נירוס, מורה דרך מירושלים, השתתף ביוזמה חדשה שהושקה לקראת הבחירות האחרונות: ישראלים שמעניקים את זכות הבחירה שלהם לפלסטינים. מאלו סיבות מוותר אדם על זכות הבחירה שלו, והופך את עצמו לשליח של מישהו אחר? כמה אנשים בעצם עשו את זה? במאמר אורח לינשוף, מציג נירוס את היוזמה, מסביר מדוע הצטרף אליה, וכיצד היא השפיעה (או לא השפיעה) על הצבעתו בסופו של דבר. תוכלו לקרוא עוד ממאמריו בבלוג שלו, כאן.

הבהרה: מאמרי האורח בינשוף אינם מייצגים בהכרח את דעת המערכת, והם על אחריות הכותבים בלבד. במקרה זה אני מתנגד באופן אישי ליוזמה המוצגת במאמר, מנימוקים שאסביר בתגובות (דני אורבך).

 מבוא

 מייקל אורן, שגריר ישראל בוושינגטון, אמר לאחרונה שהסרט "שומרי הסף" מזיק לנו. הוא טוען שישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת הסברה, ונאבקת במסעות הכפשה, השמצה ודה-לגיטימציה. את עצמו הוא רואה כמי שניצב בחיל החלוץ, בקו החזית של המערכה הזו, והסרט הוא כתקיעת סכין בגב, מצד המחנה שאותו הוא מייצג ושעבורו הוא נלחם.

 “שומרי הסף" יצא לאקרנים זמן קצר לפני הבחירות האחרונות, וכשציפיתי בו הוא הפיח בי תקווה קלושה, שנכזבה, שהנושא המדיני יעלה בכל זאת לסדר היום של הבחירות האלה. הטריילר של הסרט נפתח בציטוט של אברהם בן דרור, שמספר שמיד לאחר 67' היו דיבורים על הקמת מדינה פלסטינית, אבל ככל שהלך והתגבר העיסוק במלחמה בטרור, הלך במקביל גם הטרור והתגבר, ונושא המדינה הפלסטינית פשוט נשכח. ככלל, המסר העיקרי העולה מן הסרט הוא שישראל מחזיקה בשטחים כבר 40 ומשהו שנים פשוט משום שהנושא לא מספיק מטריד אף אחד בהנהגה. פשוט מפני שאף אחד לא ממש מחזיק בהגה הספינה הזו.

 בשמאל הציוני מזהירים אותנו, שאם לא ניפרד מהשטחים נעמוד בצומת שיש בו שתי ברירות: לספח את השטחים ולתת אזרחות ישראלית לכל הפלסטינים – מה שיבטל את אופיה היהודי של המדינה, או לספח את השטחים ולא לתת אזרחות לפלסטינים – מה שיבטל את אופיה הדמוקרטי של המדינה. העניין הוא, שאת הצומת המאיים הזה עברנו כבר לפני ארבעים ומשהו שנים. אנחנו חיים באיזו הכחשה והדחקה שלא תאומנה, ונשענים על סבך של הגדרות משפטיות וידיעות היסטוריות וצידוקים והסברים – אבל בשורה התחתונה, ישראל איננה מדינה דמוקרטית באמת. הדבר המשמעותי ביותר בעיניי, בחוויה הפוליטית הישראלית שלי, הוא העובדה שאנחנו לא חיים במדינה דמוקרטית.

 ישראל מפעילה משטר של סגרגציה, שהולך ונעשה מוחשי יותר ויותר. סגרגציה שמתבטאת בשתי מערכות חוק נפרדות, מערכות חקיקה נפרדות, מערכות שיטור ואכיפה נפרדות, מערכות משפט, ענישה וכליאה נפרדות, ובימינו, יותר ויותר, גם מערכות נפרדות של כבישים, מחסומים, אוטובוסים, שבילים, וכו'. יש מי שחשוב לו להדגיש שהסגרגציה איננה מבוססת על גזע כי אם על מעמד סטטוטורי (אזרחים לעומת נתינים ותושבים), ושערבים אזרחי ישראל נהנים מאותן הזכויות של יתר האזרחים, ומנגד, יש מי שחשוב לו להדגיש שגם בתוך קבוצת האזרחים יש העדפה מובנית של אזרחים שדתם/לאומיותם/מוצאם האתני (כל אחד יבחר את ההגדרה המתאימה לדעתו) היא יהדות. ואולם אני מעדיף שלא להדגיש לא את ההיבט הזה ולא את ההיבט הזה.

 אני מעדיף, במקום זה, להדגיש את העובדה שאין בין הירדן והים עוד רשות ריבונית, אוטונומית, ולא הייתה מאז 67', מלבד ישראל. הפלסטינים בגדה המערבית כפופים הלכה ולמעשה באופן מיידי וחד משמעי לריבונות הישראלית, ומדינה שכמעט 40% מנתיניה הם אינם אזרחים – לא מתקיים בה "שלטון העם", וזה לא חשוב על איזה סעיף, לכאורה, מבוססת האפליה הזאת. לקראת הבחירות האחרונות הרגשתי את הפגם היסודי הזה בצורה צורמת מאי-פעם. כל תעמולת הבחירות התעסקה במעורבותם של הבוחרים בעיצוב גורלם וחייהם: ביטחון, כלכלה, הפרדת דת ומדינה, חיים אזרחיים, מאבק בשחיתות שלטונית – כל הדברים החשובים הקשורים באורח החיים, אופי הקהילה וחירות הפרט במדינה חופשית ודמוקרטית. לנוכח המצעים הללו, חשתי ביתר שאת עד כמה לא צודק זה, שהפלסטינים אינם שותפים בעיצוב גורלם. כל כך חריפה ההכרה, שאילו הייתה לפלסטינים זכות הצבעה היו נושאי הבחירות האלה ותוצאותיהן שונות בעליל.

מרד בחירות – הדמוקרטיה האמיתית

בעיצומו של התסכול הזה, נתקלתי במקרה ביוזמה ששבתה מיד את לבי. היא נקראה "מרד בחירות – הדמוקרטיה האמיתית". העיקרון הפשוט שלה היה, שישראלים החליטו לוותר על זכות ההצבעה שלהם ולתת אותה לפלסטינים – ובפרקסיס: להצביע כפי שפלסטיני משולל זכות הצבעה יורה להם, כביכול בשמו. המתודה היסודית הייתה דרך עמוד בפייסבוק: ישראלי מצהיר על נכונות להשתתף בפרוייקט ופלסטיני משיב לו ומנחה אותו, או להיפך – פלסטיני מצהיר על רצונו להשתתף בפרוייקט ונותן הנחיה, וישראלי משיב לו ומקבל על עצמו את ההנחיה.

א. הצהרה מדוייקת: יש בישראל משטר של הפרדה.

אהבתי את הפרוייקט הזה מכמה וכמה סיבות. ראשית, משום שהוא קלע במדוייק, בעיניי, למצב היסודי האיום  שישראל מצויה בו. מבלי להתייחס לעוולות היסטוריות והמחלוקות סביבן, לעוולות הכיבוש והמחלוקות סביבן, לכשלונות המשא ומתן החוזרים והמחלוקות סביבם, ומבלי להתייחס לפיתרון הראוי למצב וכו' – מצב היסוד, בעיניי, שישראלים נוטים להיות עיוורים לו בשל שלל תירוצים והצדקות – הוא העובדה שהפלסטינים כפופים לשלטון ישראל דה פקטו, וחיים בשטח שלטונה של ישראל. יחד עם זאת, הם אינם נהנים משותפות בעיצוב השלטון הזה, ייצוג בו, גיבוש עמדותיו ומהלכיו וכו', ואינם נהנים מכל אותן הזכויות שעיקרון "שלטון העם" מעניק לאזרחיו של עם ששולט בעצמו.

 שנית, משום שהפרוייקט הזה נפל עליי, אישית, במקרה, בהזדמנות טובה. לפני שנתקלתי בו, (וגם בסופו של דבר, להלן), הייתי שרוי בלבטים קשים מאוד לגביי המפלגה שאבחר בה. שבע מפלגות שונות נמצאו בסקאלה הרלוונטית מבחינתי. לכל אחת חשבתי להצביע מטעמים אחרים ומתוך שימת דגש על היבטים אחרים של משמעותו של אקט ההצבעה עצמו. הלבטים היו באמת קשים והעסיקו אותי מאוד, ולא הצלחתי למצוא פיתרון שאהיה שלם איתו לחלוטין ובטוח בו. הפרוייקט הזה חסך לי את הצורך להתלבט.

ב. הזדמנות להעניק לפלסטיני לרגע תודעה של בן חורין.

מצד שני, הפרוייקט הזה הבהיר לי איזו פריבילגיה אדירה יש לי, בעצם הזכות להתלבט. הבנתי, שלמרות שקשה לי להחליט, הניסיון הזה להחליט הוא סטטוס של בן חורין, שמאמין שיש משמעות להחלטה שהוא יקבל בסופו של דבר. כלומר: לא זו בלבד שאני זוכה לקחת חלק בעיצוב הרכב הכנסת – רבים מבעלי זכות הבחירה מוותרים על הזכות הזו בלאו הכי. אלא, שאני זוכה לחיות בידיעה שיש לי את הזכות הזו. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי, כבנפילת אסימון, מה הוא המצב התודעתי שאזרח חופשי במדינה דמוקרטית מצוי בו – תודעה של חירות – ועד כמה המצב הזה הוא יסודי בהתנהלות ובהווייה שלי. אני מאמין שיש להרכב הכנסת והממשלה השפעה של ממש על חיי, ולכן אני מאמין שהשתתפות בבחירת ההרכב הזה היא זכות ממדרגה ראשונה. אבל למעלה מזה, נוכחתי, שהזכות להרגיש שהגופים האלה הם "שלי", שהם אמורים לייצג אותי, שאני שייך לקהילה שבונה אותם ושעבורה הם נבנים: כל המצב התודעתי הנלווה לזה הוא יסודי מאוד בהכרה האזרחית שלי. כפועל יוצא, הבנתי שמי שאיננו רשאי להצביע – לא זו בלבד שנמנעת ממנו הזכות לבחור מי ייצג אותו ולהשפיע על הרכב הגופים השולטים בו – אלא שנמנעת ממנו הזכות לחוש בן חורין, ולחוש שהגופים ששולטים בו נועדו לייצג אותו ואת האינטרסים שלו. כלומר, הפרוייקט הזה, לפיכך, לא נועד רק כאקט הצהרתי, אלא כהזדמנות אותנטית לתת לאדם מסויים הזדמנות להשתתף במשחק הדמוקרטי.

לא שמעתי התנגדויות לפרוייקט הזה מצד הימין הישראלי. אני מניח שימנים פשוט לא שמעו עליו, ואם היו שומעים עליו היו פותרים אותו כפרוייקט הזוי. מצד שני, שמעתי התנגדויות מסוגים שונים ומשונים מהשמאל לגווניו. חוגים של השמאל הציוני התנגדו משום שיש בו מצג של חתירה תחת אופיה היהודי של המדינה. קל לפרש את הפרוייקט הזה כקריאה למתן זכות הצבעה לכל הפלסטינים בשטחים, מה שיבטל אוטומטית את הרוב היהודי בארץ. אני לא חושב שהייתה קריאה שכזו מצד יוזמי הפרוייקט או מצד מי שהשתתף בו. בגדול, יש אחד משני פיתרונות: פתרון המדינה האחת, האזרחית, המעניקה זכויות שוות לכל מי שחי בה, ופתרון שתי המדינות, המתקיימות זו בצד זו, ריבוניות ואטונומיות. אין כאן שום דבר חדש. מבחינתי, הפרוייקט הזה בא רק לזעוק, שכל עוד ישראל שולטת בפועל בכ-4.1 מיליון פלסטינים, הבחירות שמתקיימות בה מדגישות את אופיו האתנוקרטי והסגרגטטיבי של המשטר שלנו – מצב שדורש פיתרון, ויהא הפיתרון אשר יהא.

אחרים טענו שהפרוייקט הזה הוא "ביזבוז של קולות", בדומה להצבעה עבור מפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה, או שהוא מהווה אסטרטגיה משתמטת, בדומה להחרמת הבחירות, שאיננה משפיעה על המציאות בפועל. טענו גם שכל מי שהיה מוכן לוותר על זכותו להצביע, אילולא עשה זאת, היה מצביע עבור מפלגות של שמאל רדיקלי בלאו הכי, כך שאין לפרוייקט הזה שום משמעות למעשה. הטענות הללו לא פוגמות בשתי המהויות של הפרוייקט הזה: הראשונה היא ההצהרתית – הוא זכה לכותרות בתקשורת הישראלית, הפלסטינית, הערבית העולמית, המערבית העולמית, וברשתות אירופאיות כאלה ואחרות. עצם העובדה שהפרוייקט הזה "נשמע", נותנת לו משמעות, ולא בגלל קול יותר או קול פחות שהולך למפלגה כזו או למפלגה אחרת. השניה היא ההתנהלותית – הפרוייקט הזה הנהיג מרד פעיל ואזרחי למופת, שדרש שיתוף פעולה שיוויוני, שיש בו אחד-על-אחד, ישראלי-מול-פלסטיני, וההתנהלות הזו, היה לה ערך כשלעצמה.

ג. מעשה שהוא הצהרה, ולא הצהרה בלבד.

חוגים פלסטיניים מסויימים התנגדו לפרוייקט הזה בטענה שיש בו ניחוח של אדנות, פטרונות והתנשאות, או שיש בו צביעות, נורמליזציה או התחסדות והתחנפות. נתקלתי פה ושם בהתנגדות שקשורה ב"ניחוח" של המיזם הזה. ודווקא ה"ניחוח" שלו היה אחד הדברים היפים והמרגשים ביותר בעיניי, ואחד הדברים ששבו את לבי במיוחד. משום שהפרקסיס היה מעבר ל"הצהרה", “הפגנה", “מחאה", או "הודעה לתקשורת". הפרקסיס דרש שיתוף פעולה של אחד-על-אחד בין ישראלים ופלסטינים, והשתתפות פעילה של שני הצדדים, בצמדים, בזוגות.

ד. הפרקסיס: מעשה שדורש עמידה באתגר, נתינת אמון, והצדקת האמון שניתן.

מרגע שהצהרתי על הבמה היעודית באינטרנט על נכונותי לתת את הקול שלי למי שיבקש אותו, עברו עליי כמה ימים לא קלים. ההתלבטות שהייתה לי בין שלל מפלגות הלכה והצטמטמה. פסלתי מפלגות אחדות, נתתי עדיפות למפלגות אחרות, וגיליתי עד כמה בוער בי חשק להכריע את הכף ולהחליט לבד. יתר על כן – התגבר בי חשש ריאלי שאקבל הנחיה להצביע למפלגה שאני מתנגד לדרכה, או להחרים את הבחירות כליל, שזו פעולה שאני מאוד לא מסכים איתה. ידעתי שלא באמת אהיה חייב להשמע להנחיה שאקבל: אין שום מנגנון של אכיפה. ההחלטה להמשיך להשתתף במשחק הזה נתונה בכל רגע נתון במגרש שלי. ידעתי שהפרה של כללי המשחק לא מהווה פגיעה של ממש באף אחד – אותו פלסטיני שנתן לי הנחיה לפעולה לא היה מפסיד דבר אילולא מילאתי את שליחותי. הוא אמנם לא הרוויח, כביכול, את הזכות שהבטחתי להעניק לו, אולם לא אני שללתי ממנו אותה. מלכתחילה היא לא הייתה בידיו. אלא שדווקא הידיעה הזו נתנה משמעות מיוחדת לפרוייקט הזה. אם אני משתתף במשחק רק כל עוד הוא נוח לי – רק כל עוד אני בלאו הכי מצביע, כביכול במסגרתו, עבור מפלגה שגם ככה הייתי מצביע עבורה – הרי שאני מרוקן את השתתפותי בפרוייקט מכל תוכן. דווקא ההחלטה הזו לקחת על עצמי את האתגר הזה, מחייבת אותי לעמוד בו גם כשזה קשה ומכאיב מאוד. יש פתקים, שאילו הייתי מתבקש לשים בקלפי, הייתי שם עם דמעות בעיניים. ובכל זאת, אני רוצה להאמין, הייתי שם אותם.

סיכום

בסופו של דבר, לא השתתפתי בפרוייקט. כלומר, מסרתי את קולי למי שייקח, אבל אף אחד לא פנה אליי ולא לקח. אולי המסרים שהבעתי לא מצאו חן בעיניי מי שבחרו לעצמם שליח, ואולי הוא פשוט נבלע בשטף הפיד של העמוד. לא טרחתי במיוחד להבליט ולקדם את הקול שלי, ויצא שהצבעתי בסופו של דבר כרצוני. בסך הכל, העמוד מציג כמה עשרות אימאג'ים של צמדים שצלחו, אני מעריך שכארבעים שכאלה. מארגני העמוד טוענים שהעמוד היה רק פלטפורמה אחת, שביטאה מחאה עממית רחבה שהתחרשה בדרכים סמויות רבות, בקשרים אישיים וכו', ושלמעשה היו כמה מאות צמדים שכאלה. בלי לערוך סטטיסטיקה של ממש, ההתרשמות שלי היא שרוב המשתתפים הצביעו עבור בל"ד וחד"ש, ורבים ביקשו להחרים את הבחירות. יחד עם זאת, היו גם כאלה שהצביעו עבור התנועה האסלאמית, דעם, מרצ, והעבודה. השיקולים היו דומים לאלה של קולות שונים בשמאל הישראלי: הסיכויים לעבור את אחוז החסימה, אידיאולוגיה לעומת אסטרטגיה, המשמעות של כח אלקטוראלי של מפלגות גדולות, החשיבות של דעת הקהל בציבור היהודי לעומת החשיבות של שיתוף פעולה יהודי-ערבי, הסיכוי להחליף את מפלגת השלטון וכו'. מבחינת ההד התקשורתי, לדעתי, הפרוייקט הזה לא קיבל חשיפה ראויה, ואיבד בכך משהו מהערך שלו. השפעה על הרכב הכנסת מן הסתם לא הייתה לו, וגם לא יכלה להיות לו, וגם לא השפעה על השיח הציבורי או על תעמולת הבחירות. כמה פלסטינים נעצרו ונחקרו על ידי השב"כ בשל השתתפותם בפרוייקט הזה. אחד מהם עוכב למשך שלושה ימים בבידוד מוחלט, לא הובא בפני שופט ולא הותר לו לפגוש עורך דין, נחקר שתי וערב לגביי המיזם ולגביי פעילותו האינטרנטית בכלל, ובסוף שוחרר ללא כתב אישום. במשא ומתן הקואליציוני המתנהל בימים אלה לא נראה שיש כוונה להיזכר פתאום בעניין המדיני. רק, אולי, להיפך, לפי תכניתו של בנט, להבליט עוד יותר את משטר ההפרדה בישראל ולעשות אותו מוצהר בריש גלי.

את מלחמת ההסברה, לעומת זאת, הולכים לחמש היטב, משום שזו מלחמה קשה שאנחנו נמצאים כרגע בעיצומה, ואנחנו מתמודדים עם מסעות חריפים של הכפשה, השמצה ודה לגיטימציה בכל העולם, ואפילו נגד גורמים "חתרניים" מבית, שתוקעים סכין בגבם של חיילי החזית שלנו. המונח סגרגציה, אגב, שמשמעו "הפרדה", חופף בעיניי מבחינות רבות, ומכל מקום מבחינה לשונית, למונח הטעון קונוטטיבית והיסטורית – אפרטהייד.

מה אפשר ללמוד מהבחירות לכנסת שהסתיימו בשעה טובה, והאם פולישוק שלנו יחזור סוף סוף לנתניה? מהו הקשר בין לבני לשלושה פנסיונרים על ספסל, כיצד תוכל שלי יחימוביץ' לשקם את כוחה, ומהי העצה הידידותית של הינשוף ליאיר לפיד ובנימין נתניהו? כמה הערות על הבחירות, והפעם – מתמקדים בליכוד ויריביו ממחנה המרכז-שמאל. על ש"ס ומלחמותיה הקטנות והנכלוליות נדבר בשבוע הבא. יש למה לצפות.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

נתחיל דווקא מהסוף.

בפולישוק, הסדרה הקומית המוצלחת של שמואל הספרי, עומד הגיבור, פוליטיקאי בינוני ולא מוצלח במיוחד, בפני ברירה קורעת לב: האם להישאר במפלגתו השוקעת, או להצטרף להרפתקה פוליטית חדשה ומסוכנת של היו"ר הפורש. יועץ הסתרים הקשוח, קוֹזוֹ, סוקר בפניו את האופציות השונות, ומוכיח כיצד כל אחת ואחת מהן, ללא יוצא מן הכלל, תוביל אותו לחורבן פוליטי. בסופו של דבר, לא משנה מה יעשה, ייאלץ לחזור לביתו בנתניה ולחפש לעצמו עבודה אחרת.

נראה שהדומה ביותר לפולישוק האומלל שלנו הוא יו"ר קדימה, שאול מופז, שהצליח להיכנס בדוחק לכנסת על גביו של קמפיין פתטי, שכל כולו בקשת רחמים מהבוחרים. כפי שהדברים נראים עכשיו, כל האופציות גרועות מבחינתו. אם ייכנס לממשלה בתפקיד שולי, יתמוסס וייעלם – תומכי הממשלה יצביעו בבחירות הבאות לליכוד, לבית היהודי, אולי גם ליש עתיד. אם יישאר באופוזיציה, גורלו לא יהיה טוב יותר. רק מפלגות אידיאולוגיות חדות, נחושות ואנרגטיות, המדברות לליבו של ציבור בוחרים ספציפי, יכולות לשרוד באופוזיציה עם שני מנדטים. קדימה לא עונה בדיוק להגדרה הזאת. ולבסוף, גם האפשרות שהועלתה לא מזמן על ידי פרשנים – איחוד עם הליכוד תמורה לתפקיד שר הביטחון, אינה מבטיחה במיוחד. מופז אמנם יזכה לקדנציה אחרונה על ההגה, אבל קשה לי לראות מי יבחר בו בליכוד בפעם הבאה אחרי שפרש, בגד וערק פעמים כה רבות. הוא יכול לנסות להידחק ליש עתיד, אבל גם אם לפיד ירצה אותו, מדובר ככל הנראה בסידור לקדנציה אחת בלבד. עצה ידידותית למופז: תהנה מהקדנציה הקרובה.

ההזדמנות של לפיד

עצה ידידותית: לדרוש תשלום גדול במזומן, ועכשיו

ומהעלוב ביותר למנצח הגדול – יאיר לפיד צמח ועלה להיות הפתעת הבחירות. כמי שהתנדב במטה הבחירות של העבודה ב-22 בינואר, שמעתי עוד במהלך היום שלפיד (ביחד עם מרצ) הולך להפתיע מעל ומעבר לכל הציפיות, אבל גם אני הופתעתי מהתוצאה. 19 מנדטים ניתנו למפלגה הזאת (אביעד קליינברג כינה אותה בצדק "אוסף אקראי של חברים של הבוס") והציבו אותה בעמדת כוח חסרת תקדים כמעט בפוליטיקה הישראלית. במאמר קודם, טענתי שעל מנת להשפיע מבפנים, יש צורך במנוף לחץ אמיתי וכואב על ראש הממשלה. אם לא תוכל לאיים עליו באופן ממשי, הוא לא יתחשב בדעתך ורק ישתמש בך כעלה תאנה. באופן נדיר במיוחד, יאיר לפיד עומד עכשיו בקריטריונים הללו. בלעדיו, יוכל נתניהו להרכיב אך ורק ממשלה דחוקה שנתונה לחסדיהם של ש"ס והבית היהודי. כל קרוואן שייאלץ להזיז במאחז יאיים על קיומה, שלא לדבר על הסכנה הנשקפת מעריקים למיניהם – שניים כאלה, והוא בדרך החוצה. אם יתעקש עכשיו ויגלה תבונה פוליטית, יוכל לפיד לכפות על ראש הממשלה נתניהו ויתורים רבים. הוא בוודאי יודע, שרבים וטובים רומו ומוסמסו על ידי נתניהו לפניו. עליו לדרוש תשלום דרמטי, עכשיו ובמזומן – אחרת יימרח ויגלוש במדרון.

            יהיה מעניין לראות מה יתבע לפיד במו"מ הקואליציוני. מעמדו מחייב אותו לקחת את אחד התיקים הבכירים, אוצר, ביטחון או חוץ. שני הראשונים הם התאבדותיים. כשר אוצר, יהיה לפיד חתום על קיצוצים וגזירות, וכשר ביטחון, נו, כולם זוכרים מה קרה לעמיר פרץ. דווקא בתיק החוץ יכולים כישרונותיו לבוא לידיו ביטוי, והוא יכול להפיג משהו מהקיצוניות הליברמנית שהשתלטה קודם לכן על המשרד. אולי, וזו כבר משאלת לב, יוכל לפיד גם לשקם במעט את היחסים הרעועים עם טורקיה. במקביל, עליו לדרוש לאנשיו תיקים חברתיים מרכזיים: את החינוך, השיכון ואולי גם הפנים.

במיוחד, חשוב שיקפיד על מראית עין. הציבור שבחר בו מפונק, קפריזי ועובר במהירות בין מפלגות – ואם לא יביא סחורה, הוא ייעלם בבחירות הבאות כמו מפלגות המרכז לפניו. דווקא הימים הראשונים יהיו קריטיים, וההבטחות הקטנות אך הבולטות לעין חשובות במיוחד. אם, למשל, לא ייכפה על נתניהו ממשלה צרה, בת 18 שרים ונטולת טפילים ללא תיק – מטוטלת ההתלהבות תתחיל להתהפך וזו תהיה תחילת הסוף שלו. בהקשר זה, התעקשותו על הדרת נתן אשל מהמו"מ היתה בחירה אסטרטגית טובה. היא לא עלתה לו בדבר, ויצרה מומנטום תקשורתי חיובי שעל גבו הוא יכול לרכב למשא ומתן. לסיכום – יאיר לפיד יכול לעלות מעלה מעלה, ויכול להתרסק. הנסיבות לטובתו, הכוח בידיו, ואם יתנהל נכון הוא אף עשוי להיות ראש ממשלה בקדנציה הבאה. אם ייכשל, לעומת זאת, יהיה זה אך ורק באשמתו שלו.

הכרטיס הצהוב של נתניהו

עצה ידידותית: לשרוד

כפי שאמר רובי ריבלין, הכרטיס הצהוב ניתן בבחירות אלו לליכוד. אולי רוב העם רוצה עדיין את נתניהו כראש ממשלה, אבל ברור כי איש לא מתלהב ממנו. כנסי הבחירות שלו היו חצי ריקים ומביכים, מלאים בפקידי עירייה עייפים שאולצו להגיע ועזבו לפני הסוף. עם שלושים ואחד מנדטים, הליכוד הוא עדיין המפלגה הגדולה ביותר, אבל השטח שלו מת ומבועי התמיכה שלו הולכים ומתייבשים. בגדול, קהל הבוחרים סימן שאם ימשיך במדיניותו הנוכחית, גורלו יהיה רע ומר. מהי המדיניות הנוכחית וכיצד יש לשנותה? לא ברור. מה שברור הוא, שהשילוב של סטגנציה מדינית מחד ומס שפתיים למדינה פלסטינית מאידך, היה הרסני לליכוד, מפני שהבריח בוחרים ללפיד מחד ולבנט מאידך. הרסנית עוד יותר היתה עליית מחירי הדיור, שצפה לתודעה בעקבות המחאה החברתית, ומחדלי הממשלה בנושא השוויון בנטל. אם לא יחולל נתניהו מפנה דרמטי באחד מהנושאים הללו, הוא עלול למצוא את עצמו בבחירות הבאות באופוזיציה. גם אם יחולל מפנה כזה, והדבר מסובך ביותר הן בשל מבנה הקואליציה והן בשל התנאים האובייקטיביים, הקרדיט עלול להירשם על שמו של לפיד. גם הרכבת הקואליציה עלולה להיות קשה מנשוא, וכל הצירופים האפשריים יסבלו מחוסר יציבות כרונית. אפשר אולי להושיב את לפיד וש"ס ביחד בהסכם קואליציוני כלשהו, אבל האם ניתן לשמור אותם ביחד לאורך זמן? ימים יגידו. בכל מקרה, מצבו של בנימין נתניהו קשה, ויוסיף להיות קשה לאורך כל הקדנציה, עד לבחירות הבאות.

הכישלון החלקי של שלי יחימוביץ'

עצה ידידותית: לחזור לבסיס השמאלני, לשתף פעולה עם מרצ ויותר מכל – להתאחד עם התנועה

עם חמישה עשר מנדטים, אין ספק שהעבודה יצאה מהבחירות הללו ושליש תאוותה בידה; רק שני מנדטים יותר מהכישלון המהדהד של אהוד ברק, אחרי ההבטחה הגדולה והסקרים שניבאו, אך לפני מספר חודשים, עשרים וארבע מנדטים. קל לקונן על כניסתה המיותרת של ציפי לבני לזירה, שבזבזה מנדטים יקרים, אולם החור שדרכו חדרה לבני נפער באדיבותה של יחימוביץ'. יו"ר העבודה, כמסתבר,  חזרה על אחת מטעויותיו הישנות, וההרסניות יותר של אהוד ברק: היא ניכרה את קהל תומכיה הטבעי, ששייך רובו לשמאל. וכך, אלו שהאג'נדה המדינית חשובה להם נדדו לציפי לבני או למרצ. אני יודע שהיא היתה מעוניינת למשוך לעבודה תומכים חדשים מימין, אך הדברים אינם סותרים זה את זה. היה אפשר לדבר על הסכם שלום, למשל, בנימה מרכזית ומתונה יותר מהרטוריקה השמאלית של מרצ וחד"ש, אך בכל זאת לדבר עליו כנושא מרכזי. היה אפשר גם להבהיר שהעבודה אינה אויבת של המתנחלים, בלי להתחנף אליהם ולהסתיר את חילוקי הדעות עמם כפי שעשתה יחימוביץ'.

אני לא בטוח, כפי שטוענים מבקרים מסויימים היום, שההצהרה על אי הכניסה לממשלה גרמה ליחימוביץ' לדמם קולות ללפיד. אולי, אבל היא גם הביאה קולות של מצביעים אחרים שאינם מעוניינים בזחילה לממשלת נתניהו, והירידה בסקרים החלה עוד לפני ההתחייבות הפומבית הזאת. הצרה היתה, שההבטחה ניתנה מאוחר מדי, ולכן נתפסה על ידי הפרשנים (אולי שלא בצדק) כ"ספין" או כ"סלטה פוליטית". כך, רוב המצביעים שציפו להצהרה כזאת לא היו מרוצים ממנה. אם יחימוביץ' היתה מבטיחה שלא להצטרף לממשלה לאחר האיחוד בין נתניהו לליברמן, למשל, ההתחייבות היתה נתפסת כאידיאולוגית ונקייה יותר, ואולי היתה מוסיפה מנדטים למפלגת העבודה.

אולם בכל זאת, אין לעבודה יותר מדי סיבות לבכות. חמישה עשר מנדטים זה עדיין לא מעט, והכי חשוב – הנסיבות הותירו למפלגה נישה פוליטית שלמה לעבוד בתוכה. מכיוון שלפיד יישאר בקואליציה, ולבני חלשה ומבולבלת, יחימוביץ' תוכל לפעול רבות כיו"ר האופוזיציה. כך, בעתיד, תוכל לבנות את עצמה מהתנגדות לקיצוצים, הגזירות, ויתר הכישלונות הפוטנציאליים של ממשלת נתניהו-לפיד. אולם רק התנהלות נכונה תאפשר לה לקצור את הפירות הללו. אם תהיה ראש אופוזיציה אנמית ורדומה, כמו לבני בשעתה, תפסיד את עולמה. מיותר לומר שכניסה לממשלה תהיה אסון שאין לתארו: היא תמחק את השרידים האחרונים של אמינות העבודה ועלולה אף לפרק אותה פיזית. כל ההישגים, אם יהיו, ירשמו על שמו של לפיד, אך יחימוביץ' תסבול מהכישלונות. כעת, עליה לקחת את התפקיד של יו"ר אופוזיציה רעשנית ואנרגטית – ולהתעלם מקולות העסקנים והסכינאים במפלגתה. אי אפשר להדיח אותה עד הפריימריז הבאים, ואם תשכיל להשתמש בזמן כהלכה, תוכל להגיע אליהם מעמדה של כוח. חשוב מכל: היה ותשכיל לשתף פעולה עם מרצ ולהתאחד עם התנועה, היא תשפר את מצבה אלפי מונים.

התנועה

עצה ידידותית: להתאחד עם יש עתיד, או עם מפלגת העבודה

עם שישה מנדטים בודדים, התנועה של ציפי לבני היא אחד הכישלונות הגדולים ביותר של הבחירות הללו. את שלי יחימוביץ' מאשימים שנפלה כי התמקדה אך ורק בנושא החברתי, אולם מסתבר כי התמקדות בנושא המדיני בלבד היתה הרסנית אף יותר. לחובתה של ציפי לבני גם עמד גם כישלונה, כראש אחת מהאופוזיציות האנמיות והפתטיות ביותר שזכורות לי. בעיני נתקלתי בלא מעט מצביעי לבני פוטנציאליים, שנרתעו ממנה ברגע האחרון בגלל הסיבה הזאת בדיוק, וגם אלו שהצביעו לה עשו זאת לרוב כברירת מחדל. וכמובן, גם העריקים מקדימה והעבודה לא הוסיפו קולות, ובמקרה הגרוע אולי אף הגעילו והבריחו תומכים. כאן תוכלו לראות את תשדיר "שלושת הפנסיונרים" המצחיק עד דמעות של מרצ, שעוקץ את לבני בנקודה הזאת בדיוק.

במצב הנוכחי, אין ל"תנועה" של לבני שום קיום עצמאי. על ראשיה לחשוב על האסטרטגיה שהם מעדיפים לבחור. השתלבות בממשלה כמסגרת עצמאית היא מסוכנת עד התאבדותית. ששת המנדטים של לבני לא יכולים לתת לה השפעה של ממש על התהליך המדיני, וגם הישגים אפשריים (סבירות נמוכה ביותר) לא ירשמו על שמה, אלא על שמו של לפיד –  במיוחד אם יהיה שר חוץ. אם תרצה בכל זאת להיכנס, עדיף לה להתאחד עם לפיד. עסקה כזאת עשויה להיות אטרקטיבית לשני הצדדים: היא גם תגדיל את כוחו של לפיד, וגם תבטיח את עתידה של לבני. לעומת זאת, אם תעדיף ללכת לאופוזיציה – היא חייבת ליצור איחוד כוחות עם מפלגת העבודה שיבטיח את קיומה כפלג עצמאי. איחוד כזה יכול להיות אטרקטיבי מאד עבור שלי יחימוביץ', כי הוא יעלה את מספר המנדטים ל-21 וישכיח במידת מה את הכישלון החלקית בבחירות. המכשול יהיה, כמובן, עמיר פרץ. מעדות אישית אני יכול לומר כי הוא פופולרי במפלגת העבודה בערך כמו ח'אלד משעל בועד המרכזי של הפת"ח. אבל אם שני הצדדים יתגברו על הבעיה הזאת, הרווח יהיה כולו שלהם.

מרצ

ואי אפשר בלי כמה מילים לסיום על ההישג המרשים של מרצ בראשות זהבה גלאון. מסתבר שההשתלטות על המותג הבעייתי "שמאל" וההתמקדות בזכויות האזרח דווקא היו מהלכים מוצלחים במיוחד. בבחירות הללו, אני וכמה מחבריי נתקלנו בתופעה מרתקת: מצביעים שהתלבטו בין מרצ לבנט, או סתם ימנים שהאג'נדה של זכויות האזרח הילכה עליהם קסם. מרצ לא תשפיע על הנושא המדיני, חשו, אולם היא יכולה לדאוג לזכויות הקהילה הגאה או נישואים אזרחיים. זהבה גלאון צריכה להמשיך בדרכה הנוכחית, כאופוזיציה פעילה שיכולה, במידת הצורך, לשתף פעולה עם נציגי הממשלה בחקיקה חברתית. אם תנהג כך, סביר מאד כי תתחזק משמעותית בבחירות הבאות.

וכל השאר

ושורה אחרונה למצביעי המפלגות הקטנות משמאל, דע"ם, ארץ חדשה, הירוקים, עלה ירוק וכדומה: אני משער שגם אתם יודעים היום כמה שווים המודלים האינטרנטיים ו"מחקרי העומק" שהבטיחו לכם לעבור את אחוז החסימה. כל הכבוד, חברים, הממשלה החדשה של ביבי רשומה גם על שמכם. מכל החבורה הזאת, חבל לי רק שאסמה אגברייה-זחאלקה לא נכנסה לכנסת. אם תשכיל להשתלב בקדנציה הבאה במפלגה כמו מרצ, כולנו נצא מורווחים.

עוד משהו לסיום….

יש מישהו מביניכם שעדיין לא קרא את בלוג תשדירי הבחירות השנון של רחלי רוטנר, נערה בהצבעה? אם לא – איך תדעו מה הקשר בין ציפי לבני להופ קטנטנים, למה אסור להתעסק עם שאול מופז, מיהו האפרוח הכי חמוד ומהי זהותו האמיתית של המשיח גואל ישראל? כאן תוכלו להתענג על כל הטורים כולם. וגם, לאוהבי החידודים מביניכם, לא לפספס את התשדיר של מרצ: "חיים שלי- הכנתי לך אוכל!"

לפעמים מדהים עד כמה הקשר בין הפרשנויות הפוליטיות למציאות בשטח קלוש. ראיות? ביסוס? הצחקתם את שלום ירושלמי. אז קחו מנת מעורב, שבו מול המחשב – ועל הדרך – גלו מי נשלח על ידי הקב"ה כדי להציל את עם ישראל.

גילוי נאות (1): בבחירות האלה אני תומך במפלגת העבודה, ולכן איני מתיימר להיות אובייקטיבי. אולם התופעה של פרשנויות מופרכות קיימת לצערי לכל רוחב המפה הפוליטית, ומלבד גיא רולניק וכמה אחרים, רוב הפרשנים מתמחים בהפרכת בלונים. אז אם יש לכם דוגמאות לפרשנויות מופרכות כנגד המפלגה החביבה עליכם – התגובות פתוחות בפניכם וגם אשמח לקבל מאמר אורח.

גילוי נאות (2): גם אם אתם לא ממש מכורים לפוליטיקה, אתם חייבים – ממש חייבים – להיכנס ל"נערה בהצבעה" של רחלי רוטנר, בלוג סאטירי על תשדירי התעמולה. אני קראתי אותו באייפון, ברכבת עמוסה בטוקיו, ונקרעתי מצחוק למבטיהם התמהים של שאר הנוסעים. קראו כאן על שאול מופז ומוישה אופניק, ומתי כדאי לברוח בצרחות מהמקלחת, וכאן –  על מכוערים וכוכבניות גיור, וגם – את מי שלח הקב"ה להושיע אותנו מכבלי עבדות. 

אזרחים מעורבים מבחינה פוליטית, המתעדכנים באופן קבוע בכל מאמר, סקר או התבטאות לקראת "יום הבוחר" שיתקיים בעוד שבוע וחצי, רגילים כבר לפרשנויות פוליטיות מכל סוג, זן ומין – מעטות מהן מעמיקות, רובן חסרות השראה, וחלקן הגדול מופרכות וחסרות בסיס. בניגוד לחוקרים, למשל, פרשנים פוליטיים אינם צריכים להוכיח את דבריהם, ויכולים להפריח לחלל האוויר בלונים חסרי כל ביסוס, ראיה או הוכחה.

לאחרונה, הגדיל לעשות הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי. בטורים נמרצים ותכופים, שבוע אחרי שבוע, הפריח לחלל האוויר פרשנויות בחירות שאיש לא יודע מאין הגיעו ועל מה הן מבוססות. במשך חודשיים כמעט, למשל, הוא טען, שוב ושוב, שיו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', השלימה עם תבוסתה ו"אינה מציגה אלטרנטיבה".  זו תופעה מדהימה, כתב ירושלמי, ש"חוקרים ואנשי מדע המדינה צריכים לעסוק בה". דא עקא, שעל חוקרים כאלה מוטלת חובת הוכחה, שירושלמי רואה עצמו פטור ממנה. מעקב אחרי כל הראיות שעמדו בפנינו באותה התקופה, ראה כי יחימוביץ' מעולם לא "השלימה" עם שום תבוסה – אלא להיפך, פעלה בשטח במרץ חסר תקדים כמעט כדי לשפר את סיכויי מפלגתה בבחירות. הדבר דומה לפרשנים אחרים שפמפמו במשך חודשים כי כל רצונה של יחימוביץ' הוא לזחול לקואליציה של נתניהו. אבל יחימוביץ' דווקא אמרה, שוב ושוב, שהסיכוי שתשב בממשלת נתניהו "אפסי" או "דמיוני". ובכל זאת, הפרשנים שלנו החליטו שבעברית "אפסי" או "דמיוני" פירושו "כן". האם היו להם ראיות נוגדות? ראיונות עם בכירים ממפלגת העבודה שהצביעו על תוכנית סודית להיכנס לממשלה? מסמך מרעיש שנפל בידיהם? לא ממש. עכשיו, כאשר יו"ר מפלגת העבודה הכריזה בריש גלי שלא תשב עם נתניהו בשום מקרה, הפכו הפרשנים את הודעתה ל"סלטה" או ל"פליק פלאק". האמת היא, כפי שהודה אטילה שומפלבי, שכאשר יחימוביץ' אמרה "סיכוי אפסי" היא התכוונה לדבריה, ואף הבהירה אותם לכל בני שיחה במשך שבועות ארוכים. היו אלו רק הפרשנים הפוליטיים השונים שהפריחו מסר הפוך, שמקורו אך ורק בדמיונם הקודח. (דרך אגב, שומפלבי סתר את עצמו וחזר לנגן את הזמירות הישנות בדיוק יומיים אחר כך, אבל מי זוכר). יתכן, כמובן, שיחימוביץ' תפר את הבטחתה, תשקר לבוחריה ותחליט להתאבד פוליטית – אולם יש להביא ראיה כלשהי כדי לטעון, בביטחון עצמי גדול כל כך, שהיא מתכננת לעשות זאת מראש.

            בינתיים, ממשיך שלום ירושלמי לפרשן את הבחירות לדעת. לאחרונה, יצא בכותרת כי "פרס מעורב בניסיון האיחוד בשמאל". איך אנחנו יודעים? אה… לבני נפגשה עם פרס, ו"בכיר בליכוד" שיער, ללא כל מידע על תוכן הפגישה, שהיא עסקה בניסיון ליצור גוש חוסם לנתניהו. אלמנטרי ממש, ווטסון. אם "בכיר" אלמוני בליכוד ניחש, זה כנראה מצדיק כותרת ראשית בעיתון. לאותה ידיעה גם צורפה "שיחה" מדומיינת בין שלי יחימוביץ' לציפי לבני, שמציגה את שתיהן באור מגוחך. השיחה כמובן לא היתה ולא נבראה, וכל כולה פרי דמיונו של ירושלמי.

            לא היה שווה לעסוק בתופעה הזאת, אם היא היתה מוגבלת רק לשלום ירושלמי ולאחדים מעמיתיו. הבעיה היא, שהיא הפכה להיות כללית. רבים מהפרשנים הפוליטיים בעיתונות כבר לא רואים עצמם כמשקיפים שתפקידם לפענח את המציאות בעזרת ראיות מוצקות, אלא כאלו שתפקידם לקבוע את סדר היום הפוליטי. אלו אינם דברים בעלמא. גזר הדין של פרשנים יכול להשפיע מאד על זרימת הקולות, ויש לו גם נטייה מרגיזה "לחסל" באיבן מפלגות פוליטיות חדשות עם רעיונות מקוריים. קשה למשל לראות כיצד מפלגה חדשה שאינה דורכת בקונצנזוס, תוכל לשרוד את החיצים שמפנים אליה הפרשנים הפוליטיים. מספיק שנוצר בינם קונצנזוס ש"אין סיכוי" למפלגה מסויימת להצליח, כדי להפוך את התחזית לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שנוצר אפקט מסוכן של "המנצח לוקח הכל": מפלגה מבוססת שזוכה לכבוד מהפרשנים, תזכה ליותר קולות להבא. ובעניין מפלגת העבודה, הפמפום הפרשני הבלתי פוסק על "זחילתה" כביכול של שלי יחימוביץ' לממשלת נתניהו הפך במהרה לעובדה מוגמרת בכותרות, יצר דה-מורליזציה בקרב פעילי מפלגת העבודה, תרם בסבירות גבוהה לירידה בסקרים והוביל את יחימוביץ' לשלול את האפשרות באופן מוחלט במסיבת העיתונאים האחרונה שלה. האם ההתפתחות הזאת חיובית או לא – זו שאלה התלויה בעמדתו הפוליטית של כל קורא וקורא. אולם אליבא דכולי עלמא, אין זה תפקידו של פרשן פוליטי להכות גלים באמצעות יצירת "עובדות" פרי הדמיון. כל עיתונאי הנוהג כך, מועל בתפקידו ובאמון שנותנים בו הקוראים.