ארכיון הבלוג
על קצה הנחשול: דקה לפני הבחירות
הבחירות המרתקות ביותר בעשר השנים האחרונות מתקרבות לסופן הדרמטי. לפי נתוני הסקרים האחרונים, המהפך נראה באופק, ויתכן בהחלט שיצחק הרצוג יחליף את בנימין נתניהו. אולם בפועל, הסיכויים בוגדניים יותר מכפי שהסקרים מראים, וכדי לנצח מחנה המהפך צריך לעבור שני מכשולים עיקריים. מה עושים? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.
מדינת ישראל מתקרבת לבחירות מרתקות ודרמטיות, רוויות בפניות חדות, מעקשים ופיתולים. מי עוד זוכר, שלפני חודש חודשיים כל הפרשנים התייחסו לנתניהו כראש הממשלה הבא, וביטלו את יצחק הרצוג כאלטרנטיבה. כיום, המחנה הציוני הוא המפלגה המובילה בכל הסקרים, בפער של ארבעה מנדטים בממוצע על הליכוד. הנקודה המרכזית היא, שכמעט בכל בחירות ישראליות היו הפתעות דרמטיות של הרגע האחרון, כגון עלייתן הפתאומית של יש עתיד או מפלגת הגמלאים. היום (14.3), העריכה ד"ר מינה צמח בערוץ 2 שהפתעת הבחירות תהיה המחנה הציוני. כלומר, אם נשתמש במילותיה של צמח, אנחנו נמצאים על זנב של גל גדול, שיכול לטלטל את המערכה כולה לכיוונים בלתי צפויים. הערכתה של מינה צמח זוכה לחיזוק מהסטטיסטיקאים של בטל בשישים, בלוג בחירות מתוחכם המשתמש במודל בייסיאני ומתחשב בממוצע הסקרים, שגיאות עבר, בעיות אמינות של סוקרים ספציפיים, הטיות ונטיות של הרגע האחרון. בעבר, התגלתה תחזית בטל בשישים כמדוייקת יחסית בחיזוי מגמות הרגע האחרון, לפעמים יותר ממכוני הסקרים המקצועיים. כיום, גם הבלוג הזה חוזה כי המחנה הציוני נמצא על זנב הנחשול: הליכוד מקבל 20, והמחנה הציוני 25, או, בתרחיש (סביר לדעת הבלוג) שישראל ביתנו לא עוברת את אחוז החסימה – 26.
אין להתבלבל: גם במצב הנוכחי, יהיה קשה ליצחק הרצוג להרכיב קואליציה. כדי לקבל די המלצות אצל הנשיא, יהיה צורך בתמיכתה של כולנו מימין, והרשימה הערבית המאוחדת משמאל. זו לא משימה בלתי אפשרית, משום ששתי המפלגות הללו לא פסלו את הרצוג, אבל היא תהיה קשה מאד. לפי נתוני הסקרים הנוכחיים נוכל להשיג מהפך עדין ושביר בלבד, ונתניהו עדיין יוכל לחטוף ניצחון מציפורני התבוסה.
אנחנו יכולים לעמוד בפני מהפך היסטורי. בפעם הראשונה מאז 1999, השמאל עשוי לזכות בשלטון, והפעם בראשות מנהיג הגון ומומחה בגישור ומשא ומתן, ולא אדם מופרע, יהיר ומלא בתסביכים נוסח אהוד ברק. כידוע לכולכם, אני לומד בארצות הברית, וקניתי כרטיס טיסה במיוחד כדי לסייע למהפך בקלפי ולהתנדב במחנה הציוני. עד כדי כך חשובות הבחירות האלו בעיני.
אז מי שמעוניין להחליף את שלטון נתניהו בבחירות הקרובות ולשנות את המסלול של המדינה, חשוב שישים לב לעובדות הבאות. משום שהמשחק הקואליציוני, בבסיסו, הוא לא לטובתנו, ישנם שני תנאים הכרחיים למהפך, וקיים ביניהם מתח מסויים:
- יצחק הרצוג חייב לנצח את בנימין נתניהו בפער גדול ככל האפשר. שלושה מנדטים היא תוצאה גבולית מהצד השלילי (סיכוי קטן), ארבעה מנדטים – תוצאה גבולית מהכיוון החיובי (סיכוי סביר), חמישה מנדטים כבר נותנים לנו סיכוי גדול, ומעל חמישה הניצחון כמעט מובטח.
- מרצ חייבת לעבור את אחוז החסימה. כלומר – המנדטים הנוספים של המחנה הציוני חייבים להגיע ממפלגות המרכז או (במקרה הטוב ביותר אך הסביר פחות), הימין.
שתי ההנחות הללו אינן מובנות מאליהן, והן דורשות הסבר.
במהלך כל מסע הבחירות, משקיפים רבים מספור אמרו כי אין חשיבות לפער בין המפלגות, או לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, אלא רק לגודל הגוש. אחרים טענו כי המפלגה הגדולה ביותר תנצח. לעיתים קרובות הטענות הללו נגועות באינטרסים פוליטיים. למרצ ולבית היהודי יש מן הסתם אינטרס לטעון כי אין חשיבות לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, כי רק הגוש יכריע. כך יוכלו לשכנע מצביעים "אידיאולוגיים" יותר מהמחנה הציוני והליכוד (בהתאמה) לעבור אליהן. לעומת זאת, למפלגות הגדולות, המחנה הציוני והליכוד, נוח לטעון כי המפלגה הגדולה ביותר תנצח, כדי להעביר כמה שיותר מצביעים אידיאולוגיים (שבשגרה היו מרגישים בנוח במפלגות הקטנות) לחיקן החמים.
אנשי מרצ והבית היהודי צודקים כאשר הם אומרים שבשיטה הפרלמנטרית של ישראל, הנשיא יתן את המנדט להרכבת הממשלה לראש הגוש הגדול ביותר ולא לראש המפלגה הגדולה ביותר. במצב רגיל, זה כנראה נכון. אבל במערכת הבחירות הנוכחית, יש כמה וכמה מפלגות מרכז שלא מחוייבות באופן הרמטי למחנה מסויים, בראש וראשונה מפלגת כולנו של משה כחלון. המפלגות הללו ירצו, מן הסתם, לקפוץ לעגלתו של מי שנראה כמנצח כדי לקבל את הנתח העסיסי ביותר מהאומצה ברגעים הראשונים. לפיכך, אין חשיבות משפטית לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, אבל יש לכך חשיבות פסיכולוגית מכריעה, בתנאי שהפער יהיה משמעותי. פער של מנדט אחד, למשל, לא יועיל, וסיפורה העגום של ציפי לבני בבחירות 2009 יוכיח. אם הרצוג ינצח בפער גדול, הבאאז התקשורתי יכתיר אותו מיד כראש ממשלה, והדינמיקה הפסיכולוגית שתיווצר תשלח את מפלגות המרכז, ואולי גם את המפלגות החרדיות, למשא ומתן עמו.
ובכל זאת, הרצוג יתקשה לקבל את ראשות הממשלה ללא גוש שיתמוך בו. מרצ, כמפלגה היחידה שהתחייבה להמליץ על הרצוג לנשיא בכל מקרה, נטולת תחליף בהקשר הזה. צדק יוסי שריד, שהזהיר את בוחרי מרצ כי קול שהם יתנו להרצוג עלול להחסיר ממנו ארבעה מנדטים, אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה. לפיכך, אני ממליץ לבוחרי ותומכי מרצ להמשיך ולהצביע מרצ. הדבר נכון במיוחד לתומכי המפלגה, יהודים וערבים, שהחליטו לעבור לרשימה המשותפת. איימן עודה יצליח גם בלי התמיכה שלכם. מרצ עלולה להיעלם, ואיתה סיכויי המהפך שלנו. יהיה עצוב מאד אם באמצעות הקול שלכם תכניסו לכנסת את עבדאללה אבו מערוף אבל תנציחו את שלטון נתניהו.
הטיעון הזה, חשוב להדגיש, אינו תקף למפלגות אחרות בגוש, וודאי שלא למפלגות מחוצה לו. ההמלצה של הרשימה המשותפת ויש עתיד על הרצוג, למשל, אינה בטוחה לחלוטין – ולכן הצבעה לאחת מהן תתרום למהפך פחות מאשר הצבעה למחנה הציוני או מרצ. שלושה מנדטים שיעברו מלפיד למחנה הציוני, למשל, יוכלו להבטיח פער אדיר מהליכוד, ולפיכך את המהפך. הצבעה לכולנו טובה אמנם מהצבעה לליכוד או לבית היהודי, אבל בכל זאת מדובר בהצבעה שתוקעת מקל בגלגלים שלנו. אם אתם רוצים לתרום באופן מקסימלי לשינוי הכיוון של המדיניות הישראלית, האופציות היחידות שלכם הן אמת ומרצ. אם אתם במחנה המהפך, שכנעו עוד אדם ועוד אדם, כל בוחר מתלבט שאתם יכולים למצוא. נסו להשיג לנו עוד פתקי אמת ומרצ, ואם אתם לא יכולים למצוא כאלה – גם קול שעובר מהליכוד ליש עתיד, ובמידה פחותה יותר, כולנו, יתרום למטרה המשותפת.
ובעיקר – צאו כולכם להצביע. ונקווה לבשורות טובות ביום שלישי בערב. עוד קצת מאמץ, ואנחנו שם.
הבית של פיסטוק: חשיבותן האמיתית של פרשות נתניהו
לאחרונה, התוודתה הגברת הראשונה של ישראל שקשה לה ללכת ברחוב, מרוב גלי ההערצה הספונטניים של פשוטי העם שהיא נתקלת בהם מכל עבר. מה מחבר בין השיחה ההזויה, עמוסת הגסויות וההתנשאות, בין שרה נתניהו לרעייתו של ראש עיריית שדרות, לסיפורי גלידת הפיסטוק ולהתנהלותו ההרסנית של בנימין נתניהו בארצות הברית? ינשוף פוליטי-מדיני על הניתוק ומחירו.

לאחרונה, נחשפנו לתמליל שיחה שנערכה בעיצומו של מבצע צוק איתן בין שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה, לזוגתו של ראש עיריית שדרות לשעבר. הגברת הראשונה, כך מסתבר, שמעה כי אלי מויאל העז לבקר את תפקודו של בעלה בפומבי, וזעמה בער בה. בשיחה, היא שפכה על זוגתו של מויאל מטר עכור של מררות, נאצות וקללות, בגסות ששמה בצל את תקרית השוקולד המפורסמת. התוכן של השיחה חשוב פחות מהגישה המסתתרת מאחורי הדברים, למשל בציטוט הבא:
בן אדם לקח על הכתפיים שלו את כל מדינת ישראל, הוא שולח את החיילים לקרב, הוא מתנהג בחוכמה פוליטית נדירה, מדבר עם המנהיגים כל הזמן! הניסיון שלו, החוכמה שלו, ההשכלה שלו, של בנימין נתניהו!! השכלה רחבה, תארים באוניברסיטה, הוא גם קורא ספרים, מבין בכלכלה, בביטחון, במדיניות, הוא מבין בלדבר עם מנהיגי העולם!! איפה האיש שלך, הרי הוא לא מגיע לקרסוליים של האיש שלי, מה, אלי מויאל דיבר פעם עם מנהיגי העולם?! הוא עשה פעם משהו בחיים שלו??
אפשר לומר הרבה דברים על השיחה הזאת; למשל, על ההתנשאות כלפי תושבי הפריפריה ("הוא עשה משהו בחיים שלו? אתה לא מגיע לקרסוליים שלו"), או על הנטייה הידועה של דיקטטורים בשאיפה ובני ביתם לייחס כל ביקורת כלפי המנהיג למזימה מרושעת כנגדו. חשוב יותר, לדעתי, להתמקד במשמעות שמעבר לרכילות, בנטיות שמחברות בחוטים את פירורי הפיסטוק השונים של פרשות נתניהו להתנהלות המדינית והפוליטית שלו כראש ממשלת ישראל. מפרשיות קטנות, אומרים לנו תומכיו של נתניהו, אפשר להתעלם, כאילו היו כאב ראש טורדני. אבל אם כאב הראש הוא סימן לחולי חמור יותר, התעלמות ממנו עלולה להוביל לתוצאות הרסניות, עד כדי סיכון חיי החולה. בתור התחלה, שימו לב כיצד שרה נתניהו מעריכה את הפופולריות שלה עצמה:
איזה הערצה יש אלי, כשרואים אותי. אני לא יכולה ללכת ברחוב, מאות אנשים באים אלי, כולם מוסרים לבעלי אהבה, אומרים לי שהוא ראש ממשלה ענק. ואני הולכת למשפחות השכולות, אני מסתכלת להם בעיניים, אני עושה דברים, והעם אוהב אותי, רק עכשיו חזרתי מעצרת המונית בבית כנסת, וכולם חיבקו אותי ואת ראש הממשלה!! זה פשוט בושה, אני חייבת להגיד, אני שומעת את הקולות האלה, אין אחד בעולם שיילך ויגיד אלי מויאל צודק, אף אחד!! הרי יש גבול לחוצפה.
בדיוק כמו זוג האחיות חובבות השוקולד מהטיסה המפורסמת, שרה נתניהו מתנהלת לפי הקוד הידוע של "מגיע לי". מעבר לכך, הפסקה שלעיל מצביעה על ניתוק מוחלט מהחברה הישראלית, של זוג מלכותי שיושב בארמון, מוקף בחבר חנפים ובטוח שכולם מעריצים אותו ("מישהו בעם היה רוצה משהו אחר חוץ מביבי?") הניתוק הזה, הבעייה החמורה ביותר כאן לטעמי, נשקף מאינספור עדויות של עובדים לשעבר בלשכת ראש הממשלה, החל באומללים שזכו לטעום מנחת זרועה של שרה בקדנציה הראשונה, ועד לאב הבית מני נפתלי כיום. היועצים והפקידים המתפרסים שמקיפים את נתניהו ורעייתו מבודדים אותם מהציבור בפועל, מספקים כל גחמה שלהם (אפילו כשמדובר בהתנהלות לא חוקית וחמיסת כספי ציבור), ובכך מעודדים התנהגות משולחת רסן מתוך התעלמות מוחלטת מכללי סבירות ומנהל תקין.
להתנהלות הזאת, שבזמנים כתיקונם היתה יכולה להיחשב כאמור לכאב ראש קל בלבד, יש גם השלכות בלתי מבוטלות על ענייני המדינה. רק ניתוק מוחלט מהציבור יכול להסביר את התגובה המרושלת והמזלזלת של ראש הממשלה לדו"ח קטלני על מדיניות הדיור שלו, את הסירוב שלו לפרסם מצע, להתראיין או להתעמת מול יריבו העיקרי יצחק הרצוג. רק כך אפשר להסביר כיצד העזה שרה, שמתעבת בכל ליבה את נפתלי בנט, לאסור עליו לטוס לארצות הברית במטוסו של ראש הממשלה, דבר שיאלץ אותו לטוס במטוס נפרד ולבזבז כספי ציבור, לא באשמתו כמובן. ומנקודת מבטה של שרה, מדוע לא? הרי היא ובעלה הם האנשים הנפלאים ביותר בעולם, מנהיגים דגולים מרבבה; כולם מעריצים אותם ואוהבים אותם עד כלות, המדינה זה הם. ואם כך, הרי שגם ענייניה האישיים של שרה נתניהו (הסכסוך עם בנט, או הקמפיין האווילי נגד מני נפתלי שכפתה על הצוות המקצועי של הליכוד), הופכים מניה וביה לעניינים ציבוריים. אם לוקחים בחשבון שרעיית ראש הממשלה מעורבת גם במינויים מדיניים רגישיים ועורכת "אודישנים" לפקידים בכירים – אזי הערבוב בין הפרטי לציבורי, בין האישי לבין הפוליטי, הופך כבר לבעיה של ממש.

האחריות, כמובן, אינה של שרה, אלא של בנימין נתניהו. כל כוחה, הרי, נובע מתפקידו הציבורי של בעלה. הצרה האמיתית היא שההתנהגות הזאת, המונעת מהערצה עצמית, בידוד וניתוק מהסביבה, מאפיינת גם את התנהלותו המדינית של ראש הממשלה בזירה הבינלאומית. קחו, למשל, את סיפור הנאום בארצות הברית. מבקריו של נתניהו במרכז ובשמאל טוענים, לעיתים קרובות, שראש הממשלה מוכן להרוס את יחסיה של ישראל עם הטובה בידידותיה בשירות מסע הבחירות שלו. לאחרונה, התחזק הרושם הזה בשל סירובו התמוה של נתניהו לפגוש קבוצה של מנהיגים דמוקרטים אחרי הנאום. יש גם המצביעים על השפעתו של שלדון אדלסון, פטרונו הפיננסי של נתניהו והסנדק של המפלגה הרפובליקאית, על החלטותיו. בכל ההאשמות הללו יש יותר משמץ של אמת, אבל הן לא ממצות את העניין בכללותו.
יתכן בהחלט שבנימין נתניהו מאמין באמת ובתמים שהתנהלותו בארצות הברית משרתת את האינטרסים העליונים של מדינת ישראל. הרי גישת "המדינה זה אני", שמאפיינת הן את ראש הממשלה והן את אשתו, גורמת לו, מזה שנים, לערבב בין אינטרסים ציבוריים לאינטרסים אישיים. הבחירות, כפי שלמדנו, אינן אלא שורה של מזימות של אויבי מדינת ישראל וסוכניהם בבית פנימה לקעקע את עתיד העם היהודי באמצעות הפלת האדם היחיד שיכול לשמור עליו (נחשו מי). מעבר לזה, בנימין נתניהו, חבר יועציו ועוזריו שואבים את הידע שלהם על המערכת הפוליטית האמריקאית מהחבורה הרפובליקאית המקיפה אותם, המורכבת בעיקר מיועצים ולחשנים מאנשי אדלסון. לפיכך, ביבי מאמין שהמפלגה הדמוקרטית אינה אלא חזון חולף; שהרפובליקאים יעלו בקרוב לשלטון בארצות הברית; שנאום אחד שלו, הנערץ והדגול באדם, יוכל לשנות עמדות של חברי קונגרס הנקבעות ממילא בחדרי חדרים מבעד למנגנון סבוך של אינטרסים פוליטיים. רק ניתוק כזה אפשר לבנימין נתניהו להתערב בגסות בבחירות האמריקאיות הקודמות, ולהסתכן בזעמם של הדמוקרטים. רק ניתוק כזה אפשר לו, בו בזמן, למנות כשגריר בארצות הברית אדם כמו רון דרמר, שמזוהה עם המפלגה הרפובליקאית. אין זה פלא, כמובן, שאותו דרמר היה הארכיטקט של נאום נתניהו בקונגרס – בעיניו האינטרסים של ישראל זהים לאלו של המפלגה הרפובליקאית, ולעזאזל התוצאות. בכך, הופכים נתניהו ודרמר את ישראל לעניין רפובליקאי בלבד, במקום לסוגיה דו-מפלגתית שאינה שנויה במחלוקת. מכאן צפירות האזעקה שעלו גם מהכיוון השמרני, החל מפרשני רשת פוקס ניוז וכלה באייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה (אם כי לאחרונה חזר בו, בלב כבד, ויישר קו עם לשכת ראש הממשלה).
התנהלותו של נתניהו בעניין זה מזכירה את הקבצן המפורסם מהסיפורים הירושלמיים של אברם סורמלו, שדורש חמישים שקלים מתושב המזמין אותו לארוחת צהריים, רק תמורת הזכות לאכול איתו וליהנות מחברתו. כמו אותו קבצן ירושלמי, ישראל סמוכה על שולחנה של ארצות הברית. אפילו כיפת ברזל מומנה על ידי האמריקאים, וביתר שאת במהלך המלחמה האחרונה. רק לא מזמן ביקשה ישראל עוד כסף, בעודה מבזה ומשפילה את הבית הלבן וחלק גדול מהקונגרס, וממאיסה את עצמה על חלקים נרחבים מהאליטה הפוליטית של ארצות הברית, כולל גורמים הנחשבים כידידיה. לא ניתן להסביר את ההתנהלות הזאת בשום תירוץ – מלבד ציניות מוחלטת או ניתוק מוחלט מהמציאות. שתי התכונות הללו משתקפות בפרשות נתניהו השונות, החל מהנסיונות העקביים לחמוס כספי ציבור בשביל גלידה, אלכוהול ויתר פינוקים, עבור בשיחה ההזויה עם בת זוגו של ראש עיריית שדרות וכלה בהתנהלות המדינית הבינלאומית של ראש הממשלה. וככל שחבר החנפנים, היועצים וכתבי החצר יסגור יותר על ראש הממשלה, ככל שיחשוב שהוא אהוב ונערץ יותר, כך ילך הניתוק הזה ויחמיר. הדרך היחידה לאוורר את ההנהגה הישראלית מהלך הרוח הזה היא להראות לבנימין נתניהו את הדרך החוצה, בבחירות הקרובות ממש. לא בעניין של ימין או של שמאל מדובר, אלא בניתוח חירום שנועד לעצור את השעטה העיוורת למחוזות של ניתוק, הזייה וסכנה חמורה לעתידה של מדינת ישראל.
למה? כובע. איך משטר נתניהו משתלב במרחב
בשנות התשעים העליזות, חזו אי אלו אנשים כי יום יבוא וישראל תשתלב במרחב שמסביבה. כעת, תחת שלטונו של בנימין נתניהו, אנחנו מתקרבים בצעדי ענק להגשמת חזון ההשתלבות הזה. לא בטוח שמדובר בחדשות טובות. ינשוף פוליטי מדיני על פוטין, ארדואן, נתניהו וחברים.

לקראת ה"בחירות" האחרונות בפדרציה הרוסית, הוציאו תומכיו של הנשיא ולדימיר פוטין סרטון בלהות בשם "רוסיה ללא פוטין". "רוסיה ללא פוטין", אומר המגיש בקול מאיים, ומזמין את הקהל לדמיין מה יקרה אם כך אכן יהיה. למי שמתעצל ללחוץ על כפתור הפליי, הרי תקציר העלילה: הליברלים, בראשות הבלוגר אלכסיי נבאלני, מקימים ממשלה חלשה ומבולבלת במוסקבה. בעקבות אובדן הסמכות, שביתות פראיות מתחילות בכל רחבי המדינה, ומחוזות מיעוטים פורשים מהפדרציה. הלאומנים הרוסים מתנגשים עם הממשלה, יורדים למחתרת ומתחילים בפיגועי טרור. ניאו-נאצים משתלטים על סט-פטרסבורג. האבטלה מאמירה, מהומות אתניות פורצות בעריה של רוסיה, והטרור האסלאמי מרים ראש ב"אמירות המוסלמית של צפון הקווקז". בעוד תושביה של רוסיה רעבים ללחם, כוחות זרים פולשים למדינה באמתלה של חלוקת סיוע הומניטרי. כוח של נאט"ו משתלט על קלינינגרד (לשעבר קניגסברג, עיר גרמנית שנכבשה בידי סטלין במלחמת העולם השנייה). הסינים מקימים ממשלת בובות משלהם ברפובליקות הרוסיות של המזרח הרחוק, ויפן פולשת לוולדיווסטוק באמצעות "כוח לשמירת שלום" (בפועל דיביזיות שריון). גיאורגיה, האמירות המוסלמית וכוחות קוזאקיים מקומיים מנהלים מלחמה עקובה מדם בקווקז. ובסופו של דבר מגיע הסיוט לשיאו: אולימפיאדה מתקיימת בסוצ'י, אך אתלטים רוסים אינם מורשים להשתתף! בינתיים, בורח הנשיא אלכסיי נאבלני לארצות הברית, וזוכה בפרס נובל לשלום ולספרות לצהלת הקהילה הבינלאומית.
יש כמה דברים מעניינים בסרטון הזה. למשל, העובדה שפוטין ותומכיו מדמיינים את פעולת הכוחות הזרים כתמונת ראי של התכסיסים שלהם עצמם. מאז מלחמת העולם השנייה, יפן לא חדרה למדינות זרות באמתלה של הגשת סיוע הומניטרי או שמירת שלום. רוסיה, לעומת זאת, עשתה זאת כמה וכמה פעמים: הן בגיאורגיה, הן בקרים והן באוקראינה. זכורים לנו עוד תירוציו של הנשיא דימיטרי מדבדב בזמן המלחמה בגיאורגיה, ושלל הכינויים היצירתיים בהם הכתיר את צבא הפלישה הרוסי: כוחות שמירת שלום, משקיפים רוסים, צוותי סיוע, וכיוצא בזה מילים יפות שנועדו להסוות פלישה צבאית לכל דבר.
עם זאת, מעניין יותר להצביע על מגמה עמוקה שעוברת כחוט השני בסרטון: פוטין מסביר את הדיקטטורה המסלימה שלו על דרך השלילה. למשטר הקלפטוקרטים המושחת שלו אין מה להציע לעם הרוסי, חוץ מאיום בעתיד גרוע יותר אם ה"יציבות" של יד הברזל שלו תיעלם. בכדי לחזק את אמינות האיום, מוצג העולם הסובב ככנופייה של צדקנים בזויים שמסובבים את רוסיה במילים יפות, אך זוממים למעשה לחמוס את שטחיה ולשעבד את עמה. רוסיה, בחזונו של פוטין, היא מדינה במצור, מוקפת אויבים, שכל העולם קם עליה לכלותה. תרומתה של מדיניות פוטין לבידוד הזה, כמובן, אינה עולה על הדעת. המצור הוא גזירת גורל. בהקשר הזה, שלטונו של פוטין מובן מאליו. הוא אינו צריך להבטיח לעם חזון חיובי, או למעשה – חזון כלשהו. אין צורך גם להציג אסטרטגיה או לדרוש משהו מהשלטון, כי עצם הערעור נתפס כמסכן את היציבות. לא מדובר, דרך אגב, רק בערעור פוליטי עכשיו; גם ערעור על הנרטיב ההיסטורי והאידיאולוגי של השלטון נתפס כחתרנות מסוכנת. בתקופת כהונתו של מדבדב, למשל, הוקמה ועדה "למלחמה בסילוף ההיסטוריה לרעתה של רוסיה" (סילוף ההיסטוריה לטובתה של רוסיה מותר ואף מומלץ). בסופו של דבר, אין הסבר לשלטונו של פוטין חוץ מכוח השלטון עצמו. מדוע זקוק העם הרוסי לשלטון הספציפי הזה, לאדם הספציפי הזה? האם יש טובים ממנו שיוכלו לשמור על היציבות? אין תשובה. למה פוטין? כובע.
אם נתבונן לרגע בטורקיה, נגלה שרודנותו המתגבשת של ראג'ב טייפ ארדואן דומה בקווי היסוד שלה למשטר הפוטיניסטי. בניגוד למרץ שאפיין אותה בעבר, מפלגת האק"פ של היום היא ממסד כושל ומושחת. מעבר לסיסמאות על פיתוח וגאווה לאומית והחדרת תכנים דתיים לכל מקום אפשרי, אין בתוך הקליפה הריקה שלה דבר וחצי דבר. המלחמה של ארדואן עם פטרונו לשעבר, טייקון החינוך הדתי פתחוללה גולן, חשפה את הציניות, היעדר האידיאלים ותאוות הכוח חסרת הבושה בתוך הממסד האסלאמי עצמו. מדיניות החוץ של ארדואן התגלתה אף היא ככישלון מוחלט. מישהו זוכר את הסיסמה של אחמד דאוטולו, כיום ראש הממשלה, בתקופת כהונתו כשר החוץ, "אפס בעיות עם השכנים"? כיום, אין שכן אחד, קרוב ורחוק, שאיתו אין לטורקיה בעיות. הברית עם ישראל התרסקה (אם כי באשמת שני הצדדים), היחסים עם קפריסין, ארמניה, סוריה ומצרים בשפל המדרגה, וחרף מדיניותה המהוססת של טורקיה כלפי דאע"ש, המדינה האסלאמית אף היא אויב מר בפוטנציה. אפילו הפיוס עם הכורדים, הישגו הגדול ביותר של ארדואן במדיניות החוץ, הולך ומתערער לאחרונה.

לפיכך, כדי להצדיק את שלטונו, פונה ארדואן יותר ויותר לתיאוריות קונספירציה, הקושרות את מעוזי האופוזיציה בטורקיה במערכת המשפט, בצבא, בעיתונות החילונית ובאקדמיה ("המדינה העמוקה") לכוחות אפלים וחורשי רעה מחוץ למדינה. לאחרונה, דיבר ראש הממשלה דאוטולו על "המבנה המשולב", קונספירציה מרושעת של הלובי היהודי, היווני והארמני שקושרת נגד טורקיה. כמו רוסיה, מפתחת גם טורקיה של ארדואן מנטליות של מדינה במצור, נרדפת ורדופת מזימות, שכל העולם קם עליה לכלותה. ארדואן והחצרן הנרצע שלו, דאוטולו, מציגים את עצמם כיחידים שיכולים להגן על טורקיה מול האיום הזה. לפיכך, כל ניסיון לחשוף את השחיתות חסרת המעצורים של השלטון נתפס כחתירה תחת בטחון המדינה, ומסתיים בפיטורים במקרה הטוב ומעצר במקרה הרע. מה ההוכחות לקיומם של "המבנה המשולב" וה"מדינה העמוקה", מלבד משפטים מפוברקים וחצאי אמירות שהוצאו מהקשרן? לא ברור. האם מדיניותו של ארדואן אחראית, ולו במידה מסויימת, לבידוד של טורקיה מהעולם המערבי? אסור לשאול. כמו במקרה הרוסי, אין תשובה אמיתית לשאלה "מדוע ארדואן". למה? כובע.
מי שחשב שישראל לא משתלבת היטב במרחב האסייאתי, ראוי שיסתכל בתהליכים שעוברים על הימין הישראלי בשנים האחרונות. הליכוד של בגין היה ליכוד יוצר ויוזם. בתקופת שמיר, הוא עבר לקיפאון כמו-סובייטי, אבל עדיין היתה לו סחורה אידיאולוגית להציע לבוחרים. שרון כבר לא טרח להסביר מה הוא בדיוק מתכנן לעשות. זוכרים את שלטי החוץ הענקיים מהתקופה ההיא? "העם רוצה שרון", עם סימן קריאה גדול. למה העם רוצה את שרון? ככה.
נתניהו שכלל את השיטה הזאת לכדי אמנות. כבר שנים שהליכוד אינו מפרסם מצע או תוכנית פעולה, על אף שחלק מפעיליו הצעירים, אנשים אינטליגנטים ומסורים ללא ספק, כתבו מצע כזה. נתניהו סירב לפרסמו, כי הוא מפחד ש"יתקפו אותו בתקשורת". על היעדר החזון והמסרים החיוביים מחפה קמפיין הפחדה נוסח "רוסיה בלי פוטין", שמסביר לישראלים שהם חיים בעולם אפל ועוין, אומה מבודדת ורדופה שחייבת את המנהיג הגדול כדי להגן עליה. שימו לב למשל לשני הסרטונים הבאים של הליכוד:
בסרטון שלו, מקשר נתניהו באופן ישיר בין המשך שלטונו לבין הבכיינות הגטואית. אנטישמים הרביצו לסבו, והוא כאן כדי לוודא שאף אחד לא יוכל להרביץ יותר ליהודים, שיגנו על עצמם בכוחות עצמם. הסרטון רווי בדימויים הרגילים: מדינה קטנה מוקפת אויבים, המומשלת לשני נערים יהודים העומדים מול המון אנטישמי חמוש באלות, וצריכה להסתמך על כוח, כוח ועוד כוח. העובדה שהדיפלומטיה של נתניהו נחלה כישלון צורב, ושכיפת ברזל, המוצגת בסרטון, מופעלת במימון אמריקאי (אותם האמריקאים שהוא מנכר בהתמדה) חומקת מעיני הצופים. ובדיוק כמו אצל ארדואן,השילוב הקונספירטיבי בין ה"מדינה העמוקה" (האויבים מבית) ל"מבנה המשולב" (האויבים מבחוץ), נועד להצדיק את צעדי השלטון ולהשחיר את פני מתנגדיו. גם היחס של הליכוד לביקורת על השחיתות של מנהיגיו הופך להיות ארדואניסטי למהדרין. לאחר שרביב דרוקר חשף את טיוטת דו"ח המבקר על ההתנהלות הבעייתית עד מושחתת במעון ראש הממשלה, איימו דוברי הליכוד במאסר על כל מי שיעז לפרסם את דברי השחיתות – אפילו בשייר בפייסבוק. ביבי לא המציא את השיטה הזאת: לאזרחי טורקיה היא מוכרת היטב.
כתוצאה מהטקטיקה הזאת, כל מי שמעז לערער על זכותו האלוהית של בנימין נתניהו ושותפיו לשלוט במדינת ישראל הופך לסמולן, אנטי-ציוני, בוגד או שרת מדעת של דאע"ש. ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, מתח לאחרונה ביקורת על מדיניות הביטחון הכושלת של נתניהו. האם הליכוד ענה באופן ענייני? חלילה. במקום זאת הגדירו את דיסקין כאיש שמאל (היינו, ככזה שאין להקשיב לדבריו). כיום, לא רק מרצ מוקעת כאנטי-ציונית, אלא אפילו מפלגת העבודה. במקום להתעסק בנושאי המהות, הליכוד בודק בציציות מי שר התקווה, מי התבטא לפני עשר שנים בעד סרבנות, או מי נראה לפני שנתיים בבית קפה ביוקנעם עם איימן עודה. התעמולה שמגיעה מימין לנתניהו, יש לציין, גרועה בהרבה. רק לאחרונה, הוציא ועד מתיישבי השומרון (גוש שממומן בכספי המיסים שלכם), סרטון אנטישמי מחליא. בקליפ מוצג השמאלני כיהודי עקום אף המשרת את הגרמני האנטישמי הר שטירמר תמורת חופן ארו, ובסופו של דבר תולה את עצמו כמו יהודה איש קריות. ה"סמולני" חדל מלהיות דמות פוליטית אמיתית: הוא יצור מיתי, בכור שטן, המשמש ככולא ברק המסית כל ביקורת על נתניהו ושלטונו.
במידה רבה, נתניהו הופך דומה יותר ויותר לאוטוקרטים החדשים של המרחב הרוסי-אסייאתי: שליטים כמו פוטין וארדואן העולים בבחירות דמוקרטיות, נהנים מפופולריות גבוהה בקרב קהל מעריצים, ומנסים להנציח את שלטונם המושחת באמצעות המצאת קונספירציות, טיפוח חלומות בלהה של "כל העולם נגדנו" ושיסוי מתמיד כנגד אויבים מבית ומחוץ. אם נתניהו וחבורתו לא יסולקו בבחירות הקרובות, ישראל תשתלב במרחב שמסביבה. ועוד איך תשתלב. אלו לא חדשות טובות.
לא עוד שפנפנה – טור אורח מאת תמי סירקיס
מה הקשר בין תולדות אומנות הקסם, שפנפנות וחצרו של בנימין נתניהו? בין סלביט לשרה, "ניסור" אסיסטנטיות ופרדוקס השומן הרווי, תמי סירקיס עם תובנות על סקנדלים, אשליות והמופע שאנו לכודים בו.
לשלוף ארנב מכובע או שרשרת מטפחות צבעוניות מהפה זאת עבודה לקוסמים ילדים. אבל, אם יש לידך אישה יפה סימן שאתה קוסם גבר. תפקידה של עוזרת הקוסם חמקמק וכפוי טובה. שמה אינה נזכר על לוחות המודעות והיא אנונימית כמו אחרון השפנפנים. לתפקיד נבחרות, באופן מסורתי, נשים יפות מראה וגמישות גו. הן זוהרות וצוהלות על הבמה, מקרקרות סביב הקוסם בלבוש מינימאלי ומאותתות לקהל בתנועות יד גדולות מתי הגיע הזמן למחוא כפיים. האסיסטנטית על הבמה אילמת, שקופה וזוהרת בה בעת: היא מביאה ומוציאה את הפרופס של הקוסם, מחייכת וחושפת לעיני הקהל, ירך, ישבן ופלח שד בכל פעם שהיא מתכופפת, קדה ומסתובבת. אבל כל זה רק המשחק המקדים, כי העניין עצמו מגיע כשבמהלך ההופעה האסיסטנטית עצמה הופכת להיות הפרופ המרכזי בשאו.
היסטוריונים של עולם הקסמים מציינים שבשנת 1921 הציג לראשונה קוסם בשם סלביט את קסם "לנסר אישה לשניים", אשר שינה את פני הופעות הקסמים לעד. מאז, הקטע המדהים ביותר במופע קסמים כרוך, לא פעם, במעשה מסוכן – כמעט פלילי – שמבצע הקוסם על הבמה. לעיתים הוא מסרסר את המעשה ומציע לצופים תמימים בקהל להיות שותפים משתאים לדבר עבירה. כשסלביט חיפש אישה לנסר, הבחירה באסיסטנטית היפה שלו הייתה רעיון פשוט ופרקטי. הקסם התקבל בשילוב של סקרנות וזוועה: הקהל גדש את האולמות כדי לראות את האסיסטנטית היפה והחושנית הופכת לקורבן של הקוסם שלה. המופע נחת על קרקע פוריה שכן לצופים, שהיו תחת הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, נמאס ממופעי קסמים עדינים-נעריים משעממים. הם חיפשו ריגוש וזעזוע. הציבור רצה לראות על הבמה שילוב של בשר נשי חשוף ואלימות. גם בסרטים האילמים של התקופה, דמות האישה כקורבן פסיבי הייתה פופולארית מאוד. כמו בסרטים גם על הבמה – הפורקן האמיתי הגיע כשהגיבור הציל את "הנערה במצוקה" מחנק, דריסה או מוות אחר – ממש ברגע האחרון. גם אם נתן לצופה מהקהל לנסר – תמיד שמר הקוסם לעצמו את אקט האיחוי והחיבור חזרה. הקוסם שיחק, אפוא משחק כפול וגילם גם את המציל וגם את הנבל – דבר שרק העצים את הריגוש.
במאה השנה שחלפו מאז, ספי הריגוש רק הולכים ועולים. הציבור מתוחכם, שבע, ציני ומזמן כבר לא בתול, לכן הקוסמים הגדולים נדרשים לבצע תעלולים מדהימים יותר ויותר, כדי לתת לנו תמורה ראויה לכסף, לקשב ולריכוז שלנו. חישבו רגע, אם קהל צופים — שמודע לבמה, לאורות לתפאורה — מתרגש ממופע קסמים רק דמיינו איך יגיב לו ראה מופע, שנחזה כ"מציאות": זהו ריגוש הריאליטי. אנחנו כל כך רגילים אליו שהוא שקוף לנו.
בתחילת שנות ה-80 התגבש בארה"ב הביטוי "הפרדוקס הצרפתי" שגרס שלמרות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן בכלל ושומן רווי בפרט יש להם פחות תחלואת לב מאשר לאמריקאיים. המציאות הצרפתית לא התאימה לפרדיגמה האמריקאית, שגרסה ששומן רווי במזון הוא הגורם הישיר למחלות לב. בהיעדר הסבר המציאות הוכתרה כ"פרדוקס". האמריקנים הביטו בעיניים כלות בצרפתים אשר מרחו שכבות עבות של חמאה על באגט טרי, סעדו את ליבם עם בשר בקר ברוטב שמנת וקינחו עם פלטת גבינות מיושנות או מוס שוקולד ופירות יער. אכלו, שתו והתענגו ובכל זאת היו בריאים ורזים יותר מזוללי מוצרי ה"לייט" וה"דיאט" בשאר העולם. ההסברים לפרדוקס נשלפו כמו ארנבים מהכובע: שתייה מרובה של יין אדום, שוטים של אספרסו, הקפדה על ארוחות קטנות, מנוחות צהריים וקיום יחסי מין באופן סדיר — היו רק חלק מההסברים שהציעו המומחים במשך השנים כדי לגשר על הפער. בשנים האחרונות, חלה תזוזה טקטונית בחשיבה על הפרדוקס בפרט ועל צורת האכילה שלנו בכלל. רופאים ומדענים רבים מציעים שינוי ניסוח קל אשר יתיר את הקשר הגורדי של הפרדוקס: לדעתם, אין לומר ש:"למרות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן יש להם פחות מחלות" אלא ש:"בזכות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן יש להם פחות מחלות". רבותיי מהפך! התפיסה הזאת היא האימא הרוחנית של זרמים בתזונה בסגנון פליאו, LCHF ותזונה קטוגנית (ההרחבה עליהם מצדיקה מאמר אחר בהזדמנות אחרת).
למה נזכרתי בכל אלה היום? כי כותרות העיתונים ומהדורות החדשות מציינים את הפרדוקס המדהים ש"למרות שנחשפו הסקנדלים של שרה מעמדו של ביבי רק מתחזק" ואני חושבת – אולי זה הפוך? אולי "בגלל שנחשפו הסקנדלים של שרה מעמדו של ביבי רק מתחזק"? למה? כי אנחנו מרחמים עליו בגלל שיש לו אותה ועליה בגלל שיש לה כנראה בעיות. הרחמים מתורגמים לסימפתיה בסקרים. נכון. צודקים מי שאומרים שסקרי דעת הקהל אינם כלים אמינים לאמוד את הלך הרוח בחברה הישראלית. יש טעויות דגימה וניתוח ויכולת החיזוי של הסקרים חלשה. מצד שני, גם לא נראה שחשיפת השחיתויות, לכאורה, המתמשכות במעון ראש הממשלה מזיקה לו.

האם הסקנדלים מזיקים או עוזרים? כרזה של שלי יחימוביץ' נגד מנהגי הגלידה של נתניהו
אני רוצה להציע תיאוריית קונספירציה שאנחנו לא מבינים שמה שמוצג לעינינו היא הצגה של קוסם ואסיסטנטית מיומנת. הוא צורח :"אל תערבו את אשתי" אבל מיד שולח אותה להתראיין ולהצטלם בעיתון הארץ. הוא מוחה על שמחטטים לו בפחים, אבל מציף את הזבל כדי שנתפלש בו גם אנחנו. הוא צוחק בסרטון שפורסם בשבת על מי שמציפים עוד פרשיות אבל טרם הציג מצע ברור לעתידה של המדינה. אגב, הוא מסיים את הסרטון עם קריצה כפולה כשהוא מבקש מנה של גלידה – אבל לא פיסטוק – כאילו רוצה לומר למקטרגים – "אם אישתי באמת הייתה מטורפת – לא הייתי מעז לצחוק על הנושא. אבל היא 'זורמת' ולכן שנינו נצחק (כל הדרך חזרה לבית ראש הממשלה) על הגלידה, על עצמנו ובעיקר על הציבור". מה באמת קורה שם ביניהם – אולי לעולם לא נדע. אבל בוודאי קיים שם מאזן של אינטרסים (שלא לומר אימה). אולי יש ביניהם ברית דמים? היא מניחה לו לתת לעיתונות לנסר אותה לשניים כי שניהם יודעים שהכול הצגה ושהוא יחבר אותה בסוף ויושיב אותה על ריהוט הגן היפה בקיסריה. שניהם מוכנים לשלם את המחיר. הם ביחד בעניין הזה מההתחלה. היא והוא מסיחים בכוונה את דעתנו עם בקבוקי יין, מיטות מעופפות וחשקים ליליים אחרים כדי לבזבז את הזמן עד הבחירות; כדי שכולנו נתעייף מה"גועל נפש" ונבקש רחמים על עצמנו ועליהם – כי אי אפשר לסבול את השטויות האלה. הם מושכים את הזמן כדי שלא נשאל את השאלות הקשות באמת: "איפה הכסף? לאן המדינה הזאת הולכת?; מה נשאיר פה לילדינו?". אולי הגיע הזמן שנקום ונצא ממופע האימים הזה?
תמי סירקיס היא בעלת תואר מוסמך במינהל עסקים (MBA) ותואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים, שניהם מאוניברסיטת תל-אביב. מרצה על הקשר שבין מזון להתנהלות חברתית, בהרצאות סדנאות וימי עיון. בלוגרית מזון פעילה. אתם מוזמנים לבקר באתר הבית: tamisirkis.co.il
שוברת הקרח: איך פורצים נתיבי ניצחון לשמאל בישראל
למה גוש הימין תמיד גדול יותר מגוש השמאל? יש האומרים שמדובר בצו הבוחר, שהולך והופך לימני יותר ויותר, או במגמות דמוגרפיות. ואולי מדובר, יותר מכל, בחומות ומגבלות דמיוניות שאנחנו קובעים לעצמנו? בעוד מנהיגי הימין משייטים באוקיאנוס פתוח ומלא אפשרויות, השמאל מנווט בים קפוא ורוחש קרחונים. ינשוף פוליטי-מדיני על כללי המשחק המפוקפקים, שנותנים לימין יתרון לא הוגן במערכת הבחירות, ועל הצורך לנתץ אותם לרסיסים. כדי לנצח, אנחנו לא זקוקים לספינה שתנווט בין הקרחונים, אלא לשוברת קרח.

בימים האחרונים, אנחנו עדים להתעוררות מפתיעה של מפלגת העבודה. בפעם המי יודע כמה, מפלגתו של הרצוג קמה מאשפתות בתחילת מערכת בחירות, וממצב חסר תקווה עולה בסקרים לסטטוס של מתמודדת רצינית על ההנהגה. אולם אפילו התוצאות של הסקרים האחרונים, בהם גובר המחנה הציוני (האיחוד של מפלגת העבודה והתנועה של ציפי לבני) על הליכוד בראשות נתניהו, אינם יכולים להשכיח את העובדה שהמנדטים הנוספים אינם מגיעים ברובם מגוש הימין, אלא בעיקר ממפלגות אחיות בגוש השמאל מרכז. "אין חשיבות לשאלה מי המפלגה הגדולה ביותר," אומרים פרשנים ומשקיפים ביקורתיים, "אלא רק לגושים". בסופו של דבר, הם מבהירים, הסיעות השונות ימליצו לנשיא על מועמד להרכבת הממשלה, ומי שיוכל למצוא 61 אצבעות כדי לתמוך בו, יגיע לכורסת עור הצבי ברחוב בלפור. מי שלא, יסיים כמו ציפי לבני על 28 המנדטים שלה, שהתפוגגו כחלום ליל סתיו ברגע שלא הצליחה להשיג רוב.
בטענות הללו יש הרבה אמת, אם כי הן לא מדוייקות לחלוטין. יש חשיבות לשאלה מי הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר, והחשיבות הזאת עולה ככל שהפער בינו לבין המתחרה שלו גדול יותר. הניצחון במספר המנדטים מעניק למועמד מומנטום פסיכולוגי ותקשורתי, מתחילים לדבר עליו כמועמד מוביל לראשות ממשלה, גל אנרגיה שעשוי לשכנע סיעות מתנדנדות להעניק לו את חתימותיהן. אבל אליבא דכולי עלמא, היתרון המספרי הגדול של גוש הימין מציב את השמאל בפני אתגר אכזרי במערכת הבחירות הזאת, לא פחות מאשר במערכות הבחירות הקודמות. פוליטיקאים, פעילים ומעצבי דעת קהל מציעים דרכים שונות ומגוונות להתגבר על הבעיה, מיני תכסיסים שיעבירו כביכול מנדטים מגוש הימין לגוש השמאל. יש שחושבים שבטחוניסט דמוי מופז יעשה את העבודה, אחרים מצביעים על החיבור עם לבני ה"רביזיוניסטית" (מה שזה לא יהיה) ויש גם כאלו שמתעקשים שרק בנייה מאפס של התשתית החברתית של השמאל, דרך ארוכה ומפרכת שתימשך שנים רבות, תוכל להשיב לו את הנכסים שאיבד ולהחזיר אותו ברבות השנים לשלטון. רוב הפרשנויות הללו, שבכולן יש גרעין גדול של אמת, מקבלות כנתון את גבולות הגזרה שאנחנו נמצאים בהם – אותו "גוש שמאל-מרכז" מיתולוגי שרק איתו, כביכול, ניתן להרכיב ממשלה.
מעטים מנסים לחשוב מחוץ לקופסה, להתבונן לצדדים ולגלות שאנשי השמאל והמרכז נמצאים בכלא רעיוני, מיטת סדום אידיאולוגית שמציבה אותם בתנאים בלתי אפשריים. כשקברניט פוליטי מהימין הישראלי רוצה להרכיב קואליציה, הוא משייט לו בים הפתוח ובוחר נתיב ושותפים כאוות נפשו. מפלגות הימין, גם הימין הקיצוני, באות כולן בחשבון. גם אם אורי אריאל יפרוש מהבית היהודי ויקים מפלגת מתנחלים רדיקלית, נתניהו לא יהסס לנהל איתו משא ומתן קואליציוני. חרדים? הרי הם שותפים טבעיים. ואם אפשר להכניס את מפלגות המרכז ואפילו את העבודה כמלבין אסלות, אז מה טוב. הימין הליכודי, שמשייט באוקיאנוס של אפשרויות, מחובר עם העורף הפוליטי הטבעי שלו. הגוש שלו גדול יותר לא רק בשל תוצאות הבחירות, אלא בשל מנעד האפשרויות הרחב יותר. משום שיש לימין יותר אופציות "לגיטימיות" לקואליציה, גוש הימין גדול יותר בהגדרה.
יצחק "בוז'י" הרצוג וציפי לבני, כמו כל מועמד אחר מהשמאל-מרכז, משייטים לעומת זאת בים קפוא ורוחש קרחונים. התנועה שלהם, בניגוד לזו של הימין, מוגבלת בידי שאריות טהרנות שמאלנית וכללי משחק "פטריוטיים" שנקבעו בידי… לא ברור מי. בעיני רבים מבוחרי השמאל, וחלק מהפוליטיקאים שלו, ברית עם החרדים היא בל תראה ובל תישמע, למרות שלימין כמובן מותר לכרות ברית כזאת. גרוע מזאת: המפלגות הערביות נחשבות מאז ומתמיד לפסולות חיתון. כך, בניגוד לימין, השמאל-מרכז מנותק מהפריפריה הפוליטית שלו. משום שרבים מבוחרי הגוש הפוטנציאליים מצביעים למפלגות הערביות, ואלו אף פעם לא נכללות בחישוב, הרי שגוש השמאל נמצא בפיגור מתמיד של 10 עד 11 מנדטים. כדי לנצח את גוש הימין הוא צריך להדביק אותו בפער אדיר, דבר מסובך גם בתנאים פוליטיים טובים בהרבה מאלו שלנו.
הכללים הללו, שמכתיבים חוסר שיתוף פעולה עם החרדים ועם הערבים, אינם גזירת גורל. נהוג לומר שאי אפשר לשתף פעולה עם המפלגות הערביות משום שהן "אינן ציוניות". אבל גם יהדות התורה אינה ציונית, ולא זכור לי שמישהו בימין היסס לשתף איתה פעולה. גם המיתוס על ה"חרדים שאוכלים את הכספים של המדינה" הוא מוגזם בפראות. מגזרים מקומבנים אחרים, ביניהם אצולת המתנחלים, מיליציות המיסוי, הבנקאים ועוד לוקחים הרבה, הרבה יותר. קואליציה עם החרדים תצריך ויתורים, אבל כך גם קואליציה עם כל אחד אחר.
לכן, כדי לנצל את המומנטום החיובי ולהוביל את המחנה לניצחון בבחירות, חייבים לשנות באופן יסודי את כללי המשחק; למעשה, להתעלם מהם לחלוטין. בסרט "שומרי הסף", סיפר עמי איילון שכשהגיע לראשות השב"כ, ביקש מראשי המחלקות לבחון מחדש, מהיסוד, את כל הנהלים והנוהגים של הארגון. יכול להיות, אמר, שכשנבחן בקפידה כל נוהל נגיע למסקנה שיש לשמר אותו, אבל דבר אחד אני לא רוצה לשמוע: "צריך להמשיך באותה הדרך כי ככה עשינו תמיד." אם נבחן בקפידה את ה"כללים הקואליציונים" שנשמרו שנים רבות, נגלה שברובם יש יותר אינרציה מאשר היגיון.
פירוש הדבר אינו שלאחר הבחירות הבאות, אפשר להכניס מפלגות ערביות וחרדיות לקואליציה של שמאל-מרכז ללא קושי. ישנם פערים אידיאולוגיים, חלקם מורכבים ומסובכים, ויתכן בהחלט שחיבור מסוג זה לא יצלח. המועמד להרכבת הממשלה צריך להודיע בפשטות ובבירור שכל המפלגות, לבד מאלו שאנחנו מעוניינים להחליף בשלטון (הליכוד והבית היהודי), כשרות למשא ומתן קואליציוני. המרווח שלנו לא צריך להיות "מליברמן ועד מרצ", כפי שאמר יצחק הרצוג – אלו בדיוק חומות הקרח שכולאות את השמאל בתנאים שמקשים עליו לנצח. המרווח שלנו צריך להיות "מליברמן ועד טיבי, מלפיד ועד ליצמן", לא כשותפים לקואליציה אחת (הדבר כנראה אינו אפשרי), אלא כאופציות. אנחנו נדבר עם כולם, ונבדוק האם ניתן להגיע להסכמות שישרתו את המטרות האסטרטגיות שלנו. לא ילך עם אחמד טיבי? אולי נסגור עסקה עם איווט ליברמן. לא יילך עם ליברמן? נחבור לאריה דרעי ויעקב ליצמן. מרווח התמרון הזה יסייע במו"מ עתידי להרכבת קואליציה, ייתן למועמד גמישות גדולה יותר ומנופי לחץ, וישדר לערבים ולחרדים תחושה שהם לא מיעוטים מודרים אלא שותפים שווים במשחק – יריבים או בעלי ברית, בהתאם למצב ולסיטואציה.
כדי לנצח בבחירות, להחליף את נתניהו ולחלץ את מדינת ישראל מידי הימין הקיצוני, לא די באסטרטגיה פוליטית שתסייע לנווט את הספינה שלנו בין הקרחונים. לא ספינה רגילה אנחנו צריכים, אלא שוברת קרח. רק כשנהפוך את ים הקרחונים לאוקייאנוס, ונפתח בפנינו את כל האפשרויות הקיימות, נוכל להתמודד ראש בראש מול הימין על הנהגת המדינה.
המכשולים מעבר לעיקול: האם השמאל-מרכז יוכל להקים ממשלה לאחר הבחירות?
מדינת ישראל הולכת לבחירות בעוד מספר חודשים, והן דווקא לא נראות מיותרות. בפעם הראשונה מזה שנים נראה שיש סיכוי, חמקמק אמנם, לשטוף החוצה את השלטון העבש של הליכוד והימין הדתי. המאבק קשה ותוצאותיו לא בטוחות, אבל מעטים מדברים על השאלה המכריעה, עם אלו קשיים נתמודד דווקא בתרחיש של ניצחון. האם יצחק "בוז'י" הרצוג ומפלגת מרכז-שמאל מאוחדת יוכלו להרכיב קואליציה אפילו אם יצליחו בקלפי מעבר למשוער? ינשוף פוליטי-מדיני על אומנות המשא ומתן, ריבוע העיגול והמכשולים מעבר לעיקול.

אז ישראל הולכת עוד פעם לבחירות. אם לא יהיו הפתעות גדולות, הכנסת תחליט על פיזורה שלה מחר (יום שני). אווירת הנכאים המשמימה של "ביבי ייבחר ממילא אז למה להתאמץ" מתחלפת בהדרגה בתקווה מתגברת והולכת שאולי אפשר לשטוף החוצה את השלטון הנצחי של הליכוד והימין הדתי. סקר גלובס מראה 24 מנדטים לגוש מאוחד של התנועה ומפלגת העבודה, לעומת 23 מנדטים בלבד לליכוד. בהתחשב בעובדה שנתניהו נוטה לקבל בפועל פחות מנדטים מאשר חוזים לו הסקרים, זו התחלה שמאפשרת קרב הוגן. האווירה התקשורתית יוצרת מומנטום חיובי, וגם האופן שבו התפרקה הממשלה מותיר מקום לתקווה. לציפי לבני ויאיר לפיד יהיה קשה לשבת עם נתניהו לאחר הבחירות: תנאים יותר טובים מאשר קיבלו בפעם שעברה קשה לדמיין, ואם שיתוף הפעולה עם נתניהו כשל באופן מחפיר כל כך בשנתיים האחרונות, קשה להאמין כיצד יוכלו לשכנע את אנשיהם ובוחריהם שהוא יצליח בפעם הבאה. בזהירות אפשר לומר שגם המאמצים לייצר מפלגת שמאל-מרכז מאוחדת נושאים בחובם סיכויים טובים יותר מאשר בבחירות שעברו. הפעם יתכן שתחושת הדחיפות תגבר על האגו והשאיפות האישיות.
בטור הזה, אני מעדיף שלא לדון בשאלה האסטרטגית של "האם אפשר לנצח את נתניהו". אחרים עשו את זה טוב ממני. לעומת זאת, אני מעדיף לשאול מה יקרה אם בוז'י הרצוג ומפלגת העבודה יצליחו להקים קואליציה חלופית. זו שאלה חשובה, משום שבמערכות בחירות נוטים לחשוב רק על הדרך, ולא על התוצאה. כשהאפשרות לניצחון עדיין קטנה מחמישים אחוז, נוטים להתמקד במאבק ולא בהשלכות האפשריות. ואז, גם כאשר מתגשם התרחיש הטוב ביותר והמועמד ה"נכון" מרכיב ממשלה, הוא נתקל בקשיים מהותיים שאיש לא חשב עליהם קודם. זו הטרגדיה של ציפי לבני, בפעם האחרונה שניסתה (באופן כושל) להרכיב קואליציה, ובמידה מסויימת, הכישלון להתוות אסטרטגיה למקרה של ניצחון עמד גם בבסיס הפיאסקו של אהוד ברק לאחר בחירות 1999.
בחינה שטחית, ראשונית אפילו, של מפת המנדטים לפי הסקרים, מראה שגם אם גוש המרכז שמאל יצליח להגביר את כוחו, הוא לא יוכל להקים ממשלה ללא שיתוף פעולה עם מפלגות ששייכות למחנה השני. בתנאים הנוכחיים, כדי להקים קואליציה מתפקדת, יהיה צורך בשיתוף פעולה עם מפלגה ימנית/חרדית אחת לפחות במקרה הטוב, וככל הנראה עם שתיים או שלוש. משה כחלון, שמנסה למקם את עצמו במרכז ויחסיו עם נתניהו רעים ועכורים, אינו נחשב כמפלגה ימנית מבחינה זו, אם כי גם הוא גורם שיכול לחבור לנתניהו. הבעיה האמיתית היא הצורך המסתמן בשיתוף פעולה עם אביגדור ליברמן, שחוכך בדעתו כמסתבר לחצות את הקוים, וכמובן המפלגות החרדיות. הדברים מסובכים ומורכבים בהרבה כאשר מביאים בחשבון את הצורך בשיתוף פעולה עם מרצ ותמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. כאן אנחנו נתקלים בבעיה של "סדינים אדומים", היינו – התנגדות רגשית לשיתוף פעולה מעבר למחלוקות ענייניות שניתן לגשר עליהן. שני "צמדי הסדינים האדומים" שהרצוג יתקל בהם כשירצה להרכיב קואליציה הוא לפיד והחרדים מחד, ומרצ/ערבים וליברמן מאידך. אין להקל ראש בכך: מדובר בבעיה קשה מאד, שיכולה לסכל את הניסיון להקים ממשלה חלופית, גם אם מחנה השמאל-מרכז יצליח מעבר למשוער בקלפיות.

אז מה עושים? קודם כל, המובן מאליו: עובדים קשה בבחירות. כל קול נוסף למפלגת המרכז-שמאל המאוחדת, אם תקום, או למרצ, יקטין את הצורך להסתמך על בעלי ברית בעייתיים מבחוץ. כלומר, הוא יגביר את האוטרקיה שלנו. אוטרקיה מושלמת לא תהיה, ככל הנראה, אפילו אם ההשגים יהיו גדולים מאד. עדיין, קשה לראות קואליציה של שמאל-מרכז ללא מפלגה ימנית או חרדית אחת, אולם כדאי, אם אפשר, שלא להזדקק לשתיים או שלוש מהן. כאן, יש יתרון גם לפרופיל הנמוך יחסית ולניסיון של יצחק הרצוג, פוליטיקאי משופשף, לא נוקשה ונטול אידיאולוגיה דוגמטית עם ניסיון עשיר בגישור ובמו"מ. המשימה לאחר הבחירות תהיה קשה, מעין "ריבוע מעגל" ומבחן עליון לאומנות המשא ומתן.
אם נתקדם מהתבנית לתוכן, הרי שארבעה עניינים מרכזיים שולטים בסדר היום של מחנה המרכז-שמאל, ויעמדו על השולחן במו"מ להקמת הממשלה הבאה: הנושא המדיני-בטחוני, יוקר המחייה, יחסי יהודים-ערבים, דת ומדינה. כל אחד מארבעת הנושאים הללו יציב קשיים משמעותיים עם חלק מהשותפות לקואליציה העתידית, גם בהנחה (הבעייתית בפני עצמה) שיסכימו לשבת באותה קואליציה מלכתחילה.
בלי טיפול עמוק ורציני בנושא המדיני-בטחוני, הבעיה הדחופה ביותר, אין טעם בהפלת נתניהו והקמת קואליצית מרכז-שמאל. באופן ספציפי, אני מתכוון לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים באופן שיוכל לקדם את הברית החשאית שנרקמת בימים אלו עם סעודיה, מצרים ומדינות המפרץ, וחשוב לא פחות, שיקום היחסים הרעועים עם ארצות הברית. לשם כך יהיה צורך בהקפאה ממשית של ההתנחלויות, דבר שלא אפשרי לבצע בשום ממשלה שמפלגת הבית היהודי חברה בה. מבין השותפים הפוטנציאליים בקואליצית מרכז-שמאל, הבעייתית ביותר מבחינה זו היא כמובן ישראל ביתנו. הנדידה ההדרגתית של ליברמן למרכז, האופורטוניזם וחוסר המחוייבות שלו להתנחלויות מאפשרת להגיע להסדר מסויים בהקשר הזה, אבל זה לא יהיה פשוט. נקודת המפתח היא להעניק לישראל ביתנו תיקים יוקרתיים, אבל לא כאלו שיוכלו לחבל בשקט במאמצים המדיניים, במיוחד לא תיקי השיכון או החוץ. זה נשמע מטורף, אבל עדיף להעניק לליברמן את תיק הביטחון – מקום בו יסונדל על ידי צמרת הצבא ולא יוכל לגרום לנזק חמור מדי. הבעייתיות מהבחינה הזאת, היא שליברמן עשוי להפריע אף יותר למטרה אחרת, חיונית לא פחות: שיקום היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל. קואליצית מרכז-שמאל, שזקוקה לתמיכת מרצ והמפלגות הערביות, לא תוכל לוותר בסוגיה זו. לפיכך, הניסיון לרבע את המעגל עם ליברמן, הן בנושא המדיני והן בנושא היהודי-ערבי, יצריך כישורי משא ומתן וירטואוזיים. פשוט זה לא יהיה.

בנושא הטיפול ביוקר המחיה, אנחנו נכנסים לשדה מוקשים חמקמק ובעייתי אף יותר. משונה לומר, אבל בהקשר הזה המפלגה הבעייתית ביותר היא דווקא מפלגת העבודה. כל טיפול רציני ביוקר המחיה יצריך מלחמה עיקשת בלובי החקלאי, בחברת החשמל ובמיליציות מיסוי אחרות, שלחלקן משקל רב במפלגתו של הרצוג, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה פוליטית מעשית. הדבר נובע גם מסתירה בין שתי מטרות מקבילות, ששתיהן מזוהות עם המחאה החברתית: שמירה על מקומות עבודה והורדת מחירים. המונופולים, הקרטלים ומיליציות המיסוי מצדיקים הרי את קיומם בצורך לשמור על מקומות עבודה "שמפרנסים מאות משפחות", אבל שימור חוסר היעילות הנ"ל פוגע בכל יתר המשפחות והיחידים במדינה. לא תיתכן מלחמה בלובי החקלאי, אחד האחראים המרכזיים ליוקר המחיה, בממשלה שמפלגת העבודה עומדת בראשה, ועל המטרה הזאת כדאי לוותר בתקופה הקרובה. מה שכן אפשרי, הוא מאבק במיליצית מיסוי מרכזית אחרת: הבנקים, שלא נהנים מתמיכה דומה בשמאל. אם משה כחלון יצליח בקלפי כמצופה, יהיה טבעי להבטיח לו את תפקיד שר האוצר, כדי לראות האם יצליח לשחזר את הצלחתו בתחום הסלולר גם בתחומים אחרים, מסובכים וקשים בהרבה.
ולסיום, אם יהיה צורך לשתף פעולה עם החרדים, ראוי לשכוח מ"שוויון בנטל" לתקופה הקרובה. מדובר לכל היותר בעניין סמלי שיש לשלם לו מס שפתיים, ואין לו חשיבות מעשית. המוני חרדים לא יועילו לצה"ל, יגדילו את מפלס הכפייה הדתית בצבא ויעלו מאות מיליונים למשלם המיסים. אבל גם כאן, הניסיון הבעייתי להושיב לפיד קצוץ כנפיים עם החרדים יצריך פשרות של כבוד, ניסוחים עמומים ומשא ומתן מורכב, שלא יותיר אף צד עם הרגשה שנוצח והושפל. המשימה כבדה מאד, אבל לשמאל-מרכז עדיף לחשוב מראש על המכשולים המסתתרים מעבר לעיקול.