ארכיון הבלוג

לפרוץ את הלוקר: מערכת הביטחון והמלכוד של ה"מקצוענים"

ברוך הבא! האלוף במילואים יוחנן לוקר הצטרף, לפחות בעיני פרשנים מסויימים, לשמאלנים האגדיים הלוגמים תה צמחים בשדירות רוטשילד ומחפשים דרכים לפגוע בצה"ל ובמדינת ישראל. רבים כתבו כבר על ההיסטריה שאחזה במערכת לאור מסקנות דו"ח לוקר, על הטיעונים הבעייתיים של צה"ל ומשמעות המסקנות לביטחון המדינה ולעתיד הכלכלה. אבל האם יש לדברים משמעות רחבה יותר? מה ניתן ללמוד מהאשמות בוגי יעלון על "ניתוק" של חברי הועדה וכיצד מנסות מערכות בירוקרטיות לשמר את עצמן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלכוד שבמקצוענות.

images

לשורותיהם של אותם "שמאלנים אגדיים", שלוגמים תה צמחים בבתי קפה טרנדיים ואוכלים סושי טבעוני במימון אירופי בעודם דנים בדרכים להכפיש את מדינת ישראל בעולם, הצטרף לאחרונה חבר חדש, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה: יוחנן לוקר, אלוף במילואים ולשעבר מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, שעמד בראש הועדה שפרסמה את הדו"ח המדובר על תקציב הביטחון. הפרשן הצבאי אלון בן דוד כתב על הדו"ח המושקע, המפורט והמנומק הזה, שנכתב רובו ככולו על ידי אנשים עם ידע מעמיק על מערכת הביטחון, שהוא תוצר של "בתי הקפה בשדרות רוטשילד". לא פחות. אלון בן דוד רק היה צריך לטעון שלוקר ממומן על ידי הקרן החדשה לישראל. רמ"ט חיל האוויר לשעבר וראש תעשיית אלביט מערכות לשעבר הם סמולנים מנותקים לוגמי קפוצ'ינו, ואפשר ללכת לישון בשקט – עם הפנסיה התקציבית, כמובן.

Rothschild-Blvd-tel-aviv

אלון בן דוד אינו לבד. מדהים לראות כיצד משה "בוגי" יעלון, השר שמזה זמן מכהן כראש הועד של מערכת הביטחון והאיש שהפך את הדשדוש והקיפאון לאידיאולוגיה, פסל בהבל פה את המומחים שהוא עצמו היה מעורב במינוים. נביא האידיאולוגיה הבוגיסטית מייצג את הרטוריקה הזאת באופן מוחצן ומוקצן, אבל הוא ממש לא היחיד. לא מזמן שמעתי, באוניברסיטה אמריקאית כלשהי, הרצאה של בכיר בטחוני ישראלי שכינה כל אדם שהעז לחלוק על הנחות היסוד של המערכת, כולל גנרלים וראשי שירותים חשאיים לשעבר, כ"מנותק", "בור" או סתם אידיוט שלא מבין מהחיים שלו. וכמובן, בפוסט ביקורתי שפרסמתי לא מזמן על הבידוקים הבטחוניים המשפילים בנתב"ג, קיבלתי לא מעט תגובות מיוצאי המערכת שהסבירו לי למה הכל בסדר, כל טיעוני הנגד הם שקרים, ואין צורך בשום שינוי משמעותי.

אלוף במיל' יוחנן לוקר

אלוף במיל' יוחנן לוקר

המילים שהשתמש בהן יעלון מעניינות מאד לא רק להבנת העניין הנוכחי, אלא גם לאופן שבו מערכות בירוקרטיות מנסות לשמר את עצמן ולדחות בבוז שינויים משמעותיים. הועדה, כך יעלון, לא מבינה כיצד פועלת מערכת הביטחון, עיוורת לצרכי הביטחון של ישראל ובעיקר "מנותקת". מדוע היא מנותקת? משום שהיא מעזה לחרוג מהמוסכמות שהפכו לאמת חקוקה באבן במקומותנו: שה"איומים" תמיד במגמת עלייה, ושתקציב נוסף למערכת הביטחון, בין אם מדובר במערכות נשק יקרות ובין אם בפנסיות גישור, הכרחי כדי להתמודד עם האיומים הללו. הכלכלן אורי כץ (כאן וכאן) התמודד כבר עם כמה מהטענות הפופולריות של מערכת הביטחון, ופירק אותן לגורמים. כאן, הייתי רוצה לחרוג מהויכוח על דו"ח לוקר, או ליתר דיוק להטות אותו לכיוון שונה במעט. מה משמעותה של טענת ה"ניתוק" שמעלה יעלון, ומה היא אומרת לנו על האופן שבו "מקצוענים" מנהלים את ענייניהם?

אפתח בסיפור, שחורג קצת מהויכוח המקומי שלנו כאן בישראל. פרופ' דייויד מוס, היסטוריון כלכלי ומומחה למנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד (גילוי נאות: הייתי מתרגל שלו), הוזמן פעם לשאת נאום בפני פורום עסקי יפני. הקהל, שמילא את האולם מפה לפה, הורכב מאנשי עסקים, ביניהם מנהלי תאגידים ואחדים מבכירי המשק. פרופ' מוס הוזמן כדי לדבר על הבעיות שעומדות בפני המגזר העסקי ביפן, בראש ובראשונה הדשדוש וחוסר החדשנות של חברות רבות, ולהציע פתרונות. המרצה האמריקאי, שלא היה מומחה באופן ספציפי לכלכלת יפן, תהה על מה בדיוק ידבר. יום לפני ההרצאה, שוחח במקרה, בלובי של המלון, עם נערים יפנים שאמרו לו שהם מעוניינים ללמוד מנהל עסקים ולהשתלב בחברות מובילות. במשך שעתיים, הם חלקו בפניו רעיונות, חלקם מבריקים, מקוריים ומהפכניים על המצאות, חידושים ואסטרטגיות עסקיות. הפרופסור התרשם, ושאל שאלה. "נניח", אמר, "שמחר תעבדו בחברה גדולה כמו סוני או טויוטה. כל הרעיונות שהעליתם עכשיו בפני, בשיחת חולין, האם תעלו אותם גם בפני הממונים עליכם בחברה?" הנערים הסתכלו עליו כאילו נפל מהשמיים. "בוודאי שלא," אמר אחד מהם, והסביר שביפן עובד זוטר לא מעז אפילו לפתוח את הפה, ובוודאי שלא להתערב בענייניה של ההנהלה. יום לאחר מכן, סיפר מוס לבכירי המגזר העסקי היפני, שישבו בהרצאה שלו, על השיחה עם הנערים, וטען בתוקף כי ההיררכיות הנוקשות בחברות היפניות הן המחסום העיקרי לחדשנות. הוא הציע גם פיתרון מעניין ומקורי, שלא כאן המקום לפרט. בסיום ההרצאה, קם אחד מהמכובדים שבקהל, מנכ"ל חברה גדולה כבן שמונים ואחד מאנשי העסקים הידועים ביפן, ואמר למוס ש"לא רק שכל מילה שלך נכונה, אלא שהבעיה אפילו יותר חמורה מאשר אתה מעלה בדעתך. אבל אף אחד כאן לא מסוגל לשנות את זה."

הבעיה היא בהיררכיה: טקס בחברת טויוטה

הבעיה היא בהיררכיה: טקס בחברת טויוטה

אנשי העסקים היפנים שעמדו בפני מוס, כולם אינטליגנטיים ובעלי ניסיון, היו מודעים כמובן לבעיה היטב. אבל מבחינתם, היא היתה בעיה משוקעת. כלומר, כשל שכל כך משולב בתרבות הניהולית והחברתית הקיימת, עד שקשה לדבר עליו, ובוודאי לשנות אותו. בשביל לשנות את כיוון החשיבה יש לעיתים קרובות צורך בגורם חיצוני,  לרוב עם רקע וניסיון דומה אבל לא זהה; מישהו שמבין את הבעיה, אבל לא כבול באלפי כבלים מנטליים שגורמים לו לחשוב שזה המצב, "ככה זה" או "אין מה לעשות". מי שקרא את הספר שומרי הסף, יודע שעמי איילון נתקל בבעיה דומה כאשר התמנה לראשות השב"כ. לאחר הטראומה של רצח רבין, לקח איילון לידיו שירות מוכה ומובס, שהיה זקוק באופן דחוף לרפורמות. כאשר הגיע לישיבת ההנהלה הראשונה, הודה בפני הנוכחים שהידע המקצועי שלו דל משלהם. הם, הרי, יודעים טוב ממנו כיצד להפעיל מקור או איך לנתח מידע מודיעיני. לפיכך, הוא רוצה שיסקרו בפניו את כל נהלי העבודה בשירות, אחד אחד, וינמקו אותם. כל נוהל – והנימוק הרציונלי שלו. דבר אחד, אמר להם, הוא לא מוכן לשמוע: שכך יש לעשות פשוט משום שכך הדברים היו תמיד, ומה שהיה הוא שיהיה. זה עוד יתרון של האאוטסיידר האינטליגנטי, שיש לו ידע קרוב לנושא אך לא הגיע מאותה תרבות ארגונית. הוא לא לוקח כלום כמובן מאליו, ויכול להבחין בנקודות עיוורון ונקודות תורפה שאנשים מתוך המערכת אינם מסוגלים לראות, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.

ניער את השירות: עמי איילון

ניער את השירות: עמי איילון

מבחינה זו, ועדת לוקר היתה תמהיל אידיאלי של אינסיידרים לשעבר ואנשים מנוסים ואינטליגנטיים שהגיעו מחוץ למערכת או מהפריפריה שלה. כולם הכירו היטב את הנושא, אבל אף אחד לא היה נתון לצבת הבירוקרטית של המערכת ולא היה כבול להנחות היסוד המקודשות שלה. ובמצבים כאלו, המערכת – שכמו מערכות רבות אחרות מסוגה מעוניינת יותר מכל לשמר את המצב הקיים – מגיבה במנטרות הידועות והשחוקות: "אתם מנותקים", "אתם לא מבינים אותנו", "אנחנו עושים ימים ולילות", "אתם לא תלמדו אותנו ש…" "בתי הקפה בשדירות רוטשילד", וכיוצא בזה. וכל אחד מכם יוכל להוסיף את הקלישאה הבטחונית האהובה עליו.

ואם במערכת הביטחון יש להטיל ספק באמת המקודשת של ה"מקצוענים שבטוח יודעים מהם הם עושים", אז למה לא במערכות אחרות? אולי, למשל, המקצוענים הדיפלומטיים, למשל השגריר באירלנד בועז מודעי והסגנית המבריקה שלו, שמייצרת ציוצים פרובוקטיביים בקצב מסחרר, לא ממש יודעים מה הם עושים? שמא כדאי לבחון את הנחות היסוד של האסטרטגיה המדינית של ישראל, אם בכלל יש כזאת? אולי אנשי עסקים, מומחים חיצוניים, מנהיגים דתיים ופעילים העובדים בשטח, יכולים לאתגר את התפיסה האסטרטגית והבטחונית של ישראל ולהכניס, סוף סוף, רעיונות חדשים למאגר התגובות הפבלוביות של ה"מקצוענים", שהכזיבו פעם אחרי פעם? בעיראק, למשל, פעילת זכויות האדם אמה סקיי, אישה אנטי-מיליטריסטית להפליא, שולבה במערך הצבאי והרעיונות המקוריים שהציעה התגלו כאבן יסוד של הניצחון על אל קאעדה בשנת 2007. והעיקר: אם אתם רואים בטלוויזיה איזה גבר סמכותי בחליפה או במדים אומר לכם לא להעסיק את ראשיכם הפעוט בעניינים הרי גורל, כי "צריך להשאיר את זה לדרג המקצועי", התחילו לחשוד; והעיקר- הקשיבו לכל הקולות, גם ובמיוחד אלו שמגיעים מהשוליים או מפורשי המערכת, שקלו את הנתונים בכובד ראש והגיעו למסקנות משלכם. בין אם מדובר באיראן, תקציב הביטחון, המדיניות מול הפלסטינים או כל עניין חשוב אחר, אם אתם לא תחשבו – אף אחד לא יעשה זאת עבורכם.

פיל בטרמינל: מדוע ישראל מתעללת בתיירים בשדה התעופה?

הנרי ושירין (שמות בדויים), הם תיירים שבאו לישראל עם הרבה אהדה וסימפטיה, הוא מאירופה הקרירה והיא מארץ מוסלמית כלשהי. שניהם אזרחי מדינות מפותחות שמקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ולפיכך פטורים מויזה. ובכל זאת – גם הנרי וגם שירין עברו השפלות ממושכות, ולכאורה חסרות היגיון, בשדה התעופה בלוד, לאו דווקא בכניסה לארץ אלא ביציאה ממנה. הסיפור שלהם חזר על עצמו בכל פעם שדיברתי עם תיירים ואורחים שהגיעו לארץ, מכל הגילאים, הדתות, המינים והצבעים. מה מנסות רשויות הביטחון להשיג בהשפלות החוזרות והנשנות הללו? האם המטרה היא רק למנוע טרור, או שיש כאן גם אג'נדה אחרת, סמויה מן העין? ינשוף פוליטי-מדיני על הפיל שבטרמינל.

images (1)

מסיבות שתבינו מיד, כל השמות בכתבה הזאת בדויים.

שירין היא סטודנטית באוניברסיטה אמריקאית מובילה, צעירה חילונית, מודרנית וליברלית. במקור היא מארץ מוסלמית, וכעת אזרחית במדינה ממדינות האיחוד האירופי. לפני כשנה, נרשמה לקבוצה אקדמית שתכננה טיול בישראל. ההחלטה לעלות על הטיסה לתל אביב לא היתה פשוטה, והיא הגיעה לכאן ברגשות מעורבים. מחד, היא שמעה דברים רעים מסביבתה הקרובה, ומאידך – היתה סקרנית להבין ולראות בעצמה. באופן כללי, הגישה שלה היתה אוהדת, בוודאי יחסית למקובל אצל מוסלמים. היא אפילו השתעשעה ברעיון להירשם ללימודים באוניברסיטה ישראלית. במהלך הטיול, נטתה שירין להזדהות, באופן חלקי וביקורתי אמנם, עם הצד הישראלי בסכסוך. במיוחד התרשמה משיחה עם קצין צה"ל בכיר, שנפגש עם הקבוצה וסיפר על הקשיים שעמדו בפניו ובפני חייליו במהלך מבצע עופרת יצוקה. כביכול – סיפור ניצחון מובהק של ההסברה הישראלית.

ואז הגיע הרגע לטוס חזרה לארצות הברית. בתור תיירת שנכנסה בקלות לישראל, שירין היתה בטוחה שהיציאה מהארץ תהיה חלקה ופשוטה. במקום זאת, כבר במחסום הכניסה לנתב"ג, הורידו אותה ועוד כמה הודים (לא מוסלמים, אבל, רחמנא לצלן, שחומים) מהאוטובוס ותשאלו אותם ארוכות, כשכל שאר הנוסעים ממתינים. בטרמינל, שאלו אותה במשך זמן ממושך שאלות מציקות וחודרניות (למה באת לישראל, מה חיפשת כאן, למה דווקא לישראל), ובדקו בקפדנות כל חפץ מחפציה וכל פריט במזוודה שלה. באותו הזמן, כל הנוסעים ה"לבנים" בקבוצה עברו בקלות ובאופן חלק. בסופו של דבר, האימפקט החיובי של הטיול נמחק כמעט לחלוטין. שירין סבורה כיום שישראל היא מדינה גזענית, ונשבעה שלכאן היא לעולם לא תחזור. בסופו של דבר, דעתה על ישראל לאחר שיצאה מכאן גרועה יותר מאשר לפני שנכנסה.

נוסעים ממתינים לבידוק בנתב"ג. קרדיט: הארץ. למצולמים אין קשר לכתבה.

נוסעים ממתינים לבידוק בנתב"ג. קרדיט: הארץ. למצולמים אין קשר לכתבה.

מישהו יכול להסביר למה תיירים שעברו את כל בדיקות הביטחון ונכנסו לארץ לחוק, מוטרדים באופן גס כל כך דווקא ביציאה? קחו, למשל, את הסיפור של הנרי, כלכלן שעוסק במזרח התיכון המודרני: אירופי בלונדיני ותכול עיניים. בעבר, ביקר במספר מדינות מזרח תיכוניות אחרות, ובאף אחת מהן לא עוכב בגבול כפי שעוכב בישראל, לפעמים בכניסה ובדרך כלל ביציאה. לפעמים הושיבו אותו שבע או שמונה שעות, במין חוויה קפקאית בירוקרטית ללא תכלית או מטרה. פקידים שאלו אותו סדרה של שאלות (בעיקר על הסיבות שהגיע לישראל, קשריו הפוליטיים וביקוריו במדינות מזרח תיכוניות אחרות). לאחר שענה על כל השאלות באופן מלא, הוכנס לחדר צדדי והתבקש לחכות שעתיים, לפעמים שלוש, עד שהגיע פקיד אחר ושאל את אותה סדרת שאלות בדיוק. לרוב, יש להדגיש, הסיוט הזה היה דווקא ביציאה מישראל, ולא בכניסה אליה. אם הנרי היה, חס וחלילה, מרגל או מחבל מסוכן, מדוע נתנו לו להסתובב בישראל באופן חופשי? ואם לא, למה מטרידים אותו ביציאה? המסקנה שלו היתה שישראל מעוניינת להפחיד ולהרחיק אנשים כמוהו. מיותר לומר שעמדותיו בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאוזנות ואף נוטות לצד הישראלי, והוא אינו פעיל, ומעולם לא היה, בשום ארגון פרו-פלסטיני שהוא.

אם אתם חושבים שהמקרה של הנרי ושירין הוא מבודד, תחשבו שוב. את אותו הסיפור, בגירסאות שונות, שמעתי מאינספור צעירים ומבוגרים, תרמילאים, סטודנטים, דוקטורנטים וסתם תיירים שעברו את סיוט חייהם בכניסה לארץ הקודש. לא מדובר רק במטיילים בודדים. גם חברים בקבוצות מאורגנות מוטרדים בגבול, בעיקר אם הם שחומים מדי, או שהמוצא שלהם ערבי או מוסלמי. הבדיקות הנ"ל גם לא פוסחות על מומחים שהוזמנו לכנסים. במקרה אחד מפורסם, חוקרת מוח אמריקאית ידועה הופשטה בגסות בשדה התעופה, ולבסוף הסתבר שמדובר בטעות: שמה היה זהה לשם של פעילה פרו-פלסטינית כלשהי. אתם מבינים? כדי למנוע כאב ראש לאיזה מח"ט בגדה, ישראל השפילה עד עפר מדענית אורחת. בדיוק כמו שהושפל הנרי, ובדיוק כפי שהושפלה שירין. במקרה אחר, לפטופ של תיירת מצריה (שהחליטה להגיע לישראל, בניגוד מוחלט למקובל בארצה) הוחרם ופוצץ על ידי רשויות הביטחון במעבר טאבה. בפרשה אחרת, שתי תיירות קתוליות מארה"ב נשאלו על ידי מאבטחת בשדה התעופה "האם הן ישנות באותה מיטה". וברוב המקרים הללו, אנשים שהיו אוהדים לישראל לפני הגעתם, הפכו לעוינים או לפחות ביקורתיים לאחר לכתם. נהלי הביטחון בשדה התעופה, שנועדו להגן על אזרחי המדינה, הם לא פחות ממכת גרזן לתדמיתה של ישראל לעולם, וגם לניסיון למשוך לכאן תיירים. ועל ההשפלות שעוברים ערבים אזרחי המדינה עוד לא התחלתי לדבר.

מעבר הגבול בטאבה

מעבר הגבול בטאבה

יש שיאמרו כי הצורך להגן על אזרחי ישראל גובר על הנזק המצטבר שאנחנו סופגים. אולי. במדינה כמו שלנו, ביטחון גבולות הוא נכס שאסור לזלזל בו. לפיכך, כדאי לתהות ולבדוק האם השפלתם של תיירים בשדה התעופה באופן המתואר לעיל אכן הכרחי לביטחון. ראשית כל, יש לתהות מהי בדיוק הגדרתו של "ביטחון". כלומר, מה משטרת הגבולות והשב"כ מנסים להשיג בשיטות החקירה והסינון הללו? מעדויות נסיבתיות, ניתן ללמוד שהתשובה משולשת: מניעת טרור, סיכול ריגול, ומניעת כניסתם של פעילים פרו-פלסטיניים שעלולים להביך את צה"ל בשטחים. בכוונה לא הזכרתי את בעית העובדים הזרים הלא חוקיים, כי הרי כל מי שמגיע לשדה התעופה קיבל ויזה ישראלית, או שהוא אזרח במדינה עשירה שישראל פטרה את תושביה מויזה. רק שלושת המטרות הללו, ובפרט האחרונה, יכולות להסביר מדוע כל כך הרבה אנשים, גם כאלו (כגון הנרי) שלא סביר בעליל שיעסקו בטרור, מעוכבים בגבול שעות רבות כל כך.

אז מה עושים? ראשית כל, מכירים בכך שיש כאן בעיה חמורה ביותר. מעבר לאי הצדק הבסיסי שבהתעמרות חוזרת ונשנית בתיירים ובאורחים של מדינת ישראל, הרי הנזק המצטבר לתדמיתה של המדינה בעולם קשה לכימות אך בסופו של דבר הרסני. יש משהו מוטרף במדינה שמשקיעה מיליונים רבים ב"הסברה", במלחמה בדה-לגיטימציה או במאבק ב-BDS, ואז מתעללת במי שבכל זאת מחליט להגיע לכאן. סיפורים כגון אלו שלעיל, במידות חומרה שונות, שמעתי מרוב החברים והמכרים הלא יהודים שביקרו בישראל, גם המערביים שבהם, בעיקר אם הם סטודנטים שמטיילים לבד, או שביקרו בעבר בארצות ערביות. אלו שממשיכים להגיע לישראל, עושים זאת למרות ההתעללות במעברי הגבול, שנתפסת (במקרה הטוב) כמעין שיגעון אקזוטי שיש להשלים עמו. בתקופה שבה ישראל נאבקת על כל טיפה של אהדה והכרה בדעת הקהל העולמית, ניכור אלו שתומכים בנו ובאים לבקר אותנו, ובפרט אם הם אנשי אקדמיה, כותבים, חוקרים, אומנים או מובילי דעת קהל אחרים, אינו אלא טירוף הדעת.

כנס מלחמה בדה-לגיטימציה. בינתיים, מתעללים בתיירים בגבול.

כנס מלחמה בדה-לגיטימציה. בינתיים, מתעללים בתיירים בגבול.

עצם ההכרה שאנחנו עומדים בפני בעיה, צריכה להוביל לדיון ציבורי ומחשבה מחודשת על כל תהליך הבידוק הבטחוני, מתחילתו ועד סופו; ואסור שדיון ציבורי כזה יושתק בטענות שווא של סודיות. ראשית, וזה כלל אצבע טוב לכל מלחמה עם תופעות לוואי קשות, יש להיפטר מכל המטרות שאינן הכרחיות לחלוטין. רבים מהתיירים המושפלים בשדה התעופה, בעיקר אלו ממדינות מערביות, עוברים את סיוט חייהם כי מישהו חושב שאולי הם פעילים פרו-פלסטיניים. אין לי שום התנגדות שיערכו רשימה שחורה של עושי צרות מקצועיים וימנעו את כניסתם לארץ, אבל באופן כללי, מניעת מבוכה לצה"ל בגדה המערבית לא צריכה להצדיק השפלה סיטונית של תיירים בגבולות. אפילו המטרה, הראויה כשלעצמה, של סיכול ריגול, אינה צריכה להוות תירוץ לתשאול ובידוק משפיל של כל תייר שלישי. כיום, עם כל אמצעי המאבק והריגול הלווייניים, קשה להאמין ששירותי מודיעין שולחים עדיין תיירים עם מצלמות. בכל מקרה, הנזק שנגרם לישראל מהליכי הבדיקה הנוכחיים משמעותי וגדול בהרבה.

נשארנו עם המטרה השלישית – סיכול טרור, אולי המטרה היחידה שראוי לבדוק בגינה תיירים בקפידה, ואם יש צורך אפילו להשפילם. אבל אפילו כאן, אין מנוס מבחינה מחדש של הליך הבידוק כולו. האם, בעשור השני של המאה ה-21, אין תחליף טכנולוגי לחיטוט משפיל בבגדים תחתונים של תיירים, ושפיכת תכולת מזוודותיהם על השולחן? כאמור, לא מדובר על תיירים שהבדיקה האלקטרונית מצאה אצלם חפץ מפוקפק או חשוד, אלא סתם כאלו שאיתרע מזלם להיות מהמוצא הלא נכון, או שלא מצאו חן בעיני הבודק. השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף בכל הנוגע להליך התשאול בשדה התעופה. למה, למשל, צריך להשאיר תייר בחדר חקירות שמונה או תשע שעות, ולתת לו להמתין זמן ארוך בין סבבי שאלות קצרים שחוזרים, כמעט מילה במילה, על אותו נוסח שאלון בנאלי? האם המאבק בטרור מצדיק, למשל, שאלה לזוג תיירות קתוליות מארה"ב "האם הן ישנות ביחד באותה מיטה"? האם אין תחליף לשאלה הנצחית כמעט, העולה בכל העדויות, "למה בחרת לבוא לישראל? למה דווקא לכאן?" שמבטאת עוינות וחשדנות בסיסית. ובעיקר – הרשויות חייבות ללמד את המאבטחים שלצד הגנה על אזרחי המדינה, אדיבות, מהירות ויעילות בטיפול בתיירים היא משימה בעלת חשיבות לאומית עליונה.

download (1)

כל השאלות שהעליתי ראויות לדיון, ואפשר להעלות התנגדויות לא מעטות. אני יכול לחשוב על חלקן, ואשמח כמובן לשמוע מכם. רק דבר אחד, במחילה, אני לא רוצה לשמוע: את משפחת הטיעונים השחוקים לעייפה של "שקט, יורים" או "מערכת הביטחון יודעת מה היא עושה". לא, במדינה דמוקרטית אנחנו לא יכולים לסמוך באופן עיוור על החלטות שנקבעות בחדרים סגורים, או להניח שארגוני ביטחון צודקים כל עוד לא הוכח אחרת. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של החלטות הרות אסון שהתקבלו בחדרי חדרים, של ארגוני ביטחון וצבא שגילו עיוורון מדהים, או שפעלו מתוך עצלות מחשבתית ואינרציה בירוקרטית. הביטחון חשוב מדי כדי להשאיר אותו רק בידי המקצוענים. וכך גם היחס של ישראל לאורחיה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: