ארכיון הבלוג

מצדה הפלסטינית: למה תנועת הבי די אס מזיקה למאבק בכיבוש

כדי לשכנע את הציבור הישראלי לסיים את הכיבוש צריך להבהיר לו שלא מדובר במהלך התאבדותי. כל התקדימים מלמדים שדרושה פשרה של שני הצדדים. דרישות הבי די אס עושות בדיוק את ההיפך וגורמות להקצנה.

 Israel_-_Boycott,_divest,_sanction

בסרט ההוליוודי הקלאסי מצדה, שמתאר את המצור המיתי בשלהי ימי בית שני, ישנה סצינה אחת מעניינת במיוחד. המצביא הרומאי לוקיוס פלאביוס סילווה, מתוסכל מהמבוי הסתום הממושך, נפגש בסתר עם מנהיג המורדים אלעזר בן יאיר בניסיון למצוא דרך החוצה מהמשבר. אלעזר מעלה דרישות, אך הגנרל הרומאי אינו מתייחס אליהן ברצינות. "אני מכיר את הבזארים שלכם," הוא אומר, "תמיד אתם נותנים בהתחלה מחיר גבוה, ולאחר מכן מורידים אותו." "אם אתה באמת מכיר את הבזאר", אומר לו המורד היהודי, "אתה אמור לדעת שיש מחיר מסויים שממנו לא ירד הסוחר, אפילו לא במחיר חייו." זו, כפי שאנסה להראות בהמשך, הבעיה המרכזית בתנועת BDS – היוזמה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל: היא מנסה לכפות על רוב הישראלים פתרון שנראה להם כהתאבדותי.

Masada-DVD-L741952648291

יש גבול למיקוח: פיטל אוטול ופיטר שטראוס כמצביא הרומי ומנהיג המורדים היהודי, בהתאמה

אני מתנגד פוליטי של ה-BDS, ובכל זאת, אתעלם מהטיעונים הנפוצים יותר כנגד התנועה. לא אכתוב כאן על הצביעות שב"סימון" ישראל בעוד מדינות אחרות במזרח התיכון מפרות זכויות אדם בקנה מידה הרבה יותר גדול, על הטעויות העובדתיות הרבות שבמידע שמפיצה תנועת BDS, או על הפלירטים המתמשכים שלה עם גורמים אנטישמיים בעליל. במקום זאת, אפנה לכיוון אחר לחלוטין: היעילות של תנועת החרם ככלי לסיום הכיבוש. הנחת היסוד שלי, היא שמי שמנסה להשיג מטרה פוליטית, תהא אשר תהא, אינו יכול להסתמך אך ורק על רגשות של צדק ומוסר. הוא חייב לבחור לעצמו אסטרטגיה יעילה שתוביל אותו ליעד. אלו שרוצים להחרים את ישראל, למשל, כי "כך מצווה המצפון" או "כי זו הקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית", מוותרים מראש על חשיבה אסטרטגית, ונראה כי ניקוי המצפון האישי חשוב עבורם יותר מהיעד הפוליטי הסופי.

הכלי המרכזי שמאפשר לנו לבדוק עד כמה תנועת ה-BDS עשויה להיות יעילה, היא התקדימים ההיסטוריים להשפעות של לחץ כלכלי, חרמות וסנקציות על מדינות סוררות. צפון קוריאה סובלת אמנם מהסנקציות החונקות המוטלות עליה, אך מסרבת בתוקף לשנות את מדיניותה. סנקציות לא הצליחו להפיל את המשטרים באיראן ועיראק, לגרום לולדימיר פוטין לסגת מחצי האי קרים או לחדול מהתערבות במזרח אוקראינה. מעל הכל – שנים של חרם מוחלט כמעט על שלטון חמאס מצד ישראל ומצרים, מלווה במצור ובסבבי לחימה הרסניים, לא הצליחו להפיל את המשטר הזה. למעשה, כפי שקורה לא מעט, החרם דווקא חיזק את המשטר, מפני שיצר חומה בין האזרחים לבין העולם החיצון והפך אותם לתלויים יותר במנגנוני הממשלה. דרום אפריקה היא כביכול דוגמא למשטר מפלה שנפל בגלל חרם – אבל אבוי – דוגמא מטעה שמבוססת על מיתוס רומנטי. נחזור אליה מאוחר יותר.

כאן חשוב לציין שבחלק מהמקרים, לסנקציות על אותן מדינות היתה השפעה מסויימת; חמקמקה, לא ברורה, כמעט אף פעם לא מכריעה, אבל קיימת. צפון קוריאה ועיראק אמנם לא שינו את מדיניותן באופן משמעותי בגלל הסנקציות, אבל יש הטוענים שהן דחפו את איראן לשולחן המשא ומתן על תוכנית הגרעין. יש אינדיקציות מסויימות שפוטין ריסן את עצמו במזרח אוקראינה, ואולי לא התקדם הלאה, כדי לשמור על ערוצים פתוחים עם המערב. מעל הכל, שנים של חרם ולחימה גרמו לחמאס לרסן את ירי הטילים שלו לישראל. מכל הדוגמאות הללו עולה כי חרם, סנקציות, משיכת השקעות וכל הג'אז האקטיביסטי עשויים לגרום למשטר לשנות את התנהגותו בשוליים רחבים יותר או פחות, אבל לעולם לא לוותר על מה שהוא רואה כאינטרס הבסיסי או הקיומי שלו. כמו שאמרה הדמות של אלעזר בן יאיר בסרט, "מצדה", יש מחיר שסוחר הבזאר לא ירד ממנו, אפילו בלחץ הגבוה ביותר – איום על החיים עצמם.

דרום אפריקה, כביכול, היא דוגמא חריגה. אבל גם כאן, המציאות מתעתעת יותר מהמיתוס שטופח בידי דורות של אקטיביסטים מהצד השמאלי של המפה. כפי שמבהיר יוני אשפר, אותם הלבנים שהצביעו שוב ושוב נגד ביטול האפרטהייד בשנות השמונים, הצביעו למען ביטולו שנים ספורות לאחר מכן. יש בריטים שמספרים לעצמם כי זה קרה משום שסרבו לקנות תפוזים דרום אפריקאיים בסופר מרקט השכונתי, אבל המעשייה היפה הזאת מסתירה מארג מורכב בהרבה של אינטרסים, אינטרסים שכנגד וויתורים שנעשו משני הצדדים. האפרטהייד לא בוטל עד שהקונגרס הלאומי האפריקאי הסכים לוותר על האוריינטציה הסוציאליסטית שלו, להיכנס לחסות אמריקאית תחת מארג הסכמי וושינגטון, לוותר על דרישותיו המרכזיות להלאמה של הבנקים, המכרות ואוצרות הטבע, ולמעשה לשמר את הכוח הכלכלי של הציבור הלבן – בניגוד מוחלט לתפיסת הצדק של תומכיו ולדרישות המרכזיות שהעלה במשך שנים. בסופו של דבר, גם החרם על דרום אפריקה לא גרם לציבור הלבן לוותר על מה שראה כאינטרס המהותי ביותר שלו – המשך המשטר הקפיטליסטי. רק הויתורים של הצד השחור, אולי בסיוע מסויים של החרם הבינלאומי, אפשרו להגיע לפריצת דרך.

Mandela-Davos-South-Africa3-590x461

הסכים לויתורים מהותיים: נלסון מנדלה עם פרדריק דה-קלרק, נשיא האפרטהייד האחרון, בפורום הכלכלי הבינלאומי בדאבוס

ומכאן אפשר להגיע לחולשה המרכזית של תנועת ה-BDS. כפי שמוכיחים התקדימים ההיסטוריים, שום חרם אינו יכול לכפות על הישראלים לוותר על מה שנראה להם כאינטרס קיומי – המחיר שסוחר הבזאר לעולם לא יוריד. רק מלחמה טוטלית, שתביא לכיבושה של ישראל, יכולה לעשות את זה – דבר שאפילו ההזויים שבפעילים לא חולמים עליו. עבור הציבור הישראלי, האינטרס הקיומי הוא מדינה בעלת רוב יהודי, חזון הליבה של התנועה הציונית. על אופי המדויק של המדינה הזאת ועל גבולותיה, ישראלים רבים מוכנים להתווכח, אבל לא על אופיה הבסיסי. סירובו של רוב הציבור להגיע לפשרה עם הפלסטינים נובע מאמונה שערביי ארץ ישראל אינם מכבדים באמת את הקו הירוק, ושואפים להחליש ולבסוף להשמיד את מדינת ישראל ברוח תורת השלבים. הגישה הזאת מבוססת על מסקנה מסויימת מהניסיון ההיסטורי של האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות. אפשר כמובן לטעון (בצדק רב) שמדובר בגישה פשטנית ומוטעית, אבל זה לא רלוונטי לעניינו. זו גישת הרוב בישראל, ואי אפשר לכפות עליו פתרון שייתפס בעיניו כהתאבדותי.

והנה, האסטרטגיה של תנועת BDS מחזקת את החששות הללו במקום להחליש אותם. כזכור, לתנועה שלוש תביעות עיקריות: סיום הכיבוש בשטחי 1967, זכות השיבה לפליטים, ושוויון זכויות מלא לערביי ישראל. עד שהתביעות הללו יתגשמו במלואן, החרם אמור להימשך. התביעה של BDS לזכות השיבה משחקת על הנימים הרגישים ביותר של החששות הקיומיים בישראל, מפני שהיא עתידה לרסק את רעיון המדינה היהודית. גם התביעה האמורפית לשוויון בין ערבים ליהודים, מוצדקת ככל שתהיה, כמו גם הדמוניזציה של תעמולת ה-BDS לישראל בכללותה, מטשטשות את חשיבותו של הקו הירוק, ובכך מצדיקות את אלו שסבורים שמטרות החרם נוגדות את האינטרסים הקיומיים הבסיסיים ביותר שלהם. אפילו כאלו שהיו עשויים לתמוך בצעדי חרם חלקיים מסויימים נמנעים במקרים מסויימים מלעשות זאת, כדי לא ליצור תקדים שיוכל לסייע לתנועה להשיג את מטרתה הסופית.

מה כן אפשר לעשות כדי לקדם את סיום הכיבוש? גם כאן, ראוי להסתכל באחד התקדימים ההיסטוריים המוצלחים היחידים באזורנו: הסכם השלום בין ישראל למצרים. בגין ודיין, שדיברו במשך שנים על חשיבותו העליונה של חצי האי סיני, החזירו אותו בסופו של דבר למצרים עד הגרגר האחרון, וכוננו שלום (קר אמנם) שמחזיק עד לתקופתנו. בראייה אסטרטגית, ההסכם הזה התאפשר לא רק בשל לחץ חיצוני מסיבי, אלא גם משום ששני הצדדים הוכו די הצורך כדי לתמרץ אותם לגשת לשולחן המשא ומתן.

download

דיברו על חשיבות סיני – עד שהחזירו אותו. מנחם בגין ומשה דיין

באותו האופן, מי שרוצה לקדם את סיום הכיבוש, חייב ללחוץ, חיצונית ופנימית, על שני הצדדים לבצע ויתורים משמעותיים, חסרי תקדים אך סבירים מבחינת המחיר שלהם. על ישראל יש ללחוץ להכיר מיד במדינה פלסטינית בגבולות זמניים, לקיים את ההסכמים הנוכחיים (היינו – להחזיר את המצב בשטח למה שהיה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה), לשחרר אסירים מרכזיים כמו מרואן ברגותי, לבטל את כל איסורי הפיתוח באדמות פרטיות פלסטיניות, לקדם חקיקת פיצוי-פינוי בהתנחלויות ממזרח לגדר, ולהעביר כמה שיותר שטחי B ו-C לשליטת הרשות הפלסטינית. במקביל, יש ללחוץ על הפלסטינים להודיע במקביל שפליטים ישובו רק למדינה הפלסטינית, ושאם הכיבוש יסתיים – יסכימו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. רק ויתורים מקבילים כאלו יוכלו להפיג את החששות הקיומיים בשני הצדדים, ולדחוף אותם לשולחן המשא ומתן. דבר אחד ברור: גישה צדקנית, טהרנית ומוסרנית, שמנסה ללחוץ אך ורק ישראל, או אך ורק על הפלסטינים, נידונה לכישלון מוחלט, משום שהיא תתמרץ את הצד השני להתבצר בעמדות ניציות. תנועת ה-BDS, באופן שבו היא מתנהלת היום, מקבילה לתמיכה האמריקאית החד-צדדית והמוחלטת בישראל – חלק מהבעיה, לא מהפיתרון.

 

 

שער הרחמים: ועדות האמת והפיוס – תרופת פלא או תעתוע?

נפילת האפרטהייד בדרום אפריקה הפכה זה מכבר למיתוס המכונן של השמאל הרדיקלי במערב. באופן ספציפי, "ועדות האמת והפיוס" נתפסות לעיתים קרובות כפתרון קסם שיוכל ליישב סכסוכים ברחבי העולם. חוקרת של היסטוריה מזרח-תיכונית אמרה לי לא מזמן, למשל, כי לדעתה יש להקים "ועדות אמת ופיוס" בישראל ופלסטין. אולם מה היו היתרונות, החסרונות והתנאים ההיסטוריים שאפשרו את הצלחת "ועדות האמת והפיוס" בדרום אפריקה, והאם הם קיימים גם אצלנו? ינשוף היסטורי על קסמם המתעתע של הרחמים.

images

נָשְׂאָה אִמְרָתָהּ אַתֵּנָה וַתֹּאמֶר לְזֵאוּס בֶּן-קְרוֹנוֹס:
"זֶבְס אָבִינוּ שֶׁלָּנוּ, בֶּן-קְרוֹנוֹס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים!
הַגֵּד לִי לַשּׁוֹאֶלֶת, מָה עַתָּה יָעַצְתָּ בְּלִבֶּךָ?
הַמִּלְחָמָה אֲיֻמָּה וְקֶטֶל נוֹרָא שׁוּב תָּבִיא,
אוֹ בִּידִידוּת תִּקְשׁוֹר מִיָּד הַמַּחֲנוֹת הַשְּׁנָיִם?"

הֵשִׁיב אֲמָרָיו לָהּ זֶבְס כּוֹנֵס-הֶעָבִים וַיֹּאמֶר:
"בִּתִּי, שַׁלָּמָה תִשְׁאָלִי, וְתַחְקְרִי שׁוּב לְמוֹ אֵלֶּה?
שֶׁמָּא לֹא אַתְּ מִבִּינָתֵךְ יָעַצְתְּ אֶת-הָעֵצָה: וְהָיָה
בְּשׁוּב אוֹדִיסֵס לְבֵיתוֹ, יִקֹּם מֵהֶם אֶת-נִקְמָתוֹ,
אַתְּ כַּטּוֹב בְּעֵינַיִךְ עֲשִׂי, וְאֶת-אֲשֶׁר יִקְרֶה לָךְ אַגִּיד.
יעַן כִּי נִקַּם אוֹדִיסֵס הַנַּעֲלֶה נִקְמָתוֹ בַּחֲתָנִים,
שׁוּב תִּכָּרֵת הַבְּרִית, וּמָלַךְ כָּל-יָמָיו בָּאָרֶץ.
אָנוּ נִמְחֶה אֶת-זֵכֶר הֲרִיגַת הַבָּנִים וְהָאַחִים
כָּלָה מִלֵּב כָּל-הָעָם, וְשָׁבוּ לְאַהֲבָה כְּקֶדֶם
אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְהָיָה הַשָּׁלוֹם לָהֶם וְהָעֹשֶר".

אודיסיאה, 24 (תרגום שאול טשרניחובסקי)

images (1)

כל אחד והדוגמא ההיסטורית החביבה עליו, כל מחנה פוליטי והמיתוס המכונן שלו: הכיבוש האמריקאי של יפן, למשל, הפך לתקדים האהוב על הניאו-שמרנים בארצות הברית. אם האמריקאים הצליחו להפוך את הדיקטטורה היפנית הרצחנית לדמוקרטיה אין סיבה שלא יצליחו לעשות זאת בעיראק ובמקומות אחרים בעולם. בנימין נתניהו, שקשריו האידיאולוגיים עם הניאו-שמרנים האמריקאים אינם טעונים הוכחה, דווקא מעדיף את צ'כוסלובסקיה, צ'מברליין והסכם מינכן כתקדים שאפשר לנופף בו בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב. באותו האופן, נפילת האפרטהייד בדרום אפריקה משמשת מזה עשרים שנה כמיתוס המכונן של השמאל הרדיקלי בעולם המערבי: הנה הוכחה שניתן להפיל משטר עוול ורשע באמצעות חרם בינלאומי "בלתי אלים", ואף לאחות את הקרעים ולרפא את הטראומות באמצעות "ועדות אמת ופיוס". האמור הוא בועדות ציבוריות שהוקמו ב-1995, כפשרה בין משטר האפרטהייד הקורס לבין יורשיו ממפלגת האופוזיציה העיקרית של הרוב השחור, הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). נלסון מנדלה, מנהיגה הכריזמטי של ה-ANC, חתם על הסכם עם הנשיא היוצא, פרדריק וילם דה קלרק, שנועד להתוות מפת דרכים לפיוס לאומי על יסוד הכרה בחטאי העבר. לפי ההסכם, מנהיגים אזרחיים וצבאיים של הרוב הלבן שביצעו פשעים כנגד שחורים בתקופת האפרטהייד יוכלו להעיד לפני הועדות, להתוודות על פשעיהם ולבקש מחילה מהקורבנות. אם יעשו זאת, הם זכאים להגיש בקשה לחנינה. הבקשה, בעיקרון, נתונה לשיקול דעת הועדה, וזו נטתה להעניק חנינות ללבנים שביקשו מחילה בלב שלם, אלא אם ביצעו פשעים שחרגו בהרבה מהמקובל.

FW-de-Klerk-and-Nelson-Ma-001

השיגו פשרה: נלסון מנדלה ופרדריק וילם דה קלרק

הועדות, שדיוניהן צולמו בטלוויזיה, הפכו במהרה למפגן רגשי שנועד, במוצהר כמעט, לשמש בסיס ל"צדק שיקומי" (restorative justice) שירפא את הפצעים של הקורבנות. העדות עצמה נתפסה כאקט מאחה, מרפא. ד"ר פומלה גובודו-מדיקיזלה, פסיכולוגית שעבדה עם הועדה, כתבה לימים כי "ההצהרות לפני הועדה היו של אנשים שנפגעו עמוקות בידי העבר. אלו אנשים שחיכו למישהו, משהו, כדי לפרוק את מה שמעיק עליהם ולאשש את חווית הכאב והפגיעה." אולם דווקא הכוונה התרפואידית הזאת עמדה בלב ביקורת חריפה שהוטחה בועדות ממספר כיוונים. ראשית כל, חלק מהקורבנות התלוננו כי אונסים אותם לאשר, בעצם נוכחותם, חנינות מבישות לאלו שהרסו את חייהם. אישה אחת, שעמדה פנים אל פנים מול השוטר שרצח את בעלה, אמרה בזעם כי "אף ממשלה לא רשאית לסלוח. אף ועדה לא רשאית לסלוח. רק לי יש זכות לסלוח – ואני לא מוכנה לסלוח." במקביל, האשימו עיתונים לבנים (אפריקנרים) מסויימים את הועדות, לא לגמרי בצדק, כי הן מגלות אמפטיה אך ורק לקורבנות שחורים אך לא לקורבנות לבנים. "יו"ר הועדה [הארכיבישוף דזמונד טוטו]," נכתב באחד העיתונים הללו, "בוכה כאשר הוא מקשיב לשחור שסבל מהתעללויות בידי המשטרה. הוא לא בוכה כאשר הוא שומע עד לבן מספר על משפחתו שנמחקה בידי טרוריסטים." ביקורת רצינית יותר, חץ משונן שכוון לעצם לוגיקת "הריפוי" של הועדות, נגעה לסתירה בסיסית בין ריפוי פצעים נפשיים לחיפוש אחר האמת. הועדות החליטו מראש שמטרתן לרפא את הקורבנות, ולפיכך האמינו לשחורים א-פריורית ונטשו כל יומרה לאובייקטיביות. מסיבה זו, למשל, העדים השחורים לא נחקרו בחקירה נגדית כדי לא להתאכזר אליהם, והועדה הניחה שדיברו אמת. פרופ' ריצ'רד לנדס, היסטוריון מאוניברסיטת בוסטון, תקף בחריפות את ועדת גולדסטון שניסתה, לדעתו, ליישם את השיטה הפסולה והמזיקה הזאת בחקירת מבצע עופרת יצוקה:

בהצהרה מדהימה שמגלה רבות, חשפה אחת מחברות הועדה, הינה ג'ילאני, בלי להבין עד כמה היא עצמה מערערת את המוניטין המקצועיים שלה כשופטת, את ההיגיון שעמד ביסוד […] גישת ה"פתי מאמין לכל דבר" של הועדה: "אני חושבת שזה יהיה מאד אכזרי שלא לתת אמון [בעדים הפלסטינים]." עתה ברור מדוע אף אחד מחברי הועדה לא הביע ספק כלשהו: מי רוצה להיחשב "מאד אכזרי"? ההשקפה הזאת של ה"פתי הרחום", היוותה ככל הנראה, מעין גישה "תרפואיטית" לחקירות: המשימה של חברי הועדה היתה לתת [לקורבנות] הזדמנות "לשאת עדות" על סבלותיהם. […] האם חברי הועדה, במיוחד גולדסטון, חשבו על החקירה כ"ועדות אמת ופיוס" ולא כניסיון לגלות את העובדות? גישה כזאת [של ועדות אמת ופיוס] פירושה כי הצד המוגדר על ידי החוקרים כ"קורבן" נחשב, א-פריורית, כזה שדובר אמת.

גישת הפתי הרחום: הינה ג'ילאני, חברת ועדת גולדסטון

גישת הפתי הרחום: הינה ג'ילאני, חברת ועדת גולדסטון

בועדות האמת והפיוס, לפיכך, היו חסרונות רבים, מכל כיוון שלא מסתכלים עליהן: לא פעם הן כשלו בעשיית צדק עם לבנים שביצעו פשעים מחרידים ומצד שני, האמינו באופן אוטומטי לעדים השחורים. עד כמה שלא נעים לומר זאת, ועדות האמת והפיוס היו בסופו של דבר משפט ראווה, אמנם ללא עונש. הקורבנות והפושעים הספציפיים היו אמצעי כדי לאשש ערכים חשובים יותר, שעמדו מעל ומעבר להליכים: נצחון הדמוקרטיה, זכויות אדם, מחילה ואחדות לאומית, גם במחיר של אי צדק כלפי יחידים. מצד שני, אסור להתעלם מההצלחה הניכרת של הועדות בדרום אפריקה. מדינת האפרטהייד לשעבר רחוקה מאד מלהיות גן עדן עלי אדמות, אבל כל מי שמכיר את המצב בזימבאווה השכנה, יכול לראות כי בסופו של דבר, מנדלה וטוטו הצליחו לשמר את האחדות הלאומית בין לבנים ושחורים באופן מרשים למדי, לאור הנסיבות. התוצאה של ועדות האמת והפיוס היתה אולי בעייתית, אבל בסופו של דבר חיובית.

אולם לפני שרצים ליישם את הפטנט הזה במקומות אחרים בגלובוס, כפי שמציעים חלק מאדריכליו (בראש ובראשונה טוטו עצמו), יש לשים לב לגורמי רקע מכריעים שסייעו להצלחת הרעיון הזה בהקשר הדרום האפריקאי, אולם עשויים לתרום לכשלונו בנסיבות אחרות. ראשית כל, הרטוריקה המוסרית הנאצלת של ועדות האמת והפיוס, השאיפות הפסיכולוגיות "לרפא" את הסבל של הקורבנות ודיונים משפטיים מלומדים על הצדק הטבעי, הסתירו מאחוריהם מציאות צינית בהרבה של יחסי כוח ומאזן אימה. כשגרמניה הנאצית נפלה ונכבשה, אף אחד לא חשב להקים "ועדות אמת ופיוס" עם ותיקי המפלגה הנאצית בתוך גרמניה. הסיבה לכך ברורה: אם ניצחת את האויב שלך, אין צורך להתפייס איתו, ואתה יכול לנהוג בו כטוב בעיניך.

בדרום אפריקה, לעומת זאת, מנהיגי האפרטהייד, והמיעוט הלבן שייצגו, שמרו עדיין על רבות מעמדות הכוח שלהם, בעיקר במערכת המשפט, בצבא ובעולם העסקים. לאור זאת, נלסון מנדלה וה-ANC לא היו יכולים, אפילו אם רצו, להיפרע מהם באמצעות משפטים פליליים. גרמניה הנאצית היתה דיקטטורה, ולפיכך היה קל להאשים שכבה מצומצמת יחסית של מנהיגים בתכנון הפשעים. דרום אפריקה היתה דמוקרטיה ללבנים בלבד, והאפרטהייד הונהג בידי מוסדות נבחרים. לפיכך, שכבת האשמים היתה גדולה יחסית, והיה קשה להעניש אותה בלי לערער לחלוטין את יציבות החברה. נקודת המבט הריאליסטית הזאת לא מנסה לערער בהכרח על טוהר כוונותיו של נלסון מנדלה, האידיאליזם שלו ואמונתו הכנה בפיוס עם המיעוט הלבן. אלא שאם המיעוט הלבן היה מובס לחלוטין ונותר חסר כוח מול הרוב השחור, קשה להאמין שמנדלה היה מצליח להתגבר על קולות קיצוניים במחנהו שלו שקראו להיפרע בלבנים על עשרות שנים של דיכוי אכזרי.

הישיבה הראשונה של ועדת האמת והפיוס באיסט לונדון

הישיבה הראשונה של ועדת האמת והפיוס באיסט לונדון

אולם בו בזמן, ועדות האמת והפיוס היו מבוססות על מפת דרכים מוסרית ברורה. הנחת היסוד שלהן היתה שהאפרטהייד ייצג חוסר צדק, ואילו המתנגדים לו היו לוחמי חופש וחירות. העובדה שהועדות גם ביקרו טרור והפרות זכויות אדם מצד ה-ANC מצביעות, במידה רבה, על ההגינות של מנהיגיהן, אבל אין בביקורת הזאת, כפי שהעידו רוב המשקיפים, כדי לכסות על סולם הערכים הבסיסי. אוכפי אפרטהייד לבנים שהגיעו להעיד לפני הועדה "קנו" במקרים רבים חנינה, אם כי לא תמיד. אבל המחיר היה וידוי מוחלט והודעה מפורטת באשמה, באופן שישכנע את חברי הועדה כי הפושע מתבייש במעשיו. אכן, לבנים שסירבו להעיד לפני הועדה, או שהעידו "ביהירות" ואפילו "בקול מונוטוני שאינו מבטא חרטה", נותרו חשופים לתביעות פליליות ואזרחיות.
אולם העובדה שלבנים רבים שיתפו פעולה עם הועדות, ורבים יותר תמכו בהן ונתנו להן לגיטימציה, לא ניתנת להסבר רק באמצעות פחד מתביעה משפטית. בפועל, היה קשה מאד לתבוע ולהרשיע מפרי זכויות אדם בתקופת האפרטהייד: אפילו נגד פיטר וילם בוטה, מנהיג דרום אפריקה במשך שנים רבות, לא הצליחו לגבש תיק ראיות מוצק מספיק. המיעוט הלבן, כולל חלק גדול ממנהיגות האפרטהייד לשעבר, שיתף פעולה עם ועדות האמת והפיוס משום שהנרטיב הבסיסי שלהן (אפרטהייד כאי צדק משווע) הפך לקונצנזוס לאומי לאחר 1992. כאן נודעה חשיבות עליונה לכך שמשטר האפרטהייד לא פורק על ידי כובש זר, מהפכנים שחורים שעלו לשלטון או המונים שצבאו על הגדרות, אלא על ידי הלבנים עצמם. פרדריק וילם דה קלרק, הנשיא האחרון של האפרטהייד, קיבל ייפוי כוח לצעדיו הן מהפרלמנט הדרום האפריקאי והן מהאוכלוסייה הלבנה, באמצעות משאל עם ששחורים עדיין לא הורשו להשתתף בו. הנשיא דה קלרק לא הציג את צעדיו כפרקטיים בלבד אלא ככורח מוסרי, וגינה את משטר האפרטהייד כבלתי צודק. הלבנים, לפיכך, הכירו בכך שהם היו הצד הלא צודק במאבק, הן דרך מנהיגותם הנבחרת והן באמצעות הצבעתם במשאל העם. ההטייה הפוליטית של ועדות האמת והפיוס התאפשרה משום שגם חלק גדול (אם לא רוב) הלבנים קיבלו, ברצון או בחוסר רצון, את הנרטיב הבסיסי שלהן. לדרמה הפומבית של טוטו והצוות שלו, שדמתה במידה רבה למשפט ראווה, היתה השפעה מרפאת ומאחדת עבור הציבור הדרום אפריקאי, אך ורק בשל הקונצנזוס העקרוני הזה.

teshuvah-smaller

מכל הסיבות הללו, יהיה זה עיוורון לשמו לראות בועדות האמת והפיוס פתרון קסם לסכסוכים בכל מקום ואתר. למעשה, הן עשויות להצליח רק כאשר שני תנאים הכרחיים נפגשים. מצד אחד, המשטר המובס צריך לשמור על חלק ניכר מכוחו באופן שיאיים על יורשיו. מצד שני, אותו המשטר צריך להודות בכך ששיטות הפעולה והאידיאולוגיה שלו, עד אותה העת, היו עוול ומשפח, ולקבל את הנרטיב הבסיסי של הצד השני. קל לראות מדוע הצירוף הזה נדיר יחסית: מי שלא הובס לחלוטין ועדיין שומר על כוחו, אינו נוטה להודות שטעה, בוודאי שלא לחלוטין, ועוד פחות סביר שיודה שהוא היה הצד הרע בכל הסיפור. נסיבות אלו, כפי שראינו, היו ייחודיות למדי לדרום אפריקה בשלהי תקופת האפרטהייד, וקשה לראות אותן מופיעות מחדש (למשל) בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסיכוי שאחד הצדדים בארץ ישראל יודה שהנרטיב שלו היה מוטעה ושקרי נמוך אפילו מהסיכוי להשיג הסדר קבע יציב בין ישראל ופלסטין בשנים הקרובות.

מאמר אורח – מרד הבחירות

נירוס, מורה דרך מירושלים, השתתף ביוזמה חדשה שהושקה לקראת הבחירות האחרונות: ישראלים שמעניקים את זכות הבחירה שלהם לפלסטינים. מאלו סיבות מוותר אדם על זכות הבחירה שלו, והופך את עצמו לשליח של מישהו אחר? כמה אנשים בעצם עשו את זה? במאמר אורח לינשוף, מציג נירוס את היוזמה, מסביר מדוע הצטרף אליה, וכיצד היא השפיעה (או לא השפיעה) על הצבעתו בסופו של דבר. תוכלו לקרוא עוד ממאמריו בבלוג שלו, כאן.

הבהרה: מאמרי האורח בינשוף אינם מייצגים בהכרח את דעת המערכת, והם על אחריות הכותבים בלבד. במקרה זה אני מתנגד באופן אישי ליוזמה המוצגת במאמר, מנימוקים שאסביר בתגובות (דני אורבך).

בסאם אראמין

 מבוא

 מייקל אורן, שגריר ישראל בוושינגטון, אמר לאחרונה שהסרט "שומרי הסף" מזיק לנו. הוא טוען שישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת הסברה, ונאבקת במסעות הכפשה, השמצה ודה-לגיטימציה. את עצמו הוא רואה כמי שניצב בחיל החלוץ, בקו החזית של המערכה הזו, והסרט הוא כתקיעת סכין בגב, מצד המחנה שאותו הוא מייצג ושעבורו הוא נלחם.

 “שומרי הסף" יצא לאקרנים זמן קצר לפני הבחירות האחרונות, וכשציפיתי בו הוא הפיח בי תקווה קלושה, שנכזבה, שהנושא המדיני יעלה בכל זאת לסדר היום של הבחירות האלה. הטריילר של הסרט נפתח בציטוט של אברהם בן דרור, שמספר שמיד לאחר 67' היו דיבורים על הקמת מדינה פלסטינית, אבל ככל שהלך והתגבר העיסוק במלחמה בטרור, הלך במקביל גם הטרור והתגבר, ונושא המדינה הפלסטינית פשוט נשכח. ככלל, המסר העיקרי העולה מן הסרט הוא שישראל מחזיקה בשטחים כבר 40 ומשהו שנים פשוט משום שהנושא לא מספיק מטריד אף אחד בהנהגה. פשוט מפני שאף אחד לא ממש מחזיק בהגה הספינה הזו.

 בשמאל הציוני מזהירים אותנו, שאם לא ניפרד מהשטחים נעמוד בצומת שיש בו שתי ברירות: לספח את השטחים ולתת אזרחות ישראלית לכל הפלסטינים – מה שיבטל את אופיה היהודי של המדינה, או לספח את השטחים ולא לתת אזרחות לפלסטינים – מה שיבטל את אופיה הדמוקרטי של המדינה. העניין הוא, שאת הצומת המאיים הזה עברנו כבר לפני ארבעים ומשהו שנים. אנחנו חיים באיזו הכחשה והדחקה שלא תאומנה, ונשענים על סבך של הגדרות משפטיות וידיעות היסטוריות וצידוקים והסברים – אבל בשורה התחתונה, ישראל איננה מדינה דמוקרטית באמת. הדבר המשמעותי ביותר בעיניי, בחוויה הפוליטית הישראלית שלי, הוא העובדה שאנחנו לא חיים במדינה דמוקרטית.

הבוחר הפלסטיני - תמונה של רחוב ברמאללה

כמה מהם הצביעו בבחירות לכנסת? – תמונה של רחוב ברמאללה

 ישראל מפעילה משטר של סגרגציה, שהולך ונעשה מוחשי יותר ויותר. סגרגציה שמתבטאת בשתי מערכות חוק נפרדות, מערכות חקיקה נפרדות, מערכות שיטור ואכיפה נפרדות, מערכות משפט, ענישה וכליאה נפרדות, ובימינו, יותר ויותר, גם מערכות נפרדות של כבישים, מחסומים, אוטובוסים, שבילים, וכו'. יש מי שחשוב לו להדגיש שהסגרגציה איננה מבוססת על גזע כי אם על מעמד סטטוטורי (אזרחים לעומת נתינים ותושבים), ושערבים אזרחי ישראל נהנים מאותן הזכויות של יתר האזרחים, ומנגד, יש מי שחשוב לו להדגיש שגם בתוך קבוצת האזרחים יש העדפה מובנית של אזרחים שדתם/לאומיותם/מוצאם האתני (כל אחד יבחר את ההגדרה המתאימה לדעתו) היא יהדות. ואולם אני מעדיף שלא להדגיש לא את ההיבט הזה ולא את ההיבט הזה.

 אני מעדיף, במקום זה, להדגיש את העובדה שאין בין הירדן והים עוד רשות ריבונית, אוטונומית, ולא הייתה מאז 67', מלבד ישראל. הפלסטינים בגדה המערבית כפופים הלכה ולמעשה באופן מיידי וחד משמעי לריבונות הישראלית, ומדינה שכמעט 40% מנתיניה הם אינם אזרחים – לא מתקיים בה "שלטון העם", וזה לא חשוב על איזה סעיף, לכאורה, מבוססת האפליה הזאת. לקראת הבחירות האחרונות הרגשתי את הפגם היסודי הזה בצורה צורמת מאי-פעם. כל תעמולת הבחירות התעסקה במעורבותם של הבוחרים בעיצוב גורלם וחייהם: ביטחון, כלכלה, הפרדת דת ומדינה, חיים אזרחיים, מאבק בשחיתות שלטונית – כל הדברים החשובים הקשורים באורח החיים, אופי הקהילה וחירות הפרט במדינה חופשית ודמוקרטית. לנוכח המצעים הללו, חשתי ביתר שאת עד כמה לא צודק זה, שהפלסטינים אינם שותפים בעיצוב גורלם. כל כך חריפה ההכרה, שאילו הייתה לפלסטינים זכות הצבעה היו נושאי הבחירות האלה ותוצאותיהן שונות בעליל.

מרד בחירות הדמוקרטיה האמיתית

406161_10151254173468843_1088782134_n

בעיצומו של התסכול הזה, נתקלתי במקרה ביוזמה ששבתה מיד את לבי. היא נקראה "מרד בחירות – הדמוקרטיה האמיתית". העיקרון הפשוט שלה היה, שישראלים החליטו לוותר על זכות ההצבעה שלהם ולתת אותה לפלסטינים – ובפרקסיס: להצביע כפי שפלסטיני משולל זכות הצבעה יורה להם, כביכול בשמו. המתודה היסודית הייתה דרך עמוד בפייסבוק: ישראלי מצהיר על נכונות להשתתף בפרוייקט ופלסטיני משיב לו ומנחה אותו, או להיפך – פלסטיני מצהיר על רצונו להשתתף בפרוייקט ונותן הנחיה, וישראלי משיב לו ומקבל על עצמו את ההנחיה.

א. הצהרה מדוייקת: יש בישראל משטר של הפרדה.

 

אהבתי את הפרוייקט הזה מכמה וכמה סיבות. ראשית, משום שהוא קלע במדוייק, בעיניי, למצב היסודי האיום  שישראל מצויה בו. מבלי להתייחס לעוולות היסטוריות והמחלוקות סביבן, לעוולות הכיבוש והמחלוקות סביבן, לכשלונות המשא ומתן החוזרים והמחלוקות סביבם, ומבלי להתייחס לפיתרון הראוי למצב וכו' – מצב היסוד, בעיניי, שישראלים נוטים להיות עיוורים לו בשל שלל תירוצים והצדקות – הוא העובדה שהפלסטינים כפופים לשלטון ישראל דה פקטו, וחיים בשטח שלטונה של ישראל. יחד עם זאת, הם אינם נהנים משותפות בעיצוב השלטון הזה, ייצוג בו, גיבוש עמדותיו ומהלכיו וכו', ואינם נהנים מכל אותן הזכויות שעיקרון "שלטון העם" מעניק לאזרחיו של עם ששולט בעצמו.

 שנית, משום שהפרוייקט הזה נפל עליי, אישית, במקרה, בהזדמנות טובה. לפני שנתקלתי בו, (וגם בסופו של דבר, להלן), הייתי שרוי בלבטים קשים מאוד לגביי המפלגה שאבחר בה. שבע מפלגות שונות נמצאו בסקאלה הרלוונטית מבחינתי. לכל אחת חשבתי להצביע מטעמים אחרים ומתוך שימת דגש על היבטים אחרים של משמעותו של אקט ההצבעה עצמו. הלבטים היו באמת קשים והעסיקו אותי מאוד, ולא הצלחתי למצוא פיתרון שאהיה שלם איתו לחלוטין ובטוח בו. הפרוייקט הזה חסך לי את הצורך להתלבט.

554440_10151457681728072_537836951_n

ב. הזדמנות להעניק לפלסטיני לרגע תודעה של בן חורין.

מצד שני, הפרוייקט הזה הבהיר לי איזו פריבילגיה אדירה יש לי, בעצם הזכות להתלבט. הבנתי, שלמרות שקשה לי להחליט, הניסיון הזה להחליט הוא סטטוס של בן חורין, שמאמין שיש משמעות להחלטה שהוא יקבל בסופו של דבר. כלומר: לא זו בלבד שאני זוכה לקחת חלק בעיצוב הרכב הכנסת – רבים מבעלי זכות הבחירה מוותרים על הזכות הזו בלאו הכי. אלא, שאני זוכה לחיות בידיעה שיש לי את הזכות הזו. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי, כבנפילת אסימון, מה הוא המצב התודעתי שאזרח חופשי במדינה דמוקרטית מצוי בו – תודעה של חירות – ועד כמה המצב הזה הוא יסודי בהתנהלות ובהווייה שלי. אני מאמין שיש להרכב הכנסת והממשלה השפעה של ממש על חיי, ולכן אני מאמין שהשתתפות בבחירת ההרכב הזה היא זכות ממדרגה ראשונה. אבל למעלה מזה, נוכחתי, שהזכות להרגיש שהגופים האלה הם "שלי", שהם אמורים לייצג אותי, שאני שייך לקהילה שבונה אותם ושעבורה הם נבנים: כל המצב התודעתי הנלווה לזה הוא יסודי מאוד בהכרה האזרחית שלי. כפועל יוצא, הבנתי שמי שאיננו רשאי להצביע – לא זו בלבד שנמנעת ממנו הזכות לבחור מי ייצג אותו ולהשפיע על הרכב הגופים השולטים בו – אלא שנמנעת ממנו הזכות לחוש בן חורין, ולחוש שהגופים ששולטים בו נועדו לייצג אותו ואת האינטרסים שלו. כלומר, הפרוייקט הזה, לפיכך, לא נועד רק כאקט הצהרתי, אלא כהזדמנות אותנטית לתת לאדם מסויים הזדמנות להשתתף במשחק הדמוקרטי.

לא שמעתי התנגדויות לפרוייקט הזה מצד הימין הישראלי. אני מניח שימנים פשוט לא שמעו עליו, ואם היו שומעים עליו היו פותרים אותו כפרוייקט הזוי. מצד שני, שמעתי התנגדויות מסוגים שונים ומשונים מהשמאל לגווניו. חוגים של השמאל הציוני התנגדו משום שיש בו מצג של חתירה תחת אופיה היהודי של המדינה. קל לפרש את הפרוייקט הזה כקריאה למתן זכות הצבעה לכל הפלסטינים בשטחים, מה שיבטל אוטומטית את הרוב היהודי בארץ. אני לא חושב שהייתה קריאה שכזו מצד יוזמי הפרוייקט או מצד מי שהשתתף בו. בגדול, יש אחד משני פיתרונות: פתרון המדינה האחת, האזרחית, המעניקה זכויות שוות לכל מי שחי בה, ופתרון שתי המדינות, המתקיימות זו בצד זו, ריבוניות ואטונומיות. אין כאן שום דבר חדש. מבחינתי, הפרוייקט הזה בא רק לזעוק, שכל עוד ישראל שולטת בפועל בכ-4.1 מיליון פלסטינים, הבחירות שמתקיימות בה מדגישות את אופיו האתנוקרטי והסגרגטטיבי של המשטר שלנו – מצב שדורש פיתרון, ויהא הפיתרון אשר יהא.

אחרים טענו שהפרוייקט הזה הוא "ביזבוז של קולות", בדומה להצבעה עבור מפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה, או שהוא מהווה אסטרטגיה משתמטת, בדומה להחרמת הבחירות, שאיננה משפיעה על המציאות בפועל. טענו גם שכל מי שהיה מוכן לוותר על זכותו להצביע, אילולא עשה זאת, היה מצביע עבור מפלגות של שמאל רדיקלי בלאו הכי, כך שאין לפרוייקט הזה שום משמעות למעשה. הטענות הללו לא פוגמות בשתי המהויות של הפרוייקט הזה: הראשונה היא ההצהרתית – הוא זכה לכותרות בתקשורת הישראלית, הפלסטינית, הערבית העולמית, המערבית העולמית, וברשתות אירופאיות כאלה ואחרות. עצם העובדה שהפרוייקט הזה "נשמע", נותנת לו משמעות, ולא בגלל קול יותר או קול פחות שהולך למפלגה כזו או למפלגה אחרת. השניה היא ההתנהלותית – הפרוייקט הזה הנהיג מרד פעיל ואזרחי למופת, שדרש שיתוף פעולה שיוויוני, שיש בו אחד-על-אחד, ישראלי-מול-פלסטיני, וההתנהלות הזו, היה לה ערך כשלעצמה.

בחירה בו לא תשפיע באמת על חיי הפלסטינים. אבו מאזן באו"ם.

בחירה בו לא תשפיע באמת על חיי הפלסטינים. אבו מאזן באו"ם.

ג. מעשה שהוא הצהרה, ולא הצהרה בלבד.

חוגים פלסטיניים מסויימים התנגדו לפרוייקט הזה בטענה שיש בו ניחוח של אדנות, פטרונות והתנשאות, או שיש בו צביעות, נורמליזציה או התחסדות והתחנפות. נתקלתי פה ושם בהתנגדות שקשורה ב"ניחוח" של המיזם הזה. ודווקא ה"ניחוח" שלו היה אחד הדברים היפים והמרגשים ביותר בעיניי, ואחד הדברים ששבו את לבי במיוחד. משום שהפרקסיס היה מעבר ל"הצהרה", “הפגנה", “מחאה", או "הודעה לתקשורת". הפרקסיס דרש שיתוף פעולה של אחד-על-אחד בין ישראלים ופלסטינים, והשתתפות פעילה של שני הצדדים, בצמדים, בזוגות.

ד. הפרקסיס: מעשה שדורש עמידה באתגר, נתינת אמון, והצדקת האמון שניתן.

מרגע שהצהרתי על הבמה היעודית באינטרנט על נכונותי לתת את הקול שלי למי שיבקש אותו, עברו עליי כמה ימים לא קלים. ההתלבטות שהייתה לי בין שלל מפלגות הלכה והצטמטמה. פסלתי מפלגות אחדות, נתתי עדיפות למפלגות אחרות, וגיליתי עד כמה בוער בי חשק להכריע את הכף ולהחליט לבד. יתר על כן – התגבר בי חשש ריאלי שאקבל הנחיה להצביע למפלגה שאני מתנגד לדרכה, או להחרים את הבחירות כליל, שזו פעולה שאני מאוד לא מסכים איתה. ידעתי שלא באמת אהיה חייב להשמע להנחיה שאקבל: אין שום מנגנון של אכיפה. ההחלטה להמשיך להשתתף במשחק הזה נתונה בכל רגע נתון במגרש שלי. ידעתי שהפרה של כללי המשחק לא מהווה פגיעה של ממש באף אחד – אותו פלסטיני שנתן לי הנחיה לפעולה לא היה מפסיד דבר אילולא מילאתי את שליחותי. הוא אמנם לא הרוויח, כביכול, את הזכות שהבטחתי להעניק לו, אולם לא אני שללתי ממנו אותה. מלכתחילה היא לא הייתה בידיו. אלא שדווקא הידיעה הזו נתנה משמעות מיוחדת לפרוייקט הזה. אם אני משתתף במשחק רק כל עוד הוא נוח לי – רק כל עוד אני בלאו הכי מצביע, כביכול במסגרתו, עבור מפלגה שגם ככה הייתי מצביע עבורה – הרי שאני מרוקן את השתתפותי בפרוייקט מכל תוכן. דווקא ההחלטה הזו לקחת על עצמי את האתגר הזה, מחייבת אותי לעמוד בו גם כשזה קשה ומכאיב מאוד. יש פתקים, שאילו הייתי מתבקש לשים בקלפי, הייתי שם עם דמעות בעיניים. ובכל זאת, אני רוצה להאמין, הייתי שם אותם.

בטח הם לא זכו לקולות פלסטיניים - נתניהו וליברמן

האם גם הם זכו לקולות פלסטיניים? נתניהו וליברמן

סיכום

בסופו של דבר, לא השתתפתי בפרוייקט. כלומר, מסרתי את קולי למי שייקח, אבל אף אחד לא פנה אליי ולא לקח. אולי המסרים שהבעתי לא מצאו חן בעיניי מי שבחרו לעצמם שליח, ואולי הוא פשוט נבלע בשטף הפיד של העמוד. לא טרחתי במיוחד להבליט ולקדם את הקול שלי, ויצא שהצבעתי בסופו של דבר כרצוני. בסך הכל, העמוד מציג כמה עשרות אימאג'ים של צמדים שצלחו, אני מעריך שכארבעים שכאלה. מארגני העמוד טוענים שהעמוד היה רק פלטפורמה אחת, שביטאה מחאה עממית רחבה שהתחרשה בדרכים סמויות רבות, בקשרים אישיים וכו', ושלמעשה היו כמה מאות צמדים שכאלה. בלי לערוך סטטיסטיקה של ממש, ההתרשמות שלי היא שרוב המשתתפים הצביעו עבור בל"ד וחד"ש, ורבים ביקשו להחרים את הבחירות. יחד עם זאת, היו גם כאלה שהצביעו עבור התנועה האסלאמית, דעם, מרצ, והעבודה. השיקולים היו דומים לאלה של קולות שונים בשמאל הישראלי: הסיכויים לעבור את אחוז החסימה, אידיאולוגיה לעומת אסטרטגיה, המשמעות של כח אלקטוראלי של מפלגות גדולות, החשיבות של דעת הקהל בציבור היהודי לעומת החשיבות של שיתוף פעולה יהודי-ערבי, הסיכוי להחליף את מפלגת השלטון וכו'. מבחינת ההד התקשורתי, לדעתי, הפרוייקט הזה לא קיבל חשיפה ראויה, ואיבד בכך משהו מהערך שלו. השפעה על הרכב הכנסת מן הסתם לא הייתה לו, וגם לא יכלה להיות לו, וגם לא השפעה על השיח הציבורי או על תעמולת הבחירות. כמה פלסטינים נעצרו ונחקרו על ידי השב"כ בשל השתתפותם בפרוייקט הזה. אחד מהם עוכב למשך שלושה ימים בבידוד מוחלט, לא הובא בפני שופט ולא הותר לו לפגוש עורך דין, נחקר שתי וערב לגביי המיזם ולגביי פעילותו האינטרנטית בכלל, ובסוף שוחרר ללא כתב אישום. במשא ומתן הקואליציוני המתנהל בימים אלה לא נראה שיש כוונה להיזכר פתאום בעניין המדיני. רק, אולי, להיפך, לפי תכניתו של בנט, להבליט עוד יותר את משטר ההפרדה בישראל ולעשות אותו מוצהר בריש גלי.

רוצה להפוך את ההפרדה לרשמית? נפתלי בנט

רוצה להפוך את ההפרדה לרשמית? נפתלי בנט

את מלחמת ההסברה, לעומת זאת, הולכים לחמש היטב, משום שזו מלחמה קשה שאנחנו נמצאים כרגע בעיצומה, ואנחנו מתמודדים עם מסעות חריפים של הכפשה, השמצה ודה לגיטימציה בכל העולם, ואפילו נגד גורמים "חתרניים" מבית, שתוקעים סכין בגבם של חיילי החזית שלנו. המונח סגרגציה, אגב, שמשמעו "הפרדה", חופף בעיניי מבחינות רבות, ומכל מקום מבחינה לשונית, למונח הטעון קונוטטיבית והיסטורית – אפרטהייד.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: