ארכיון הבלוג

דוקטור, תציל אותי: על אקדמיה, פרות קדושות ולונה-פארק

בימי הסתיו, רוב היהודים בישראל אינם נוהגים לצאת ולצלות בשר בפארקים. אבל אולי לכבוד האזרחים המוסלמים, שנהנים בימים אלו מבשר טרי ומשובח לרגל חג הקורבן, החליט עיתון הארץ לצאת במבצע של שחיטת פרות קדושות. אחת מהן, שנשחטה בידי העיתונאית קרולינה לנדסמן, היא הפרה הקדושה שמתקראת "הדוקטורים". לדעתה, אלו שמחזיקים בתואר המכובד אינם אלא "ילדים שלא התבגרו". אז בתור אחת הפרות הקדושות האלו, אני מנצל את הטור הנ"ל כדי לענות ב" מוּ" רועם. ינשופי מגדל השן בשבח הילדותיות, ומדוע כדאי לפעמים להישאר בלונה-פארק אחרי שעת הסגירה.

?????????????????????????

בימי הסתיו, רוב היהודים בישראל אינם נוהגים לצאת ולצלות בשר בפארקים. אבל אולי לכבוד האזרחים המוסלמים, שנהנים בימים אלו מבשר טרי ומשובח לרגל חג הקורבן, החליט עיתון הארץ לצאת במבצע של שחיטת פרות קדושות. המבצע התנהל כמו פשיטת קומנדו נועזת: כל עיתונאי ובעל טור החזיק סכין בין השיניים והתנפל על קורבן אחר. בני ציפר השתלח באתגר קרת, רוויטל מדר בשמעון פרס, ואחרים התמקדו בקבוצות (האקטיביסטים המזרחים) או אפילו ברעיונות (צדק חברתי). באחד הטורים המסקרנים יותר, קרולינה לנדסמן הסתערה על המלומדים שאיתרע מזלם להחזיק בתואר דוקטור. אנשי האקדמיה, היא האשימה, הם כמו ילדים שלא התבגרו. במקום ללמוד בבית הספר הגבוה שנקרא "אוניברסיטה" ואז לצאת לעולם הרחב, מי לעבודה במפעל, מי למשמרת בבנק ומי לגדל פלפלים בשדה, הם בחרו להישאר לנצח בילדות סימבולית בין כותלי מוסדות מגוננים ומפנקים. בטורה, שנראה לפעמים כמו ניסיון לדחוס כמה שיותר מטפורות למרחב כמה שיותר מצומצם, ממשיכה לנדסמן ומשווה את ה"דוקטורים" לאותם הילדים שמסרבים לעזוב את הלונה-פארק אחרי שעת הסגירה.

03.01.2009-luna_entrance2

האמת היא, שבתור אדם המחזיק בתואר "דוקטור" התקשיתי להבין מה קרולינה לנדסמן בדיוק רוצה ממני. כלומר, אני משער שהיא מדברת עלי, בתור מי שמתמחה בהיסטוריה, אחד ממדעי הרוח והחברה, ולא על אנשי האקדמיה שמפתחים טילים, נוסחאות מתמטיות או תרופות לסרטן, אם כי במאמר היא לא ציינה אותם לקולא. קרולינה לא סיפרה לי האם עלי לוותר על התואר המפונפן, ולהחליף אותו במשהו עממי יותר, נגיד "קומראד"? או שמא עדיף שאחליף מקצוע ואעבוד בבנק, במפעל או בשדה? אולי אני אמור להתנהל אחרת בתוך כותלי האוניברסיטה? זו שאלה חשובה, משום שהמאמר של לנדסמן מתכתב עם קשת שלמה של טענות כנגד האקדמיה והיושבים בה; טענות כדוגמת "מגדל השן", ה"ניתוק מהמציאות", "מדעי הדשא", "מדעי הכלום", "בזבוז כספי ציבור וכיוצא בזה". בחלק מהטענות הללו יש ממש. באקדמיה, כמו בכל מוסד אחר בישראל, יש בזבוזים, כפילויות חוסר יעילות ויתר ירקות עבשים שצריך לנקות מהמדפים, וקוראי הינשוף יודעים שביקרתי לא אחת בחריפות את השיח המתפתל, הרדיקליות הסינתטית והז'רגון המפותל שמשתמשים בו באזורים כאלה ואחרים.

אבל כל אלו, כפי שכתבתי כאן, אינם צריכים להעיב על החשיבות העצומה שיש למדעי הרוח, למחקר והוראה בתחומים כמו היסטוריה, ספרות ופילוסופיה. אם נקצר את הטיעון, המטרה בלימוד ההיסטוריה היא לא להכין ערימה של דוגמאות היסטוריות שיהיה אפשר "ללמוד מהן" כדי לדעת איך להתנהג בעתיד, אלא ללמד את אזרחי העתיד לנתח סיטואציות אנושיות, להעריך עדויות, להצליב מקורות, להטיל ספק, לחשוב ביקורתית ולקבל החלטות מושכלות. מי שהתאמן בתהליך המורכב הזה אינספור פעמים בהקשרים היסטורים, פילוסופיים, ספרותיים ואחרים, יוכל להשתמש במיומנויות שרכש במהלך חייו, בין אם מדובר בהחלטות אישיות ועסקיות, פוליטיות או מדיניות. אבל כאן, בתור אחת הפרות שקרולינה לנדסמן מנסה לשחוט, הייתי רוצה לענות ב" מוּ" רועם על האשמה אחרת שלה – ההאשמה של אנשי האקדמיה בילדותיות. מה משמעותו של הטיעון הזה, למעשה?

אחד ההבדלים בין ילדים למבוגרים, הוא שילדים נחשבים לתמימים יותר. מדוע הם תמימים? משום שהם מודעים לחוקים הרשמיים שמכתיבים בכוח את התנהגות המבוגרים, אבל לא מודעים עדיין לחוקים הבלתי כתובים שעומדים בבסיסה בפועל. כלומר, לילדים אין תמיד את אותו הקומון-סנס שיש לאדם מבוגר, שמסייע לו לדעת מה "הולך" ומה "לא הולך", מה סביר ומה לא סביר, איזו עברה תכניס אותו לכלא ואיזו תסתיים בנזיפה משוטר, ואלו פינות אפשר לעגל בלי לשלם מחיר כבד. הטענה הזאת כמובן כללית ושטחית, וילדים הרבה פעמים לומדים את החוקים הלא כתובים הרבה יותר מהר מאשר המבוגרים חושבים. אבל נניח לכך לרגע: היתרון של החשיבה האקדמית, לדעתי, הוא שלחוקר יש פנאי אמיתי ונפשי להתנער לרגע מהקומון-סנס ומהכללים המקובלים שלרוב האנשים העסוקים אין כוח וחשק להרהר אחריהם. בניגוד לילד, הוא מגיע לשאלות הללו עם ידע. אבל אם הוא חוקר טוב, הוא מאמץ את הפתיחות והסקרנות של הילד. כשהוא בוחן סוגיה, הוא בודק האם מה שמקובל לחשוב, ה"קומון סנס" וה"שכל הישר" הוא באמת כזה, או רק כיסוי לעצלנות, שבלוניות, קונספציות, דיעות קדומות ו/או מציאות שעבר זמנה ובטל קורבנה?

תמימים, או שלא? למצולמים אין קשר לכתבה.

תמימים, או שלא? למצולמים אין קשר לכתבה.

אפשר לתת אינספור דוגמאות: האם, למשל, תוספת תקציב למשרד ממשלתי אכן תשפר את השירות הניתן בו, כפי שמקובל לחשוב, או שדווקא לא? ואולי תוספת תקציב למשרד החינוך דווקא תדרדר את איכות החינוך? האם הציונות יישבה "עם ללא ארץ" ב"ארץ ללא עם", או שהמציאות, אפעס, היתה מורכבת יותר? האם מוסר הוא מותרות של "יפי נפש", או מרכיב חשוב בטובתו המדינית של עם, ומאלו סיבות? האם יותר טנקים ודיביזיות מלמדים בהכרח שהצבא חזק, או שמא עשויים להצביע על חולשה? למה מלחמות נוטות לפרוץ בקיץ ובאביב, ומשברים כלכליים – בסתיו? לרבות מהשאלות הללו יש תשובה ברורה של "קומון סנס", אבל היא לא תמיד התשובה הנכונה. כשמגיעים אליהן עם פתיחות של ילד, אבל עם ידע של מבוגר, ובעיקר – פנאי לחקור, עשויים להגיע לתשובות מפתיעות, שבתורן מצמיחות רעיונות יצירתיים שעשויים להשביח את השיח הציבורי, להפרות רעיונות אחרים ולסייע לחברה ביותר ממובן אחד.

מקורה של המילה האנגלית scholar  היא בביטוי היווני scholastes, היינו, אדם שיש לו פנאי לחשוב, לחקור וללמוד. החברה צריכה מספר מסויים של אנשים, כמה בדיוק, צריך להתווכח, שתפקידם הוא לחקור, לחשוב ולהפוך בסוגיות הקשות, גם באופנים שנוגדים את הקומון-סנס. הם לא צריכים להיות מנותקים מחיי היומיום, בכך המבקרים צודקים, ויש מקום למתוח ביקורת על שיח אקדמי מעגלי, מלאכותי ומתנשא שמרחיק את עצמו מהציבור בכוונה תחילה משיקולי סנוביזם. אבל הם צריכים לפעול בסביבה שתאפשר להם לחקור בחופש יחסי, ולחנך תלמידים למחשבה חופשית, ספקנית וביקורתית על שאלות יומיומיות יותר ופחות. רובנו, אם נשתמש במטפורה של קרולינה לנדסמן, עוברים כל הזמן בלונה פארק של החיים, עולים ויורדים, נופלים ומתרוממים בסחרחרת אירועי היומיום שלנו. עדיף שיהיו גם כאלו שישארו בלונה-פארק בלילה, כדי לנסות ולהבין איך הוא עובד.

 

"הילד בטראומה": עלבון, נוחות והכיבוש הפסיכולוגי

ההתחלה היתה מבטיחה: פריצות דרך חשובות בתחום הפסיכולוגיה, ששינו את מדעי החברה והרוח וחשפו בפני העולם את סכנות ההתעללות הרגשית. היום, כמה עשרות שנים לאחר מכן, קמפוסים רבים הופכים לגוש מבעבע של עלבון רוחש, מחאות כנגד דוברים שמעליבים קבוצה כזו או אחרת, וטראומות מודחקות שמאיימות להתפרץ: סטודנטים היספאנים שחשים דיכוי, פמניסטיות שנעלבות מלהט"בים, ותלמידים שהמרצה להיסטוריה פוגע בנרטיב שלהם. הסטודנטים של היום מגלים רגישות יתרה ל"מילים שפוצעות", ואינם מסוגלים להתמודד עם חילוקי דעות. ינשוף מגדל השן על פסיכולוגיזציה זוחלת וסכנותיה. 
מאמר זה פורסם במקור באתר מידה.

leon_illo2170

ביום חורף קפוא אחד, לפני כארבעה חודשים בערך, חלפתי במסדרונות אוניברסיטת הרווארד בדרך חזרה משיעור. ליד הכיתה היה לוח מודעות, בו מתפרסמים בדרך כלל אירועים, כנסים וגם, מדי פעם בפעם, מסרים פוליטיים שונים ומשונים. ביום ההוא, שמתי לב למודעות מחאה מטעם אחד מתאי השמאל הרדיקלי נגד ה"גזענות בקמפוס". עצרתי והסתכלתי. כשלעצמן, הטענות לא היו חדשות: אין מספיק פרופסורים היספאניים עם קביעות, יש רק קורס אחד על אסייאתים אמריקאיים, יש יותר מדי לבנים עם פריבילגיות, וטרוניות דומות. אולם לצד אלו, היתה גם טענה נוספת, מאלו שתוכן לא כברן, וחשתי שהיא דורשת מבט שני. אם אנו חשים שנעלבנו מגזענות, או שאנחנו חשים עצמנו מודרים, אמרה המודעה, "אין לאף אחד זכות לדרוש מאיתנו להסביר מדוע." רבים, ביניהם גם כותב שורות אלו, הצביעו כבר על הסכנה בשיח הפוליטיקלי-קורקט, והאיום הגובר שהוא מציב לחירות המחשבה וחופש הדיבור. המודעה שתוארה לעיל פותחת אשנב להיבט אחר, מסוכן לא פחות, של אותה תופעה: הפסיכולוגיזציה הזוחלת של חיי היומיום ופולחן העלבון הסובייקטיבי שאין צורך לנמק אותו, ובכל זאת יש לו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.

עלייתה של הפסיכולוגיה, לאו דווקא כתורה טיפולית אלא ככלי ניתוח במדעי החברה והרוח, היא אחת התופעות החשובות והמעניינות ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים. ניתוח פסיכולוגי הפך לאבן פינה בשיח הביקורתי, השמאלי והרדיקלי, במידה רבה תודות למחקרים של אחדים מהוגי אסכולת פרנקפורט וממשיכיהם. ערן רולניק העלה דוגמא יפה בהקדמה לתרגום משה האיש ואמונת הייחוד של פרויד (הוצאת רסלינג). "בקרב חוגים רחבים בגרמניה ובאוסטריה", כתב רולניק, "קיים מזה כבר עשורים רעב שאינו יודע שובע לאותו תבשיל קדרה פוסט-מודרני המוגש באינספור עצרות, כנסים וימי עיון, ושמרכיביו העיקריים הם: אפוריזמים פסיכואנליטיים והיזכרות בו-זמנית בשואה של יהודי אירופה ובסכסוך הישראלי-פלסטיני".

המרכיב הבסיסי בתבשיל הקדירה: זיגמונד פרויד (קרדיט: מוזיאון פרויד, וינה)

המרכיב הבסיסי בתבשיל הקדירה: זיגמונד פרויד (קרדיט: מוזיאון פרויד, וינה)

תבשיל הקדירה המענג הזה אינו מוגבל אך ורק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל מי שיעיין בהגות השמאלית-רדיקלית, שמשפיעה עמוקות על אקטיביסטים באוניברסיטאות וארגונים לא ממשלתיים (NGO), ואף מחלחלת לאיטה לשדרות רחבות יותר של הציבור המשכיל במערב, יגלה אינספור אזכורים לטראומות, תת מודע, תשוקות מודחקות ומושגים נוספים הלקוחים מתורתם של פרויד וממשיכיו. משפטנים ופסיכולוגים מתרצים התפרצויות אלימות ואף רצחניות של אפרו-אמריקאים ב"זעם השחור",  כעס מודחק על הדיכוי שהם חווים מצד החברה הלבנה והגזענית. חברי ועדות חקירה בינלאומיות (כולל ועדת גולדסטון הידועה) רואים את גביית העדויות מקורבנות של אלימות כמעין תהליך תרפואיטי, ולאו דווקא כחקירת שתי וערב ספקנית שאמורה להוביל לגילוי האמת. סופרים שכותבים בשפה שאינה שפתם, במיוחד אם הם שייכים למיעוט אתני או לאומי, מתוארים בתילי תילים של מאמרים וספרים ככאלו שסובלים מהתסביך הפסיכולוגי של גזילת זהות. סילבוסים ופורומים אינטרנטיים מתמלאים ב"אזהרות טריגר" שנועדו לחסוך מקורבנות טראומה מפגש עם טקסטים המתארים אלימות מינית. האסכולה הפוסט-קולוניאלית מדגישה את הנזק שנגרם לעמים המשועבדים לא רק מהניצול הכלכלי בידי המטרופולין, אלא גם בידי ה"מבט החיצוני" המזלזל והמתנשא של תיירים, חוקרים ואוריינטליסטים קולוניאליים. העלבון הזה מתואר, במקרים הולכים ורבים, כפצע פעור בנשמתם של המדוכאים, שכובל אותם לתרבות ולכללי המשחק של מדכאיהם, ומטשטש את המודעות שבלעדיה לא יוכלו לצאת לחופשי. לעיתים, ההסבר הפסיכולוגי הוא כה אוטומטי (למשל, טענתו של חגי רם כי תפיסת ה"איום האיראני" בישראל היא שיקוף של חשש אשכנזי מודחק מעליית הדתיים והמזרחיים) עד שעובדות סותרות הופכות למטרד המבלבל את החוקר.

מילים פוצעות ואוכלוסיות מוחלשות

השיח הפסיכולוגי משתלב עם מגמה חשובה אחרת בתרבות האקדמית המערבית של העשורים האחרונים: קידוש הנוחות הנפשית ופולחן העלבון הסובייקטיבי. כמו רוב המגמות החברתיות, שורשיה מצויים במציאות כאובה, הבעיות שהיא מצביעה עליהן אמיתיות ובגירסתה המתונה גם יש לה ערך רב. המחקר הפסיכולוגי, שהתקדם באופן דרמטי במחצית השנייה של המאה העשרים, העלה ממצאים רבים על הנזק שהתעללות נפשית עשויה לגרום, גם אם אין בתוכה מרכיב של אלימות פיזית. הבסיס האמיתי הזה אפשר להוגים מסויימים, כמו הפילוסוף הפוליטי האמריקני ג'ואל פיינברג, לתרגם את הפסיכולוגיזציה לעולם המשפט והאכיפה. בביקורת על תורתו של הפילוסוף הליברלי ג'ון סטיוארט מיל, קבע פיינברג כי בנוסף למילים מסוכנות הקוראות לאלימות, ישנם עלבונות שפוגעים כה חזק בקורבן מבחינה נפשית-פסיכולוגית, עד שיש לראות אותם כ"מילים שפוצעות".

מילים שפוצעות: אחד המדריכים השימושיים לז'אנר

מילים שפוצעות: אחד המדריכים השימושיים לז'אנר

בשלב הראשוני, "מילים שפוצעות" הוגדרו באופן מצומצם יחסית, כביטויים גזעניים פוגעניים במיוחד. אולם עלבון הוא בסופו של דבר תופעה סובייקטיבית, כזה שמוגדר לא לפי סטנדרטים חיצוניים אלא לפי תחושה פנימית. לכן, התחום שלו נתון להרחבה אינסופית. מי יוכל לומר, למשל, שטענה כאילו התרבות האפרו-אמריקנית מובילה לפשע, "פוצעת" שחורים יותר מאשר קריקטורה פוגענית נגד הנביא מוחמד "פוצעת" מוסלמים? ברגע שעלבון הפך לכלי שבאמצעותו ניתן להשתיק יריבים, לנקות את המרחב מדעות מתחרות ואף לצבור כוח פוליטי, ישנו פיתוי ניכר להשתמש בו שוב ושוב. כך, מתפתחת לה תרבות שלמה של עלבון. אקטיביסטים מנסים להוכיח באותות ובמופתים שדווקא הם נעלבו יותר מאחרים, ולכן יש להם זכות לדרוש הגנה חזקה יותר, במיוחד אם הם שייכים ל"קבוצות מוחלשות" שראויות, לדעת רבים, להעדפה מתקנת. לארגונים ותאי סטודנטים למיניהם שנועדו למחוק עלבונות מהמרחב הציבורי, יש אינטרס מובנה למצוא תמיד עלבונות חדשים להילחם בהם כדי להצדיק את קיומם. וכמובן, מפתה מאד לפתוח במאבק חדש כדי להתפרסם. לאחרונה, למשל,קרא איש סגל באוניברסיטת ייל לבטל את התואר master של מנהלי המעונות, בשל הקונוטציות הגבריות שלו, ומשום שכך קראו פעם עבדים אפרו-אמריקנים לאדוניהם הלבנים. לפני שאותו מלומד קפץ וגילה את העלבון הזה, מעטים בלבד חשבו שמדובר בכלל בבעיה.

עם הזמן, ובמיוחד בשנים האחרונות, השתלבה תורת ה"מילים שפוצעות" עם פולחן הולך ומסלים של "נוחות", בעיקר במוסדות האקדמיים. זוכרים את הקמפיין הממשלתי הישן, שהפציר בתיירים ישראלים "להרגיש בבית בכל העולם"? העיקרון הזה הפך לאחרונה לאבן יסוד באוניברסיטאות לא מעטות במערב. ראש אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת קיימברידג', למשל, כתב כי "האוניברסיטה היא בית, שבו הסטודנטים צריכים להרגיש נוחות וביטחון". כדי להבטיח את הנוחות הזאת, אוניברסיטאות רבות החלו להכין רשימות של "מיקרו-אגרסיות" – אמירות יומיומיות שיש להימנע מהן כדי לא להעליב קבוצות מיעוט – עוד מושג מבית המדרש של הפסיכולוגיזציה. באוניברסיטה של ויסקונסין, סטיבנס פוינט, כוללת הרשימה גם דעות פוליטיות שנחשבו בעבר ללגיטימיות, כמו "אמריקה היא כור היתוך" או "כל אחד יכול להצליח", בטענה שהן פוצעות סטודנטים מקבוצות מוחלשות. דוקטורנטית מאוניברסיטת הרווארד קראה ללבנים למשטר את הנשימות, העפעפיים ושרירי הפנים כשהם נמצאים עם שחורים, כדי שחס וחלילה הבעותיהם לא ייחשבו כ"מיקרו אגרסיה".

נלחמים במיקרו-אגרסיות: אוניברסיטת ויסקונסין, סטיבנס פוינט

נלחמים במיקרו-אגרסיות: אוניברסיטת ויסקונסין, סטיבנס פוינט

החוקה האמריקנית עדיין מונעת הגבלות חוקיות על חופש הביטוי, אולם פעילים סטודנטיאליים ואקדמיים עסוקים במרץ בחיסולו היכן שהם רק יכולים, בעיקר באוניברסיטאות. ואם לא ניתן להשתיק מי שמעליב או שגורם לסטודנטים להרגיש לא נוח באמצעות תקנות מוסדיות, תמיד אפשר לנסות לעשות זאת באמצעות התפרעויות, עצומות השתקה או לחצים לבטל נאומים וכנסים, הליך שידוע בשם “no platform”. פעם, המושתקים היו דוברים המזוהים בעיקר עם הימין השמרני, כמו למשל ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, שהרצאה שלו בוטלה בלחץ פלסטיני באוניברסיטת קיימברידג' מחשש עלבון לערבים ומוסלמים. אולם כפי שמתרחש בדרך כלל עם מערכות של רדיפה, רשימת הקורבנות הולכת ומתרחבת, ועכשיו היא כוללת אפילו פעילות פמיניסטיות רדיקליות ופעילים להטב"יים שחרגו מהשורה או העליבו קבוצת אקטיביסטים כזאת או אחרת. כל מי שמעליב או גורם למישהו מ"קבוצה מוחלשת" להרגיש שלא בנוח, עלול להפוך בבת אחת לקורבן השתקה, ולא משנה מה זכויותיו הקודמות.

אי-נוחות כחלק מהותי מתהליך הלמידה

ציד המכשפות הזה, שמתבסס על העקרונות הפסיכולוגיים של תרבות העלבון וקידוש הנוחות, גורם לנזקים מעבר לפגיעה הישירה בחופש הביטוי של המושתקים. הוא מניח, למשל, שנסיונות לערער ערכים או זהות של קבוצה המוגדרת "מוחלשת" פוגעניים ויש להשתמש בחוק כדי לבולמם, לפחות במקרים מסויימים. אולם הטענה הזאת מתבססת על הנחת יסוד בעייתית, כאילו תפקידה של המדינה הוא לשמר את הסטטוס-קוו בין הזהות והערכים של הקבוצות השונות בחברה. בפועל, השוק החופשי של הרעיונות, כמו השוק האמיתי, מתבסס על הרס יצירתי. במאבק הרעיונות ערכים עולים, יורדים ומתפוגגים, ואחרים באים במקומם. זהות של קבוצות משתנה, לעיתים באופן דרמטי, בין אם בשל לחצים פנימיים ובין אם בשל אתגרים חיצוניים מצד קבוצות אחרות. בוודאי שאין זה תפקידה של המדינה למנוע פגיעה מילולית בערכים או בזהות של קבוצה כזאת או אחרת כדי להבטיח שימור זהותי של קבוצות, מוחלשות או שאינן מוחלשות.

שנית, תרבות העלבון וקידוש הנוחות מזיקים גם להתפתחותו האינטלקטואלית והחברתית של היחיד, במיוחד במוסדות להשכלה גבוהה. מי שרגיל שעוטפים אותו בצמר גפן, מרחיקים ממנו כל עלבון, מזהירים אותו בפני כל טריגר ו"מעצימים אותו" על בסיס יומי כדי שחס וחלילה לא יאותגרו הרגישויות וערכי היסוד שלו, עלול להישבר לרסיסים כאשר ייתקל בעלבונות חריפים ואתגרים ממשיים בעולם האמיתי. בסקר הערכת הוראה של קורס שתרגלתי בו פעם, על עליית הציביליזציה האירופית, כתבה תלמידה ממוצא סיני כי המרצה העליב אותה ואת אבותיה, בכך שטען כי התרבות הסינית לא עמדה בתחרות עם תרבות המערב בזמן המהפכה התעשייתית. הזעם שלה היה כל כך גדול עד שלא היתה מסוגלת להתרכז בשיעורים. תלמידה שלא יכולה להקשיב אם המרצה לא אומר לה בדיוק מה שהיא רוצה לשמוע, או תלמיד שדורש אזהרות טריגר לכל פריט שני בסילבוס – איך יוכלו להתמודד עם העולם האמיתי שמחוץ לכתלי האוניברסיטה?

safety-300x225

למעשה, חוסר נוחות מתמיד הוא עמוד תווך בתהליך הלמידה וההתפתחות האישית והחברתית. כפי שכותב ניק כהן, האוניברסיטאות "אינן ולא אמורות להיות דומות לבית. השכלה גבוהה אמורה להרחיק את הסטודנטים מהדעות הקדומות והוודאויות של בית ילדותם, ולאתגר את הרעיונות שלמדו מהוריהם. אם הסטודנטים לא יכולים לעמוד באתגר בלי ליילל שהם חשים לא בטוחים, הם לא אמורים ללמוד באוניברסיטה מלכתחילה. אם אוניברסיטאות מסרבות לאתגר אותם, אני תוהה גם בנוגע ליעילות שלהן".

אין פירוש הדבר שיש לנטוש לחלוטין את הדגש הפסיכולוגי. רגשות הם אכן דבר חשוב, ואוי לנו אם נתיר הטרדה או התעללות רגשית באוניברסיטאות, מקומות עבודה ומסגרות אחרות. אולם כדי להפחית את פוטנציאל ההידרדרות המתמיד של תרבות העלבון, יש לצמצם למינימום את ההגנה המשפטית על פגיעה ברגשות. אפשר לקבוע, למשל, ששפה גזענית בוטה שעלולה לגרום לאלימות, עלבונות חוזרים ונשנים המשבשים את חיי היומיום של אדם, או נסיונות להדיר קבוצות מסויימות מהמרחב הציבורי, ייחשבו כהטרדה ויטופלו פלילית בהתאם. מעגל רחב יותר של עלבונות, בכלל זה רוב הדוגמאות הרגילות של "פגיעה ברגשות", צריכים אולי להיחשב כבלתי ראויים, אבל לא כפליליים. את היתר יש להשאיר לדיון הציבורי, ולשוק החופשי של הרעיונות. מנחם בגין פעם נשאל, כיצד הוא מתמודד עם העובדה שרבים בזים לו, ומעקמים את האף למשמע נאומיו. "אם הם מעקמים את האף," השיב בגין, "אז לא נורא. שיהיה להם אף עקום".

 

 

מברישים שיער במעגלים: על רפונזל, גזענות ושליטה במחשבות

מה הקשר בין הסרט של וולט דיסני על רפונזל, הויכוחים על יחסי שחורים-לבנים ואפלייה גזעית בארצות הברית? ינשוף פוליטי-מדיני על טיבה של תנועה מעגלית, שימוש מטעה בנתונים והניסיון למשטר את הנשימה. כיצד הפך המדרון החלקלק למצוק תלול של השתקה וסתימת פיות, ומי למעשה מרוויח מכל הסיפור?

540717b286a414e41fb3c3ca075b2d54

ב"פלונטר", סרט של וולט דיסני המבוסס על סיפורה הנודע של רפונזל, קובלת הגיבורה על השיעמום שהיא חווה ב"כלוב הזהב" שלה. לאחר תיאור מוזיקלי של עיסוקיה היומיים, אומרת רפונזל (שכידוע שיערה ארוך במיוחד) כי כל ערב היא "מברישה את השיער תוך הסתובבות במעגלים". למרבה העניין, המירוק העצמי המעגלי והאינסופי אינו מאפיין רק את רפונזל, אלא גם אינטלקטואלים, חוקרים ואקטיביסטים לא מעטים. ואכן – הסצינה בו רפונזל מסתובבת במעגלים אינסופיים ומסרקת את השיער היא מטפורה הולמת לשורה ארוכה של טיעונים על גזענות, גזע, אפלייה ויחסי שחורים-לבנים בארצות הברית ומעבר לה.

לפני זמן מה, יצא לי לדבר עם סטודנט ישראלי למשפטים על אי אלו נושאים חברתיים ופוליטיים. במהלך השיחה, אמר לי, לתדהמתי, שהרווארד היא "מוסד לבן, גברי וגזעני", אפילו "גזעני באופן קיצוני". אבל בהרווארד יש סטודנטים מכל צבעי הקשת וכל הגוונים התרבותיים, האתניים והדתיים, וקבוצות מוחלשות מקבלות העדפה מתקנת (במסגרת מדיניות הגיוון של הקמפוס). למעשה, האפלייה המתקנת כל כך אינטנסיבית, עד שקבוצות שמצליחות מעל ומעבר באופן טבעי (ע"ע אסייאתים ואסייאתים-אמריקאים) נפגעות ממנה. רק לאחרונה, עתרו סטודנטים אסייאתים לבית המשפט נגד מדיניות הגיוון האתני של הרווארד ואוניברסיטאות עילית אמריקאיות אחרות.

מדיניות אפליה מתקנת - סמל אוניברסיטת הרווארד

מדיניות אפליה מתקנת – סמל אוניברסיטת הרווארד

אבל, אמר לי אותו הסטודנט, בהרווארד יש רק "פרופסור היספאני אחד עם קביעות". העובדה הזאת, לאחרונה, הפכה למעין קריאת דגל של אלו ה"נאבקים בגזענות" בקמפוס. משום שיש בסגל לא מעט חוקרים שחורים עם קביעות, רובם מהמובילים בתחומם, כמו גם חוקרים הודים ואסייאתים, יש למצוא בדחיפות קבוצה מקופחת אחרת. חוץ מזה, כל יתר הטיעונים על "גזענות בקמפוס" שייכים לתחום הפסיכולוגיה. לאחרונה, קבוצה של אקטיביסטים פרסמה מודעות ברחבי הקמפוס עם שורה של טרוניות, טענות ומענות. מדוע יש "רק קורס אחד בסילבוס על תולדות האסייאתים בארצות הברית"? מדוע עדיין רואים כל כך הרבה לבנים מסביב? ובכלל, מה, "האם אני צריך להסביר למישהו מדוע אני נפגע"?

למשפט האחרון עוד נחזור, אבל כבר כעת ראוי להצביע על נקודה מרכזית בטיעונים הרדיקליים על אפליה בקמפוס, סימפטום שמאפיין את השיח על אפליה גזעית בארצות הברית כולה: הם לקויים ומעגליים באופיים. בביטוי "מעגלי" אני מתכוון לפרוגרמה פוליטית שבנויה באופן כזה שמונע הגשמה ויישום, באופן שמנציח את הטרוניות והקובלנות והופך אותן למצב קבוע. בכך אינני טוען בשום אופן שאין אפליה גזעית בארצות הברית: היא בוודאי קיימת, ובמקרים מסויימים יש הוכחות בלתי מעורערות לקיומה. אולם שימו לב לטיעון הרחב יותר. דורות על דורות של משפטנים, מלומדים ופעילים רדיקליים מצטטים נתונים סטטיסטיים המוכיחים, כביכול, כי המערכת האמריקאית כולה מנציחה אפליה גזעית. למשל: מספר השחורים בבתי הכלא גדול מעבר לשיעורם באוכלוסיה, אולם מספרם בקרב המומחים למשפט חוקתי קטן יותר משיעורים באוכלוסיה. מכאן שהם ניצבים בפני אפליה מכוונת.

סורגים אמריקאיים - האם נתוני הכליאה מצביעים על גזענות?

סורגים אמריקאיים – האם נתוני הכליאה מצביעים על גזענות?

טיעון לקוי

אולם דא עקא, שמשפחת הטיעונים הזאת (שניתן למצוא אותה דרך אגב גם בדיונים על יחסי אשכנזים-מזרחיים בישראל) מתבססת על הנחת יסוד מסויימת, הגורסת כי ללא אפלייה יזכו הקבוצות האתניות השונות לייצוג פרורופרציונלי במגזרי החברה השונים. אלא שדונלד הורוביץ, חוקר מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית, הוכיח במחקר מקיף כי מדובר במגדלים פורחים באוויר. כפי שכתב תומס סוול במאמר קלאסי בסוף שנות השמונים, בשום חברה אנושית שהיא אין ולא היה מעולם "ייצוג פרופורציונלי" כזה לקבוצות שונות. ללא ספק, אפלייה הינה חלק מהסיפור במקרים רבים, אולם לעולם היא אינה מהווה את הסיפור כולו. לקבוצות שונות, למשל, יש קודים תרבותיים שונים – אמת בסיסית שנוטים להתעלם ממנה לעיתים קרובות משיקולי פוליטיקלי-קורקט. קודים תרבותיים עשויים, למשל, להכתיב העדפות שונות בבחירת מקצוע. בארצות הברית של סוף המאה התשע עשרה העדיפו מהגרים יהודים רבים לעסוק בחייטות זעירה, איטלקים נטו לפתוח מסעדות משפחתיות ואילו אירים העדיפו את המשטרה והפקידות. כל מסלול כזה, עם הקשיים והיתרונות הגלומים בו, יוביל בסופו של דבר לייצוג שונה לחלוטין של קבוצת המהגרים בשדרות החברה. כמובן, ברגע שהדורות הראשונים של קבוצה אתנית העדיפו מקצוע או עיסוק מסויים, ייבנו בהדרגה רשתות של קשרים חברתיים ומקצועיים שימשכו גם את הדורות הבאים לעיסוקים דומים. אם יש לי כבר שלושה דודים במשטרה, יהיה לי קל להתקבל לשם יותר מאשר (למשל) למחלקה למשפט חוקתי באוניברסיטה.

העדיפו להקים עסקים משפחתיים - מהגרים איטלקים בארה

העדיפו להקים עסקים משפחתיים – מהגרים איטלקים בארה"ב, תחילת המאה העשרים

מעבר לכך, קודים תרבותיים עשוייים להשפיע גם על הצלחה בדרכים אחרות. תרבויות או תת-תרבויות מסויימות עשויות, למשל, לתגמל לימודים והשכלה יותר מאשר תרבויות אחרות. אי אפשר להפריד, למשל, בין ההצלחה המסחררת של האסייאתים, ההודים והיהודים (קבוצות שסבלו מעוינות ואפלייה משמעותיות בתחילת דרכן בארה"ב) לבין הדגש על לימודים והשכלה בתרבויות הללו. לעומת זאת, בקבוצות חברתיות שבהן השכלה אינה נחשבת לדבר חשוב, סביר שיהיו פחות אנשים שיתקדמו למעלה בסולם החברתי, ואלו שינסו לעשות זאת יתקלו במכשולים משמעותיים בסביבה החברתית הקרובה שלהם.

הכתבה הנ"ל בניו יורק טיימס, למשל, מספרת על שלוש נערות מרקע סוציו-אקונומי נמוך (שתיים מהן היספאניות) שניסיונן להשיג תארים אקדמיים הוכשל בידי גורמים שקשורים לעולם ממנו באו: שותפים רומנטיים וקרובי משפחה שלא העריכו את הלימודים, וראו בהם פרה חולבת או סתם "אנוכיות" ו"התנשאות", או חוסר היכרות עמוקה עם דרך ההתנהלות של חיי האוניברסיטה, חיסרון מובהק של אנשים המגיעים מקבוצות שלימודים אינם חלק טבעי מחייהן. כאן בוודאי שלא מדובר על אפלייה. ה"ממסד", שכביכול אשם ב"גזענות מובנית", הרי סיפק להן הזדמנויות אינספור, בין אם מדובר במלגות, ייעוץ אקדמי או אפלייה מתקנת. אין מנוס מאמירת האמת הקשה: אנגליקה, ביאנקה ומליסה נגררו אחורה בשל כשלים יסודיים בתרבות שהגיעו ממנה. יתכן ומדובר בתת תרבות מקומית, ובוודאי שאין כאן שום דבר דטרמיניסטי. ניתן להתגבר על קשיים שנובעים מסביבה מדכאת, אולם ללא ספק תרבות רקע כזאת היא משקולת על הרגליים. מכאן שהצלחה או חוסר הצלחה אינם נובעים בהכרח מגזענות של הממסד, אלא גם ואולי בעיקר ממאפיינים תרבותיים של הקבוצה עצמה.

 

המעגליות של הטיעון

בעיה נוספת עם הטרוניות הרדיקליות על אפליה גזעית בארצות הברית היא המעגליות הבסיסית שלהן. אותו הסטודנט שהזכרתי בתחילת הפוסט, למשל, טען גם ש"הרווארד היא מוסד גברי ושוביניסטי". ולפני שהספקתי להגיב, הוא הוסיף: "זה שהנשיאה היא אישה לא אומר שום דבר." כמובן, גם העובדה שהדיקאנית החזקה ביותר באוניברסיטה היא אישה, ושיש יותר נשים מגברים במחזור הסטודנטים החדש שהגיע, ושנשים נמצאות בסגל האקדמי בשיעורים גבוהים – לא משנה דבר. שימו לב גם להסברים שאותם אנשים בדיוק מספקים לאירועים האחרונים שהתרחשו בבולטימור. שחור נהרג שלא בצדק בידי המשטרה, בשילוב של אכזריות ורשלנות פושעת. התשובה, כרגיל, היא שהאשמה נעוצה בממסד הגזעני. אמנם כבר במבט ראשון רואים שחלק גדול מהשוטרים הנאשמים הם שחורים – אבל את זה קל להסביר בכך ש"עליהם לאמץ את הנורמות הנהוגות במשטרה לבנה". דא עקא ששחורים מיוצגים גם בדרגות העליונות, ולא רק בדרגות השטח. בבולטימור ראשת העיר שחורה ומפקד המשטרה שחור. בתגובה, יאמרו הטוענים הרדיקלים כי "גם שחורים יכולים להיות גזעניים כלפי שחורים", ידגישו כי מנהיגי העיר הם "שחורים חסרי מודעות" או ישתמשו בשלל ביטויים מאולצים כמו "גזענות עיוורת צבעים", "גזענות עצמית", "גזענות ללא גזענים" וכיוצא בזה. הנחת היסוד היא שגזענות קיימת. כדי לבסס את הטיעון הזה, שנע כאמור במעגלים, נעשה שימוש בפלפולים פסיכולוגיים וסוציולוגיים סבוכים. רק אפשרות אחת מעולם לא נשקלת: אולי דווקא אין כאן גזענות כלל, והאירועים בבולטימור נובעים מסיבות אחרות לגמרי?

סטפני רולינג-בלייק, ראשת העיר בולטימור

סטפני רולינג-בלייק, ראשת העיר בולטימור

מירוק מעגלי

לסיום, אי אפשר לצאת פטור בלי לכתוב מספר מילים על אינטרסים מעמדיים. חוקרים ואקטיביסטים רדיקלים, כידוע, מעלים את ה"אינטרס המעמדי" על ראש שמחתם. כולם פועלים, במודע או שלא במודע, מ"אינטרס מעמדי" כלשהו, והמציאות מוכתבת בידי שורה של גורמים מבניים הנובעים מהאינטרסים המעמדיים המושרשים הללו. התיאוריה הביקורתית של המשפט (Critical Law Studies), רואה למשל בחוק ובמערכת המשפט ביטוי לאינטרסים מעמדיים כאלו. לפיכך, עצם המבנה של המערכת גזעני ונועד לשמר את ההיררכיה הגזעית והמעמדית הקיימת. אבל אם נמשיך את קו הטיעון הלאה, מהו ה"אינטרס" של הרדיקלים עצמם לתחזק תיאוריות מאולצות ומעגליות כמו אלו שתוארו לעיל?

התשובה טמונה באינרציה בירוקרטית. ארגונים מכל סוג, ותנועות אקטיביסטיות אינן יוצאות מכלל זה, מעוניינים לעיתים קרובות בשימור הבעיה כנגדה הם כביכול נלחמים, שהרי עצם המאבק מספק להם עבודה, סמכויות, כיבודים וכספים. כשהתנועה לזכויות האזרח בשנות השישים, למשל, נאבקה כנגד חוקים שהפלו שחורים בכל תחומי החיים בארצות הברית, המטרה שלהם היתה תחומה ומדידה. המאבק היה אמור להסתיים ברגע שהחוקים בוטלו. אולם מרגע שהמאבק עבר לתחומים מעורפלים יותר, או שהציב לעצמו מטרות בלתי אפשריות כמו פיזור שווה של מיעוטים בכל שדירות החברה, ובמיוחד מרגע שהוכרז כי אפילו מינוי של מנהיגים אפרו-אמריקאים לתפקידים הבכירים ביותר אינו מהווה פתרון לבעיה – הרי שמדובר במאבק אינסופי. ואם המאבק אינסופי, הרי שיש צורך אינסופי באקטיביסטים, פעילים, מומחים ויועצים שינהלו אותו, אנשים שמגיעים (ראו זה פלא) מהחוגים האקדמיים ה"ביקורתיים" עצמם.

מטרות תחומות ומדידות - המצעד על וושינגטון של התנועה לזכויות האזרח, 1963

מטרות תחומות ומדידות – המצעד על וושינגטון של התנועה לזכויות האזרח, 1963

אם היה מדובר רק בהעסקת מומחים, אז מילא. אולם הבעיה היא שבשם המאבק בגזענות, החוגים ה"ביקורתיים" דורשים עוד ועוד סמכויות שיטור, שיפוט וענישה, בעיקר בקמפוסים. התרגלנו כבר שאינקוויזיצית הפוליטיקלי-קורקט ממשטרת וממשמעת דיבור, תוך איום בלינצ'ים ציבוריים, בחרמות ובפיטורים של אנשים מעבודתם. התרגלנו כבר, כפי שכותב ניק כהן, למדרון החלקלק של פגיעה בחופש הדיבור, ולא שמנו לב שהפך כבר מזמן למצוק תלול של השתקה וסתימת פיות. בשנות השמונים, עלתה התביעה לאסור על "דיבור פוגעני" כי "יש מילים שפוצעות". היום, בשנות האלפיים, אין כבר צורך להוכיח פגיעה. מספיק להראות שהדיבור גורם "חוסר נוחות" למישהו. זוכרים את המודעה בהרווארד שהזכרתי בתחילת המאמר? עכשיו כבר יש סטודנטים ואקטיביסטים שטוענים שאפילו לא צריך להוכיח או להסביר פגיעה. מספיק שמישהו חש "חוסר נוחות", וכבר מכונת ההשתקה נכנסת לפעולה.

ההברשה האינסופית של השיער, תוך כדי תנועה במעגלים, חדלה כבר מזמן מלתפקד כמאבק קונקרטי, והפכה בבסיסה לדרך מתוחכמת של קבוצת מומחים לתבוע לעצמה עוד ועוד כוח בדרכים לא דמוקרטיות. בשלב הנוכחי, יש שלא מסתפקים אפילו במישטור של דיבור פומבי, או התבטאויות ברשתות החברתיות. לפני כשבועיים, שמעתי הרצאה של חוקרת צעירה במחלקה לפילוסופיה בהרווארד, שכותבת דוקטורט על Micro-aggressions, וספציפית – על "מבטים לבנים" שמעליבים שחורים במעליות. כדי להתגבר על הבעיה, מציעה אותה החוקרת ללמוד תרגילי נשימה שיאפשרו לשרירי הפנים שלנו לתפקד כמצופה כאשר אנחנו נתקלים באדם שחור. אולי, לאחר שסיימנו למשטר את הדיבור, עברנו לשלב הבא – מישטור ומשמוע של הנשימה? ומה יהיה השלב הבא – שליטה במחשבות?

וכך, מתוך תנועה סיבובית של הברשת השיער הקולקטיבי, נושרת הקליפה הליברלית ומגלה תחתיה את פניה האמיתיות, הפנים של העריצות הטוטליטרית.

ישראל, שיסוי וחופש הביטוי: הפרשה שמסעירה את האקדמיה בארצות הברית

סטיבן סלאיטה, מרצה פרו-פלסטיני ואנטי ציוני קנאי, נחל לאחרונה אכזבה מרה: המינוי שלו לאוניברסיטת אילינוי בוטל בשל לחץ של חבר הנאמנים והתורמים העשירים של האוניברסיטה. הסיבה, לכאורה, היתה ציוצים אלימים ומסיתים כנגד מדינת ישראל שהועלו לרשת במהלך מבצע צוק איתן. מה באמת אמר סלאיטה, והאם הציוצים שלו מוגנים בידי חופש הביטוי? לא פחות חשוב, האם מותר לתורמים להתערב בעניינים אקדמיים? ינשופי מגדל השן על סערה בכוס מי ביוב, שיסוי וחופש הביטוי.

hate-speech2

חודש אוגוסט שהסתיים זה עתה, תקופה דביקה, לוהטת ומהבילה ברחבי ארצות הברית, היה לוהט במיוחד באוניברסיטת אילינוי. בפרשה חדשה שמסעירה את העולם האקדמי האמריקאי, החליט חבר הנאמנים של האוניברסיטה לבטל את מינויו של פרופסור סטיבן סלאיטה, מומחה ללימודים פוסט-קולוניאליים מאוניברסיטת וירג'יניה טק, למשרה עם קביעות באוניברסיטה. סלייטה, פעיל פרו-פלסטיני ידוע וממנהלי אתר ה"אינתיפאדה האלקטרונית", נבחר על ידי ועדת החיפוש של החוג, התפטר מעבודתו הקודמת ואף החל עם משפחתו בהליכי מעבר לשיקגו. אולם לרוע מזלו, המינוי היה תלוי אישור של חבר הנאמנים. וכאן, החלו העניינים להסתבך. תורמים ובוגרים של האוניברסיטה הסבו את תשומת ליבה של הנהלת המוסד לשורת ציוצים זועמים ואלימים של סלאיטה, ששוגרו לטוויטר לפני ובמהלך מבצע צוק איתן. בין היתר, צהל הפרופסור על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, ואיחל למתנחלים כולם להיחטף באותה צורה. "אתה אולי מעודן מדי כדי לומר את זה," העיר למשתמש אחר, "אבל אני לא. אני מקווה שכל המתנחלים הארורים בגדה המערבית יוכרזו כנעדרים." בציוץ אחר הצהיר כי הציונות הפכה את האנטישמיות למכובדת, ואף הגדיל לעשות ואיחל לעיתונאי היהודי-אמריקאי ג'פרי גולדברג להירצח בידי אסיר פלסטיני. חבר הנאמנים, ששמע על הציוצים וככל הנראה נלחץ בידי תורמים ובוגרים עשירים של האוניברסיטה, סירב לאשר את המינוי. לאור ההחלטה, הודיעה נשיאת האוניברסיטה לסאליטה שהתקן שלו מבוטל.

ציוצים זועמים ואלימים: פרופ' סטיבן סלאיטה

ציוצים זועמים ואלימים: פרופ' סטיבן סלאיטה

כצפוי, הסירוב של האוניברסיטה למנות את סלאיטה, לאחר שהמשרה כבר הובטחה לו, עורר גלי זעם ברחבי האקדמיה האמריקאית. הפעם, המחאה חרגה בהרבה מהמקהלה הפרו-פלסטינית הרגילה של אתרים כמו Mondoweiss או האינתיפאדה האלקטרונית, והגיעה ללב ליבו של הממסד. אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, ארגון כבד ראש ומתון לכל הדיעות, הוציאה הודעת גינוי חריפה, ורמזה שתמליץ לחבריו שלא לחפש עבודה באוניברסיטת אילינוי. האיום רציני יותר מאשר נדמה: תהליך חיפוש העבודה מתבצע פעמים רבות בחסותו של האיגוד הזה, וחוסר שיתוף פעולה מצדו יוכל להכביד על האוניברסיטה עד מאד. כפי שכתב המשפטן סטיבן לובט, רוב המוחים לא הציגו את הציוצים של סלאיטה במלוא חומרתם. במכתב של דוקטורנטים מהרווארד, שגם אני קיבלתי, צוין רק שסלאטיה "ביקר את ישראל", בלי לצטט את הדברים האמיתיים שכתב. משיחה עם הסטודנטית שאחראית למכתב, הגעתי למסקנה שסביר שהיא אפילו לא קראה את הציוצים. המילים "חופש אקדמי", כמסתבר, נושאות משקל כה רב, עד שדי בפיטורים של מרצה בשל דיעותיו כדי לעורר תגובת נגד עוצמתית.

התגובה הזאת, יש לציין, אינה חסרת היגיון. חופש אקדמי הוא לא סיסמא, אלא הלחם והחמאה של כל דיון מדעי יעיל. אף אחד לא רוצה לראות עולם שבו מרצים נרדפים בשל דיעותיהם, או מערכת אקדמית שמאפשרת לתורמים משמאל ומימין למנות חוקרים אומרי הן. מציאות כזאת תהפוך את המחקר האקדמי, שמבוסס על ריבוי קולות, לבדיחה עצובה. התקדים, חוששים רבים מהמבקרים, עלול ליצור "מירוץ חימוש" של פיטורים, שבו כל צד ינסה למנות מקסימום מרצים מאנשי שלומו ולפטר רבים ככל האפשר ממתנגדיו. סלאיטה וחבריו, כמובן, אינם מחוייבים לחופש האקדמי, ומצחיק לראות כי אקדמאים רדיקלים שתומכים בהחרמת מוסדות וחוקרים ישראלים מעלים על דל שפתיהם את המושג הזה. אולם כאמור, מעגל המתנגדים לצעד של אוניברסיטת אילינוי גדול בהרבה מאשר מחנה ה-BDS. חוקרים רבים חוששים שביטול ההחלטה למנות את סלאיטה תיצור תקדים מסוכן, שישמש לאחר מכן גם למקרים אחרים. טיעון נוסף קשור ללחץ של התורמים. מעט מאד אנשי אקדמיה מוכנים שאנשי עסקים ובעלי ממון יתערבו בעניינים אקדמיים למען אינטרסים שונים ומשונים. התופעה הזאת, כמובן, מתרחשת גם היום, אבל היא מסוכנת ללא ספק, ואיש אינו מעוניין לחזקה. מכל הסיבות הללו, חשוב להתייחס לשתי הבעיות המרכזיות שבסוגיה. ראשית, מדוע צדקה האוניברסיטה בהחלטתה להיפטר מסלאיטה למרות חשיבותו של חופש הביטוי, ושנית, האם יש הצדקה להתערבותם של התורמים בפרשה.

board 13-14_0

מותר להם להתערב? חבר הנאמנים של אוניברסיטת אילינוי

הקו המערכתי של הינשוף בנושא חופש הביטוי והחופש האקדמי מוכר היטב לכל קוראי הבלוג. לדעתי, כל מערכת שמעוניינת בדיון חופשי חייבת לאפשר דעות מקוממות ומרגיזות, גם ובמיוחד כאלו שנמצאות הרחק מהקונצנזוס. כך בפרשות אדם ורטה וישראל שירן, שאוימו בפיטורים בשל דעות שמאליות וימניות (בהתאמה), וכך גם בפרשה המבישה של רדיפת מנכ"ל מוזילה בשל דעות הומופוביות לכאורה. מכל הפרשות הללו עולה כי אין שום הצדקה לפטר או לבטל מינוי של אדם בשל דעות שהביע בנושא הנתון למחלוקת ציבורית, בין אם מדובר בנישואי להטב"ים או עתיד המרחב של ישראל/פלסטין. מבחינה זו, לא היה מוצדק לבטל את מינויו של סלאיטה אם בציוציו היה מביע דעות פרו-פלסטיניות גרידא, מוטעות, מסולפות ומקוממות ככל שיהיו. אולם חופש הביטוי חייב להסתיים בגבול מסויים, והגבול הזה הוא הטפה לשנאה ולאלימות. סלאיטה הטיף לרצח מתנחלים, מושג הכולל כידוע חלק גדול מתושבי ירושלים, אנשים שיתכן מאד שיהיו סטודנטים או עמיתים שלו במוסד. איך יוכל סטודנט ללמוד עם מרצה שתומך בפומבי ברצח שלו? מעבר לכך, מותר לתהות כיצד אדם אלים וגס רוח, שעסק כל ימיו בתעמולה חד ממדית, יוכל לייצר מחקרים מורכבים, כראוי למרצה במוסד מוביל להשכלה גבוהה. לרוע המזל, התבטאויותיו של סלאיטה חורגות בהרבה מהגבולות הללו, למרות פלפולי האפולוגטיקה של חלק מאלה שניסו להגן עליו. הבעיה, וכאן מדובר בפרי באושים של השיח הפוסט-קולוניאלי, שהעולם האקדמי נוהג לעיתים קרובות איפה ואיפה כלפי גזענות. אם אדם כמו סלאיטה היה מעז להתבטא כך כנגד נשים, שחורים, היספאנים או להטב"ים, המינוי שלו היה מבוטל תוך שעות ואיש לא היה מצייץ. אבל נגד ישראל? מותר. באותה מידה, מרצה באוניברסיטת הוואי שמטיפה לרצח וגירוש של לבנים נשארת בתפקידה, ואף נהנית מתמיכה סלחנית של איגודים אקדמיים שונים. היא הרי "ילידה", אז מותר לה.

סובלנות כלפי גזענות "ילידית": פרי הבאושים של הפוסט-קולוניאליזם

סובלנות כלפי גזענות "ילידית": פרי הבאושים של הפוסט-קולוניאליזם

סוגיה שנייה, קשורה באופן הדוק לאמור לעיל, היא התערבותם של התורמים. חבר מהרווארד הודה שאכן הציוצים של סלאיטה היו שערורייתיים, אולם יש סיבה לדאגה בכך שתורמים מתערבים בהחלטות אקדמיות. הוא צודק. התערבותם של תורמים בהחלטות כאלו היא באמת רעה חולה. כמובן, איש אינו יכול להכריח אנשים להפקיד את כספם בידי מוסד כלשהו, אולם מטרתם של רוב התורמים היא לתמוך במחקר אקדמי, ומחקר שתוצאותיו מוכתבות בידי בעלי ממון אינו מחקר כלל. מי יודע, אומרים המתנגדים: היום מדובר בסלאיטה, ומחר אולי יסרבו למנות חוקר שמסקנותיו אינן נוחות לאיש עסקים כלשהו בחבר הנאמנים. אולם במקרה הספציפי הזה, לא נראה שיש ברירה אחרת. תחומים קטנים ואידיאולוגיים במדעי הרוח, כדוגמת "לימודים פוסט-קולוניאליים", נשלטים כמעט לחלוטין בידי השמאל הרדיקלי. ועדות החיפוש אמנם מורכבות מחוקרים משפע של תחומים, אולם לעיתים קרובות, אלו מושפעים מדיעותיהם של ה"מומחים" הקרובים לנושא. בהתחשב בכך, קשה להאמין שאנשים כסלאיטה יבלמו על ידי שותפיהם האידיאולוגיים. ואם ועדות החיפוש לא מצליחות לבלום אנטישמיות בקמפוס, אז אין מנוס מהתערבותם של גורמים אחרים. במאבק המלוכלך שמתנהל כיום, לסלאיטה ודומיו אין שום גבולות. הגיע הזמן שיהודים וישראלים ילמדו גם הם להשיב מלחמה.    

 

חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד

 

הספר אוריינטליזם של אדוארד סעיד הוא אחד המחקרים המשפיעים ביותר בלימודי המזרח התיכון. סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני המפורסם בכל הזמנים, פרש כתב אשמה כנגד המזרחנים לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. אולם למרות גלי התשבוחות שליטפו מעדנות את אוריינטליזם ואת מחברו, בדיקות מעמיקות יותר חשפו שככל שחופרים יותר לתוך הספר, כך הוא מידרדר הלוך ושלוך. מגניו של סעיד, לעומת זאת, טוענים שחרף טעויותיו הרבות, הדיון שהוא יצר היווה תרומה שאין שני לה בחקר המזרח התיכון. אבל אולי עיקר נזקו של הספר טמון דווקא בדיון הזה? הינשוף על עלבונות, פורטוגזים דמיוניים ותרבות של השתקה ופחד. 

guy1-1

קרדיט: גיא יחיאלי אתר: http://www.guyyechiely.com

 מאמר זה פורסם במקור באתר קומפרס. למאמרים דומים ראה להרביץ לפרה, כל העוולות כולן, וישחקו הנערים לפנינו 

לפני שנים השתתפתי בקורס ערבית של חיל המודיעין. יום אחד שאלתי את אחד ממורי, דוקטורנט למזרח תיכון שנודע בדעותיו הימניות, האם הוא ממליץ לי לקרוא את אוריינטליזם של אדוארד סעיד. "ספר חזק!" אמר אותו המורה, "הוא טלטל את כל עולם המחקר. אני ממליץ לך לקרוא." "האם אתה מסכים אתו?" שאלתי, והוא השיב: "אפילו לא למילה אחת."

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם הוא ספר כה חשוב, עד שאפילו אלה שלא מסכימים עם "אף מילה" מציינים אותו כמחקר  קלאסי שחובה לקרוא. אדוארד סעיד (1935 – 2003), גדול האינטלקטואלים הפלסטינים ומי שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת קולומביה, פרסם את הספר בשנת 1978, ככתב אשמה חריף כנגד חוקרי המזרח התיכון לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. באמצעות ידע זה, הפכו אותם "אוריינטליסטים" את הערבי ל"אחר" האולטימטיבי שעל גבו נבנתה הזהות האירופית. האוריינטליסטים הציגו את הערבי כרפה שכל, יצרי, נשי, אינפנטילי ופסיבי. כך הצדיקו את הדיכוי, הכיבוש והנישול של אדמות המזרח התיכון. הספר חולל מהפכה אדירה בתחומים רבים, מספרות אנגלית ועד לימודי מזרח אסיה, ושימש בסיס לאסכולה שלמה של כותבים "פוסט קולוניאליים". אוריינטליזם זכה לפרסים, לתהילות, לתשבחות ולאין ספור ספרי המשך שניסו להחיל את לקחיו על דוגמאות ותקופות שסעיד עצמו לא התייחס אליהן.

פרופסור אדוארד ו. סעיד

פרופסור אדוארד ו. סעיד

סעיד, אינטלקטואל פלסטיני שהתהדר בהיותו "פליט", נתפס כאדם המושלם להגיש את כתב האשמה של המדוכאים כנגד המערב האימפריאליסטי והמנצל. כתביו אומצו בחום על ידי השמאל החדש לסוגיו, והפכו במקרים רבים למעין כתבי קודש החקוקים בסלע. אמנם הוגים פוסט קולוניאליים מאוחרים יותר פיתחו ולעיתים שינו במקצת את טיעוניו; היו אף שחלקו עליו בנקודות כאלה ואחרות, אולם מעטים, אפילו מקרב מתנגדיו, ערערו על חשיבותו. במקרים רבים, עצם הניסיון לעשות זאת נתפס כגזענות וכ"אוריינטליזם" במסווה.

כצפוי, עורר ספרו של סעיד גם ביקורת קשה. חלקה יש לציין, לא הייתה עניינית והתמקדה במחבר ולא בחיבור. סעיד ספג ביקורת על עמדותיו הפוליטיות ועל קשריו עם אש"ף בימים שבהם נחשב ארגון טרור. היו שניסו להוכיח שאינו באמת פליט, בניגוד לפרטים הביוגרפיים שמסר בראיונות עיתונאיים אינספור. מבקרים רציניים יותר טענו כי אוריינטליזם מכיל  טעויות גסות שהיו מכשילות אפילו סטודנט בשנה א'. אם לתת דוגמה מתחום התמחותי, סעיד כתב, למשל, שהפורטוגזים הפכו את יפן לקולוניה בעת החדשה המוקדמת. טעות.  הפורטוגזים מעולם לא הפכו את יפן לקולוניה. היא הייתה מדינה עצמאית שאפשרה לאנשי המערב לפעול בתוכה לזמן מה. במאה ה-17 גירשה מגבולותיה את כל הזרים המערביים, למעט ההולנדים שהורשו לסחור עמה בתנאים מגבילים. דוגמא זו, אחת מבין רבות, מצביעה על בורות בנושאים שסעיד התיימר להתמחות בהם.

הפורטוגזים אמנם לא השתלטו על יפן, אבל הם בהחלט הביאו אליה את הטמפורה

בניגוד לטענתו של סעיד, הפורטוגזים אמנם לא השתלטו על יפן, אבל הם בהחלט הביאו אליה את הטמפורה

תומכיו של סעיד נטו להאשים את מבקריו בהטיה פוליטית. הביקורת של רוברט אירווין, פרופסור למזרח תיכון שדעותיו הפוליטיות דומות לאלו של סעיד הייתה קשה יותר לפסילה. את אירווין,  איש השמאל הרדיקלי, היה קשה להאשים שביקורתו מונעת מגזענות, מהתנשאות על מוסלמים או מציונות. בספרו , Dangerous Knowledge: Orientalism and Its Discontents , טען אירווין, כי סעיד טועה לא רק בפרטים, כמו ההשתלטות הפורטוגזית הדמיונית על יפן, אלא גם בתזה הגדולה שלו. סעיד מתעלם, טען אירווין,  מן העובדה שרבים מבין ה"אוריינטליסטים" שאותם בחן בספרו לא היו משרתי האימפריאליזם המערבי אלא דווקא מתנגדיו וכי רבים מהם התייחסו בכבוד לתרבות האסלאם . חקר האסלאם, מראה אירווין, נשלט במאה התשע עשרה דווקא בידי "אוריינטליסטים" גרמנים – שלא היו קשורים לשום פרוייקט אימפריאלי במזרח התיכון. סעיד, טוען אירווין, אנס את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה מחוררת ככברה.

הסנגורים של סעיד הגיבו בטיעון המוכר לנו מתשובותיהם של פוליטיקאים בתוכניות האקטואליה: "זו לא השאלה, יונית, השאלה היא…." מאיה ג'סאנוף, היסטוריונית מאוניברסיטת הרווארד, כותבת כי ספרו של אירווין ערער אמנם כמה מהלבנים במבנה של סעיד, אך לא את המבנה כולו. נכון, היא מודה, רבות מהעובדות בספר הן מוטעות. אז מה? תיאורטיקנים חשובים רבים טעו בעובדות כאלו ואחרות. העיקר הוא דווקא הדיון שסעיד עורר. אוריינטליזם הפך אותנו ליותר מודעים לעצמנו, לפריבילגיות שלנו כחוקרים מערביים וליתרון הלא הוגן שיש לנו על מושאי המחקר שלנו – אותם תושבים עניים של העולם השלישי שאין להם כסף או יכולת לחקור אותנו. בתגובה לטענות כאלו, כתב אירווין כי דיון המבוסס על עובדות שגויות הוא חסר ערך. אני לא בטוח שהאבחנה הזאת תקפה תמיד. לעיתים גם תזה שהבסיס העובדתי שלה לוקה בחסר יכולה ליצור דיון תיאורטי מועיל. דא עקא, שהבעיה העיקרית אצל אדוארד סעיד אינה התשתית העובדתית הרעועה של ספרו אלא דווקא הדיון שהוא יצר, דיון שגרם נזק בר ישוער לתחום לימודי המזרח התיכון ואולי לאקדמיה בכלל.

orientalism

הבעיה הראשונה היא הנטייה של סעיד לראות כל אמירה ביקורתית על "האחר" כגזענות מבלי לברר אם יש לה או אין לה יסוד. בעשרים העמודים הראשונים המגמה כבר ברורה. סעיד מצטט אמירות "גזעניות", למשל התבטאותו של הנציב הבריטי במצרים, לורד קרומר, שהמצרים מתאפיינים בחוסר כנות כאשר הם נושאים ונותנים עם הרשויות. סעיד אינו טורח לבדוק, עד כמה האמירות הללו משקפות מציאות מצרית כלשהי. מה בכלל קרה במצרים באותה תקופה? מה היו יחסיהם של המצרים עם הרשויות הבריטיות? האם היה למצרים עניין לנהל מערכת יחסים כנה עם שליטיהם הבריטים?. ברור שהמושל הבריטי רואה את הדברים מנקודת ההשקפה שלו (הוא מעוניין בנתינים צייתנים וגלויי לב), אבל האם יש לדבריו של קרומר על מה להתבסס? סעיד אינו אומר. שכן המציאות המזרח תיכונית כלל לא מעניינת אותו – רק הדימויים שלה מעניינים אותו. בהקדמה לספר, הוא כותב שאמנם הייתה מציאות שניתן לכאורה להשוות אותה לדימוי, אבל הוא "יעבור עליה בשתיקה." לכאורה מדובר בהחלטה אידיאולוגית, אבל יש לזכור שסעיד, חוקר ספרות אנגלית, ששליטתו בטקסטים ערבים מוגבלת ביותר, לא ידע יותר מדי על המזרח התיכון, בוודאי הרבה פחות מן ה"אוריינטליסטים" שהוא מגנה. כך, הוא מנתח באזמל כל התבטאות, ייצוג או ניתוח כלשהו של המזרח במערב, לפי אמת מידה אחת בלבד: עד כמה הוא "מעליב". לשיטתו, רוב ייצוגי המזרח במערב מסולפים וזדוניים מעצם טבעם. הנתק הזה בין מציאות לדימוי יצר מסורת שלמה של מחקר המתעניינת בדימויים בלבד ואינה טורחת לבדוק עד כמה הם משקפים את המציאות. לא תמיד קל לבדוק מה הייתה "המציאות" ותמיד ייצוגיה של "המציאות" מוטים במידה כזאת או אחרת. אבל ההתעלמות המוחלטת מן המיוצג היא אולי ההטייה החמורה מכול.

orientalistinterior

במסורת הספרות ה"פוסט-קולוניאלית" שמתבססת על סעיד, הפך המונח, "אוריינטליסט" לכינוי גנאי שאין צורך להסבירו. כל חוקר מערבי שעוסק במזרח, קדם לסעיד או אינו מקבל את הנחות היסוד של הפוסט-קולוניאליזם, אינו היסטוריון אלא "אוריינטליסט". אין צורך לבדוק את טענותיו לגופן. צריך "לנתח אותו", שהרי הוא מראה מעוותת מכוח ההגדרה. באופן לא מפתיע, סעיד וממשיכיו במערב, העוסקים אף הם בחקר המזרח התיכון, לעולם אינם מוגדרים כ"אוריינטליסטים". הם מלומדים, אנשי ספרות, חוקרי תרבות, היסטוריונים, "אינטלקטואלים רדיקלים". מי שסוטה מן הדוגמה המוסרית-פוליטית הנכונה מפסיק להיות חוקר בעל ערך ונעשה "אוריינטליסט"—מי שאין צורך להקשיב לו. מסורת ההשתקה והפחד הזאת, שנוצרה בידי הפוסט-קולוניאליים בעקבות אוריינטליזם, היא  המורשת החשובה ביותר של אדוארד סעיד – ואותה יש לפרק, לבנה אחר לבנה, כדי להחזיר את המחקר ההיסטורי למסלולו.

המגדל והים

 לפני שנה בערך סיפרה לי עמיתה, דוקטורנטית בהרווארד, כי היא מעוניינת להחליף את נושא המחקר שלה מ"סוכנים ומרגלים יפנים במזרח הרחוק" ל"משהו אקדמי יותר." היא לא רוצה להיות "סנסציונית" או "פופולרית" אלא "אינטלקטואלית רצינית". כיצד הפך השעמום לסמל סטטוס אקדמי? משברי חרסים צבעוניים למגדלים נישאים המשקיפים על הים, בין מפלצות ומבקרים, הינשוף על אשליית ה"רצינות" האקדמית.

castle-by-the-sea-in-ireland-jeanette-oberholtzer

הסרט עטור הפרסים "הערת שוליים", ללא ספק אחת היצירות המרהיבות שהופיעו בישראל בשנים האחרונות, מספר על אבו ובנו, אליעזר ואוריאל שקולניק, שניהם חוקרי תלמוד ומרצים באוניברסיטה העברית. בלי להיכנס לעלילת הסרט, או, חלילה, לספויילרים, ניתן לומר כי גישותיהם של השניים באשר למהותו של המחקר מנוגדות באופן קיצוני. אוריאל הוא אב הטיפוס של חוקר פופולרי. בערב שבועות, כך נאמר לנו, הוא מספיק לתת שש הרצאות לפחות, כולן בבתי כנסת ומרכזי תרבות. הספרים שלו מרתקים ונקראים היטב, הוא כריזמטי ופופולרי, ונתפס בעיני כל ככוכב דורך בתחום. האב אליעזר, לעומת זאת, הוא פילולוג מהאסכולה הישנה: חוקר קפדן שמשווה בנוקדנות בין כתבי יד עתיקים, אטום לסביבתו, מרצה משעמם שהכל מתעלמים ממנו. התסכול של אליעזר מתפרץ, לקראת סוף הסרט, בנאום מלא תוכחה שהוא נושא כנגד בנו באוזני עיתונאית מ"הארץ". אם שניהם, הוא ובנו, חוקרים שברי חרסים, אזי אליעזר לוקח כל שבר בזהירות, מודד ומקטלג אותו, בודק היכן נוצר ומי האומן שעבד עליו. אוריאל, לעומת זאת, אוסף במהירות את השברים, רואה שכולם באותו הצבע, ובונה מהם כד יפה להנאתו של הציבור. לא אכפת לו שהחרסים מתקופות שונות, לא מעניינת אותו האמת המדעית. הוא שואף אך ורק לפופולריות. אולם בסופו של דבר, מטעים אליעזר, הכד שהוא יוצר אינו קיים. הוא אשלייה. זהו ההבדל בין מדען אמיתי, לבין שרלטן ומאחז עיניים.

אליעזר ואוריאל שקולניק (מגולמים על ידי ליאור אשכנזי ושלמה בראבא) בסרט "הערת שוליים"

אליעזר ואוריאל שקולניק (מגולמים על ידי ליאור אשכנזי ושלמה בראבא) בסרט "הערת שוליים"

כשראיתי את הסצינה הזאת, נזכרתי בדברים שאמרה לי פעם עמיתה בהרווארד. היא החליטה להחליף את נושא המחקר שלה, שעסק בסוכנים ומרגלים במזרח הרחוק, לנושא פופולרי פחות. עיסוק בנושא "סנסציוני", היא חששה, יגרום לאחרים לחשוב שהיא אינה "אינטלקטואלית רצינית". ואכן, הגישה של אליעזר מ"הערת שוליים" עדיין חיה וקיימת בחלקים ניכרים מהאקדמיה: זלזול מוחלט ב"סנסציות" וב"ספרים פופולריים", עיסוק בנושאים אזוטריים שמובנים אך ורק לקומץ מומחים, ובאופן כללי, אמונה לפיה כתיבת ספרים משעממים ועמוסי ז'ארגון היא סמל סטטוס.

מרגל יפני במנצ'וריה, 1904 - "נושא סנסציוני"?

מרגל יפני במנצ'וריה, 1904. לא נושא רציני.

כמו בכל גישה בעייתית, גם בהשקפת עולם זו יש משהו אמיתי. ספרים פופולריים מכילים לעיתים קרובות הכללות פשטניות וטעויות גסות, ואילו מחקר מדעי בלתי פופולרי מאסכולת "קטלוג החרסים", עשוי להתגלות כבעל ערך רב בטווח הארוך. העולם אינו פשוט, ולפעמים יש צורך בדיון מורכב ומסובך, שמצריך סבלנות ורקע, כדי להבין נושא לעומקו. אולם במקרים מעטים לא פחות, כמו בדוגמא של אליעזר, הגישה הזאת מחפה על ניתוק, התנשאות וסתם בינוניות. יתר על כן, הבוז ל"ספרים פופולריים" או "סנסציוניים" עלול ליצור מחסום בפני רעיונות נועזים ומקוריים שמקורם מחוץ לבראנז'ה. הלעג שניתך מחוגים אקדמיים שמרניים, למשל, על ספרים חוץ אקדמיים כרובים, חיידקים ופלדה של ג'רד דיימונד, או נקודת מפנה של מלקולם גלאדוול, לימד בסופו של דבר יותר על צרות האופקים של המלעיגים מאשר על מושא לעגם. יותר מדי "חוקרים רציניים" קוראים רק את עצמם או את הדומים להם ואטומים לכל רעיון חיצוני. כשמשוחחים עם אנשים כאלה, נדמה לפעמים כאילו התקינו במוח שלהם חיישן שמצפצף בכל פעם שהוא מגלה מקוריות, חדשנות וניסיון לומר דבר-מה שאינו צפוי מראש. בהקשר הזה, אין הבדל גדול בין פילולוג גרמני אפרורי שמתעסק כל היום בשברי חרסים אזוטריים ל"תיאורטיקן" פוסט קולוניאלי או הוגה פמיניסטית שכותבים בז'רגון מפותל שרק נבחרים מעטים מסוגלים להבין. אחד הקטעים האהובים עלי בהקשר הזה צוטט בזמנו על ידי גדי טאוב:

את שאלת היחסים בין שדות השיח או בין ה'פוליטיקות' לבין עצמן ניתן אם כן לקרוא גם כשאלה מרכזית בתוך השיח הפמיניסטי עצמו. המגע של השיח-הפמיניסטי-על-'שאלת-הנשים' עם השיח-הפוסט-קולו-ניאלי-על-'שאלת-הלאומיות' הוא הצבה חדה במיוחד – בשל מרכזיותו של העניין הלאומי למודרניות – של שני סוגי מתח: המתח בין שדות השיח השונים, והמתח בתוך השיח הפמיניסטי בין גישות שחותרות לבודד את 'הנשי' לבין טענות כי אין דרך לבודד את 'הנשי' משום שאין סובייקט המתקיים אפריורית, מחוץ לשיח"

תמר משמר, תיאוריה וביקורת 7.

מקום שני בתחרות הכתיבה הגרועה- פרופ' הומי באבא

מקום שני בתחרות הכתיבה הגרועה- פרופ' הומי באבא

ואם חשבתם שרק בארצנו הקדושה כותבים פסקאות מהסוג הזה, כדאי שתביטו בקטע הבא של ההוגה הפוסט-קולוניאלי הומי באבא. לא תרגמתי לעברית, ותיכף תראו גם מדוע. ב-1998, העניק כתב העת Philosophy and Literature לבאבא הנ"ל את המקום השני בתחרות הכתיבה הגרועה. (הפרס הראשון, דרך אגב, ניתן לתיאורטיקנית הפמיניסטית ג'ודית באטלר). באבא זכה בכבוד המפוקפק בגין הקטע הבא בספרו, The Location of Culture (Routledge, 1994):

If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to “normalize” formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality.

 "איסוף עקר של חרסים באופן שלא מעניין איש אינו מדע, הוא אוננות," זועק אוריאל בתגובה להאשמותיו של אביו ב"הערת שוליים", ואנחנו יכולים להוסיף שהדבר נכון גם לחפירות תיאורטיות בז'רגון מעורפל. אולם בגישת "קטלוג החרסים", בין אם מדובר בחרסים אמיתיים או פילוסופיים, יש גם עוול כלפי האנשים, הטקסטים והתקופות שאנו חוקרים. הפירוק והאנליזה עלולים להשכיח מאיתנו את העובדה שרעיון, תקופה או אדם אינם אוסף מבודד של מקטעים אלא גם מארג מורכב, שיש להתבונן עליו גם באופן הוליסטי, כמכלול חי ונושם. הסופר ג'.ר.ר. טולקין כתב, לפני שנות דור, בחיבורו המפלצות והמבקרים, ביקורת נוקבת על דמויי אליעזר באקדמיה של זמנו, "אותם האנשים שלא קוראים סיפורים כסיפורים, אלא חוקרים אותם כעתיקות":

אמשיל זאת באמצעות האלגוריה הבאה: אדם ירש שדה ובו תל אבנים, שרידים מהיכל קדום…. מאבנים אלו הוא בנה מגדל. אבל חבריו הבחינו מיד (בלי לטרוח לטפס במדרגות) כי האבנים שייכים למבנה עתיק יותר. לפיכך הם מוטטו את המגדל בעמל רב כדי לחפש כתובות וחריטות נסתרות, או לגלות מהיכן השיגו אבותיו של אותו אדם את חומרי הבנייה שלהם. אחדים, שחשדו כי מצבור פחם טמון במעבה האדמה, החלו לחפור ושכחו מהאבנים לגמרי.  אבל מראש אותו המגדל אותו אדם היה יכול להשקיף אל הים.

להשקיף אל הים. ג'.ר.ר. טולקין

להשקיף אל הים. ג'.ר.ר. טולקין

ביקורת זו נכונה ורלוונטית, אז כהיום. הלוואי שיהיו לנו הרבה חוקרים שישימו בראש מעייניהם את התמונה השלמה, ירכיבו כדים מרהיבים לעיני הציבור הרחב ויזכרו תמיד ששעמום אינו סמל סטטוס אלא בינוניות ותפלות גרידא. ובעיקר – שלא ישכחו להסתכל מראש המגדל אל הים.

אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום?

 טרי גרינסברג, חוקרת קולנוע אמריקאית, טוענת כי היא נרדפת בידי הציוֹנים הרשעים רק בשל "דיעותיה הביקורתיות כנגד מדינת ישראל" – היא מגורשת, מודרת, נדחקת, נמחצת ונרמסת. אבל ראו זה פלא, בשנייה הבאה – היא הכי חזקה בעולם. על חולשה שהיא כוח וסערות הוריקן בכוס תה. ומתי משתלם לנו להיות קורבן?

storm-in-a-teacup

בנושא זה ראו גם: אישה לבנה גזענית, להרביץ לפרה

לאחרונה נחשפתי במקרה לשערוריה חדשה, בכוס תה אולי, שמסעירה את הממסד ההיסטורי בארצות הברית. אם פעם היסטוריונים היו מחליפים מידע רק בספרים, מאמרים וכנסים, היום כמות נכבדה מהמחקר עוברת ברשימות תפוצה אקדמיות שונות ומשונות. העורכים האחראים על הרשימות הללו רשאים, כמו כל עורך, לקבל או לא לקבל הודעות, שאמורות במקרים מסויימים להתקרב לרמה של טיעון אקדמי מנומק. לאחרונה, עובר בחלק גדול מרשימות התפוצה האלה מייל מאחת, ד"ר טרי גינסברג, שזועקת על העובדה שמאמר ארוך ומנומק שלה נחסם מ-H-Net, אחת מרשימות התפוצה הגדולות והיוקרתיות ביותר. בימי שגרה, תלונה כזאת לא היתה מעניינת איש. מדי יום, העורכים השונים ברשימות התפוצה חוסמים מאמרים שלדעתם לא מגיעים לרף המקצועי הראוי. אולם הפעם, מדובר במקרה שונה: גינסברג, יהודיה אנטי-ציונית לפי הגדרתה שלה, טוענת כי נחסמה משום שהיתה "ביקורתית מדי כלפי ישראל, הציונות ומדיניות המערב במזרח התיכון", ומשום ש"הציגה פרספקטיבות ערביות ומוסלמיות."

כמו בכל סיפור רדיפה עסיסי, גם בסיפור שלנו יש איש רע, או ליתר דיוק – אישה מרושעת, עורכת בכירה ב-H-Net עם השם החשוד יוכבד ("יוֹ") מנשה. לא די בכך שהלה חסמה את הודעתה של גינסברג בטענה שמדובר ב"הודעה אנטישמית", מעליבה ולא ראויה מבחינה אקדמית, אלא שהיא גם ציונית מוצהרת בעמדותיה, ואפילו (אוי לאימה) עובדת כעורכת לשונית במשרד החינוך הישראלי. ואותו משרד, מספרים לנו גינסברג ותומכיה, אינו אלא "סוכנות" של מדינת ישראל המטיפה לגזענות, ציונות קיצונית ושנאה לערבים ולמוסלמים. המסקנה היא ברורה ופשוטה: ממשלת ישראל, דרך זרועותיה הארוכות, שולטת ברשת ההיסטורית הבינלאומית H-NET ודואגת לחסום את מבקריה מלכתוב שם. טרי גינסברג ושותפיה לדרך מאד רוצים לספר להיסטוריונים אחרים על פשעי הציונות, אבל הם נחסמים בידי התמנון הישראלי הבינלאומי. את רשימת התפוצה המובטחת יראו, ואליה לא יבואו.

מכיוון שבכל המלל הרב שנשפך בינתיים על הפרשה לא הצלחתי למצוא את הודעתה המקורית של גינסברג (זו שנחסמה), או את תגובתה של מנשה, לא הייתי רוצה להביע דיעה בנוגע לפרשה עצמה. אליבא דכולי עלמא, חופש הביטוי הוא דבר חשוב, אפילו כאשר מדובר בדעות מרגיזות ומקוממות, אולם הכל מסכימים כי יש לו גם גבולות. האם הודעתה של גינסברג חצתה את הגבולות הללו, או שפשוט היתה ברמה נמוכה מדי? אין לי די מידע על מנת לשפוט. אולם מכיוון שמאמרים אחרים של גינסברג כן זמינים ברשת, אפשר ללמוד מהם משהו מעניין למדי: האופן שבו היא וחבריה נעים בחדות בין תחושה של כוח מוחלט לעליבות קורבנית, תנועת מטוטלת שיכולה ללמד אותנו לא מעט על אינטלקטואלים ביקורתיים המנסים להציג את עצמם כשליט כל-יכול וכקורבן בעת ובעונה אחת.

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

מאמרה של גינסברג, שניתן לקוראו בקלות כאן, עוסק בתביעה המשפטית שהגישה נגד האוניברסיטה של צפון קרוליינה. הגברת, שתחום התמחותה הוא במחקר ביקורתי של הקולנוע כמדיום אידיאולוגי, לא קיבלה קביעות במוסד שבו עבדה. נחשו למה? לא טעיתם. האוניברסיטה לא קידמה אותה משום שהיא "ביקורתית" כלפי ישראל והציונות, ואפילו העזה להקרין סרטים ערביים אנטי-ציוניים ולהביא דוברים ערבים להרצות מול הסטודנטים. עמיתיה, כך היא טוענת, הטיחו בה שגישתה חפה מאובייקטיביות מדעית, ושחוקר חייב להיות נייטרלי ומוטה פחות. גינסברג, בתגובה, מנתחת את המושגים אובייקטיביות ונייטרליות, לפי מיטב המסורת הרדיקלית, ומגיעה למסקנה שאין חיה כזאת. כפי שכתב הווארד זין, מהחוקרים המכוננים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, "אי אפשר להיות אובייקטיבי ברכבת נוסעת." מחקר אינו אלא מאבק בין השקפות פוליטיות מתחרות.

כאן, פונה גינסברג בחדות מהפוסט-מודרניזם החמקמק שבו דגלה עד כה, לעולם האידיאות הצרופות והאמת המוחלטת. אנטי-ציונות, היא מספרת לנו, אינה השקפה כמו כל ההשקפות. היא האמת הפוליטית היחידה. מוסכמה מוחלטת בין כל החוקרים. דיעה מוצקה כסלע שה"מחקר ההיסטורי המודרני" ביסס מעבר לכל ספק. למעשה, זו עמדה אובייקטיבית לחלוטין שאין עליה כל מחלוקת. כאן, פוצחת גינסברג בסדרה של ציטוטים, מובאות ומראי מקום מחוקרים בכירים המחזיקים בעמדות פוסט קולוניאליות ואנטי-ציוניות, ביניהם חמיד דבאשי ויוסף מסעד מאוניברסיטת קולומביה הסבורים שיש להשמיד בפועל את מדינת ישראל. האנשים הללו, מיותר לומר, מחזיקים בעמדות מפתח בלב הממסד האקדמי, ליגת הקיסוס. בקיצור- גינסברג, שבתחילת המאמר הציגה את עצמה כחברה במיעוט נרדף ומדוכא, שמשתיקים וחוסמים אותו, פתאום מגלה לנו שכמעט כולם, כולל אנשים המחזיקים בעמדות כוח בצמרת המקצוע, למעשה מסכימים איתה. היא מגזימה כמובן, אבל כל מי שמכיר את האקדמיה האמריקאית יודע שבמחלקות מסויימות, כמו ספרות אנגלית, אנתרופולוגיה, מחקר התרבות, קולנוע או לימודים אתניים, העמדה ה"ביקורתית" שלה היא למעשה אורתודוקסיה מוצקה שאין לערער עליה, וגם במחלקות כמו מזרח תיכון והיסטוריה היא חזקה למדי. מאמרים ברוח הזאת מתפרסמים, ולעיתים אף שולטים, בכתבי עת מהיוקרתיים ביותר, וגם ברשימות התפוצה השונות ניתן למצוא אותם ביד רחבה. למעשה, דווקא חוקרים המחזיקים בעמדות המנוגדות לאורתודוקסיה הביקורתית, זוכים לעיתים קרובות מאד ללעג, דיכוי ונידוי.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים - אולי מסתתרים כאן ציונים.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים – אולי מסתתרים כאן ציונים.

מכאן נשאלת השאלה: אם בעלי בריתה של גינסברג, לפי השקפתה היא, מייצגים קונצנזוס מוחלט – מי בדיוק רודף אותה? אם בעלי עמדות ביקורתיות אינם מקבלים קביעות, מדוע אפשר למצוא אותם בפקולטאות של רוב האוניברסיטאות המובילות, כולל, כמובן, בועדות המינויים השונות? התשובה לכך אינה טמונה בשדה ההיגיון (ואפילו לא רק באיכות עבודתה המדעית של גינסברג עצמה) אלא באידיאולוגיה. מבחינה מסויימת, ישנו מתח באידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי האקדמי המזכיר את הנצרות בראשיתה. עיקר האמונה הבסיסי ביותר שלהם הוא תמיכה ב"מדוכא" כנגד ה"מדכא": עמי העולם השלישי כנגד אירופה, הפלסטינים נגד ישראל, נשים נגד גברים, הומוסקסואלים ולסביות נגד סטרייטים, שחורים נגד לבנים, פועלים נגד קפיטליסטים והרשימה אין סופית. מי שקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין, אחד המניפסטים של הקבוצה הזאת, נתקל ברשימה ארוכה של קבוצות מדוכאות כאלה שהמחבר מתיימר לייצג. בהקדמה, הוא אף מבקש סליחה מכל הקבוצות המדוכאות ששכח במקרה. מכאן, שעצם היותך שייך לקבוצה "מדוכאת" אינו רק סמל סטטוס, אלא חלק בלתי נפרד מזהותך כחוקר "ביקורתי".

דא עקא, שיש כאן מתח מסויים. במעגלים החברתיים שלהם, במצבם החברתי והכלכלי, באורח חייהם, קרובים רוב החוקרים ה"ביקורתיים" דווקא לקבוצת המדכאים, היינו – הבורגנות המערבית, ולא לקבוצת המדוכאים. מכאן נוצר דיסוננס, מעין אוברדפט של דיכוי, המחייב את הביקורתיים לטעון לדיכוי ולרדיפה תמידיים. אחד המקרים המשעשעים ביותר הוא זה של וורד צ'רצ'יל, חוקר שהודח מאוניברסיטת קולורדו כי נתפס בזיוף מקורות היסטוריים, ואולי גם כי הצדיק בפומבי את פיגועי ה-11 בספטמבר. צ'רצ'יל, טען תמיד כי הוא ממוצא אינדיאני (אמריקאי ילידי). לאחר בדיקה, הסתבר שהאומה אליה היה אמור להשתייך, העידה שאיש מעולם לא הכיר אותו שם, ושמו לא הופיע ברישומיה. התרמית, כמובן, היתה מכוונת. כל התדמית האקדמית של צ'רצ'יל, כל ספריו ומאמריו, היו מבוססים על התדמית של אינדיאני זועם התוקף בחריפות את הלבנים שרצחו את בני עמו. משום שצ'רצ'יל היה, ככל הנראה, סתם אמריקאי לבן, הוא המציא לעצמו זהות חדשה כדי להיכנס, בכוח ממש, למועדון הקורבנות.

זה היה יכול להיות סתם משעשע, אלמלא אותם ה"קורבנות" היו עסוקים במרץ ברדיפתם של יריביהם הפוליטיים. טרי גינסברג ובעלי בריתה פתחו בקמפיין להדחתה של יוכבד מנשה, עורכת H-NET שסרבה לפרסם את מאמרה של גינסברג, לא רק משום שהפעילה צנזורה, אלא גם בגלל שהיא "ציונית" ועובדת במשרד החינוך הישראלי. וזו, כמובן, לא הדוגמא היחידה. במאמר קודם, כתבתי על האונאני-קיי טראסק, פרופסור ללימודי הוואי באוניברסיטת הונלולו, שמטיפה בפומבי לגירוש הלבנים מהוואי ומסיתה לרצח כנגד קולגות עם דיעה שונה. ובכל זאת, היא זוכה לתמיכה מעמיתים רבים אחרים כמבטאת של "זעם אותנטי" של מדוכאים. וכדובדבן על הקצפת, כמעט כל מאמר שלה מתחיל בקינות על הרדיפות שהיא חווה ב"אוניברסיטה הלבנה" שלה – למרות שיש לה קביעות, קתדרה ותקציבים שלרבים מ"רודפיה", כביכול, אין.

נרדפות, באקדמיה לפחות, היא כבר מזמן לא מצב אובייקטיבי – אלא צורת קיום, הלך רוח ואפילו דרך חיים. במקרה הגרוע – היא לא רק קרדום לחפור בו, אלא נשק לירות בו. יש רק לקוות שקוראיהם של אותם "נרדפים" אקדמיים ביקורתיים מספיק על מנת להבחין בכך.

המגפיים של ז'וקוב: תעלומות, שקרים וסיפורים בדרך למוסקבה

לפעמים, תואר אקדמי ופרופסורה הם מסווה שחושף טפח ומסתיר טפחיים. אלו סילופים התרחשו בדרך לסטלינגרד, וכיצד הציגו חוקרים מערביים מצג שווא בפני קוראיהם על הצבא האדום במלחמת העולם השנייה? מישה שאולי, היסטוריון ונצ"מ בדימוס, על הטעיות, אשליות, והפזילה המתמדת לבוס שבקרמלין. מאמר אורח בינשוף.

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: