ארכיון הבלוג

מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

חלמתם במשך שנים להיות חוקרים בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, יחסים בינלאומיים או חוג אחר במדעי החברה והרוח. כל אותם קורסים, סמינרים, ימים מאומצים ולילות לבנים, הסתכמו בכתיבת טקסט החובה שנקרא "דוקטורט". עכשיו, אתם עומדים מול הגוף האימתני שנקרא "ועדת מינויים" שיחרוץ את גורלכם. כיצד תתמודדו איתו? "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" בפוסט מסכם.

חלמתם במשך שנים להיות חוקרים בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, יחסים בינלאומיים או חוג אחר במדעי החברה והרוח. כל אותם קורסים, סמינרים, ימים מאומצים ולילות לבנים, הסתכמו בכתיבת טקסט החובה שנקרא "דוקטורט". ברכות! עכשיו, באופן רשמי, הפכתם לחלק ממירוץ העכברים של התקנים האקדמיים. מלאי תקווה אתם פונים לשוק העבודה, בודקים היכן יש משרות פנויות, ומגישים אפליקציות לפוסטים ולמסלולי תקן. ואז – כלום. אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי בהרווארד, הגשתי מועמדות לעשרים משרות ופוסטים, וקיבלתי תשובה חיובית משלושה בלבד. חלק לא טרחו בכלל לענות לי, וזה עוד אחוז טוב. יש כאלו שמגישים לעשרות רבות של מקומות עבודה, ומקבלים תשובות שליליות מכולם עד אחד.

המטרה של הפוסט הזה, האחרון בסדרה של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" הוא להציג לפניכם את התהליך של ועדת המינויים כפי שהוא נראה מבפנים, לחברי הועדה, כדי שתוכלו להבין את המסלול ולהגביר את סיכוייכם לצלוח אותו.

עוד בטרם נתאר את המסלול לפרטיו, אתם חייבים להכיר אמיתת יסוד הידועה גם בשם "עיקרון סל הניירות". כל התיק הנפלא שלכם, כל המאמצים האדירים שהשקעתם במשך שנים רבות, כל האישיות, התקוות והחלומות שלכם, יסתכמו בשם אחד, לרוב לא מוכר, ברשימה ארוכה מאד של תיקים שיקבלו חברי ועדה עייפים ומטורטרים. אורך כל תיק הוא לרוב כשבעים עמודים, ועם כל הרצון הטוב שבעולם, אין לאף חבר ועדה (שחייב גם ללמד, לחקור ולמלא חובות מנהליות אחרות) זמן לעבור לעומק על שלושים תיקים כאלה. לכן, חברי הועדה יפעלו לרוב בדרך האלימינציה. כלומר, ראשית הם יבדקו אלו תיקים לא מתאימים, ויזרקו אותם לסל הניירות, כדי שיוכלו להקדיש את זמנם לתיקים החשובים והמעניינים באמת. המטרה הראשונה שלכם היא לא להיזרק מיד, אלא להגיע לאותה רשימה מצומצמת של אלו שעוברים לדיון מעמיק בועדה. הדברים נכונים, דרך אגב, גם לועדות המעניקות מלגות, מקבלות תלמידים לדוקטורט, או כל תהליך תחרותי אחר – גם מחוץ לאקדמיה.

אם האפליקציה שלכם תכיל פגמים בולטים, היא תיזרק לשם באופן מיידי. סל הניירות.

איך תצילו את התיק שלכם מהשלכה מיידית לסל? ראשית כל, הגישו מועמדות אך ורק למכרז המתאים לפרופיל האקדמי שלכם. אם, למשל, אתם רואים שאוניברסיטה מסויימת מחפשת היסטוריונים, ואתם בכלל פילוסופים – אל תטרחו לגשת למכרז. יזרקו את התיק שלכם לסל מיניה וביה. לפעמים מדובר בניואנסים: היסטוריון של העת העתיקה שמתעניין בטקסטים יותר מאשר באירועים, עלול להיפסל כי "הוא יותר מתאים ללימודים קלאסיים". מישהו שמגיש למכרז בלימודי סין המודרנית, אבל הצהרת המחקר שלו מלאה יותר מדי בציטוטים של פוקו ודרידה, ונראה שהוא מתעניין בתיאוריה צרפתית יותר מאשר בסין, עלול להימחק מיד על ידי מחלקות מסויימות ללימודי מזרח אסיה. מחלוקות אזוריות נוטות להעריך מאד ידע בשפה. אם התיק שלכם משדר שהידע שלכם בשפה הרלוונטית אינו מספיק, סל הניירות הוא נחלתכם היעודה. אותו הכלל תקף גם לתת תחומים: ייתכן ומוסד מסויים יחפש, למשל, פילוסוף של השפה, או היסטוריון של המאה ה-19. אם אתם פילוסופים של המוסר והיסטוריונים של המאה ה-18, עדיף שלא תבזבזו את הזמן שלכם. אם כתוב במכרז שהוא פונה לכל ההיסטוריונים, עם עדיפות לאלו של המאה ה-19, ואתם עוסקים במאה ה-18, יש לכם סיכוי אך המצב מורכב. אם אתם מחוץ לתחום ה"עדיפות", יקבלו אתכם רק אם לא ימצאו אף אחד אחר. כלומר, אתם נמצאים בחיסרון אינהרנטי במירוץ קשה ואכזרי בין כך ובין כך.

שנית, גשו עם פרופיל אקדמי חזק ככל הניתן, הן מבחינה תשתיתית והן מבחינה מחקרית. אם קראתם את הפרקים הקודמים של המדריך לקריירה אקדמית, אתם כבר יודעים שהמלצתי לפתח פרופיל כזה עוד משלב מוקדם. אם אתם עומדים מול ועדת המינויים עם פרופיל אקדמי חלש, הסיכוי שלכם לעמוד בתחרות קלוש מלכתחילה.

שלישית, הימנעו מטעויות שמצביעות על חוסר רצינות. יש חברי ועדה שיפסלו אתכם מיד על שגיאות דקדוק, שפה וסגנון, או על כל מה שמדיף ריח של רשלנות. אל תחסכו במשאבים, ושלחו את התיק שלכם לעורך לשוני מקצועי בכדי ללטש ולהקצע אותו. אם אוניברסיטה ישראלית ביקשה לכתוב את האפליקציה באנגלית, אל תכתבו בעברית. אם ביקשו שלושה מכתבי המלצה, אל תיתנו שניים בלבד. שימו לב שוב לעיקרון סל הניירות: חברי הועדה לעולם יחפשו סיבות לפסול את התיק שלכם בכדי לצמצם את הרשימה הארוכה העומדת בפניהם. אל תיתנו להם סיבות כאלו.

לאחר שנמנעתם מהשלכה מיידית לסל, אתם חייבים לבלוט. הועדה הרי מקבלת רשימה ארוכה של תיקים. גם מועמדים שלא ייפסלו מיד, עלולים לסבול מקללת האנונימיות. אם חברי הועדה יתפסו את התיק שלכם כבינוני, לא רע מדי אבל גם לא מלהיב, תזכו שיאמרו עליכם כמה מילים טובות בישיבת הועדה לפני שישליכו את התיק שלכם – ניחשתם נכון – לסל הניירות. כדי שיהיה לכם סיכוי לקבל משרה, אתם חייבים להתבלט מעל ומעבר למועמד הממוצע, להבריק ולהלהיב את אלו הקוראים את התיק שלכם.

בשלב הזה, כדאי לשים לב להרכבו של תיק האפליקציה. הדברים כמובן שונים ממוסד למוסד, אבל באופן עקרוני תצטרכו לשלוח את המסמכים הבאים: מכתב פתיחה (cover letter), קורות חיים מקצועיים, הצהרה על תוכניותיכם המחקריות, הצהרה על תוכניות ההוראה שלכם, מכתבי המלצה ודוגמאות כתיבה. יש אוניברסיטאות שיבקשו מסמכים נוספים. מוסדות מסויימים בארצות הברית, למשל, גם מבקשים "הצהרת גיוון" (diversity statement), שתסביר כיצד תתרום לחיים המשותפים והרב-תרבותיים בקמפוס, ומה הקשר שלך לקבוצות מקופחות למיניהן. למרבה המזל, המנהג הנלוז הזה טרם פשה בישראל.

חברי הועדה יסתכלו ראשית כל במכתב הפתיחה ובקורות החיים שלכם. שימו לב שקורות החיים נכונות מבחינה טכנית: הן חייבות לסכם את הפרופיל האקדמי שלכם בקצרה. השתמשו במבנה מקובל, כדי להקל על חברי הועדה את הקריאה. חולשות בקורות החיים עלולות לעורר סימני שאלה. מדוע, למשל, עברתם כבר בין מוסדות אקדמיים רבים? למה לקח לכם 15 שנה לסיים את הדוקטורט? למה לא הספקתם לפרסם כמעט כלום במהלך פוסט של שנתיים? אם כבר עבדתם במוסד אקדמי ולא הדרכתם סטודנטים לתארים מתקדמים, חברי הועדה עלולים לשאול מדוע. בקורות החיים, ובכלל בתיק, אתם מוכרים את עצמיכם. אם יש לכם חולשות, שימו לב שאתם מבליטים חוזקות שיאזנו אותן.

מכתב הפתיחה – וזו נקודה קריטית – צריך להיות מותאם באופן ספציפי למוסד שאתם פונים אליו. אפליקציות עבודה למוסדות אקדמיים דומות, במידת מה, לפניות לאתרי דייטינג. כמו שבן או בת זוג פוטנציאליים באתר שידוכים אונליין לא אוהבים שאתם שולחים אליהם מכתב קופי-פייסט ג'נרי שכבר שיגרתם לשלושים אחרים (Hey babe), גם מוסדות אקדמיים לא אוהבים אפליקציות משוכפלות. במכתב הפתיחה (או בגרסה המורחבת שלו, שלפעמים נקראת הצהרת הכוונות, Statement of Purpose) אתם חייבים להסביר מדוע אתם רוצים לעבוד דווקא במוסד האקדמי הספציפי הזה. מה מעניין אתכם, ספציפית, באוניברסיטה העברית? מדוע אתם רוצים לעבוד בחוג להיסטוריה דווקא באוניברסיטה ע"ש הסולטן קאבוס בעומאן? הנימוקים חייבים להיות שונים מאלו שתשטחו, למשל, בבקשה למשרה באוניברסיטת בוקרשט.

אם אתם רוצים לעבוד שם, שלחו אפליקציה מותאמת. האוניברסיטה ע"ש הסולטן קאבוס במוסקט, עומאן

אם אפשר, רצוי שתאספו מודיעין על החוג הרלוונטי, כמו מל"מ לפני מבצע צבאי. מה בדיוק חסר שם? את מי הם מחפשים, מעבר ללשון הכללית של המכרז? אם תחום המחקר שלכם קרוב מדי לאלו של חברי סגל קיימים, סיכוייכם נמוכים יותר. לכן, אתם חייבים לברר מה בדיוק רוצה החוג (חברים ומכרים יכולים לעזור מאד!) ומה האוריינטציה שלו. נניח, למשל, שאתם היסטוריונים צבאיים העוסקים בתולדות המודיעין. לחוג עם דגש צבאי, פוליטי ובטחוני, הבליטו את ההיבטים הללו. אבל אם אתם פונים לחוג עם אוריינטציה יותר פילוסופית ותיאורטית, נסחו את תחום המחקר שלכם באופן שונה. כתבו, למשל, שאתם מתעניינים בסטרוקטורות של ידע. עשו זאת רק אם במחקר שלכם עסקתם הן בביטחון והן בסטורקטורות של ידע! אני לא ממליץ לכם בשום פנים ואופן לשקר (שקר כזה גם יתגלה מיד כשיקראו את דוגמאות הכתיבה שלכם), אלא רק להתאים את הדגש לתחומי העניין של הועדה הרלוונטית.

מכתבי המלצה טובים אינם נופלים מן השמיים, אלא נובעים לרוב משנים ארוכות של יצירת קשרים עם חוקרים מובילים בתחום, שאכן התרשמו מכם ומהמחקר שלכם. הפוסט הקודם בסדרה לימד אתכם כיצד לפתח קשרים כאלו בזמן. כאן נכנס לתמונה חוק שאני מכנה "חוק ההמעטה". ממליצים בדרך כלל לא רוצים לפגוע בכם, ולכם הם ייטו לנסח ביקורת (אם יש להם כזו) בשפה מאופקת. חברי הועדה מודעים לכך, והאנטנות שלהם יהיו מכווננות לקלוט ביקורת סמויה מצד הממליצים. לכן, מכתבי המלצה פושרים עלולים לפגוע בתיק שלכם פגיעה קשה. ביטויים כמו "הוא עובד קשה", "הוא נחמד", "הוא טוב בצוות", וכיוצא בזה, הם לרוב שמות קוד ל"הוא מועמד בינוני ומשעמם". אם ממליץ כתב שאתם "קצת אקצנטריים", או "עם מצבי רוח" הועדה תסיק ככל הנראה שמקומכם במוסד הסגור.

כדי לקדם את התיק שלכם לראש הרשימה, מכתבי ההמלצה חייבים להיות נלהבים במיוחד, ועליכם לבחור מראש אך ורק ממליצים שיספקו לכם מכתבי אהבה סוערים. אחד מהם חייב להיות המנחה שלכם, אחרת חברי הועדה יתהו מדוע לא קיבלתם ממנו מכתב. האחרים, רצוי שיהיו ממדינות שונות ומוסדות שונים. מנסיוני, חברי ועדה נוטים לחשוד במועמדים שיש באמתחתם אך ורק מכתבי המלצה מחוקרים ישראליים. אלו יוצרים רושם פרובינציאלי ומקומי, דבר מזיק מאד באקלים האקדמי התחרותי והגלובלי של ימינו. אם סיימתם דוקטורט באוניברסיטה ישראלית, אני ממליץ לנסות ולהשיג פוסט טוב בחו"ל וליצור שם קשרים חזקים לפני שאתם מגישים מועמדות לאוניברסיטה בארץ.

אולם החלק החשוב ביותר באפליקציה שלכם הוא רשימת הפרסומים ודוגמת הכתיבה. באופן עקרוני, אוניברסיטאות מוכנות לקבל היום גם מועמדים ללא פרסומים, בתנאי שסיימו את הדוקטורט ממש עכשיו. בפועל, מועמדים כאלו יעמדו בחיסרון כביר מול אחרים שדווקא כן פרסמו. זכרו תמיד שישפטו אתכם לפי מספר הפרסומים שלכם ביחס לזמן שעבר מסוף הדוקטורט. ככל שעברו יותר שנים, יצפו מכם ליותר פרסומים שיפוטיים. איך להשיג פרסומים כאלו, תוכלו לקרוא בפוסט השלישי בסדרה, שעסק בהרחבה בסוגיה זו.

Image result for ‫שעון חול‬‎
מרגע שסיימתם דוקטורט, שעון החול שלכם מתחיל לתקתק. זכרו תמיד שישפטו אתכם לפי מספר הפרסומים מרגע סיום הדוקטורט.

ברגע שקוראים את התיק שלכם ברצינות, הוא עשוי לקום או ליפול על דוגמת הכתיבה שבחרתם. עדיף, אם אפשר, לבחור מאמר שפרסמתם בכתב עת שיפוטי, ולא פרק מהדוקטורט או מספר מאמרים. בחרו את המאמר הטוב ביותר שאתם יכולים למצוא. רוב חברי הועדה אינם מומחים בתחום הספציפי שלכם, ועלולים להשתעמם מהר מאד ממאמר טכני, צר או בנאלי (למשל: אם המאמר עוסק במניפולציה תקשורתית בזמן מלחמה, והמסקנה שלו היא שכל צד מנסה להטות את התקשורת לטובתו, מדובר במסקנה בנאלית). בחרו משהו מלהיב, עם עומק מחקרי, טיעון ברור ומרגש וחידוש שגם קוראים שאינם מומחים יכולים להבחין בו. דוגמת כתיבה מפוהקת תדחק אתכם החוצה מהרשימה. כדי להצליח, הדוגמא שלכם חייבת לרגש ולהסעיר. היזהרו שלא לבחור בשום פנים ואופן מאמר שאינו קשור לתחום המחקר העיקרי שלכם. חברי הועדה עלולים לראות בכך התחמקות המצביעה על חוסר יושר. אולי המחקר העיקרי שלכם לא טוב מספיק, ולכן אתם לא רוצים להציג אותו?

אם חברי הועדה (לרוב – חברי החוג ששוקל לקבל אתכם) אהבו את התיק שלכם מספיק יחסית ליתר התיקים, אתם יכולים לעלות ל"רשימה הקצרה", רשימה מצומצמת של שניים או שלושה פיינליסטים. משמעות הדבר היא שידונו בכל תו ופסיק בתיק שלכם ברצינות רבה, וגם שיזמינו אתכם לקמפוס ל"שיחת ראיון" (Job Talk). הג'וב-טוק במהותו הוא הרצאה בתחום המחקר שלכם. אל תזלזלו בו בשום פנים ואופן! ראיתי כבר מועמדים חזקים מאד שנפלו לתהומות תחתית בגלל ג'וב-טוק חלש או רשלני. ההרצאה צריכה להיות מרתקת, רהוטה, מסודרת ועם עומק מחקרי (בשום פנים ואופן לא סקירה שטחית), אבל כזו שתהיה מובנת ומעניינת גם לעמיתים שלא מומחים בתת התחום שלכם. עוד בשלב מוקדם בקריירה שלכם רצוי שתתאמנו באומנות ההרצאה, תקחו סדנאות ייעודיות (כמו זו שמעבירה האקדמיה הצעירה) ותרבו להתאמן בכנסים וסדנאות למיניהן.

הן בהרצאה והן בשאלות ובתשובות שלאחריה, אתם חייבים להסביר ולהדגיש עד כמה תחום המחקר שלכם רלוונטי מעבר לשאלות הספציפיות שבהן אתם עוסקים. אם ישאלו אתכם משהו שנמצא קצת מחוץ להתמחות שלכם, אף פעם אל תענו ב"אני לא יודע" או "אני לא יכול לדבר על זה" אלא נסו להתמודד כמיטב יכולתכם. נניח שתחום המחקר שלכם הוא היסטוריה מצרית מודרנית. אל תגמגו אם ישאלו אתכם על סוריה או לוב. התכוננו היטב לשאלת "אז מה"? אם אתם מתמחים בתולדות גידול החסה בגדה המערבית, האם המחקר שלכם חשוב גם לחוקרי מזון, כלכלה וחקלאות במקומות אחרים? האם הוא מלמד אותנו משהו כללי? אם התשובה לשאלות הללו שלילית, צמצמתם את סיכוייכם להתקבל. גלו סקרנות, פתיחות והרפתקנות אינטלקטואלית, כל זאת לצד התמחות מוכחת בתחום הספציפי שלכם. בשאלות ובתשובות, עליכם לגלות גם רצינות ומחוייבות למוסד. אל תשכחו את יחסי האנוש הפשוטים: אם במהלך ההרצאה תתגלו כאנשים יהירים, בלתי נסבלים, חסרי סבלנות או גזענים ומיזוגנים, הועדה עלולה לדחות אתכם אפילו אם הפרופיל המחקרי שלכם מצויין. ראיתי פעם מועמד חזק מאד שנדחה ממוסד כלשהו בגלל שגילה חוסר כבוד מופגן כלפי הנשים בועדה.

היו מוכנים לדבר על ההשלכות הרחבות של המחקר שלכם, גם אם מדובר בגידול חסה בגדה המערבית. לחסות המצולמות אין קשר לכתבה.

אם נדחיתם – אתם צריכים בהחלט להיות מודאגים, אך לא מיואשים. החדשות הטובות היא שאפשר תמיד לנסות בפעם הבאה. החדשות הרעות הם, שככל שעובר יותר זמן מאז סוף הדוקטורט שלכם, יצפו מכם לפרסומים רבים יותר, למעורבות אקדמית מתמידה ולתשוקה בוערת לפלס לעצמכם דרך. אם תיראו כבויים ומיואשים, סיכוייכם ידעכו בהתאם. נסו להשתמש בזמן שיש לכם בכדי לקבל פוסט דוקטורט, לפרסם ולהשתתף בכנסים. אם אתם נמצאים במוסד שאתם רוצים להתקבל אליו (למשל בפוסט) השתתפו ללא הפסק באירועים וסמינרים מחלקתיים, שאלו שאלות וגלו מעורבות. אתם צריכים לגרום לכך שיכירו ויעריכו אתכם טוב יותר לקראת ההגשה הבאה. כשאתם מנסים שוב, התיק שלכם חייב להיות מרשים יותר באופן משמעותי מאשר בפעם הראשונה, אחרת – אתם מבזבזים את זמנכם.

אם התיק שלכם התקבל על ידי הועדה, זה לא סוף הסיפור. באוניברסיטה העברית, למשל, המלצה של חוג חייבת לעבור אישור של שתי ועדות לא תלויות, וכן של הדיקן והרקטור, בכדי למנוע פרוטקציות וקבלת מקורבים. אם הרקטור מקבל אתכם על תנאי (למשל – הוא דורש שתשלימו פרסום מסויים בשנה הקרובה) התייחסו לתנאי הזה ברצינות תהומית. היו כבר תיקים שהתקבלו בידי הועדה, אך נפסלו בידי רשויות האוניברסיטה כי המועמד לא מילא את התנאים שהוצבו לו. זכרו: עד שזה לא נגמר, זה לא נגמר.

לעצות נוספות וטכניות יותר, אני ממליץ לכם לקרוא את שרשור הטוויטר החשוב של עמיתי, ד"ר ניק קאפור, או לפנות אלי באופן אישי. זהו סופו של מדריך הינשוף לקריירה אקדמית. בהצלחה – And may the odds be ever in your favor.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית

במאמר שהתפרסם פעם בכתב עת מדעי כלשהו, שכחו המחברים למחוק הערה ששאלה "האם יש לצטט כאן את המאמר הזבלי של פרופ' גאבור". אתם יכולים לנחש, שאותו עמית לא סייע להם בהמשך הקריירה האקדמית. לאחר שדיברנו על תנאי סף, תשתית ומחקר, הפוסט שלפניכם עוסק בנושא הרגיש והעדין מכולם: יחסי אנוש, קשרים ופוליטיקה אקדמית. איך תבנו רשת קשרים שתסייע לכם להתברג במדעי החברה והרוח? ינשוף אקדמי מסביר.

בפוסטים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על האלמנטים השונים שיגבירו את הסיכויים שלכם להיות אנשי אקדמיה וחוקרים מקצועיים במדעי החברה והרוח. ראינו למי יש את תנאי הסף להתחיל ולנסות, למדנו כיצד לבנות את התשתית עוד כסטודנטים, וחשוב מכל – כיצד להפוך לחוקרים מצטיינים ולהפיק רשימת פרסומים איכותית ומכובדת. אולם ישנו עוד אלמנט חמקמק, מפוקפק במעט אך חשוב, שטרם הרחבנו עליו את הדיבור: יחסי אנוש, קשרים ופוליטיקה אקדמית.

בכדי לקבל עבודה אקדמית, כל מועמד זקוק למכתבי המלצה חזקים במיוחד. בפוסט הבא, שידון בועדות המינויים, נדבר על מכתבי ההמלצה עצמם, אולם כבר בשלב זה ברור, שבכדי לקבל מכתבי המלצה אפקטיביים אתם חייבים לעמוד ביחסים טובים עם חוקרים ידועים ובעלי עוצמה. בנוסף, אלו צריכים להעריך אתכם יותר מאשר הם מעריכים את המתחרים שלכם, ולספק לכם מכתבים טובים באופן יוצא דופן. זכרו שאפילו למנחה שלכם יש תלמידים רבים, וכולם מבקשים מכתבי המלצה כמו גוזלים שפוערים את פיהם בפני הציפור האם. המטרה שלכם היא להיות ראשונים בתור. יתר על כן, חברי הועדה עלולים להתקשר לאנשי אקדמיה וחוקרים שמכירים אתכם ולדבר עליכם באופן לא רשמי.

המסע שלכם ליצירת רשת קשרים אקדמית מתחיל כבר בשנה הראשונה של התואר הראשון. חשבו לרגע, כיצד נראית כיתה ממוצעת של סטודנטים בעיניו של המרצה, העומד על הפודיום ורואה עשרות רבות של תלמידים יושבים על הכיסאות. מבחינתו, רובם הם אורחים לרגע, שיושבים בכיתה וייעלמו ממנה מיד עם תום הסמסטר ומתן הציונים. אולם תמיד יש מספר מצומצם של תלמידים, שהמרצה שם אליהם לב וזוכר אותם בחיוב. אתם חייבים לבלוט בתוך המיעוט הנבחר הזה.

המנחה שלכם תמיד מוקף בסטודנטים שמבקשים ממנו מכתבי המלצה כמו גוזלים שפוערים את פיהם. תפקידכם להיות ראשונים בתור

איך למצוא חן בעיני מרצים? זה, כמובן, תלוי מאד באישיותו של המרצה עצמו. אני משמיט מהדיון בכוונה את אלו המעטים המנצלים את סמכותם ומרותם לרעה, את המיזנטרופים ואת חובבי החנופה. פשוט תתרחקו מהם. הרוב המוחלט של חברי הסגל אינם כאלו, ויש הרבה מאד דגים בים.

מובן מאליו, שעליכם להיות ידידותיים, תקשורתיים וחביבים, אך באקדמיה זה לא מספיק. המרצה הממוצע, כמו בני אדם בכלל, מוקסם לרוב מאלו שמתעניינים במה שהוא מתעניין בו, ובמקרה זה – במה שהוא מלמד. קחו כמה שיותר קורסים שמעניינים אתכם באמת, וכך תוכלו להפגין סקרנות ועניין כנים ואמיתיים בחומר הנלמד. כשלימדתי בארצות הברית היתה לי פעם סטודנטית, בחורה חביבה ואינטליגנטית לכל הדעות, שניסתה להפגין עניין מוגזם ומעושה (עיניים קרועות לרווחה, בדרך כלל) בכל מה שהתרחש בכיתה. זה לא פגע בה, כמובן, אבל זה בעיקר שעשע אותי. מרצים לומדים, די בקלות, לזהות התעניינות מזוייפת. היו אמיתיים, ושימו לב למה שכתבתי בפוסט הראשון על תנאי הסף: אם אתם לא סקרנים ומתעניינים בדברים רבים, כנראה שקריירה אקדמית אינה בשבילכם.

ברגע שיש לכם עניין, למדו להפגין אותו. אתם לא שקופים, ומה שמתרחש בלבכם לא גלוי לעיני המרצה. שאלו שאלות אחרי השיעור, הגדילו ראש, כתבו עבודות מושקעות על נושאים יצירתיים ומעניינים, הוכיחו שקראתם את מה שהמרצה דורש, ואל תהססו לבקש קריאה נוספת על מה שמעניין אתכם. רוב המרצים מוחמאים כשהסטודנטים מתעניינים או קוראים את הספרים והמאמרים שלהם. ברגע שתעשו זאת, כבר תקפיצו את עצמכם לעשירון העליון.

דרך אחרת, חשובה לא פחות, היא השתתפות בפעילויות רשות מעבר לשיעורים עצמם. הטיפ החשוב ביותר: הפגינו נוכחות מתמדת בכנסים, סמינרים מחלקתיים והרצאות של חוקרים אורחים. האירועים הללו פתוחים לקהל, מעט מאד סטודנטים מגיעים אליהם, ועוד מעטים יותר מעזים לשאול שאלות. ברגע שיתרגלו לראות אתכם משתתפים, מתעניינים ושואלים באירועים מהסוג הזה, תקפיצו את עצמכם מהעשירון העליון לאחוזון העליון. אם יש בחוג שלכם אופציות להתנדבות באירועים אקדמיים (כנסים וכדומה), או משרות של עוזרי מחקר והוראה, מומלץ מאד לנצל את ההזדמנויות הללו. בהנחה שיש לכם גם ציונים מעולים, נוכחות במערכת תעזור לכם להיבחר לתוכניות תחרותיות ומיני תופינים, כמו למשל חילופי סטודנטים בחו"ל. נצלו את אותן הזדמנויות כדי ליצור קשרים גם עם מרצים זרים.

עם זאת, יש להזהיר מטעות נפוצה מאד של סטודנטים שאפתנים מדי, שמנסים להתקרב אך ורק למרצים ומזניחים את חבריהם לכיתה. מעבר לעובדה שתלמידים כאלו נוטים להיראות כחנפנים ריקים, ושחברויות מתקופת האוניברסיטה הן יפות ומדהימות בפני עצמן, תהיו זקוקים בקריירה שלכם לא רק לרשת קשרים אנכית (עם מרצים) אלא גם לרשת קשרים אופקית – עם עמיתיכם וחבריכם. הרבה מהחוקרים הגדולים שתראו, הן בתואר הראשון, הן בתואר השני והן בדוקטורט, יפרשו בעוד מספר שנים. לעומת זאת, אלו שלומדים אתכם עשויים להעניק לכם סיוע שאין ערוך לו, לספק מודיעין חיוני על חלקים אחרים באקדמיה ולחלוק אתכם עצות ותובנות. הצטיינות אינטלקטואלית מגיעה תמיד מאינטראקציה. אל תפגעו באנשים לחינם, התרחקו מתככים ואל תהיו דורסניים ואכזריים. מי שדורך על אחרים בדרך למעלה, יגלה שהם מחכים לו בשקיקה כשהוא בדרכו למטה.

בשלב זה, חשוב לומר כמה מילים על אופי האינטראקציה הרצויה. כדי שיזכרו אתכם כסטודנטים מצטיינים, סקרנים ואפילו מקסימים, כאלו שכל מרצה ישמח לכתוב להם מכתב המלצה או לסייע להם באמצעות קשריו, אתם צריכים ללמוד להיכנס לדיאלוג, ודיאלוג פירושו – גם להקשיב. ראיתי יותר מדי סטודנטים שכל כך מתאמצים להפגין ידע, עד שהם הופכים לחפרנים בלתי נסבלים. מרצים לא אוהבים סטודנטים שמנצלים את זמן הדיון בשיעור (או לאחריו) כדי לתת נאומים ארוכים, משמימים, מפותלים וחוזרים על עצמם, במיוחד אם אלו לא קשורים לנושא שלשמו התכנסנו. דעתכם מעניינת, גם אם היא שונה מזו של המרצה, אך עליכם להביע אותה באופן מובנה, מנומק ותמציתי. הפגינו התעניינות אמיתית במה שנאמר לכם. סמינרים הם הזדמנות מצויינת ללמוד לדון באופן קונסרוקטיבי, לדבר ובמיוחד להקשיב. נצלו אותה.

יש כאלו שחושבים שמי שהשקפתו הפוליטית שונה מהמקובל באקדמיה, לא יכול להיכנס אליה. זו עמדה שגויה. להוציא מספר קטן של פנאטים פוליטיים, אנשים יתרשמו מכם לטובה אם תיכנסו עמם לדיאלוג, תביעו עמדות מנומסות ומנומקות אך גם תקשיבו למה שיש להם לומר. ימני שנכנס לחוג אקדמי שרובו שמאלי, למשל, צריך להיות מסוגל להתמודד ברצינות עם הגות מרקסיסטית, פרוגרסיבית ופמיניסטית בלי לשלול אותה על הסף. אתם לא חייבים להסכים. מה שאתם כן חייבים, זה להיות מסוגלים ללמוד ולהתעמק גם במה שמקומם אתכם. הכתיבה והשיחה שלכם צריכות להיות מורכבות ומעניינות עד כדי כך, שגם מי שלא מסכים איתכם יוכל למצוא בהן גוונים וניואנסים שירתקו אותו.

כשאתם מגיעים לשלב התואר השני והדוקטורט, זה בדיוק הזמן להרחיב את רשת הקשרים שלכם. נצלו את אהדת המרצים בכדי להשיג מכתבי המלצה טובים, וכך לזכות במימון שיאפשר לכם תקופות מחקר והשתתפות בכנסים בחו"ל. כשאתם שם, אל תבלו את ימיכם אך ורק בספריות וארכיונים, אלא גם במינגלינג שיאפשר לכם לבנות רשת קשרים אופקית ואנכית בינלאומית. תיק טוב יכיל תמיד מכתבי המלצה ממרצים העובדים במוסדות שונים, ועדיף – מארצות שונות. ואל תשכחו אף פעם לשמור על קשרים מצויינים עם המנחה שלכם לדוקטורט. תמיכתו תהיה חשובה לכם במיוחד בשלב חיפוש העבודה.

כשאתם מתחילים לפרסם מאמרים, אל תהססו לבקר בשפה ברורה חוקרים שאתם לא מסכימים איתם. ביקורת, אפילו חריפה, על יריבים, זה בדיוק מה שעשוי לפרסם אתכם. אולם אני ממליץ לעטוף ביקורת קשה בלשון רכה, להתבטא בנימוס (אפילו סרקסטי) כלפי אלו שאתם קוטלים  ותמיד לנמק את דבריכם. בחרו את היריבים שלכם היטב, ודאגו שיהיו מעט כאלו. אתם רוצים להיתפס כחוקרים דעתנים ונחושים, אבל לא כאנשי ריב ומדון שמאיימים על כל מי שנמצא בסביבה.  

וכך, אם סיימתם את הדוקטורט שלכם עם תשתית איתנה, תיק מחקרים משובח ורשת קשרים אנכית ואופקית, אתם מוכנים לשלב האחרון – ועדת המינויים. במעמד המאיים הזה, שיקבע את גורלכם לשבט או לחסד, יעסוק הפוסט הבא והאחרון בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז איך תהיו חוקרים מצטיינים?

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים. כיצד תבנו לעצמכם רשימת פרסומים איכותית ומכובדת? ינשוף אקדמי מסביר.

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים.

מדעי הרוח והחברה, ובכללם היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, מתבססים כולם על פרסומים כתובים. לא משנה עד כמה אתם מבריקים, אנשי שיחה מרתקים עם תובנות מהפכניות, כל עוד לא תפרסמו את תובנותיכם כמאמרים או כספרים מחקריים – הן לא יסייעו לכם בקריירה. הפרסומים שאנו מכוונים אליהם הם פרסומים שיפוטיים, כלומר, מאמרים או ספרים בכתבי עת (או הוצאות) ששולחים אותם לקוראים חיצוניים לשם שיפוט עמיתים (peer-review). מבחינת הקריירה שלכם, לפרסומים שיפוטיים יש ערך רב יותר מאשר לפרסומים בלתי שיפוטיים, ולשם אנחנו מכוונים.

בסוף הדרך, כשתשלחו את התיק שלכם לועדת המינויים האקדמית, חברי הועדה יבדקו ראשית כל את הנתונים הבסיסיים ואת רשימת הפרסומים שלכם. בתוך התיק תצטרכו להגיש דוגמאות כתיבה למאמרים שכתבתם או פרסמתם, והמעסיקים הפוטנציאליים עלולים לדגום גם את יתר הפרסומים. בניגוד למיתוס רווח, הם יתעניינו לא רק במספר הפרסומים שלכם אלא גם באיכותם. בין שני המדדים הללו יש סתירה: ככל שאתם עובדים על יותר פרסומים, כך, בהכרח, איכותם תהיה גם נמוכה יותר. בהמשך אלמד אתכם שיטה שתאפשר לכם ליצור איזון בין השניים, ולמקסמם הן את כמות הפרסומים והן את איכותם.

אולם ראשית כל כדאי להוריד מהשולחן כמה עצות שווא וטעויות נפוצות שעלולות לפגוע בכם קשות. יש מרצים, בעיקר מהדור הישן, שמייעצים לסטודנטים שלא לפרסם דבר עד סיום הדוקטורט. הם יאמרו לכם שאתם עדיין לא "בשלים", שהרעיונות שלכם "בוסריים" ושפרסום טרם זמנו עלול לפגוע בכם. הם ידברו אתכם על "רצינות אקדמית" שמחייבת אתכם לעבוד על הנושאים הכבדים ביותר, לשקול כל מילה מאות פעמים ולהשקיע זמן יקר בשקלא וטריא של תיאוריה ומתודולוגיה. עם כל הכבוד, לרוב מדובר באנשים שקיבלו את התקן שלהם לפני שנים רבות, ומנותקים משוק העבודה העכשווי. הם גם טועים לאורך כל החזית. רעיונות של סטודנט, שעדיין רענן בתפיסותיו, עשויים להיות חדשניים ונועזים יותר מאלו של אדם שכבר עבר סוציאליזציה לתוך ז'רגון, דרכי מחשבה ו"רצינות אקדמית", לעיתים קרובות שם נרדף לשיעמום ובינוניות. היתה לי פעם קולגה, שנטשה נושא מרתק, לדבריה, מפני "שאני רוצה להיות אינטלקטואלית רצינית". אל תהיו כמוה. מעבר לכך, השיפוט בכתבי העת הוא אנונימי. הקוראים לא יודעים מי אתם, וסביר להניח שלא יקבלו מאמרים גרועים או בוסריים. אם הצלחתם להשיג פרסום בכתב עת שיפוטי, המאמרים שלכם טובים מספיק – נקודה.

אתם לא תאנים, ואל תאמינו לאף אחד שיאמר לכם לחכות עד ש"תבשילו" בכדי לפרסם. מחקר, מטבעו, הוא תהליך של גילוי, גישוש, ניסוי וטעייה. צאו לדרך, קפצו למים ותתחילו לעשות טעויות. אל תתנו לדחיות להרתיע אתכם. רק כך תבנו ותשכללו את עצמיכם. זכרו: כמו בקרב, גם במחקר: רק המעז מנצח.

לבסוף, המעסיקים הפוטנציאליים שלכם בשוק העבודה האקדמי ישפטו אתכם לפי פרודוקטיביות. ככל שחלפו שנים רבות יותר מתום הדוקטורט שלכם, כך יצפו מכם ליותר מאמרים. עם תום הדוקטורט, מתחילות שנים קשות מאד של חיפושי עבודה, בעיה שמחמירה לעיתים קרובות בגלל מחוייבויות לפרנסת המשפחה. קל לכם יותר להיות פרודוקטיביים כשאתם נמצאים במסגרת לימודית שעוטפת אתכם, במיוחד אוניברסיטה איכותית בחו"ל שמעניקה לכם מלגת קיום נדיבה, מאשר כשאתם שוחים באוקיאנוס האכזרי של שוק העבודה. בקיצור – אל תחכו לסוף הדוקטורט, ופרסמו במהירות, כל עוד אתם יכולים. אני מציע לכם להגיע לשוק העבודה האקדמי עם ספר, או לפחות חוזה לספר, ובאופן אידיאלי גם שלושה מאמרים שיפוטיים לכל הפחות. המועמד הטיפוסי מגיע ללא ספר ועם מאמר אחד או שניים לכל היותר, וכך תוכלו לצבור יתרון משמעותי על מתחריכם.

למרבה הצער, אין זה פשוט לכתוב מאמרים וספרים, לא כל שכן באיכות גבוהה, בזמן הדוקטורט. סטייה לכיוונים אחרים עלולה גם לבלבל אתכם ולפגוע באיכות התזה – הפרוייקט המרכזי שאתם עסוקים בו באותן שנים קריטיות. התכסיס הוא לנצל את זמנכם בצורה המיטבית. כלומר, להטות עבודה אקדמית שאתם מחוייבים בה בכל מקרה לכיוון הפרסומים. כאן המקום להבהיר, שמומלץ לחקור אך ורק נושאים שאתם מתלהבים מהם. שום מאמר, שום ספר, שום תזה לא יהיו טובים, אם הנושא לא מרגש אתכם, אם אתם לא באמת רוצים לדעת את התשובה. אף פעם אל תעבדו על נושא רק משום שהוא נראה לכם "יעיל", או משום שהמנחה שלכם או מרצים אחרים המליצו עליו. העצות שלהלן נועדו לכוון אתכם באופן כללי בתוך הנושאים שאתם אוהבים ממילא, ולא לאלץ אתכם לעבוד על מה שמשמים ומרדים אתכם.

המלצה ראשונה: כתבו את הדוקטורט שלכם כספר

ראשית כל, כשאתם בוחרים נושא לדוקטורט, עבדו על נושא שהוצאות יסכימו לפרסם כספר. כלומר, הימנעו מנושאים קטנים, צרים ושוליים מדי, שאפילו הוצאות אקדמיות יתעלמו מהם. שנית, כתבו את הדוקטורט שלכם כאילו היה ספר מהרגע הראשון ממש. הטעות הגדולה ביותר שעושים סטודנטים, הוא לכתוב דוקטורט בלתי קריא, להגיש אותו, ואז לבזבז שנים על "עריכתו" כספר. השנים הללו יתנקמו בכם בשוק העבודה. כתבו את הדוקטורט כנראטיב (סיפור) עם התחלה, אמצע וסוף, מהודק וברור אפילו לאנשים שאינם מומחים בנושא הספציפי. במיוחד, הימנעו מעודף ז'רגון מתפתל ומתיש או מויכוחים ארוכים מדי עם חוקרים אחרים.

אני יודע שיש מנחים או חברי ועדה שיאמרו לכם ש"דוקטורט אינו ספר", ואתם חייבים לכתוב באותה שפה בלתי קריאה שדוקטורנטים כותבים בה לעיתים תכופות. זה בדיוק המסלול שיוביל אתכם לעבודת עריכה מתישה ומיותרת שתימשך שנים ארוכות. ראשית כל, אם ידוע לכם על מרצים שזו השקפתם, הימנעו (במידת האפשר) מלבחור אותם לועדת הדוקטורט שלכם. לפעמים תוכלו להסביר להם בנימוס שהשקפתכם שונה, כפי שאני עשיתי עם חבר ועדה עקשן במיוחד. יש ויהיה עליכם לוותר ולהתפשר באופן טקטי. למשל, יתכן מאד שחברי הועדה יבקשו מכם להקדיש מקום רב לסקירות ספרות וויכוחים עם חוקרים אחרים (באנגלית של תחום ההיסטוריה: Engagement with historiography ). סקירות כאלו בדרך כלל מרתיעות מול"ים פוטנציאליים ואפילו קוראים אקדמיים (כמוני, למשל). אם מכריחים אתכם, "הדביקו" אותן במקום שבו תוכלו למוחקן כשתהפכו את הדוקטורט לספר, בלי לשנות את המבנה כולו. לבסוף, מול"ים בדרך כלל יצפו שהדוקטורט לא יהיה זהה לחלוטין לספר. לצורך זה, הכינו טיוטה של פרק או שניים שלא ייכללו בדוקטורט, אך תוכלו להוסיף אותם מיד לטיוטת הספר. אם תפעלו נכון מבחינת זו, גדולים סיכוייכם להגיע לשוק העבודה עם ספר אקדמי שיפוטי אחד לפחות.

שימו לב: העצות שלהלן תקפות בעיקר למדעי הרוח, שם הספר השיפוטי הוא הנכס האקדמי החשוב ביותר שלכם. במדעי החברה, נהוג לפרסם את הדוקטורט שלכם כסדרה של מאמרים שיפוטיים, ולא כספר.

המלצה שנייה: השתמשו בעבודות סמינר בכדי לכתוב מאמרים שיפוטיים

בנוסף לספר, עדיף שיהיו לכם באשפת החיצים גם כמה מאמרים אקדמיים שיפוטיים, שלושה לכל הפחות, עדיף אפילו ארבעה, חמישה או שישה. בדיוק כמו עם כתיבת הספר, עדיף שתנצלו עבודה אקדמית שאתם צריכים לעשות בין כה ובין כה גם לכתיבת מאמרים. כאן, שימו לב במיוחד לעבודות סמינר. במהלך הדוקטורט הרי תאלצו לכתוב ממילא כמה וכמה עבודות כאלו, ולרוב המרצה יתיר לכם גמישות רחבה מבחינת בחירת הנושא. ההנחייה של המרצה והמסגרת הלימודית של הסמינר גם יקלו עליכם להתייעץ עמו ועם חבריכם כדי ללטש את הנושא. הטריק הוא לבחור מראש נושאים, שיאפשרו לכם לפרסם את העבודה כמאמר עם מינימום שינויים. אם אתם היסטוריונים, למשל, כתבו אך ורק על נושאים המאפשרים לכם להשתמש במקורות ראשוניים (יומנים, מכתבים, מסמכים) ולהעלות טיעון מקורי. תמיד קראו קודם כל את המקורות המשניים, ראו לאלו מקורות ראשוניים הם מפנים בהערות השוליים, הגיעו למקורות הראשוניים הללו וקראו כמה שיותר מהם. כך לא תאלצו לבזבז זמן רב מדי על חיפושים עקרים ומתישים. כל עבודה כזאת, אם היא כתובה וערוכה היטב, תוכל לשמש אתכם כמאמר פוטנציאלי. אני ממליץ גם לעבד פרק אחד מהדוקטורט כמאמר מדעי, כמובן בשינויים מסויימים. שימו לב שהמאמרים שלכם יהיו על נושאים קשורים אך שונים מספיק בכדי שתצברו רקורד של חוקרים מקוריים. אף ועדה לא תעדיף מועמדים שממחזרים את אותו הנושא המוגבל ללא סוף.

עניינו של הפוסט הזה אינו אומנות הכתיבה, אבל על קצה המזלג, אני ממליץ לכם להקפיד על הדברים הבאים כאשר אתם כותבים מאמר: ראשית כל, טיעון ברור ומקורי. כדי לדעת האם הוא ברור, נסו לקרוא את המאמר שלכם באמצע הלילה ולראות האם הטיעון עובר. קריאה בספרות המחקר הקיימת (דבר שסביר להניח שתעשו ממילא במסגרת סמינרים רלוונטיים) תוכל ללמד אתכם האם אתם מחדשים ועד כמה אתם מקוריים. הקפידו על שפה בהירה, הימנעו ממשפטים ארוכים ומפותלים והשתמשו אך ורק במינימום ההכרחי של ז'רגון מקצועי. אם הדבר חיוני לטיעון, אל תהססו להתווכח עם חוקרים מפורסמים בשפה מנומסת, מדעית ורציונלית. כשהדבר דרוש, הסבירו במפורש במה אתם מחדשים. האם אתם מסתמכים על ראיות שקודמיכם לא שמו לב אליהן כראוי? האם אתם מפרשים באופן חדש ראיות ישנות? האם אתם מסתכלים על הסוגיה מזוית תיאורטית חדשה? עצות חשובות נוספות תוכלו לקבל במאמר הזה של סטיבן פינקר, שלדעתי כל מי שמתפרנס מכתיבה חייב לקרוא.

חשוב שלא תבזבזו מאמרים טובים. אם יש לכם פוטנציאל לפרסם מאמר שיפוטי בכתב עת, אל תפרסמו אותו בקבצי מאמרים ערוכים (edited volumes), שנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. הימנעו מלפרסם בכתבי עת נידחים ולא חשובים, אפילו אם מציעים לכם פרסום בטוח. אמת עצובה היא שברוב התחומים, מאמרים בעברית "נחשבים" מבחינה אקדמית הרבה פחות מאשר מאמרים באנגלית. אם אתם סטודנטים בתחילת הדרך, אפשר להתאמן ולפרסם בהתחלה בכתבי עת פופולריים בעברית כמו זמנים או היה היה. ברגע שאתם יכולים, נסו לכתוב באנגלית ולפרסם אך ורק בכתבי עת שיפוטיים. לעולם אל תבזבזו מאמר (או ספר) טובים מדי על במות פרסום בעברית. אני ממליץ לכתוב באנגלית מראש, ולא לחבר טיוטה בעברית ולנסות לתרגם אותה לאחר מכן, מפני שטקסטים היוצאים ממכבש תרגום נוטים להיות מאולצים ומלאכותיים. אם תכתבו באנגלית, תוכלו לשלוח את המאמר שלכם לעורך מקצועי, שכמעט תמיד זול בהרבה מאשר מתרגם. חשוב להשקיע בעורך, כדי לוודא שהשפה מושלמת. ישנם שופטים שיידחו את המאמר שלכם כמעט מיד אם הוא נראה עילג, משובש או קשה להבנה. גם אם לא ידחו, הם עלולים להיות מוטים נגדכם בשעת השיפוט.

אל תבזבזו את הפרסומים שלכם על קבצי מאמרים ערוכים, הנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. דוגמא ל-Edited Volume

כשאתם שולחים את טיוטות המאמרים שלכם לעורכים, תלמדו מנפתלי בנט: לעולם אל תתנצלו. טעות משמעותית שאני עשיתי בתחילת הדרך, היתה לכתוב מכתבים כמו "עורכת יקרה, אני רק סטודנט לדוקטורט בשנה א' אבל…" בתשובה, קיבלתי פעמים רבות מדי דחיות ארסיות ונוטפות בוז, בלי שהעורך או העורכת קראו אפילו את המאמר. העורכים והקוראים חייבים לשפוט רק את מה שכתבתם, לא את מי שאתם. לכן, אל תנדבו מידע. כתבו רק: "עורכת יקרה, אשמח אם תשקלי לפרסם את המאמר המצורף בזאת, שכותרתו פלונית אלמונית." לסיום, הוסיפו את שמכם ואת שם המוסד שאתם לומדים בו, ללא פרטים מיותרים. אם ישאלו אתכם, אמרו את האמת, כמובן, אבל לעולם אל תפגינו חוסר ביטחון. אם למדתם וחקרתם, הקול שלכם חשוב ומעניין, ויש לכם זכות מלאה להשמיע אותו בדיוק כמו חוקרים מבוגרים מכם.

במידת האפשר, השתדלו לפרסם את המאמרים שלכם בכתבי עת איכותיים ושיפוטיים. דוגמא מובהקת לאחד כזה: The American Historical Review, אך לפעמים קשה מאד לפרסם בכתבי עת אליטיסטיים כאלו בשלב הראשון. שלחו לכתבי עת מדרג שני, אך לא לכאלו שערכם האקדמי מוטל בספק.

אל תפחדו מדחיות, אפילו לא מרושעות וארסיות, ואל תתנו להן לשתק אתכם. לפעמים, יש קוראים שדוחים מאמרים וספרים משיקולים לא עניינים, בלי לקרוא אותם בכלל. קורא אחד דחה פעם טיוטת ספר שלי, ומתגובתו ניכר שלא טרח לקרוא אפילו את מסגרת הזמן הכרונולוגית בעמוד הראשון. אם אתם חושבים שהדחיות לא ענייניות, שלחו את המאמר לכתב עת אחר. אבל ברוב המקרים, הדחיות יהיו מנומקות. במקרה כזה, קראו את מכתבי השופטים בלב פתוח ובנפש חפצה, ובדקו מה אתם יכולים ללמוד מהם, וכיצד אתם יכולים לשפר את המאמר בטרם תשלחו אותו לבמה אחרת. שימו לב: אם קיבלתם דחייה מנומקת ומפורטת מהשופטים, כבר למדתם והרווחתם.

גם אם המאמר יתקבל סביר להניח שהשופטים יבקשו ממכם לערוך אותו ולבצע שינויים משמעותיים (מה שנקרא Revise and resubmit). אם זה קרה, זכיתם בשלב הראשון! אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שהשופטים אומרים, אך עליכם ללמד את עצמכם להיות קשובים לביקורת. העורך ירצה לראות שתיקנתם לפחות את רוב הנקודות שהשופטים הצביעו עליהם. במקרה שאתם חולקים עליהם בנקודות מסויימות, הסבירו לעורך בקיצור ובנימוס מדוע. לרוב, עורכים יבינו אם תדחו באופן מנומק כעשרים עד שלושים אחוז מהצעות השופטים, אך לא יותר מכך.

לבסוף, אל תמתינו שמאמר יתפרסם לפני שתעברו לעבוד על המאמר הבא. תהליך שיפוט, קבלה, עריכה ופרסום עלול לקחת שנה לכל הפחות, ואין לכם זמן לבזבז. התחילו לחשוב מהר ככל האפשר על המאמר הבא.

עם זאת, כשתגיעו לשלב חיפוש העבודה, יהיה עוד גורם שישחק תפקיד חשוב בסיכויי ההצלחה שלכם: קשרים אישיים, יחסי אנוש ומכתבי המלצה. ומה קורה עם הפרופיל הפוליטי שלכם שונה מהמקובל באקדמיה? בנושא רגיש זה יעסוק הפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת?

אז אתם רוצים להשתלב באקדמיה? הינשוף ממשיך בסדרת הפוסטים שמלמדת אתכם כיצד לבנות את עצמכם כחוקרים, ולהגדיל את סיכוייכם להתקבל למשרות נחשקות במדעי הרוח והחברה. סיכויי ההצלחה, כפי שנראה, תלויים בשלושה מדדים שונים וקשורים זה לזה. הפעם נדבר על בחירת התחום כמו גם על ידע תשתיתי. ינשוף אקדמי מסייע לכם בדרך להגשמת החלום.

בפוסט הקודם, דיברנו על תנאי הסף הדרושים לכל מי שחולם על קריירה אקדמית בתחומי מדעי החברה והרוח. ברגע שוידאתם שיש לכם את תנאי הסף, הגיע הזמן להמשיך לשלב הבא: תכנון מראש של הקריירה שלכם משלב מוקדם. כמו שתראו, אין מדובר בתכנון עסקי מתיש וסוחט, כזה שישאב מכם את ההנאה האינטלקטואלית מלימודי ההיסטוריה, הספרות או הפילוסופיה, אלא להיפך: מפת דרכים שתעצים את הריגוש, העניין וההנאה מהנתיב שתבחרו בו. אין להתייחס אליה כמתכון, או רשימת כללים של "כזה ראה וקדש", אלא כסוג של כיוון כללי שאפשר להגיע אליו בדרכים רבות ושונות.

בסרט הוליוודי שעסק בחייו של אברהם לינקולן, מעלה הנשיא זכרונות מעברו כסוקר של שטחי פרא לא ממופים. הארץ מלאה בביצות טובעניות, מעקשים, הרים ומכשולים אחרים. מי שרוצה לעבור את כל אלו, חייב לאלתר, למצוא דרכים עוקפות יצירתיות ולהתמודד שוב ושוב עם מצבים של אי וודאות. שום מפה לא תסייע לו בכך, אם אין לו את התושיה הדרושה. אולם עליו להתבונן תכופות במפה ובמצפן כדי לדעת את הכיוון הכללי, אחרת יסתובב סביב המכשולים סחור סחור. כך גם השואפים לקריירה אקדמית: דעו את המטרה הסופית שלכם, לאיזה יעד אתם שואפים, אולם אל תשכחו לאלתר לפי תוואי הדרך, ולא פחות חשוב – גם להנות ממנה.

לאחר דברי ההקדמה הללו, כדאי להתבונן במפה ולחרוט בזכרוננו את היעד הסופי. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, מספר המשרות באקדמיה קטן מאד, והתחרות עליהן עזה. אין רחמים, ואל לכם לצפות שירחמו עליכם. שום נסיבות בריאותיות, קשיים אישיים, צרות משפחתיות, או סיבות מוצדקות אחרות יסייעו לכם למצוא משרה, אם לא תגיעו לועדה עם הפרופיל החזק ביותר שבנמצא. עליכם לחתור, מהשלב המוקדם ביותר האפשרי (היינו, מהתואר הראשון ואולי עוד לפניו) לבנות לעצמכם פרופיל כזה.

Image result for abraham lincoln surveyor
להסתכל בתוואי הדרך ולאלתר, אך לזכור תמיד מהי המטרה הסופית. תמונה של אברהם לינקולן כסוקר וממפה של שטחי פרא

הפרופיל האקדמי החזק מורכב משלושה חלקים הקשורים זה בזה, בעלי חשיבות זהה פחות או יותר, ואלו הם: תשתית, מחקר ויחסי אנוש. תשתית תתבטא בכלי העבודה הדרושים לתחום האקדמי הרלוונטי, מחקר יתבטא בכמות ובאיכות הפרסומים, ואילו יחסי אנוש – במכתבי המלצה יוצאים מגדר הרגיל. אצל כל מועמד, גם חזק, היחס בין המרכיבים שונה, אבל יש לשים לב לאיזון ביניהם. מחקר שייבנה על תשתית לא מספקת, יהיה פגום מיסודו. מי שישקיע רק במחקר אך יזלזל ביחסי אנוש, עלול ליצור רושם של עכבר ספריות מיזנטרופ, גולם חברתי ששומר נפשו ירחק ממנו. לעומת זאת, אדם שיחסי האנוש שלו חזקים אך המחקר שלו חלש, עשוי להיתפס כשרלטן כריזמטי במקרה הטוב ותככן חלקלק במקרה הרע. בפוסט הזה, נדון בתשתית, ונמשיך לדבר על מחקר ויחסי אנוש בשני הפרקים הבאים.

תשתית היא מכלול הידע, הכישורים וכלי העבודה הדרושים בכדי להצטיין בתחום המחקר שלכם. להבדיל מסתם ידע, ידע תשתיתי קשה לרכישה, אבל ישרת אתכם במשך שנים רבות. הוא עשוי גם לסייע לכם למצוא קריירה טובה אחרת, אם המסלול האקדמי לא יצלח. מכיוון שהוא משתנה בהתאם לתחום שתבחרו, אי אפשר לדבר עליו בלי לומר מספר מילים על ההחלטה הקריטית של בחירת התחום עצמו.

במדעי הרוח, לא לכל התחומים יש ביקוש שווה. העצות שבמדריך הזה, או רובן, יסייעו לכם בכל התחומים, אך ככל שתבחרו תחום מבוקש פחות, עבודתכם תהיה קשה יותר והסיכויים – נמוכים יותר. בהשאלה מהעולם הצבאי, אתם יכולים לפתח את כישורי הירי שלכם, אך ככל שהמטרה קטנה, רחוקה וחמקמקה יותר, יהיה לכם יותר קשה לקלוע. אם, למשל, תבחרו בלימודים אזוריים, למזרח אסיה יש יותר ביקוש בישראל מאשר לבלקנים, איי הפסיפיק או אפריקה שמדרום לסהרה. בהנחה שהיסטוריה היא התחום שלכם, תגדילו את הסיכויים שלכם אם תבחרו בתחום מודרני עם משיכה עכשווית ואקטואלית מאשר, למשל, בתולדות המזרח הקדום. יהיה לכם בונוס אם לא תתעלמו מנושאים שמעניינים חוקרים בני ימינו, כמו למשל מגדר או תהליכים שחוצים גבולות ותקופות.

בהיסטוריה ישנם גם תחומים שהיו פופולריים בעבר אך דחויים בהווה. אם אתם מתעניינים בתולדות הרעיונות ובהיסטוריה אינטלקטואלית, אל תתרכזו רק בהוגה דגול אחד, אלא במגוון רחב של הוגים ובהשלכות חברתיות ופוליטיות. כדאי להיזהר גם מהיסטוריה דיפלומטית מהסוג הישן, שמתרכזת בעיקר בתככים בין ממשלות ובמנעד צר של מסמכים, או מכל תחום מצומצם אחר הנסגר בדלת אמותיו ולא פתוח לעולם המחקר הרחב.

אני שוב מדגיש: אני האחרון שירתיע אתכם לחקור את הנושא שיעניין אתכם, אפילו אם הוא מאד לא מבוקש. אבל במקרה כזה, אתם צריכים לדעת שעליכם להצטיין אפילו יותר בכל שאר המדדים, ובמידת האפשר – לחבר את מושא העניין שלכם לתחומים רחבים יותר, גישות מחקר חדשות ומסעירות או היבטים אקטואליים. בעיקר, אם אתם עוסקים בנושא פחות פופולרי, חפשו היבט מרתק שרק אתם או מעט אחרים עוסקים בו, ולא סוגיה נדושה שכבר נלעסה לעייפה. במצב כזה, לפחות תמשכו עניין ויהיו לכם פחות מתחרים.

לאחר שבחרתם את התחום, עליכם לשאול את עצמיכם לאלו מיומנויות תשתיתיות אתם זקוקים כדי להצטיין בו. כדי לבלוט בהיסטוריה, תהיו חייבים לקרוא את המנעד המלא של המקורות הראשוניים (למשל יומנים, מכתבים, מסמכים) והמשניים (ספרי מחקר). אם יראו שלא קראתם את רוב מה שצריך, איש לא יפרסם את המאמרים שלכם, שלא לדבר על לקבל אתכם לעבודה. ברוב התחומים, המקורות יהיו בשפת היעד. בדוקטורט שלי, שעסק בהיסטוריה יפנית מודרנית, כמעט תשעים אחוז מהמקורות הראשוניים היו כתובים בשפה היפנית, וכך גם ספרי המחקר. מי שעוסק בתקופות קדומות יותר ביפן, חייב להסתמך גם על מקורות ביפנית עתיקה וסינית קלאסית, ובמקרה של אירופה – בלטינית ולפעמים ביוונית. כדי לבנות לעצמכם יתרון יחסי במירוץ, עליכם ללמוד גם שפות אחרות שיכולות לסייע לכם – רצוי כאלו שרוב החוקרים האחרים לא יודעים. למשל, חלק גדול מחוקרי יפן יכולים לקרוא מסמכים בסינית או קוריאנית, אך רק מעטים יודעים לקרוא רוסית, שרלוונטית ליפן המודרנית בדיוק באותה המידה. ישנם תחומים שבהם רוב ספרות המחקר כתובה בשפה שאינה אנגלית, למשל צרפתית או גרמנית. במקרה כזה, תהיו חייבים לשלוט בשפות הללו, אחרת לא תוכלו להתעדכן בויכוח המחקרי ולתרום לו. בשולי הדברים ייאמר כי שפות יוכלו לעזור לכם בקריירות רבות ומגוונות, גם אם לא תעבדו בסופו של דבר באקדמיה.

Image result for babel fish hitchhiker's guide to the galaxy
דג בבל מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" יכול לסייע לך להבין כל שפה. אך אם אין לך כזה, תאלץ להשקיע זמן, והרבה

לימוד שפות, כמו כל ידע תשתיתי אחר, דורש זמן רב. אלא אם אתם גאוני שפות, קשה ללמוד שפה ברמה מחקרית בפחות משנתיים. תמיד עדיף לקחת קורסי שפה טובים, לפחות בהתחלה, במיוחד כאלו שבנויים בשיטות פדגוגיות חדשניות (כמו בבית הספר לשפות של האוניברסיטה העברית), ולא מיושנות. בעתיד אני מקווה לפרסם כאן בינשוף פוסט שיסייע לכם בדרכים ללימוד יעיל של שפות, אולם כרגע חשובה האסטרטגיה ולא הטקטיקה. חשבו אלו שפות דרושות לכם כידע תשתיתי, והשקיעו את הזמן שלכם בהן ולא באחרות.

כמובן, שפות הן רק סוג אחד של ידע תשתיתי. קריאה וכתיבה אקדמית הם ידע תשתיתי מסוג אחר. גם אם אתם באים עם ידע מוקדם בתחומים הללו, כפי שהמלצתי בפוסט הקודם, חשוב לשייף, לשכלל ולשפר אותו ללא הפסק. אי אפשר להדגיש זאת מספיק: קראו וכתבו כמה שיותר, ולא רק בנושא הממוקד שלכם. אם בשפות צריך להשקיע במטרות ממוקדות, הרי שיכולת תשתיתית בקריאה וכתיבה דורשת דווקא היכרות עם מנעד רחב ככל האפשר של ספרות. כאן, אני ממליץ לכם להשתגע, ללכת אחרי הלב שלכם ולקרוא מה שאתם אוהבים ובכמה שיותר תחומים, לא רק עיוניים אלא גם ספרותיים. פעם הכרתי סטודנט זר מרומניה, שאמר לי בגאווה שהכין רשימה של כל זוכי פרס נובל, והוא קורא אותם אחד אחד כדי "להיות בקיא בספרות גבוהה". בסופו של דבר, הוא עורר אצל רוב שומעיו רושם יומרני ומגוחך. אל תלכו בדרך הזאת.

אני ממליץ לכולם לרכוש ידע בסיסי ב"מדעי הרוח הדיגיטליים" (Digital Humanities) כדי שתוכלו להשתמש בשיטות מחקר מתקדמות. בהתאם לתחום שתבחרו, ייתכן שתצטרכו ידע תשתיתי מסוגים אחרים. מי שעוסק בפילוסופיה, למשל, כדאי שיהיה בקיא בלוגיקה. אם מעניינות אתכם שאלות כמותיות הנוגעות לציבורים גדולים, למדו שיטות מחקר, סטטיסטיקה וחקר רשתות חברתיות. אלו יסייעו במגוון קריירות גם מחוץ לאקדמיה. קורסים בכלכלה ויחסים בינלאומיים יועילו לכם מאד גם בשאלות של היסטוריה פוליטית וכלכלית. אם אתם מתעניינים בתולדות המלחמות, כדאי שתרכשו כמה שיותר ידע בלימודי ביטחון ובמדעי הצבא. כל מי שרוצה לקרוא טקסטים לעומק, מוטב שיירכוש מיומנות תשתיתית בביקורת ספרותית. לבסוף, פילוסופיה ופסיכולוגיה עשויות לתרום לכל מי שעוסק במדעי הרוח.

ההמלצה שלי היא להתמקד בתשתית הרלוונטית עבורכם, אך להשאיר גם מקום לניסוי, תעייה וסתם דברים שמעניינים אתכם. קחו קורסים רבים ככל האפשר בתואר הראשון, בין אם כסטודנטים מן המניין ובין אם כשומעים חופשיים. ככל שמדובר בתשתית, אתם אף פעם לא יודעים ממה תרוויחו, ואתם הרי כאן גם בגלל שאתם אוהבים ללמוד.

השלב הבא הוא לרתום את הידע התשתיתי שלכם כדי לבנות רקורד מחקרי יוצא מגדר הרגיל. על כך נדבר בפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון

אתה סטודנט נלהב למדעי הרוח, או אולי את תלמידת תיכון שמתעניינת בהיסטוריה, לימודי מזרח אסיה, ספרות או פילוסופיה. תמיד חלמתם להפוך את תחום העניין שלכם לקריירה. שמעתם מרצים, התלהבתם, ורציתם למצוא את עצמכם שם – בצד השני של הפודיום. אבל רק מיעוט נבחר יצליח. אלו תכונות צריך, איך תבדקו אם אתם מתאימים, וכיצד תעלו את הסיכויים שלכם? הינשוף בא לעזרתכם עם מדריך מיוחד לקריירה אקדמית בחמישה פרקים. חלק ראשון בסדרה.

אתה סטודנט נלהב למדעי הרוח, או אולי את תלמידת תיכון שמתעניינת בהיסטוריה, לימודי מזרח אסיה, ספרות או פילוסופיה. תמיד חלמתם להפוך את תחום העניין שלכם לקריירה. שמעתם מרצים, התלהבתם, ורציתם למצוא את עצמכם שם – בצד השני של הפודיום. אבל אז, בצדק גמור, אחרים שפכו מים קרים על החלום שלכם. השכר באקדמיה, אמרו לכם, נמוך יחסית לזה שמשלמים בחברות הייטק, וגרוע מכך – המשרות מועטות מאד והסיכון גבוה. באמ;לק של הממשי, דף פייסבוק ששם ללעג כמה מהתופעות הביזאריות יותר במדעי הרוח, כתבו פעם פוסט טיפוסי בנושא:

לא תצליחו להמיר את ההון הסימבולי שלכם בהון כלכלי. כל הקורסים שלקחתם בגילמן ביוונית קלאסית ולטינית לא יתורגמו להצלחה בשוק העבודה, ואפילו הסמינריון שכתבתם על פרשנות בארתיאנית ל"טענת אנטיגונה" של באטלר לא יביא לכם משרה. אז במקום לצאת מהאקדמיה, אתם תעלו את ההימור ותיכנסו לתואר שני ותכתבו תזה על מצגים של דילמת אותיפרון ביהדות ובנצרות המוקדמת, ומשם הדרך סלולה לדוקטורט באירופה ואז לחזור הנה לעבוד בחצי משרה זמנית בהוראה במכללה.

אם קראתם ואתם עדיין רוצים קריירה אקדמית, יש לי חדשות רעות אבל גם חדשות טובות עבורכם, או לפחות עבור חלקכם. כמי שהצליח לעלות על המסלול (בטוקיו, הרווארד ואז בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית) אני יכול להבטיח לכם שהוא קשה מאד, טומן בחובו סיכון גדול לכישלון ודורש, לצד עבודה קשה, גם כמות הגונה של מזל. החדשות הטובות הן שהוא אפשרי, בסבירות גבוהה, אם מתקיימים שני תנאים עיקריים. ראשית כל, שיש לכם מראש, קרי, עוד כשאתם תלמידי תיכון או סטודנטים מתחילים, לפחות את רוב התכונות הדרושות בכדי להתחיל במסלול אקדמי. שנית, שאתם יודעים מה אתם עושים, עובדים קשה בכיוון הנכון ומכלכלים את צעדיכם מראש בתבונה. אם אתם מצליחים, מובטחת לכם קריירה מרתקת, ובניגוד למה שרבים יאמרו לכם, עם שכר ותנאים לא רעים בכלל.

אבל המסלול האקדמי דומה למסלול מכשולים שמצריך הרבה מאד פניות חדות, טיפוסים בעלייה תלולה וזינוקים. פעם המשלתי אותו לסופר מריו, הדמות ממשחק המחשב הקלאסי, שחייב לקפוץ מעל תהום, ועוד תהום, ועוד תהום. המדריך הזה, שיתפרסם כאן בינשוף בחמישה חלקים, נועד לסייע לכם במירוץ. המאמר הראשון עוסק בתנאי הסף. השני, השלישי והרביעי יסייעו לכם להתכונן ולעבוד נכון זמן רב מראש, וכך לצבור יתרון על המתחרים. החלק החמישי נועד לסייע לאלו שנמצאים כבר לקראת סוף המסלול, קרי, תהליך חיפוש העבודה בסוף הדוקטורט.

נתחיל בהערת הבהרה. המדריך שלהלן נכתב עבור אלו המתעניינים בקריירה אקדמית מחקרית במדעי הרוח והחברה. אולם חלקים גדולים ממנו עשויים להיות תקפים גם לקריירה אקדמית בתחומים אחרים, או לקריירות מאתגרות מכל סוג שהוא.

תנאי הסף

מי שמעוניין בקריירה אקדמית במדעי הרוח, חייב להפנים עובדה בסיסית עוד בשלב הראשון: המשרות במדעי הרוח מועטות, ומחפשי העבודה רבים. לא מעטים מהסטודנטים נשמטים בשלב כזה או אחר של הדרך, לאחר שהשקיעו מאמצים לחינם, ואחרים לא מוצאים עבודה בסופה. לכן, לפני שאתם מתחילים במירוץ, אתם צריכים לוודא שיש לכם כמה שיותר מתכונות הסף הדרושות. ניתן לפתח כמעט את כל התכונות הללו בעבודה קשה ומפרכת, אבל אם אין לכם את רובן בתחילת הדרך, תסבלו מחיסרון קריטי לעומת אלו שעבדו ופיתחו את הכשרונות הללו לפניכם. אז הנה הן, בסדר יורד של חשיבות:

  1. סקרנות: אם את מוצאת את עצמך, עוד בתור ילדה, בודקת ומחפשת ערכים בויקיפדיה, מקשיבה לסיפורים מסיפורים שונים ורוצה ללמוד ולדעת עוד על כל דבר – כנראה שיש לך תנאי סף חשוב לקריירה במדעי הרוח. לעומת זאת, אם "אין לך זמן לשטויות", אתה משתעמם מכל דבר שאינו "מעשי", או נראה לך שכל מה שאינו רלוונטי לחיים המיידיים תפל ומשעמם – חפש לך קריירה אחרת. מי שהגיע לתיכון או לאוניברסיטה בלי סקרנות עזה, ככל הנראה לא יוכל לפתח אותה בעתיד. מכל התנאים, סקרנות היא התנאי החשוב והבסיסי ביותר.
  2. התלהבות: בגלל התחרות העזה, מי שמצליח לפתח קריירה במדעי הרוח חייב להשתוקק לקריירה כזאת יותר מכל דבר אחר בעולם. אם אתה לא בטוח מה אתה רוצה לעשות בחיים, הולך לכיוון האקדמי רק בגלל שהדודה המליצה, או מפני שאין לך משהו טוב יותר לעשות – פשוט וותר מראש.
  3. תעוזה והישגיות: המסלול לקריירה אקדמית ארוך ומורכב: תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט שיש לכתוב לרוב בחוץ לארץ. התהליך כולו לוקח כעשר שנים, במקרה הטוב מאד, ומצריך תעוזה, יוזמה, הישגיות ויצר הרפתקנות בלתי מבוטל. אם אין לכם אותו, אם אתם לא מוכנים, למשל, לעזוב לחו"ל מסיבה כלשהי, תפגרו במירוץ אחרי אחרים שיש להם פחות עכבות ומכשולים מכם. שימו לב: יתכן שתאלצו להתפשר בסוף על עבודה בחו״ל. מספר התקנים האקדמיים בארץ מועט.
  4. יציבות והתמדה: המסלול לקריירה אקדמית מצריך אנרגיה, יצירתיות, יוזמה ועבודה קשה לאורך כל הדרך. לפעמים, העבודה הזאת אפורה ומשעממת (יש בה גם רגעים רבים של עניין, התלהבות והתרוממות רוח) ובכל מקרה חובה להתמיד ולעבוד שעות ארוכות כל יום במשך שנים. אם אתם סובלים מנסיבות אישיות, משפחתיות, רפואיות או נפשיות (דכאונות, טלטלות רגשיות) שמשתקות אותם למשך זמנים ארוכים, המירוץ הזה יהיה קשה מאד עבורכם. במקרה כזה, תהיו כמו אצן שנוקע את הרגל מדי מספר חודשים. שימו לב: אני בשום אופן לא מנסה לרפות את ידיהם של אנשים שסובלים מבעיות משפחתיות, רפואיות, רגשיות או אחרות. כולנו בני אדם. יש כאלו שאיתרע מזלם לסבול מבעיות כאלו, אך בכל זאת הפכו לאנשי אקדמיה מזהירים. הן עלולות לבלום אתכם, רק במידה והן משביתות אתכם מעבודה לזמן ממושך.
  5. קריאה: במדעי הרוח, קריאה היא אחד הכלים החשובים ביותר. סטודנט למדעי הרוח צריך לקרוא כמות גדולה מאד של חומר, להפנים אותו ולנתח אותו. אם את לא אוהבת לקרוא, את בבעיה. לעומת זאת, אם אתה "תולעת ספרים" שבולעת ספרי היסטוריה, רומנים וכתובים מסוגים אחרים, תוכל להשתלט בקלות רבה על כמות גדולה של חומר. בדומה לסקרנות, אהבת הקריאה היא תנאי סף קריטי. אם אתה לא מגיע איתה לשנה הראשונה בתואר הראשון, יהיה לך קשה להמשיך הלאה. מכיוון שבמדעי הרוח יש צורך לקרוא באנגלית, חשוב שתתרגלו לקרוא ספרות ועיון בשפה זו עוד בשלב מוקדם. השקיעו באנגלית שלכם.
  6. ידע כללי: קריאה מרובה תאפשר לכם לצבור, בהדרגה, ידע כללי, וגם ידע ספציפי בנושאים שמעניינים אתכם. כמובן שתמשיכו לצבור ידע במהלך התארים שתעשו, אבל ככל שתגיעו אליהם עם יותר ידע כללי ורקע, כן ייטב. בעיקרון, רוב האנשים יכולים לקטלג רק אחוז מסויים מכל ספר שהם קוראים בזיכרון לטווח ארוך. ככל שאתם באים לספר עם יותר ידע רלוונטי, כך תוכלו לשים לב לפרטים נוספים ולהישאר עם יותר ידע אחרי הקריאה. ידע כללי גם יאפשר לכם לתייג מידע שאתם מקבלים לתוך הקשרים, ולהפיק ממנו תועלת רבה יותר.
  7. קריאה ביקורתית ויכולת ניתוח: ככל שאתם קוראים יותר, צוברים יותר ידע כללי ומתחילים לפענח הקשרים רחבים יותר, כך אתם יכולים לפנות כוח מנטלי רב יותר לקריאה ביקורתית. קריאה ביקורתית פירושה, ראשית כל, להבחין במבנים שמאחורי הטקסט. מה הטיעון של הכותב? מאיזה כיוון הוא מגיע? מה הן הנחות היסוד הגלויות והסמויות שלו? האם יש לו הטיות ודעות קדומות? האם הוא בוחר עובדות שנוחות לו, ומתעלם מעובדות אחרות? האם הוא מסתיר מאיתנו משהו, ואולי, רחמנא לצלן, משקר? באקדמיה תלמדו קריאה ביקורתית לעומק, אבל כמו ביתר המיומנויות, ככל שתגיעו עם רקע קודם, המנחים שלכם יוכלו להעלות אתכם לרמה גבוהה יותר. בהמשך תלמדו כיצד להצליב ראיות, להשוות טקסטים שונים זה לזה ולנסות לבנות לעצמכם תמונת מציאות מסבך של גרסאות סותרות. המיומנות הזאת דרושה הן לקריאה והן לכתיבה אקדמית.
  8. כתיבה: המדיום המדעי הוא, בראש ובראשונה, מדיום כתוב – גם במדעי הרוח. כל התובנות, השיחות המרתקות, השאלות והתשובות המבריקות, כל אלו לחינם יהיו, אם לא תוכלו להעלות אותן על הכתב. כתיבה היא מיומנות, וכתיבה אקדמית היא מיומנות ספציפית. כמובן שהמנחים האקדמיים שלכם יאמנו אתכם בכתיבה, אם הם עושים את מלאכתם נאמנה. אבל ככל שתגיעו אליהם עם רמת כתיבה טובה יותר, כך תוכלו להעפיל לגבהים ולצבור נקודות במירוץ. כתיבה טובה בנויה ממספר מרכיבים, ויהיה עליכם לפתח את כולם. מי שמוכשר ומנוסה בכתיבה (לרוב מי שקורא הרבה) יכול לכתוב חיבורים מעניינים וקולחים בשפה ברורה מחד ומרתקת מאידך. גם כתיבה אקדמית, לא רק ספרותית, צריכה להיות מעניינת ולתפוס את תשומת ליבו של הקורא. הדבר חשוב במיוחד כשאתם נבחנים, מפני שחיבור טוב תופס מיד את עינו של הבוחן (או הבוס הפוטנציאלי) שצריך לקרוא עשרות או מאות חיבורים אחרים. אולם כדי להיות כותב אקדמי טוב, אין די בכתיבה מעניינת. מאמר אקדמי צריך להיות סדור, בעל מבנה ברור ולוגי, ובמיוחד – להכיל טיעון ברור שאפשר להבין אותו בסוף הקריאה. אם אני קורא את המאמר שלכם, אפילו בשתיים בלילה, ולא מבין מה אתם מנסים לטעון, הכתיבה שלכם אינה טובה מספיק. במאמר הזה של סטיבן פינקר תקבלו כמה טיפים מעולים לכתיבה אקדמית, ובעיקר אזהרות מפני כשלים נפוצים אך הרסניים.
  9. דיבור: מיומנות שנוטים להזניח במקרים רבים. קריאה וכתיבה חשובות יותר, אולם בעולם האקדמי, מצפים מכם להתבטא היטב גם בעל פה. כדי למצות את הידע מהמרצים והמורים שלכם ולמצוא מישהו או מישהי שיסכימו לחנוך אתכם, אתם צריכים לשאול את השאלות הנכונות ולהתבטא באופן שימשוך אליכם תשומת לב חיובית. ישנו יתרון לסטודנטים שיודעים לדבר באופן מעניין אך סדור, עם אינטליגנציה רגשית ועניין אמיתי במי שעומד מולם. לעומת זאת, מי שמדבר באריכות יתר ושלא לעניין, משתמש בשפה עילגת או, להבדיל, גבוהה וסבוכה מדי, עלול לאבד נקודות. בהמשך גם תלמדו את אומנות המצגת האקדמית. יהיה עליכם להציג טיעון ברור, מורכב ונתמך בראיות בזמן מוגבל, תוך שימור תשומת הלב של המאזינים. אומנות הדיבור כוללת אינטונציה משתנה ודגשים במקומות הנכונים. שימו לב שאתם מדברים בקול רם מספיק ולא בולעים מילים. כל המרכיבים הללו בונים את התכונה החמקמקה אך החיונית שנקראת "כריזמה". את אומנות הדיבור לומדים, כמו כל דבר אחר, אבל ככל שתגיעו "מבושלים" יותר, כך יהיה לכם יתרון גדול יותר בחזית החשובה הזאת.

יש מעט מאד אנשים שמצטיינים בכל תשעת התחומים הללו עוד לפני שכף רגלם דורכת באקדמיה. מתוך אינטואיציה, הייתי אומר שלפני שאתם מתחילים בדרך, אתם חייבים סקרנות, התלהבות, תעוזה, השגיות, התמדה, וכמה שיותר מהתכונות האחרות. את השאר תוכלו ללמוד תוך כדי תנועה.

החלטתם שאתם מתאימים? מנקודה זו ואילך, אתם צריכים לתכנן את הקריירה האקדמית שלכם ולכלכל את צעדיכם בהקדם, רצוי מהשנה הראשונה של התואר הראשון. בכך יעסוק המאמר הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

דוקטור, תציל אותי: על אקדמיה, פרות קדושות ולונה-פארק

בימי הסתיו, רוב היהודים בישראל אינם נוהגים לצאת ולצלות בשר בפארקים. אבל אולי לכבוד האזרחים המוסלמים, שנהנים בימים אלו מבשר טרי ומשובח לרגל חג הקורבן, החליט עיתון הארץ לצאת במבצע של שחיטת פרות קדושות. אחת מהן, שנשחטה בידי העיתונאית קרולינה לנדסמן, היא הפרה הקדושה שמתקראת "הדוקטורים". לדעתה, אלו שמחזיקים בתואר המכובד אינם אלא "ילדים שלא התבגרו". אז בתור אחת הפרות הקדושות האלו, אני מנצל את הטור הנ"ל כדי לענות ב" מוּ" רועם. ינשופי מגדל השן בשבח הילדותיות, ומדוע כדאי לפעמים להישאר בלונה-פארק אחרי שעת הסגירה.

?????????????????????????

בימי הסתיו, רוב היהודים בישראל אינם נוהגים לצאת ולצלות בשר בפארקים. אבל אולי לכבוד האזרחים המוסלמים, שנהנים בימים אלו מבשר טרי ומשובח לרגל חג הקורבן, החליט עיתון הארץ לצאת במבצע של שחיטת פרות קדושות. המבצע התנהל כמו פשיטת קומנדו נועזת: כל עיתונאי ובעל טור החזיק סכין בין השיניים והתנפל על קורבן אחר. בני ציפר השתלח באתגר קרת, רוויטל מדר בשמעון פרס, ואחרים התמקדו בקבוצות (האקטיביסטים המזרחים) או אפילו ברעיונות (צדק חברתי). באחד הטורים המסקרנים יותר, קרולינה לנדסמן הסתערה על המלומדים שאיתרע מזלם להחזיק בתואר דוקטור. אנשי האקדמיה, היא האשימה, הם כמו ילדים שלא התבגרו. במקום ללמוד בבית הספר הגבוה שנקרא "אוניברסיטה" ואז לצאת לעולם הרחב, מי לעבודה במפעל, מי למשמרת בבנק ומי לגדל פלפלים בשדה, הם בחרו להישאר לנצח בילדות סימבולית בין כותלי מוסדות מגוננים ומפנקים. בטורה, שנראה לפעמים כמו ניסיון לדחוס כמה שיותר מטפורות למרחב כמה שיותר מצומצם, ממשיכה לנדסמן ומשווה את ה"דוקטורים" לאותם הילדים שמסרבים לעזוב את הלונה-פארק אחרי שעת הסגירה.

03.01.2009-luna_entrance2

האמת היא, שבתור אדם המחזיק בתואר "דוקטור" התקשיתי להבין מה קרולינה לנדסמן בדיוק רוצה ממני. כלומר, אני משער שהיא מדברת עלי, בתור מי שמתמחה בהיסטוריה, אחד ממדעי הרוח והחברה, ולא על אנשי האקדמיה שמפתחים טילים, נוסחאות מתמטיות או תרופות לסרטן, אם כי במאמר היא לא ציינה אותם לקולא. קרולינה לא סיפרה לי האם עלי לוותר על התואר המפונפן, ולהחליף אותו במשהו עממי יותר, נגיד "קומראד"? או שמא עדיף שאחליף מקצוע ואעבוד בבנק, במפעל או בשדה? אולי אני אמור להתנהל אחרת בתוך כותלי האוניברסיטה? זו שאלה חשובה, משום שהמאמר של לנדסמן מתכתב עם קשת שלמה של טענות כנגד האקדמיה והיושבים בה; טענות כדוגמת "מגדל השן", ה"ניתוק מהמציאות", "מדעי הדשא", "מדעי הכלום", "בזבוז כספי ציבור וכיוצא בזה". בחלק מהטענות הללו יש ממש. באקדמיה, כמו בכל מוסד אחר בישראל, יש בזבוזים, כפילויות חוסר יעילות ויתר ירקות עבשים שצריך לנקות מהמדפים, וקוראי הינשוף יודעים שביקרתי לא אחת בחריפות את השיח המתפתל, הרדיקליות הסינתטית והז'רגון המפותל שמשתמשים בו באזורים כאלה ואחרים.

אבל כל אלו, כפי שכתבתי כאן, אינם צריכים להעיב על החשיבות העצומה שיש למדעי הרוח, למחקר והוראה בתחומים כמו היסטוריה, ספרות ופילוסופיה. אם נקצר את הטיעון, המטרה בלימוד ההיסטוריה היא לא להכין ערימה של דוגמאות היסטוריות שיהיה אפשר "ללמוד מהן" כדי לדעת איך להתנהג בעתיד, אלא ללמד את אזרחי העתיד לנתח סיטואציות אנושיות, להעריך עדויות, להצליב מקורות, להטיל ספק, לחשוב ביקורתית ולקבל החלטות מושכלות. מי שהתאמן בתהליך המורכב הזה אינספור פעמים בהקשרים היסטורים, פילוסופיים, ספרותיים ואחרים, יוכל להשתמש במיומנויות שרכש במהלך חייו, בין אם מדובר בהחלטות אישיות ועסקיות, פוליטיות או מדיניות. אבל כאן, בתור אחת הפרות שקרולינה לנדסמן מנסה לשחוט, הייתי רוצה לענות ב" מוּ" רועם על האשמה אחרת שלה – ההאשמה של אנשי האקדמיה בילדותיות. מה משמעותו של הטיעון הזה, למעשה?

אחד ההבדלים בין ילדים למבוגרים, הוא שילדים נחשבים לתמימים יותר. מדוע הם תמימים? משום שהם מודעים לחוקים הרשמיים שמכתיבים בכוח את התנהגות המבוגרים, אבל לא מודעים עדיין לחוקים הבלתי כתובים שעומדים בבסיסה בפועל. כלומר, לילדים אין תמיד את אותו הקומון-סנס שיש לאדם מבוגר, שמסייע לו לדעת מה "הולך" ומה "לא הולך", מה סביר ומה לא סביר, איזו עברה תכניס אותו לכלא ואיזו תסתיים בנזיפה משוטר, ואלו פינות אפשר לעגל בלי לשלם מחיר כבד. הטענה הזאת כמובן כללית ושטחית, וילדים הרבה פעמים לומדים את החוקים הלא כתובים הרבה יותר מהר מאשר המבוגרים חושבים. אבל נניח לכך לרגע: היתרון של החשיבה האקדמית, לדעתי, הוא שלחוקר יש פנאי אמיתי ונפשי להתנער לרגע מהקומון-סנס ומהכללים המקובלים שלרוב האנשים העסוקים אין כוח וחשק להרהר אחריהם. בניגוד לילד, הוא מגיע לשאלות הללו עם ידע. אבל אם הוא חוקר טוב, הוא מאמץ את הפתיחות והסקרנות של הילד. כשהוא בוחן סוגיה, הוא בודק האם מה שמקובל לחשוב, ה"קומון סנס" וה"שכל הישר" הוא באמת כזה, או רק כיסוי לעצלנות, שבלוניות, קונספציות, דיעות קדומות ו/או מציאות שעבר זמנה ובטל קורבנה?

תמימים, או שלא? למצולמים אין קשר לכתבה.

תמימים, או שלא? למצולמים אין קשר לכתבה.

אפשר לתת אינספור דוגמאות: האם, למשל, תוספת תקציב למשרד ממשלתי אכן תשפר את השירות הניתן בו, כפי שמקובל לחשוב, או שדווקא לא? ואולי תוספת תקציב למשרד החינוך דווקא תדרדר את איכות החינוך? האם הציונות יישבה "עם ללא ארץ" ב"ארץ ללא עם", או שהמציאות, אפעס, היתה מורכבת יותר? האם מוסר הוא מותרות של "יפי נפש", או מרכיב חשוב בטובתו המדינית של עם, ומאלו סיבות? האם יותר טנקים ודיביזיות מלמדים בהכרח שהצבא חזק, או שמא עשויים להצביע על חולשה? למה מלחמות נוטות לפרוץ בקיץ ובאביב, ומשברים כלכליים – בסתיו? לרבות מהשאלות הללו יש תשובה ברורה של "קומון סנס", אבל היא לא תמיד התשובה הנכונה. כשמגיעים אליהן עם פתיחות של ילד, אבל עם ידע של מבוגר, ובעיקר – פנאי לחקור, עשויים להגיע לתשובות מפתיעות, שבתורן מצמיחות רעיונות יצירתיים שעשויים להשביח את השיח הציבורי, להפרות רעיונות אחרים ולסייע לחברה ביותר ממובן אחד.

מקורה של המילה האנגלית scholar  היא בביטוי היווני scholastes, היינו, אדם שיש לו פנאי לחשוב, לחקור וללמוד. החברה צריכה מספר מסויים של אנשים, כמה בדיוק, צריך להתווכח, שתפקידם הוא לחקור, לחשוב ולהפוך בסוגיות הקשות, גם באופנים שנוגדים את הקומון-סנס. הם לא צריכים להיות מנותקים מחיי היומיום, בכך המבקרים צודקים, ויש מקום למתוח ביקורת על שיח אקדמי מעגלי, מלאכותי ומתנשא שמרחיק את עצמו מהציבור בכוונה תחילה משיקולי סנוביזם. אבל הם צריכים לפעול בסביבה שתאפשר להם לחקור בחופש יחסי, ולחנך תלמידים למחשבה חופשית, ספקנית וביקורתית על שאלות יומיומיות יותר ופחות. רובנו, אם נשתמש במטפורה של קרולינה לנדסמן, עוברים כל הזמן בלונה פארק של החיים, עולים ויורדים, נופלים ומתרוממים בסחרחרת אירועי היומיום שלנו. עדיף שיהיו גם כאלו שישארו בלונה-פארק בלילה, כדי לנסות ולהבין איך הוא עובד.

 

"הילד בטראומה": עלבון, נוחות והכיבוש הפסיכולוגי

ההתחלה היתה מבטיחה: פריצות דרך חשובות בתחום הפסיכולוגיה, ששינו את מדעי החברה והרוח וחשפו בפני העולם את סכנות ההתעללות הרגשית. היום, כמה עשרות שנים לאחר מכן, קמפוסים רבים הופכים לגוש מבעבע של עלבון רוחש, מחאות כנגד דוברים שמעליבים קבוצה כזו או אחרת, וטראומות מודחקות שמאיימות להתפרץ: סטודנטים היספאנים שחשים דיכוי, פמניסטיות שנעלבות מלהט"בים, ותלמידים שהמרצה להיסטוריה פוגע בנרטיב שלהם. הסטודנטים של היום מגלים רגישות יתרה ל"מילים שפוצעות", ואינם מסוגלים להתמודד עם חילוקי דעות. ינשוף מגדל השן על פסיכולוגיזציה זוחלת וסכנותיה. 
מאמר זה פורסם במקור באתר מידה.

leon_illo2170

ביום חורף קפוא אחד, לפני כארבעה חודשים בערך, חלפתי במסדרונות אוניברסיטת הרווארד בדרך חזרה משיעור. ליד הכיתה היה לוח מודעות, בו מתפרסמים בדרך כלל אירועים, כנסים וגם, מדי פעם בפעם, מסרים פוליטיים שונים ומשונים. ביום ההוא, שמתי לב למודעות מחאה מטעם אחד מתאי השמאל הרדיקלי נגד ה"גזענות בקמפוס". עצרתי והסתכלתי. כשלעצמן, הטענות לא היו חדשות: אין מספיק פרופסורים היספאניים עם קביעות, יש רק קורס אחד על אסייאתים אמריקאיים, יש יותר מדי לבנים עם פריבילגיות, וטרוניות דומות. אולם לצד אלו, היתה גם טענה נוספת, מאלו שתוכן לא כברן, וחשתי שהיא דורשת מבט שני. אם אנו חשים שנעלבנו מגזענות, או שאנחנו חשים עצמנו מודרים, אמרה המודעה, "אין לאף אחד זכות לדרוש מאיתנו להסביר מדוע." רבים, ביניהם גם כותב שורות אלו, הצביעו כבר על הסכנה בשיח הפוליטיקלי-קורקט, והאיום הגובר שהוא מציב לחירות המחשבה וחופש הדיבור. המודעה שתוארה לעיל פותחת אשנב להיבט אחר, מסוכן לא פחות, של אותה תופעה: הפסיכולוגיזציה הזוחלת של חיי היומיום ופולחן העלבון הסובייקטיבי שאין צורך לנמק אותו, ובכל זאת יש לו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.

עלייתה של הפסיכולוגיה, לאו דווקא כתורה טיפולית אלא ככלי ניתוח במדעי החברה והרוח, היא אחת התופעות החשובות והמעניינות ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים. ניתוח פסיכולוגי הפך לאבן פינה בשיח הביקורתי, השמאלי והרדיקלי, במידה רבה תודות למחקרים של אחדים מהוגי אסכולת פרנקפורט וממשיכיהם. ערן רולניק העלה דוגמא יפה בהקדמה לתרגום משה האיש ואמונת הייחוד של פרויד (הוצאת רסלינג). "בקרב חוגים רחבים בגרמניה ובאוסטריה", כתב רולניק, "קיים מזה כבר עשורים רעב שאינו יודע שובע לאותו תבשיל קדרה פוסט-מודרני המוגש באינספור עצרות, כנסים וימי עיון, ושמרכיביו העיקריים הם: אפוריזמים פסיכואנליטיים והיזכרות בו-זמנית בשואה של יהודי אירופה ובסכסוך הישראלי-פלסטיני".

המרכיב הבסיסי בתבשיל הקדירה: זיגמונד פרויד (קרדיט: מוזיאון פרויד, וינה)

המרכיב הבסיסי בתבשיל הקדירה: זיגמונד פרויד (קרדיט: מוזיאון פרויד, וינה)

תבשיל הקדירה המענג הזה אינו מוגבל אך ורק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל מי שיעיין בהגות השמאלית-רדיקלית, שמשפיעה עמוקות על אקטיביסטים באוניברסיטאות וארגונים לא ממשלתיים (NGO), ואף מחלחלת לאיטה לשדרות רחבות יותר של הציבור המשכיל במערב, יגלה אינספור אזכורים לטראומות, תת מודע, תשוקות מודחקות ומושגים נוספים הלקוחים מתורתם של פרויד וממשיכיו. משפטנים ופסיכולוגים מתרצים התפרצויות אלימות ואף רצחניות של אפרו-אמריקאים ב"זעם השחור",  כעס מודחק על הדיכוי שהם חווים מצד החברה הלבנה והגזענית. חברי ועדות חקירה בינלאומיות (כולל ועדת גולדסטון הידועה) רואים את גביית העדויות מקורבנות של אלימות כמעין תהליך תרפואיטי, ולאו דווקא כחקירת שתי וערב ספקנית שאמורה להוביל לגילוי האמת. סופרים שכותבים בשפה שאינה שפתם, במיוחד אם הם שייכים למיעוט אתני או לאומי, מתוארים בתילי תילים של מאמרים וספרים ככאלו שסובלים מהתסביך הפסיכולוגי של גזילת זהות. סילבוסים ופורומים אינטרנטיים מתמלאים ב"אזהרות טריגר" שנועדו לחסוך מקורבנות טראומה מפגש עם טקסטים המתארים אלימות מינית. האסכולה הפוסט-קולוניאלית מדגישה את הנזק שנגרם לעמים המשועבדים לא רק מהניצול הכלכלי בידי המטרופולין, אלא גם בידי ה"מבט החיצוני" המזלזל והמתנשא של תיירים, חוקרים ואוריינטליסטים קולוניאליים. העלבון הזה מתואר, במקרים הולכים ורבים, כפצע פעור בנשמתם של המדוכאים, שכובל אותם לתרבות ולכללי המשחק של מדכאיהם, ומטשטש את המודעות שבלעדיה לא יוכלו לצאת לחופשי. לעיתים, ההסבר הפסיכולוגי הוא כה אוטומטי (למשל, טענתו של חגי רם כי תפיסת ה"איום האיראני" בישראל היא שיקוף של חשש אשכנזי מודחק מעליית הדתיים והמזרחיים) עד שעובדות סותרות הופכות למטרד המבלבל את החוקר.

מילים פוצעות ואוכלוסיות מוחלשות

השיח הפסיכולוגי משתלב עם מגמה חשובה אחרת בתרבות האקדמית המערבית של העשורים האחרונים: קידוש הנוחות הנפשית ופולחן העלבון הסובייקטיבי. כמו רוב המגמות החברתיות, שורשיה מצויים במציאות כאובה, הבעיות שהיא מצביעה עליהן אמיתיות ובגירסתה המתונה גם יש לה ערך רב. המחקר הפסיכולוגי, שהתקדם באופן דרמטי במחצית השנייה של המאה העשרים, העלה ממצאים רבים על הנזק שהתעללות נפשית עשויה לגרום, גם אם אין בתוכה מרכיב של אלימות פיזית. הבסיס האמיתי הזה אפשר להוגים מסויימים, כמו הפילוסוף הפוליטי האמריקני ג'ואל פיינברג, לתרגם את הפסיכולוגיזציה לעולם המשפט והאכיפה. בביקורת על תורתו של הפילוסוף הליברלי ג'ון סטיוארט מיל, קבע פיינברג כי בנוסף למילים מסוכנות הקוראות לאלימות, ישנם עלבונות שפוגעים כה חזק בקורבן מבחינה נפשית-פסיכולוגית, עד שיש לראות אותם כ"מילים שפוצעות".

מילים שפוצעות: אחד המדריכים השימושיים לז'אנר

מילים שפוצעות: אחד המדריכים השימושיים לז'אנר

בשלב הראשוני, "מילים שפוצעות" הוגדרו באופן מצומצם יחסית, כביטויים גזעניים פוגעניים במיוחד. אולם עלבון הוא בסופו של דבר תופעה סובייקטיבית, כזה שמוגדר לא לפי סטנדרטים חיצוניים אלא לפי תחושה פנימית. לכן, התחום שלו נתון להרחבה אינסופית. מי יוכל לומר, למשל, שטענה כאילו התרבות האפרו-אמריקנית מובילה לפשע, "פוצעת" שחורים יותר מאשר קריקטורה פוגענית נגד הנביא מוחמד "פוצעת" מוסלמים? ברגע שעלבון הפך לכלי שבאמצעותו ניתן להשתיק יריבים, לנקות את המרחב מדעות מתחרות ואף לצבור כוח פוליטי, ישנו פיתוי ניכר להשתמש בו שוב ושוב. כך, מתפתחת לה תרבות שלמה של עלבון. אקטיביסטים מנסים להוכיח באותות ובמופתים שדווקא הם נעלבו יותר מאחרים, ולכן יש להם זכות לדרוש הגנה חזקה יותר, במיוחד אם הם שייכים ל"קבוצות מוחלשות" שראויות, לדעת רבים, להעדפה מתקנת. לארגונים ותאי סטודנטים למיניהם שנועדו למחוק עלבונות מהמרחב הציבורי, יש אינטרס מובנה למצוא תמיד עלבונות חדשים להילחם בהם כדי להצדיק את קיומם. וכמובן, מפתה מאד לפתוח במאבק חדש כדי להתפרסם. לאחרונה, למשל,קרא איש סגל באוניברסיטת ייל לבטל את התואר master של מנהלי המעונות, בשל הקונוטציות הגבריות שלו, ומשום שכך קראו פעם עבדים אפרו-אמריקנים לאדוניהם הלבנים. לפני שאותו מלומד קפץ וגילה את העלבון הזה, מעטים בלבד חשבו שמדובר בכלל בבעיה.

עם הזמן, ובמיוחד בשנים האחרונות, השתלבה תורת ה"מילים שפוצעות" עם פולחן הולך ומסלים של "נוחות", בעיקר במוסדות האקדמיים. זוכרים את הקמפיין הממשלתי הישן, שהפציר בתיירים ישראלים "להרגיש בבית בכל העולם"? העיקרון הזה הפך לאחרונה לאבן יסוד באוניברסיטאות לא מעטות במערב. ראש אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת קיימברידג', למשל, כתב כי "האוניברסיטה היא בית, שבו הסטודנטים צריכים להרגיש נוחות וביטחון". כדי להבטיח את הנוחות הזאת, אוניברסיטאות רבות החלו להכין רשימות של "מיקרו-אגרסיות" – אמירות יומיומיות שיש להימנע מהן כדי לא להעליב קבוצות מיעוט – עוד מושג מבית המדרש של הפסיכולוגיזציה. באוניברסיטה של ויסקונסין, סטיבנס פוינט, כוללת הרשימה גם דעות פוליטיות שנחשבו בעבר ללגיטימיות, כמו "אמריקה היא כור היתוך" או "כל אחד יכול להצליח", בטענה שהן פוצעות סטודנטים מקבוצות מוחלשות. דוקטורנטית מאוניברסיטת הרווארד קראה ללבנים למשטר את הנשימות, העפעפיים ושרירי הפנים כשהם נמצאים עם שחורים, כדי שחס וחלילה הבעותיהם לא ייחשבו כ"מיקרו אגרסיה".

נלחמים במיקרו-אגרסיות: אוניברסיטת ויסקונסין, סטיבנס פוינט

נלחמים במיקרו-אגרסיות: אוניברסיטת ויסקונסין, סטיבנס פוינט

החוקה האמריקנית עדיין מונעת הגבלות חוקיות על חופש הביטוי, אולם פעילים סטודנטיאליים ואקדמיים עסוקים במרץ בחיסולו היכן שהם רק יכולים, בעיקר באוניברסיטאות. ואם לא ניתן להשתיק מי שמעליב או שגורם לסטודנטים להרגיש לא נוח באמצעות תקנות מוסדיות, תמיד אפשר לנסות לעשות זאת באמצעות התפרעויות, עצומות השתקה או לחצים לבטל נאומים וכנסים, הליך שידוע בשם “no platform”. פעם, המושתקים היו דוברים המזוהים בעיקר עם הימין השמרני, כמו למשל ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, שהרצאה שלו בוטלה בלחץ פלסטיני באוניברסיטת קיימברידג' מחשש עלבון לערבים ומוסלמים. אולם כפי שמתרחש בדרך כלל עם מערכות של רדיפה, רשימת הקורבנות הולכת ומתרחבת, ועכשיו היא כוללת אפילו פעילות פמיניסטיות רדיקליות ופעילים להטב"יים שחרגו מהשורה או העליבו קבוצת אקטיביסטים כזאת או אחרת. כל מי שמעליב או גורם למישהו מ"קבוצה מוחלשת" להרגיש שלא בנוח, עלול להפוך בבת אחת לקורבן השתקה, ולא משנה מה זכויותיו הקודמות.

אי-נוחות כחלק מהותי מתהליך הלמידה

ציד המכשפות הזה, שמתבסס על העקרונות הפסיכולוגיים של תרבות העלבון וקידוש הנוחות, גורם לנזקים מעבר לפגיעה הישירה בחופש הביטוי של המושתקים. הוא מניח, למשל, שנסיונות לערער ערכים או זהות של קבוצה המוגדרת "מוחלשת" פוגעניים ויש להשתמש בחוק כדי לבולמם, לפחות במקרים מסויימים. אולם הטענה הזאת מתבססת על הנחת יסוד בעייתית, כאילו תפקידה של המדינה הוא לשמר את הסטטוס-קוו בין הזהות והערכים של הקבוצות השונות בחברה. בפועל, השוק החופשי של הרעיונות, כמו השוק האמיתי, מתבסס על הרס יצירתי. במאבק הרעיונות ערכים עולים, יורדים ומתפוגגים, ואחרים באים במקומם. זהות של קבוצות משתנה, לעיתים באופן דרמטי, בין אם בשל לחצים פנימיים ובין אם בשל אתגרים חיצוניים מצד קבוצות אחרות. בוודאי שאין זה תפקידה של המדינה למנוע פגיעה מילולית בערכים או בזהות של קבוצה כזאת או אחרת כדי להבטיח שימור זהותי של קבוצות, מוחלשות או שאינן מוחלשות.

שנית, תרבות העלבון וקידוש הנוחות מזיקים גם להתפתחותו האינטלקטואלית והחברתית של היחיד, במיוחד במוסדות להשכלה גבוהה. מי שרגיל שעוטפים אותו בצמר גפן, מרחיקים ממנו כל עלבון, מזהירים אותו בפני כל טריגר ו"מעצימים אותו" על בסיס יומי כדי שחס וחלילה לא יאותגרו הרגישויות וערכי היסוד שלו, עלול להישבר לרסיסים כאשר ייתקל בעלבונות חריפים ואתגרים ממשיים בעולם האמיתי. בסקר הערכת הוראה של קורס שתרגלתי בו פעם, על עליית הציביליזציה האירופית, כתבה תלמידה ממוצא סיני כי המרצה העליב אותה ואת אבותיה, בכך שטען כי התרבות הסינית לא עמדה בתחרות עם תרבות המערב בזמן המהפכה התעשייתית. הזעם שלה היה כל כך גדול עד שלא היתה מסוגלת להתרכז בשיעורים. תלמידה שלא יכולה להקשיב אם המרצה לא אומר לה בדיוק מה שהיא רוצה לשמוע, או תלמיד שדורש אזהרות טריגר לכל פריט שני בסילבוס – איך יוכלו להתמודד עם העולם האמיתי שמחוץ לכתלי האוניברסיטה?

safety-300x225

למעשה, חוסר נוחות מתמיד הוא עמוד תווך בתהליך הלמידה וההתפתחות האישית והחברתית. כפי שכותב ניק כהן, האוניברסיטאות "אינן ולא אמורות להיות דומות לבית. השכלה גבוהה אמורה להרחיק את הסטודנטים מהדעות הקדומות והוודאויות של בית ילדותם, ולאתגר את הרעיונות שלמדו מהוריהם. אם הסטודנטים לא יכולים לעמוד באתגר בלי ליילל שהם חשים לא בטוחים, הם לא אמורים ללמוד באוניברסיטה מלכתחילה. אם אוניברסיטאות מסרבות לאתגר אותם, אני תוהה גם בנוגע ליעילות שלהן".

אין פירוש הדבר שיש לנטוש לחלוטין את הדגש הפסיכולוגי. רגשות הם אכן דבר חשוב, ואוי לנו אם נתיר הטרדה או התעללות רגשית באוניברסיטאות, מקומות עבודה ומסגרות אחרות. אולם כדי להפחית את פוטנציאל ההידרדרות המתמיד של תרבות העלבון, יש לצמצם למינימום את ההגנה המשפטית על פגיעה ברגשות. אפשר לקבוע, למשל, ששפה גזענית בוטה שעלולה לגרום לאלימות, עלבונות חוזרים ונשנים המשבשים את חיי היומיום של אדם, או נסיונות להדיר קבוצות מסויימות מהמרחב הציבורי, ייחשבו כהטרדה ויטופלו פלילית בהתאם. מעגל רחב יותר של עלבונות, בכלל זה רוב הדוגמאות הרגילות של "פגיעה ברגשות", צריכים אולי להיחשב כבלתי ראויים, אבל לא כפליליים. את היתר יש להשאיר לדיון הציבורי, ולשוק החופשי של הרעיונות. מנחם בגין פעם נשאל, כיצד הוא מתמודד עם העובדה שרבים בזים לו, ומעקמים את האף למשמע נאומיו. "אם הם מעקמים את האף," השיב בגין, "אז לא נורא. שיהיה להם אף עקום".

 

 

מברישים שיער במעגלים: על רפונזל, גזענות ושליטה במחשבות

מה הקשר בין הסרט של וולט דיסני על רפונזל, הויכוחים על יחסי שחורים-לבנים ואפלייה גזעית בארצות הברית? ינשוף פוליטי-מדיני על טיבה של תנועה מעגלית, שימוש מטעה בנתונים והניסיון למשטר את הנשימה. כיצד הפך המדרון החלקלק למצוק תלול של השתקה וסתימת פיות, ומי למעשה מרוויח מכל הסיפור?

540717b286a414e41fb3c3ca075b2d54

ב"פלונטר", סרט של וולט דיסני המבוסס על סיפורה הנודע של רפונזל, קובלת הגיבורה על השיעמום שהיא חווה ב"כלוב הזהב" שלה. לאחר תיאור מוזיקלי של עיסוקיה היומיים, אומרת רפונזל (שכידוע שיערה ארוך במיוחד) כי כל ערב היא "מברישה את השיער תוך הסתובבות במעגלים". למרבה העניין, המירוק העצמי המעגלי והאינסופי אינו מאפיין רק את רפונזל, אלא גם אינטלקטואלים, חוקרים ואקטיביסטים לא מעטים. ואכן – הסצינה בו רפונזל מסתובבת במעגלים אינסופיים ומסרקת את השיער היא מטפורה הולמת לשורה ארוכה של טיעונים על גזענות, גזע, אפלייה ויחסי שחורים-לבנים בארצות הברית ומעבר לה.

לפני זמן מה, יצא לי לדבר עם סטודנט ישראלי למשפטים על אי אלו נושאים חברתיים ופוליטיים. במהלך השיחה, אמר לי, לתדהמתי, שהרווארד היא "מוסד לבן, גברי וגזעני", אפילו "גזעני באופן קיצוני". אבל בהרווארד יש סטודנטים מכל צבעי הקשת וכל הגוונים התרבותיים, האתניים והדתיים, וקבוצות מוחלשות מקבלות העדפה מתקנת (במסגרת מדיניות הגיוון של הקמפוס). למעשה, האפלייה המתקנת כל כך אינטנסיבית, עד שקבוצות שמצליחות מעל ומעבר באופן טבעי (ע"ע אסייאתים ואסייאתים-אמריקאים) נפגעות ממנה. רק לאחרונה, עתרו סטודנטים אסייאתים לבית המשפט נגד מדיניות הגיוון האתני של הרווארד ואוניברסיטאות עילית אמריקאיות אחרות.

מדיניות אפליה מתקנת - סמל אוניברסיטת הרווארד

מדיניות אפליה מתקנת – סמל אוניברסיטת הרווארד

אבל, אמר לי אותו הסטודנט, בהרווארד יש רק "פרופסור היספאני אחד עם קביעות". העובדה הזאת, לאחרונה, הפכה למעין קריאת דגל של אלו ה"נאבקים בגזענות" בקמפוס. משום שיש בסגל לא מעט חוקרים שחורים עם קביעות, רובם מהמובילים בתחומם, כמו גם חוקרים הודים ואסייאתים, יש למצוא בדחיפות קבוצה מקופחת אחרת. חוץ מזה, כל יתר הטיעונים על "גזענות בקמפוס" שייכים לתחום הפסיכולוגיה. לאחרונה, קבוצה של אקטיביסטים פרסמה מודעות ברחבי הקמפוס עם שורה של טרוניות, טענות ומענות. מדוע יש "רק קורס אחד בסילבוס על תולדות האסייאתים בארצות הברית"? מדוע עדיין רואים כל כך הרבה לבנים מסביב? ובכלל, מה, "האם אני צריך להסביר למישהו מדוע אני נפגע"?

למשפט האחרון עוד נחזור, אבל כבר כעת ראוי להצביע על נקודה מרכזית בטיעונים הרדיקליים על אפליה בקמפוס, סימפטום שמאפיין את השיח על אפליה גזעית בארצות הברית כולה: הם לקויים ומעגליים באופיים. בביטוי "מעגלי" אני מתכוון לפרוגרמה פוליטית שבנויה באופן כזה שמונע הגשמה ויישום, באופן שמנציח את הטרוניות והקובלנות והופך אותן למצב קבוע. בכך אינני טוען בשום אופן שאין אפליה גזעית בארצות הברית: היא בוודאי קיימת, ובמקרים מסויימים יש הוכחות בלתי מעורערות לקיומה. אולם שימו לב לטיעון הרחב יותר. דורות על דורות של משפטנים, מלומדים ופעילים רדיקליים מצטטים נתונים סטטיסטיים המוכיחים, כביכול, כי המערכת האמריקאית כולה מנציחה אפליה גזעית. למשל: מספר השחורים בבתי הכלא גדול מעבר לשיעורם באוכלוסיה, אולם מספרם בקרב המומחים למשפט חוקתי קטן יותר משיעורים באוכלוסיה. מכאן שהם ניצבים בפני אפליה מכוונת.

סורגים אמריקאיים - האם נתוני הכליאה מצביעים על גזענות?

סורגים אמריקאיים – האם נתוני הכליאה מצביעים על גזענות?

טיעון לקוי

אולם דא עקא, שמשפחת הטיעונים הזאת (שניתן למצוא אותה דרך אגב גם בדיונים על יחסי אשכנזים-מזרחיים בישראל) מתבססת על הנחת יסוד מסויימת, הגורסת כי ללא אפלייה יזכו הקבוצות האתניות השונות לייצוג פרורופרציונלי במגזרי החברה השונים. אלא שדונלד הורוביץ, חוקר מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית, הוכיח במחקר מקיף כי מדובר במגדלים פורחים באוויר. כפי שכתב תומס סוול במאמר קלאסי בסוף שנות השמונים, בשום חברה אנושית שהיא אין ולא היה מעולם "ייצוג פרופורציונלי" כזה לקבוצות שונות. ללא ספק, אפלייה הינה חלק מהסיפור במקרים רבים, אולם לעולם היא אינה מהווה את הסיפור כולו. לקבוצות שונות, למשל, יש קודים תרבותיים שונים – אמת בסיסית שנוטים להתעלם ממנה לעיתים קרובות משיקולי פוליטיקלי-קורקט. קודים תרבותיים עשויים, למשל, להכתיב העדפות שונות בבחירת מקצוע. בארצות הברית של סוף המאה התשע עשרה העדיפו מהגרים יהודים רבים לעסוק בחייטות זעירה, איטלקים נטו לפתוח מסעדות משפחתיות ואילו אירים העדיפו את המשטרה והפקידות. כל מסלול כזה, עם הקשיים והיתרונות הגלומים בו, יוביל בסופו של דבר לייצוג שונה לחלוטין של קבוצת המהגרים בשדרות החברה. כמובן, ברגע שהדורות הראשונים של קבוצה אתנית העדיפו מקצוע או עיסוק מסויים, ייבנו בהדרגה רשתות של קשרים חברתיים ומקצועיים שימשכו גם את הדורות הבאים לעיסוקים דומים. אם יש לי כבר שלושה דודים במשטרה, יהיה לי קל להתקבל לשם יותר מאשר (למשל) למחלקה למשפט חוקתי באוניברסיטה.

העדיפו להקים עסקים משפחתיים - מהגרים איטלקים בארה

העדיפו להקים עסקים משפחתיים – מהגרים איטלקים בארה"ב, תחילת המאה העשרים

מעבר לכך, קודים תרבותיים עשוייים להשפיע גם על הצלחה בדרכים אחרות. תרבויות או תת-תרבויות מסויימות עשויות, למשל, לתגמל לימודים והשכלה יותר מאשר תרבויות אחרות. אי אפשר להפריד, למשל, בין ההצלחה המסחררת של האסייאתים, ההודים והיהודים (קבוצות שסבלו מעוינות ואפלייה משמעותיות בתחילת דרכן בארה"ב) לבין הדגש על לימודים והשכלה בתרבויות הללו. לעומת זאת, בקבוצות חברתיות שבהן השכלה אינה נחשבת לדבר חשוב, סביר שיהיו פחות אנשים שיתקדמו למעלה בסולם החברתי, ואלו שינסו לעשות זאת יתקלו במכשולים משמעותיים בסביבה החברתית הקרובה שלהם.

הכתבה הנ"ל בניו יורק טיימס, למשל, מספרת על שלוש נערות מרקע סוציו-אקונומי נמוך (שתיים מהן היספאניות) שניסיונן להשיג תארים אקדמיים הוכשל בידי גורמים שקשורים לעולם ממנו באו: שותפים רומנטיים וקרובי משפחה שלא העריכו את הלימודים, וראו בהם פרה חולבת או סתם "אנוכיות" ו"התנשאות", או חוסר היכרות עמוקה עם דרך ההתנהלות של חיי האוניברסיטה, חיסרון מובהק של אנשים המגיעים מקבוצות שלימודים אינם חלק טבעי מחייהן. כאן בוודאי שלא מדובר על אפלייה. ה"ממסד", שכביכול אשם ב"גזענות מובנית", הרי סיפק להן הזדמנויות אינספור, בין אם מדובר במלגות, ייעוץ אקדמי או אפלייה מתקנת. אין מנוס מאמירת האמת הקשה: אנגליקה, ביאנקה ומליסה נגררו אחורה בשל כשלים יסודיים בתרבות שהגיעו ממנה. יתכן ומדובר בתת תרבות מקומית, ובוודאי שאין כאן שום דבר דטרמיניסטי. ניתן להתגבר על קשיים שנובעים מסביבה מדכאת, אולם ללא ספק תרבות רקע כזאת היא משקולת על הרגליים. מכאן שהצלחה או חוסר הצלחה אינם נובעים בהכרח מגזענות של הממסד, אלא גם ואולי בעיקר ממאפיינים תרבותיים של הקבוצה עצמה.

 

המעגליות של הטיעון

בעיה נוספת עם הטרוניות הרדיקליות על אפליה גזעית בארצות הברית היא המעגליות הבסיסית שלהן. אותו הסטודנט שהזכרתי בתחילת הפוסט, למשל, טען גם ש"הרווארד היא מוסד גברי ושוביניסטי". ולפני שהספקתי להגיב, הוא הוסיף: "זה שהנשיאה היא אישה לא אומר שום דבר." כמובן, גם העובדה שהדיקאנית החזקה ביותר באוניברסיטה היא אישה, ושיש יותר נשים מגברים במחזור הסטודנטים החדש שהגיע, ושנשים נמצאות בסגל האקדמי בשיעורים גבוהים – לא משנה דבר. שימו לב גם להסברים שאותם אנשים בדיוק מספקים לאירועים האחרונים שהתרחשו בבולטימור. שחור נהרג שלא בצדק בידי המשטרה, בשילוב של אכזריות ורשלנות פושעת. התשובה, כרגיל, היא שהאשמה נעוצה בממסד הגזעני. אמנם כבר במבט ראשון רואים שחלק גדול מהשוטרים הנאשמים הם שחורים – אבל את זה קל להסביר בכך ש"עליהם לאמץ את הנורמות הנהוגות במשטרה לבנה". דא עקא ששחורים מיוצגים גם בדרגות העליונות, ולא רק בדרגות השטח. בבולטימור ראשת העיר שחורה ומפקד המשטרה שחור. בתגובה, יאמרו הטוענים הרדיקלים כי "גם שחורים יכולים להיות גזעניים כלפי שחורים", ידגישו כי מנהיגי העיר הם "שחורים חסרי מודעות" או ישתמשו בשלל ביטויים מאולצים כמו "גזענות עיוורת צבעים", "גזענות עצמית", "גזענות ללא גזענים" וכיוצא בזה. הנחת היסוד היא שגזענות קיימת. כדי לבסס את הטיעון הזה, שנע כאמור במעגלים, נעשה שימוש בפלפולים פסיכולוגיים וסוציולוגיים סבוכים. רק אפשרות אחת מעולם לא נשקלת: אולי דווקא אין כאן גזענות כלל, והאירועים בבולטימור נובעים מסיבות אחרות לגמרי?

סטפני רולינג-בלייק, ראשת העיר בולטימור

סטפני רולינג-בלייק, ראשת העיר בולטימור

מירוק מעגלי

לסיום, אי אפשר לצאת פטור בלי לכתוב מספר מילים על אינטרסים מעמדיים. חוקרים ואקטיביסטים רדיקלים, כידוע, מעלים את ה"אינטרס המעמדי" על ראש שמחתם. כולם פועלים, במודע או שלא במודע, מ"אינטרס מעמדי" כלשהו, והמציאות מוכתבת בידי שורה של גורמים מבניים הנובעים מהאינטרסים המעמדיים המושרשים הללו. התיאוריה הביקורתית של המשפט (Critical Law Studies), רואה למשל בחוק ובמערכת המשפט ביטוי לאינטרסים מעמדיים כאלו. לפיכך, עצם המבנה של המערכת גזעני ונועד לשמר את ההיררכיה הגזעית והמעמדית הקיימת. אבל אם נמשיך את קו הטיעון הלאה, מהו ה"אינטרס" של הרדיקלים עצמם לתחזק תיאוריות מאולצות ומעגליות כמו אלו שתוארו לעיל?

התשובה טמונה באינרציה בירוקרטית. ארגונים מכל סוג, ותנועות אקטיביסטיות אינן יוצאות מכלל זה, מעוניינים לעיתים קרובות בשימור הבעיה כנגדה הם כביכול נלחמים, שהרי עצם המאבק מספק להם עבודה, סמכויות, כיבודים וכספים. כשהתנועה לזכויות האזרח בשנות השישים, למשל, נאבקה כנגד חוקים שהפלו שחורים בכל תחומי החיים בארצות הברית, המטרה שלהם היתה תחומה ומדידה. המאבק היה אמור להסתיים ברגע שהחוקים בוטלו. אולם מרגע שהמאבק עבר לתחומים מעורפלים יותר, או שהציב לעצמו מטרות בלתי אפשריות כמו פיזור שווה של מיעוטים בכל שדירות החברה, ובמיוחד מרגע שהוכרז כי אפילו מינוי של מנהיגים אפרו-אמריקאים לתפקידים הבכירים ביותר אינו מהווה פתרון לבעיה – הרי שמדובר במאבק אינסופי. ואם המאבק אינסופי, הרי שיש צורך אינסופי באקטיביסטים, פעילים, מומחים ויועצים שינהלו אותו, אנשים שמגיעים (ראו זה פלא) מהחוגים האקדמיים ה"ביקורתיים" עצמם.

מטרות תחומות ומדידות - המצעד על וושינגטון של התנועה לזכויות האזרח, 1963

מטרות תחומות ומדידות – המצעד על וושינגטון של התנועה לזכויות האזרח, 1963

אם היה מדובר רק בהעסקת מומחים, אז מילא. אולם הבעיה היא שבשם המאבק בגזענות, החוגים ה"ביקורתיים" דורשים עוד ועוד סמכויות שיטור, שיפוט וענישה, בעיקר בקמפוסים. התרגלנו כבר שאינקוויזיצית הפוליטיקלי-קורקט ממשטרת וממשמעת דיבור, תוך איום בלינצ'ים ציבוריים, בחרמות ובפיטורים של אנשים מעבודתם. התרגלנו כבר, כפי שכותב ניק כהן, למדרון החלקלק של פגיעה בחופש הדיבור, ולא שמנו לב שהפך כבר מזמן למצוק תלול של השתקה וסתימת פיות. בשנות השמונים, עלתה התביעה לאסור על "דיבור פוגעני" כי "יש מילים שפוצעות". היום, בשנות האלפיים, אין כבר צורך להוכיח פגיעה. מספיק להראות שהדיבור גורם "חוסר נוחות" למישהו. זוכרים את המודעה בהרווארד שהזכרתי בתחילת המאמר? עכשיו כבר יש סטודנטים ואקטיביסטים שטוענים שאפילו לא צריך להוכיח או להסביר פגיעה. מספיק שמישהו חש "חוסר נוחות", וכבר מכונת ההשתקה נכנסת לפעולה.

ההברשה האינסופית של השיער, תוך כדי תנועה במעגלים, חדלה כבר מזמן מלתפקד כמאבק קונקרטי, והפכה בבסיסה לדרך מתוחכמת של קבוצת מומחים לתבוע לעצמה עוד ועוד כוח בדרכים לא דמוקרטיות. בשלב הנוכחי, יש שלא מסתפקים אפילו במישטור של דיבור פומבי, או התבטאויות ברשתות החברתיות. לפני כשבועיים, שמעתי הרצאה של חוקרת צעירה במחלקה לפילוסופיה בהרווארד, שכותבת דוקטורט על Micro-aggressions, וספציפית – על "מבטים לבנים" שמעליבים שחורים במעליות. כדי להתגבר על הבעיה, מציעה אותה החוקרת ללמוד תרגילי נשימה שיאפשרו לשרירי הפנים שלנו לתפקד כמצופה כאשר אנחנו נתקלים באדם שחור. אולי, לאחר שסיימנו למשטר את הדיבור, עברנו לשלב הבא – מישטור ומשמוע של הנשימה? ומה יהיה השלב הבא – שליטה במחשבות?

וכך, מתוך תנועה סיבובית של הברשת השיער הקולקטיבי, נושרת הקליפה הליברלית ומגלה תחתיה את פניה האמיתיות, הפנים של העריצות הטוטליטרית.

ישראל, שיסוי וחופש הביטוי: הפרשה שמסעירה את האקדמיה בארצות הברית

סטיבן סלאיטה, מרצה פרו-פלסטיני ואנטי ציוני קנאי, נחל לאחרונה אכזבה מרה: המינוי שלו לאוניברסיטת אילינוי בוטל בשל לחץ של חבר הנאמנים והתורמים העשירים של האוניברסיטה. הסיבה, לכאורה, היתה ציוצים אלימים ומסיתים כנגד מדינת ישראל שהועלו לרשת במהלך מבצע צוק איתן. מה באמת אמר סלאיטה, והאם הציוצים שלו מוגנים בידי חופש הביטוי? לא פחות חשוב, האם מותר לתורמים להתערב בעניינים אקדמיים? ינשופי מגדל השן על סערה בכוס מי ביוב, שיסוי וחופש הביטוי.

hate-speech2

חודש אוגוסט שהסתיים זה עתה, תקופה דביקה, לוהטת ומהבילה ברחבי ארצות הברית, היה לוהט במיוחד באוניברסיטת אילינוי. בפרשה חדשה שמסעירה את העולם האקדמי האמריקאי, החליט חבר הנאמנים של האוניברסיטה לבטל את מינויו של פרופסור סטיבן סלאיטה, מומחה ללימודים פוסט-קולוניאליים מאוניברסיטת וירג'יניה טק, למשרה עם קביעות באוניברסיטה. סלייטה, פעיל פרו-פלסטיני ידוע וממנהלי אתר ה"אינתיפאדה האלקטרונית", נבחר על ידי ועדת החיפוש של החוג, התפטר מעבודתו הקודמת ואף החל עם משפחתו בהליכי מעבר לשיקגו. אולם לרוע מזלו, המינוי היה תלוי אישור של חבר הנאמנים. וכאן, החלו העניינים להסתבך. תורמים ובוגרים של האוניברסיטה הסבו את תשומת ליבה של הנהלת המוסד לשורת ציוצים זועמים ואלימים של סלאיטה, ששוגרו לטוויטר לפני ובמהלך מבצע צוק איתן. בין היתר, צהל הפרופסור על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, ואיחל למתנחלים כולם להיחטף באותה צורה. "אתה אולי מעודן מדי כדי לומר את זה," העיר למשתמש אחר, "אבל אני לא. אני מקווה שכל המתנחלים הארורים בגדה המערבית יוכרזו כנעדרים." בציוץ אחר הצהיר כי הציונות הפכה את האנטישמיות למכובדת, ואף הגדיל לעשות ואיחל לעיתונאי היהודי-אמריקאי ג'פרי גולדברג להירצח בידי אסיר פלסטיני. חבר הנאמנים, ששמע על הציוצים וככל הנראה נלחץ בידי תורמים ובוגרים עשירים של האוניברסיטה, סירב לאשר את המינוי. לאור ההחלטה, הודיעה נשיאת האוניברסיטה לסאליטה שהתקן שלו מבוטל.

ציוצים זועמים ואלימים: פרופ' סטיבן סלאיטה

ציוצים זועמים ואלימים: פרופ' סטיבן סלאיטה

כצפוי, הסירוב של האוניברסיטה למנות את סלאיטה, לאחר שהמשרה כבר הובטחה לו, עורר גלי זעם ברחבי האקדמיה האמריקאית. הפעם, המחאה חרגה בהרבה מהמקהלה הפרו-פלסטינית הרגילה של אתרים כמו Mondoweiss או האינתיפאדה האלקטרונית, והגיעה ללב ליבו של הממסד. אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, ארגון כבד ראש ומתון לכל הדיעות, הוציאה הודעת גינוי חריפה, ורמזה שתמליץ לחבריו שלא לחפש עבודה באוניברסיטת אילינוי. האיום רציני יותר מאשר נדמה: תהליך חיפוש העבודה מתבצע פעמים רבות בחסותו של האיגוד הזה, וחוסר שיתוף פעולה מצדו יוכל להכביד על האוניברסיטה עד מאד. כפי שכתב המשפטן סטיבן לובט, רוב המוחים לא הציגו את הציוצים של סלאיטה במלוא חומרתם. במכתב של דוקטורנטים מהרווארד, שגם אני קיבלתי, צוין רק שסלאטיה "ביקר את ישראל", בלי לצטט את הדברים האמיתיים שכתב. משיחה עם הסטודנטית שאחראית למכתב, הגעתי למסקנה שסביר שהיא אפילו לא קראה את הציוצים. המילים "חופש אקדמי", כמסתבר, נושאות משקל כה רב, עד שדי בפיטורים של מרצה בשל דיעותיו כדי לעורר תגובת נגד עוצמתית.

התגובה הזאת, יש לציין, אינה חסרת היגיון. חופש אקדמי הוא לא סיסמא, אלא הלחם והחמאה של כל דיון מדעי יעיל. אף אחד לא רוצה לראות עולם שבו מרצים נרדפים בשל דיעותיהם, או מערכת אקדמית שמאפשרת לתורמים משמאל ומימין למנות חוקרים אומרי הן. מציאות כזאת תהפוך את המחקר האקדמי, שמבוסס על ריבוי קולות, לבדיחה עצובה. התקדים, חוששים רבים מהמבקרים, עלול ליצור "מירוץ חימוש" של פיטורים, שבו כל צד ינסה למנות מקסימום מרצים מאנשי שלומו ולפטר רבים ככל האפשר ממתנגדיו. סלאיטה וחבריו, כמובן, אינם מחוייבים לחופש האקדמי, ומצחיק לראות כי אקדמאים רדיקלים שתומכים בהחרמת מוסדות וחוקרים ישראלים מעלים על דל שפתיהם את המושג הזה. אולם כאמור, מעגל המתנגדים לצעד של אוניברסיטת אילינוי גדול בהרבה מאשר מחנה ה-BDS. חוקרים רבים חוששים שביטול ההחלטה למנות את סלאיטה תיצור תקדים מסוכן, שישמש לאחר מכן גם למקרים אחרים. טיעון נוסף קשור ללחץ של התורמים. מעט מאד אנשי אקדמיה מוכנים שאנשי עסקים ובעלי ממון יתערבו בעניינים אקדמיים למען אינטרסים שונים ומשונים. התופעה הזאת, כמובן, מתרחשת גם היום, אבל היא מסוכנת ללא ספק, ואיש אינו מעוניין לחזקה. מכל הסיבות הללו, חשוב להתייחס לשתי הבעיות המרכזיות שבסוגיה. ראשית, מדוע צדקה האוניברסיטה בהחלטתה להיפטר מסלאיטה למרות חשיבותו של חופש הביטוי, ושנית, האם יש הצדקה להתערבותם של התורמים בפרשה.

board 13-14_0

מותר להם להתערב? חבר הנאמנים של אוניברסיטת אילינוי

הקו המערכתי של הינשוף בנושא חופש הביטוי והחופש האקדמי מוכר היטב לכל קוראי הבלוג. לדעתי, כל מערכת שמעוניינת בדיון חופשי חייבת לאפשר דעות מקוממות ומרגיזות, גם ובמיוחד כאלו שנמצאות הרחק מהקונצנזוס. כך בפרשות אדם ורטה וישראל שירן, שאוימו בפיטורים בשל דעות שמאליות וימניות (בהתאמה), וכך גם בפרשה המבישה של רדיפת מנכ"ל מוזילה בשל דעות הומופוביות לכאורה. מכל הפרשות הללו עולה כי אין שום הצדקה לפטר או לבטל מינוי של אדם בשל דעות שהביע בנושא הנתון למחלוקת ציבורית, בין אם מדובר בנישואי להטב"ים או עתיד המרחב של ישראל/פלסטין. מבחינה זו, לא היה מוצדק לבטל את מינויו של סלאיטה אם בציוציו היה מביע דעות פרו-פלסטיניות גרידא, מוטעות, מסולפות ומקוממות ככל שיהיו. אולם חופש הביטוי חייב להסתיים בגבול מסויים, והגבול הזה הוא הטפה לשנאה ולאלימות. סלאיטה הטיף לרצח מתנחלים, מושג הכולל כידוע חלק גדול מתושבי ירושלים, אנשים שיתכן מאד שיהיו סטודנטים או עמיתים שלו במוסד. איך יוכל סטודנט ללמוד עם מרצה שתומך בפומבי ברצח שלו? מעבר לכך, מותר לתהות כיצד אדם אלים וגס רוח, שעסק כל ימיו בתעמולה חד ממדית, יוכל לייצר מחקרים מורכבים, כראוי למרצה במוסד מוביל להשכלה גבוהה. לרוע המזל, התבטאויותיו של סלאיטה חורגות בהרבה מהגבולות הללו, למרות פלפולי האפולוגטיקה של חלק מאלה שניסו להגן עליו. הבעיה, וכאן מדובר בפרי באושים של השיח הפוסט-קולוניאלי, שהעולם האקדמי נוהג לעיתים קרובות איפה ואיפה כלפי גזענות. אם אדם כמו סלאיטה היה מעז להתבטא כך כנגד נשים, שחורים, היספאנים או להטב"ים, המינוי שלו היה מבוטל תוך שעות ואיש לא היה מצייץ. אבל נגד ישראל? מותר. באותה מידה, מרצה באוניברסיטת הוואי שמטיפה לרצח וגירוש של לבנים נשארת בתפקידה, ואף נהנית מתמיכה סלחנית של איגודים אקדמיים שונים. היא הרי "ילידה", אז מותר לה.

סובלנות כלפי גזענות "ילידית": פרי הבאושים של הפוסט-קולוניאליזם

סובלנות כלפי גזענות "ילידית": פרי הבאושים של הפוסט-קולוניאליזם

סוגיה שנייה, קשורה באופן הדוק לאמור לעיל, היא התערבותם של התורמים. חבר מהרווארד הודה שאכן הציוצים של סלאיטה היו שערורייתיים, אולם יש סיבה לדאגה בכך שתורמים מתערבים בהחלטות אקדמיות. הוא צודק. התערבותם של תורמים בהחלטות כאלו היא באמת רעה חולה. כמובן, איש אינו יכול להכריח אנשים להפקיד את כספם בידי מוסד כלשהו, אולם מטרתם של רוב התורמים היא לתמוך במחקר אקדמי, ומחקר שתוצאותיו מוכתבות בידי בעלי ממון אינו מחקר כלל. מי יודע, אומרים המתנגדים: היום מדובר בסלאיטה, ומחר אולי יסרבו למנות חוקר שמסקנותיו אינן נוחות לאיש עסקים כלשהו בחבר הנאמנים. אולם במקרה הספציפי הזה, לא נראה שיש ברירה אחרת. תחומים קטנים ואידיאולוגיים במדעי הרוח, כדוגמת "לימודים פוסט-קולוניאליים", נשלטים כמעט לחלוטין בידי השמאל הרדיקלי. ועדות החיפוש אמנם מורכבות מחוקרים משפע של תחומים, אולם לעיתים קרובות, אלו מושפעים מדיעותיהם של ה"מומחים" הקרובים לנושא. בהתחשב בכך, קשה להאמין שאנשים כסלאיטה יבלמו על ידי שותפיהם האידיאולוגיים. ואם ועדות החיפוש לא מצליחות לבלום אנטישמיות בקמפוס, אז אין מנוס מהתערבותם של גורמים אחרים. במאבק המלוכלך שמתנהל כיום, לסלאיטה ודומיו אין שום גבולות. הגיע הזמן שיהודים וישראלים ילמדו גם הם להשיב מלחמה.    

 

חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד

 

הספר אוריינטליזם של אדוארד סעיד הוא אחד המחקרים המשפיעים ביותר בלימודי המזרח התיכון. סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני המפורסם בכל הזמנים, פרש כתב אשמה כנגד המזרחנים לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. אולם למרות גלי התשבוחות שליטפו מעדנות את אוריינטליזם ואת מחברו, בדיקות מעמיקות יותר חשפו שככל שחופרים יותר לתוך הספר, כך הוא מידרדר הלוך ושלוך. מגניו של סעיד, לעומת זאת, טוענים שחרף טעויותיו הרבות, הדיון שהוא יצר היווה תרומה שאין שני לה בחקר המזרח התיכון. אבל אולי עיקר נזקו של הספר טמון דווקא בדיון הזה? הינשוף על עלבונות, פורטוגזים דמיוניים ותרבות של השתקה ופחד. 

guy1-1

קרדיט: גיא יחיאלי אתר: http://www.guyyechiely.com

 מאמר זה פורסם במקור באתר קומפרס. למאמרים דומים ראה להרביץ לפרה, כל העוולות כולן, וישחקו הנערים לפנינו 

לפני שנים השתתפתי בקורס ערבית של חיל המודיעין. יום אחד שאלתי את אחד ממורי, דוקטורנט למזרח תיכון שנודע בדעותיו הימניות, האם הוא ממליץ לי לקרוא את אוריינטליזם של אדוארד סעיד. "ספר חזק!" אמר אותו המורה, "הוא טלטל את כל עולם המחקר. אני ממליץ לך לקרוא." "האם אתה מסכים אתו?" שאלתי, והוא השיב: "אפילו לא למילה אחת."

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם הוא ספר כה חשוב, עד שאפילו אלה שלא מסכימים עם "אף מילה" מציינים אותו כמחקר  קלאסי שחובה לקרוא. אדוארד סעיד (1935 – 2003), גדול האינטלקטואלים הפלסטינים ומי שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת קולומביה, פרסם את הספר בשנת 1978, ככתב אשמה חריף כנגד חוקרי המזרח התיכון לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. באמצעות ידע זה, הפכו אותם "אוריינטליסטים" את הערבי ל"אחר" האולטימטיבי שעל גבו נבנתה הזהות האירופית. האוריינטליסטים הציגו את הערבי כרפה שכל, יצרי, נשי, אינפנטילי ופסיבי. כך הצדיקו את הדיכוי, הכיבוש והנישול של אדמות המזרח התיכון. הספר חולל מהפכה אדירה בתחומים רבים, מספרות אנגלית ועד לימודי מזרח אסיה, ושימש בסיס לאסכולה שלמה של כותבים "פוסט קולוניאליים". אוריינטליזם זכה לפרסים, לתהילות, לתשבחות ולאין ספור ספרי המשך שניסו להחיל את לקחיו על דוגמאות ותקופות שסעיד עצמו לא התייחס אליהן.

פרופסור אדוארד ו. סעיד

פרופסור אדוארד ו. סעיד

סעיד, אינטלקטואל פלסטיני שהתהדר בהיותו "פליט", נתפס כאדם המושלם להגיש את כתב האשמה של המדוכאים כנגד המערב האימפריאליסטי והמנצל. כתביו אומצו בחום על ידי השמאל החדש לסוגיו, והפכו במקרים רבים למעין כתבי קודש החקוקים בסלע. אמנם הוגים פוסט קולוניאליים מאוחרים יותר פיתחו ולעיתים שינו במקצת את טיעוניו; היו אף שחלקו עליו בנקודות כאלה ואחרות, אולם מעטים, אפילו מקרב מתנגדיו, ערערו על חשיבותו. במקרים רבים, עצם הניסיון לעשות זאת נתפס כגזענות וכ"אוריינטליזם" במסווה.

כצפוי, עורר ספרו של סעיד גם ביקורת קשה. חלקה יש לציין, לא הייתה עניינית והתמקדה במחבר ולא בחיבור. סעיד ספג ביקורת על עמדותיו הפוליטיות ועל קשריו עם אש"ף בימים שבהם נחשב ארגון טרור. היו שניסו להוכיח שאינו באמת פליט, בניגוד לפרטים הביוגרפיים שמסר בראיונות עיתונאיים אינספור. מבקרים רציניים יותר טענו כי אוריינטליזם מכיל  טעויות גסות שהיו מכשילות אפילו סטודנט בשנה א'. אם לתת דוגמה מתחום התמחותי, סעיד כתב, למשל, שהפורטוגזים הפכו את יפן לקולוניה בעת החדשה המוקדמת. טעות.  הפורטוגזים מעולם לא הפכו את יפן לקולוניה. היא הייתה מדינה עצמאית שאפשרה לאנשי המערב לפעול בתוכה לזמן מה. במאה ה-17 גירשה מגבולותיה את כל הזרים המערביים, למעט ההולנדים שהורשו לסחור עמה בתנאים מגבילים. דוגמא זו, אחת מבין רבות, מצביעה על בורות בנושאים שסעיד התיימר להתמחות בהם.

הפורטוגזים אמנם לא השתלטו על יפן, אבל הם בהחלט הביאו אליה את הטמפורה

בניגוד לטענתו של סעיד, הפורטוגזים אמנם לא השתלטו על יפן, אבל הם בהחלט הביאו אליה את הטמפורה

תומכיו של סעיד נטו להאשים את מבקריו בהטיה פוליטית. הביקורת של רוברט אירווין, פרופסור למזרח תיכון שדעותיו הפוליטיות דומות לאלו של סעיד הייתה קשה יותר לפסילה. את אירווין,  איש השמאל הרדיקלי, היה קשה להאשים שביקורתו מונעת מגזענות, מהתנשאות על מוסלמים או מציונות. בספרו , Dangerous Knowledge: Orientalism and Its Discontents , טען אירווין, כי סעיד טועה לא רק בפרטים, כמו ההשתלטות הפורטוגזית הדמיונית על יפן, אלא גם בתזה הגדולה שלו. סעיד מתעלם, טען אירווין,  מן העובדה שרבים מבין ה"אוריינטליסטים" שאותם בחן בספרו לא היו משרתי האימפריאליזם המערבי אלא דווקא מתנגדיו וכי רבים מהם התייחסו בכבוד לתרבות האסלאם . חקר האסלאם, מראה אירווין, נשלט במאה התשע עשרה דווקא בידי "אוריינטליסטים" גרמנים – שלא היו קשורים לשום פרוייקט אימפריאלי במזרח התיכון. סעיד, טוען אירווין, אנס את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה מחוררת ככברה.

הסנגורים של סעיד הגיבו בטיעון המוכר לנו מתשובותיהם של פוליטיקאים בתוכניות האקטואליה: "זו לא השאלה, יונית, השאלה היא…." מאיה ג'סאנוף, היסטוריונית מאוניברסיטת הרווארד, כותבת כי ספרו של אירווין ערער אמנם כמה מהלבנים במבנה של סעיד, אך לא את המבנה כולו. נכון, היא מודה, רבות מהעובדות בספר הן מוטעות. אז מה? תיאורטיקנים חשובים רבים טעו בעובדות כאלו ואחרות. העיקר הוא דווקא הדיון שסעיד עורר. אוריינטליזם הפך אותנו ליותר מודעים לעצמנו, לפריבילגיות שלנו כחוקרים מערביים וליתרון הלא הוגן שיש לנו על מושאי המחקר שלנו – אותם תושבים עניים של העולם השלישי שאין להם כסף או יכולת לחקור אותנו. בתגובה לטענות כאלו, כתב אירווין כי דיון המבוסס על עובדות שגויות הוא חסר ערך. אני לא בטוח שהאבחנה הזאת תקפה תמיד. לעיתים גם תזה שהבסיס העובדתי שלה לוקה בחסר יכולה ליצור דיון תיאורטי מועיל. דא עקא, שהבעיה העיקרית אצל אדוארד סעיד אינה התשתית העובדתית הרעועה של ספרו אלא דווקא הדיון שהוא יצר, דיון שגרם נזק בר ישוער לתחום לימודי המזרח התיכון ואולי לאקדמיה בכלל.

orientalism

הבעיה הראשונה היא הנטייה של סעיד לראות כל אמירה ביקורתית על "האחר" כגזענות מבלי לברר אם יש לה או אין לה יסוד. בעשרים העמודים הראשונים המגמה כבר ברורה. סעיד מצטט אמירות "גזעניות", למשל התבטאותו של הנציב הבריטי במצרים, לורד קרומר, שהמצרים מתאפיינים בחוסר כנות כאשר הם נושאים ונותנים עם הרשויות. סעיד אינו טורח לבדוק, עד כמה האמירות הללו משקפות מציאות מצרית כלשהי. מה בכלל קרה במצרים באותה תקופה? מה היו יחסיהם של המצרים עם הרשויות הבריטיות? האם היה למצרים עניין לנהל מערכת יחסים כנה עם שליטיהם הבריטים?. ברור שהמושל הבריטי רואה את הדברים מנקודת ההשקפה שלו (הוא מעוניין בנתינים צייתנים וגלויי לב), אבל האם יש לדבריו של קרומר על מה להתבסס? סעיד אינו אומר. שכן המציאות המזרח תיכונית כלל לא מעניינת אותו – רק הדימויים שלה מעניינים אותו. בהקדמה לספר, הוא כותב שאמנם הייתה מציאות שניתן לכאורה להשוות אותה לדימוי, אבל הוא "יעבור עליה בשתיקה." לכאורה מדובר בהחלטה אידיאולוגית, אבל יש לזכור שסעיד, חוקר ספרות אנגלית, ששליטתו בטקסטים ערבים מוגבלת ביותר, לא ידע יותר מדי על המזרח התיכון, בוודאי הרבה פחות מן ה"אוריינטליסטים" שהוא מגנה. כך, הוא מנתח באזמל כל התבטאות, ייצוג או ניתוח כלשהו של המזרח במערב, לפי אמת מידה אחת בלבד: עד כמה הוא "מעליב". לשיטתו, רוב ייצוגי המזרח במערב מסולפים וזדוניים מעצם טבעם. הנתק הזה בין מציאות לדימוי יצר מסורת שלמה של מחקר המתעניינת בדימויים בלבד ואינה טורחת לבדוק עד כמה הם משקפים את המציאות. לא תמיד קל לבדוק מה הייתה "המציאות" ותמיד ייצוגיה של "המציאות" מוטים במידה כזאת או אחרת. אבל ההתעלמות המוחלטת מן המיוצג היא אולי ההטייה החמורה מכול.

orientalistinterior

במסורת הספרות ה"פוסט-קולוניאלית" שמתבססת על סעיד, הפך המונח, "אוריינטליסט" לכינוי גנאי שאין צורך להסבירו. כל חוקר מערבי שעוסק במזרח, קדם לסעיד או אינו מקבל את הנחות היסוד של הפוסט-קולוניאליזם, אינו היסטוריון אלא "אוריינטליסט". אין צורך לבדוק את טענותיו לגופן. צריך "לנתח אותו", שהרי הוא מראה מעוותת מכוח ההגדרה. באופן לא מפתיע, סעיד וממשיכיו במערב, העוסקים אף הם בחקר המזרח התיכון, לעולם אינם מוגדרים כ"אוריינטליסטים". הם מלומדים, אנשי ספרות, חוקרי תרבות, היסטוריונים, "אינטלקטואלים רדיקלים". מי שסוטה מן הדוגמה המוסרית-פוליטית הנכונה מפסיק להיות חוקר בעל ערך ונעשה "אוריינטליסט"—מי שאין צורך להקשיב לו. מסורת ההשתקה והפחד הזאת, שנוצרה בידי הפוסט-קולוניאליים בעקבות אוריינטליזם, היא  המורשת החשובה ביותר של אדוארד סעיד – ואותה יש לפרק, לבנה אחר לבנה, כדי להחזיר את המחקר ההיסטורי למסלולו.

%d בלוגרים אהבו את זה: