בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. הפיתויים שעומדים בפניה נוצצים אך קטלניים. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים המונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. לא נגלה לכם את סופו של הספר, אולם נקביל את עלילותיו של הבלש פנדורין, שנלחם ברומנטיקה של המוות, לאקטיביסטים סינים שניסו לבער את מנהג "קשירת הרגליים" לנשים, רוע שנעטף גם הוא במילים מתקתקות ופיוטיות. ינשוף ספרותי על האימה שמבעד לרומנטיקה.

בוריס אקונין, אהובת המוות – פרשה דקדנטית. מרוסית: יגאל ליברנט (ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג)

"ולא נעמוד מול מזבח

לעולם לא אהיה נשואה

הנסיך החיוור קורא לי

למוסקבה, אל צל השקיעה."

בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. מאשה, נערה מסיביר הרחוקה, מסתובבת ברחובות העיר פעורת עיניים עם נחש זעמן כרוך לצווארה, ומחפשת הרפתקאות. אלו, למרבה הצער, מוצאות אותה יותר מהר מאשר תכננה. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים מסתורי, שמונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. כמו הספרים הקודמים, גם ספר זה מוגש לקורא העברי בתרגומו המאלף והקולח של יגאל ליברנט.

אראסט פטרוביץ' פנדורין, הגיבור המרכזי של הסדרה, חוזר למוסקבה לאחר גלות מרצון שנמשכה מספר שנים. פנדורין, חובב תרבות יפן, מאמץ לעצמו את הכינוי הרומנטי "הנסיך גנג'י" וחודר למועדון המתאבדים על מנת לפענח את צפונותיו. כדי להציל את מאשה, אהובת המוות, מגורלה המתקרב, עומד בפניו אתגר עצום. האם יצליח לנפץ את הרומנטיקה של המוות, "החתן הנצחי" ולחשוף את הכיעור והאימה הנחבאים מאחורי המילים הפואטיות?

אראסט פנדורין (בגילומו של אולג מנשיקוב) בסרט "יועץ ממלכתי", המבוסס על הספר השישי בסדרה

אני לא אגלה לכם כמובן את סופו של הספר, אלא – כהרגלו של הבלוג הצנוע הזה – אקביל את העלילה של אקונין ללוחמים היסטוריים אחרים שנאבקו לעקור את הרע מקרבם, רוע שנעטף גם הוא ברומנטיקה פיוטית ומתקתקה. אני משער שרוב קוראי הינשוף שמעו כבר על אחת התופעות המחרידות יותר של מזרח אסיה, קשירת הרגליים לנשים בסין. לפי המנהג, שהתחיל עם קורטיזנות ונערות מופיעות למיניהן במאה ה-12 והתרחב לחלקים נרחבים של האוכלוסיה עד המאה ה-19, אמהות קשרו את הרגליים של בנותיהן על מנת שלא יתפתחו באופן טבעי. המטרה היתה אסתטית: להפוך את הרגליים לקטנות ויפות, אך הפגיעה היתה קשה. הנשים קשורות הרגליים התפתחו באופן מעוות, ספגו נזקים כבדים בעמוד השגרה והתקשו בהליכה. במאה ה-19, המנהג הפך כה נפוץ במעמד הבינוני והגבוה, עד שאמהות היו חייבות לקשור את רגלי בנותיהן כדי לדאוג לרווחתן. אישה שרגליה לא היו קשורות לא תוכל להתחתן, ותיאלץ לבלות את חייה כנערה משרתת ולספוג השפלות והתעללויות. מרגע שרגליה של אישה נקשרו, הנזק היה כמעט בלתי הפיך. במאה ה-19, ניסו מורדי הטייפינג (כת דתית רצחנית שנדבר עליה בהזדמנות אחרת) להסיר בכוח את הקשרים על רגליהן של נשים בננג'ינג, עיר חשובה שהצליחו לכבוש. רבות מהנשים האלה מתו מזיהומים ומנמק.

בדיוק כמו שירי המוות המפתים ברומן של אקונין, מנהג קשירת הרגליים שרד כל כך הרבה שנים בגלל ההילה הרומנטית שנקשרה אליו. דורות של משוררים סיניים כינו אותו "הלוטוס המוזהב", והציגו את הרגליים הקטנות והעדינות בשורה ארוכה של ציורי דיו מצועצעים, סיפורים, בלדות וענן מוזהב של מלל פיוטי. בסיפור שלנו, מילאה התנועה הלאומית הסינית את תפקידו של פנדורין-ג'נג'י. מאז סוף המאה ה-19, התחילו הלאומנים הסינים להוקיע את העוולות הפיאודליות שאותן זיהו עם תרבות קפואה ומנוונת ועם השלטון הקיסרי השנוא. כמעט מההתחלה, זכויות האישה היו במקום מרכזי בסדר היום. הלאומנים הוקיעו תופעות מיזוגניות כגון רצח תינוקות ממין נקבה, הכאת נשים, והתעללויות בכלות צעירות מצד חותנותיהן, שרווחו במשפחות סיניות מסורתיות. ובמיוחד, הם התנגדו לקשירת הרגליים. חיסול המנהג הפופולרי הזה הפך, במיוחד בתחילת המאה העשרים, לאחת המטרות המרכזיות של התנועה הלאומית הסינית.

"הלוטוס המוזהב" – ציור המתאר קשירת רגליים

לאחר נפילת השלטון הקיסרי במהפכת 1911, התחלקה סין בין ברוני מלחמה שונים, והחל מ-1927 התאחדה בהדרגה תחת שלטונה של "מפלגת האומה" המודרניסטית. השליטים החדשים לא רק שלא עודדו את קשירת הרגליים, אלא חלק מהם ניסו להילחם בה. אולם אבוי – המנהג היה פופולרי מדי, והתגלה כעמיד למדי לכפייה שלטונית. אמהות קשרו את רגלי בנותיהן בסתר, שוב, כדי לדאוג לרווחתן ולנישואיהן העתידיים. ברוני מלחמה רפורמיסטיים (המפורסם ביניהם הוא יאן סי-שאן) הוציאו מחוץ לחוק את המנהג, שלחו פקחים והטילו קנסות. אולם הפקחים היו לרוב קצינים בורים ומושחתים, שניצלו בגסות את הכוח שהופקד בידיהם. הם חדרו לבתים עם נשק שלוף והחלו "לבדוק" את הנשים ולדרוש מהן להתפשט כדי לוודא שהרגליים של אף אחת לא קשורה. גנרל יאן, שהמעשים המגונים הללו הגיעו לידיעתו, ניסה להחליף את הפקחים הגברים בנשים, אבל גם זה לא עזר. הגברים הסינים חשו מושפלים שנשים זרות חודרות לבתיהם ונותנות להם הוראות, וקשירת הרגליים הפכה לסוג של התנגדות פופולרית לעריצות. גם שיטות אחרות, רכות יותר, כמו הטפות מוסריות, לא ממש עבדו. גנרל יאן ודומיו במחוזות אחרים ניסו להסביר שמנהג ברברי כמו קשירת רגליים מפריע לשאיפה להפוך את סין למדינה מודרנית, ולפעמים פנו לרגשות הומאניטריים, אך לשווא.

ניסה לשלוח פקחים – גנרל יאן סי-שאן

המאבק בקשירת הרגליים התקדם באופן משמעותי רק בשנות העשרים של המאה ה-20, כשהרפורמיסטים השונים (ובעיקר ארגונים הקשורים למפלגת האומה) הבינו שהדרך הטובה ביותר להילחם במנהג היא לפוגג את הרומנטיקה שלו. הם החלו להפיץ בתקשורת ההמונים צילומי תקריב ורנטגן של רגליים קשורות, מעוקמות ומעוותות. לפני כן, נחשפו רוב הגברים הסינים לרגל הקשורה באמצעות אותו ענן רומנטי ומתקתק של שירים, סיפורים וציורי דיו. גבר סיני ראה את רגליה הקשורות של אשתו רק ברגעים המיניים והרומנטיים ביותר שלאחר החתונה, דבר שהעניק מסתורין מושך לכל העניין וצבע אותו בצבעים של תשוקה. אולם כעת, כאשר התמונות הריאליסטיות עד כיעור של הרגליים הקשורות יצאו מהמרחב הפרטי והגיעו לעיתונות, המנהג התחיל לאבד מקסמו. כשכל סיני ראה בעיתוני הבוקר תמונות של עצמות שבורות ומעוקמות, כבר היה מגוחך להתפייט על "הלוטוס המוזהב". מפלגת האומה ליוותה את קמפיין התעמולה הזה בצעד חשוב נוסף: היא התחילה לארגן עצומות המונים של גברים, שנשבעו שלא יתחתנו עם אישה שרגליה קשורות. כך, בינות לרסיסי הרומנטיקה השבורה, תקפו הלאומנים את ההיגיון הבסיסי של המנהג. הרי רוב האמהות קשרו את רגלי בנותיהן כדי להבטיח להן שידוך טוב. וברגע שהסתבר לכולם שגברים רבים מאד לא רק מעדיפים אישה עם רגליים טבעיות, אלא לא מוכנים להתחתן עם קשורות רגליים, המנהג דעך ונמוג במהירות. כבר בשנות החמישים והשישים הוא ירד לטמיון ההיסטוריה.

הצילומים שברו את הרומנטיקה: רגל קשורה, כפי שהיא באמת

האם ברוסיה הצארית, באותו זמן ממש, יצליח הבלש פנדורין במאבקו לפוגג את הרומנטיקה של המוות, בטרם ינחת הגרזן על צווארה של מאשה, ועל צווארו שלו? כדי לדעת את התשובה, תצטרכו לקרוא את אהובת המוות.

נ.ב. בשלהי יוני 2019, הרגע הגדול יגיע. יגאל ליברנט (מתרגם סדרת פנדורין), שלום בוגוסלבסקי ואנוכי נדריך טיול ראשון של "עלייה לקברי רשעים" לרוסיה, פולין ואוקראינה. בתוכנית: מסע בעקבות שליטים מטורפים, שוטרים חשאיים, מורדים, שודדי דרכים ורוחות רפאים. ועוד הרבה, הרבה הפתעות. הודעה רשמית בקרוב ממש.

את השטר האחרון שמרתי מקופל לארבע ותחוב בכיס קטן וסודי בארנק שלי. שנים עברו מאז הלילה שנשבענו לשתוק, מאז שהצלחנו לברוח מתוך האפלה ההיא, מאחיזת רגלי העכביש. כולנו פחות אחד…. 

יונתן יוגב, בית הצעצועים השבורים (כינרת זמורה ביתן). ניתן לרכוש אונליין דרך אתר גטבוקס

בית הצעצועים השבורים, ספרו החדש של יונתן יוגב, הוא יצירה מהממת – הבלחה נדירה של כתיבה יפיפייה בים הבנאלי של ספרים עבריים ומתורגמים שיוצאים בקיטונות אפרפרים ואחידים למדפי החנויות. גיבורי העלילה, חבורה של פושטקי בית ספר מבאר שבע, מנהלים חיים שגרתיים בין התפרעויות בכיתה, עישונים במחששה ושאיפות סודיות מבאנג, עד שנער אפל במיוחד גורר אותם, צעד אחד צעד, לתוך אפילה מסתורית ומבעבעת. "כולנו הצלחנו לברוח", אומר נתי המספר בפרק הראשון, "כולנו פחות אחד."

נתי, שמספר את הסיפור שנים לאחר מכן, עובד במשמרות לילה בפיצוציה אלמונית, ונרדף בסיוטי לילה וזיכרונות מאירועי אותה שנה, השנה האחרונה של חטיבת הביניים. הוא וחבורתו, דמויות שהמספר מתאר ביד אומן – ליאור המבריק אך האלים ורודף הכבוד, גבי הגוץ ופשוט המחשבה, יוסי, הילד העשיר והמשועמם, ואחרים – מתאחדים כדי לרדוף עד חורמה את ה"מלשן" תמיר. תמיר, הקורבן האולטימטיבי, הוא ילד כאפות שסובל מהחבורה, מנסה לבלום אותה באמצעות פניות סדרתיות וחסרות תועלות למבוגרים, אך בסתר לבו חולם להצטרף אליה. ובמקביל, ישי, עבריין צעיר עם יצרים אפלים ואלימות מתפרצת, גורר את כולם לתהומות של סדיזם, שנראה דוחה גם בעיני רוב הנערים. ברקע, מרחף צלו של המקום המפחיד ביותר בשכונה המוזנחת והאפלולית: בית הצעצועים השבורים. משכנו של דורמר הזקן, טיפוס שנהנה להתעלל בבובות ברבי ולעקור את עיניהן, ואולי גם מדברים אפלים בהרבה, שהשתיקה יפה להם. החבורה של נתי, ליאור וישי הולכת ונמשכת כמעגלי קסם לאזורים המוצללים והמסוכנים ביותר בשכונה, כאשר כל המחסומים נחצים אחד אחרי השני כמבחנים הולכים ומסלימים של אומץ לב, עד להתנגשות הבלתי נמנעת עם דורמר ותוצאותיה הבלתי צפויות.

כנהוג בינשוף, לא יהיו כאן ספויילרים. מי שרוצה לדעת כיצד מסתיימת העלילה, יצטרך לקרוא את הספר. כאן, הייתי דווקא רוצה להצביע על נקודות חשובות אחרות, שהופכות את בית הצעצועים השבורים מסתם סיפור טוב ליצירה מעוררת מחשבה וטורדת מנוחה.

שני השדים שרודפים את גיבורי הספר עד לרגע שבו הם הופכים ל"כולנו פחות אחד", הם הרעות והאומץ. שני ערכים חיוביים כביכול, שבפועל מתפקדים ככוחות שטניים. נתי המספר וחבריו ליאור, גבי ויוסי, ובאופן מעורר רחמים גם הקורבן שלהם – תמיר – כולם רוצים להיות שייכים, מקובלים, חלק מהחבורה. בעולם כזה, החטאים החמורים ביותר הם פחדנות ובגידה בחברים (במיוחד "מלשנות"). הרעות גוררת כל אחד מהחבורה אחרי כל היתר, משום שאף אחד לא רוצה להשאיר חברים לבד. פולחן האומץ גורר אותם למעשים קיצוניים יותר ויותר, כי להימנע ממעשה מסויים – השתכרות, פריצה, מכות – נחשב לפחדנות. עולם כזה, מחזק באופן טבעי את הגורמים הקיצוניים ביותר בחבורה, כי גם אם הם עושים שנראים ליתר אכזריים מדי, טפשיים או מסוכנים בלי הצדקה, אף אחד לא מוכן לנטוש חבר או להיתפס בעיני הקבוצה כפחדן.

 כל אלו היו יכולים לגרום לנזק נסבל, בהנחה שכל חברי הקבוצה הם אנשים נורמליים – אפילו "פושטקים נורמליים". במקרה כזה, דינמיקת הרעות והאומץ היתה אכן גוררת את הקבוצה כולה אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, אבל התוצאות לא היו גורמות לנזק בלתי הפיך: קצת מכות, קצת קטטות, קצת עישונים, גרפיטי, חלונות שבורים ואולי גניבות קטנות פה ושם. הבעיה מתחילה, כשלקבוצה מצטרף אדם אלים ועברייני באופן שחורג מהנורמה. בחבורה של בית הצעצועים השבורים, ממלא את התפקיד הזה ישי: עבריין זועם ממשפחה ענייה מרודה שהפך את הפשע לדרך חיים, ובעיקר – סדיסט שנהנה לגרום סבל קיצוני לאחרים. בעוד יתר הבריונים בחבורה רוצים, למשל, להרביץ קצת לתמיר המלשן כדי ללמד אותו לקח, ורק משתעשעים במחשבה על העינויים שייענו אותו – ישי מתכוון לענות אותו באמת.

בעולם של אלימות וכבוד, מערכת הרעות מתבססת על שורה של איזונים ובלמים שפועלת כל עוד המצב נורמלי. תמיד יהיו כאלו שירצו לדחוף את הקבוצה לכיוון יותר אלים, ואחרים שינסו לרסן אותם. מכיוון שכולם חברים, וכולם מתחשבים אחד בשני, הקבוצה מתנרמלת לכיוון ממוצע כלשהו – אולי לא נעים לסביבה, אבל גם לא הרסני. האיזונים והבלמים האלה נשברים כשמגיע טיפוס חסר מעצורים שמנצל את אידיאולוגית הרעות והאומץ לטובתו, אך לא מאמין בה באמת – ויכול לבגוד בחבריו בכל פעם שהם מסרבים ללכת שבי אחרי שגיונותיו.

המבוגרים, שאמורים לבלום את הטירוף הזה ולרסן אותו, מוצגים במלוא עליבותם: מורים שחוקים ומנותקים והורים שלא מבינים מה מתרחש להם מתחת לאף. אחרים – שאמורים להיות מאיימים, כמו סוחר הסמים הבדואי שמבליח לכמה קטעים בלתי נשכחים, מעוררים רחמים יותר מאשר מפחידים. כפי שכתב גדעון אורבך בביקורת קודמת על הספר, עיניו העצובות של בעלול, הרוטוויילר של סוחר הסמים, שיכול לשסע אדם לגזרים אך לא מפסיק לייבב ולרדוף אחרי פרעושיו שלו – הוא במידה רבה סמל לקורבנות האילמת שמוצגת שוב ושוב בספר כולו. ולבסוף, דווקא הבורגני המהוגן, העטוי בחליפה, זה האומר לילדים "בוקר טוב, בוקר אור" כשהוא רואה אותם מחוץ לביתו – עשוי להיות הטיפוס המפלצתי מכולם.

מי שרוצה לדעת איך מסתיימת העלילה של בית הצעצועים השבורים, שירוץ ויקרא את הספר. זו תהיה, ככל הנראה, יצירת המקור הטובה ביותר שתיתקלו בה השנה.