מדוע, לעיתים קרובות כל כך, נכשלים דווקא בעלי הכוונות הטובות? אלכס גרינברג, חוקר איראן, מזהה קו מחבר בין כשלונה של "החזית העממית" בצרפת של שנות השלושים, לעיוורון היהודי שלפני השואה ולפוליטיקה הרדיקלית היום – הן בשמאל והן בעולם החרדי. טור אורח על סכנת הדוגמטיות.

המתבונן בוויכוחים פוליטיים וחברתיים רבים המשסעים את החברה הישראלית יגלה שאי הנכונות להקשיב לבר פלוגתא נובעת בין השאר מדוגמטיות יתרה. החשיבה הדוגמטית המוכרת ביותר היא קנאות דתית, אולם בפועל, קנאות לא חייבת להיות דתית או קשורה לדת. העידן המודרני הצמיח לא מעט אידאולוגיות המתכחשות לדת כלשהי, אולם בפועל אלו היו לא פחות קנאיות ודוקטרינריות. לעתים קרובות מי שדומגטי ופנאטי יותר נתפס כ”אידיאליסט” יותר, כ”רציני”, בעוד מתינות או פשרנות נתפסות כהעדר עמוד שדרה או כאופורטוניזם.

דוגמטיות היא היגררות אחרי מטרה אחת הנתפסת כאידאל, באופן שמכפיף אליו את כל היתר ודוחה כל שיקול אחר. המטרה יכולה להיות ארץ ישראל, צדק סוציאלי, זכויות אדם, קוד הדיבור של הפוליטיקלי-קורקט או כל דבר אחר. מי שמחזיק באורח חשיבה כזה גם יישאר לרוב "אוטיסט" כלפי כל מסר ממערכת ערכים אחרת. דוגמטיים נוטים לבדוק עובדות לאור הדוקטרינה ולא את הדוקטרינה לאור העובדות. בשורות שלהלן אנסה להמחיש את סכנת הדוגמטיות בפוליטיקה תוך הידרשות להיסטוריה הצרפתית, היהודית האירופית והישראלית.

שנת 2017 היא  עתירת ימי זכרון ואסוציאציות היסטוריות למכביר. ב-21 ביוני השנה ימלאו שמונים שנה לנפילתה של ממשלת החזית העממית בצרפת בראשותו של לאון בלום. ניצחונה בבחירות ועלייתה לשלטון בישרו תקווה חדשה לצרפת, ואכן שלטונה זכור בזכות הישגים סוציאליים כמו חופשה בת שבועיים בתשלום וצמצום שעות העבודה במפעלים לארבעים שעות בשבוע. בפעם הראשונה בחייהם, מאות אלפי פועלים היו יכולים לנסוע לים בזכות כרטיסי רכבת מוזלים, ללכת לקולנוע ובכלל ליהנות מתרבות. התפתחות זו העניקה דחף עצום להופעת דפוסים חדשים של תרבות פנאי בצרפת. לעומת זאת הימין וכמובן הקיצונים הלאומניים והקתולים פתחו במסע ארסי ביותר נגד החזית העממית, לרבות גלי אלימות מילולית והשמצות אנטישמיות בגין מוצאו היהודי של לאון בלום. לכאורה התמונה ברורה. אולם העיון בפרטים מציג מציאות הרבה יותר מורכבת. ההישגים של החזית העממית היו מדהימים אילולא גרמו להתדרדרותה הכלכלית של צרפת ולהחרפת המשבר שבו היתה נתונה.

כוונות טובות, ביצוע בעייתי: ליאון בלום נואם לפני תומכים ב-1932

מה השתבש בדרך? המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-1929 בעקבות נפילת הבורסה בארצות הברית בושש להגיע לצרפת. בתחילת שנות השלושים האליטות הכלכליות צרפתיות היו בטוחות בעצמן, ומסיבה טובה. אלא  שהמשבר לא הגיע אז לצרפת לא מפני חוסן הכלכלה הצרפתית אלא בגלל ניתוקה היחסי מהכלכלה העולמית ובגלל פיגור בתיעוש בהשוואה לארצות הברית,לגרמניה ואפילו לבריטניה. ב-1936 המשבר כבר התפרץ במלוא עוזו. הרעיונות של בלום היו נפלאים כשלעצמם, אבל לרוע המזל הם לא התאימו לתנאים בשטח. לבעלי מפעלים גדולים כמו רנו לא היה קושי להסכים לממן חופשות לעובדים אך לא כן לעסקים קטנים או בינוניים שפשוט לא היו מסוגלים לממן התחייבויות אלה. צמצום שעות העבודה גרם לירידה בייצור, ואפילו הרעיון המקורי של הממשלה לא עבד. קברניטי הממשלה תכננו למלא את השעות החסרות באמצעות הסבת מובטלים לעבודה במפעלים. רק שבפועל התברר שהמובטלים לא יכולים לעבוד במפעלים תעשייתיים ובמיוחד בתעשיות צבאיות ללא הכשרה מראש. כך חוק 40 שעות העבודה צומצם ולא נאכף. עסקים רבים פשטו רגל והחלה בריחת הון צרפתי לחו"ל. חוגי ההון ייחלו לנפילתה הקרובה של הממשלה.

לקראת יוני 1937, הבין בלום הבין שהוא במבוי סתום והכריז על צמצום הרפורמות ועל "צינונן", אלא שכבר היה מאוחר מדי. ראש הממשלה היה דמוקרט ,משכיל,הומניסט ומוסרי ללא רבב. הוא לא רצה להקים קומוניזם בצרפת אלא להנהיג חוקים סוציאליסטים במסגרת ליברלית. עם זאת, הוא לא הבין בזמן שאי אפשר ליישם מדיניות סוציאליסטית בניגוד לדעתה של קהילית העסקים וההון. בהיותו מרקסיסט הוא חשב על הפרולטריון בדיוק “לפי הספר” של מרקסיזם דוגמטי, אבל צרפת של 1936 לא היתה חברה פרולטרית אלא מדינת מעמד ביניים, כפריים ועסקים זעירים. בסופו של דבר רק מגזר אחד (הפועלים במפעלים) נהנה מהתנאים הסוציאליים הנדיבים בעוד כל השאר המשיכו לסבול מהמשבר ולהתרושש. לפי הדוקטרינה המרקסיסטית הפרולטריון הוא המעמד החשוב ביותר ואין טעם לדאוג לזעיר בורגנים שבין כה וכה ייעלמו כמעמד וייהפכו לפרולטריון. לכן, הממשלה הזניחה ציבורים חשובים שהצטרפו לגל המחאה נגדה. במילים אחרות, לזעקות ולביקורת מצד ימין על ממשלתו של בלום היו סיבות טובות. ייאמר לזכותו של בלום שהוא הבין את הטעות אם כי באיחור רב. הוא היה יכול להתנהל בגמישות אילו היה סוציאליסט פחות דוגמטי, כמו רבים מהסוציאליסטים הבריטים באותה תקופה.

יתר הדוגמאות לקוחות  מההיסטוריה היהודית במזרח אירופה ומישראל של היום.

לפעמים נדמה שבקרב העם היהודי ערב השואה פעלו שני כוחות דוגמטיים די הרסניים. הם לא היו קנאים במובן של אכזריות או אלימות, רחוק מכך. בכל אחת מהתנועות האלה היו בני אדם הגונים, משכילים ומוסריים. חטאם לא היה אתי אלא רעיוני. אבל הם היו דוגמטיים להחריד וסירבו לראות את המציאות הסובבת כפי שהיא. שני הכוחות האלה היו השמאל היהודי הרדיקלי דאז, הלא הוא "בונד" (ברית הפועלים) האנטי-ציוני והאורתודוקסיה היהודית הנוקשה בנוסח אגודת ישראל. שני המחנות תיעבו איש את רעהו בנוסף לתיעוב שהם חשו כלפי הציונים, כל מחנה מסיבותיו הוא. שתי התנועות דבקו בשפת היידיש והאמינו באפשרות של אוטונומיה יהודית בפולין. לכל תנועה היו לא עסקנים אלא  גם אנשי רוח משכמם ומעלה בין אם זה נתן בירבאום והלל צייטלין במחנה ההיהדות החרדית או ההיסטוריון שמעון דובנוב בצד הבונד.

לא חסרו להם יוצרים מוכשרים כל אחד בתחומו. במבט רטרוספקטיבי נראה שמה שחסר להם יותר מכל היתה יכולת לראות את המציאות הגיאו-פוליטית הסובבת ולהסיק מסקנות. בפולין של שנות השלושים האנטישמיות האלימה ביותר גאתה, התרחשו התקפות פיזיות על יהודים ברחובות ערים ואפילו באוניברסיטאות אבל בבונד המשיכו להאמין באחווה בין פועלי כל העולם לפועלים יהודים. באגודה האמינו כנראה בחזרה בתשובה, בהתחזקות בתלמוד תורה ובשמירת המצוות. המשותף לכל אנשי הרוח האלה שהם מיעטו להתעניין בכלכלה, במדעי מדינה, ובענייני צבא ובטחון. נדמה שאותם יהודים שכן התעניינו בתחומים אלה היו או מתבוללים או ציונים. בהקשר זה יצוין שהציונות הייתה פחות דוגמטית לפחות במובן זה שאפשרה דו קיום יחסי של כמה תנועות עם מגמות שונות בתווך שבין הציונות הדתית ("המזרחי") לרוויזיוניסטים מתונים. בגלל הדוגמטיות והעדר מוחלט של רצון ויכולת להקשיב לבני פלוגתא אידיאולוגיים, התנועות האלה לא היו מסוגלות להתאחד ולפעול למען אינטרסים משותפים של היהודים, כאשר כמובן הייתה מחלוקת קשה על עצם הבנת האינטרסים האלה.

מרקסיסטים דוגמטיים: הפגנה של הבונד

מבחינה מסוימת המגמות האלה ממשיכות להתקיים בישראל של 2017 אם כי בשינוי סגנון ותוכן. אבל הרוח היא אותה הרוח. מגמת הבונד נוכחת (בערך) אצל השמאל הרדיקלי, שאחדים מנציגיו העכשוויים עוד מתרפקים על המרקסיזם. השמאל הזה הוא אוניברסליסטי ואנטי ציוני בגלוי או בסתר. אין בעיניו מציאות זולת הכיבוש וזכויות האדם. קיים דמיון מאלף אף יותר: כמו שבונד האמין באידיאל שעדיין לא קיים בשום מקום, כמו אחוות פועלים, כך הפלג הרדיקלי של השמאל חי בעולם של רעיונות שלא התממשו בשום מקום בעולם. חוליה נוספת המקשרת בין הבונד לשמאל הרדיקלי בישראל היא המרקסיזם, (אם כי בניגוד למרקסיזם של הבונד, המרקסיזם של השמאל הרדיקלי הישראלי אינו רשמי). אחת מתכונותיו העיקריות של המרקסיזם היא היומרה להסביר הכל ולצמצם כל תופעה היסטורית מורכבת להסבר אחד: זה יכול להיות פרולטריון במרקסיזם הקלאסי, או "שיח הזכויות" בתיאוריות של השמאל החדש.

את ממשיכי המגמה החרדית של טרום השואה ניתן לראות לא אצל החרדים של היום אלא דווקא אצל הציונות הדתית הדוגמטית ("ישיבות הקו") וזאת בשל כמה סיבות. החברה החרדית של היום פועלת כבר לא על בסיס אידאולוגיה אלא מתוך דאגה לשמירת הסטטוס קוו של "חברת לומדים" שנוצרה במדינת ישראל. אין לחרדים שום עניין במלחמות אידאולוגיות, וודאי לא נגד הציונות כרעיון שהתגשם. הציונות הדתית המאורגנת החלה גם היא כמרד במוסכמות החברה המסורתית. אלא שאחרי קום המדינה התפשטה נוסטלגיה לעולם היהודי שחרב בשואה והחלה "פזילה" לעבר העולם החרדי שנראה "אותנטי" יותר. זמן מה אחרי מלחמת ששת הימים "צעירי המפד"ל" הפנו שאלה אודות עתיד השטחים לכמה רבנים מובילים שלא נמנו עם הפוליטיקאים של המפד"ל דאז. אחד הרבנים, רבה הספרדי של תל-אביב, חיים דב הלוי נתן את התשובה בזו הלשון:"כל מי שמעלה על דעתו להחזיר שטחי א"י המשוחררים, עובר ביודעין על מצוות עשה. והירא מהמיעוט הערבי הגדול, הרי הוא כמחלל שבת מתוך חישובים צדדיים וקרב לוודאי שביטחונו בה' חלש ביותר".

כך הונח היסוד לדוגמטיות של גוש אמונים. אין כאן  אפילו “פנאטיות”  אלא סירוב עקרוני לראות תופעה מסוימת כבעיה. ייתכנו השקפות שונות ואף מנוגדות באשר לאופן של התמודדות עם הבעיה אבל מוסכם על כל מי שעיני בראשו שזו בעיה.

כיצד אם כן ניתן להיחלץ ממלכוד הדוגמטיות? ספרו החדש של ד"ר מיכה גודמן מציע לא פתרון אלא גישה אחרת שאולי תסייע להיחלץ מהמלכוד. החשיבה המדינית צריכה להיות פרגמטית ולא דוגמטית כאשר התביעה לכך היא הן מימין והן משמאל. במקרה הישראלי הספציפי כל צד בוויכוח חייב להבין שהנימוקים של יריבו האידיאולוגי תקפים ורציניים בעוד הוויכוח הוא על מתן עדיפות עליונה לסיכון זה או אחר. במלים אחרות: מי שמתעלם מהסיכון הדמוגרפי ומסכנות הכרוכות בהפיכת ישראל לישות שנתפסת כדומה לדרום אפריקה של אפרטהייד הוא עיוור. אולם מי שמתעלם מכך שנסיגה מלאה תסכן את בטחון ישראל הוא עיוור לא פחות. את השאיפה לפתרון מלא של הבעיה יש להמיר בשאיפות צנועות יותר. הפרגמטיות של הציונות לא הייתה "וותרנית" במובן של רכרוכיות אידאולוגית אלא היא התבטאה ביכולת להבחין בין עיקר לטפל ולבצע בחינה מחדש  של מטרות משנה לטובת מטרת העל בזמן ומקום הנכונים. זוהי מעלתה האסטרטגית. מה שמאפיין אסטרטגיה צבאית (ולא רק צבאית ) מוצלחת זו הימנעות מנוקשות ומדוגמטיות דיכוטומית מהסיבה הפשוטה שבאסטרטגיה צבאית אין דברים נכונים ולא נכונים באופן מוחלט: הכל תלוי במטרה, במטרת היריב, בתנאים ובנסיבות: מה שאתמול הבטיח נצחון מחר עלול להוביל לתבוסה בנסיבות אחרות.

איך אפשר להישמר מכל הפגעים הרעים האלה?  אין מרשם פלא או פתרון בית ספר. גם אי אפשר לפתח חשיבה אסטרטגית מקריאת ספרים של הסטוריה צבאית (אם כי זה לא יזיק כמובן). ככל הנראה, קבלת החלטות נכונה תסתייע בפתיחות מחשבתית, התעניינות בנושאים רבים ונכונות להקשיב לדעות מנוגדות. בקיצור, אם להיזכר באנלוגיה האגדית של ישעיהו ברלין, עדיף להיות שועל ולא קיפוד.