ארכיון הבלוג

חסד במעגל סגור: על סרטונים סוחטי דמעות והנחות יסוד סמויות

בחודשים האחרונים, מסתובב ברשת האינטרנט "סרטון השראה" ויראלי וסוחט דמעות, על גבר שחור ובתו המקסימה שזוכים בחסד בלתי צפוי. במתכוון או שלא במתכוון, הוא חושף תפיסת מוסר אופנתית שאפשר לכנותה "חסד במעגל סגור". מה ההבדל בין אותו סרטון השראה אמריקאי לבין מקבילו התאילנדי, שמציג תפיסה תרבותית שונה בתכלית, ומה הדבר יכול ללמד אותנו על סדר העדיפויות הערכי השונה בשתי הארצות? ינשוף פוליטי-מדיני על הנחות היסוד החבויות בתוך הסרטונים שגרמו למיליונים להתרגש ולדמוע.

Credit: Thinglass, photodeposit.com

בחודשים האחרונים, מסתובב ברשת האינטרנט "סרטון השראה" סוחט דמעות שכבר זכה ביותר משבע מיליון צפיות. תוכלו לצפות בו כאן למטה, אבל אם נקצר לכם את העלילה, הוא עוסק בגבר שחור עני ובתו המקסימה שנקלעים למצוקה קשה בתור לסופרמרקט. לאב חסר הכל, שמקבץ פרוטה לפרוטה, יש רק שישה דולרים בארנק, ומשמעות הדבר – שייאלץ לוותר על עוגת יום ההולדת שרצו לקנות לסבא. הילדה מוחה: סבא כל כך עצוב, ורק העוגה יכולה לשמח אותו. המוכרת והאנשים בתור (כולם לבנים, כמובן) מתייחסים לאב ולבתו בגסות ובקוצר רוח. ואז, כשהם עוזבים את הסופר שבורי לב, מגיע זר ומוסר להם את העוגה – שקנה עבורם. על העוגה יש פתק שעליו כתוב: Pay it forward , כלומר, העבר את הטובה הלאה. כשהאב ובתו מוסרים את העוגה לסבא, שיושב בחדרו מדוכדך, הוא אומר להם שהוא בן 76, ועדיין לא שינה את העולם לטובה. אולם אל דאגה – בסופו של דבר מסתבר שבצעירותו, סייע הסב לילד הומלס ולאמו. ממש במקרה, הילד ההומלס לשעבר הוא אותו זר מסתורי שקנה עבורו את העוגה.

הסרטון הנ"ל, שהופק בידי היזם דהאר מאן, שואב את התמה העיקרית שלו מסרט אמריקאי בשם "העבר את זה הלאה", שעוד נשוב אליו מאוחר יותר. בנוסף הוא דומה במקרה או במכוון, לפרסומת תאילנדית מושקעת ומתוחכמת בהרבה. דמיינו רחוב שוק עמוס בבנגקוק. ילד קטן מנסה לגנוב משככי כאבים לאמו החולה, ונתפס על ידי המוכרת. בעל המסעדה הסמוך קונה עבורו את התרופות, ואף נותן לו מרק צמחוני עבור אמו. כל זאת, למורת רוחו של בתו של בעל המסעדה שלא סובלת את פרחחי הרחוב. שלושים שנים חולפות – בעל המסעדה לוקה בליבו, ובתו מקבלת חשבון מפלצתי בבית החולים. היא שוקלת כבר למכור את החנות, ואז – לתדהמתה – הרופא כותב שמחיר הטיפול שולם כבר לפני שלושים שנה בצורה של משככי כאבים ומרק צמחוני. מסתבר, כמובן, שהרופא הוא אותו הילד העני שניסה לגנוב תרופות שלושים שנים קודם לכן, ועכשיו "החזיר את הטובה".

שני הסרטונים יפים ומרגשים. הגרסה התאילנדית נוגעת ללב במיוחד, לא רק מפני שהיא עשויה טוב יותר, אלא מפני שהיא מציגה באופן מעניין בהרבה את החברה שסובבת את הגיבורים. אבל מעבר לזה, מעניין להביט בהבדלים האידיאולוגיים בין הגירסה האמריקאית לזו התאילנדית. בפרסומת התאילנדית, החסד מהווה אך ורק פרומו להצלחה אישית ואחריות אינדיבידואלית. מוכר הנודלס דאג לילד העני למשככי כאבים לאמו ומרק ליום אחד – והאחרון מינף את החסד בכדי ללמוד, להצליח ולתרום לעולם כרופא. רק מתוך המעמד הזה, שהשיג לא רק באמצעות החסד אלא גם בעבודה עצמית קשה, הוא מצליח להשיב למיטיבו כגמולו. בגירסה האמריקאית, ובהתאם לאופנות העכשוויות, אין זכר לעיקרון ההצלחה האישית.  קיבלת חסד והחזרת אותו, בלי הקשר ובלי הסבר. גם האלמנט של יחסי הגזע – בולט מאד בסרטון האמריקאי אך נעדר כמובן מזה התאילנדי.

בגירסה האמריקאית, יותר מכל, אפשר לראות גישה שאני מכנה "חסד במעגל סגור". במהותה, היא דומה לסיפורי מוסר נוצריים מהסוג שמספרים בכנסיות כפריות: עשית מעשה טוב, קיבלת מעשה טוב בחזרה, חשבונאות נקייה. אם היא היתה מוגבלת רק לסרטון השראה, דיינו, ובאמת שאין לי טענות נגד הקליפ הויראלי של דהאר מאן בפני עצמו. הבעיה היא, שמבני העומק שלו דומים יותר מדי לתפיסת העולם הנפוצה כיום בחוגים פרוגרסיביים מערביים, כאילו כל מה שקורה לך, לטוב או לרע, הוא תוצאה ישירה של מה שעושים לך אנשים אחרים. אם הם טובים אליך (במיוחד בהקשר של כסף, נדבה או העדפה מתקנת), יהיה לך טוב, אם הם רעים אליך – יהיה לך רע. ועכשיו תחשבו על האופן שבו נתפסת ההיסטוריה האפרו-אמריקאית בבון-טון השמאלי. הבעיות, הכשלים והמעקשים בדרכה של הקהילה השחורה להצלחה כלכלית וחברתית הם כמעט תמיד, תוצאה של גזענות, קרי – תפיסות ומעשים של לבנים כלפי הקהילה השחורה, ואוי למי שיערער על כך. שום דבר לא מיוחס למה שהקהילה עושה, או יכולה לעשות בעצמה, מתוך שלילה מוחלטת של "סוכנות" (agency), כלומר, יכולת לפעול ולהשפיע על המציאות בעצמך. מכאן נגזר שכדי לקדם קהילות חלשות צריך לשפוך תועפות של חסד, למשל כספי רווחה או העדפה מתקנת. הכשלים שנוצרים עקב כך (מלכודות עוני, למשל) לא מעניינים, כי החסד הרי נע במעגל סגור. אם נתנו לך טובין והתייחסו אליך יפה, יהיה לך טוב בלי קשר אמיתי למה שאתה עושה או לנסיבות חיצוניות. זאת בניגוד לסרטון התאילנדי,  תוצר של חברה שבה עבודה עצמית קשה נחשבת עדיין לערך שיש לעודד.

************************ ספוילרים לסרט "העבר את זה הלאה" (Pay it Forward) ******************

לבסוף, אני דווקא רוצה לחזור ל"העבר את זה הלאה", הסרט שקליפ ההשראה האמריקאי מבוסס עליו. כיצירה אופטימית ואפילו נאיבית, "העבר את זה הלאה" מספר על ילד שעושה חסד עם הסובבים אותו, תוך בקשה שיעבירו את הטובה הלאה. במהלך העלילה, שרשרת המעשים הטובים מתפתחת אקספוננטיאלית ונעה בכיוונים לא צפויים. אבל מה שמעניין באותו הסרט, חרף הנאיביות שובת הלב שלו, היא שהחסד אמנם מאיר את העולם, אך לאו דווקא נע במעגל סגור, ולא בהכרח חוזר לאלו שהניעו את גלגל הצדקה מלכתחילה. הילד גיבור הסרט נרצח בסופו של דבר דווקא בגלל מעשי החסד שלו. בסופו של דבר, "העבר את זה הלאה" מציג מסר הרבה יותר מעמיק וריאליסטי לחיים: נסה לשפר את העולם, ולהעביר את מה שנתנו לך הלאה, אך דע שלא מדובר בחסד אגב אורחא, שמחליף מאמץ, עבודה ואחריות אישית. ובעיקר – דע שמה שנתת לא בהכרח יחזור אליך, בוודאי שלא ישירות. אף אחד לא יכול להבטיח לנו שהמאמצים שלנו לשפר את העולם יישאו פרי, אבל כדאי, אפילו חובה, לנסות כמיטב יכולתנו.

"הילד בטראומה": על פריבילגיות, פינוק וגזענות

בעוד אמריקה בוערת במהומות, אקטיביסטים ו"בעלי בריתם" בקמפוסים מטילים אימה על מרצים ולוחצים לפטר כל מי שלא מסכים עם עמדותיהם. פרשה חדשה שנחשפתי אליה באוניברסיטת לוס אנג'לס הזכירה לי דמות בלתי נשכחת מתקופת הדוקטורט שלי בארצות הברית, שלימדה אותי כבר אז: הנפגעים הראשונים מההתחשבות המוגזמת ברגשות, אלימות האקטיביסטים והפחדנות של האוניברסיטאות הם השחורים עצמם.

Credit: Slphotography, Depositphotos.com

כשלמדתי באוניברסיטת הרווארד, השתתפתי בין היתר בקורס "מנהיגות״. הקורס התבסס על משנתו של רונלד חפץ, אחד מחוקרי התחום המובילים בעולם, והתנהל באופן מיוחד משהו. הסטודנטים התבקשו לדבר באופן חופשי, להתווכח, להעלות רעיונות ולסתור זה את זה, בעוד המרצה והמתרגלים התערבו מדי פעם בכדי לדחוף קדימה את הדיון או להגן על מי שהותקף. הסטודנטים היו קהל בינלאומי מגוון מאד, אמריקאים וזרים, חלקם אנשי ציבור או פוליטיקאים. בקבוצת התרגיל הקטנה שלי, למשל, למד גם בכיר ברשות הפלסטינית. כפי שאתם יכולים לנחש, הדיונים בין הסטודנטים היו סוערים למדי, ולעיתים אף לבשו צורה של מריבות ארסיות ממש.

עם זאת, בכיתה היו מספר סטודנטים שקיבלו חסינות מוחלטת מהתקפות או אפילו מהערות, בעיקר אלו שהגיעו מקבוצות "לא פריבילגיות". במיעוט הזה בלטה סטודנטית אפרו-אמריקאית אחת, הבה נקרא לה ברברה, שהיתה (כך אמרה בכל הזדמנות אפשרית) בת למשפחה ענייה. בקורס שמבוסס כולו על דיון והשתתפות, התבלטה ברברה כאחת הדוברות הדומיננטיות ביותר בכיתה. אלא שתרומותיה היו לרוב בליל של משפטים לא ברורים, מלווים בהתפרצויות רגשיות, ללא קשר אמיתי לנושא. משפט טיפוסי נשמע בערך כך: "כשאתם מדברים על מנהיגות קהילתית, ואז… שהייתי ילדה… ו… אבא שלי… זה כל כך… ככה.." מלווה ביפחות הולכות וגוברות של בכי תמרורים. בהיותה אישה שחורה ממשפחה ענייה, כלומר, בצמרת "סולם נקודות הפריבילגיה של החינוך הפרוגרסיבי" אף אחד לא העז לבקר אותה, לקטוע את דבריה או אפילו לכוונה לנושא הדיון. ראשית כל, הפוליטיקלי-קורקט האקדמי, במיוחד בגרסת פוליטיקת הזהויות, גורס כי "חוויות" ו"תחושות" חשובות יותר מעובדות, אז מי יוכל לחלוק על החוויות האותנטיות של ברברה? שנית, אנשים פחדו ממנה, כי מי רוצה להיות מואשם בגזענות, האשמה שבאקדמיה דינה נידוי מוחלט, חרם ולעיתים חורבן הקריירה? בתגובה לדבריה, היא קיבלה תמיד אך ורק סימפטיה, חיבוקים ומחיאות כפיים. מאחורי גבה, כמובן, אנשים כמובן לחשו זה לזה דברים כנים יותר.

ברברה החמיצה את ההזדמנות ללמוד – בית הספר לפוליטיקה וממשל ע"ש קנדי בהרווארד. Credit: KAKM/CC BY-SA 3.0

למרבה האירוניה, יראת הכבוד שהסטודנטים רחשו לברברה הזיקו בראש ובראשונה לה עצמה. אוניברסיטה, ובוודאי מוסד יוקרתי כמו הרווארד שקשה להגיע אליו, אמור להיות מסלול שאתה לא יוצא ממנו כפי שנכנסת. הקמפוס הוא מקום שבו אתה נפגש עם אנשים ששונים ממך, מתמודד עם דעות פוליטיות מנוגדות, מלטש את עמדותיך, לומד דברים חדשים ושיטות מחשבה מקוריות, ואפילו – רחמנא לצלן – מתרגל לנהל מריבות ולהתמודד עם רגשות פגועים. בקורס המנהיגות היה, בסופו של דבר, מעט מאד תוכן. כל מטרתו היתה לאמן את הסטודנטים להביע את עמדותיהם בסביבה לא מוכרת, להכיל דיונים מתפרצים ולפתח בהדרגה דינמיקה של נטילת אחריות והנהגה קבוצתית. ברברה לא למדה את כל אלו. מעמדה בכיתה היה כזה שאיש לא העז לאתגר אותה. בניגוד לסטודנטים אחרים, שהתפתחו במהלך הקורס ולמדו לדבר באופן חד וקוהרנטי, ההתבטאויות שלה בשיעור האחרון היו דומות להפליא לאלו שבשיעור הראשון. היא יצאה מהקורס בדיוק כפי שנכנסה אליו.

חשבתי על הסיפור של ברברה, כאשר סיפרו לי מספר סטודנטים אמריקאים באוניברסיטת UCLA (האוניברסיטה של לוס אנג'לס) על סדרת שערוריות חדשות, כולן על רקע גל המחאה של ג'ורג' פלויד. כידוע לכולנו, הרצח המזעזע של ג'ורג' פלויד על ידי שוטרים הוביל לגל הפגנות ברחבי ארצות הברית, חלקן שקטות ולגיטימיות אך אחרות מלוות בביזה, סדיזם ואפילו רצח שוטרים ואזרחים שניסו לשמור על העסקים שלהם. על הרקע הסוער הזה, אגודות של תלמידים אפרו-אמריקאים ב-UCLA, סניפים מקומיים של המפלגה הדמוקרטית וקואליציית האקטיביסטים של "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter) דרשו מהאוניברסיטה לא רק לנתק קשר עם משטרת הקמפוס ולהחרים את ישראל (כן, כן), אלא גם לספק הקלות מיוחדות לסטודנטים שחורים בבחינות. הסטודנטים השחורים, כך נאמר, סובלים מ"טראומה" עקב האירועים, ואינם מסוגלים להתרכז בלימודים. לכן יש לתת להם פטור מקורסים מסויימים, או אופציות קלות יותר מבחינה, וכל זאת לפי דרישותיהם. ההנהלה של אחד החוגים הגדילה לעשות. היא רמזה שיש לתת את ההקלות הללו באופן אוטומטי, מפני שבחינה של הקלות לפי המקרה (case by case) יטיל על הסטודנטים השחורים את "הנטל הנוסף של לטעון עבור עצמם, וסטודנטים שזקוקים לעזרה לרוב פחות מורגלים מכל השאר להגיש בקשות למרצים שלהם." התלמידים, שמדרך הטבע מעוניינים בהקלות, פטורים וקיצורי דרך, התחילו להציף את המרצים ב"העתק הדבק" של מכתבי ההתחשבות שנשלחו מהפקולטה והחוג. הנהלת האוניברסיטה אמנם הבינה שאין באפשרותה להכריח את המרצים לבטל את הבחינות עבור סטודנטים מסויימים רק בשל גזעם או צבע עורם, אבל רמזה להם בעדינות של פיל שכדאי להם מאד לעשות זאת, ולא יבולע להם. יש לך פנים יפות, אתה יודע, חבל עליהן…

מרצים שהיתה להם החוצפה לסרב לא סבלו רק מהתנכלויות מצד הסטודנטים, אלא גם מצד הממונים עליהם. ד"ר גורדון קליין מבית הספר למנהל עסקים, למשל, כתב לסטודנטים  כי הוא לא נוהג להפלות על בסיס גזע, ותהה האם תלמידים שיש להם הורה אחד לבן והורה אחד שחור אמורים לקבל את מחצית ההקלות. כמו כן, הוא שאל את הסטודנטים מה עליו לעשות עם תלמידים ממינאפוליס, שמן הסתם סובלים מהמצב יותר מאחרים, או – רחמנא לצלן – עם לבנים שסובלים מסטיגמות או התנכלות גזענית. התוצאה – ד"ר קליין הושעה מיד מהאוניברסיטה, והקורסים שלו הועברו למרצים אחרים. לאימתם, מרצים פרוגרסיבים גילו שציד המכשפות החדש מכוון גם נגדם. אחד מהם, אג'קס פריס, חשב שיהיה מעורר השראה, לאור המאורעות, להקריא לכיתה שלו את מכתבו המפורסם של מרטין לותר קינג מכלא בירמינגהם. הצרה היא שקינג חי בשנות השישים ולא היה בקיא בשיח הפוליטיקלי-קורקט של המאה ה-21. מכתבו הכיל את המילה negroes, וכתוצאה מכך פריס, מרצה מן החוץ, הושעה ונכנס ל"הליך בירור". לצד המקרים הללו, שהתפרסמו, המקורות שלי סיפרו לי על מקרים יומיומיים של התנכלות למרצים מצד אקטיביסטים שחורים וסטודנטים לבנים שמגדירים את עצמם כ"בעלי הברית" שלהם. כמו תמיד עם ציד מכשפות, שום דבר מזה לא היה עובר ללא שיתוף הפעולה של הנהלת האוניברסיטה המפוחדת. אליה הצטרפו, כמובן, שלל "יועצים לענייני צדק וגיוון", בירוקרטים של פוליטיקלי-קורקט שמלבים את האש בכדי להצדיק את משכורות העתק שלהם.

File:Martin Luther King, Jr..jpg
אסור כבר לצטט אותו – מרטין לותר קינג

עזבו לרגע את הפגיעה במרצים – רבים מהם עובדים מן החוץ שלא יכולים להגן על עצמם – או בסטודנטים שבסך הכל נרשמו לאוניברסיטה כדי ללמוד ולא כדי להשתתף במהומות (תוכלו לקרוא כאן על הטירוף ב-Evergreen, קמפוס שבו פעילים שחורים ו"בעלי בריתם" הכריזו על יום שבו כל הלבנים אמורים להעדר מהקמפוס). אף אחד לא נפגע מהמצב יותר מהסטודנטים השחורים. ברברה יצאה מקורס המנהיגות בלי להרוויח ממנו דבר, כי אף אחד לא העז לאתגר אותה, ללטש אותה ולהכריח אותה ללמוד. כפי שכתבו גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט במאמרם החשוב, הפינוק הזועם הזה הוא חלק מתופעה כללית וארוכת שנים. אם אכן הסטודנטים השחורים של UCLA יקבלו קרדיט אקדמי שאינם ראויים לו על בסיס "טראומה קולקטיבית" ולפי מפתח של גזע, הם יצאו מהאוניברסיטה עם פחות ידע, והתואר שלהם יראה כמו אחד מהסמרטוטים הבוערים במהומות במינאפוליס. טירוף הפוליטיקלי-קורקט הנוכחי גם ימנע מהם לרכוש הרגלים של עבודה קשה, משמעת עצמית והתמדה, שיזדקקו להם לאחר מכן בחיים האמיתיים. אולי פקיד אוניברסיטאי רועד מפחד ואכול רגשות אשמה יסכים לוותר לך על מטלות "כי אתה בטראומה", אבל מעט מאד מעסיקים יסכימו לעשות את זה במקומות עבודה שמחוץ לשירות המדינה. פרופ' ג'יני סוק גרסן, מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, סיפרה פעם שבקורס על דיני אונס, היא נתקלת שוב ושוב בדרישות של סטודנטיות לצנזר את התכנים כי אלו סוחפים אותן לסערת רגשות ומעלים להן טריגרים. האם הן יוכלו לומר את זה גם לקורבן אונס שיהיה עליהן לייצג בתור עורכות דין?

המסקנות מהסיפור, לטעמי, ברורות מאד. האשמה העיקרית אינה של הסטודנטים אלא של ההנהלה מוגת הלב ש"נכנסת איתם לדיאלוג" ובסופו של דבר נכנעת לדרישותיהם. בכך, היא מועלת בתפקידה להקנות ידע וכישורים לסטודנטים, ומוסרת את הקמפוס למספר קטן של אקטיביסטים אלימים שמטילים טרור על כל השאר. הבירוקרטים של הפוליטיקלי קורקט, כל יועצי ה"הוגנות", "הצדק" וה"גיוון" למיניהם פוגעים בסופו של דבר באוכלוסיות מיעוטים יותר מכל גזען שלוח. הם מלמדים סטודנטים מקבוצות מיעוט שהם אף פעם לא אשמים במצבם, אף פעם לא צריכים לעבוד קשה או לקחת אחריות, ואפילו ה"נטל" לבקש את ההטבות המפלות המוקנות להן לא אמור להיות מונח על כתפיהם. הם אמורים לקבל הכל לפה, בכפית, תוך כדי התחשבות ילדותית ב"רגשות" וחוסר נכונות להתמודד עם כל מה שנראה להם כ"עלבון".

נ.ב. אם לא ראיתם את הסרטון הפרודי modern educayshun, תעשו לעצמכם טובה ותקליקו כאן.

כוונות עקומות: מיתוסים על הגבלת נשק

בעקבות הטבח בפלורידה ומחאת התיכוניסטים, נציגי איגוד הרובאים הלאומי ומתנגדים אחרים להגבלת נשק בארצות הברית העלו מספר טיעונים שגורים, שחוזרים על עצמם אחרי כל הרג המוני: ישראל מלאה נושאי נשק ואין בה מעשי טבח, עדיף שיהיה אזרח הגון אוחז נשק במקרה של פיגוע או אירוע טרור, הגבלות נשק יפגעו רק באזרחים שומרי חוק ויעצימו את הפושעים, ונשיאת נשק בלתי מוגבלת היא זכות חוקתית. הטיעונים הללו שגויים, קטלניים, והגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

Image result for America gun control

התסריט בפלורידה היה מוכר. נער מבולבל ודחוי, עם בעיות נפשיות קשות, נכנס לבית ספרו ומרסס לכל עבר ברובה חצי אוטומטי משופצר. התמונות כאילו חוזרות על עצמן, צפות מתהום הנשייה מאין ספור מקרים קודמים. נערים ונערות חסרי רוח חיים, מנוקבים בכדורים, על רצפה מוכתמת בדם. כעבור כמה שעות – זרי פרחים, נרות זיכרון, ילדים, הורים וקרובים ממררים בבכי. קריאות מהצד הפרוגרסיבי-ליברלי, ואפילו מהמרכז, להגבלות חמורות יותר על נשק. הלוביסטים של איגוד הרובאים הלאומי, ה-NRA, שותקים לזמן מה במבוכה, ואז חוזרים עוד פעם לתקשורת וממחזרים את הטיעונים הרגילים: כלי נשק לא הורגים, בני אדם הורגים; הפיתרון הוא רק חינוך; ואם היה שם מבוגר אחראי עם נשק, הוא היה קוטל את היורה והטבח היה נמנע. לזמן מה הארץ רוגשת וגועשת, הנשיא מבטיח לבחון הגבלות על נשק, וכלום לא קורה. ככל שהזעם שוכח, כך הלוביסטים חוזרים לפעול באפלה, העניינים נרגעים, וכולם חוזרים לסורם. היינו כאן כבר בעבר עם יורים קודמים, רובם במוסדות חינוך: בקולומביין, בוירג'יניה טק, המרצה המופרעת לביולוגיה שפתחה באש כי לא קיבלה קביעות, ועוד ועוד.

הפעם, תנועת המחאה של התיכוניסטים מפלורידה לא יכולה שלא לרגש, והניעה אפילו את הנשיא טראמפ להכריז על כמה צעדים מוגבלים ומהוססים: איסור על שפצורים שהופכים רובה חצי אוטומטי לרובה אוטומטי, והעלאת גיל ההגבלה ל-21. רחוק מאד ממה שמתנגדי הנשק היו רוצים, אבל בכל זאת צעד קטנטן בכיוון הנכון. כאן, הייתי רוצה להתייחס לכמה מהטיעונים הנפוצים שמעלים תומכי הנשק הבלתי מוגבל בארצות הברית. אלו טיעונים שנראים הגיוניים בחלקם, לפחות במבט ראשון, אבל הם שגויים. הגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

במרשתת האמריקאית, מסתובבת בזמן האחרון תמונה של צעירה ישראלית בבגדים אזרחיים קלילים, מזמינה משקה בבר כשרובה תלוי לה על כתפה. התמונה הזאת שימשה כמה מתומכי הנשק בארצות הברית כאליבי. הנה – במדינה היהודית אזרחית מן השורה יכולה לשאת נשק בבר, ואין בישראל מעשי טבח. אלא שישראל מגבילה מאד נשיאת נשק, אלא אם אתה חייל או שוטר שנושא נשק במסגרת תפקידו. וכפי שכתב כבר ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין, בצבא קודם כל מלמדים אותך מתי אסור לירות. מאמנים אותך במשמעת ברזל לכבד את חוקי הבטיחות, ולא להתקרב אפילו למנגנון ההפעלה של הנשק כשאין הצדקה לכך, או כשאתה מסכן את הסביבה. מעבר לכך, חייל נמצא תחת פיקוח מתמיד. מפקד שחושש שהחייל שלו עלול לסכן את עצמו או אחרים עם הנשק, יכול לקחת ממנו את הרובה מניה וביה. במילים אחרות, ישראל אינה דוגמא, ואין דין נשק צבאי כנשק אזרחי. באחרון, הרבה יותר מבראשון, טמונה הסכנה למעשי טבח המוני.

Photo by Specna Arms on Pexels.com

שנית, אומרים תומכי הנשק הבלתי מוגבל – מספיק אזרח טוב אחד עם נשק כדי לעצור טרוריסט או יורה מטורף מסוגו של הרוצח בפלורידה. נשמע טוב בתיאוריה, אבל שוב שגוי. כדי לתפעל נשק בצורה משביעת רצון יש צורך במיומנות ובהכשרה. כדי לתפעל אותו בתנאי שטח, עם יורה פסיכי שמרסס בכל הכיוונים, לחץ זמן ובלתי מעורבים שממלאים את הזירה, יש צורך בהכשרה מקצועית ממש. בסרטון שלמטה תראו כיצד אפילו שוטרים חמושים מתקשים להתמודד עם סכינאי בהפתעה, והתמודדות עם יורה אפילו קשה יותר. בינתיים, הנשיא דונלד טראמפ הציע לחמש את המורים כדי שיוכלו לבלום יורים פעילים בבתי הספר. אבל לשם כך, יהיה צורך להעניק למורים הכשרה מבצעית בירי. כלומר, להפוך אותם למאבטחים מקצועיים. אם כך, מדוע לא להעסיק מאבטחים חמושים בבתי הספר, שלהם ורק להם יהיה מותר לשאת נשק?

טיעון נפוץ שלישי, חזק יותר על פניו, ניתן לכנות "הטיעון הדרוויניסטי". לפי הטיעון הזה, חוקים על הגבלת נשק ימנעו כלי ירייה אך ורק מאזרחים הגונים ושומרי חוק, שהרי הם מן הסתם לא יעברו על החוק. הם יקטרו, יתעצבו שלוקחים מהם את הנשק, אבל לא יהפכו לעבריינים. לעומת זאת, פושעים ורוצחים חסרי מעצורים ימצאו את הדרך להשיג נשק למרות האיסור. לדוגמא רהוטה – ראו את הסרטון למטה. הטיעון הזה אינו מוגבל לויכוחים על נשיאת נשק, ועולה גם בויכוחים על לגליזציה של סמים או הגירה. לאחרונה, למשל, טען מומחה הביטחון ג'ק אנדרסון כי מחסומים, חומות וגבולות עוצרים דווקא את המהגרים ההגונים והשלווים, ואילו הטיפוסים הנחושים והשליליים ביותר מוצאים דרך לעבור אותן.

מדובר בטיעון רציני, אבל במקרה של הגבלת נשק גם הוא לא עומד בבחינה מדוקדקת. אם נביט במבצעי מעשי הטבח ההמוניים (שאינם טרוריסטים), נגלה שלרוב הם לא היו פושעים מקצועיים, אלא דחויים מבולבלים עם בעיות נפשיות, לרוב צעירים למדי. אלו לא בדיוק האנשים שיוכלו למצוא את סוחר הנשק מהמאפיה השכונתית, לפחות לא בלי מאמץ, אבל הם בהחלט יכולים לקנות רובים בוולמארט. משמע שהגבלת נשק תפגע בדיוק בקבוצת המטרה שאנחנו רוצים לרסן: אותם זאבים בודדים שלא משתפים איש בתוכניותיהם הרצחניות, ולכן גם קשה לאסוף עליהם מודיעין. פושעים מקצועיים וטרוריסטים, לעומת זאת, שייכים במקרים רבים לארגונים, ויותר קל למצוא עליהם מידע ולסכל את תוכניותיהם בשיטות משטרתיות ומודיעיניות מקובלות.

לבסוף, אי אפשר שלא לומר כמה מילים על תירוץ מגוחך, שנפוץ בקרב חובבי הנשק בארצות הברית. הנשק, לדבריהם, מגביל את עריצות הממשלה ומאפשר להקים מיליציות כדי "להתנגד" לה. מי שחושב שיוכל להתמודד עם איזשהו צבא מודרני באמצעות נשק קל, כנראה עדיין חי במאה השמונה עשרה. גם הטיעון החוקתי (הטיעון השני לחוקה) מתעלם מהנסיבות שהשתנו מאז ועד היום: בתקופת כינון החוקה, אף אחד לא חשב על רובים שיוכלו לקטול עשרות אנשים בתוך דקות ספורות, ואין דין המוסקט של איש מיליציה מהמאה ה-18 לרובים חצי אוטומטיים שאפשר לקנות היום בכל חנות ספורט.

אז מה כדאי לעשות בפועל? קודם כל, להגדיר את הבעיה כמו שצריך. חוקים להגבלת נשק לא נועדו לפתור את בעיית הפשע המקצועי והחמוש, שאכן מתבצע ברובו באמצעות אקדחים, אלא למנוע מעשי טבח המוני. לפיכך – יש לאסור את אותם כלי נשק המשמשים לביצוע מעשי טבח: רובים חצי אוטומטיים, למשל, או כלי נשק צבאיים אחרים. שאר כלי הנשק יימכרו בחנויות ספציפיות ומורשות, ורק לאחר בדיקות רקע מחמירות וקורסי אימון תקופתיים. כמובן שאנשים עם רישיון ציד יורשו לקנות רובה ציד, ויש לאפשר גם לאזרחים שחיים במקומות מבודדים לשאת נשק להגנה עצמית בקלות רבה יותר. כל מי שעומד לדין על עבירה של אלימות, הנשק יילקח ממנו למשמורת, ויוחזר רק אם יזוכה בדין. ואלו שעוסקים בירי ספורטיבי מקצועי? מצידי, שיירו גם ברובים אוטומטיים ומא"ג ויזרקו רימוני יד, אבל רק במטווחים. אין להם שום סיבה לקחת את הנשק הביתה.

הגבלות כאלה לא רק יפחיתו את כמות הנשק החופשי שמסתובב, ויקשו על יורים מהסוג המבולבל להשיג אותו, אלא גם יקלו על סיכול. במקומות שאסור לשאת נשק ללא רישיון, כל שוטר יכול לעצור נושא נשק ולבקש רישיון כזה, עוד לפני שהחמוש מכניס מחסנית ומתחיל לרסס ילדים. כדאי מאד שהאמריקאים יחשבו על תקנות מהסוג הזה לפני הטבח הבא.

.

עסקים כרגיל? איך מתמוטט משטר דמוקרטי

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Credit: Cascoly, depositphotos.com

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

File:Donald Trump official portrait.jpg
האם בחירתו עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית? דונלד טראמפ

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא שומרים עליהם כהלכה. תמונת אילוסטרציה. Photo by Pixabay on Pexels.com

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

ההחלטה שלו חיסלה את הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה. נשיא גרמניה הינדנבורג.

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

Image result for Emperor Hirohito
החליט שלא להתערב משיקולים אחראיים: קיסר יפן הירוהיטו

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.

החלם האמריקאי

"חייל, בוא הנה מייד!" נשמעה מאחורי צווחת אימים, אי אז בימים הרחוקים של הטירונות. מה הקשר בין הרב סמל הפלוגתי שלי לברק אובמה, וכיצד כשל הממשל האמריקאי בפרשת אדוארד סנואודן? על חלמאות, טמטום והסתבכות מיותרת בשם הביטחון הלאומי.

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס, אך הגירסה הנוכחית מעודכנת נכון להיום (6.7.2013). 

פעם, לפני כך וכך שנים, עשיתי טירונות בבסיס חם ומאובק אי שם בנגב. כמו בכל טירונות, גם בבסיס שלנו היו מיני טרטורים משונים שכל מטרתם, כך נראה, היתה אך ורק לפגוע בנוחותו, מנוחתו ושלוות נפשו של החייל. הגרוע שבהם היו שתי רחבות "אסורות בדריכה", רחבת המסדרים ורחבת הדגל, שתיהן במיקום אסטרטגי מרגיז במיוחד בין האוהלים לכיתות. יום אחד, כאשר מיהרתי לשיעור כלשהו – שמעתי צעקת אימים מאחורי. "חייל, בוא הנה מיד!" את הקול זיהיתי מיד: זה היה הרס"פ, אחד מהעריצים האכזריים והמפחידים ביותר ביחידה. אני, שלא הבנתי כי הוא קורא לי כי דרכתי בטעות על רחבת הדגל, רצתי אליו בחזרה – ודרכתי עליה פעם נוספת. כגמול קיבלתי מנה של צרחות הגונות וכמות נדיבה של שכיבות סמיכה. כתוצאה, איחרתי לכיתה, וספגתי צעקות נוספות גם מהמ"כ. כדי להקל את המצב, ניסיתי להסביר לו שסיבת האיחור היא עונש שהשית עלי הרס"פ. "אה, אז הפרת פקודה ודרכת על רחבת הדגל?" אמר לי המ"כ בתרועת ניצחון. "אז אני צריך להעניש אותך על זה. צא החוצה – עוד עשרים שכיבות סמיכה." בקיצור – כל ניסיון מצדי לתקן את הבעיה שהתעוררה הוביל רק להסתבכותה והחרפתה.  מהיום ההוא יצאתי די מרוט, אבל ללא ספק עם ידיים חזקות יותר.

            ולמה אני מעלה את האנקדוטה הזאת? כי ההתנהגות הנוכחית של ארצות הברית בפרשת אדוארד סנואודן מזכירה לי מאד את ההסתבכות שלי באותו יום בטירונות. מנהלי המדיניות האמריקאים נתקלו בבעיה קשה של הדלפה, שבלי ספק גרמה להם נזק. אולם כל צעד וצעד שנקטו בתגובה, לא הקל אלא החמיר את מצבם. במילים אחרות, לא רק שלא הצליחו לפתור את הבעיה, אלא דרכו על כל יבלת בינלאומית אפשרית, השפילו את עצמם ופגעו ביחסי החוץ שלהם.

            הבה נראה מדוע. אדוארד סנואודן, כזכור, היה קבלן של סוכנות המודיעין האמריקאית NSA שהדליף לעולם על קיומה של תוכנת PRISM, אמצעי מעקב אחרי דואר אלקטרוני ויתר נתוני רשת שנוצל בידי שירותי מודיעין אמריקאיים לניטור התשדורת של אזרחי ארה"ב ומדינות אחרות. בחשיפה, שנתמכה כמובן בידי ויקיליקס, הוא גרם נזק לא קטן, ובעיקר מבוכה אדירה למודיעין האמריקאי. אמצעי מעקב נחשפו, בכירים התפטרו וממשל אובמה נאלץ לספוג התקפות מיריביו השמרנים ואף מתומכיו הליברלים. העובדה שראשי ה-NSA  שיקרו, פשוטו כמשמעו, לסנאט בנוגע להפעלת אמצעי המעקב, החמירה כמובן את המצב באופן ניכר.

            אדוארד סנואודן, שהפך מיניה וביה לגיבור בעיני מתנגדי מדיניות ארצות הברית ברחבי העולם כולו, ברח להונג-קונג. האמריקאים, בתגובה, הגישו לרשויות האי בקשה רשלנית, מלאה בטעויות ובהשמטות, להסגרה. שר המשפטים של הונג-קונג סירב לבקשה, או לפחות נמנע מלפעול בזמן, וסנאודן ברח למוסקבה. גם הבקשות ההיסטריות של ארצות מסין ורוסיה לסייע נענו בסירוב מלגלג, סנואודן היה אמור לנסוע לאקוואדור, מדינה שלארצות הברית אין הסכם הסגרה איתה – אולם העניינים הסתבכו בשל סכסוך בין הנשיא המקומי, רפאל קוריאה, לפטרון של סנואודן, מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג'. סנואודן ממתין עדיין בנמל התעופה הבינלאומי של מוסקבה, ואין סימן כי רוסיה מתכוונת להסגיר אותו. בינתיים, "המרגלת הלוהטת" אנה צ'פמן כבר הציעה לו נישואין בטוויטר (מי אמר שאין יתרונות בעולם הריגול). ונצואלה, מצדה, הציעה מקלט מדיני. יש לשער כי בדקות אלו ממש, יושבים סוכני שירות המודיעין הרוסי עם סנואודן ו"חולבים" את כל הידוע לו על מערכת המודיעין האמריקאי. דרך אגב, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום בלי לומר, שסנואודן, כאביר חופש המידע, לא היסס להיעזר ברוסיה וסין, שתי דיקטטורות שמגבילות את חופש המידע באופן דרקוני כאשר הדבר נוגע לאינטרסים שלהן עצמן. מילא סנואודן – הוא בורח מעונש חמור – אבל מדהים שהמעריצים שלו מהשמאל הרדיקלי לא מצייצים אפילו בעניין הזה. נו טוב, לצביעות שלהם כבר התרגלנו…

            מדוע ארצות הברית נחלה כישלון כה חרוץ בבקשות ההסגרה שלה? ראשית כל, היא פנתה להונג-קונג באופן אדנותי ומתנשא, דווקא להונג-קונג, אזור אוטונומי של סין, דמוקרטי למחצה, שקנאי לעצמאות המוגבלת שהוענקה לו בידי מדינת האם. לאחר שהונג-קונג סירבה לשתף פעולה עם הבקשה, הוסיפה ארצות הברית חטא על פשע, וביקשה מסין להתערב. כלומר, היא דרשה- ברגל גסה – להפר את האיזון העדין בין סין להונג-קונג שעוצב בהדרגה מאז שנות התשעים, וזאת בתקופה פוליטית רגישה במיוחד באי. ההונג-קונגים ממילא זועמים על התערבות סין בענייניהם, ובתקופה הקרובה מתוכננות הפגנות זעם ענקיות כנגד המושל שמונה בידי בייג'ינג. ועכשיו, דווקא עכשיו, דורשת ארצות הברית מסין להתערב בענייניה של הונג-קונג. כתוצאה, סנואודן הפך פופולרי מאי פעם באוכלוסיה ההונג-קונגית, שחלקים ממנה החלו להפגין למען הגיבור החדש שלהם.

            ומה עם סין עצמה? סנואודן, כמסתבר, חשף לא רק את מבצעי ההאזנה של ה-NSA  לאזרחי ארצות הברית, אלא גם את העובדה שחלק מסוכניה חדרו לחשבונות דואר אלקטרוני בסין. לא זאת בלבד שהאמריקאים לא טרחו להתנצל על כך כיאות, כעת הם גם מבקשים מסין להסגיר את האדם שחשף בפניה את הפגיעה בריבונותה, ועוד להתעמת עם הונג-קונג על מנת לעשות זאת. יש מי שיטען שהאמריקאים השיבו לסין באותה מטבע, ושאף הביון הסיני נוקט בטרור סייבר בארצות הברית – אולם הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. סין עדיין לא נחשפה, כפי שנחשפה ארצות הברית, וממילא זו נאיביות לשמה לצפות ממנה לגישה הוגנת. איך שהדברים כעת, סין יכולה – בנוחות, באופן לגיטימי ובתמיכת דעת הקהל שלה, להסתתר מאחורי האוטונומיה של הונג-קונג ולתת לסנואודן לברוח. באבחה דיפלומטית מגושמת אחת, הצליחו האמריקאים לרגע לאחד, כנגדם כמובן, את דעת הקהל הסינית וההונג-קונגית על כל המתח שביניהן.

            גם האיומים האמריקאים על סין, רוסיה והונג-קונג ש"היחסים בין המדינות ייפגעו" לא מועילים ורק מסבכים את המצב. ואיך בדיוק "תפגע" ארצות הברית ביחסים עם סין, בלי לגרור צעדי תגמול כואבים באותה המידה? כרגע, ה"פגיעה" ביחסים אינה אלא רטוריקה, שמרגיזה את הצד הסיני בלי לגרום לשינוי של ממש. גרוע מכך – זו רטוריקה בדיעבד. סין והונג-קונג הרי כבר נתנו לסנואודן לברוח, ואי אפשר לתקן זאת. כך ש"פגיעה ביחסים" מכל סוג עשויה רק להזיק, אבל בשום אופן לא להועיל.

            והפארסה נמשכה עם האיומים האמריקאיים על פוטין. האם מישהו חושב שנשיא רוסיה, שנהנה להרגיז את האמריקאים בכל הזדמנות אפשרית, אותו פוטין שמתעמת עמם ממש עכשיו על סוריה – ימסור להם פליט על מגש של כסף, ועוד כזה שנחשב לגיבור בחלק גדול מדעת הקהל הרוסית והעולמית? הדרישה הפומבית, המלווה באיומים גסים, להסגיר את סנואודן – אחת דינה להידחות. פוטין, שבנה את כל תדמיתו הפוליטית כמתנגד נחוש להגמוניה האמריקאית בעולם, היה מציג את עצמו ככלי ריק אם היה נענה לה. אלא שדווקא הגסות והפומביות שלה נתנו לפוטין את מה שחפץ בו יותר מכל – להשפיל את ארצות הברית בפומבי. זאת ועוד: האיומים שמושמעים בידי סנטורים מתלהמים למיניהם, משתי המפלגות, משדרים אווירה של חוסר אונים ואובדן שליטה של הממשל.

            ועכשיו, סנואודן ימשיך ככל הנראה לונצואלה. נותר רק לראות אם ארצות הברית תוותר סוף סוף, ותכיר בכך שמדובר במאבק אבוד, או שתמשיך להשפיל את עצמה בדרישות ואיומים שיידחו – או גרוע מזה – בפעולת קומנדו שתציג אותה כבריון בינלאומי חסר עכבות, עוד יותר מאשר היא נתפסת כיום בחלקים ניכרים של הגלובוס.

בשבוע הבא אכתוב ככל הנראה על האירועים האחרונים במצרים, מזווית חדשה שעוד לא ראיתם. יש למה לחכות. 

שלום דמוקרטי, ריאליזם אופנסיבי: שיח החרשים בין סין לבין ארצות הברית

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס

קוונטין סקינר, מגדולי ההיסטוריונים של הרעיונות במאה העשרים, הזהיר פעם כי משמעותן של מילים מוכרות כ"זכויות", "חירות", "ידע" וכיוצא בזה, עלולה להשתנות באופן קיצוני בין תקופות  ותרבויות ואפילו בין יחידים שונים. לא רק "פורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה". אי הבנות לשוניות ומושגיות מסוג זה נפוצות גם ביחסים הבינלאומיים, ובפרט בדיאלוג האסטרטגי המורכב בין סין לארצות הברית. במאמר קודם, כתבתי על ההבדל המהותי שבו נתפסת המילה "מעצמה" במערב ובסין, ועל האופן שבו משפיעים ההבדלים הללו על מדיניות החוץ הסינית. ברשימה זו אדון במספר מושגי יסוד השגורים בפי קובעי מדיניות בסין ואמריקה כאחד, אולם משמעותם שונה לחלוטין בכל אחת מן המדינות.

הסדר הבינלאומי

הממשלים האמריקאיים השונים, דמוקרטיים ורפובליקאים כאחד, נוטים לחלק את העולם ל"בעלות ברית" ול"יריבות". לחלוקה הפרקטית הזאת נלווית לעיתים קרובות חלוקה אידיאולוגית–בין מדיניות דמוקרטיות, למדינות שאינן כאלו, מתוך הנחה שדמוקרטיות נוטות לשמור על השלום והסדר הבינלאומי יותר מדיקטטורות (תיאורית "השלום הדמוקרטי"). חרף העובדה שבין בעלות בריתה של ארצות הברית ישנן מדינות לא דמוקרטיות בעליל, כמו למשל ערב הסעודית, אין לזלזל בחשיבות תיאורית "השלום הדמוקרטי" בשיח האמריקאי. שלטון עריצות, למשל, עשוי לשמש כעילה לפלישה למדינת אויב. התפיסה האמריקאית של הסדר הבינלאומי מושתתת על שני אדנים עיקריים: לגיטימציה להתערבות אידיאולוגית בענייניהן של מדינות סוררות, והגנה על האינטרסים של בעלות ברית.

התפיסה הסינית הבסיסית של הסדר הבינלאומי, כותבים החוקרים אנדרו נתן ואנדרו סקובל, היא שונה לגמרי. היא מבוססת על דוקטרינה הנקראת "ריאליזם אופנסיבי". דוקטרינה זו, השואבת במידה רבה מהמרקסיזם הקלאסי, גורסת יחס חשדני מאד ל"מעצמות" המערביות באשר הן, מתוך הנחת יסוד שמטרתן היתה ונשארה לנצל מדינות חלשות מהן. זוהי תפיסה שמרנית במהותה השואפת לשמר את הסטטוס קוו. בעיני הסינים, "סדר בינלאומי" מושתת על מסחר חופשי בין מדינות ריבוניות, תוך הקפדה על חוסר התערבות בענייניהן הפנימיים, במיוחד ברמה הפוליטית-אידיאולוגית (יש לציין כי סין אינה בוחלת בהתערבות כלכלית, אפילו גסה, באפריקה ובדרום מזרח אסיה, במסגרת המסחר החופשי כביכול). על פי תפיסה זו, ארצות הברית נתפסת כגורם חתרני המעודד אי יציבות. הבחישה הפוליטית האינסופית שלה במזרח אסיה, אזור האינטרסים הטבעי של סין, בריתות ההגנה שלה עם מדינות כוייטנאם ויפן הנוגסות בשטחים השייכים לסין ופוגעות בריבונותה, תמיכתה בטייוואן ובעיקר- נטייתה להשתמש בכוח צבאי מנימוקים אידיאולוגיים, מפרים את הסדר הבינלאומי כפי שסין מבינה אותו.

המשך הרשומה

הענק המדשדש – מחירו של הבוץ האפגאני

איזה כשל עמוק, בסיסי, עומד מאחורי הדשדוש האמריקאי באפגניסטן? בין הרים אכזריים, במדרונות קרח ובוץ, תורת הלחימה המערבית מוצאת את עצמה מול שוקת שבורה. הינשוף במבט חדש על אסטרטגיה צבאית.

המשך הרשומה

אימפריה בהכחשה: הדרקון הסיני לאן?

רבים רואים את סין ככוח העולה בזירה העולמית. טיוואן מפחדת ממנה, ארצות הברית מכרה חלק גדול מהחוב הלאומי שלה לממשלתה, אזורים שלמים באפריקה הופכים להיות תלויים בה יותר ויותר. אז למה, לכל הרוחות, סין טוענת בכל תוקף שהיא אינה מעצמה?

המשך הרשומה

הגמל ודבשתו – מי מפחד מסין העממית?

בימים טרופים אלה, יותר ויותר כותבים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל מתנבאים כי סין עתידה להיות המעצמה העולמית החדשה, אולי תוך כדי דחיקתה הצידה של ארצות הברית. מדוע נאבקים סטודנטים סינים-אמריקאיים בחוקי האפלייה המתקנת? מה צופה מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, ומי מפחד מהשתלטות סינית על המערב? והגמל – הוא לעולם אינו רואה את דבשתו שלו. ההמשך למטה.

המשך הרשומה

חלונות שבורים: אז איך ממגרים את הפשע?

האם אכיפה חסרת רחמים כנגד עברייני רחוב קטנים תוביל לסביבה בטוחה יותר, או שמא להתעללות משטרתית באנשים חפים מפשע ובני מיעוטים מקופחים? הויכוח בארצות הברית נמשך במלוא עוזו.

המשך הרשומה
%d בלוגרים אהבו את זה: