ארכיון הבלוג

פה מפיק מרגליות: הגבר-גבר החדש של השמאל

אראל מרגלית מנסה להראות לבוחרים שהוא גבר, ומזמין אותם להתפקד למפלגת העבודה עם סרטון גדוש בקללות ובצווחות. אלא שכמו סופרים שמאכילים את הקוראים שלהם בכפית, פוליטיקאים שמלעיטים מסרים מלאכותיים לגרונם של הבוחרים, כאילו היו אווזים בחוות פיטום, לא מרשימים אף אחד. ינשוף פוליטי-מדיני על הטוען החדש לכתר השמאל הישראלי.

300px-Goose_fat

הניסיון הראשון שלי במחקר היסטורי היה בימי התיכון, כאשר כתבתי עבודת גמר על ההתנגדות הגרמנית להיטלר – קבוצת אנשים שהערצתי מאד באותה התקופה. הטיוטה הראשונה שהגשתי למנחה שלי היתה מלאה בסופרלטיבים לאותם לוחמים אמיצים שהקריבו את חייהם במאבק כנגד הנאציזם, ובין היתר כיניתי אותם "גיבורים". המנחה שלי, איציק מירון ז"ל, החזיר לי את העבודה עם הערה חשובה שנשארה איתי מאז. "אם אתה רוצה לשכנע אותי שלוחמי ההתנגדות הגרמנית היו גיבורים," הוא הקשה, "סופרלטיבים ומחמאות לא יעזרו לך. זה נראה מלאכותי, מעושה ולא אמין. תוכיח שהם היו גיבורים דרך העובדות שאתה מספר, דרך המעשים והמילים שלהם, בלי לומר את זה במפורש." מי שמכיר את תחום הכתיבה היוצרת, יודע שכך עובדים סופרים טובים. הם לא מאכילים את הקורא שלהם בכפית ודוחפים לגרונם הגיגים אינסופיים על הפסיכולוגיה והמחשבות הכמוסות של הדמויות. התמונה הפסיכולוגית של הדמויות ברומנים טובים תמיד מצטיירת מתוך מה שהן אומרות ועושות, הרבה יותר מאשר מה שהסופר כותב עליהן.

חבל שח"כ אראל מרגלית ממפלגת העבודה לא זכה להכיר את המנחה שלי מימי התיכון, או לשמוע ממישהו אחר שצופים שונאים שמפטמים אותם כמו אווזים. מרגלית מתכנן לכבוש את מפלגת העבודה מידיו הכושלות של בוז'י הרצוג, ולשם כך שכר את שירותיו של היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט – איש ימין שאחראי בין היתר לקמפייני השנאה של אם תרצו, כמו גם למיתוג מחדש של הבית היהודי. ככל הנראה, קלוגהפט לא מקדיש יותר מדי תשומת לב ללקוחות מהצד השני של המפה הפוליטית, אחרת קשה להסביר את סרטון המיתוג התמוה שסייע למרגלית להכין. בסרטון הנ"ל, מרגלית מקלל את אנשי הימין הקיצוני, קובל שהשמאל לא נלחם בהם באגרסיביות הראויה, וקורא להתפקד למפלגת העבודה "כדי להחזיר לנו את המדינה". הבה נתעלם לרגע מהאיוולת האלקטורלית שבסיסמה "גנבו לנו את המדינה", זו שמיד מעלה אצל בוחרי המרכז והימין הרך את דמותו של המאפייניק הבכיין והמתוסכל, המאמין שנולד לשלטון שהמזרחים גנבו לו (ולא, אראל, האיזכור המלאכותי של הפנתרים השחורים בסרטון לא יעזור לך להסוות את זה). נתעלם גם מהשפה השוביניסטית הבוטה, שמשפילה בוחרות ועלולה להרחיקן.

במקום להתעסק בכשלים המובנים הללו, מעניין יותר להתמקד באסטרטגית הליבה של מרגלית. הלה הבין, ככל הנראה, שהרצוג לא נתפס בעיני רוב הציבור כמועמד ראוי לראשות ממשלה בגלל שהוא "רכרוכי" ו"סיסי"; ויש בכך משהו. ישראל היא חברה קשוחה, שנמצאת במצב מלחמה מאז הקמתה, והמזרח התיכון הוא שכונה קשוחה בהרבה. כתוצאה של המגמות הללו, בשילוב עם חרדת ההשמדה של חלקים גדולים מהציבור, מנהיגים שנתפסים כרכרוכיים מדי נוטים לסבול בבחירות. מכיוון שהרצוג לא השכיל לנצל יתרונות שהיו מסוגלים לאזן את הפגם הבסיסי הזה באישיותו, ועוד הוסיף חטא על פשע והחל לקרוץ לימין באופן פתטי ומלאכותי שלא שכנע איש (ואני לא מדבר אפילו על הראיון עם הדובי או על "נתניהו מאוחדת") – תדמיתו כרכרוכי ולא כשיר התקבעה בציבור. מרגלית מזהה את הפגם הזה, ומנסה להעמיד את עצמו כאלטרנטיבה מצ'ואיסטית וגברית להרצוג. בהעדר הילת גבורה צבאית, הוא מנסה לעשות זאת על ידי גסויות, צווחות וניבולי פה, וכל מי שמעוניין לראות דוגמאות מוזמן לצפות בסרטון שלו.

3510791497

אלא שהציבור הפוטנציאלי של מפלגת העבודה, או המרכז הישראלי בכללותו, אינו לה-פמיליה, ואינו מתרשם משפה גסה ואלימה כשלעצמה. לכל היותר, במצבים מסויימים, שפה כזאת לא תפריע לו. הניסיון לבנות לעצמך תדמית של גבר מצ'ואיסטי ונחוש באמצעות מילים כאלו, מקביל לניסיון של סופר לגרום לקוראים שלו לחבב דמות באמצעות שלל סופרלטיבים ומחמאות – מלאכותי, מעושה ולא אמין. מרגלית רוצה להרשות נחישות, רצח בעיניים ודורסנות פוליטית מהסוג שבוחרים מסויימים אוהבים? אין בעיה. בניגוד ללב הפוליטיקלי-קורקט המדמם של כותבים מסויימים, אני לא חושב שמדובר באסטרטגיה פגומה בהכרח. אבל מי שרוצה ליצור תדמית כזאת, צריך לבנות אותה בהדרגה באמצעות מעשים, ולא רק רצף היסטרי של קללות וניבולי פה. הוא צריך לגלות אומץ פוליטי, להרשים בוחרים עם תוכניות פוליטיות נועזות, עימותים עם יריבים וביקורת חסרת רחמים על בעלי הכוח, ביחד עם יכולת לקבל החלטות קשות ואכזריות. במקום לקלל את הצל ואנשי להבה, למשל, אפשר להנהיג פעילים ולעמוד מולם ברחובות. כך, לא מדברים על נחישות וקרביות אלא מפגינים אותן. לאראל מרגלית, אדם אינטליגנטי, מוכשר ורב פעלים, יש פוטנציאל לבנות לעצמו תדמית באמצעות מעשים. אבל הוא בחר בדרך הקלה. כשלעצמו, הסרטון שפרסם לא משנה תדמית אלא מעורר גיחוך. הוא לא סולל את דרכו לראשות הממשלה, ואפילו לא למפלגת העבודה. מקסימום למועצת התלמידים של גן ריקי.

%d בלוגרים אהבו את זה: