האם מקצוע ההיסטוריה דועך? בסדרת המאמרים הנוכחית בינשוף, אנחנו מביאים עמדות ונקודות מבט שונות בסוגיה הזאת. השבוע, טוען פרופ' מנחם קליין מאוניברסיטת בר אילן כי מדעי הרוח, ובפרט היסטוריה, נועדו לשרת את כלל הציבורים והמגזרים בחברה, על ידי יצירת הבנה מעמיקה ולא ככלי פוליטי שנועד למטרות ספציפיות. המקצוע נפגע בגלל כשלים של האקדמיה וחוסר עניין מצד השלטונות והציבור, אולם הבעיות הללו, הוא טוען, ניתנות כולן לתיקון.

מדעי הרוח בכלל והיסטוריה ופילוסופיה בפרט, משרתים בראש ובראשונה את האנושות ולאו דווקא ציבור או ממסד מסוימים. הם עושים זאת על ידי ייצור ידע ותרבות. מטרתם הראשונה היא להרבות הבנה ולא לבנות  מכשירי שליטה, לתקן עוולות חברתיות או להנדס חברה על פי אידיאולוגיה מסוימת. אחדד זאת, היסטוריה אינה גיבוב של עובדות ותאריכים. היא אמירה מנומקת לגבי יחסי סיבה – תוצאה. זו מהותה של ההבנה ההיסטורית, ועליה נסובים הוויכוחים של ההיסטוריונים. זו ההבנה שלימוד היסטוריה מציע כר פורה לדיונים ואי-הסכמות. על בסיס הבנת העבר אפשר לנהל דיון מעמיק יותר באשר להווה ולעתיד.   

השפעה חברתית של מדעי הרוח על ציבור מסוים בזמן נתון היא תוצר לוואי של שאלות והבנה חדשה שאותו ציבור, יחידים בולטים בתוכו, מובילי דעת קהל או הממסד מפתחים. הבנה אינה ניתנת לכימות כמו, למשל, תל"ג. ניתן לעקוב אחריה כשהיא פורצת מעל פני השטח אך לא קודם לכן. לעיתים את ביטוייה של ההבנה החדשה מגלים לאחר זמן. פעמים הרבה הם מעוררים התנגדות.

היסטוריה היא כלי שגם לא-היסטוריונים עושים בו שימוש. במדעי החברה מקובל לבקש מתלמידים לכתוב רקע היסטורי לנושא בו הם בחרו. גם מורים במקצועות אלו עושים כן בפרסומיהם. היסטוריון מקצועי שקורא את הדברים בדרך כלל מתחלחל מחוסר המקצועיות, השטחיות והבנאליות של הדברים. לימוד מקצועי של היסטוריה הוא הכרח לכל מי שעוסקים במדע עיוני או בשמו האחר מדעי האדם. גם זו דרך להעצים את מעמדה של ההיסטוריה ואת חלקה באוניברסיטאות.

למעמדו הציבורי של מקצוע ההיסטוריה כמו של מדעי הרוח בכלל יש שני היבטים: היצע וביקוש. בשניהם חל פיחות גדול יחסית לעבר, לכל הפחות בישראל. זה לא המצב באנגליה שם העניין האקדמי והציבורי בהיסטוריה הוא רב ויעידו על כך תכניות רדיו וטלוויזיה כולל בשעות צפיית שיא, שפע הפודקסטים של הבי.בי.סי בהם מתארחים ומתווכחים היסטוריונים אקדמיים, ושפע ספרי היסטוריה שיוצאים שם לאור בז'אנרים שונים.

הפיחות בהיצע הוא תוצר של שינויים שעברה האקדמיה הישראלית בהשפעת האקדמיה האמריקנית. זו כוללת בין היתר עיסוק בפרטי פרטים במקום ראייה רחבה, דגש על פרסום מאמרים שמטבע הדברים זווית ראייתם צרה, דרישה לפרסם כמות גדולה של מאמרים כתנאי לקידום, ירידת ערכם של ספרים במדד האקדמי, קביעת קידום על סמך מדדים כמותיים של פרסום וציטוטים בהם החדשנות צרה או מלאכותית, פיצול הידע לתתי-תחומים ובהתאם פיצול כתבי עת לתת-תחומים אותם זיהו הוצאות כתבי העת כמכרה פיננסי בעידן האקדמי הנוכחי. האקדמיה הנוכחית מייצרת לרוב טכנאי ידע אזוטרי יותר מאשר הבנה רחבת אופק. מספר הפרסומים האקדמיים עולה אך יש זילות גדולה באיכותו של התואר האקדמי ומעמדו. פרסומיה של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר מראים כי הממסד מכיר בתארים אקדמיים שניתנו ממוסדות מפוקפקים. המצוקה התקציבית של האוניברסיטאות, והרצון שלהן להתחרות בפופולאריות של המכללות שמציעות לרוב תארים בלימוד פחות תובעני מביאה להורדת סף הדרישות במקום להעלותן משום שרוב מסיימי בית ספר תיכון מגיעים לאקדמיה ללא שני הכלים הבסיסיים ללימוד עיוני: לדעת לקרוא ולכתוב. שיטת התקצוב של ות"ת מביאות את האוניברסיטאות לעשות מאמץ רב להגדיל את מספר המסיימים על חשבון האיכות, ולפתח תכניות מיוחדות שעלותן גבוהה אך מעניקות תואר בזמן קצר יותר ובפחות השקעה ומאמץ מצד הסטודנטים. התוכניות המיוחדות מוצעות גם לאגפי הממסד הממשלתי שמממן אותם, בעיקר הממסד הביטחוני.   

הפיחות בביקוש נובע מצניחה בתרבות הקריאה על חשבון תרבות צפייה, מסחור הטלוויזיה, רוח-הזמן של הצלחה חומרית כמדד למעמד חברתי וערך אישי, ושל זילות האקדמיה מצד כמה פוליטיקאים. ככלל, השכלה הומנית רחבה ולכל הפחות סקרנות ופתיחות אינטלקטואלית אינה מאפיינת את השכבה הפוליטית הנוכחית. בתקשורת מעדיפים לפרסם מאמרים קצרים ואין עניין בדיונים על שאלות שברוח. מסות כסוגה ספרותית פומבית נעלמה מדפי העיתונים או מסתתרת בכתבי עת אזוטריים. הוצאות ספרים מבקשות ממחברים של ספרי עיון מימון מלא שמגיע לרוב לכחמישים אלף שקל. קיים מימון ציבורי מוגבל לספרים אלו, ולרוב מחבריהם מכוונים לקידום האקדמי על פי הקריטריונים שהוזכרו לעיל. לא הקורא הממוצע עומד לנגד עיניהם. בשנות החמישים פנה בן גוריון, אינטלקטואל בעיני עצמו אך מנהיג בעל עוצמה, לחמישים מחכמי ישראל בשאלה מיהו יהודי וקבע את מספרם של יוצאי מצרים. אלו היו נושאים שעורר דיון ציבורי מעבר לכותלי האקדמיה. למעשה, כותלי האוניברסיטה העברית אז היו פרוצים לשני הכיוונים. הייתה קירבה בין ראשי האוניברסיטה למפלגת השלטון, ובין השלטון לשאלות שברוח. בשנות השישים בימי חנוכה היסטוריונים התבקשו לברר בדיונים ציבוריים ובמסות בעיתונים עד כמה ההיסטוריה החשמונאית רלבנטית למדינת ישראל. כיום אף פוליטיקאי ישראלי לא עושה דבר דומה. די לעיין ברשימת רבי המכר של ספרים ולראות מה מסווג כספרי עיון כדי להבין עד כמה הידרדרה הזירה הציבורית. חקר ההיסטוריה היהודית היה אבן הראשה של הנאורות וההשכלה היהודית והוליכו להקמת התנועה הציונית. זו הייתה תנועה הציונית בעלת מודעות היסטורית וכך גם מדינת ישראל הצעירה.  

קולה של האקדמיה מראשיה ומטה נאלם בכל הקשור לניהול ארכיונים היסטוריים, מסגירת אולם הקריאה בארכיון המדינה דרך סגירה מחדש של תיקים שבעבר נפתחו ותוכנם פורסם בספרים, הטלת צנזורה צבאית על תיקים שארכיון המדינה סורק ושולח במייל למי שמבקש, וכלה באי קיום חוק הארכיונים מצד הממסד הביטחוני והארכת חיסיון על תיקים מסוימים מחמישים לתשעים שנה בנימוק של פגיעה בביטחון וביחסי החוץ של המדינה. נימוק זה לא תמיד עומד במבחן הביקורת ההיסטורית הגם שהוא זוכה לגיבוי כמעט אוטומטי מצד בג"צ. אגב, בפסקי דין שבחנתי בג"צ לא היטיב לטפל בחומר היסטורי. היסטוריונים כפרטים מוחים על החלטות אלה כמו גם על מצבו העלוב והמוזנח של הארכיון ההיסטורי בעיריית ירושלים. ארכיון זה אוצר חומר יקר ערך מסוף המאה ה-19 ועד היום. למסמכים שבו יש לו חשיבות לאומית ולא רק עירונית. ההנהגה האקדמית אינה מתגייסת כיחידה אחת למאבק ציבורי בממסד על נושאים אלו ודומים להם שמהווים תשתית לכל מחקר היסטורי.  

אז מה עושים? השינוי יבוא משני הכיוונים – ההיצע והביקוש. את השינוי בהיצע צריכים להוביל ראשי האוניברסיטאות. הם צריכים לשנות את חוקי המשחק אצלם בבית. במקביל, יש לעבוד על הרחבת הביקוש. עליהם לפנות לזירה הציבורית במאבק משותף עם הוצאות ספרים, עורכי עיתונים, סופרים ואומנים כדי להגדיל את ההקצבה הממשלתית לספרי עיון, תכניות תעודה היסטוריות ומיזמים של מה שבאנגלית נקרא public education. בעבר לחץ ציבורי הביא להקמת קרנות קולנוע, כולל קרן ממשלתית. ואכן, יוצרים ישראלים השיגו הישגים מרשימים בקנה מידה עולמי בתחום זה. הנה דוגמא שאפשר ללכת בעקבותיה. מעבר להגדלת המימון הציבורי, על עורכי עיתונים ובכירי עולם התקשורת להירתם להגדלת הביקוש בתיאום עם אנשי אקדמיה ותרבות. הגדלת ההיצע והביקוש לא צריכים להיעשות במדיום הכתוב בלבד אלא גם במדיום החזותי. זו אחריות ומשימה ששותפים לה הן האקדמיה והן העוסקים במילים ובסמלים חזותיים. האם הם מוכשרים ומוכנים לכך? לפחות שינסו.       

הקישו כאן למאמרים הקודמים בסדרה:

אור-אל ביילינסון: ההיסטוריונים צריכים לשרת את הציבור, אבל איך?

דני אורבך:  האם תחום ההיסטוריה דועך?

האם תחום ההיסטוריה בגוויעה? ואם כן, מה הפיתרון לבעיה? ההיסטוריון ברט דוורו מביא נתונים מפחידים. ינשוף היסטורי על מחלקות מתכווצות, מפלצות אוכלות זמן, ועד כמה מסובך לפנות לציבור ולהיות יותר פופולריים כאסטרטגיה לפתרון הבעיה.

אולי יש מכם שתוהים, מדוע אני מאחר ומתרשל בזמן האחרון בפרסום ינשופים. התשובה היא שאני מבלה את שנת השבתון הנוכחית שלי באוניברסיטת קיימברידג' בניסיון לנשום אוויר עם עדי, להכיר את אנגליה היפיפייה, וגם לכתוב ספר חדש שיפענח את החידה מאחורי הברוטליות הצבאית של יפן. הקמפוס בקיימברידג', כידוע, יפה, מעורר הוד, ושומר בספריותיו אוצרות נדירים של ידע, אבל יש בו גם משהו מיוחד שמעודד אותך לעבוד מהר יותר. באחד מרחובותיו, בין הקולג'ים קינגס, קורפוס כריסטי, סנט קתרין ופמברוק, ישנו פסל מכני מוזר, של מפלצת הרוכבת על גלגל ומסובבת אותו. אם תסתכלו מקרוב בגלגל, תראו שמדובר למעשה בשעון, והמפלצת היא הזמן חסר הרחמים שנוגס בימים שנותרו לך. אני חושב על זה בכל יום: האם עבדתי מספיק? אולי אני מבזבז את הזמן שלי? הימים בשבתון המקסים הולכים ונגמרים, והקורסים של שנה הבאה מתקרבים אלי בצעדי ענק. ואולי בכלל כדאי לחשוב ברוח הזן בודהיזם, ולנצל כל רגע במלואו בלי להשקיע מחשבות עגמומיות בזמן שכבר בוזבז?

והנה, מאמר די מפחיד שקראתי לאחרונה, רומז לי שהשעון לא מתקתק דווקא לי אישית, אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים".

אם היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם. הבעיה היא שגם ההנהלות של אוניברסיטאות רבות בארצות הברית מנסות לחנוק את התחום. כותב המאמר, ההיסטוריון ברט דוורו מבלוג "הפדאנט", חושף נתונים מבהילים על הצטמקות החוגים להיסטוריה. מסקר שנעשה בחוגים הרלוונטיים ב-14 אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, עולה כי התקנים להיסטוריונים צנחו ב-29%, ושליש מהתחום למעשה נמחק תוך שנים ספורות. אם 54% ממחזור הסטודנטים שסיימו את הדוקטורט ב-2013 הצליחו למצוא מקום עבודה קבוע תוך ארבע שנים, הרי שלאלו שסיימו ב-2017 השיעור הוא 27% בלבד, וב-2020 הוא כבר צנח ל-9.7%. מי שנמצא בתחום, רואה ציוצים נואשים של היסטוריונים שעשו כביכול כל מה שנדרש מהם: פרסמו אינספור ספרים ומאמרים, קיבלו הערכות הוראה מצויינות מסטודנטים, ובכל זאת לא קיבלו קביעות ונזרקו החוצה מהמערכת. לדעתו של דוורו, לא מדובר ב"הצבעה ברגליים" של הציבור הרחב דווקא. אמנם בגלל המצב הכלכלי, סטודנטים מעדיפים מסלולים יותר מעשיים ורווחיים על תואר בהיסטוריה, אבל הם עדיין נרשמים בהמוניהם לקורסים בהיסטוריה. גם אלו שמסיימים תארים בהיסטוריה ולא מוצאים עבודה בתחום (הרוב המוחלט) מסתדרים בדרך כלל בשוק החופשי ומוצאים עבודות מתגמלות. קהל הקוראים עדיין מתעניין מאד בספרי היסטוריה פופולריים, שמדפי חנויות הספרים מלאים בהם. מסקרים שנעשו בארצות הברית, עולה ש-84% מהנשאלים סבורים שחשוב ללמוד היסטוריה לא פחות מאשר מנהל עסקים והנדסה.

אז מה למעשה הבעיה? דוורו תולה אותה בעיקר במנהלנים אקדמיים ופוליטיקאיים שמקצצים את תחום ההיסטוריה משיקולים ציניים, אבל אז הוא מבצע פניית פרסה וטוען שהבעיה היא בכלל בחוסר קשר עם הציבור. הוא מבכה, למשל, את המאמר המנותק של ראש אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, שעורר לאחרונה סערה בכוס התה המקצועית. ממרום הודו, גינה "מנהיג ההיסטוריונים" את "ההתמקדות בבעיות שקשורות בהווה" (פרזנטיזם), את דעיכת ספרי המחקר המסורתיים ואת עליית הבלוגים, כאילו היה עגלון המקונן על המצאת המכונית. מכאן, דוורו ממשיך ותוקף את ועדות המינויים, שמעדיפות חוקרים שעוסקים בנושאים אזוטריים שמעטים מסוגלים לקרוא ולהבין, על פני קשר עם הציבור, וקורא לתת בונוסים לחוקרים שמסוגלים לדבר עם התקשורת, להסביר את מחקריהם, ללמד כיתות באופן מיומן ובכלל ליצור הדים חזקים בציבור הרחב. דוורו תוקף גם, בצדק, את אותם אינטלקטואלים שמנסים לרתום את ההיסטוריה ככלי שנועד לקדם את השקפותיהם הפוליטיות. כל הציבור משלם להיסטוריונים – והם אמורים לשרת את כולו, לא רק פרינג' שמאלני רדיקלי. במיוחד, חשוב להרחיק את ההיסטוריה מאקטיביזם פוליטי. בעוד קשר עם הציבור (engagement) בונה קרדיט למקצוע, אקטיביזם פוליטי מבזבז אותו, וגישה שתהפוך את כל ההיסטוריונים לאקטיביסטים תבזבז את מעט הקרדיט שעוד נותר.

בעיקרון אני מסכים עם רוב דבריו של דוורו, ובמיוחד עם החשיבות של הפנייה לציבור. בהקשר הישראלי, למשל, לא יתכן שועדות מינויים באוניברסיטאות ישראליות לא מחשיבות כמעט בכלל פרסומים בעברית (ובערבית), בעוד הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המשכורות שלנו. מצד שני, לאסטרטגיית הפנייה אל הציבור יש גם מגבלות שחשוב לתת עליהן את הדעת. כפי שהוכיחו השנים האחרונות, נביאי הזום והלימוד מרחוק כמו עוז ותמר אלמוג לא היו אלא נביאי שקר. הזום פגע בלימוד, עצבן והרחיק את רוב הסטודנטים, ואף גרם להרצאות ובמיוחד לסמינרים לחלוף על פניהם בלי להותיר רושם.

מפתה לומר שכדי להחיות את התחום, יותר היסטוריונים צריכים לכתוב ספרים פופולריים ומלהיבים לקהל הרחב, אבל גם האסטרטגיה הזאת בעייתית יותר מכפי שנראה מלכתחילה. אני, למשל, נמצא בצד של אותם ההיסטוריונים שאוהבים לכתוב לקהל הרחב, ומנסים לנקות את השפה האקדמית שלהם מז'רגון מיותר, מסיבוכים לשוניים ומשיעמום שהפך ביותר מדי מקרים לסמל סטטוס. אבל בכל זאת, כפי שגם דוורו מציין, אי אפשר לכתוב רק ספרים פופולריים. כל ספר פופולרי טוב מתבסס על מאות ואלפי מחקרים ספציפיים, מעמיקים ואזוטריים שרק מעט אנשים קוראים. הכתיבה הפופולרית המוצלחת, לפיכך, משולה לצמרת של עץ היונקת משורשים תת קרקעיים מסועפים. ללא תמיכה במחקר האקדמי המקצועי, גם הצמרת תיבש ותגווע. אבל קשה להסביר את זה לציבור הרחב, שרואה את הצמרת לבדה ונהנה בעיקר ממנה. בנוסף, כאיש אקדמיה שאוהב לכתוב פופולרי, אני יכול להעיד שמול"ים של ספרים פופולריים נוטים לנקוט זהירות מופלגת, ולהוציא ספרים רק על נושאים מצומצמים וספורים (הבולטים מביניהם: נאציזם ומלחמת העולם השנייה). אם המדינה לא תממן מחקר היסטורי מקצועי ותישאר רק הכתיבה הפופולרית, זו שיכולה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, נושאים שלמים וחשובים של חקר העבר פשוט יימחקו ללא כל זכר. פנייה לציבור, לפיכך, יכולה להיות חלק מהפיתרון – אבל לא כל הפיתרון.

אז מה הוא הפיתרון לבעיה? בינשופים הבאים אנסה לבקש מחלק מחברי ההיסטוריונים לענות על השאלה הזאת. אולי יעופו כאן ניצוצות.

נתקלתם במישהו שמתהדר ב"חשיבה הביקורתית" שלו ומספר לכם שחיסונים הם מזימה לסדר עולמי חדש, או למצער גורמים לאוטיזם? הנה מה שתענו לו: מי שרוצה לחשוב באופן ביקורתי ולגבש דעה עצמאית במנותק מהקונצנזוס, צריך להשקיע קודם את המאמץ הדרוש בלימוד של תחום. ולא – אתה לא תקבל יחס שווה למי שכן למד את התחום, ואנחנו גם לא "נכבד אותך כמו שאתה". הינשוף על שנאת מאמץ, פינוק ודיקטטורה סנטימנטלית.

נניח, קוראים יקרים וקוראות יקרות של הבלוג, שהייתם זוכים להתחתן ברוסיה של המאה ה-19. אם איתרע מזלכם להשתייך למעמד הבינוני או הגבוה, סיכוי גדול שהייתם מקבלים במתנה את ספר הבישול הקלאסי של ילנה איוואנובנה מולוחובץ, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת. מי שמתעניין במטעמיה הקלאסיים של רוסיה, יהנה מאד מהספר, שזכה עם השנים לכינוי המקוצר "המולוחובץ", לצד היצירה מעוררת התיאבון של אניה פון ברמזן, אומנות הבישול הסובייטי: ממואר על אוכל וגעגועים. אבל לא על אוכל רוסי רציתי לדבר אתכם היום, אלא על משהו מעניין שהבחנתי בו במהלך עיון בספר, ויכול להשליך גם על חלק מבעיות העומק שלנו בעידן הקורונה, היום.

לא קשה לנחש שבישול במאה ה-19 היה תהליך קשה בהרבה מבישול היום, פשוט כי כלי המטבח המודרניים טרם הומצאו. לפיכך, חלק מהמתכונים של מולוחובץ מתחילים בפרקטיקות שמעט בשלנים מודרניים היו מעלים בדעתם כמו למשל שחיטה של חיות, חביצה ופעולות אחרות. בראייה היסטורית, מדהים כמה בני דורות קודמים, אפילו אנשים אמידים יחסית, היו רגילים לעבוד הרבה יותר קשה מאיתנו בחיי היומיום הפשוטים ביותר. אני כמובן ממש לא מתגעגע ל"זמנים הטובים ההם", ושמח מאד בטכנולוגיה המודרנית, אלא שלדברים טובים מתרגלים מהר ולוקחים אותם כמובנים מאליהם. בזמנה של ילנה מולוחובץ, אנשים היו יכולים למות גם משפעת ודלקת ריאות אפילו אם היו עשירים, מצליחים ובעלי עוצמה, ופשוטי עם מתו לעיתים קרובות בגילאים צעירים בהרבה. בניגוד לקורונה היום, מול מגיפת השפעת הספרדית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לא היה הרבה מה לעשות, ומתו ממנה כמאה מיליון איש. החיסונים, לצד המצאות רפואיות אחרות, שיפרו הן את איכות החיים, הן את אורח החיים והן את הביטחון שאנחנו מרגישים אלפי מונים. גם את ההישגים הללו אנשים לוקחים כמובנים מאליהם, כפי שיוכל לראות כל מי שקורא את הגיגיהם של מתנגדי החיסונים למיניהם, שעורגים ל"חיים הטבעיים של פעם" ומסרבים "להכניס לגופם חומרים כימיים", בלי להבין שבעולם הישן המוות היה תמיד מעבר לפינה.  

הנוחות היחסית של העולם המודרני, שגורמת לאנשים לקחת דברים כמובנים מאליהם ולסלוד ממאמץ, משתלבת עם עוד תופעה, שגם היא מבורכת בפני עצמה אך בעייתית בשילובים מסויימים: הדגש הליברלי על עצמאות וחשיבה ביקורתית. מילדות, מחנכים לפחות את חלקנו שאנחנו צריכים לגבש את דעתנו בכוחות עצמנו ולא להאמין לגורמי סמכות (בוודאי שלא באופן אוטומטי). מומחי חינוך פרוגרסיבים כותבים שמטרת החינוך הוא לא לתת לילד ידע אלא להעניק לו "ארגז כלים" של חשיבה ביקורתית שתסייע לו בהמשך. אני לא נגד, ואפילו הדגשתי בעבר את העובדה שמטרת לימודי ההיסטוריה היא במידה רבה לטפח חשיבה כזאת בדיוק. אבל בעידן האינסטנט של היום, אנשים נוטים לשכוח שבכדי לגבש דעה באופן עצמאי, או חשיבה ביקורתית בנושא כלשהו, צריך גם לעבוד קשה. ואני לא מתכוון למספר שעות של צפייה בקליפים ביו-טיוב או קריאה של בלוגים, אלא באמת לעבוד קשה: ללמוד במשך מספר שנים נושא כלשהו, להכיר את ההקשר שלו, לדעת מה העמדה המקובלת, ואלו עמדות לא התקבלו, וכן לרכוש בהדרגה את המתודולוגיה וכלי המחקר של התחום. לאחר מכן, אם עדיין יש צורך, אפשר לערער על הקונצנזוס מתוך היכרות מעמיקה איתו, ולברור בחכמה בין ביקורת קולעת ואמיתית ובין פייק שנובע מבורות. חברי מרק לוגובסקוי כתב על כך היטב:

הנגשת ההשכלה, ובמיוחד מהפכת המידע המודרנית, גרמה לכך שהאדם המערבי הממוצע מתחנך להיות בעל אגו גבוה מאד. הוא משוכנע שהוא סופר ביקורתי ועצמאי, ושהוא יכול וצריך לבדוק כל דבר בעצמו ולהחליט לבד על כל דבר. הבעיה מתחילה בזה, שאצל רבים… אין את הזמן שצריך להשקיע כדי באמת ללמוד ולהבין נושא… בגלל הפער הזה הם לא מבינים ולא יודעים דברים מסויימים, אבל הם משוכנעים שהם מבינים ויודעים, ובגלל זה מסיקים שכל העולם מרמה אותם ושהם יודעים יותר טוב.

מעבר לכך, חשיבה ביקורתית אמיתית בנושא כלשהו מצריכה לא רק מאמץ, אלא גם הבנה מעמיקה של ההקשר שבתוכו הדברים נאמרים. קולו אור, אחד מהבלוגרים המעניינים ביותר שתוכלו לקרוא בנושא מדע, ניסח זאת באופן קולע, כדרכו:

מדהים, אני יודע, אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום [האימונולוגיה] לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומיד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג. לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת… בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת לאימונולוג, ביולוג או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך… זו הדרך לייצר ראיות משכנעות – מחקר רציני, בפרסום רציני, בביקורת עמיתים וכל מה שנדרש.

הטענה המושמעת תדירות ש"למומחים יש אינטרסים" וש"כל מחקר ניתן להטות" אינה אלא תירוץ לעצלנות יהירה. ראשית כל, קשה להניח שלמספר כל כך גדול של מומחים יהיה אינטרס יחיד. שנית, אותם אנשים משתמשים לרוב בתירוץ "האינטרסים" כדי לצטט את אלו שיאששו את דעותיהם המוקדמות (לעיתים קרובות שרלטנים מכל מיני סוגים). טענת ההטייה והאינטרסים, בהקשר הזה, אינה הטלה של ספק בריא בבעלי סמכות אלא טכניקה להונאה עצמית.

אבל הדברים, כמובן, לא עוצרים כאן. בזמן האחרון, יצא לי להתווכח לא מעט עם מתנגדי חיסונים ומפיצי פייק ניוז בעידן הקורונה. במהלך הדיון נדהמתי לראות כיצד אחד מהם, אומן מוכשר בתחומו, לא רק פולט רצף של טעויות מביכות בנושא חיסונים, אלא גם נעלב שמתקנים אותו. "אתה מקטין אותי", הוא אמר, "רק בגלל שאין לי תארים, אתה חושב שאני טמבל". כשניסיתי לומר לו שגם אני, כמי שאינו אפידמיולוג, לא טוען לידע מקורי בנושא, ובסך הכל מסתמך על אלו שכן מבינים בו, הוא הגיב בתביעה נרגזת ליחס שווה לאותם המומחים, והציע לי "ללמוד גם ממנו משהו". כלומר, לא רק שאותו אדם מסרב ללמוד, לא רק שהוא מגדיל לעשות ומזלזל בעצם הערך של מאמץ ארוך שנים, אלא גם תובע שיעריכו אותו בדיוק כפי שהוא. פובליציסט אחד (שאני בדרך כלל מאד לא מחבב את כתיבתו) קרא לכך פעם דיקטטורה סנטימנטלית, כינוי הולם בהחלט.

כך שאני ממליץ לענות לאנשים מהסוג הזה בדיוק כפי שעניתי לאותו אומן: לא – אתה לא טמבל, ולא – אני לא מזלזל בך או "מקטין אותך". אם תדבר איתי על התחום האומנותי שהשקעת בו שנים רבות, יש לך אינסוף דברים ללמד אותי. אין בעיה לדון גם על תחומים שלא השקעת בהם. אחרי הכל, אין לכולנו זמן להשקיע בהכל, אבל מתוך סקרנות, ענווה וכבוד לאלו שכן השקיעו. מה שאתה לא יכול לעשות, זה לנסות לגבש דעה עצמאית ונחרצת במנותק מהקונצנזוס, בתחומים מורכבים שאתה לא מבין בהם דבר וחצי דבר.  

חשוב להדגיש פעם נוספת: אני לא מתנגד בשום פנים ואופן לחינוך לחשיבה עצמאית וביקורתית. לצד ידע, זה אחד הדברים העיקריים שאוניברסיטה למשל צריכה להקנות. גם בבתי הספר אפשר להתחיל לפתח מיומנויות כאלו, באופן מבוקר והדרגתי. אבל אסור לשכוח שחשיבה ביקורתית דורשת משמעת, ידע, התמדה ומאמץ בכדי לבנות את ההקשר האינטלקטואלי שייתן לה משמעות. ותרו על כל אלו, וקיבלתם את אלו "שמתוך קריאה ומחקר עצמאי" הגיעו למסקנה שהחיסון משתיל בכולנו צ'יפים של ביל גייטס.

אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מבריק של מזרח ודרום אירופה ודוקטורנט באוניברסיטת ייל, כתב לאחרונה פוסט מעניין על הנטייה האקדמית הידועה להזניח טקסטים של קובעי מדיניות ו"אנשים גדולים" לטובת עיסוק הולך וגובר באדם הפשוט, ולמאוס בתחומים המובילים של פעם כמו היסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. בגלל חשיבותו של העניין, אני מצטט את הפוסט של אור-אל במלואו:

באופן קצת אירוני, הרבה מהמדינאים ומהדיפלומטים שכתבו יומנים וספרי זיכרונות כדי שההיסטוריה תתחשב בנקודת מבטם הפכו את עצמם תוך כמה עשורים לכמעט בלתי-שמישים. לא כי אנחנו לא יודעים להתמודד עם הסובייקטיביות של נרטיבים אישיים, אלא כי הם לא יכולים היו לחזות את עלייתה של ההיסטוריה החברתית החדשה בשנות השמונים ואת המפנה התרבותי שהתרחש בעשורים שאחר כך.

היום, כשהיסטוריה דיפלומטית, פוליטית וצבאית איבדו חלק ניכר מהדומיננטיות שלהן לטובת היסטוריה חברתית ותרבותית, ספרי הזיכרונות והיומנים האלו, שעסקו כמעט אך ורק באירועים "חשובים" ובתרומתם של אותם האישים להם, הפכו למקורות שימושיים להיסטוריונים מעטים הרבה יותר מאשר צפו אותם המדינאים הכותבים. רובם לא הזכירו, למשל, את נשותיהם אפילו פעם אחת. אפילו לא איזו רפלקציה על ההתקדמות או חוסר ההתקדמות שלהם בקריירה. או הלבטים הכרוכים בגידול ילדים ממרחק.

הכי מסכנים הם אלו שפרסמו את כתביהם בשנות הששים והשבעים. ממש תוך עשר-עשרים שנה, בעוד הם הופכים מאקטואליה להיסטוריה בעצמם, סדרי העדיפויות של הדיסציפלינה ההיסטורית החלו להשתנות כל כך דרמטית, שספריית ייל אפילו לא הגיעה לרכוש חלק ניכר מהזיכרונות של בכירי משטר וישי בצרפת, למשל. חלק מהזיכרונות של דיפלומטיה של רפובליקת ויימאר או של איטליה הפאשיסטית מעולם לא צוטטו, על אף שממש עשור או שניים קודם לכן הם היו הלחם והחמאה של כמעט כל ההיסטוריונים. אבל הם כתבו רק על עצמם בתוך אירועים משני עולמות כמו מלחמות עולם וחוזי שלום, והיום אחרים — כמוני — מתעניינים יותר בכל מה שהם לא כתבו.

המפנה האקדמי משתלב עם ירידה מתמשכת בקרנה של ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית – חקר מערכות, מלחמות, יחסים בינלאומיים – באקדמיה האמריקאית, ובמיוחד באוניברסיטאות העילית. נכון לשנת 2015, רק שלושה אחוזים מההיסטוריונים הפעילים מגדירים את עצמם כהיסטוריונים דיפלומטיים, לעומת שבעה אחוזים בשנת 1975. רק 44% אחוזים מהמחלקות להיסטוריה מעסיקות היסטוריון דיפלומטי בשנת 2015, לעומת 85 אחוזים ב-1975. בשנה האקדמית 2015-2016, רק שלוש מתוך 572 משרות אקדמיות שפורסמו באגודה ההיסטורית האמריקאית עסקו בהיסטוריה דיפלומטית או בינלאומית.  לא ראיתי נתונים דומים להיסטוריה צבאית, אבל ממעקב אחרי המשרות שמתפרסמות, לא זכור לי שראיתי משרה אחת בתחום אלא במוסדות צבאיים כמו ווסט-פוינט או אנאפוליס. לפחות במקרה אחד, אוניברסיטה בקנדה דחתה הצעה של תורם למימון מלא של קתדרה בהיסטוריה צבאית (ימית), רק מפני שלא רצתה לסבול אנשים שעוסקים בתחום.

גרוע מכך, נראה שהנתונים אינם משקפים את המצב במלוא חומרתו. מקס הייסטינגס, היסטוריון בריטי צבאי מוביל, מזהיר שאוניברסיטאות העילית וכתבי העת המובילים מנסים להימנע מהיסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. אכן, בין 1975 ל-2005 ה-American Historical Review, כתב העת החשוב ביותר בדיסציפלינה, כמעט ולא פרסם מאמרים שעסקו במלחמות החשובות ביותר בהיסטוריה, לבד מדיון בפשעי מלחמה. פול קנדי, חוקר נודע מייל, כתב שהיום אי אפשר אפילו לדמיין אוניברסיטאות חשובות כמו שיקגו, ברקלי ופרינסטון פותחות מחלקות ללימודי ביטחון, כפי שהיה בעבר. "היסטוריה צבאית היא הדחוייה ביותר מבין מקצועות ה'גבר הלבן המת'." הרווארד כמעט ולא מציעה קורסים על המלחמות הגדולות של המאה העשרים, וכמו אוניברסיטאות עילית אחרות, מעדיפה קורסים על תרבות, גזע ואתניות.

התוצאה עגומה מאד. כפי שכותב האל ברנדס, קורסים על "אמריקה בעולם" כמעט ולא עוסקים באירועים פוליטיים חשובים. "כשעבדתי על הדוקטורט שלי באוניברסיטת ייל", הוא מציין, "שימשתי כעוזר הוראה בקורס על יחסי החוץ של ארצות הברית מאז 1898, שכמעט ולא הכיל שום מידע על יוזמות מדיניות החוץ החשובות של התקופה. כשהתחלתי לעבוד כפרופסור באוניברסיטת דיוק, המחלקה להיסטוריה הציעה קורס על מלחמת העולם השנייה, שהתעלם כמעט לחלוטין מנושאים של אסטרטגיית-על, קבלת החלטות, מבצעים צבאיים ומהלך המלחמה עצמה, והתמקד במקום זאת בסרטים, רומנים, וההשלכות התרבותיות והחברתיות של הסכסוך." באוניברסיטאות מפורסמות לא פחות, מרצים מרשים לעצמם להעביר קורסים על מזרח אסיה במאה העשרים, בלי להזכיר כמעט את תקופת ברוני המלחמה, מלחמת הפסיפיק או מלחמת האזרחים הסינית – אירועים שעיצבו את המרחב ואי אפשר להבין אותו בלעדיהם.

קנדי מבהיר שלא מדובר באינטרס כלכלי של האוניברסיטאות – קורסים בהיסטוריה צבאית פופולריים מאין כמותם בקרב סטודנטים ותורמים – אלא באופנות אינטלקטואליות בקרב אנשי הסגל, שפשוט לא רואים את התחום כחשוב. כלומר, האוניברסיטאות הולכות כאן נגד האינטרסים הכלכליים של עצמן, ואין מנוס מהמסקנה שההזנחה המכוונת הזאת טמונה בהטיות אידיאולוגיות. כשנכנסתי ללמוד בהרווארד, אחד מהמרצים בחוג אמר לי שתחום ההיסטוריה הצבאית "מנוון" בגלל "החשדנות ששוררת מאז מלחמת וייטנאם כנגד ממסדים צבאיים ומקבלי החלטות". אם הייתי מקבל דולר בכל פעם שדוקטורנט או דוקטרונטית עמיתים שאלו אותי בלעג האם המטרה של התחום שלי היא "להרוג אנשים טוב יותר בפעם הבאה", הייתי ככל הנראה גר היום בהרצליה פיתוח.

כפי שכתבתי במקום אחר, בהדרגה החלו ההיסטוריונים הצבאיים להגיב לביקורת שהוטחה כלפיהם על ידי אימוץ פרקטיקות של היסטוריה חברתית ותרבותית. בפוסט הזה של ברט דוונו, סקירה מעולה של הטרנדים בהיסטוריה צבאית, תוכלו להבחין בסוג של התנצלות על עצם העיסוק בתחום: אנחנו לא אוהבים מלחמות, תודה ששאלתם, ומתעניינים לא רק או אפילו בעיקר בקרבות, דגלים וגנרלים ״גאוניים״. ואכן, בעשורים האחרונים, היסטוריונים צבאיים רבים חרגו מההיסטוריה המבצעית הישנה והחלו לחקור תחומים רחבים יותר, קרובים יותר לתחומי העיסוק של עמיתיהם מעולמות תוכן אחרים. גם מלחמה, ככלות הכול, היא חוויה – קיצונית ואינטנסיבית לא פחות מחוויות רבות אחרות. אפילו ג'ון קיגן , ההיסטוריון הצבאי הגדול שנתפס בעיני רבים – שוב, שלא בצדק – כמייצג ההיסטוריה האליטיסטית הישנה של מצביאים גדולים, התמקד ב-The Face of Battle, אחד מספריו המפורסמים, גם בחווית הקרב של החייל הפשוט. אין-ספור ספרים שהתפרסמו מאז תיארו את החוויה הצבאית בכל מלחמה אפשרית וחקרו אותה, והרחיבו את הקשריה לא רק למוות, להרג ולסבל של שדה הקרב אלא גם לרעיונות, לאמונות ולאידאולוגיות שנתנו משמעות לחייהם של המשתתפים בעימות הצבאי. למשל, בספרה של קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן (Ivan’s War) נידונים חוויית הקרב של החייל הסובייטי במלחמת העולם השנייה והמתח בין המציאות שחווה לבין האידיאולוגיה הבולשביקית שהוא ומפקדיו דגלו בה. ספרי חוויה רבים מספור התפרסמו גם על מלחמת העולם הראשונה, אולי אחת המלחמות המתועדות ביותר בהיסטוריה, וחלקם השכילו לחדור מבעד לקבוצה הקטנה של סופרים פציפיסטים מפורסמים, להשתמש במגוון רחב יותר של מקורות ולשחזר את החוויה של המון החיילים מן השורה, אלו שכתבו הביתה אך לא השאירו אחריהם שירים מרטיטי לב או יצירות מופת ספרותיות.

רק שבלי ללמוד את ההיסטוריה הצבאית הקלאסית, זו של המפות, החיצים, ההחלטות הפיקודיות והגנרלים (כלומר, בלי להבין כיצד המלחמה התנהלה) לא ניתן להבין גם את השיגרה, את חייו של החייל הפשוט, את התרבות, הזיכרון ואת כל השאר. מלחמה היא תופעה כל כך מרכזית בהיסטוריה האנושית שלא ניתן לפענח שום תופעה אחרת בלי להתחשב בה. ומה שקורה ברמת השטח מאד מושפע ממה שקורה למעלה. כך אנחנו מגיעים למצב אבסורדי שבו היסטוריונים מלמדים קורסים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה שיש בהם הכל חוץ מהמלחמה עצמה.

לכן אני חושב שכל היסטוריון, למעשה כל בוגר תואר ראשון בהיסטוריה, עדיף שיקבל מבוא להיסטוריה צבאית "קלאסית", לצד חייו של החייל הפשוט וכדומה. אם לא קורס מבוא שלם, כמו שאני מעביר, אז לפחות פרק במבוא היסטורי רחב יותר. לא כדי שכולם או רובם יהיו היסטוריונים צבאיים, אלא כדי שגם היסטוריונים תרבותיים, סביבתיים, מגדריים, אורבניים, כלכליים, חברתיים, ואחרים יביאו את המלחמה בחשבון כשהם כותבים על הנושאים שלהם, מכיוון שהמלחמה, כמו הפוליטיקה והמדיניות, השפיעה באופן עמוק על כל התחומים הללו ולא ניתן להבין אף אחד מהם בלעדיה.

חלמתם במשך שנים להיות חוקרים בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, יחסים בינלאומיים או חוג אחר במדעי החברה והרוח. כל אותם קורסים, סמינרים, ימים מאומצים ולילות לבנים, הסתכמו בכתיבת טקסט החובה שנקרא "דוקטורט". עכשיו, אתם עומדים מול הגוף האימתני שנקרא "ועדת מינויים" שיחרוץ את גורלכם. כיצד תתמודדו איתו? "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" בפוסט מסכם

חלמתם במשך שנים להיות חוקרים בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, יחסים בינלאומיים או חוג אחר במדעי החברה והרוח. כל אותם קורסים, סמינרים, ימים מאומצים ולילות לבנים, הסתכמו בכתיבת טקסט החובה שנקרא "דוקטורט". ברכות! עכשיו, באופן רשמי, הפכתם לחלק ממירוץ העכברים של התקנים האקדמיים. מלאי תקווה אתם פונים לשוק העבודה, בודקים היכן יש משרות פנויות, ומגישים אפליקציות לפוסטים ולמסלולי תקן. ואז – כלום. אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי בהרווארד, הגשתי מועמדות לעשרים משרות ופוסטים, וקיבלתי תשובה חיובית משלושה בלבד. חלק לא טרחו בכלל לענות לי, וזה עוד אחוז טוב. יש כאלו שמגישים לעשרות רבות של מקומות עבודה, ומקבלים תשובות שליליות מכולם עד אחד.

המטרה של הפוסט הזה, האחרון בסדרה של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" הוא להציג לפניכם את התהליך של ועדת המינויים כפי שהוא נראה מבפנים, לחברי הועדה, כדי שתוכלו להבין את המסלול ולהגביר את סיכוייכם לצלוח אותו.

עוד בטרם נתאר את המסלול לפרטיו, אתם חייבים להכיר אמיתת יסוד הידועה גם בשם "עיקרון סל הניירות". כל התיק הנפלא שלכם, כל המאמצים האדירים שהשקעתם במשך שנים רבות, כל האישיות, התקוות והחלומות שלכם, יסתכמו בשם אחד, לרוב לא מוכר, ברשימה ארוכה מאד של תיקים שיקבלו חברי ועדה עייפים ומטורטרים. אורך כל תיק הוא לרוב כשבעים עמודים, ועם כל הרצון הטוב שבעולם, אין לאף חבר ועדה (שחייב גם ללמד, לחקור ולמלא חובות מנהליות אחרות) זמן לעבור לעומק על שלושים תיקים כאלה. לכן, חברי הועדה יפעלו לרוב בדרך האלימינציה. כלומר, ראשית הם יבדקו אלו תיקים לא מתאימים, ויזרקו אותם לסל הניירות, כדי שיוכלו להקדיש את זמנם לתיקים החשובים והמעניינים באמת. המטרה הראשונה שלכם היא לא להיזרק מיד, אלא להגיע לאותה רשימה מצומצמת של אלו שעוברים לדיון מעמיק בועדה. הדברים נכונים, דרך אגב, גם לועדות המעניקות מלגות, מקבלות תלמידים לדוקטורט, או כל תהליך תחרותי אחר – גם מחוץ לאקדמיה.

איך תצילו את התיק שלכם מהשלכה מיידית לסל? ראשית כל, הגישו מועמדות אך ורק למכרז המתאים לפרופיל האקדמי שלכם. אם, למשל, אתם רואים שאוניברסיטה מסויימת מחפשת היסטוריונים, ואתם בכלל פילוסופים – אל תטרחו לגשת למכרז. יזרקו את התיק שלכם לסל מיניה וביה. לפעמים מדובר בניואנסים: היסטוריון של העת העתיקה שמתעניין בטקסטים יותר מאשר באירועים, עלול להיפסל כי "הוא יותר מתאים ללימודים קלאסיים". מישהו שמגיש למכרז בלימודי סין המודרנית, אבל הצהרת המחקר שלו מלאה יותר מדי בציטוטים של פוקו ודרידה, ונראה שהוא מתעניין בתיאוריה צרפתית יותר מאשר בסין, עלול להימחק מיד על ידי מחלקות מסויימות ללימודי מזרח אסיה. מחלוקות אזוריות נוטות להעריך מאד ידע בשפה. אם התיק שלכם משדר שהידע שלכם בשפה הרלוונטית אינו מספיק, סל הניירות הוא נחלתכם היעודה. אותו הכלל תקף גם לתת תחומים: ייתכן ומוסד מסויים יחפש, למשל, פילוסוף של השפה, או היסטוריון של המאה ה-19. אם אתם פילוסופים של המוסר והיסטוריונים של המאה ה-18, עדיף שלא תבזבזו את הזמן שלכם. אם כתוב במכרז שהוא פונה לכל ההיסטוריונים, עם עדיפות לאלו של המאה ה-19, ואתם עוסקים במאה ה-18, יש לכם סיכוי אך המצב מורכב. אם אתם מחוץ לתחום ה"עדיפות", יקבלו אתכם רק אם לא ימצאו אף אחד אחר. כלומר, אתם נמצאים בחיסרון אינהרנטי במירוץ קשה ואכזרי בין כך ובין כך.

שנית, גשו עם פרופיל אקדמי חזק ככל הניתן, הן מבחינה תשתיתית והן מבחינה מחקרית. אם קראתם את הפרקים הקודמים של המדריך לקריירה אקדמית, אתם כבר יודעים שהמלצתי לפתח פרופיל כזה עוד משלב מוקדם. אם אתם עומדים מול ועדת המינויים עם פרופיל אקדמי חלש, הסיכוי שלכם לעמוד בתחרות קלוש מלכתחילה.

שלישית, הימנעו מטעויות שמצביעות על חוסר רצינות. יש חברי ועדה שיפסלו אתכם מיד על שגיאות דקדוק, שפה וסגנון, או על כל מה שמדיף ריח של רשלנות. אל תחסכו במשאבים, ושלחו את התיק שלכם לעורך לשוני מקצועי בכדי ללטש ולהקצע אותו. אם אוניברסיטה ישראלית ביקשה לכתוב את האפליקציה באנגלית, אל תכתבו בעברית. אם ביקשו שלושה מכתבי המלצה, אל תיתנו שניים בלבד. שימו לב שוב לעיקרון סל הניירות: חברי הועדה לעולם יחפשו סיבות לפסול את התיק שלכם בכדי לצמצם את הרשימה הארוכה העומדת בפניהם. אל תיתנו להם סיבות כאלו.

לאחר שנמנעתם מהשלכה מיידית לסל, אתם חייבים לבלוט. הועדה הרי מקבלת רשימה ארוכה של תיקים. גם מועמדים שלא ייפסלו מיד, עלולים לסבול מקללת האנונימיות. אם חברי הועדה יתפסו את התיק שלכם כבינוני, לא רע מדי אבל גם לא מלהיב, תזכו שיאמרו עליכם כמה מילים טובות בישיבת הועדה לפני שישליכו את התיק שלכם – ניחשתם נכון – לסל הניירות. כדי שיהיה לכם סיכוי לקבל משרה, אתם חייבים להתבלט מעל ומעבר למועמד הממוצע, להבריק ולהלהיב את אלו הקוראים את התיק שלכם.

בשלב הזה, כדאי לשים לב להרכבו של תיק האפליקציה. הדברים כמובן שונים ממוסד למוסד, אבל באופן עקרוני תצטרכו לשלוח את המסמכים הבאים: מכתב פתיחה (cover letter), קורות חיים מקצועיים, הצהרה על תוכניותיכם המחקריות, הצהרה על תוכניות ההוראה שלכם, מכתבי המלצה ודוגמאות כתיבה. יש אוניברסיטאות שיבקשו מסמכים נוספים. מוסדות מסויימים בארצות הברית, למשל, גם מבקשים "הצהרת גיוון" (diversity statement), שתסביר כיצד תתרום לחיים המשותפים והרב-תרבותיים בקמפוס, ומה הקשר שלך לקבוצות מקופחות למיניהן. למרבה המזל, המנהג הנלוז הזה טרם פשה בישראל.

חברי הועדה יסתכלו ראשית כל במכתב הפתיחה ובקורות החיים שלכם. שימו לב שקורות החיים נכונות מבחינה טכנית: הן חייבות לסכם את הפרופיל האקדמי שלכם בקצרה. השתמשו במבנה מקובל, כדי להקל על חברי הועדה את הקריאה. חולשות בקורות החיים עלולות לעורר סימני שאלה. מדוע, למשל, עברתם כבר בין מוסדות אקדמיים רבים? למה לקח לכם 15 שנה לסיים את הדוקטורט? למה לא הספקתם לפרסם כמעט כלום במהלך פוסט של שנתיים? אם כבר עבדתם במוסד אקדמי ולא הדרכתם סטודנטים לתארים מתקדמים, חברי הועדה עלולים לשאול מדוע. בקורות החיים, ובכלל בתיק, אתם מוכרים את עצמיכם. אם יש לכם חולשות, שימו לב שאתם מבליטים חוזקות שיאזנו אותן.

מכתב הפתיחה – וזו נקודה קריטית – צריך להיות מותאם באופן ספציפי למוסד שאתם פונים אליו. אפליקציות עבודה למוסדות אקדמיים דומות, במידת מה, לפניות לאתרי דייטינג. כמו שבן או בת זוג פוטנציאליים באתר שידוכים אונליין לא אוהבים שאתם שולחים אליהם מכתב קופי-פייסט ג'נרי שכבר שיגרתם לשלושים אחרים (Hey babe), גם מוסדות אקדמיים לא אוהבים אפליקציות משוכפלות. במכתב הפתיחה (או בגרסה המורחבת שלו, שלפעמים נקראת הצהרת הכוונות, Statement of Purpose) אתם חייבים להסביר מדוע אתם רוצים לעבוד דווקא במוסד האקדמי הספציפי הזה. מה מעניין אתכם, ספציפית, באוניברסיטה העברית? מדוע אתם רוצים לעבוד בחוג להיסטוריה דווקא באוניברסיטה ע"ש הסולטן קאבוס בעומאן? הנימוקים חייבים להיות שונים מאלו שתשטחו, למשל, בבקשה למשרה באוניברסיטת בוקרשט.

אם אפשר, רצוי שתאספו מודיעין על החוג הרלוונטי, כמו מל"מ לפני מבצע צבאי. מה בדיוק חסר שם? את מי הם מחפשים, מעבר ללשון הכללית של המכרז? אם תחום המחקר שלכם קרוב מדי לאלו של חברי סגל קיימים, סיכוייכם נמוכים יותר. לכן, אתם חייבים לברר מה בדיוק רוצה החוג (חברים ומכרים יכולים לעזור מאד!) ומה האוריינטציה שלו. נניח, למשל, שאתם היסטוריונים צבאיים העוסקים בתולדות המודיעין. לחוג עם דגש צבאי, פוליטי ובטחוני, הבליטו את ההיבטים הללו. אבל אם אתם פונים לחוג עם אוריינטציה יותר פילוסופית ותיאורטית, נסחו את תחום המחקר שלכם באופן שונה. כתבו, למשל, שאתם מתעניינים בסטרוקטורות של ידע. עשו זאת רק אם במחקר שלכם עסקתם הן בביטחון והן בסטורקטורות של ידע! אני לא ממליץ לכם בשום פנים ואופן לשקר (שקר כזה גם יתגלה מיד כשיקראו את דוגמאות הכתיבה שלכם), אלא רק להתאים את הדגש לתחומי העניין של הועדה הרלוונטית.

מכתבי המלצה טובים אינם נופלים מן השמיים, אלא נובעים לרוב משנים ארוכות של יצירת קשרים עם חוקרים מובילים בתחום, שאכן התרשמו מכם ומהמחקר שלכם. הפוסט הקודם בסדרה לימד אתכם כיצד לפתח קשרים כאלו בזמן. כאן נכנס לתמונה חוק שאני מכנה "חוק ההמעטה". ממליצים בדרך כלל לא רוצים לפגוע בכם, ולכם הם ייטו לנסח ביקורת (אם יש להם כזו) בשפה מאופקת. חברי הועדה מודעים לכך, והאנטנות שלהם יהיו מכווננות לקלוט ביקורת סמויה מצד הממליצים. לכן, מכתבי המלצה פושרים עלולים לפגוע בתיק שלכם פגיעה קשה. ביטויים כמו "הוא עובד קשה", "הוא נחמד", "הוא טוב בצוות", וכיוצא בזה, הם לרוב שמות קוד ל"הוא מועמד בינוני ומשעמם". אם ממליץ כתב שאתם "קצת אקצנטריים", או "עם מצבי רוח" הועדה תסיק ככל הנראה שמקומכם במוסד הסגור.

כדי לקדם את התיק שלכם לראש הרשימה, מכתבי ההמלצה חייבים להיות נלהבים במיוחד, ועליכם לבחור מראש אך ורק ממליצים שיספקו לכם מכתבי אהבה סוערים. אחד מהם חייב להיות המנחה שלכם, אחרת חברי הועדה יתהו מדוע לא קיבלתם ממנו מכתב. האחרים, רצוי שיהיו ממדינות שונות ומוסדות שונים. מנסיוני, חברי ועדה נוטים לחשוד במועמדים שיש באמתחתם אך ורק מכתבי המלצה מחוקרים ישראליים. אלו יוצרים רושם פרובינציאלי ומקומי, דבר מזיק מאד באקלים האקדמי התחרותי והגלובלי של ימינו. אם סיימתם דוקטורט באוניברסיטה ישראלית, אני ממליץ לנסות ולהשיג פוסט טוב בחו"ל וליצור שם קשרים חזקים לפני שאתם מגישים מועמדות לאוניברסיטה בארץ.

אולם החלק החשוב ביותר באפליקציה שלכם הוא רשימת הפרסומים ודוגמת הכתיבה. באופן עקרוני, אוניברסיטאות מוכנות לקבל היום גם מועמדים ללא פרסומים, בתנאי שסיימו את הדוקטורט ממש עכשיו. בפועל, מועמדים כאלו יעמדו בחיסרון כביר מול אחרים שדווקא כן פרסמו. זכרו תמיד שישפטו אתכם לפי מספר הפרסומים שלכם ביחס לזמן שעבר מסוף הדוקטורט. ככל שעברו יותר שנים, יצפו מכם ליותר פרסומים שיפוטיים. איך להשיג פרסומים כאלו, תוכלו לקרוא בפוסט השלישי בסדרה, שעסק בהרחבה בסוגיה זו.

ברגע שקוראים את התיק שלכם ברצינות, הוא עשוי לקום או ליפול על דוגמת הכתיבה שבחרתם. עדיף, אם אפשר, לבחור מאמר שפרסמתם בכתב עת שיפוטי, ולא פרק מהדוקטורט או מספר מאמרים. בחרו את המאמר הטוב ביותר שאתם יכולים למצוא. רוב חברי הועדה אינם מומחים בתחום הספציפי שלכם, ועלולים להשתעמם מהר מאד ממאמר טכני, צר או בנאלי (למשל: אם המאמר עוסק במניפולציה תקשורתית בזמן מלחמה, והמסקנה שלו היא שכל צד מנסה להטות את התקשורת לטובתו, מדובר במסקנה בנאלית). בחרו משהו מלהיב, עם עומק מחקרי, טיעון ברור ומרגש וחידוש שגם קוראים שאינם מומחים יכולים להבחין בו. דוגמת כתיבה מפוהקת תדחק אתכם החוצה מהרשימה. כדי להצליח, הדוגמא שלכם חייבת לרגש ולהסעיר. היזהרו שלא לבחור בשום פנים ואופן מאמר שאינו קשור לתחום המחקר העיקרי שלכם. חברי הועדה עלולים לראות בכך התחמקות המצביעה על חוסר יושר. אולי המחקר העיקרי שלכם לא טוב מספיק, ולכן אתם לא רוצים להציג אותו?

אם חברי הועדה (לרוב – חברי החוג ששוקל לקבל אתכם) אהבו את התיק שלכם מספיק יחסית ליתר התיקים, אתם יכולים לעלות ל"רשימה הקצרה", רשימה מצומצמת של שניים או שלושה פיינליסטים. משמעות הדבר היא שידונו בכל תו ופסיק בתיק שלכם ברצינות רבה, וגם שיזמינו אתכם לקמפוס ל"שיחת ראיון" (Job Talk). הג'וב-טוק במהותו הוא הרצאה בתחום המחקר שלכם. אל תזלזלו בו בשום פנים ואופן! ראיתי כבר מועמדים חזקים מאד שנפלו לתהומות תחתית בגלל ג'וב-טוק חלש או רשלני. ההרצאה צריכה להיות מרתקת, רהוטה, מסודרת ועם עומק מחקרי (בשום פנים ואופן לא סקירה שטחית), אבל כזו שתהיה מובנת ומעניינת גם לעמיתים שלא מומחים בתת התחום שלכם. עוד בשלב מוקדם בקריירה שלכם רצוי שתתאמנו באומנות ההרצאה, תקחו סדנאות ייעודיות (כמו זו שמעבירה האקדמיה הצעירה) ותרבו להתאמן בכנסים וסדנאות למיניהן.

הן בהרצאה והן בשאלות ובתשובות שלאחריה, אתם חייבים להסביר ולהדגיש עד כמה תחום המחקר שלכם רלוונטי מעבר לשאלות הספציפיות שבהן אתם עוסקים. אם ישאלו אתכם משהו שנמצא קצת מחוץ להתמחות שלכם, אף פעם אל תענו ב"אני לא יודע" או "אני לא יכול לדבר על זה" אלא נסו להתמודד כמיטב יכולתכם. נניח שתחום המחקר שלכם הוא היסטוריה מצרית מודרנית. אל תגמגו אם ישאלו אתכם על סוריה או לוב. התכוננו היטב לשאלת "אז מה"? אם אתם מתמחים בתולדות גידול החסה בגדה המערבית, האם המחקר שלכם חשוב גם לחוקרי מזון, כלכלה וחקלאות במקומות אחרים? האם הוא מלמד אותנו משהו כללי? אם התשובה לשאלות הללו שלילית, צמצמתם את סיכוייכם להתקבל. גלו סקרנות, פתיחות והרפתקנות אינטלקטואלית, כל זאת לצד התמחות מוכחת בתחום הספציפי שלכם. בשאלות ובתשובות, עליכם לגלות גם רצינות ומחוייבות למוסד. אל תשכחו את יחסי האנוש הפשוטים: אם במהלך ההרצאה תתגלו כאנשים יהירים, בלתי נסבלים, חסרי סבלנות או גזענים ומיזוגנים, הועדה עלולה לדחות אתכם אפילו אם הפרופיל המחקרי שלכם מצויין. ראיתי פעם מועמד חזק מאד שנדחה ממוסד כלשהו בגלל שגילה חוסר כבוד מופגן כלפי הנשים בועדה.

אם נדחיתם – אתם צריכים בהחלט להיות מודאגים, אך לא מיואשים. החדשות הטובות היא שאפשר תמיד לנסות בפעם הבאה. החדשות הרעות הם, שככל שעובר יותר זמן מאז סוף הדוקטורט שלכם, יצפו מכם לפרסומים רבים יותר, למעורבות אקדמית מתמידה ולתשוקה בוערת לפלס לעצמכם דרך. אם תיראו כבויים ומיואשים, סיכוייכם ידעכו בהתאם. נסו להשתמש בזמן שיש לכם בכדי לקבל פוסט דוקטורט, לפרסם ולהשתתף בכנסים. אם אתם נמצאים במוסד שאתם רוצים להתקבל אליו (למשל בפוסט) השתתפו ללא הפסק באירועים וסמינרים מחלקתיים, שאלו שאלות וגלו מעורבות. אתם צריכים לגרום לכך שיכירו ויעריכו אתכם טוב יותר לקראת ההגשה הבאה. כשאתם מנסים שוב, התיק שלכם חייב להיות מרשים יותר באופן משמעותי מאשר בפעם הראשונה, אחרת – אתם מבזבזים את זמנכם.

אם התיק שלכם התקבל על ידי הועדה, זה לא סוף הסיפור. באוניברסיטה העברית, למשל, המלצה של חוג חייבת לעבור אישור של שתי ועדות לא תלויות, וכן של הדיקן והרקטור, בכדי למנוע פרוטקציות וקבלת מקורבים. אם הרקטור מקבל אתכם על תנאי (למשל – הוא דורש שתשלימו פרסום מסויים בשנה הקרובה) התייחסו לתנאי הזה ברצינות תהומית. היו כבר תיקים שהתקבלו בידי הועדה, אך נפסלו בידי רשויות האוניברסיטה כי המועמד לא מילא את התנאים שהוצבו לו. זכרו: עד שזה לא נגמר, זה לא נגמר.

לעצות נוספות וטכניות יותר, אני ממליץ לכם לקרוא את שרשור הטוויטר החשוב של עמיתי, ד"ר ניק קאפור, או לפנות אלי באופן אישי. זהו סופו של מדריך הינשוף לקריירה אקדמית. בהצלחה – And may the odds be ever in your favor.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

במאמר שהתפרסם פעם בכתב עת מדעי כלשהו, שכחו המחברים למחוק הערה ששאלה "האם יש לצטט כאן את המאמר הזבלי של פרופ' גאבור". אתם יכולים לנחש, שאותו עמית לא סייע להם בהמשך הקריירה האקדמית. לאחר שדיברנו על תנאי סף, תשתית ומחקר, הפוסט שלפניכם עוסק בנושא הרגיש והעדין מכולם: יחסי אנוש, קשרים ופוליטיקה אקדמית. איך תבנו רשת קשרים שתסייע לכם להתברג במדעי החברה והרוח? ינשוף אקדמי מסביר.

בפוסטים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על האלמנטים השונים שיגבירו את הסיכויים שלכם להיות אנשי אקדמיה וחוקרים מקצועיים במדעי החברה והרוח. ראינו למי יש את תנאי הסף להתחיל ולנסות, למדנו כיצד לבנות את התשתית עוד כסטודנטים, וחשוב מכל – כיצד להפוך לחוקרים מצטיינים ולהפיק רשימת פרסומים איכותית ומכובדת. אולם ישנו עוד אלמנט חמקמק, מפוקפק במעט אך חשוב, שטרם הרחבנו עליו את הדיבור: יחסי אנוש, קשרים ופוליטיקה אקדמית.

בכדי לקבל עבודה אקדמית, כל מועמד זקוק למכתבי המלצה חזקים במיוחד. בפוסט הבא, שידון בועדות המינויים, נדבר על מכתבי ההמלצה עצמם, אולם כבר בשלב זה ברור, שבכדי לקבל מכתבי המלצה אפקטיביים אתם חייבים לעמוד ביחסים טובים עם חוקרים ידועים ובעלי עוצמה. בנוסף, אלו צריכים להעריך אתכם יותר מאשר הם מעריכים את המתחרים שלכם, ולספק לכם מכתבים טובים באופן יוצא דופן. זכרו שאפילו למנחה שלכם יש תלמידים רבים, וכולם מבקשים מכתבי המלצה כמו גוזלים שפוערים את פיהם בפני הציפור האם. המטרה שלכם היא להיות ראשונים בתור. יתר על כן, חברי הועדה עלולים להתקשר לאנשי אקדמיה וחוקרים שמכירים אתכם ולדבר עליכם באופן לא רשמי.

המסע שלכם ליצירת רשת קשרים אקדמית מתחיל כבר בשנה הראשונה של התואר הראשון. חשבו לרגע, כיצד נראית כיתה ממוצעת של סטודנטים בעיניו של המרצה, העומד על הפודיום ורואה עשרות רבות של תלמידים יושבים על הכיסאות. מבחינתו, רובם הם אורחים לרגע, שיושבים בכיתה וייעלמו ממנה מיד עם תום הסמסטר ומתן הציונים. אולם תמיד יש מספר מצומצם של תלמידים, שהמרצה שם אליהם לב וזוכר אותם בחיוב. אתם חייבים לבלוט בתוך המיעוט הנבחר הזה.

איך למצוא חן בעיני מרצים? זה, כמובן, תלוי מאד באישיותו של המרצה עצמו. אני משמיט מהדיון בכוונה את אלו המעטים המנצלים את סמכותם ומרותם לרעה, את המיזנטרופים ואת חובבי החנופה. פשוט תתרחקו מהם. הרוב המוחלט של חברי הסגל אינם כאלו, ויש הרבה מאד דגים בים.

מובן מאליו, שעליכם להיות ידידותיים, תקשורתיים וחביבים, אך באקדמיה זה לא מספיק. המרצה הממוצע, כמו בני אדם בכלל, מוקסם לרוב מאלו שמתעניינים במה שהוא מתעניין בו, ובמקרה זה – במה שהוא מלמד. קחו כמה שיותר קורסים שמעניינים אתכם באמת, וכך תוכלו להפגין סקרנות ועניין כנים ואמיתיים בחומר הנלמד. כשלימדתי בארצות הברית היתה לי פעם סטודנטית, בחורה חביבה ואינטליגנטית לכל הדעות, שניסתה להפגין עניין מוגזם ומעושה (עיניים קרועות לרווחה, בדרך כלל) בכל מה שהתרחש בכיתה. זה לא פגע בה, כמובן, אבל זה בעיקר שעשע אותי. מרצים לומדים, די בקלות, לזהות התעניינות מזוייפת. היו אמיתיים, ושימו לב למה שכתבתי בפוסט הראשון על תנאי הסף: אם אתם לא סקרנים ומתעניינים בדברים רבים, כנראה שקריירה אקדמית אינה בשבילכם.

ברגע שיש לכם עניין, למדו להפגין אותו. אתם לא שקופים, ומה שמתרחש בלבכם לא גלוי לעיני המרצה. שאלו שאלות אחרי השיעור, הגדילו ראש, כתבו עבודות מושקעות על נושאים יצירתיים ומעניינים, הוכיחו שקראתם את מה שהמרצה דורש, ואל תהססו לבקש קריאה נוספת על מה שמעניין אתכם. רוב המרצים מוחמאים כשהסטודנטים מתעניינים או קוראים את הספרים והמאמרים שלהם. ברגע שתעשו זאת, כבר תקפיצו את עצמכם לעשירון העליון.

דרך אחרת, חשובה לא פחות, היא השתתפות בפעילויות רשות מעבר לשיעורים עצמם. הטיפ החשוב ביותר: הפגינו נוכחות מתמדת בכנסים, סמינרים מחלקתיים והרצאות של חוקרים אורחים. האירועים הללו פתוחים לקהל, מעט מאד סטודנטים מגיעים אליהם, ועוד מעטים יותר מעזים לשאול שאלות. ברגע שיתרגלו לראות אתכם משתתפים, מתעניינים ושואלים באירועים מהסוג הזה, תקפיצו את עצמכם מהעשירון העליון לאחוזון העליון. אם יש בחוג שלכם אופציות להתנדבות באירועים אקדמיים (כנסים וכדומה), או משרות של עוזרי מחקר והוראה, מומלץ מאד לנצל את ההזדמנויות הללו. בהנחה שיש לכם גם ציונים מעולים, נוכחות במערכת תעזור לכם להיבחר לתוכניות תחרותיות ולזכות במיני תופינים, כמו למשל חילופי סטודנטים בחו"ל. נצלו את אותן הזדמנויות כדי ליצור קשרים גם עם מרצים זרים.

עם זאת, יש להזהיר מטעות נפוצה מאד של סטודנטים שאפתנים מדי, שמנסים להתקרב אך ורק למרצים ומזניחים את חבריהם לכיתה. מעבר לעובדה שתלמידים כאלו נוטים להיראות כחנפנים ריקים, ושחברויות מתקופת האוניברסיטה הן יפות ומדהימות בפני עצמן, תהיו זקוקים בקריירה שלכם לא רק לרשת קשרים אנכית (עם מרצים) אלא גם לרשת קשרים אופקית – עם עמיתיכם וחבריכם. הרבה מהחוקרים הגדולים שתראו, הן בתואר הראשון, הן בתואר השני והן בדוקטורט, יפרשו בעוד מספר שנים. לעומת זאת, אלו שלומדים אתכם עשויים להעניק לכם סיוע שאין ערוך לו, לספק מודיעין חיוני על חלקים אחרים באקדמיה ולחלוק אתכם עצות ותובנות. הצטיינות אינטלקטואלית מגיעה תמיד מאינטראקציה. אל תפגעו באנשים לחינם, התרחקו מתככים ואל תהיו דורסניים ואכזריים. מי שדורך על אחרים בדרך למעלה, יגלה שהם מחכים לו בשקיקה כשהוא בדרכו למטה.

בשלב זה, חשוב לומר כמה מילים על אופי האינטראקציה הרצויה. כדי שיזכרו אתכם כסטודנטים מצטיינים, סקרנים ואפילו מקסימים, כאלו שכל מרצה ישמח לכתוב להם מכתב המלצה או לסייע להם באמצעות קשריו, אתם צריכים ללמוד להיכנס לדיאלוג, ודיאלוג פירושו – גם להקשיב. ראיתי יותר מדי סטודנטים שכל כך מתאמצים להפגין ידע, עד שהם הופכים לחפרנים בלתי נסבלים. מרצים לא אוהבים סטודנטים שמנצלים את זמן הדיון בשיעור (או לאחריו) כדי לתת נאומים ארוכים, משמימים, מפותלים וחוזרים על עצמם, במיוחד אם אלו לא קשורים לנושא שלשמו התכנסנו. דעתכם מעניינת, גם אם היא שונה מזו של המרצה, אך עליכם להביע אותה באופן מובנה, מנומק ותמציתי. הפגינו התעניינות אמיתית במה שנאמר לכם. סמינרים הם הזדמנות מצויינת ללמוד לדון באופן קונסרוקטיבי, לדבר ובמיוחד להקשיב. נצלו אותה.

יש כאלו שחושבים שמי שהשקפתו הפוליטית שונה מהמקובל באקדמיה, לא יכול להיכנס אליה. זו עמדה שגויה. להוציא מספר קטן של פנאטים פוליטיים, אנשים יתרשמו מכם לטובה אם תיכנסו עמם לדיאלוג, תביעו עמדות מנומסות ומנומקות אך גם תקשיבו למה שיש להם לומר. ימני שנכנס לחוג אקדמי שרובו שמאלי, למשל, צריך להיות מסוגל להתמודד ברצינות עם הגות מרקסיסטית, פרוגרסיבית ופמיניסטית בלי לשלול אותה על הסף. אתם לא חייבים להסכים. מה שאתם כן חייבים, זה להיות מסוגלים ללמוד ולהתעמק גם במה שמקומם אתכם. הכתיבה והשיחה שלכם צריכות להיות מורכבות ומעניינות עד כדי כך, שגם מי שלא מסכים איתכם יוכל למצוא בהן גוונים וניואנסים שירתקו אותו.

כשאתם מגיעים לשלב התואר השני והדוקטורט, זה בדיוק הזמן להרחיב את רשת הקשרים שלכם. נצלו את אהדת המרצים בכדי להשיג מכתבי המלצה טובים, וכך לזכות במימון שיאפשר לכם תקופות מחקר והשתתפות בכנסים בחו"ל. כשאתם שם, אל תבלו את ימיכם אך ורק בספריות וארכיונים, אלא גם במינגלינג שיאפשר לכם לבנות רשת קשרים אופקית ואנכית בינלאומית. תיק טוב יכיל תמיד מכתבי המלצה ממרצים העובדים במוסדות שונים, ועדיף – מארצות שונות. ואל תשכחו אף פעם לשמור על קשרים מצויינים עם המנחה שלכם לדוקטורט. תמיכתו תהיה חשובה לכם במיוחד בשלב חיפוש העבודה.

כשאתם מתחילים לפרסם מאמרים, אל תהססו לבקר בשפה ברורה חוקרים שאתם לא מסכימים איתם. ביקורת, אפילו חריפה, על יריבים, זה בדיוק מה שעשוי לפרסם אתכם. אולם אני ממליץ לעטוף ביקורת קשה בלשון רכה, להתבטא בנימוס (אפילו סרקסטי) כלפי אלו שאתם קוטלים  ותמיד לנמק את דבריכם. בחרו את היריבים שלכם היטב, ודאגו שיהיו מעט כאלו. אתם רוצים להיתפס כחוקרים דעתנים ונחושים, אבל לא כאנשי ריב ומדון שמאיימים על כל מי שנמצא בסביבה.  

וכך, אם סיימתם את הדוקטורט שלכם עם תשתית איתנה, תיק מחקרים משובח ורשת קשרים אנכית ואופקית, אתם מוכנים לשלב האחרון – ועדת המינויים. במעמד המאיים הזה, שיקבע את גורלכם לשבט או לחסד, יעסוק הפוסט הבא והאחרון בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים. כיצד תבנו לעצמכם רשימת פרסומים איכותית ומכובדת? ינשוף אקדמי מסביר.

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים.

מדעי הרוח והחברה, ובכללם היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, מתבססים כולם על פרסומים כתובים. לא משנה עד כמה אתם מבריקים, אנשי שיחה מרתקים עם תובנות מהפכניות, כל עוד לא תפרסמו את תובנותיכם כמאמרים או כספרים מחקריים – הן לא יסייעו לכם בקריירה. הפרסומים שאנו מכוונים אליהם הם פרסומים שיפוטיים, כלומר, מאמרים או ספרים בכתבי עת (או הוצאות) ששולחים אותם לקוראים חיצוניים לשם שיפוט עמיתים (peer-review). מבחינת הקריירה שלכם, לפרסומים שיפוטיים יש ערך רב יותר מאשר לפרסומים בלתי שיפוטיים.

בסוף הדרך, כשתשלחו את התיק שלכם לועדת המינויים האקדמית, חברי הועדה יבדקו ראשית כל את הנתונים הבסיסיים ואת רשימת הפרסומים שלכם. בתוך התיק תצטרכו להגיש דוגמאות כתיבה למאמרים שכתבתם או פרסמתם, והמעסיקים הפוטנציאליים עלולים לדגום גם את יתר הפרסומים. בניגוד למיתוס רווח, הם יתעניינו לא רק במספר הפרסומים שלכם אלא גם באיכותם. בין שני המדדים הללו יש סתירה: ככל שאתם עובדים על יותר פרסומים, כך, בהכרח, איכותם תהיה גם נמוכה יותר. בהמשך אלמד אתכם שיטה שתאפשר לכם ליצור איזון בין השניים, ולמקסמם הן את כמות הפרסומים והן את איכותם.

אולם ראשית כל כדאי להוריד מהשולחן כמה עצות שווא וטעויות נפוצות שעלולות לפגוע בכם קשות. יש מרצים, בעיקר מהדור הישן, שמייעצים לסטודנטים שלא לפרסם דבר עד סיום הדוקטורט. הם יאמרו לכם שאתם עדיין לא "בשלים", שהרעיונות שלכם "בוסריים" ושפרסום טרם זמנו עלול לפגוע בכם. הם ידברו אתכם על "רצינות אקדמית" שמחייבת אתכם לעבוד על הנושאים הכבדים ביותר, לשקול כל מילה מאות פעמים ולהשקיע זמן יקר בשקלא וטריא של תיאוריה ומתודולוגיה. עם כל הכבוד, לרוב מדובר באנשים שקיבלו את התקן שלהם לפני שנים רבות, ומנותקים משוק העבודה העכשווי. הם גם טועים לאורך כל החזית. רעיונות של סטודנט, שעדיין רענן בתפיסותיו, עשויים להיות חדשניים ונועזים יותר מאלו של אדם שכבר עבר סוציאליזציה לתוך ז'רגון, דרכי מחשבה ו"רצינות אקדמית", לעיתים קרובות שם נרדף לשיעמום ובינוניות. היתה לי פעם קולגה, שנטשה נושא מרתק, לדבריה, מפני "שאני רוצה להיות אינטלקטואלית רצינית". אל תהיו כמוה. מעבר לכך, השיפוט בכתבי העת הוא אנונימי. הקוראים לא יודעים מי אתם, וסביר להניח שלא יקבלו מאמרים גרועים או בוסריים. אם הצלחתם להשיג פרסום בכתב עת שיפוטי, המאמרים שלכם טובים מספיק – נקודה.

לבסוף, המעסיקים הפוטנציאליים שלכם בשוק העבודה האקדמי ישפטו אתכם לפי פרודוקטיביות. ככל שחלפו שנים רבות יותר מתום הדוקטורט שלכם, כך יצפו מכם ליותר מאמרים. עם תום הדוקטורט, מתחילות שנים קשות מאד של חיפושי עבודה, בעיה שמחמירה לעיתים קרובות בגלל מחוייבויות לפרנסת המשפחה. קל לכם יותר להיות פרודוקטיביים כשאתם נמצאים במסגרת לימודית שעוטפת אתכם, במיוחד אוניברסיטה איכותית בחו"ל שמעניקה לכם מלגת קיום נדיבה, מאשר כשאתם שוחים באוקיאנוס האכזרי של שוק העבודה. בקיצור – אל תחכו לסוף הדוקטורט, ופרסמו במהירות, כל עוד אתם יכולים. אני מציע לכם להגיע לשוק העבודה האקדמי עם ספר, או לפחות חוזה לספר, ובאופן אידיאלי גם שלושה מאמרים שיפוטיים לכל הפחות. המועמד הטיפוסי מגיע ללא ספר ועם מאמר אחד או שניים לכל היותר, וכך תוכלו לצבור יתרון משמעותי על מתחריכם.

למרבה הצער, אין זה פשוט לכתוב מאמרים וספרים, לא כל שכן באיכות גבוהה, בזמן הדוקטורט. סטייה לכיוונים אחרים עלולה גם לבלבל אתכם ולפגוע באיכות התזה – הפרוייקט המרכזי שאתם עסוקים בו באותן שנים קריטיות. התכסיס הוא לנצל את זמנכם בצורה המיטבית. כלומר, להטות עבודה אקדמית שאתם מחוייבים בה בכל מקרה לכיוון הפרסומים. כאן המקום להבהיר, שמומלץ לחקור אך ורק נושאים שאתם מתלהבים מהם. שום מאמר, שום ספר, שום תזה לא יהיו טובים, אם הנושא לא מרגש אתכם, אם אתם לא באמת רוצים לדעת את התשובה. אף פעם אל תעבדו על נושא רק משום שהוא נראה לכם "יעיל", או משום שהמנחה שלכם או מרצים אחרים המליצו עליו. העצות שלהלן נועדו לכוון אתכם באופן כללי בתוך הנושאים שאתם אוהבים ממילא, ולא לאלץ אתכם לעבוד על מה שמשמים ומרדים אתכם.

המלצה ראשונה: כתבו את הדוקטורט שלכם כספר

ראשית כל, כשאתם בוחרים נושא לדוקטורט, עבדו על נושא שהוצאות יסכימו לפרסם כספר. כלומר, הימנעו מנושאים קטנים, צרים ושוליים מדי, שאפילו הוצאות אקדמיות יתעלמו מהם. שנית, כתבו את הדוקטורט שלכם כאילו היה ספר מהרגע הראשון ממש. הטעות הגדולה ביותר שעושים סטודנטים, הוא לכתוב דוקטורט בלתי קריא, להגיש אותו, ואז לבזבז שנים על "עריכתו" כספר. השנים הללו יתנקמו בכם בשוק העבודה. כתבו את הדוקטורט כנראטיב (סיפור) עם התחלה, אמצע וסוף, מהודק וברור אפילו לאנשים שאינם מומחים בנושא הספציפי. במיוחד, הימנעו מעודף ז'רגון מתפתל ומתיש או מויכוחים ארוכים מדי עם חוקרים אחרים.

אני יודע שיש מנחים או חברי ועדה שיאמרו לכם ש"דוקטורט אינו ספר", ואתם חייבים לכתוב באותה שפה בלתי קריאה שדוקטורנטים כותבים בה לעיתים תכופות. זה בדיוק המסלול שיוביל אתכם לעבודת עריכה מתישה ומיותרת שתימשך שנים ארוכות. ראשית כל, אם ידוע לכם על מרצים שזו השקפתם, הימנעו (במידת האפשר) מלבחור אותם לועדת הדוקטורט שלכם. לפעמים תוכלו להסביר להם בנימוס שהשקפתכם שונה, כפי שאני עשיתי עם חבר ועדה עקשן במיוחד. יש ויהיה עליכם לוותר ולהתפשר באופן טקטי. למשל, יתכן מאד שחברי הועדה יבקשו מכם להקדיש מקום רב לסקירות ספרות וויכוחים עם חוקרים אחרים (באנגלית של תחום ההיסטוריה: Engagement with historiography ). סקירות כאלו בדרך כלל מרתיעות מול"ים פוטנציאליים ואפילו קוראים אקדמיים (כמוני, למשל). אם מכריחים אתכם, "הדביקו" אותן במקום שבו תוכלו למוחקן כשתהפכו את הדוקטורט לספר, בלי לשנות את המבנה כולו. לבסוף, מול"ים בדרך כלל יצפו שהדוקטורט לא יהיה זהה לחלוטין לספר. לצורך זה, הכינו טיוטה של פרק או שניים שלא ייכללו בדוקטורט, אך תוכלו להוסיף אותם מיד לטיוטת הספר. אם תפעלו נכון מבחינת זו, גדולים סיכוייכם להגיע לשוק העבודה עם ספר אקדמי שיפוטי אחד לפחות.

שימו לב: העצות שלהלן תקפות בעיקר למדעי הרוח, שם הספר השיפוטי הוא הנכס האקדמי החשוב ביותר שלכם. במדעי החברה, נהוג לפרסם את הדוקטורט שלכם כסדרה של מאמרים שיפוטיים, ולא כספר.

המלצה שנייה: השתמשו בעבודות סמינר בכדי לכתוב מאמרים שיפוטיים

בנוסף לספר, עדיף שיהיו לכם באשפת החיצים גם כמה מאמרים אקדמיים שיפוטיים, שלושה לכל הפחות, עדיף אפילו ארבעה, חמישה או שישה. בדיוק כמו עם כתיבת הספר, עדיף שתנצלו עבודה אקדמית שאתם צריכים לעשות בין כה ובין כה גם לכתיבת מאמרים. כאן, שימו לב במיוחד לעבודות סמינר. במהלך הדוקטורט הרי תאלצו לכתוב ממילא כמה וכמה עבודות כאלו, ולרוב המרצה יתיר לכם גמישות רחבה מבחינת בחירת הנושא. ההנחייה של המרצה והמסגרת הלימודית של הסמינר גם יקלו עליכם להתייעץ עמו ועם חבריכם כדי ללטש את הנושא. הטריק הוא לבחור מראש נושאים, שיאפשרו לכם לפרסם את העבודה כמאמר עם מינימום שינויים. אם אתם היסטוריונים, למשל, כתבו אך ורק על נושאים המאפשרים לכם להשתמש במקורות ראשוניים (יומנים, מכתבים, מסמכים) ולהעלות טיעון מקורי. תמיד קראו קודם כל את המקורות המשניים, ראו לאלו מקורות ראשוניים הם מפנים בהערות השוליים, הגיעו למקורות הראשוניים הללו וקראו כמה שיותר מהם. כך לא תאלצו לבזבז זמן רב מדי על חיפושים עקרים ומתישים. כל עבודה כזאת, אם היא כתובה וערוכה היטב, תוכל לשמש אתכם כמאמר פוטנציאלי. אני ממליץ גם לעבד פרק אחד מהדוקטורט כמאמר מדעי, כמובן בשינויים מסויימים. שימו לב שהמאמרים שלכם יהיו על נושאים קשורים אך שונים מספיק בכדי שתצברו רקורד של חוקרים מקוריים. אף ועדה לא תעדיף מועמדים שממחזרים את אותו הנושא המוגבל ללא סוף.

עניינו של הפוסט הזה אינו אומנות הכתיבה, אבל על קצה המזלג, אני ממליץ לכם להקפיד על הדברים הבאים כאשר אתם כותבים מאמר: ראשית כל, טיעון ברור ומקורי. כדי לדעת האם הוא ברור, נסו לקרוא את המאמר שלכם באמצע הלילה ולראות האם הטיעון עובר. קריאה בספרות המחקר הקיימת (דבר שסביר להניח שתעשו ממילא במסגרת סמינרים רלוונטיים) תוכל ללמד אתכם האם אתם מחדשים ועד כמה אתם מקוריים. הקפידו על שפה בהירה, הימנעו ממשפטים ארוכים ומפותלים והשתמשו אך ורק במינימום ההכרחי של ז'רגון מקצועי. אם הדבר חיוני לטיעון, אל תהססו להתווכח עם חוקרים מפורסמים בשפה מנומסת, מדעית ורציונלית. כשהדבר דרוש, הסבירו במפורש במה אתם מחדשים. האם אתם מסתמכים על ראיות שקודמיכם לא שמו לב אליהן כראוי? האם אתם מפרשים באופן חדש ראיות ישנות? האם אתם מסתכלים על הסוגיה מזוית תיאורטית חדשה? עצות חשובות נוספות תוכלו לקבל במאמר הזה של סטיבן פינקר, שלדעתי כל מי שמתפרנס מכתיבה חייב לקרוא.

חשוב שלא תבזבזו מאמרים טובים. אם יש לכם פוטנציאל לפרסם מאמר שיפוטי בכתב עת, אל תפרסמו אותו בקבצי מאמרים ערוכים (edited volumes), שנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. הימנעו מלפרסם בכתבי עת נידחים ולא חשובים, אפילו אם מציעים לכם פרסום בטוח. אמת עצובה היא שברוב התחומים, מאמרים בעברית "נחשבים" מבחינה אקדמית הרבה פחות מאשר מאמרים באנגלית. אם אתם סטודנטים בתחילת הדרך, אפשר להתאמן ולפרסם בהתחלה בכתבי עת פופולריים בעברית כמו זמנים או היה היה. ברגע שאתם יכולים, נסו לכתוב באנגלית ולפרסם אך ורק בכתבי עת שיפוטיים. לעולם אל תבזבזו מאמר (או ספר) טובים מדי על במות פרסום בעברית. אני ממליץ לכתוב באנגלית מראש, ולא לחבר טיוטה בעברית ולנסות לתרגם אותה לאחר מכן, מפני שטקסטים היוצאים ממכבש תרגום נוטים להיות מאולצים ומלאכותיים. אם תכתבו באנגלית, תוכלו לשלוח את המאמר שלכם לעורך מקצועי, שכמעט תמיד זול בהרבה מאשר מתרגם. חשוב להשקיע בעורך, כדי לוודא שהשפה מושלמת. ישנם שופטים שיידחו את המאמר שלכם כמעט מיד אם הוא נראה עילג, משובש או קשה להבנה. גם אם לא ידחו, הם עלולים להיות מוטים נגדכם בשעת השיפוט.

כשאתם שולחים את טיוטות המאמרים שלכם לעורכים, תלמדו מנפתלי בנט: לעולם אל תתנצלו. טעות משמעותית שאני עשיתי בתחילת הדרך, היתה לכתוב מכתבים כמו "עורכת יקרה, אני רק סטודנט לדוקטורט בשנה א' אבל…" בתשובה, קיבלתי פעמים רבות מדי דחיות ארסיות ונוטפות בוז, בלי שהעורך או העורכת קראו אפילו את המאמר. העורכים והקוראים חייבים לשפוט רק את מה שכתבתם, לא את מי שאתם. לכן, אל תנדבו מידע. כתבו רק: "עורכת יקרה, אשמח אם תשקלי לפרסם את המאמר המצורף בזאת, שכותרתו פלונית אלמונית." לסיום, הוסיפו את שמכם ואת שם המוסד שאתם לומדים בו, ללא פרטים מיותרים. אם ישאלו אתכם, אמרו את האמת, כמובן, אבל לעולם אל תפגינו חוסר ביטחון. אם למדתם וחקרתם, הקול שלכם חשוב ומעניין, ויש לכם זכות מלאה להשמיע אותו בדיוק כמו חוקרים מבוגרים מכם.

אל תפחדו מדחיות, אפילו לא מרושעות וארסיות, ואל תתנו להן לשתק אתכם. לפעמים, יש קוראים שדוחים מאמרים וספרים משיקולים לא עניינים, בלי לקרוא אותם בכלל. קורא אחד דחה פעם טיוטת ספר שלי, ומתגובתו ניכר שלא טרח לקרוא אפילו את מסגרת הזמן הכרונולוגית בעמוד הראשון. אם אתם חושבים שהדחיות לא ענייניות, שלחו את המאמר לכתב עת אחר. אבל ברוב המקרים, הדחיות יהיו מנומקות. במקרה כזה, קראו את מכתבי השופטים בלב פתוח ובנפש חפצה, ובדקו מה אתם יכולים ללמוד מהם, וכיצד אתם יכולים לשפר את המאמר בטרם תשלחו אותו לבמה אחרת. שימו לב: אם קיבלתם דחייה מנומקת ומפורטת מהשופטים, כבר למדתם והרווחתם.

גם אם המאמר יתקבל סביר להניח שהשופטים יבקשו ממכם לערוך אותו ולבצע שינויים משמעותיים (מה שנקרא Revise and resubmit). אם זה קרה, זכיתם בשלב הראשון! אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שהשופטים אומרים, אך עליכם ללמד את עצמכם להיות קשובים לביקורת. העורך ירצה לראות שתיקנתם לפחות את רוב הנקודות שהשופטים הצביעו עליהם. במקרה שאתם חולקים עליהם בנקודות מסויימות, הסבירו לעורך בקיצור ובנימוס מדוע. לרוב, עורכים יבינו אם תדחו באופן מנומק כעשרים עד שלושים אחוז מהצעות השופטים, אך לא יותר מכך.

לבסוף, אל תמתינו שמאמר יתפרסם לפני שתעברו לעבוד על המאמר הבא. תהליך שיפוט, קבלה, עריכה ופרסום עלול לקחת שנה לכל הפחות, ואין לכם זמן לבזבז. התחילו לחשוב מהר ככל האפשר על המאמר הבא.

עם זאת, כשתגיעו לשלב חיפוש העבודה, יהיה עוד גורם שישחק תפקיד חשוב בסיכויי ההצלחה שלכם: קשרים אישיים, יחסי אנוש ומכתבי המלצה. ומה קורה עם הפרופיל הפוליטי שלכם שונה מהמקובל באקדמיה? בנושא רגיש זה יעסוק הפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

אז אתם רוצים להשתלב באקדמיה? הינשוף ממשיך בסדרת הפוסטים שמלמדת אתכם כיצד לבנות את עצמכם כחוקרים, ולהגדיל את סיכוייכם להתקבל למשרות נחשקות במדעי הרוח והחברה. סיכויי ההצלחה, כפי שנראה, תלויים בשלושה מדדים שונים וקשורים זה לזה. הפעם נדבר על בחירת התחום כמו גם על ידע תשתיתי. ינשוף אקדמי מסייע לכם בדרך להגשמת החלום.

בפוסט הקודם, דיברנו על תנאי הסף הדרושים לכל מי שחולם על קריירה אקדמית בתחומי מדעי החברה והרוח. ברגע שוידאתם שיש לכם את תנאי הסף, הגיע הזמן להמשיך לשלב הבא: תכנון מראש של הקריירה שלכם משלב מוקדם. כמו שתראו, אין מדובר בתכנון עסקי מתיש וסוחט, כזה שישאב מכם את ההנאה האינטלקטואלית מלימודי ההיסטוריה, הספרות או הפילוסופיה, אלא להיפך: מפת דרכים שתעצים את הריגוש, העניין וההנאה מהנתיב שתבחרו בו. אין להתייחס אליה כמתכון, או רשימת כללים של "כזה ראה וקדש", אלא כסוג של כיוון כללי שאפשר להגיע אליו בדרכים רבות ושונות.

בסרט הוליוודי שעסק בחייו של אברהם לינקולן, מעלה הנשיא זכרונות מעברו כסוקר של שטחי פרא לא ממופים. הארץ מלאה בביצות טובעניות, מעקשים, הרים ומכשולים אחרים. מי שרוצה לעבור את כל אלו, חייב לאלתר, למצוא דרכים עוקפות יצירתיות ולהתמודד שוב ושוב עם מצבים של אי וודאות. שום מפה לא תסייע לו בכך, אם אין לו את התושיה הדרושה. אולם עליו להתבונן תכופות במפה ובמצפן כדי לדעת את הכיוון הכללי, אחרת יסתובב סביב המכשולים סחור סחור. כך גם השואפים לקריירה אקדמית: דעו את המטרה הסופית שלכם, לאיזה יעד אתם שואפים, אולם אל תשכחו לאלתר לפי תוואי הדרך, ולא פחות חשוב – גם להנות ממנה.

לאחר דברי ההקדמה הללו, כדאי להתבונן במפה ולחרוט בזכרוננו את היעד הסופי. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, מספר המשרות באקדמיה קטן מאד, והתחרות עליהן עזה. אין רחמים, ואל לכם לצפות שירחמו עליכם. שום נסיבות בריאותיות, קשיים אישיים, צרות משפחתיות, או סיבות מוצדקות אחרות לא יסייעו לכם למצוא משרה, אם לא תגיעו לועדה עם הפרופיל החזק ביותר שבנמצא. עליכם לחתור, מהשלב המוקדם ביותר האפשרי (היינו, מהתואר הראשון ואולי עוד לפניו) לבנות לעצמכם פרופיל כזה.

הפרופיל האקדמי החזק מורכב משלושה חלקים הקשורים זה בזה, בעלי חשיבות זהה פחות או יותר, ואלו הם: תשתית, מחקר ויחסי אנוש. תשתית תתבטא בכלי העבודה הדרושים לתחום האקדמי הרלוונטי, מחקר יתבטא בכמות ובאיכות הפרסומים, ואילו יחסי אנוש – במכתבי המלצה יוצאים מגדר הרגיל. אצל כל מועמד, גם חזק, היחס בין המרכיבים שונה, אבל יש לשים לב לאיזון ביניהם. מחקר שייבנה על תשתית לא מספקת, יהיה פגום מיסודו. מי שישקיע רק במחקר אך יזלזל ביחסי אנוש, עלול ליצור רושם של עכבר ספריות מיזנטרופ, גולם חברתי ששומר נפשו ירחק ממנו. לעומת זאת, אדם שיחסי האנוש שלו חזקים אך המחקר שלו חלש, עשוי להיתפס כשרלטן כריזמטי במקרה הטוב ותככן חלקלק במקרה הרע. בפוסט הזה, נדון בתשתית, ונמשיך לדבר על מחקר ויחסי אנוש בשני הפרקים הבאים.

תשתית היא מכלול הידע, הכישורים וכלי העבודה הדרושים בכדי להצטיין בתחום המחקר שלכם. להבדיל מסתם ידע, ידע תשתיתי קשה לרכישה, אבל ישרת אתכם במשך שנים רבות. הוא עשוי גם לסייע לכם למצוא קריירה טובה אחרת, אם המסלול האקדמי לא יצלח. מכיוון שהוא משתנה בהתאם לתחום שתבחרו, אי אפשר לדבר עליו בלי לומר מספר מילים על ההחלטה הקריטית של בחירת התחום עצמו.

במדעי הרוח, לא לכל התחומים יש ביקוש שווה. העצות שבמדריך הזה, או רובן, יסייעו לכם בכל התחומים, אך ככל שתבחרו תחום מבוקש פחות, עבודתכם תהיה קשה יותר והסיכויים – נמוכים יותר. בהשאלה מהעולם הצבאי, אתם יכולים לפתח את כישורי הירי שלכם, אך ככל שהמטרה קטנה, רחוקה וחמקמקה יותר, יהיה לכם קשה יותר לקלוע. אם, למשל, תבחרו בלימודים אזוריים, למזרח אסיה יש יותר ביקוש בישראל מאשר לבלקנים, איי הפסיפיק או אפריקה שמדרום לסהרה. בהנחה שהיסטוריה היא התחום שלכם, תגדילו את הסיכויים שלכם אם תבחרו בתחום מודרני עם משיכה עכשווית ואקטואלית מאשר, למשל, בתולדות המזרח הקדום. יהיה לכם בונוס אם לא תתעלמו מנושאים שמעניינים חוקרים בני ימינו, כמו למשל מגדר או תהליכים שחוצים גבולות ותקופות.

בהיסטוריה ישנם גם תחומים שהיו פופולריים בעבר אך דחויים בהווה. אם אתם מתעניינים בתולדות הרעיונות ובהיסטוריה אינטלקטואלית, אל תתרכזו רק בהוגה דגול אחד, אלא במגוון רחב של הוגים ובהשלכות חברתיות ופוליטיות. כדאי להיזהר גם מהיסטוריה דיפלומטית מהסוג הישן, שמתרכזת בעיקר בתככים בין ממשלות ובמנעד צר של מסמכים, או מכל תחום מצומצם אחר הנסגר בדלת אמותיו ולא פתוח לעולם המחקר הרחב.

אני שוב מדגיש: אני האחרון שירתיע אתכם לחקור את הנושא שיעניין אתכם, אפילו אם הוא מאד לא מבוקש. אבל במקרה כזה, אתם צריכים לדעת שעליכם להצטיין אפילו יותר בכל שאר המדדים, ובמידת האפשר – לחבר את מושא העניין שלכם לתחומים רחבים יותר, גישות מחקר חדשות ומסעירות או היבטים אקטואליים. בעיקר, אם אתם עוסקים בנושא פחות פופולרי, חפשו היבט מרתק שרק אתם או מעט אחרים עוסקים בו, ולא סוגיה נדושה שכבר נלעסה לעייפה. במצב כזה, לפחות תמשכו עניין ויהיו לכם פחות מתחרים.

לאחר שבחרתם את התחום, עליכם לשאול את עצמיכם לאלו מיומנויות תשתיתיות אתם זקוקים כדי להצטיין בו. כדי לבלוט בהיסטוריה, תהיו חייבים לקרוא את המנעד המלא של המקורות הראשוניים (למשל יומנים, מכתבים, מסמכים) והמשניים (ספרי מחקר). אם יראו שלא קראתם את רוב מה שצריך, איש לא יפרסם את המאמרים שלכם, שלא לדבר על לקבל אתכם לעבודה. ברוב התחומים, המקורות יהיו בשפת היעד. בדוקטורט שלי, שעסק בהיסטוריה יפנית מודרנית, כמעט תשעים אחוז מהמקורות הראשוניים היו כתובים בשפה היפנית, וכך גם ספרי המחקר. מי שעוסק בתקופות קדומות יותר ביפן, חייב להסתמך גם על מקורות ביפנית עתיקה וסינית קלאסית, ובמקרה של אירופה – בלטינית ולפעמים ביוונית. כדי לבנות לעצמכם יתרון יחסי במירוץ, עליכם ללמוד גם שפות אחרות שיכולות לסייע לכם – רצוי כאלו שרוב החוקרים האחרים לא יודעים. למשל, חלק גדול מחוקרי יפן יכולים לקרוא מסמכים בסינית או קוריאנית, אך רק מעטים יודעים לקרוא רוסית, שרלוונטית ליפן המודרנית בדיוק באותה המידה. ישנם תחומים שבהם רוב ספרות המחקר כתובה בשפה שאינה אנגלית, למשל צרפתית או גרמנית. במקרה כזה, תהיו חייבים לשלוט בשפות הללו, אחרת לא תוכלו להתעדכן בויכוח המחקרי ולתרום לו. בשולי הדברים ייאמר כי שפות יוכלו לעזור לכם בקריירות רבות ומגוונות, גם אם לא תעבדו בסופו של דבר באקדמיה.

לימוד שפות, כמו כל ידע תשתיתי אחר, דורש זמן רב. אלא אם אתם גאוני שפות, קשה ללמוד שפה ברמה מחקרית בפחות משנתיים. תמיד עדיף לקחת קורסי שפה טובים, לפחות בהתחלה, במיוחד כאלו שבנויים בשיטות פדגוגיות חדשניות (כמו בבית הספר לשפות של האוניברסיטה העברית), ולא מיושנות. בעתיד אני מקווה לפרסם כאן בינשוף פוסט שיסייע לכם בדרכים ללימוד יעיל של שפות, אולם כרגע חשובה האסטרטגיה ולא הטקטיקה. חשבו אלו שפות דרושות לכם כידע תשתיתי, והשקיעו את הזמן שלכם בהן ולא באחרות.

כמובן, שפות הן רק סוג אחד של ידע תשתיתי. קריאה וכתיבה אקדמית הם ידע תשתיתי מסוג אחר. גם אם אתם באים עם ידע מוקדם בתחומים הללו, כפי שהמלצתי בפוסט הקודם, חשוב לשייף, לשכלל ולשפר אותו ללא הפסק. אי אפשר להדגיש זאת מספיק: קראו וכתבו כמה שיותר, ולא רק בנושא הממוקד שלכם. אם בשפות צריך להשקיע במטרות ממוקדות, הרי שיכולת תשתיתית בקריאה וכתיבה דורשת דווקא היכרות עם מנעד רחב ככל האפשר של ספרות. כאן, אני ממליץ לכם להשתגע, ללכת אחרי הלב שלכם ולקרוא מה שאתם אוהבים ובכמה שיותר תחומים, לא רק עיוניים אלא גם ספרותיים. פעם הכרתי סטודנט זר מרומניה, שאמר לי בגאווה שהכין רשימה של כל זוכי פרס נובל, והוא קורא אותם אחד אחד כדי "להיות בקיא בספרות גבוהה". בסופו של דבר, הוא עורר אצל רוב שומעיו רושם יומרני ומגוחך. אל תהיו כמוהו.

אני ממליץ לכולם לרכוש ידע בסיסי ב"מדעי הרוח הדיגיטליים" (Digital Humanities) כדי שתוכלו להשתמש בשיטות מחקר מתקדמות. בהתאם לתחום שתבחרו, ייתכן שתצטרכו ידע תשתיתי מסוגים אחרים. מי שעוסק בפילוסופיה, למשל, כדאי שיהיה בקיא בלוגיקה. אם מעניינות אתכם שאלות כמותיות הנוגעות לציבורים גדולים, למדו שיטות מחקר, סטטיסטיקה וחקר רשתות חברתיות. אלו יסייעו במגוון קריירות גם מחוץ לאקדמיה. קורסים בכלכלה ויחסים בינלאומיים יועילו לכם מאד גם בשאלות של היסטוריה פוליטית וכלכלית. אם אתם מתעניינים בתולדות המלחמות, כדאי שתרכשו כמה שיותר ידע בלימודי ביטחון ובמדעי הצבא. כל מי שרוצה לקרוא טקסטים לעומק, מוטב שיירכוש מיומנות תשתיתית בביקורת ספרותית. לבסוף, פילוסופיה ופסיכולוגיה עשויות לתרום לכל מי שעוסק במדעי הרוח.

ההמלצה שלי היא להתמקד בתשתית הרלוונטית עבורכם, אך להשאיר גם מקום לניסוי, תעייה וסתם דברים שמעניינים אתכם. קחו קורסים רבים ככל האפשר בתואר הראשון, בין אם כסטודנטים מן המניין ובין אם כשומעים חופשיים. ככל שמדובר בתשתית, אתם אף פעם לא יודעים ממה תרוויחו, ואתם הרי כאן גם בגלל שאתם אוהבים ללמוד.

השלב הבא הוא לרתום את הידע התשתיתי שלכם כדי לבנות רקורד מחקרי יוצא מגדר הרגיל. על כך נדבר בפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?