ארכיון הבלוג

אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום?

 טרי גרינסברג, חוקרת קולנוע אמריקאית, טוענת כי היא נרדפת בידי הציוֹנים הרשעים רק בשל "דיעותיה הביקורתיות כנגד מדינת ישראל" – היא מגורשת, מודרת, נדחקת, נמחצת ונרמסת. אבל ראו זה פלא, בשנייה הבאה – היא הכי חזקה בעולם. על חולשה שהיא כוח וסערות הוריקן בכוס תה. ומתי משתלם לנו להיות קורבן?

storm-in-a-teacup

בנושא זה ראו גם: אישה לבנה גזענית, להרביץ לפרה

לאחרונה נחשפתי במקרה לשערוריה חדשה, בכוס תה אולי, שמסעירה את הממסד ההיסטורי בארצות הברית. אם פעם היסטוריונים היו מחליפים מידע רק בספרים, מאמרים וכנסים, היום כמות נכבדה מהמחקר עוברת ברשימות תפוצה אקדמיות שונות ומשונות. העורכים האחראים על הרשימות הללו רשאים, כמו כל עורך, לקבל או לא לקבל הודעות, שאמורות במקרים מסויימים להתקרב לרמה של טיעון אקדמי מנומק. לאחרונה, עובר בחלק גדול מרשימות התפוצה האלה מייל מאחת, ד"ר טרי גינסברג, שזועקת על העובדה שמאמר ארוך ומנומק שלה נחסם מ-H-Net, אחת מרשימות התפוצה הגדולות והיוקרתיות ביותר. בימי שגרה, תלונה כזאת לא היתה מעניינת איש. מדי יום, העורכים השונים ברשימות התפוצה חוסמים מאמרים שלדעתם לא מגיעים לרף המקצועי הראוי. אולם הפעם, מדובר במקרה שונה: גינסברג, יהודיה אנטי-ציונית לפי הגדרתה שלה, טוענת כי נחסמה משום שהיתה "ביקורתית מדי כלפי ישראל, הציונות ומדיניות המערב במזרח התיכון", ומשום ש"הציגה פרספקטיבות ערביות ומוסלמיות."

כמו בכל סיפור רדיפה עסיסי, גם בסיפור שלנו יש איש רע, או ליתר דיוק – אישה מרושעת, עורכת בכירה ב-H-Net עם השם החשוד יוכבד ("יוֹ") מנשה. לא די בכך שהלה חסמה את הודעתה של גינסברג בטענה שמדובר ב"הודעה אנטישמית", מעליבה ולא ראויה מבחינה אקדמית, אלא שהיא גם ציונית מוצהרת בעמדותיה, ואפילו (אוי לאימה) עובדת כעורכת לשונית במשרד החינוך הישראלי. ואותו משרד, מספרים לנו גינסברג ותומכיה, אינו אלא "סוכנות" של מדינת ישראל המטיפה לגזענות, ציונות קיצונית ושנאה לערבים ולמוסלמים. המסקנה היא ברורה ופשוטה: ממשלת ישראל, דרך זרועותיה הארוכות, שולטת ברשת ההיסטורית הבינלאומית H-NET ודואגת לחסום את מבקריה מלכתוב שם. טרי גינסברג ושותפיה לדרך מאד רוצים לספר להיסטוריונים אחרים על פשעי הציונות, אבל הם נחסמים בידי התמנון הישראלי הבינלאומי. את רשימת התפוצה המובטחת יראו, ואליה לא יבואו.

מכיוון שבכל המלל הרב שנשפך בינתיים על הפרשה לא הצלחתי למצוא את הודעתה המקורית של גינסברג (זו שנחסמה), או את תגובתה של מנשה, לא הייתי רוצה להביע דיעה בנוגע לפרשה עצמה. אליבא דכולי עלמא, חופש הביטוי הוא דבר חשוב, אפילו כאשר מדובר בדעות מרגיזות ומקוממות, אולם הכל מסכימים כי יש לו גם גבולות. האם הודעתה של גינסברג חצתה את הגבולות הללו, או שפשוט היתה ברמה נמוכה מדי? אין לי די מידע על מנת לשפוט. אולם מכיוון שמאמרים אחרים של גינסברג כן זמינים ברשת, אפשר ללמוד מהם משהו מעניין למדי: האופן שבו היא וחבריה נעים בחדות בין תחושה של כוח מוחלט לעליבות קורבנית, תנועת מטוטלת שיכולה ללמד אותנו לא מעט על אינטלקטואלים ביקורתיים המנסים להציג את עצמם כשליט כל-יכול וכקורבן בעת ובעונה אחת.

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

מאמרה של גינסברג, שניתן לקוראו בקלות כאן, עוסק בתביעה המשפטית שהגישה נגד האוניברסיטה של צפון קרוליינה. הגברת, שתחום התמחותה הוא במחקר ביקורתי של הקולנוע כמדיום אידיאולוגי, לא קיבלה קביעות במוסד שבו עבדה. נחשו למה? לא טעיתם. האוניברסיטה לא קידמה אותה משום שהיא "ביקורתית" כלפי ישראל והציונות, ואפילו העזה להקרין סרטים ערביים אנטי-ציוניים ולהביא דוברים ערבים להרצות מול הסטודנטים. עמיתיה, כך היא טוענת, הטיחו בה שגישתה חפה מאובייקטיביות מדעית, ושחוקר חייב להיות נייטרלי ומוטה פחות. גינסברג, בתגובה, מנתחת את המושגים אובייקטיביות ונייטרליות, לפי מיטב המסורת הרדיקלית, ומגיעה למסקנה שאין חיה כזאת. כפי שכתב הווארד זין, מהחוקרים המכוננים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, "אי אפשר להיות אובייקטיבי ברכבת נוסעת." מחקר אינו אלא מאבק בין השקפות פוליטיות מתחרות.

כאן, פונה גינסברג בחדות מהפוסט-מודרניזם החמקמק שבו דגלה עד כה, לעולם האידיאות הצרופות והאמת המוחלטת. אנטי-ציונות, היא מספרת לנו, אינה השקפה כמו כל ההשקפות. היא האמת הפוליטית היחידה. מוסכמה מוחלטת בין כל החוקרים. דיעה מוצקה כסלע שה"מחקר ההיסטורי המודרני" ביסס מעבר לכל ספק. למעשה, זו עמדה אובייקטיבית לחלוטין שאין עליה כל מחלוקת. כאן, פוצחת גינסברג בסדרה של ציטוטים, מובאות ומראי מקום מחוקרים בכירים המחזיקים בעמדות פוסט קולוניאליות ואנטי-ציוניות, ביניהם חמיד דבאשי ויוסף מסעד מאוניברסיטת קולומביה הסבורים שיש להשמיד בפועל את מדינת ישראל. האנשים הללו, מיותר לומר, מחזיקים בעמדות מפתח בלב הממסד האקדמי, ליגת הקיסוס. בקיצור- גינסברג, שבתחילת המאמר הציגה את עצמה כחברה במיעוט נרדף ומדוכא, שמשתיקים וחוסמים אותו, פתאום מגלה לנו שכמעט כולם, כולל אנשים המחזיקים בעמדות כוח בצמרת המקצוע, למעשה מסכימים איתה. היא מגזימה כמובן, אבל כל מי שמכיר את האקדמיה האמריקאית יודע שבמחלקות מסויימות, כמו ספרות אנגלית, אנתרופולוגיה, מחקר התרבות, קולנוע או לימודים אתניים, העמדה ה"ביקורתית" שלה היא למעשה אורתודוקסיה מוצקה שאין לערער עליה, וגם במחלקות כמו מזרח תיכון והיסטוריה היא חזקה למדי. מאמרים ברוח הזאת מתפרסמים, ולעיתים אף שולטים, בכתבי עת מהיוקרתיים ביותר, וגם ברשימות התפוצה השונות ניתן למצוא אותם ביד רחבה. למעשה, דווקא חוקרים המחזיקים בעמדות המנוגדות לאורתודוקסיה הביקורתית, זוכים לעיתים קרובות מאד ללעג, דיכוי ונידוי.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים - אולי מסתתרים כאן ציונים.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים – אולי מסתתרים כאן ציונים.

מכאן נשאלת השאלה: אם בעלי בריתה של גינסברג, לפי השקפתה היא, מייצגים קונצנזוס מוחלט – מי בדיוק רודף אותה? אם בעלי עמדות ביקורתיות אינם מקבלים קביעות, מדוע אפשר למצוא אותם בפקולטאות של רוב האוניברסיטאות המובילות, כולל, כמובן, בועדות המינויים השונות? התשובה לכך אינה טמונה בשדה ההיגיון (ואפילו לא רק באיכות עבודתה המדעית של גינסברג עצמה) אלא באידיאולוגיה. מבחינה מסויימת, ישנו מתח באידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי האקדמי המזכיר את הנצרות בראשיתה. עיקר האמונה הבסיסי ביותר שלהם הוא תמיכה ב"מדוכא" כנגד ה"מדכא": עמי העולם השלישי כנגד אירופה, הפלסטינים נגד ישראל, נשים נגד גברים, הומוסקסואלים ולסביות נגד סטרייטים, שחורים נגד לבנים, פועלים נגד קפיטליסטים והרשימה אין סופית. מי שקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין, אחד המניפסטים של הקבוצה הזאת, נתקל ברשימה ארוכה של קבוצות מדוכאות כאלה שהמחבר מתיימר לייצג. בהקדמה, הוא אף מבקש סליחה מכל הקבוצות המדוכאות ששכח במקרה. מכאן, שעצם היותך שייך לקבוצה "מדוכאת" אינו רק סמל סטטוס, אלא חלק בלתי נפרד מזהותך כחוקר "ביקורתי".

דא עקא, שיש כאן מתח מסויים. במעגלים החברתיים שלהם, במצבם החברתי והכלכלי, באורח חייהם, קרובים רוב החוקרים ה"ביקורתיים" דווקא לקבוצת המדכאים, היינו – הבורגנות המערבית, ולא לקבוצת המדוכאים. מכאן נוצר דיסוננס, מעין אוברדפט של דיכוי, המחייב את הביקורתיים לטעון לדיכוי ולרדיפה תמידיים. אחד המקרים המשעשעים ביותר הוא זה של וורד צ'רצ'יל, חוקר שהודח מאוניברסיטת קולורדו כי נתפס בזיוף מקורות היסטוריים, ואולי גם כי הצדיק בפומבי את פיגועי ה-11 בספטמבר. צ'רצ'יל, טען תמיד כי הוא ממוצא אינדיאני (אמריקאי ילידי). לאחר בדיקה, הסתבר שהאומה אליה היה אמור להשתייך, העידה שאיש מעולם לא הכיר אותו שם, ושמו לא הופיע ברישומיה. התרמית, כמובן, היתה מכוונת. כל התדמית האקדמית של צ'רצ'יל, כל ספריו ומאמריו, היו מבוססים על התדמית של אינדיאני זועם התוקף בחריפות את הלבנים שרצחו את בני עמו. משום שצ'רצ'יל היה, ככל הנראה, סתם אמריקאי לבן, הוא המציא לעצמו זהות חדשה כדי להיכנס, בכוח ממש, למועדון הקורבנות.

זה היה יכול להיות סתם משעשע, אלמלא אותם ה"קורבנות" היו עסוקים במרץ ברדיפתם של יריביהם הפוליטיים. טרי גינסברג ובעלי בריתה פתחו בקמפיין להדחתה של יוכבד מנשה, עורכת H-NET שסרבה לפרסם את מאמרה של גינסברג, לא רק משום שהפעילה צנזורה, אלא גם בגלל שהיא "ציונית" ועובדת במשרד החינוך הישראלי. וזו, כמובן, לא הדוגמא היחידה. במאמר קודם, כתבתי על האונאני-קיי טראסק, פרופסור ללימודי הוואי באוניברסיטת הונלולו, שמטיפה בפומבי לגירוש הלבנים מהוואי ומסיתה לרצח כנגד קולגות עם דיעה שונה. ובכל זאת, היא זוכה לתמיכה מעמיתים רבים אחרים כמבטאת של "זעם אותנטי" של מדוכאים. וכדובדבן על הקצפת, כמעט כל מאמר שלה מתחיל בקינות על הרדיפות שהיא חווה ב"אוניברסיטה הלבנה" שלה – למרות שיש לה קביעות, קתדרה ותקציבים שלרבים מ"רודפיה", כביכול, אין.

נרדפות, באקדמיה לפחות, היא כבר מזמן לא מצב אובייקטיבי – אלא צורת קיום, הלך רוח ואפילו דרך חיים. במקרה הגרוע – היא לא רק קרדום לחפור בו, אלא נשק לירות בו. יש רק לקוות שקוראיהם של אותם "נרדפים" אקדמיים ביקורתיים מספיק על מנת להבחין בכך.

%d בלוגרים אהבו את זה: