לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה להילחם בגרמניה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה הנגדי יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שדעתו של הפיהרר התבלעה עליו. האמנם? ספר חדש ופורץ דרך מאת ההיסטוריון קלאוס שמידר משחזר את תמונת המציאות שראה היטלר בראשית דצמבר 1941 וטוען שהחלטתו להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה מובנת, רציונלית להפליא – אך שגויה באופן פטאלי. ולמרבה האימה, הוא עצמו הבין זאת מספר ימים לאחר מכן, רק כשכבר היה מאוחר מדי.

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה למלחמה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה בעלות הברית יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שהפיהרר פשוט היה מטורף.

בספר חדש ופורץ דרך, מנסה ההיסטוריון הגרמני קלאוס שמידר לענות על השאלה הזאת באופן איטי, יסודי אך רציני ומקורי להפליא. פרק אחר פרק, הוא פורש בפנינו הקוראים תמונה מלאה על הלך מחשבתו של היטלר ותמונת המציאות שראה בשנת 1941, ובמיוחד בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המלחמה ב-11 בדצמבר. לפרקים אתה מרגיש, כקורא, כאילו ראית את המציאות דרך עיניו של הפיהרר בכל תחום אפשרי, עד שהפאזל הולך ומתגבש לאיטו כתמונה מלאה. כל פרק של שמידר עוסק בתחום אחר: התדמית של ארצות הברית ויפן בעיני הפיהרר, מבצע ברברוסה ומצב המלחמה מול ברית המועצות, יחסי החוץ הסבוכים של גרמניה מול יפן, המלחמה באוויר ובים, המאבק הכלכלי בין מדינות הציר ובעלות הברית על חומרי גלם, והתפתחות תעשיית המלחמה, כאשר כל אחד מהפרקים מתנקז לבסוף למציאות כפי שנראתה בראשית דצמבר 1941. כוחו של הספר במקצועיות ומומחיות שאין שנייה לה. לרגע, שמידר יכול לתאר את המהלכים האסטרטגיים במבצע ברברוסה כמו ההיסטוריונים הצבאיים הטובים ביותר, ואז לעבור לדיון מקצועי בתעשיית הגומי, בלוחמת צוללות, בפוליטיקה היפנית או במצבו הרפואי של היטלר, הכל באותה רמה גבוהה של פירוט וניתוח.

ראשית, שמידר מפריך מספר הסברים שגויים. בשנים שלאחר המלחמה, היו היסטוריונים שטענו שכבר ב-1941 נתקף היטלר במחלת הפרקינסון, ולכן קיבל את ההחלטה הגורלית בנוגע לארצות הברית במצב של חוסר צלילות דעת. אולם, בעקבות ההיסטוריונית והנוירולוגית אלן גיבל, טוען שמידר שהן הסמים שהיטלר נטל והן מחלותיו לא השפיעו על שיקול דעתו בשלב זה, בעיקר מכיוון שתחלואיו היו עדיין קלים ולא משמעותיים. באותו הזמן, הוא גם לא חשב שהוא עומד למות וצריך להכריע את המלחמה מהר, הלך רוח שאכן פקד אותו בשלבים מאוחרים יותר.

נהוג לומר שהיטלר תיעב את ארצות הברית, וראה בה מדינה מעורבת גזעית, דגנרטית, מלאת שחיתות, גנגסטרים וקפיטליזם חזירי, יהודי. אולם גם זה לא הסבר מספק להחלטתו להכריז עליה מלחמה. כשקוראים את התבטאויותיו של היטלר בשלמותן, ובהקשרן המלא, רואים שבתחומים מסויימים הוא דווקא כיבד את ארצות הברית ואפילו העריץ אותה. למשל, הפיהרר שיבח פעמים אינספור את הכוח התעשייתי של אמריקה ואת רוח היזמות שלה, ובמיוחד את תעשיית המכוניות, ונטה לחשוב שבזכות הפוטנציאל הכלכלי שלה ארה"ב תביס בסופו של דבר את בריטניה ותהפוך להיות כוח דומיננטי, שרק אירופה מאוחדת בהנהגה גרמנית תוכל לעצור.

הסיבה הראשונה שבגינה החליט היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, היתה מפני שלדעתו, נכון לראשית דצמבר, גרמניה עמדה לנצח את ברית המועצות. באותו השלב, הגנרלים הגרמנים עדיין לא הבינו שהתנופה של מבצע ברברוסה נעצרה, וראו את בלימתו של הצבא הגרמני מול מוסקבה כזמנית בלבד. אמנם, התקפת הנגד של מרשל ז'וקוב, שתהדוף את הגרמנים כמאה קילומטרים אחורנית, החלה כבר באותו הזמן, אולם הקצב האיטי והקבוע שאפיין את מבצעיו של ז'וקוב גרם להיטלר ולגנרלים שלו לחשוב שמדובר בהתקפת נגד אפויה למחצה, שאינה שונה בהרבה מכאלו שנכשלו כבר בעבר. הרי הסובייטים נהגו להריץ כל הזמן התקפות נגד חסרות תועלת, עתירות אבדות והרסניות. באופן אישי, היטלר לא התעניין יותר מדי בכיבוש מוסקבה אבל סבר שהסובייטים הותשו די הצורך בכדי שהצבא האדום לא יוכל להשתקם, והאמין שבשנת 1942 יוכל הוורמאכט להשמיד אותו בנקל. כמאמין מושבע בכלכלה, היטלר ייחס חשיבות רבה לכך שהרייך שלט בשלושה רבעים מתעשיית ברית המועצות שהיתה מרוכזת באגן דונצק. רק שלושה ימים לאחר הכרזת המלחמה, ב-14 בדצמבר 1941, הבין הדיקטטור לאימתו שהתקפת הנגד הסובייטית היתה אסון נורא שאיים "לקפל" את קבוצת הארמיות מרכז.

שנית, בראשית דצמבר 1941, היטלר האמין שבקרוב צפוייה נקודת מפנה במערכה על האוויר ובמערכת הצוללות על האוקיאנוס האטלנטי שתשפר מאד את מצבה של גרמניה. בשנת 1942, כך האמין, תוכל התעשייה הגרמנית להאיץ את קצב ייצור הצוללות, וכך להכריע את הקרב על התווך הימי שבין בריטניה וארצות הברית. באוויר, דגמים חדשים של מפציץ בין יבשתי, מפציץ כבד ארוך טווח (HE-177) ומטוס יירוט כבד (ME-210), יוכלו להעניק לגרמניה שליטה ניכרת בשמיים. אולם בגלל כאוס בדרגי הניהול של תעשיית האוויר והים, מחסור בכוח אדם מיומן והערכות שגויות, כל הנבואות הללו התבדו: הצי הגרמני לא הצליח להאיץ את ייצור הצוללות, וגם דגמי המטוסים החדשים לא יצאו לשדה הקרב בזמן; וכשיצאו, הם היו הרבה פחות טובים מכלי הנשק המופלאים שהיטלר דמיין לעצמו. גרינג היהיר והמנופח דרש מיצרני המטוסים שפע דרישות לא אפשריות וסותרות שסרבלו את הייצור, הובילו לבעיות טכניות וגרמו למטוסים החדשים להתרסק לעיתים קרובות עם טייסיהם. אתרע המזל, ובזמן שהיטלר החליט להכריז מלחמה על ארצות הברית, נתונים שגויים מקברניטי התעשייה הכניסו אותו לפרץ של אופטימיות. כשזה דעך, הפור כבר נפל והיה מאוחר מדי להתחרט.

הגורם השלישי שסייע להיטלר להכריע היה הערכת חסר של ארצות הברית. בשלהי 1938, בעקבות מאורעות ליל הבדולח, גירשו האמריקאים את השגריר הגרמני בארצות הברית, דיקהוף, שדווקא היה ריאלי ומפוכח יחסית. הדיפלומטים שנשארו, הציר הנס תומסן והנספח הצבאי גנרל פרידריך פון בוטישר, ציירו לפיהרר תמונה מפורטת, אמינה בחלקה הגדול אולם מוטה בנקודות מפתח. אף שהשניים לא היו מעוניינים במלחמה מול ארצות הברית, בוטישר, במיוחד, נטה להגזים בהערכה של בעיות אמיתיות בתעשייה הצבאית האמריקאית, ובעיקר לא הבין עד כמה מהר תוכל ארצות הברית להתגבר עליהן. כתוספת, הוא גם נטה להגזים בכוחם של כל מיני גזענים ואנטישמים בדרום שהתנגדו למדיניות של רוזוולט.

שיקול חשוב של ההנהגה הגרמנית נגע גם לבעית הגומי. מרגע שהיפנים פלשו לדרום מזרח אסיה, הם ניתקו את האמריקאים מתשעים אחוז של מצבורי הגומי הטבעי בעולם. האמריקאים אמנם צברו מלאי אסטרטגי מראש, אבל היה ברור שזה לא יוכל למלא את כל צרכיהם במלחמה ממושכת. הגרמנים, שהצטיינו באופן יחסי בייצור גומי סינתטי, לא העריכו עד כמה האמריקאים יוכלו לבנות במהירות תעשייה בתחום הזה כמעט מאפס, משום שמאמציהם [של האמריקאים] עד אותו הזמן לא היו מוצלחים במיוחד.

הגורם הרביעי היה הערכה של היטלר, שארצות הברית תתקוף אותו בכל מקרה – הערכה שאין לנתקה  מהמדיניות האמריקאית כפי שהתפתחה בשנת 1941. לא מפתיע שנשיא ארצות הברית, רוזוולט, תמך בבריטניה והתנגד בגלוי לשאיפות ההתפשטות של גרמניה ויפן, מסיבות אידיאולוגיות, דיפלומטיות ופוליטיות-פנימיות כאחד. עם זאת, רוזוולט התקשה להתגבר על הבדלנים בקונגרס ובציבור ולהיכנס למלחמה. כנגדו  עמדו בעיקר "חוקי הנייטרליות". הראשון שבהם התקבל ב-1935, בעקבות הפלישה האיטלקית לאתיופיה, ושני חוקים נוספים התקבלו ב-1936 וב-1937. החוקים הללו אסרו על ארצות הברית למכור נשק לצדדים לוחמים, להעניק להם קרדיט או הלוואות ולהוביל אליהם סחורות צבאיות.

 ב-2 בספטמבר 1940, לאחר מאבקים רבים, הצליח רוזוולט להעביר בקונגרס עסקה של "משחתות תמורת בסיסים" עם בריטניה. ארצות הברית העבירה לבריטים חמישים משחתות ישנות, תמורת זכויות שימוש בבסיסים בריטיים ימיים ברחבי האימפריה. הצעד החשוב הבא של רוזוולט היה בדצמבר 1940, כאשר התחיל לדחוף את תוכנית החכר והשאל. כדי להסביר זאת לציבור ולקונגרס, הוא השתמש במשל הצינור – אם הבית של השכן שלי בוער, אני אשאיל לו את צינור הגן שלי ולא אבקש ממנו תשלום מראש. הסיבה: לבריטניה כבר לא היה כסף לשלם עבור סחורות אמריקאיות. בנאום רדיו ב-28 בדצמבר הגדיר רוזוולט את ארצות הברית כ"מחסן הנשק של הדמוקרטיות". ב-8 בפברואר הצליח הנשיא להעביר את החכר והשאל בקונגרס, וחתם עליה כחוק ב-11 במרץ. ב-7 בנובמבר 1941, הרחיב רוזוולט את התוכנית גם לברית המועצות.

במקביל, הסלים רוזוולט את העימות מול גרמניה. ב-9 באפריל, הוא הכריז על גרינלנד, קודם לכן קולוניה דנית, כפרוטקטורט אמריקאי. ב-16 ביוני 1941, האמריקאים "קיבלו" את איסלנד מהבריטים. לאחר קבלת איסלנד, רוזוולט הרחיב את "אזור הביטחון" מסביב ליבשת אמריקה, שאליו אסור לגרמנים להיכנס, כמעט עד איסלנד, ציווה על הצי האמריקאי ללוות אוניות בריטיות עד לקצה האזור, ואפילו להטביע אוניות גרמניות, תוך כדי מצג (לפעמים מצג שווא) כאילו הגרמנים אשמים בכל אחת מהתקריות. ההוראות של הצי האמריקאי היו לתקוף כל ספינה או צוללת גרמנית שאיימו על הנתיב בין ארצות הברית לאיסלנד.

היטלר, שבאביב וקיץ 1941 פחד עדיין ממלחמה מול ארצות הברית, הגיב בריסון מפתיע לפרובוקציות האמריקאיות הבלתי פוסקות. עם זאת, בעיקר בלחץ הצי, הרחיב ב-1 באפריל את אזור המלחמה הגרמני לאיסלנד, דבר שיצר מים חופפים בין תחום הלחימה הגרמני לאזור הביטחון האמריקאי והפך תקריות ימיות לבלתי נמנעות. ביולי, לאחר כיבוש איסלנד בידי ארצות הברית, הפיהרר המשיך לאסור על תקיפת ספינות אמריקאיות ואפילו ספינות לא מזוהות, אך גם אמר שמפקדי צוללות ש"יטעו בזיהוי" לא ייענשו. ב-9 באוגוסט החמיר פיקוד הצי את הוראות הפתיחה באש, ובעיקר התיר לתקוף, בליבת אזור המלחמה, גם ספינות שלא זוהו, כל עוד לא ברור שהן אמריקאיות. מפקד הצי, גרנד אדמירל רדר, הפציר בהיטלר להחמיר את הוראות הפתיחה באש ולתקוף גם ספינות אמריקאיות שהובילו אספקה לבריטים או ליוו ספינות בריטיות, אך נענה בסירוב.

כדי לתקוע קיסם נוסף בעיניו של הפיהרר, נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל ב-14 באוגוסט 1941 כדי לחתום על האמנה האטלנטית, מצע אידיאולוגי לניהול המלחמה. ארצות הברית, שהיתה עדיין נייטרלית, הכריזה עתה בריש גלי שאחת ממטרותיה היא השמדת הרייך השלישי. בו בזמן, הצליחו אנשיו של רוזוולט בקונגרס לרוקן את חוק הנייטרליות של 1939 מכל תוכן על ידי ביטול סעיפיו המשמעותיים. בניגוד לציפיות של הנציגים הגרמנים בוושינגטון, הבדלנים בקונגרס לא הצליחו לבלום את יוזמות הנשיא, שעברו לבסוף כולן בשני בתי המחוקקים.

ב-4 בספטמבר, 1941, ספינה אמריקאית בשם גריר, ששטה ליד איסלנד, הותקפה בידי צוללת גרמנית. כתוצאה מכך, ב-11 בספטמבר, רוזוולט הוציא הוראה שידועה כ-Shoot on sight, שהסמיכה את הצי האמריקאי לתקוף באופן מיידי כל כלי שיט שמסכן כלי שיט אמריקאי או ספינות של מדינות אחרות שעוסקות במסחר באזור הביטחון האמריקאי. ב-17 בנובמבר, חיסל רוזוולט סופית את חוקי הנייטרליות, כאשר התיר לספינות סוחר אמריקאיות לשאת חימוש נגד צוללות ולהיכנס לנמלים של מדינות המעורבות במלחמה, קרי, בריטניה.

כפי שטוען שמידר, הראיות מצביעות על כך שההתגרויות האמריקאיות באיסלנד לא היו הגורם המכריע בעיני היטלר. אפילו דניץ לא ראה בהן מכשול משמעותי מדי למלחמת הצוללות שלו. מבחינת היטלר, הקאזוס בלי היה ההחלטה ב-17 בנובמבר להתיר לספינות אמריקאיות ללוות את הבריטים לנמלים שלהם, דבר שימנע הן מהצי הגרמני והן מהלופטוואפה לפגוע בספינות המתקבצות בנמלים, כמו גם ההרחבה של החכר והשאל לברית המועצות ב-7 בנובמבר. ועדיין, אפילו בשלב זה, היטלר היסס להכריז מלחמה, והעדיף שהאמריקאים יעשו זאת לפניו.

כאן, נכנס הגורם החמישי, האחרון והמכריע שהטה את הכף: בדצמבר 1941 היטלר חשב שיש לו הזדמנות חד פעמית, בלתי חוזרת, לכרות ברית אסטרטגית אמיתית עם היפנים. במשך שנים של דיונים מול היפנים, הגרמנים התאכזבו והותשו פעם אחר פעם מאופיה הייחודי והבלתי אפשרי של הפוליטיקה היפנית, סוג של מאבק סיעתי מתמיד שדרש קונצנזוס צבאי-אזרחי, ובין הסיעות הצבאיות השונות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות, קונצנזוס שכמעט אף פעם לא הושג. הגרמנים שבעו הבטחות מהיפנים: פעם אחר פעם הבטיחו להם דיפלומטים וגנרלים יפנים (הבולט מביניהם – גנרל בשם בנזאי שביקר בגרמניה באוגוסט 1941) שיפן עומדת לתקוף את ארצות הברית. גם שר החוץ מצואוקה הבטיח הבטחות גרנדיוזות ונטה לסגת מהן. הסיבה היתה שכמעט תמיד מישהו הכשיל את הקונצנזוס הטוקיואי ברגע האחרון. אולם בדצמבר 1941, היטלר הבין שהצבא היפני הצליח לגבש קונצנזוס נדיר לתקוף את ארצות הברית. הגרמנים חששו שאם לא יחזקו את הקונצנזוס הזה בנכונות להכריז מלחמה מצדם, רגע החסד בטוקיו יחלוף במהרה, ויפן תגיע להסדר מהיר עם האמריקאים על חשבונה של גרמניה.

לסיכום, כאשר היטלר קיבל את ההחלטה להכריז מלחמה על ארצות הברית ב-4 בדצמבר, ואז, סופית, ב-11 בדצמבר 1941, הוא האמין ש:

1. אמנם ארצות הברית היא מדינה חזקה מבחינה תעשייתית עם רוח נועזת ויזמית, ענק שקשה מאד להביס אותו, אולם:
2. גרמניה עומדת להכריע את ברית המועצות בשנת 1942
3. מצב המלחמה מבחינת גרמניה טוב, ואף ילך וישתפר, הן במערכה מול ברית המועצות, הן באוויר והן בים.
4. תעשיית המלחמה האמריקאית במצב גרוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שיפן שולטת על 90% ממרבצי הגומי הטבעי בעולם.
5. ארצות הברית ממילא תיכנס למלחמה ב-1942
6. הרגע הזה, שהיפנים מוכנים להילחם מול ארצות הברית ולבוא לעזרת גרמניה, הוא רגע חולף של קונסטלציה רגעית במערך הכוחות היפני. אם כבר להיכנס למלחמה, אז עדיף לעשות זאת ברגע הזה.

לפיכך, טוען שמידר, ההחלטה של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה רציונלית מנקודת המבט של דצמבר 1941. אולם מספר ימים לאחריה, התגלו בקיעים הולכים ומתרחבים בתמונה הורודה. ההצלחה הגרמנית בחזית המזרח הפכה לכישלון מדשדש, דגמי המטוסים שהובטחו התגלו כבלון נפוח, ייצור הצוללות לא הואץ באופן משמעותי, וגם יפן – כפי שהתחוור לברלין – ניהלה מלחמה משלה בלי לשתף פעולה באופן יעיל עם גרמניה. היטלר ניצב מול צבת של אויבים שסגרו עליו את הרשת לאט וביסודיות, עד שבסופו של דבר הכריעוהו. באופן אירוני, טוען שמידר, ההחלטה המוטעית ביותר של היטלר במלחמה, היתה אולי אחת ההכרעות הרציונליות ביותר של המשטר הנאצי.

בספר קצר ומרתק, מנסה ההיסטוריון מייקל גורדין לטעון ששתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ועל נגסקי כלל לא היו מיוחדות ודרמטיות כפי שאנחנו חושבים. האם הוא מצליח לשכנע? לא כל כך, אבל בדרך הוא חושף כמה וכמה תובנות חשובות ומעניינות הן על מלחמת העולם השנייה והן על העידן הגרעיני. ינשוף היסטורי טוען שלא תמיד קל לפצח גרעינים, ומי שמתיימר להיות מקורי, לא תמיד מצליח להיות כזה בפועל.

כל אחד שאי פעם שלח את ידו בכתיבת היסטוריה מכיר את התסכול הזה. אתה בוחר נושא שמעניין אותך, מרתק אותך ואפילו מלהיט לך את הדם; סיפור, בעיה או תסבוכת מהעבר שאתה קורא כל מה שנכתב עליהם ומשתוקק לתרום משהו חדש לדיון. דא עקא, שהנושא נחרש מכל צדדיו, ויש מעט מאד דברים חדשים לומר עליו. לפעמים, ברי המזל שבינינו מצליחים לגלות ראיות חדשות שצובעות את העבר באור שונה לחלוטין, בהנחה, כמובן שיש ראיות כאלו ושהם מצליחים לאתר אותן. אלו, בדרך כלל, הספרים הטובים והמעניינים ביותר. אחרים, שמזלם לא שיחק להם עד כדי כך, לשים אמנם בצק ישן, אבל מפצים על כך בהברקה קונספטואלית. באמצעות זוית חדשה ומקורית, הם מצליחים לקחת את העובדות הישנות ולהציג אותן בעטיפה חדשה שגורמת לנו לחשוב על העבר אחרת, להבין אותו מכיוון שטרם חשבנו עליו, ואולי גם להסיק ממנו תובנות חדשות. לעיתים נדירות, המשימה הזאת מצליחה, לעיתים קרובות מדי, היא נכשלת, ולפעמים התוצאה מעורבת. זה האחרון הוא המקרה של חמישה ימים באוגוסט, ספרו של היסטוריון המדע מייקל גורדין, שעוסק בשתי פצצות האטום שהוטלו על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה.

לכאורה, גורדין עוסק בנושא לעוס לעייפה. הררים של ספרים, מאמרים ודיוני פולמוס סוערים יצאו על החלטתה הגורלית של ארצות הברית להטיל שתי פצצות אטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי באוגוסט 1945, החלטה שחתמה במידה רבה את מלחמת העולם השנייה ופתחה את העידן הגרעיני. ההיסטוריונים והעיתונאים שכתבו על הנושא נחלקים בעמדותיהם, לפעמים בחריפות, אבל עוסקים לרוב באותן השאלות. האם הטלת פצצות האטום היתה מוצדקת, למרות שפגעה באזרחים רבים? האם יפן היתה נכנעת גם ללא פצצת האטום? ולצד זאת, מדוע החליטה ארצות הברית להטיל את הפצצה? הנראטיב הטיפוסי, כפי שמבהיר גורדין בהקדמה לספרו, תמיד נע בין מספר מוגבל של זירות, ובסדר קבוע. בהתחלה, משגרים אותנו ההיסטוריונים ללוס אלמוס, אזור מדברי ונידח של ניו מקסיקו, שם אנחנו בדרך כלל שומעים על הקווסט המדעי לייצר את פצצת האטום. מכאן, אנחנו עוברים למקבלי ההחלטות בוושינגטון הסוערת של ימי המלחמה, לדיונים אצל הנשיא טרומן, מזכיר המלחמה סטימסון ועמיתיהם במחנה בעלות הברית, לועדה שקבעה את המטרות ותעדפה אותן, לויכוחים השונים ולהחלטה הסופית להטיל את הפצצה. לרוב, הפרק הזה מסתיים בדיוני ועידת פוטסדאם. משם, אנחנו עוברים להירושימה ונגסקי, כדי לחזות בפטריית העשן. אלו שמתעניינים בקורבנות עוסקים בהרחבה בנזקי הפצצה, אבל כולם תמיד עוברים משתי הערים החרבות לתחנה האחרונה של המסע: הבונקר מתחת לארמון הקיסר בטוקיו, שם דנו המנהיגים הצבאיים והאזרחיים של יפן בשאלת הכניעה.

ההיסטוריונים השונים שהשתתפו בפולמוס הזה, מדגיש גורדין, נחלקו אמנם בעמדותיהם בשאלה האם היה מוצדק להטיל את הפצצה, אבל נטו להסכים לפחות בסוגיה אחת. אליבא דכולי עלמא, פצצת האטום היתה נשק גורלי, מכריע, ששינה את העולם. כפי שכתב אייל נווה, היסטוריון ישראלי של ארצות הברית, בספר לימוד ידוע פרי עטו, השעונים שנעצרו בהירושימה הצביעו על רגע פתיחתו של העידן הגרעיני. העולם לפני ה-6 באוגוסט, 1945, היה שונה באופן רדיקלי מהעולם שלאחריו. הנחת היסוד מאחורי הנראטיב הזה היא שפצצת האטום היתה ונותרה "נשק מיוחד" בעל אופי אפוקליפטי, שנבדל באופן מהותי מכל נשק אחר. באופן ספיציפי, הנחת היסוד הזאת עמדה גם ביסודה של התנועה האנטי-גרעינית לאחר המלחמה. בעוד פצצות תבערה קונבנציונליות, למשל, נתפסו כעובדת חיים מצערת, הנשק הגרעיני הוקע ככלי שאסור להשתמש בו פן יושמד העולם.

בספר חמישה ימים באוגוסט, מנסה גורדין להתבונן מחדש על הסיפור בפרשנות רדיקלית, שמסתכלת עליו כפי שהדברים נראו באותה התקופה, קיץ 1945, ולא בדיעבד, מתוך המלחמה הקרה והעידן הגרעיני. הוא טוען שבזמן אמת, למקבלי ההחלטות בכלל לא היה ברור שפצצת האטום היא נשק מיוחד, או שונה באופן מהותי מפצצות התבערה שטחנו לאבק את ערי יפן (וגרמניה) במשך חודשים ארוכים. הויכוחים האינסופיים על השאלה האם פצצת האטום מוצדקת, או האם היא גרמה לכניעתה של יפן והצילה את כל הצדדים ממלחמה קונבנציונאלית ארוכה ואכזרית מבית לבית, מייצגים חכמה שבדיעבד. באותם ימי קיץ לוהטים של אוגוסט, מנהיגיה של ארצות הברית, הצבאיים והאזרחיים, ראו בפצצת האטום נשק עוצמתי אמנם, אבל המשך ישיר לכלי משחית קונבנציונאליים רגילים, וכלל לא היו בטוחים שהיא תוביל לכניעתה של יפן. כעבור שנים, נשפכו נהרות של דיו על השאלה האם היה די בפצצת אטום אחת, על הירושימה, בכדי להכניע את יפן, או שלא היה מנוס מלהחריב גם את נגסקי. באותו הזמן, מקבלי ההחלטות והדרגים הצבאיים שיערו שלא יהיה די בשתי פצצות, ולמעשה התכוננו להשליך על יפן "מתנות" גרעיניות נוספות, כולל כאלו שילוו את הכוחות האמריקאיים המתקדמים לאחר הפלישה ליפן. למעשה, הם הופתעו (לטובה, יש להודות) כשהקיסר נכנע, והחורבן הזה נחסך מהם ומאויביהם. הצוותים שהיו אמונים על תפעול הפצצה באי טיניאן התכוננו להשלכת פצצות אפילו אחרי כניעתה של יפן, במקרה שקצינים יפנים חמומי מוח יפילו את הממשלה הקיסרית ויחליטו לחדש את פעולות האיבה.

לדעתי, התובנה החשובה ביותר מספרו של גורדין קשורה לשאלת הקרינה. השיח על פצצת האטום כנשק "מיוחד" מתבסס לא רק על כוח ההרס האדיר שלה (למעשה, בהפצצות התבערה הקונבנציונאליות על טוקיו נהרגו יותר יפנים מאשר בהירושימה או נגסקי), אלא גם על העובדה שבניגוד לכלי נשק אחרים, פגיעתה הרעה, בדמות קרינה רדיואקטיבית, גורמת למוות ולמחלה שנים ארוכות לאחר תום הקרבות. גורדין מראה באופן משכנע שלמרות שהמדענים ידעו שתהיה קרינה, ההבנה הזאת לא חלחלה לדרגים הצבאיים והפוליטיים. אף אחד לא ניחש, בזמן אמת, שגם כעבור עשור אנשים יחלו בסרטן באופן מוגבר באזור ההפצצה, ולראייה – מקבלי ההחלטות תכננו להפציץ בגרעין שטחים שחיילים אמריקאיים יגיעו אליהם כעבור שעות וימים. ידע מדעי, למרבה הצער, לא בהכרח מחלחל לאנשי המעשה שמשתמשים באותו המדע לצרכים צבאיים. יותר מזה, גורדין מראה שאפילו לאחר המלחמה, לא כולם השתכנעו שפצצת האטום היא נשק מיוחד. היו מספיק אמריקאים בכירים שחשבו להשתמש בפצצות אטום בסיטונות גם נגד ברית המועצות וטענו שאין הבדל בין פצצת אטום לכדור רובה, דעה שנדחקה לשוליים רק בעקבות פיתוח פצצת המימן, על כוח ההרס העצום שלה. קטע מרתק נוסף בספר, אחד החשובים בו, מראה שהאמונה האמריקאית בפצצות האטום בשנים הראשונות אחרי המלחמה היתה מוגזמת באופן פראי. בפועל, לאמריקאים היו מעט מאד פצצות אטום בשנים הראשונות שלאחר 1945, ולפני פיתוח הטילים הבליסטיים המתאימים, גם מעט מאד אמצעים להביא אותן למטרה. לסובייטים, לעומת זאת, היה יתרון צבאי מכריע על האמריקאים באירופה, וקשה להאמין ששימוש טקטי בכמות קטנה של פצצות אטום היה עוצר אותם. בראשית המלחמה הקרה, לפחות, המטריה הגרעינית האמריקאית היתה מחוררת באופן מפחיד.

אולם בכל זאת, חרף כתיבתו היפה והתובנות החשובות שהוא מעלה, נראה שנסיונו של גורדין לפרש מחדש את סיפור פצצת האטום אינו מוצלח לחלוטין. ומכיוון שהוא היסטוריון הגון, שמביא גם עובדות לא נוחות, ניתן להיווכח בכך בנקל גם כאשר קוראים את ספרו שלו. בכל מערכת צבאית ומדינית יש ויכוחים ותפיסות שונות של טכנולוגיות צבאיות, בין אם מדובר בטנק ובין אם מדובר בפצצת האטום. אולם גורדין עצמו מדגים, כאילו בניגוד לרצונו, שההנחה הרווחת יותר בין מקבלי ההחלטות היתה שפצצת האטום היא נשק מיוחד, חריג וחסר תקדים. כיצד ולמה? הם הרי תכננו להכניע את יפן באמצעות מה שקראו לו "אסטרטגיית הלם", כלומר, נשק שיחולל אפקט פסיכולוגי חזק יותר מבעבר. מנהיגים אמריקאים כמו מזכיר ההגנה הנרי סטימסון חשבו שפצצת האטום תוכל למלא את התפקיד הזה ביעילות, בדיוק מפני שהיפנים לא נתקלו בה עדיין. עוד הפצצות תבערה לא ישנו כלום. אם הצבא ייכנע בעקבות "עוד מאותו דבר", כיצד יסביר לקיסר ולעם מדוע לא נכנע בעבר, והמיט על יפן סבל בל יתואר? הקיסר אישר זאת למעשה בנאום הכניעה שלו, ואחד מיועציו הקרובים, ראש הממשלה לשעבר קונואה פומימארו, אמר את הדברים כמעט במפורש כאשר הגדיר את הפצצה כ"מתנה מהשמיים" למחנה הכניעה ביפן.

נכון, היו קברניטים אמריקאים, כמו למשל הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל, שהטילו ספק בכך שהיפנים ייכנעו לאחר פצצת אטום אחת או שתיים, אבל הם פשוט הניחו שצריך עוד מאותו נשק מיוחד. אין גם שום פליאה בכך שהצבא התכונן להטיל עוד פצצות גרעיניות, אפילו לאחר הכניעה. תפקידו של הצבא הוא תמיד להתכונן לגרוע מכל. גם אם חושבים שפצצת האטום היא נשק דרמטי שיגרום לכניעתה של יפן, צריך להיות מוכן לאפשרות שההנחה הזאת תתבדה. הפספוס הגדול ביותר של גורדין, מבחינה זו, היא ההתמקדות הארכנית והמיותרת בצוותים הטכניים שהרכיבו את הפצצה באי טיניאן. האנשים הללו עשו את המוטל עליהם, בלי להיות מודעים למצב הפוליטי בכללותו או להבין את התמונה המלאה. השאלה מה אותם דרגים זוטרים חשבו על הפצצה לא באמת אומרת לנו הרבה מעבר לסקרנות אנתרופולוגית. גם העובדה שמדינאים וקצינים אמריקאים דיברו שוב ושוב על שימוש בפצצות גרעיניות במלחמה הקרה, אינה חשובה כפי שגורדין טוען. Talk is cheap. העובדה היא שארצות הברית מעולם לא העזה להשתמש בפצצה כזאת, לא במשבר ברלין, לא בהתקפת מנע על ברית המועצות לפני שזו פיתחה פצצת אטום, לא בקוריאה ולא בוייטנאם. ברגע שגנרל מקארתור התחיל לדבר בפומבי על שימוש בנשק כזה במלחמת קוריאה, הנשיא טרומן פיטר אותו בלא הנד עפעף.

כך, בסופו של דבר, הנראטיב המקורי שגורדין מנסה להציג לנו מעניין אמנם, אבל אינו חדש לחלוטין. מתוך האריזה הנוצצת מבצבץ לו, בסופו של דבר, הסיפור ההיסטורי המוכר והידוע.  

בעקבות הטבח בפלורידה ומחאת התיכוניסטים, נציגי איגוד הרובאים הלאומי ומתנגדים אחרים להגבלת נשק בארצות הברית העלו מספר טיעונים שגורים, שחוזרים על עצמם אחרי כל הרג המוני: ישראל מלאה נושאי נשק ואין בה מעשי טבח, עדיף שיהיה אזרח הגון אוחז נשק במקרה של פיגוע או אירוע טרור, הגבלות נשק יפגעו רק באזרחים שומרי חוק ויעצימו את הפושעים, ונשיאת נשק בלתי מוגבלת היא זכות חוקתית. הטיעונים הללו שגויים, קטלניים, והגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

התסריט בפלורידה היה מוכר. נער מבולבל ודחוי, עם בעיות נפשיות קשות, נכנס לבית ספרו ומרסס לכל עבר ברובה חצי אוטומטי משופצר. התמונות כאילו חוזרות על עצמן, צפות מתהום הנשייה מאין ספור מקרים קודמים. נערים ונערות חסרי רוח חיים, מנוקבים בכדורים, על רצפה מוכתמת בדם. כעבור כמה שעות – זרי פרחים, נרות זיכרון, ילדים, הורים וקרובים ממררים בבכי. קריאות מהצד הפרוגרסיבי-ליברלי, ואפילו מהמרכז, להגבלות חמורות יותר על נשק. הלוביסטים של איגוד הרובאים הלאומי, ה-NRA, שותקים לזמן מה במבוכה, ואז חוזרים עוד פעם לתקשורת וממחזרים את הטיעונים הרגילים: כלי נשק לא הורגים, בני אדם הורגים; הפיתרון הוא רק חינוך; ואם היה שם מבוגר אחראי עם נשק, הוא היה קוטל את היורה והטבח היה נמנע. לזמן מה הארץ רוגשת וגועשת, הנשיא מבטיח לבחון הגבלות על נשק, וכלום לא קורה. ככל שהזעם שוכח, כך הלוביסטים חוזרים לפעול באפלה, העניינים נרגעים, וכולם חוזרים לסורם. היינו כאן כבר בעבר עם יורים קודמים, רובם במוסדות חינוך: בקולומביין, בוירג'יניה טק, המרצה המופרעת לביולוגיה שפתחה באש כי לא קיבלה קביעות, ועוד ועוד.

הפעם, תנועת המחאה של התיכוניסטים מפלורידה לא יכולה שלא לרגש, והניעה אפילו את הנשיא טראמפ להכריז על כמה צעדים מוגבלים ומהוססים: איסור על שפצורים שהופכים רובה חצי אוטומטי לרובה אוטומטי, והעלאת גיל ההגבלה ל-21. רחוק מאד ממה שמתנגדי הנשק היו רוצים, אבל בכל זאת צעד קטנטן בכיוון הנכון. כאן, הייתי רוצה להתייחס לכמה מהטיעונים הנפוצים שמעלים תומכי הנשק הבלתי מוגבל בארצות הברית. אלו טיעונים שנראים הגיוניים בחלקם, לפחות במבט ראשון, אבל הם שגויים. הגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

במרשתת האמריקאית, מסתובבת בזמן האחרון תמונה של צעירה ישראלית בבגדים אזרחיים קלילים, מזמינה משקה בבר כשרובה תלוי לה על כתפה. התמונה הזאת שימשה כמה מתומכי הנשק בארצות הברית כאליבי. הנה – במדינה היהודית אזרחית מן השורה יכולה לשאת נשק בבר, ואין בישראל מעשי טבח. אלא שישראל מגבילה מאד נשיאת נשק, אלא אם אתה חייל או שוטר שנושא נשק במסגרת תפקידו. וכפי שכתב כבר ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין, בצבא קודם כל מלמדים אותך מתי אסור לירות. מאמנים אותך במשמעת ברזל לכבד את חוקי הבטיחות, ולא להתקרב אפילו למנגנון ההפעלה של הנשק כשאין הצדקה לכך, או כשאתה מסכן את הסביבה. מעבר לכך, חייל נמצא תחת פיקוח מתמיד. מפקד שחושש שהחייל שלו עלול לסכן את עצמו או אחרים עם הנשק, יכול לקחת ממנו את הרובה מניה וביה. במילים אחרות, ישראל אינה דוגמא, ואין דין נשק צבאי כנשק אזרחי. באחרון, הרבה יותר מבראשון, טמונה הסכנה למעשי טבח המוני.

שנית, אומרים תומכי הנשק הבלתי מוגבל – מספיק אזרח טוב אחד עם נשק כדי לעצור טרוריסט או יורה מטורף מסוגו של הרוצח בפלורידה. נשמע טוב בתיאוריה, אבל שוב שגוי. כדי לתפעל נשק בצורה משביעת רצון יש צורך במיומנות ובהכשרה. כדי לתפעל אותו בתנאי שטח, עם יורה פסיכי שמרסס בכל הכיוונים, לחץ זמן ובלתי מעורבים שממלאים את הזירה, יש צורך בהכשרה מקצועית ממש. בסרטון שלמטה תראו כיצד אפילו שוטרים חמושים מתקשים להתמודד עם סכינאי בהפתעה, והתמודדות עם יורה אפילו קשה יותר. בינתיים, הנשיא דונלד טראמפ הציע לחמש את המורים כדי שיוכלו לבלום יורים פעילים בבתי הספר. אבל לשם כך, יהיה צורך להעניק למורים הכשרה מבצעית בירי. כלומר, להפוך אותם למאבטחים מקצועיים. אם כך, מדוע לא להעסיק מאבטחים חמושים בבתי הספר, שלהם ורק להם יהיה מותר לשאת נשק?

טיעון נפוץ שלישי, חזק יותר על פניו, ניתן לכנות "הטיעון הדרוויניסטי". לפי הטיעון הזה, חוקים על הגבלת נשק ימנעו כלי ירייה אך ורק מאזרחים הגונים ושומרי חוק, שהרי הם מן הסתם לא יעברו על החוק. הם יקטרו, יתעצבו שלוקחים מהם את הנשק, אבל לא יהפכו לעבריינים. לעומת זאת, פושעים ורוצחים חסרי מעצורים ימצאו את הדרך להשיג נשק למרות האיסור. לדוגמא רהוטה – ראו את הסרטון למטה. הטיעון הזה אינו מוגבל לויכוחים על נשיאת נשק, ועולה גם בויכוחים על לגליזציה של סמים או הגירה. לאחרונה, למשל, טען מומחה הביטחון ג'ק אנדרסון כי מחסומים, חומות וגבולות עוצרים דווקא את המהגרים ההגונים והשלווים, ואילו הטיפוסים הנחושים והשליליים ביותר מוצאים דרך לעבור אותן.

מדובר בטיעון רציני, אבל במקרה של הגבלת נשק גם הוא לא עומד בבחינה מדוקדקת. אם נביט במבצעי מעשי הטבח ההמוניים (שאינם טרוריסטים), נגלה שלרוב הם לא היו פושעים מקצועיים, אלא דחויים מבולבלים עם בעיות נפשיות, לרוב צעירים למדי. אלו לא בדיוק האנשים שיוכלו למצוא את סוחר הנשק מהמאפיה השכונתית, לפחות לא בלי מאמץ, אבל הם בהחלט יכולים לקנות רובים בוולמארט. משמע שהגבלת נשק תפגע בדיוק בקבוצת המטרה שאנחנו רוצים לרסן: אותם זאבים בודדים שלא משתפים איש בתוכניותיהם הרצחניות, ולכן גם קשה לאסוף עליהם מודיעין. פושעים מקצועיים וטרוריסטים, לעומת זאת, שייכים במקרים רבים לארגונים, ויותר קל למצוא עליהם מידע ולסכל את תוכניותיהם בשיטות משטרתיות ומודיעיניות מקובלות.

לבסוף, אי אפשר שלא לומר כמה מילים על תירוץ מגוחך, שנפוץ בקרב חובבי הנשק בארצות הברית. הנשק, לדבריהם, מגביל את עריצות הממשלה ומאפשר להקים מיליציות כדי "להתנגד" לה. מי שחושב שיוכל להתמודד עם איזשהו צבא מודרני באמצעות נשק קל, כנראה עדיין חי במאה השמונה עשרה. גם הטיעון החוקתי (הטיעון השני לחוקה) מתעלם מהנסיבות שהשתנו מאז ועד היום: בתקופת כינון החוקה, אף אחד לא חשב על רובים שיוכלו לקטול עשרות אנשים בתוך דקות ספורות, ואין דין המוסקט של איש מיליציה מהמאה ה-18 לרובים חצי אוטומטיים שאפשר לקנות היום בכל חנות ספורט.

אז מה כדאי לעשות בפועל? קודם כל, להגדיר את הבעיה כמו שצריך. חוקים להגבלת נשק לא נועדו לפתור את בעיית הפשע המקצועי והחמוש, שאכן מתבצע ברובו באמצעות אקדחים, אלא למנוע מעשי טבח המוני. לפיכך – יש לאסור את אותם כלי נשק המשמשים לביצוע מעשי טבח: רובים חצי אוטומטיים, למשל, או כלי נשק צבאיים אחרים. שאר כלי הנשק יימכרו בחנויות ספציפיות ומורשות, ורק לאחר בדיקות רקע מחמירות וקורסי אימון תקופתיים. כמובן שאנשים עם רישיון ציד יורשו לקנות רובה ציד, ויש לאפשר גם לאזרחים שחיים במקומות מבודדים לשאת נשק להגנה עצמית בקלות רבה יותר. כל מי שעומד לדין על עבירה של אלימות, הנשק יילקח ממנו למשמורת, ויוחזר רק אם יזוכה בדין. ואלו שעוסקים בירי ספורטיבי מקצועי? מצידי, שיירו גם ברובים אוטומטיים ומא"ג ויזרקו רימוני יד, אבל רק במטווחים. אין להם שום סיבה לקחת את הנשק הביתה.

הגבלות כאלה לא רק יפחיתו את כמות הנשק החופשי שמסתובב, ויקשו על יורים מהסוג המבולבל להשיג אותו, אלא גם יקלו על סיכול. במקומות שאסור לשאת נשק ללא רישיון, כל שוטר יכול לעצור נושא נשק ולבקש רישיון כזה, עוד לפני שהחמוש מכניס מחסנית ומתחיל לרסס ילדים. כדאי מאד שהאמריקאים יחשבו על תקנות מהסוג הזה לפני הטבח הבא.

.

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס

קוונטין סקינר, מגדולי ההיסטוריונים של הרעיונות במאה העשרים, הזהיר פעם כי משמעותן של מילים מוכרות כ"זכויות", "חירות", "ידע" וכיוצא בזה, עלולה להשתנות באופן קיצוני בין תקופות  ותרבויות ואפילו בין יחידים שונים. לא רק "פורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה". אי הבנות לשוניות ומושגיות מסוג זה נפוצות גם ביחסים הבינלאומיים, ובפרט בדיאלוג האסטרטגי המורכב בין סין לארצות הברית. במאמר קודם, כתבתי על ההבדל המהותי שבו נתפסת המילה "מעצמה" במערב ובסין, ועל האופן שבו משפיעים ההבדלים הללו על מדיניות החוץ הסינית. ברשימה זו אדון במספר מושגי יסוד השגורים בפי קובעי מדיניות בסין ואמריקה כאחד, אולם משמעותם שונה לחלוטין בכל אחת מן המדינות.

הסדר הבינלאומי

הממשלים האמריקאיים השונים, דמוקרטיים ורפובליקאים כאחד, נוטים לחלק את העולם ל"בעלות ברית" ול"יריבות". לחלוקה הפרקטית הזאת נלווית לעיתים קרובות חלוקה אידיאולוגית–בין מדיניות דמוקרטיות, למדינות שאינן כאלו, מתוך הנחה שדמוקרטיות נוטות לשמור על השלום והסדר הבינלאומי יותר מדיקטטורות (תיאורית "השלום הדמוקרטי"). חרף העובדה שבין בעלות בריתה של ארצות הברית ישנן מדינות לא דמוקרטיות בעליל, כמו למשל ערב הסעודית, אין לזלזל בחשיבות תיאורית "השלום הדמוקרטי" בשיח האמריקאי. שלטון עריצות, למשל, עשוי לשמש כעילה לפלישה למדינת אויב. התפיסה האמריקאית של הסדר הבינלאומי מושתתת על שני אדנים עיקריים: לגיטימציה להתערבות אידיאולוגית בענייניהן של מדינות סוררות, והגנה על האינטרסים של בעלות ברית.

התפיסה הסינית הבסיסית של הסדר הבינלאומי, כותבים החוקרים אנדרו נתן ואנדרו סקובל, היא שונה לגמרי. היא מבוססת על דוקטרינה הנקראת "ריאליזם אופנסיבי". דוקטרינה זו, השואבת במידה רבה מהמרקסיזם הקלאסי, גורסת יחס חשדני מאד ל"מעצמות" המערביות באשר הן, מתוך הנחת יסוד שמטרתן היתה ונשארה לנצל מדינות חלשות מהן. זוהי תפיסה שמרנית במהותה השואפת לשמר את הסטטוס קוו. בעיני הסינים, "סדר בינלאומי" מושתת על מסחר חופשי בין מדינות ריבוניות, תוך הקפדה על חוסר התערבות בענייניהן הפנימיים, במיוחד ברמה הפוליטית-אידיאולוגית (יש לציין כי סין אינה בוחלת בהתערבות כלכלית, אפילו גסה, באפריקה ובדרום מזרח אסיה, במסגרת המסחר החופשי כביכול). על פי תפיסה זו, ארצות הברית נתפסת כגורם חתרני המעודד אי יציבות. הבחישה הפוליטית האינסופית שלה במזרח אסיה, אזור האינטרסים הטבעי של סין, בריתות ההגנה שלה עם מדינות כוייטנאם ויפן הנוגסות בשטחים השייכים לסין ופוגעות בריבונותה, תמיכתה בטייוואן ובעיקר- נטייתה להשתמש בכוח צבאי מנימוקים אידיאולוגיים, מפרים את הסדר הבינלאומי כפי שסין מבינה אותו.

המשך הרשומה ←