכוחות צבא נוספים מהמחוזות להגן על הבירה, על ארמון הנשיאות ועל בסיסי צבא קריטיים (במיוחד בסיס חיל האוויר בבגראם), התחילו המפקדים הנאמנים לדאוד לחגוג את ניצחונם. במקום להמריץ אותם לפעולה מיד, הנשיא, שהיה בטוח שהגרוע מכל כבר מאחוריו, בזבז זמן יקר בישיבת ממשלה ארכנית.

אולם בזמן ישיבת הממשלה, הקומוניסטים, שהבינו שהם נמצאים במצב של להיות או לחדול, הנחיתו את מכת הנגד. רק מיעוט בצבא תמך בהם, אולם היו להם נאמנים ביחידות הקרובות לקאבול, בחיל השריון, בחיל האוויר ואפילו במשטרה החשאית. בניגוד לקושרים בטורקיה של ארדואן, הפוטשיסטים האפגנים פעלו ביעילות ובמהירות. כפי שכותב טומסן, הם פיצו על מיעוט אנשיהם וחולשתם בצבא במכת בזק ממוקדת, מפתיעה ומכריעה למרכזי הכוח של השלטון – בדיוק בהתאם לחוקי ההפיכה הצבאית שניסחו תיאורטיקנים כאדוארד לוטוואק. בשעה תשע בבוקר ב-27 באפריל, 1978, יחידות שהונהגו בידי רס"ן מוחמד אסלאם וטאנג'אר, מראשי הקושרים, פשטו עם טנקים על ארמון הנשיאות ומשרד ההגנה, בעוד עמיתיהם השתלטו על בסיס חיל האוויר בבגראם והשיגו מטוסי הפצצה יקרים. כעת, מטוסי מיג 21, מלווים בהליקופטרים, המריאו לקאבול כדי לתמוך ביחידות השריון של וטאנג'אר. אלו כיתרו את כוחות המשמר הנשיאותי שהתבצרו בארמון, והכריעו אותם. שר ההגנה ראסולי הצליח לברוח לאחת מיחידות הצבא בסביבת הבירה ולארגן התקפת נגד לכיוון ארמון הנשיאות, אולם כוחותיו הופצצו מהאוויר והתקדמותם נבלמה. ראסולי עצמו נתפס ונורה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 באפריל נכבש ארמון הנשיאות, שהיה נתון ממילא להפצצה אווירית מסיבית. הנשיא דאוד הסתגר באחד החדרים עם משפחתו המורחבת, וניסה להגן על קרוביו באמצעות אקדח. הוא נורה למוות מיד, והחיילים הקומוניסטים טבחו את כל בני המשפחה, לרבות נערות וילדים רכים. גופות ההרוגים הושלכו לקבר אחים ליד העיר. קצין מקומי חמל עליהם, והיטה את ראשיהם לכיוון מכה, בהתאם למסורת המוסלמית. בהמשך, אותו הקצין יברח לגבול פקיסטן ויהפוך לאחד ממנהיגי המוג'אהידין שיילחמו בשלטון הקומוניסטי.

ההפיכה של הקומוניסטים האפגנים פתחה מכתב שרשרת של מוות, תאונה מתגלגלת של הכרעות בינלאומיות שגויות שהעצימו זו את זו, ושינו לנצח את ההיסטוריה של אפגניסטן והעולם כולו. הממשלה הקומוניסטית החדשה, שעמדה בפני מרד, הזעיקה סיוע סובייטי. בהתחלה, הסובייטים החליטו בתבונה שלא להיכנס, אך נגררו פנימה כדי להפיל את אחד המנהיגים הקומוניסטים שהשפיל אותם בריש גלי. אז נשארו כדי לסייע לממשלה החדשה שהקימו.

לאוניד ברז'נייב התגבר על היסוסיו, והחליט על התערבות סובייטית מסיבית באפגניסטן. בתגובה, חימשה ארצות הברית את המוג'אהידין, הלוחמים האסלאמיסטיים שנלחמו בשלטון הקומוניסטי ובפולשים הסובייטים. במיוחד, האמריקאים ציידו אותם בטילי סטינגר שהיו יכולים להפיל מטוסים. ה-CIA אימן לא רק את המוג'אהידין, אלא מאות רבות של מתנדבים שהגיעו מכל רחבי העולם האסלאמי כדי לתמוך בהם. שניים מאותם מתנדבים, עבדאללה עזאם ואוסאמה בן לאדן, הקימו בסיס אימונים לג'יהאדיסטים, שנודע בעתיד כ"בסיס", בערבית – אל קאעדה. וההיסטוריה ידועה. האמריקאים, בכוחות עצמם, חימשו, מימנו ואימנו את אויביהם הגרועים ביותר בעשורים הבאים.

גרוע מכל, פקיסטן, שראתה את אפגניסטן כ"עומק האסטרטגי" שלה מול הודו, טיפחה את הגורמים הקיצוניים והפונדמנטליסטיים ביותר בחברה האפגנית. בעזרת כספי נפט וסיוע מסיבי של ערב הסעודית, מימנה פקיסטן לוחמים אסלאמיים פנאטים, חלקם ילדי פליטים, ששרצו במדרסות קיצוניות בגבול פקיסטן-אפגניסטן. האסלאם הסעודי הוואהבי, שהיה זר למסורת האפגנית, הוא שהוליד את אימי משטר הטליבאן. מאז ידעה אפגניסטאן חילופי שלטון ומהפכות נוספות. השלטון הקומוניסטי בקאבול התמוטט לאחר נפילת ברית המועצות. המוג'אהידין הפרו-אמריקאיים התעמתו עם יריביהם הפרו-פקיסטניים, ובסופו של דבר נסוגו מקאבול מול התקפת הטליבאן. משטר הטליבאן באפגניסטאן נתן חסות לבן לאדן ויתר הטרוריסטים שחוללו את התקפות 11 בספטמבר. ההמשך ידוע לכל: הפלישה האמריקאית, ההזנחה של המדינה ההרוסה והכבושה על ידי הנשיא בוש, הפלישה האסונית לעיראק וגלי ההדף הבינלאומיים האדירים שחוללה אחריה. מכתב שרשרת של מוות, תאונת שרשרת, שהתחילה בהפיכה צבאית ובניסיון של מעצמה עולמית להתערב בענייניה של מדינה קטנה אחת.

ההפיכה הנשכחת של 1978 באפגניסטן, מלמדת אותנו, עד כמה לאירועים קטנים שמתרחשים בפינות נידחות של הגלובוס יכולה להיות השפעה דרמטית, מרחיקת לכת וחסרת כל פרופורציה. החוקר תיאודור קריצ'פילד הצביע על תהליך דומה, בכל הנוגע להתערבות המעצמות המערביות והאסייאתיות השונות בענייני קוריאה בסוף המאה ה-19. הבחישה האינסופית בפוליטיקה הפנימית של ממלכה מסוגרת ונידחת הובילה לכיבוש היפני של קוריאה ומנצ'וריה, למלחמת סין-יפן, לעימות בין יפן לארצות הברית, ולמלחמת העולם השנייה באוקיאנוס השקט. הנתיב הזה הסתיים בהטלת שתי פצצות אטום ובעידן הגרעיני.

הטענה כאילו לאירועים קטנים, שוליים ומקריים יכולה להיות השפעה דרמטית, אינה פופולרית במיוחד בקרב היסטוריונים ומומחים אחרים. רוב החוקרים סבורים שתקריות כמו ההפיכה באפגניסטן, המאבקים הפנימיים בקוריאה או ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד ב-1914, רק האיצו תהליכים שהיו מתרחשים בין כה ובין כה. אולי הם צודקים. אבל מפני שכאן בינשוף אנחנו לא בבמה היסטורית רשמית, מותר לנו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו. ההפיכה באפגניסטאן לא היתה חייבת להצליח. הקושרים הקומוניסטים היו בנחיתות מספרית ואיכותית, בעיצומו של טיהור דמים וכפי שהודתה גם ההנהגה הסובייטית לימים, גם חסרי תמיכה עממית כלשהי. אם דאוד חאן היה מביא את כוחותיו לנקודות המפתח בבירה ולבסיס חיל האוויר בבגראם במהירות מספקת, סביר להניח שההפיכה היתה נכשלת והמפלגה הקומוניסטית מתרסקת. קשה לראות את ברז'נייב, קשיש חולה והססן, פולש לאפגניסטן בלי ממשלה ידידותית שתתמוך בו ותעניק לו לגיטימציה כלשהי. ואז – מה עם כל האירועים שהתרחשו לאחר מכן? מה עם מלחמת הג'יהאד, מחנות הפליטים שהצמיחו את הטליבאן, הקמת אל קאעדה, ה-11 בספטמבר, המלחמה בטרור, כיבוש עיראק, הקמת דאע"ש – האם כל אלה היו מתרחשים?

המחשבה שתהליכים גדולים יכולים להתהפך בגלל החלטות רגעיות, התפתחויות שוליות ואירועים מקריים מטרידה. היא אומרת שגם אם נבין את התהליכים הגדולים, אנחנו יכולים לפספס את האירוע הקטן שישנה את המשחק. התהליכים חשובים: הם קובעים את הנסיבות, הגבולות, האילוצים ומערכת התמריצים. כפי שכתבתי פעם בינשוף, התנאים החיצוניים שמתעצבים בידי אותם תהליכים מטים את הטלת הקוביה, ומגבירים את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת. אולם התוצאה לעולם לא ברורה או וודאית, ויכולה להתהפך באופן לא צפוי. זו מחשבה טורדת מנוחה – לקציני מודיעין, מעריכי הערכות והיסטוריונים גם יחד.