במאמרי הקודם בינשוף, בזכות האריסטוקרטיה, קבעתי כי למוסדות כמו בית המשפט העליון, יש זכות וחובה להגביל את שיקול דעתם ושרירות ליבם של נבחרי הציבור. שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בקרן תקווה, טען מנגד כי מאמרי לקה בבלבול מושגי, הגזמה בנוגע לסכנה הנשקפת מעריצות הרוב, ואופטימיות יתר באשר לשיקול דעתם של שופטים ומשרתי ציבור. אלא שמבט מעמיק יותר בדמוקרטיה הליברלית, כמו גם בדוגמאות ההיסטוריות שברמק עצמו מביא, עשוי ללמד אותנו כי החטיא את המטרה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

יש מעט מאד דברים שמשמחים כותב, יותר מאשר תגובה מנומקת ועשויה לתלפיות לטענותיו. אירוע נדיר ומשמח כזה התרחש לפני שבועות מספר, כאשר שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית בקרן תקווה הימנית-שמרנית, השיב במפורט למאמרי, בזכות האריסטוקרטיה שהתפרסם כאן בינשוף. כזכור, במאמר ההוא טענתי שהדמוקרטיה הליברלית המודרנית מורכבת משלושה אלמנטים עיקריים: דמוקרטי (עם ופרלמנט), מונרכי (ממשלה) ואריסטוקרטי (עובדי ציבור קבועים, מומחים ושופטים). בפרט, טענתי בזכותו של היסוד האריסטוקרטי, שעומד בהתקפות בלתי פוסקות של פופוליסטים מן הימין, ובזכות תפקידו החשוב ביותר: לאזן, להאט ולפעמים אף לבלום יוזמות של הפרלמנט והממשלה לדרוס מיעוטים או קבוצות חלשות אחרות. בנוסף, גופים אריסטוקרטיים אמורים להבטיח המשכיות מסויימת של מדיניות לטווח ארוך, להגן עליה משינויים תכופים, הפרעות וגחמות של השלטון, ולהכריח את מוסדות השלטון לנמק כל צעד באופן רציונלי. כך, היסוד האריסטוקרטי מגן על יתר האוכלוסיה משלטון שרירותי של רוב אקראי ומזדמן.

מנגד, שגיא ברמק טען כי שגיתי בשלוש רמות שונות: בלבול מושגי, הגזמה ואופטימיות יתר. במאמר זה, אבחן את טענותיו ואשטח בפני הקוראים את תשובתי שלי.

בחזית הבלבול המושגי, טוען ברמק כי הגדרתי לא נכון, או ליתר דיוק, לא הגדרתי כלל, את המושג "דמוקרטיה". דמוקרטיה, לדידו של ברמק, היא כל משטר שבו השלטון מתחלף בדרכי שלום, ישנה אופוזיציה חוקית, שורר חופש ביטוי והאזרחים נהנים מהזכות להליך הוגן. אלא שמדובר בהגדרה א-היסטורית שלא תואמת להתפתחות הדמוקרטיה בפועל. ההיסטוריון יעקב טלמון, שעליו הסתמכתי במאמר המקורי, מקדיש מאות עמודים ואלפי ראיות ממוסמכות לסקירה ארוכה של תולדות הרעיון הדמוקרטי והרעיון הליברלי. הוא מראה בבירור כי בבסיסם, מדובר בשני רעיונות שונים: הדמוקרטיה שואבת את סמכות השלטון מהעם, ואילו הליברליזם – מבטיח לבני העם זכויות אדם ואזרח שאינן תלויות בהכרח בהסכמת הרוב. היסטורית, האנשים שדגלו בדמוקרטיה לא היו בהכרח ליברלים (היעקובינים במהפכה הצרפתית, למשל), ואילו ליברלים לא היו בהכרח דמוקרטים. באנגליה הויקטוריאנית, למשל, רוב האוכלוסיה לא נהנתה מזכות הצבעה והמדינה עדיין הוגדרה כמלוכה מסורתית, אולם ממשלת הוד מלכותה נתנה לאזרחיה זכויות חסרות תקדים.

בפועל, "יסודות הדמוקרטיה", אליבא דברמק, הם רשימה מעורבת של אלמנטים ליברליים (חופש דיבור, הליך הוגן) ואלמנטים דמוקרטיים (בחירות, שלטון העם). אין מדובר בדקדוקי עניות גרידא, מפני שבהיסטוריה, אותם האלמנטים התפתחו בנפרד במדינות שונות, וכל אחד מהם ניתן למקם על ספקטרום רחב ביותר. באנגליה הויקטוריאנית, כאמור, נהנו האזרחים מזכות להליך הוגן וחופש דיבור חסר תקדים, יחסית לתקופה, אולם רובם לא היו מסוגלים להצביע לפרלמנט. בפולין בין שתי מלחמות העולם (כמו בטורקיה הארדואנית היום), היו בחירות הוגנות באופן יחסי, אולם זכויות האזרח של מיעוטים נרמסו באופן תדיר, חופש הדיבור הוגבל בסד ומתנגדים פוליטיים נעצרו מדי פעם בידי השלטון. ההבנה שאנחנו חיים היום בדמוקרטיה ליברלית, כלומר במשטר שמערב בתוכו שתי אידיאולוגיות שונות, חשובה ביותר – משום שניתן להתקיף את הליברליזם בשם הדמוקרטיה, ואת הדמוקרטיה בשם הליברליזם, ואנחנו לא יכולים להיות מודעים לכך אם נדמיין כי יש זהות מוחלטת בין השניים. אם נכיר בכך שאין זהות כזו, נוכל גם להבין מדוע הגיוני לדרוש הגנות ליברליות גם נגד הדמוקרטיה. רוב לא יכול להחליט, למשל, לשלול את חופש הדיבור של המיעוט, לכלוא את מנהיגיו ולבטל את הזכות להליך הוגן. באופן אירוני, ברמק מודה בכך בעצמו, כאשר הוא כותב, בהדגשה רבה, כי דמוקרטיה אינה חייבת להיות ליברלית. אכן ואכן – וטורקיה של ארדואן תוכיח.

בחלקו השני של המאמר, טוען ברמק כי "הגזמתי" בתיאור הסכנות של עריצות הרוב. כאן, הניתוח ההיסטורי של מבקרי תמוה במקצת. לא אתייחס כאן לקריאתו (הפשטנית, לדעתי) של תומס ג'פרסון ומשנת האבות המייסדים של ארצות הברית, ואסתפק בלטעון כי מעשיהם של ג'פרסון וחבריו חשובים יותר ממילותיהם, ולא לחינם נבנתה המערכת האלקטורלית האמריקאית באופן שמאזן את כוחו של ההמון באמצעות שיטת בחירות עקיפה ומסובכת.

עוד יותר בעייתית היא טענתו של ברמק, כאילו הציבור במדינות דמוקרטיות אף פעם לא ממליך על עצמו עריצות. הרי גרמניה הנאצית, שהוא מביא כדוגמא מחזקת, היא מקרה מובהק של עריצות שעלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות. למעשה, מבחינה דמוקרטית טהורה, היטלר היה "כשר" בהרבה משלושת ראשי הממשלה שכיהנו לפניו: קורט פון שלייכר, פרנץ פון פאפן והיינריך ברונינג, מפני שאלה משלו באמצעות צווי חירום נשיאותיים, למרות שלא החזיקו ברוב פרלמנטרי. הנשיא הינדנבורג העלה את היטלר לשלטון, בדיוק משום שהוא היה הפוליטיקאי היחיד שהיה מסוגל להרכיב קואליציית רוב לגיטימית. בבחירות 1932, היטלר קיבל מעל 30 אחוזים מהקולות (בישראל היו מפלגות שלטון שזכו לתמיכה פחותה). מצביעי המפלגה הנאצית, לפחות אלו שהתייחסו ברצינות למצע התנועה ולהתבטאויות הפנימיות של מנהיגיה, היו יכולים לדעת בדיוק מה כוונותיה בנוגע ליסוד הדמוקרטי והליברלי של המדינה גם יחד. גבלס, למשל, אמר ב-1929 כי כוונתו וכוונת חבריו היא להרוס את הדמוקרטיה הליברלית של ויימאר, "בדיוק כמו זאבים שחודרים לעדר כבשים". אם נוסיף לתומכי הנאצים את מצביעיהן של מפלגות אנטי-דמוקרטיות אחרות, מפלגת העם הגרמנית-לאומית (DNVP) והמפלגה הקומוניסטית, נגלה כי רוב הציבור הגרמני דווקא כן רצה להמליך על עצמו עריצות, והמחלוקת היתה רק על אופייה של העריצות הזאת. כלומר, גרמניה הנאצית היא דוגמא מובהקת ל"רוב דמוקרטי בעידן המודרני ששם קץ להליך הדמוקרטי", בניגוד מוחלט לטענתו של ברמק.

זאבים בין הכבשים – שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס

גם ספרד של פרנקו אינה משרתת את טיעונו של מבקרי. מעבר לעובדה שספרד היתה חצויה בין תומכי פרנקו לתומכי הרפובליקה, מלחמת האזרחים לא היתה מתאפשרת אלמלא שלטון דמוקרטי סוציאליסטי שהחל להתייחס לציבור הקתולי-שמרני באופן עריץ ואלים יותר ויותר. גם גרמניה של וייאמר וגם ספרד שטרם פרנקו, שתי הדוגמאות של ברמק, מצביעות כתמרור אדום בוהק על סכנת העריצות של שלטון שנבחר באופן דמוקרטי: דיקטטורה ימנית במקרה הגרמני, דמוקטטורה שמאלית שהתחלפה בדיקטטורה ימנית, במקרה הספרדי.

למעשה, הן גרמניה והן ספרד היו יכולות להינצל מהדיקטטורה, אם הדמוקרטיות שלהן לא היו יוצאות מאיזון, ומאפשרות לממשלות נבחרות לרמוס את יריביהן בשם "רצון העם". אין כוונתי כאן לטעון, בעקבות השופט בדימוס אהרון ברק, כאילו "גרמניה של ויימאר היתה שורדת אם היה בה אקטיביזם שיפוטי." עמיתי יגיל הנקין הצביע כבר על כך שאקטיביזם שיפוטי רשמי היה דווקא בויימאר, אולם לרוע המזל, מערכת המשפט נטתה לצידם של אויבי הדמוקרטיה. היא הנותנת: כדי למנוע מדמוקרטיה להידרדר לעריצות הרוב, אין צורך ביסוד אריסטוקרטי סתם, אלא באריסטוקרטיה שמחוייבת לערכים ליברליים.

ברמק טוען גם, בצדק, שבישראל ישנן מגבלות על השלטון הדמוקרטי הנבחר. מירי רגב, למשל, לא יכולה להחליט שכספי משרד התרבות יעברו רק לחברי מרכז הליכוד. אבל הסיבה שהיא לא יכולה להחליט את זה, אינו טוב ליבה, הגינותה או רגשותיה הדמוקרטיים. אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שאסור לנו לבטוח בטוהר ליבם של בעלי שררה. מירי רגב וחבריה לא מגיעים לקיצוניות כזאת, בדיוק מפני שבישראל יש מוסדות אריסטוקרטיים שמונעים מהם לעשות ככל העולה על רוחם: בתי משפט ימנעו מרגב להעביר כספי תמיכה רק לחברי מרכז הליכוד. ועדות למינוי בכירים ימנעו מגלעד ארדן למנות את מקורביו במפלגה לקציני משטרה. בהעדר מוסדות כאלה, התמריץ לעבור את הגבול יהיה אדיר גם עבור פוליטיקאים הגונים יותר מרגב וארדן. פעולה פוליטית, בסופו של דבר, היא סך כל הלחצים המופעלים על הפוליטיקאי. אם אלו יגיעו אך ורק מבעלי ברית פוליטיים, ולא יוגבלו באמצעות חוקים ונהלים, הפיתוי להידרדר לשחיתות ונפוטיזם יהיה גדול מכדי להתגבר עליו. אותו כלל תקף גם כלפי שרירות לב. לכל אדם שמחזיק בתפקיד ביצועי, יש אינסטינקט לפעול בהתאם למה שנראה בעיניו נכון. אם שיקול הדעת של הפוליטיקאי לא יוגבל באמצעות מוסדות שלפחות ידרשו ממנו לנמק את החלטתו, שום דבר לא יבלום אותו מלדרוס את הנתונים למרותו באמצעות גחמות שרירותיות. הסכנות הללו קיימות לא משום שפוליטיקאים דמוקרטיים הם מפלצות מרושעות, אלא בדיוק ההיפך – מפני שהם בני אדם וככאלה נתונים לחולשות אנושיות.

מכאן אפשר כמובן לשאול: האם נציגי היסודות האריסטוקרטיים – עובדי מדינה, שופטים או יועצים משפטיים – אינם בני אדם, שנתונים לאותן חולשות אנושיות? בוודאי שהם נתונים. כאן, אני סבור שברמק, שמלין על אופטימיות היתר שלי, מתפרץ לדלת פתוחה: מעולם לא קראתי לעריצות של השופטים, או כל קבוצה אריסטוקרטית אחרת. אני לא רואה בקבוצות הללו גורם שמושל ושולט, אלא מאזן. לא קובע מדיניות, אלא מאט את החיפזון בקבלות ההחלטות. לא שולל מהדרג הנבחר את מרחב הפעולה, אלא קובע לו גבולות. כאן גם התשובה להשגתו החשובה של ויליאם פ. באקלי, שברמק מצטט מתוך הסכמה: אסור לתת שלטון מוחלט לחברי הפקולטה למדעי המדינה של אוניברסיטת הרווארד, ולא לאנשים מספר הטלפונים (ולנבחריהם). לכל אחד מהם יש תפקיד שונה וחשוב במשטר מעורב, באותה סימפוניה עדינה של איזונים ובלמים שיש בתוכה מרחב תמרון גדול, אך גם גבולות ברורים.

מהם הגבולות הללו? היכן הם נמתחים? הדברים הללו נתונים למשא ומתן בין הרשויות, שמתבצע לא רק בבחירות אלא גם באמצעות ביקורת ציבורית והאש הצולבת של דעת הקהל. אישית, הייתי קובע כלל שאקרא לו "דוקטרינת הלל הזקן": מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. כדי להתנהל בדמוקרטיה ליברלית מודרנית, אנשים זקוקים ליציבות. לא יתכן שכל אחד יחשוש, שזכויות הפרט שלו ודרך חייו יידרסו, בכל פעם שיתחלף השלטון. רצוי שלא נתיר לממשלה ימנית לאסור לימודי מגדר היום, משום שמחר ממשלה שמאלנית יכולה לאסור לימודי גמרא. האינטרס של כל הקבוצות בחברה הוא להבטיח חופש אקדמי מוחלט ולדאוג שאף ממשלה לא תוכל לאסור דבר, מפני שאף אחד אינו יודע מי ישלוט מחר. ברור שכאשר אני שולט היום, אני יכול להתעלם מהסכנה הזאת ולדרוס את יריביי. במקרה כזה, יריביי עלולים לדרוס אותי במועד מאוחר יותר, והחברה כולה תפסיד. בדיוק כפי שאם אני אמנע מתשלום מיסים, ארוויח לטווח קצר, אך החברה כולה (ואני בתוכה) נפסיד בטווח הארוך. כאן נכנסים המוסדות האריסטוקרטיים לתמונה: המטרה שלהם היא להבטיח את כללי המשחק, באופן שישרת את האינטרסים של כלל הציבור לטווח ארוך, ולא רק בטווח הסיפוק המיידי.

לבסוף, שואל אותי ברמק, בנימה אישית, האם איבדתי את אמונתי בשכלו של האדם מן השורה. התשובה היא שאין לי אמון מוחלט בשכלם הישר של בני אדם מכל הסוגים, פשוטי עם ובני אליטות כאחד. אין לי אמון מוחלט במוכרים בשוק, בדיוק כפי שאין לי אמון מוחלט בפוליטיקאים, שופטים או פרופסורים. לכן בדיוק אני דורש מכל אחד מהם להתחשב ביתר, להימנע משרירות לב, לא לדרוס את יריביו ולנמק את מעשיו באופן רציונלי. מסיבה זו אני גם סבור, שאריסטוקרטיה מאזנת, שמבצעת את תפקידה כהלכה, יכולה לשרת את החברה הדמוקרטית-ליברלית היטב, תוך כדי מאבק כוחות ומתח בריא עם פרלמנט נבחר ורשות מבצעת. איזון נכון בין שלושת האלמנטים של החברה – דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי – יכול ליצור ספקטרום ליברלי רחב שיכול לנוע לכיוון סוציאליסטי, שמרני, פרוגרסיבי או מסורתי – כל עוד "דוקטרינת הלל הזקן" לא מופרת, והרוב הנבחר לא מתעמר במיעוט באופן שלא היה רוצה שיתעמרו בו. כך, נוכל לשמר את השילוב העדין בין דמוקרטיה ובין ליברליזם, הסדן והבסיס של העולם המערבי המפותח.

.

הצעתו החדשה של ח"כ דוד ביטן לשלול את אזרחותו של יו"ר בצלם, היא דוגמא נוספת לגל הפוטיניסטי השוטף את הימין הישראלי. אולם מדובר, במידה רבה, בתוקפנות צעצוע מזוייפת. מהי הדינמיקה שמונעת מביטן וחבריו להדליק גפרורים של ממש, והאם היא הולכת ונשחקת? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

אין לקנא בשופטים של תחרות הח"כ האוויל וחסר האחריות ביותר בסיעת הליכוד. מדובר במשחק קשה וצמוד, עם עליות וירידות, מפנים מפתיעים ומעקשים מסעירים. רגע אחד מגיח אורן חזן, האיש, הפינוקים והמלפפונים הכבושים, מיד אחריו נאווה בוקר, או ח"כ אחר שיוצא ביוזמה הזויה כדי לגרוף לייקים וכותרות. הפעם, הזוכה המאושר בתחרות הוא יו"ר הקואליציה דוד ביטן, זה שבעבר תהה מה יש שם בשב"כ ובמוסד שהופך את כולם לשמאלנים. לאחרונה, לאור הפולמוס על דבריו של מנכ"ל בצלם חגי אלעד באו"ם, יצא ביטן ביוזמה לשלול את אזרחותו של אלעד. לא פחות. הצעות כגון זו כבר הפכו לשגרה כשמדובר בחנין זועבי וחברי כנסת ערביים אחרים, ועכשיו התרחבו גם למגזר היהודי, אם כי ביטן עדיין לא הציע לגרש את אלעד לעזה או לסוריה.

באמת שאין צורך להכביר מילים על ההצעה הגאונית של ביטן, איוולת בלתי אפשרית מבחינה משפטית. החוק הישראלי מתיר שלילת אזרחות רק אם הושגה בהסתמך על מידע כוזב, או של אזרח שעסק בטרור. החל משנת 2008, המדינה לא רשאית לשלול אפילו את תעודת הזהות של אזרח שעסק בטרור, אם אין לו אזרחות אחרת. העובדה שביטן יצא בכותרת כזאת בלי לבדוק בכלל את החוק, מלמדת רבות על הטיפוסים שגרר החתול ללשכות הבכירות ביותר, במקרה זה לשכת יו"ר הקואליציה.

רבים בשמאל בוודאי יגדירו את הצעתו של ביטן כפשיסטית. אישית, לא הייתי חוזר להאשמה הלעוסה הזאת משנות השלושים, במיוחד בגלל שהעולם של היום מספק דוגמאות טובות ורלוונטיות יותר. בדרכו הגרוטסטקית, צועד ביטן בנתיב שמתווה כעת נשיא רוסיה פוטין לשורה ארוכה של פוליטיקאים דמגוגים, נשיאים עריצים ומנהיגים פופוליסטיים מהפילפינים ועד כתום השיער ממגדלי טראמפ. ביטן אינו פשיסט, אלא פוטיניסט. יש בו את אותו תערובת גסה של לאומנות לא מתנצלת, כמיהה ל"ערכים מסורתיים" ואמונה שלשלטון שנתמך בידי רוב דמוקרטי מותר לרדוף את מתנגדיו ללא כחל ושרק. הפוטיניזם, בכל המופעים שלו, אינו זקוק למנהיג כל יכול כמו מוסולוני, והוא משתלב היטב בדמוקרטיה פורמלית. כך, כפיליו וחקייניו הרבים של ולדימיר ולדימירוביץ' משתמשים במוסדות הדמוקרטיים על מנת לבצר את כוחם ולרדוף את יריביהם, תוך כדי התקפה מסיבית על כל האליטות שמנסות לבלום אותם או להציג עמדה שונה. במקרה של ישראל, מדובר בעיקר בבית המשפט העליון.

אבל למרבה המזל, ביטן וחבריו אינם אפילו פוטיניסטים אותנטיים. כי הרי יו"ר הקואליציה יודע היטב, בדיוק כמו רבים מחבריו שהציעו חוקים דומים בעבר, שהבלילה שלו לא תעבור את היועץ המשפטי, ובוודאי שלא את בג"ץ. מה גם שאפילו שלילת אזרחות לחשודים בטרור (וחגי אלעד לא חשוד בטרור), דורשת אישור של היועץ המשפטי לממשלה ובית משפט לעניינים מנהליים, שמן הסתם לא ינתן. מדובר בריטואל שרווח בחוגי הימין, גם כשמדובר באנשים רציניים יותר מביטן. אין כמעט חודש, שמישהו בימין לא יוצא ביוזמה בלתי אפשרית מבחינה משפטית או פוליטית: "חוקי הסדרה" לגזל קרקעות פרטיות, שלילת אזרחות ליריבים פוליטיים, פסילה גורפת של המפלגות הערביות שתוביל למשבר חמור ביחסי רוב-מיעוט, או יוזמות לסיפוח מיידי של הגדה המערבית. הם עושים את זה, רק כי הם יודעים שהיוזמה שלהם לא תקרום עור וגידים, וממילא לא תגרום נזק, כי מבוגר אחראי כלשהו, היועץ המשפטי לממשלה או אחד משופטי בג"ץ, יפסול אותה בעודה באיבה. כך, כולם מרוויחים: הח"כ מהימין יוצא ביוזמה מתלהמת שמביאה לו לייקים, צ'פחות במרכז וקולות בפריימריז, השמאל פוצח בשפיל הרגיל של "הדמוקרטיה בסכנה" ו"הם לא יעברו", בית המשפט פוסל, הימין מתלונן על האליטה השיפוטית שלא נותנת לו לשלוט, נזק לא נגרם, וכל הנוגעים בדבר הולכים הביתה עייפים אך מרוצים.

אולם בפועל, המערכת הזאת נשענת על אדנים שנשחקים לאט, אבל בהדרגה. התסכול המתמשך בימין העמוק על כך שה"רוב הדמוקרטי" שלו נבלם בידי השמאל המיתי השוכן לבטח באליטות האקדמיות, התקשורתיות והמשפטיות, אינו נותן לאנשיו מנוח. הוא היה היסוד לסדרה של מאמצים לקדם מועמדים מהציבור הדתי-לאומי לעמדות מפתח בצבא, בתקשורת ובמערכת המשפט. בפני עצמו מדובר בניסיון ראוי לשבח – כולנו נצא נשכרים מגיוון ומפלורליזם. אבל המטרה, לפחות בגירסתה הקיצונית, עדיין לא הושגה. עמנואל שילה, עורך עיתון המתנחלים בשבע, ניסח פעם את המטרה הזאת במילים הבאות, ככל שהדברים נוגעים למערכת המשפט: "אנו זקוקים למשפטנים דתיים שדתיותם היא המצפון המקצועי שלהם. כשנזכה לכך, לא יזכו אויבינו להגנת החוק." אולם בינתיים משפטנים דתיים כמו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט דווקא כן חוסמים הצעות חוק פוטיניסטיות, ולא נותנים לימין "לשלוט ללא מורא", כלומר ללא פחד משלטון החוק.

האם הדבר יהיה נכון גם בדור הבא של יועצים ושופטים שיגיעו משורות הימין? להערכתי, תהיה בכך שחיקה. הציבור הרחב של הפעילים במפלגות הימין העמוק יתקשה להבין מדוע ממשלתו נוהגת בפול גז בניוטרל; למה ביטן קוצף, אבל חגי אלעד ממשיך לדבר באו"ם עם דרכון ישראלי; למה רגב מתלהמת, אבל אומנים ממשיכים להפיק יצירות בעלות אופי שמאלני; ואיך כל השמאלנים האלה ממשיכים להתבצר בבתי המשפט ולבלום את ה"רוב הדמוקרטי" מלרמוס את זכויות המיעוט כחפצו. לאט לאט, הלחץ מלמטה עלול להצמיח אליטות חדשות, שלא ירצו או לא יוכלו לבלום את היוזמות המטורללות מימין, לפחות לא באותה העוצמה. בעוד כך וכך שנים, עשויים פוליטיקאים כדוגמת ביטן לגלות שאף מבוגר אחראי כבר לא בולם אותם. אין אמא בגלימה שחורה במטבח שתמנע מהם לשחק באש. האם יעצרו בעצמם מלהדליק את הגפרור, לקול צהלות חבריהם ביציע? לא הייתי סומך על זה.