ארכיון הבלוג
מדוע פוחדים מזרים ברחוב? בין גזענות, קיצורי דרך ושיפוט מהיר
כשאנחנו שופטים בני אדם באופן אוטומטי לפי המראה החיצוני שלהם, רבים נוטים לייחס זאת לגזענות. בפועל, שיפוט כזה מצביע על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר – יוריסטיקה: קיצורי דרך מחשבתיים שמאפשרים לנו להתמודד עם שטף מידע בסיטואציות מורכבות. ינשוף פוליטי מדיני על פרופיילינג, יחס מפלה ברחוב והדרכים הנכונות להתמודד איתם.
ערן צדקיהו, מורה דרך ירושלמי, מומחה לגיאופוליטיקה וחוקר מוערך, תיאר לא מזמן תרחיש מעניין, שמוכיח לדבריו, עד כמה כולנו גזענים בחיי היומיום. פעם אחת הלך בשכונת בית הכרם, וראה מכונית יוקרה שממנה נשמעה מוזיקה קולנית. הנהג היה, ככל הנראה, מיוצאי אתיופיה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של צדקיהו היא שאותו בחור גנב את המכונית. התרחיש השני קיצוני אפילו יותר. צדקיהו ישב עם ידידה בחוף הים, ופתאום שמו לב שהמכשירים הסלולריים שלהם נעלמו. מיד לאחר מכן, ראו מבקש מקלט זוחל על החוף, מחפש בבירור דבר-מה לגנוב מהציוד של המתרחצים. הם תפסו אותו, דרשו ממנו להסכים לחיפוש, ולא מצאו עליו דבר. לבסוף הבינו שמישהו אחר, ולא הוא, גנב להם את המכשירים – ואולי היו אלו מתרחצים "לבנים" שראו דקות ספורות קודם לכן.
מקובל להסביר תרחישים כאלו כסוג של "גזענות לא מודעת" שמנגעת כל אדם ואדם, בוודאי כאלו ששייכים לקבוצות פריבילגיות כביכול. אני מודע לכך שבימים אלו, "גזענות" משמשת כמילת קסם שמסבירה כל תופעה שלילית, ולעיתים גם כהאשמת מחץ שמשתיקה יריבים פוליטיים. עם זאת, התבוננות מעמיקה יותר בתרחישים מלמדת שאף אחד מהם אינו קשור לגזענות במובן המקובל של המילה. אין צורך להתעמק יותר מדי בתרחישים של צדקיהו בכדי להבין שבשני המקרים, אלו שחשד בהם הצדיקו את החשד לפחות באופן חלקי: אחד עם מוזיקה קולנית שהפריעה לסביבה והשני עם גניבה בפועל ממש. אין פירוש הדבר שאי אפשר ללמוד על עצמנו מהתרחישים הללו. בפועל, הם מצביעים על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר מגזענות. לתופעה הזאת קוראים יוריסטיקה.
דניאל כהנמן ועמוס טברסקי דנו בכך לעומק בכמה ממאמריהם המפורסמים ביותר. בעבר כתבתי על משנתם כאן בינשוף, בהקשר של "אפקט העיגון" וכשלי מודיעין. לפי כהנמן וטברסקי, לבני אדם יש יכולת מוגבלת של ניתוח מידע, ובלתי אפשרי מבחינתם לנתח לעומק כל סיטואציה העומדת בפניהם, במיוחד אם זו דורשת תגובה מהירה או מיידית. לפיכך, הם משתמשים בכללי אצבע או "יוריסטיקות", מעין קיצורי דרך המאפשרים להם להגיע להחלטה מהירה גם ללא ניתוח מעמיק של המצב. היוריסטיקות מאפיינות את כולנו, ואין דרך להימנע מהן. למשל, אם ישאלו אותנו "בעוד כמה ימים" יתרחש אירוע מסויים, רובנו ניתן הערכה מוקדמת יותר מאשר במצב שבו ישאלו אותנו "בעוד כמה שבועות" הוא יתרחש. אם יאמרו לנו שפרנק הוא אדם מופנם, ואז יבקשו מאיתנו לנחש האם הוא חוואי או ספרן, ניטה לנחש שהוא ספרן, גם אם יש באוכלוסיה הרבה יותר חוואים מספרנים. זאת מפני שמקצוע הספרן נקשר בתודעה לאופי מופנם יותר מאשר מקצוע החוואי. ניסויים העלו כי גם אנשים שלמדו על יוריסטיקות, לרבות אנשי אקדמיה או חוקרי מודיעין מנוסים, מושפעים מהן ועשויים להיכשל בהן לא פחות מבני אדם רגילים. בלי יוריסטיקות, לא נוכל להתמודד עם סיטואציות יומיומיות ובוודאי לא להגיב להן בזמן, והתודעה שלנו תקרוס מעומס יתר.
בתרחישים של צדקיהו מופיעה יוריסטיקה אחת ספציפית שידועה כ"פרופיילינג". כוונתי לא לפרופיילינג של ממשלות, משטרות ויתר מוסדות, אלא לכזה שאנשים פרטיים עורכים בכל רגע בחייהם. כשאת נתקלת ברחוב באנשים שאת לא מכירה, במיוחד אם התנהגותם חריגה או כשמדובר באזורים חשוכים ומבודדים, מיד תשאלי את עצמך האם הם מסוכנים ויש להתרחק מהם, או שהם בטוחים ואפשר להסתובב לידם בלי חשש. ההחלטה חייבת להתקבל מיד, ולכן מתבצעת באמצעות יוריסטיקות. כשאנחנו רואים בן אדם שאיננו מכירים, וטרם דיברנו איתו, המידע הזמין עבורנו הוא מוגבל ביותר: מראה, לבוש, מגדר, התנהגות מוחצנת ושיוך אתני מופגן (אם יש כזה). מפני שבמקרים הללו, אנחנו צריכים לקבל החלטה מיידית שתשפיע על הביטחון שלנו, התודעה שלנו תשאל מן הסתם האם הנתונים הללו מלמדים על סכנה או שמא על העדרה. נשים, למשל, מעורבות בפשע אלים הרבה פחות מגברים, ולכן, כשאנחנו רואים אישה לא מוכרת, השיפוט היוריסטי בדרך כלל ירגיע אותנו. אותו הדבר בנוגע לצעירים ומבוגרים. פחות אנשים יפחדו מגבר בא בימים (או מילד) מאשר מצעיר חזק, ובמיוחד מחבורה של צעירים.
דברים מסתבכים כשהיוריסטיקה הופכת להיות אתנית. בשיא האינתיפאדה השנייה, למשל, רק מיעוט זעיר מהפלסטינים שהסתובבו ברחובותיה של ישראל היו מפגעים. עם זאת, כמעט כל פיגועי ההתאבדות בוצעו בידי פלסטינים. לכן, יהודים נטו באופן טבעי לחשוש מזרים בעלי מראה פלסטיני מובהק יותר מאשר מתיירים יפנים או מיהודים אחרים. באותה מידה, בארצות הברית, גברים שחורים מעורבים בפשע אלים יותר מנשים שחורות, או מגברים סינים, לבנים והודים. לכן אישה תיטה לאחוז בארנק שלה חזק יותר כאשר יהיה איתה במעלית גבר שחור לא מוכר, בהשוואה לזרים אחרים. יכול להיות בהחלט, ואפילו סביר, שאותו גבר שחור הוא אדם מקסים ושומר חוק שלא פגע באיש מעודו, אבל מי שנמצאת איתו במעלית לא יכולה לדעת את זה, ובוודאי לא בטווח הזמן הקצר. מכיוון שהיוריסטיקה היא שיטה לשיפוט מיידי, היא פועלת באמצעות סטטיסטיקות (יותר נכון – תדמית פופולרית של סטטיסטיקות) ולא באמצעות בחינה מעמיקה של האדם שעומד מולך. השיפוט היוריסטי יתחזק כמובן, אם האדם שאתה נתקל בו מתנהג בקולניות, אלימות או בדפוסים המזוהים עם פשע – בדיוק כמו בתרחישים של ערן צדקיהו.
חשוב לציין כאן, שיוריסטיקה אינה שקולה לגזענות. גזענות, לפחות לפי הפירוש המסורתי שלה ובטרם הורחבה עד אין קץ בידי חסידי הפוליטיקלי-קורקט, היא אמונה שבני גזע אחד נחותים מבני גזע אחר, או אפלייה של אדם בשל מוצאו. יוריסטיקה, לעומת זאת, היא קיצור דרך שמתבסס על תרחישים סבירים יותר או פחות. מי שתפחד מגבר שחור צעיר שאינה מכירה, תעשה זאת לא בגלל צבע עורו, אלא מפני שהיא סבורה שאלו מעורבים באלימות באופן ממוצע יותר מאשר אחרים. לעוברת אורח הדואגת לבטחונה, אין זה משנה כרגע האם הם מעורבים באלימות בגלל עוני, אפליית עבר, גורמים היסטוריים ארוכי טווח או אפילו אפלייה מבנית. היוריסטיקה שלה אינה גזענית, בגלל שלא תפחד באותה מידה מאישה שחורה או מקשיש שחור. כלומר, המשתנה כאן אינו הגזע אלא הסכנה כפי שהיא נתפסת באותו הרגע.
אין ספק שהיוריסטיקות הללו גרמו וגורמות לסבל רב לגברים שחורים, לעוברי אורח פלסטינים ולבני מיעוטים אחרים. השאלה הגדולה היא, כיצד מתמודדים, מקלים או אפילו ממגרים אותן. גישה אחת גורסת כי גזענות היא רוע שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא ניתן לסלק אותו לחלוטין (בטח לא אם אתה גבר לבן או פריבילג אחר), והמיטב שביכולתנו לעשות הוא להתוודות ולהתנצל עליה השכם והערב. התפיסה הזאת, שכמובן מרחיבה את המושג גזענות והופכת אותו לרוע תיאולוגי – מקביל לחטא הקדמון הנוצרי – התבטאה לאחרונה אפילו בספר שמסביר להורים כיצד לגדל תינוקות אנטי גזעניים. למרבה הצער, יש מספר בעיות קשות עם התפיסה הזאת. ראשית כל, מפני שהיא מניחה ש"שפה מכוננת מציאות" היא מתמקדת ללא הרף במטרות הקשורות לשפה ולתדמית במקום בגורמי העומק שמניעים את המציאות. אם אדם מבטא פחד מגברים שחורים זרים ברחוב, יאמרו לו להיזהר בדיבורו פן יבולע לו, להדחיק את המחשבות שלו ולהשתמש בז'רגון "תקין פוליטית" שמתעדכן ומסתבך מדי יום ביומו. אם יש פחות מדי שחורים בדירקטוריון של חברה, יוסיפו כמה באמצעות חוקי אפלייה מתקנת כדי שהסטטיסטיקה תסתדר. ואם כל זה לא עוזר – ואנחנו רואים שאפילו לשיטתם של תומכי BLM מצבם של השחורים רע ומר גם במקומות שנשלטים עשרות שנים בידי דמוקרטים ופרוגרסיבים – אז נפיל כמה פסלים של “גזענים” כדי שהמציאות תיראה טוב יותר. הדגש על התנהגות חיצונית ודיבור מוביל לחברה רודפת, שמתמקדת באורגיה בלתי נגמרת של וידויים, טיהורים, פיטורים, תקינות פוליטית וטוהר אידיאולוגי מחניק, ללא חופש דיבור, יצירה או מחשבה. במקרים רבים מדי, המלחמה כנגד היוריסטיקה תוביל להתעלמות מפשע או מהתנהגות שפוגעת בבני אדם בפועל. למשל, יש המתנגדים להחמרת החוקים נגד הטרדה מינית ברחוב, כי לדעתם חלק גדול מדי של התלונות יהיו נגד מטרידים שחורים.
הדרך השנייה היא לא לנסות להילחם ביוריסטיקה עצמה, אלא במציאות שמזינה ויוצרת אותה. אם גברים שחורים מעורבים באופן ממוצע בפשע הרבה יותר מאשר גברים מקבוצות אתניות אחרות, זו המציאות שצריכה להשתנות בכדי שהיוריסטיקה תדעך בהדרגה. ביטול הסגרגציה וחוקי האפלייה הרשמיים היה צעד הכרחי אך לא מספיק. למשל, רצוי לשנות את חוקי מימון החינוך בארצות הברית, כך שרשויות מקומיות מרוששות יקבלו עזרה מגורמים מדינתיים או פדרליים ויוכלו להעצים גם ילדים ממשפחות עניות. אפשר, למשל, להשקיע מאמצים בחינוך לתכנון משפחה שיפחית את מספר הילדים שייפלטו למעגל הפשע ברחובות. ולבסוף, לעבוד על שינוי תרבותי שיעודד לימודים, השכלה והצלחה בקבוצה עצמה. שינוי כזה איטי ומפרך, אך גם לא מושך כותרות. הרבה יותר קל וסקסי להאשים אנשים בפריבילגיות וגזענות או להפיל את פסלו של "גזען" קדום בכיכר העיר.
"רבים מחברי הטובים": על ביקורת, גזענות ו-BDS
מדוע הטיעון "רבים מחברי הטובים הם שחורים", נחשב לאמירה מפוקפקת המסתירה מאחוריה גזענות? מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על תרבויות אחרות, חריפה ככל שתהיה, לבין גזענות, והאם יש קשר בין שתיהן לבין ה-BDS וגל האנטישמיות החדש במדינות המערב? ינשוף-פוליטי מדיני על גזענות מוחלטת, גזענות בוררת, ביקורת לגיטימית ומה שביניהן.
האם נתקלתם פעם בסיטואציה הבאה? מישהו מאשים אתכם בגזענות נגד שחורים, לבנים, מזרחים, אשכנזים, ערבים, אתיופים או קבוצה אחרת; אתם, שאף פעם לא ראיתם בעצמכם גזענים, חושבים על דרך להתגונן. בתודעתכם עולים מיד כל חבריכם השייכים לקבוצה האמורה. "אבל יש לי הרבה חברים מ…" עולה המחשבה על דל שפתיכם, ומיד נעצרת שם. מי משוגע מספיק כדי להשתמש בטיעון השחוק ביותר בספר, "הרי רבים מחברי הטובים ביותר הם שחורים/ערבים/יהודים/מזרחים?" מדובר כמעט בקלישאה – שידועה ברבים כטיעון השחוק ביותר של גזענים המנסים להסוות ראיות מפלילות. והרי מן המקובלות הוא שעצם ההכחשה רק הופכת את הגזענות לגרועה יותר, ומהווה, בפני עצמה, הודאה באשמה.
מהיכן נובע המוניטין המפוקפק של טיעון "רבים מחברי הטובים ביותר?", והאם הוא מוצדק? מה מקור המבוכה הקשורה בו? הרי כולנו אוהבים את חברינו הטובים, והאינסטינקט אומר שאם אנחנו אוהבים חברים מסויימים בקבוצה, הרי מן הסתם איננו שונאים את הקבוצה כולה, ולכן ההאשמה בגזענות היא מגוחכת. כמו קלישאות רבות, מקור המבוכה כאן הוא בבלבול מסויים בין שני סוגים שונים של גזענות: גזענות מוחלטת וגזענות בוררת. בעוד הראשונה חד, ברורה וקלה לזיהוי, השנייה מעורפלת מאד ומנמנמת בשטח האפור שבין שנאה גזענית לביקורת לגיטימית. כפי שנראה בקרוב, לסוג השני של גזענות יש קשר הדוק לשאלת ה"אנטישמיות החדשה", אנטי-ציונות נוסח השמאל הרדיקלי שרבים רואים כגלגול חדש של שנאת היהודים הישנה.
גזענות מוחלטת היא שנאה או ייחוס תכונות דמוניות לכל פרט ופרט בקבוצה. האנטישמיות הנאצית, לדוגמא, היתה דוגמא מובהקת, וקיצונית במיוחד, לגזענות שכזו. בנאומיו, לעג יוזף גבלס פעמים רבות לאותם גרמנים שסולדים מיהודים באופן כללי, אבל אוהבים את ה"יהודים ההגונים" הבודדים שהם מכירים מהשכונה או הרחוב, או סתם מרחמים על זקנה יהודיה שנאלצת לשאת את הטלאי הצהוב. באחד מנאומיו המפורסמים, הבהיר גבלס כי אין "יהודים טובים". "כל יהודי הוא האויב שלנו במאבק ההיסטורי שאנו מנהלים, בין אם הוא רובץ בגטו פולני, מנהל את קיומו הטפילי בברלין או המבורג או תוקע בחצוצרות המלחמה בוושינגטון וניו יורק." שימו לב לשפה של שר התעמולה הנאצי: הדרך הטובה ביותר לזהות גזענות מוחלטת, היא שימוש מסיבי בהטיות של יחיד כאשר מדברים על הקבוצה. בפרסומים נאציים, דובר לעיתים קרובות לאו דווקא על ה"יהודים" ברבים (Die Juden), אלא על ה"יהודי" ביחיד (Der Jude). כאשר מדברים על הקבוצה ברבים, הביטוי מבטא אמנם איבה לכלל, אבל מאפשר מקום לחריגים. "היהודי" ביחיד, לעומת זאת, רומז שמדובר בכל פרט ובפרט בקבוצה, ללא חריגים כלשהם. אחד מאבות הגזענות המוחלטת בישראל, הרב מאיר כהנא, שלא הגיע אמנם מעולם לכדי רצחנות נאצית, הרבה לדבר על ה"ערבי" ביחיד גם כן. גזענות כזאת נוטה להיות גם חסלנית, משום שייחוס תכונות דמוניות לכל פרט או פרט בקבוצה לא מתיר שום אפשרות מלבד השמדה, כליאה הרמטית או גירוש טוטלי ללא יוצאים מן הכלל.
הטיעון של "רבים מחברי הטובים הם…" הוא למעשה טיעון הגנה תקף נגד האשמה בגזענות מוחלטת. לנאצי שלוקח את אמונתו ברצינות, כמו למשל יוזף גבלס, לא יתכן שיהיו חברים יהודים. לכל היותר, הוא מסוגל להוציא יהודי מסויים מהכלל ולהכריז כי אינו באמת יהודי, כפי שעשה הרמן גרינג במקרים כאלו ואחרים. כשד"ר הילאמר שאכט, נשיא הבנק המרכזי של הרייך בשנות השלושים, אמר לאחר המלחמה כי הוא היה "אנטישמי הגון", הוא התכוון כי אמנם תיעב את הקולקטיב היהודי אך לא יהודים כפרטים, ולפיכך גם התנגד להפעלת אלימות חסלנית כנגדם. אותו הדבר נכון לטיעון שמגיע לעיתים קרובות מחוגי ה-BDS, פעילי החרם שטוענים שאינם אנטישמים ואין להם שום דבר נגד יהודים וישראלים, כי הרי יש יהודים וישראלים שממלאים תפקיד מרכזי בתנועה שלהם. פירוש הדבר הוא כי הם אינם אנטישמים מוחלטים, כפי שהיו הנאצים. כל הטיעונים הללו, ממשפחת "רבים מחברי הטובים", אכן מגנים על הדובר מפני גזענות מוחלטת – אך בשום פנים ואופן לא מפני גזענות בוררת.
לאחר השואה, הגזענות המוחלטת הפכה לרוב לבלתי אופנתית בעולם המערבי, ונשארה מוגבלת לקבוצות שוליים ניאו-נאציות כאלה ואחרות. רוב מופעי הגזענות שקיימים היום שייכים לתחום הגזענות הבוררת. גזענות בוררת היא צורה מוקצנת של ביקורת על קולקטיב של קבוצה כלשהי. הגזען הבורר אינו שונא בהכרח פרטים מתוך הקבוצה היריבה, אך מתעב את המיינסטרים שלה ורואה בו אויב. בהחלט יתכן שגזענים בוררים יתנגדו בתוקף לרצח או לאלימות נגד חברי הקבוצה שהם לא אוהבים (כזו היתה למשל הסופרת הפולניה סופיה קוזאק, אנטישמית דתית שהקימה בכל זאת ארגון להצלת יהודים בתקופת השואה), אולם גזענות בוררת יכולה להוביל במקרים מסויימים לאלימות קשה, ובוודאי לרדיפות ואפלייה. העובדה שקבוצת מיעוט, כזו או אחרת, מתוך הקבוצה הנרדפת יכולה לעבור "ועדת חריגים" ואף להצטרף לקבוצה הרודפת, אינה מפחיתה בהרבה את הסכנה ואת הנזק לרוב האוכלוסיה. אפילו יהודים באירופה של ימי הביניים היו יכולים להתנצר וכך להימלט מרדיפות. זה לא הפך את הרדיפות של הרוב הנוצרי להרסניות פחות כלפי היהודים כקולקטיב.
פעילי המעגל הפנימי של ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, הם דוגמא מובהקת לגזענות בוררת. כאן כוונתי לאו דווקא לפלסטינים או לערבים שבהם, שנמצאים בסכסוך לאומי עם ישראל ולכן מובן מאליו מדוע הם תוקפים אותה, אלא דווקא לפעילים האירופים או האמריקאים. רוב אלו אינם שונאים יהודים או ישראלים כפרטים, אלא, בדיוק כמו אנטישמים בוררים ברוב התקופות, עורכים דמוניזציה למיינסטרים היהודי של תקופתם, או לכוח שנתפס ככזה. פעם היו אלה "יהדות התלמוד", ה"קפיטליזם היהודי" או "האינטליגנציה היהודית-קומוניסטית", וכיום מדובר במדינת ישראל. במקרה של בלוגר ישראלי מסויים מהשמאל הרדיקלי, שמגדיר את עצמו כ"יהודי לשעבר", מושאי השנאה הם ישראל והדת היהודית גם יחד, שנראית לו כעבודת שטן וכאמונה שונאת אדם. הוא אמנם מבהיר שכוונתו רק לתרבות היהודית לדורותיה, ולא למהות נצחית ובלתי משתנה שעוברת בדם. ובדין: זהו בדיוק ההבדל בין גזענות מוחלטת לגזענות בוררת.
וכאן אנחנו נוגעים בשאלה החשובה והמעניינת ביותר: כיצד ניתן להבדיל בין ביקורת לגיטימית, חריפה ככל שתהיה, לבין גזענות בוררת? התשובה אינה פשוטה בשום פנים ואופן, משום שלפעמים יש אמת בהאשמות חריפות כנגד תרבויות כאלו ואחרות. אין שום גזענות בביקורת חריפה כנגד טקסטים יהודיים, מדיניות ישראל בשטחים, מדיניותה המפלה של ישראל כלפי מזרחים בשנות החמישים של המאה העשרים, או המיליטנטיות האנטי-אשכנזית של חלק גדול מפעילי ה"מאבק המזרחי" בימינו. מי שמצביע על הפגמים והבעיות היסודיות בשיח המוסלמי, אלו שיוצרים את גלי הפונדמנטליזם, העריצות והקנאות שמבעירים בימים אלו את המזרח התיכון, אינו בהכרח איסלאמופוב, בדיוק כפי שאין שום גזענות בטענה שחלקים מסויימים מהתרבות הפופולרית בשכונות אפרו-אמריקאית בארצות הברית מעודדים פשע, בערות ועוני. הפוליטיקלי-קורקט, שמאלץ אותנו להימנע מביקורת על תרבויות "מדוכאות" למיניהן, גורם נזק לא רק לשיח שלנו אלא גם לתרבויות הללו, משום שהוא משתיק ביקורת שיכולה להוות בסיס לתיקון. מסיבה זו בדיוק, קשה לאמוד את הנזק שגרמו אדוארד סעיד, תלמידיו ויתר נביאי הפוסט-קולוניאליזם דווקא למזרח התיכון. ברגע שכל ביקורת נוקבת על העולם הערבי או האסלאם הפכה ל"אוריינטליזם", כבו כל נורות האזהרה שהיו עשויות להתריע בזמן מפני שקיעתה של הספינה המזרח-תיכונית לתהומות הקנאות, מלחמת האזרחים והעריצות הדתית.
ובכל זאת, ישנו קו דק, מעורפל אבל בכל זאת ניתן לסימון, שלאחריו הופכת ביקורת לגיטימית לגזענות בוררת. מי שעורך דמוניזציה לקבוצה מסויימת ומתאר אותה כמקור הרע המוחלט של האומה או העולם, בין אם מדובר באסלאם, ביהדות או בתרבות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, חצה את גבול הביקורת הלגיטימית. תרבות היא דבר מורכב ורב ממדי. אלו שמעבירים ביקורת לגיטימית, מבקרים אספקטים מסויימים בתרבות, אפילו אם הם עושים זאת בחריפות ובבוטות. אלו שעורכים דמוניזציה לכל התרבות לדורותיה, ומציגים אותה כמכלול באוש אחיד שראוי לעבור מן העולם, אשמים בגזענות בוררת. אין גזענות בביקורת על ישראל, אבל האופן שבו פעילי BDS רבים מנצלים את הביקורת הזאת כדי לשלול את זכות הקיום שלה, ולהעביר את הביטוי הפוליטי של המיינסטרים היהודי מהעולם, אינו אלא אנטישמיות בוררת. גזען בורר הוא גם אדם שמשער, כברירת מחדל, שכל חבר בקבוצה בהכרח סובל מהמאפיינים השליליים של הקבוצה כולה. מעל הכל, אלו שמשתמשים בביקורת ככלי להצדיק אפליה (למשל, שימוש בביקורת על האסלאם כנימוק לאפלייה נגד השכרת דירות לערבים) מייצגים גזענות בוררת מהסוג הגרוע ביותר. חשוב להדגיש: אין בשום פנים ואופן לאסור גזענות בוררת לפי חוק, משום שלעיתים קרובות יש בה אלמנט של ביקורת לגיטימית שחשוב להתמודד אותו. אולם כדאי וגם רצוי להוקיע אותה, במיוחד ברגע שהיא מיתרגמת לאפלייה של מיעוטים בפועל, או לזלזול שחצני שמונע מאיתנו ללמוד מאחרים ולהבין את העושר התרבותי של העולם.
הינשוּף 