ארכיון הבלוג

המנוס מחופש: על פרשת המורה אדם ורטה

בשבועות האחרונים, התנהל ויכוח ער בתקשורת ובציבוריות הישראלית על פרשת המורה אדם ורטה: מורה לאזרחות שזומן לשימוע לפני פיטורים בגין תלונה של תלמידה. המתלוננת, ספיר סבח, טענה כי ורטה ערער על מוסריותו המוחלטת של צה"ל, הביע "דיעות שגויות" ו"הסית את התלמידים". מפלי דיו וזעם נשפכו על הפרשה, אולם היכן באמת קבור הכלב? ינשוף פוליטי-מדיני על סכנה מבהילה, מכיוון בלתי צפוי. 

escape_from_freedom_by_vicky1975-d4stm6k (1)

השבוע התכוונתי לכתוב פוסט על הסכסוך המתמשך בין סין לבין יפן, אבל כמו שקורה בארצנו מדי פעם, אירועים דחופים התערבו והניעו אותי לשנות את הנושא. אני מתכוון לפרשת הרדיפה של המורה אדם ורטה, שהואשם על ידי תלמידה בהבעת דעות "שמאלניות" ומאז סומן כמטרה לפיטורים בידי מעסיקיו מרשת אורט. הפרשה הזאת משכה אש ושחררה מפלים של דיו מכיוונים רבים ושונים. מאז שהתלמידה ספיר סבח התלוננה כי ורטה הטיל ספק במוסריותו של צה"ל והודה שפעם אמר "ויוה פלסטין" כמחאה על נאום של סגן שר החוץ דני איילון, התלבש מיודענו מיכאל בן ארי על הפרשה כדי לגרד עוד כמה דקות מסך. מנכ"ל רשת אורט הארצית, צבי סגל, ושליחיו רמזו לורטה שעליו להתפטר "לטובתו ולטובת המערכת", והיחצ"ן של הרשת, רני רהב, כתב בכנות אופיינית כי ורטה עצמו בכלל "שוקל" להתפטר. אתם יודעים, גם בברית המועצות נהגו נידונים להתפטר "מרצונם" או "מטעמי בריאות".

2543745077

אדם ורטה

            היו שמשכו את הפרשה לכיוונים לא נכונים. העיתונאי אורי משגב, שבצדק לקח את ההגנה על ורטה כפרוייקט אישי, טעה כאשר פירט את ייחוסו המשפחתי של המורה לאבות הציונות והנגיד אותו לרקע המשפחתי של התלמידה ספיר סבח. כך, במקום ויכוח ענייני, הטה נציג בכיר של השמאל את הדיון עוד פעם לביצה העדתית, רמז כי ערכי ההומניזם רשומים בטאבו על שם אליטה חברתית מסויימת ונתן פתחון פה לעסקני הקיפוח למיניהם, ברשתות החברתיות ומחוצה להן. משגב חזר בו בינתיים, אבל הנזק כבר נעשה. כאן, אני רוצה לדון בהיבטים נסתרים ומעניינים יותר של הפרשה, כאלו שנעלמים לעיתים קרובות בתוך הויכוח הצפוי והשגרתי בין שמאל ובין ימין.

            באופן כללי, אני לא אוהב הקבלות היסטוריות לא מבוססות, ומודע בהחלט לאהבת המרטיריום של השמאל שגורמת לביטויים כמו "ציד מכשפות" להיות שגורים מדי על לשונו. במקרה של אדם ורטה, למרבה הצער, אין מנוס משימוש בביטוי החמוּר הזה. לא מדובר רק בעובדה שהמורה הושעה על רקע פוליטי, מדאיגה ככל שתהיה, אלא בכך שהדבר נעשה על סמך עדות של תלמידה אחת בלבד, בעוד תלמידים אחרים טענו שדבריה אינם נכונים (עדויות נוספות אפשר למצוא כאן). תלמידים, כידוע, נמצאים במערכת יחסים מורכבת ובעייתית עם מורה – כל מורה. הם מקבלים ממנו ציונים, נתונים לסמכותו המשמעתית, ולעיתים קרובות מושפעים רגשית מכל מילה שהוא אומר. לתלמיד, במילים אחרות, יש לא מעט סיבות לכעוס על המורה שלו ואף לנסות לנקום בו. קבלה של עדות כזאת, מוטה מעצם טבעה, ללא תמיכה חיצונית, היא הסימן המובהק ביותר לציד מכשפות. הרי כך בדיוק התנהל הציד המפורסם באירופה: המערכת, מסיבותיה שלה, רצתה להרשיע מכשפות, ולכן השתמשה בכל עדות, מפוקפקת ככל שתהיה, כעילה להרשעה. כך, כל סכסוך בין שכנות היה יכול להסתיים במוקד בכיכר העיר. כך גם במקרה שלפנינו: המערכת של אורט, המנוהלת בידי אדם המתפאר כי אחוזי גיוס לצבא הם פסגת חזונו החינוכי, דואגת כל כך לקונפורמיות אידיאולוגית, עד שכל חשד לסטייה גורר רדיפה והענשה מיידית, אפילו אם מקור החשד היא עדות יחידה ומפוקפקת של תלמידה עם קשרים כהניסטיים.

מיהר לגזור קופון - מיכאל בן ארי

מיהר לגזור קופון – מיכאל בן ארי

            אבל הבעיה, למרבה הצער, עמוקה אף יותר. שימו לב, למשל, לניסוח תלונתה המקורית של ספיר סבח נגד אדם ורטה. בניגוד לאלו שחושבים שסבח עצמה לא מעניינת, אני דווקא חושב שהיא מעניינת מאד. הטקסט שלה, אם קוראים אותו לעומק, מצביע על הכלב שקבור בשורש העץ הרקוב. הציטוט לקוח מהכתבה של אור קשתי ב"הארץ":

במהלך רוב השיעורים בשנה אני נתקלת בהמון קשיים. אדם דואג להדגיש את דעותיו הפוליטיות מדי שיעור. הוא מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים, ושאנו, היהודים, לא צריכים להיות כאן. המורה מדגיש שצה"ל הוא גוף שנוהג באכזריות ואלימות בלתי רגילה, בשונה מיתר הצבאות. הוא מסביר שצה"ל אינו מוסרי בעליל ושהוא מתבייש בצבא של מדינתנו. עוד סיפר אדם שבעבר הוא היה בכנס בחו"ל ובמהלכו הוא צעק 'ויוה פלסטין'. כאשר הבעתי את דעתי ואמרתי לו שאיני מסכימה עם דבריו הוא צחק ואמר לי 'מבחינתך להרוג את כל הערבים זה מה שאת רוצה'. הדבר העיקרי בעיניי הוא לא הלעג ששם אותי אדם לעיניי הכיתה, אלא העובדה שהוא מהווה חלק ממערכת החינוך, והוא משתמש במעמדו על מנת להחדיר לתלמידים מחשבות שגויות כאלה על המדינה שלנו ועל הצבא שלנו… אני מבחינתי לא מכבדת אדם כזה, שיוצא כנגד המדינה שלנו וגרוע מזה מסית את התלמידים.

תלמידים מפגינים בעד המורה אדם ורטה

תלמידים מפגינים בעד המורה אדם ורטה

עד למשפט המודגש בקו (ההדגשה היא שלי – ד"א), מתארת סבח, באופן מפוקפק למדי בעיני, את ההתבטאויות של ורטה. מפוקפק – לא רק כי מדובר בעדות יחידה של תלמידה עם דעות פוליטיות קיצוניות, אלא גם מפני שמאד לא סביר שמורה כלשהו יעז לומר בפני כיתה יהודית כי "היהודים לא צריכים להיות כאן." אמירה כזאת, שמשמעותה בפועל היא קריאה לטיהור אתני של התלמידים ומשפחותיהם, היתה אמורה לעורר מהומה בקרב כל התלמידים, תהא דעתם הפוליטית אשר תהא, או לפחות בקרב רובם המוחלט. במקרה כזה, סביר להניח שהיו מוגשות תלונות רבות על ורטה, ובוודאי שלא תלונה אחת בלבד.

            המשפט שהדגשתי בקו, עם זאת, מעניין אף יותר. ספיר סבח כותבת כאן במפורש כי בעיניה, הבעיה היא לא "הלעג ששם אותה אדם לעיני הכיתה." היא אפילו לא טוענת שורטה ניסה להשתיק אותה, למרות שלמורה בתיכון יש הרבה מאד דרכים להשתיק תלמיד, אלא שהוא "משתמש במעמדו על מנת להחדיר מחשבות שגויות." שימו לב לנימה הטוטליטרית של הדברים: ישנן מחשבות "נכונות", שהן מן הסתם המחשבות המקובלות על המשטר, וישנן מחשבות "לא נכונות" שיש להגן על העם מפניהן. לא פקיד של משרד החינוך הוא שאומר את הדברים, אלא תלמידה המעוניינת שיחדירו לראשה את המחשבות ה"נכונות" הללו, תוך בידודן ממחשבות "שגויות". היא לא מסתפקת בביטוי העמדה הפוליטית שלה, זכות בסיסית לכל הדעות, אלא רוצה לשמוע אותה ואך ורק אותה מגורמי הסמכות שסביבה.

1_ta

            כבר כתבתי כאן בינשוף לא מעט פעמים על קווי הדמיון המבהילים (לצד ההבדלים המשמעותיים) בין ישראל לבין יפן הלאומנית של שנות השלושים. אחד מהם הוא ללא ספק התשוקה הבלתי נשלטת של אנשים מן השורה להיות מפוטמים בתעמולה, והחרדה העצומה שהם חשים ברגע שהם שומעים משהו החורג מן הקו הרשמי. החוקר ברק קושנר, מומחה לתולדות יפן מאוניברסיטת קיימברידג', כתב כי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוצף משרד התעמולה היפני במכתבים של אזרחים מודאגים, שהתחננו בפניו להגביר את מינון התעמולה, הן בכמות והן באיכות, ואף חלקו עמו את תובנותיהם כיצד יש לעשות זאת. היו אלו גם אזרחים מן השורה, שזעמו ואף יצאו להפגנות אלימות כנגד כל מי שניסה לחרוג מהקו הרשמי. יש כאן דמיון מסויים ל"מנוס מחופש", התופעה שנחקרה בידי הפסיכולוג הנודע אריך פרום: האדם כמה למשטר סמכותני, משתוקק שיאמרו לו מה לחשוב ואיך לחשוב, כדי להימנע ולהתחמק מהמורכבות המערערת של העולם המציאותי. בעולמה של ספיר סבח אין מורכבות: יש יהודים ויש ערבים, יש טובים ויש רעים, יש יהודים נאמנים ויש "שמאלנים", ובעיקר, דעות מסויימות הן "נכונות" ואחרות הן "שגויות". המורה אדם ורטה הרגיז אותה כל כך, דווקא כי מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. לפי גרסתו של ורטה:

התנהל דיון בכיתה בטענה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. בין השאר ניסינו לדון בטענה מהו צבא מוסרי ומהו המשמעות של 'הכי בעולם'. לאחר מכן התלמידים שאלו לדעתי, ואמרתי כי צה"ל לפעמים עושה מעשים לא מוסריים, ובהם אני מתבייש.

צריך כמובן לחיות בעולם של אגדות כדי להאמין שצבא כלשהו, כולל צבא הגנה לישראל, מוסרי במאה אחוז מהמקרים – ובוודאי שלא צבא הפועל בתנאים של כיבוש. ורטה ניסה ליצור דיון בכיתה, לאתגר את התלמידים, לסבך את ההגדרות, ובסופו של דבר אמר את דעתו (שאין בה שום דבר חריג או קיצוני). בכך, ניסה להרגיל את התלמידים למחשבה ביקורתית, אלמנט חיוני לכל אזרח ואפילו לכל חייל במדינה דמוקרטית. הרי גם מחייל, שאמון על ציות לפקודות חוקיות, לא מצפים להיות רובוט או אוטומט. אבל סבח לא רוצה דיון. היא רוצה וודאות. היא רוצה שלא לשמוע "דעות שגויות", משום שעצם פתיחת האשנב לחירות מחשבתית מערערת על הוודאות הטוטליטרית השלטת בעולמה.

            בנקודה זו, משתלבת הטוטליטריות מלמטה עם הטוטליטריות מלמעלה. צבי פלג, מנהל רשת אורט, רואה כאמור באחוזי גיוס לצבא את פסגת שאיפותיו החינוכיות. גם הוא לא סובל ספק, דיון או מחשבה חופשית. "אסור לערער על מוסריות צה"ל", הוא אמר בפסקנות, ואף הוסיף כי אם ורטה יעשה זאת "הוא לא יהיה מורה באורט, נקודה." שימו לב לניסוח: אסור לערער. יש דעה אחת נכונה, ויש לדבוק בה בלי קשר לעובדות. ונניח שצה"ל, למרות הסיוע למאחזים, למרות הכיבוש ולמרות כל יתר הדברים, הוא צבא מוסרי לעילא ולעילא. מה יקרה אם מחר ישנה הצבא את דרכיו וינקוט בצעדים לא מוסריים? מה יקרה אם למורים ברשת אורט יגיעו עובדות חד משמעיות המערערות על מוסריות הצבא? כמובן, אליבא דפלג, עליהם להתעלם מהעובדות הללו ולדבוק בדעה "הנכונה" שהוא מכתיב להם מלמעלה. והדבר העצוב ביותר הוא חוסר הביטחון מכמיר הלב של הטוטליטריות הדורסנית הזאת. כי מי שבטוח בעצמו ובצדקת עמדתו, לא מפחד מויכוח, מדיון, מאתגרים אינטלקטואליים. רק מי שיודע בסתר ליבו כי משהו רקוב בפנים, כי עמדתו נשענת על יסודות שקריים ורעועים, משתבלל בהיסטריה בתוך עצמו ומגיב בתוקפנות של קיפוד בכל אימת שנשמעות דעות סותרות. וחוסר הביטחון הזה, שמוביל למעגל מכושף של היסטריה, חיפוש קורבנות ודיכוי, מסוכן למדינת ישראל הרבה יותר מכל דעה שישמיע מורה בכיתה, קיצונית ככל שתהיה.

768549a4270a46da6f77868b12ec0ec9

ועוד שלוש הערות:

  1. בן דרור ימיני כתב השבוע מאמר ב-NRG  מעריב על פרשת אדם ורטה. אין מנוס מלהסיק כי הפעם הוא באמת בייש את הפירמה. המאמר, למרבה הצער, לא מתייחס עובדתית לאף אחת מהטענות של מחנה ורטה. את התחקיר של אורי משגב הוא מגדיר כשקר מוחלט בלי להתעמת עם העובדות הרבות שהוא מביא. ימיני מתעלם מהעובדה ששימוע לפני פיטורין רחוק מאד מלהיות בירור חסר פניות של תלונה מצד תלמידה. הוא לא מזכיר כי ורטה קיבל המלצה "להתפטר" לטובתו ולטובת המערכת, וכי תלמידים רבים מאד, גם בעלי דעות ימניות, תמכו במורה כנגד העלילה של ספיר סבח. במקום זה, ימיני בחר לשפוך שנאה בלתי מרוסנת, דמונולוגית כמעט, כלפי הנמסיס הקבוע שלו, עיתון הארץ. אם ימיני דואג כל כך לתדמיתה של ישראל בעולם, כדאי שיתמקד בשיפור ותיקון במקום בהשמצות שקריות. וכן, בלימת הגל הטוטילטרי העכור ששוטף אותנו תועיל לתדמיתה של המדינה ולמאבק בחרם הבינלאומי עליה יותר מאלף מאמרי הכפשה נגד עיתון מתחרה. מסר לימיני: עוד לא מאוחר להתנצל ולמחוק את זכרו של המאמר המביש הזה.
  2. בניגוד לכותבים רבים אחרים מהשמאל, תמיד הערכתי את שר החינוך, הרב שי פירון. לצד מחלוקות בנושאים מסויימים, אני חושב שהרפורמות שהוא מקדם במערכת החינוך טובות ומועילות בעיקרן, במיוחד הדגש שלו על "למידה משמעותית" על חשבון השעבוד לבחינות, בגרויות וסטטיסטיקות למיניהן. דווקא הוא היה צריך לשים לב, עד כמה המדיניות החינוכית של צבי פלג והחבורה שלו מנוגדת לערכים שהוא מנסה לקדם, אפילו אם נאמץ גישה צבאית-פטריוטית לעילא ולעילא. בדיוק כמו המחנכים שסוגדים למבחני מיצ"ב, אחוזי הצלחה בבגרות ויתר נתונים מספריים, פלג מתעניין בראש ובראשונה באחוזי הגיוס לצבא – ולא באיכות התלמידים שהוא מוציא מפס הייצור שלו. דבר אחד בטוח: רשת שמתהדרת בכך שהיא מטיפה אך ורק לדעה נכונה אחת, רחוקה מ"למידה משמעותית" כשמיים וארץ. לא מספיק שמנהלת מחוז הצפון במשרד החינוך תמכה בורטה. השר פירון עצמו צריך להתבטא בעניין, אחרת יוטל כתם כבד מאד על כהונתו, וחבל.
  3. גם השמאל, למרבה הצער, לא נקי ממחשבה טוטליטרית. פרופ' יולי תמיר, במהלך כהונתה כשרת החינוך, פיטרה את המורה הדתי ישראל שירן משום שהעז לערער על תקפותה של "מורשת רבין". בעיני, זו פרשה חמורה בדיוק כמו הסיפור של אדם ורטה, ומאותן הסיבות בדיוק. לכן, שמחתי לשמוע ששירן, שזכה לאחרונה בתביעה נגד משרד החינוך, תומך במאבקו של ורטה, למרות שדיעותיהם הפוליטיות רחוקות זו מזו כמזרח ממערב.
    תומך באדם ורטה, למרות הפער בעמדות הפוליטיות - המורה ישראל שירן, שפוטר בגלל ביקורת שמתח על מורשת רבין

    תומך באדם ורטה, למרות הפער בעמדות הפוליטיות – המורה ישראל שירן, שפוטר בגלל ביקורת שמתח על מורשת רבין

מבעד למסך העשן, מבט במסמכי אל ג'זירה – חלק שלישי: בזאר האחוזים

כשהפלסטינים אומרים דבר-מה לעמיתיהם הישראלים מסביב לשולחן המשא-ומתן, כיצד ראוי להעריך זאת? מבט פרטני שלישי במסמכי אל ג'זירה עצמם, ולא בדיווחים החלקיים והמסולפים בעיתונות. האם הפלסטינים באמת רוצים מדינה "נקייה מיהודים"? מהי אבן הנגף הנסתרת בסוגיית ההתנחלויות? ינשוף פוליטי-מדיני על משא ומתן, מיתוסים ופתרונות יצירתיים. 

בפרק הראשון של הסדרה, "מבעד למסך העשן", מבט למסמכי אל ג'זירה, ניסיתי להביט במסמכים במעוף הציפור ולנסות להציע כללים לדיון בתוכנם. הפרק השני עסק בתנועת החמאס.  בקצרה, טענתי שהדיון התקשורתי במסמכים לקוי: בעלי דיעה משמאל ומימין שולפים ציטוטים התואמים לדיעותיהם המוקדמות, ומציגים אותם כאמת יצוקה. עם זאת, קריאה זהירה, זו הנהוגה אצל היסטוריונים וחוקרים אחרים, מתבססת יותר מכל על ניתוח המקורות תוך הערכת אמינותם. התבטאות, בין אם מקורה בציפי לבני, סאא'ב עריקאת, אבו מאזן או אבו עלאא', אינה ישות המרחפת בחלל האוויר – היא נאמרה במקום, הקשר וזמן מסויימים, ובעיקר- כוונה לקהל מסויים. במאמר הראשון, טענתי שחשוב מאד ליצור סולם שיידרג את האמינות של ההתבטאויות הללו.

דיעה המובעת, למשל, בשיחה פנימית בצוות המו"מ הפלסטיני, מבטאת את שאיפותיו של הצד הפלסטיני באופן הטוב ביותר. עמדה המובעת בראיון לעיתון או נאום פומבי אמינה פחות, משום שמטרתה- לעיתים קרובות- היא ליצור לחץ ציבורי, להרגיע התנגדות עממית או לאיים על הצד השני. בהתחשב בכך, התבוננתי בחלק הראשון על העמדה הפלסטינית בסוגיית הפליטים, כפי שהובעה בשיחות סגורות, וטענתי כי אין יסוד לטענה (שהועלתה על ידי בן דרור ימיני ואחרים) שהפלסטינים אינם מוכנים לוותר בסוגיה זו, או משתמשים בה ככלי להשמיד את מדינת ישראל.

 עמדה המובעת במו"מ בין הצדדים נמצאת בתווך בין השניים. עמדה שהצד הפלסטיני, למשל, מביע בפגישה סגורה עם צוות המו"מ הישראלי, אינה מייצגת בהכרח את שאיפותיו כפי שהן, אלא את הטווח בו הוא מוכן להתפשר עליהן מתוך התחשבות באילוצי המציאות. גם כאן, הדיון התקשורתי לרוב מוטעה או מטעה. עמדה פלסטינית המובעת במו"מ, כמו כל עמדה המובעת במו"מ, לעולם אינה ברזל יצוק. לרוב, ויתור המועלה במו"מ הוא בלון ניסוי המותנה בתנאים רבים. אולי אהיה מוכן לוותר על א', אם אתה תוותר על ב'. אולי אני מוכן לוותר על א' עכשיו, אבל אם לא תתגמש במו"מ, לא אהיה מוכן לוותר עליו בעתיד. אולי אני מוכן לוותר על א' או על ב', אך לעולם לא על שניהם גם יחד. במאמר הזה נתבונן במסמך נוסף ממסמכי אל ג'זירה, דיון בין צוות המו"מ הישראלי בראשות שרת החוץ דאז ציפי לבני, וצוות המו"מ הפלסטיני בראשות אבו עלאא' (אחמד קריע), על שאלת ההתנחלויות והגבולות. באמצעות עמדות הצדדים המובעות בו, ננסה לבחון מהו טווח העמדות הפלסטיניות, היינו – מה הויתורים שהפלסטינים היו מוכנים להציע לישראל בתנאים מסויימים, ומה היו אבני הנגף שהקשו על השיחות וסייעו להכשיל אותן בסופו של דבר.

מה הוא מוכן להציע? הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן)

המסמך שלפנינו מתאר, כאמור, דיון בין שני צוותי המו"מ ב-21 במאי, 2008. הדמויות הדומיננטיות בשיחה הן ציפי לבני מהצד הישראלי, ואבו עלאא' מהצד הפלסטיני, אם כי יתר המשתתפים בדיון (מהצד הפלסטיני בעיקר), מתערבים בשיחה אף הם. הדיון, שמתקיים לאור השיחות המקבילות עם סוריה וההכרה (המוטעית, כפי שהסתבר) שהסכם שלום עם דמשק עומד בפתח, עוסק באחוזי השטח והקילומטרים שינתנו למדינה הפלסטינית בגדה המערבית, למעט ירושלים, בגורלן של התנחלויות מפתח מסויימות כגון אפרת, אריאל ומעלה אדומים, באפשרות של מתנחלים יהודים לחיות בשטח המדינה הפלסטינית, ובשאלת חילופי השטחים. כל אחד מכם יוכל לקרוא בעצמו את המסמך באופן ביקורתי, אולי בהתאם לסולם האמינות שהצעתי בפרק הראשון, ולהסיק מסקנות משלו. אני, באופן אישי, סבור שעולות ממנו התובנות הבאות:

  1. ראשית כל, יש לשים לב לא רק לתוכן הדיון, אלא לאופן שבו הוא התנהל. הדיון בין שני צוותי המו"מ הוא ענייני ומפורט, מעין בזאר של אחוזים. הצדדים משווים מפות, מדברים על קילומטרים, דנים בהתנחלויות ספציפיות ואומדים במדויק את הבדלי העמדות ביניהם (בערך 6% של הגדה, למעשה- הצד הישראלי מדבר על 92%, והצד הפלסטיני על 98%). שני הצדדים מסכימים על עיקרון חילופי השטחים, אבל לא על יישומו בפועל. מעצם הדיון המפורט עולה כי אין יסוד למיתוס הישראלי הנפוץ, שהופץ בזמן האחרון על ידי בן דרור ימיני ואחרים, כאילו הפלסטינים "אינם מעוניינים במדינה" ולפיכך דחו את כל ההצעות שניתנו להם. המו"מ נפל על הפרטים – לא על העיקרון (על אבני הנגף שסייעו להכשיל אותו, בהמשך).

 2. הדיון הפרטני, ולעיתים אף הקטנוני, מפריך עוד מיתוס ישראלי נפוץ ועקשני: המיתוס של תורת השלבים. בקצרה, מיתוס זה גורס כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת בהסדר קבע עם ישראל. הם מעוניינים לסחוט ממנה ויתורים רבים ככל האפשר, לשלול את הלגיטימציה לקיומה, לקבל את השטחים שתסכים לפנות, ולהשתמש בהם כבסיס להתקפה צבאית ודיפלומטית מחודשת עליה. דא עקא, שאם הפלסטינים היו דוגלים בעיקרון הזה, אין טעם במיקוח העקשני והקטנוני שלהם על הפרטים הזעירים ביותר. אם היו מעוניינים "לשחרר" שטחים ולהשתמש בהם להתקפה מחודשת, למה להתמקח בעקשנות, שעות על שעות, על כל אחוז וגבעה, להציע ויתורים מסויימים תמורת ויתורים ישראליים מקבילים, ובסופו של דבר לא לחתום על עסקה כי הפרטים המדוייקים לא נראו להם? אם תורת השלבים היתה נכונה, סביר להניח שהיו מקבלים דווקא את ההצעה הישראלית, ואז ממשיכים הלאה. ואכן, קשה להאמין כיצד תיאוריה כל כך דמיונית ומופרכת, שהבסיס העובדתי שלה כה קלוש, עדיין פופולרית בחלקים נרחבים של הציבוריות והעיתונות הישראלית.

 3. אבו עלאא' מדגיש כי הצלחת המו"מ עם סוריה תסייע למו"מ עם הפלסטינים, ומעודד את ישראל להגיע להישגים במו"מ הזה. מכאן עולה חשיבותו של ההקשר הכלל ערבי בעיצוב עמדותיהם של הפלסטינים. אווירה כללית של שלום במזרח התיכון, תסייע לפלסטינים להציע לישראל ויתורים נוספים. אבו עלאא' אומר זאת כמעט במפורש, ואף מציע לציפי לבני לחכות עם המו"מ עד להצלחת השיחות עם סוריה. במקרה כזה, הלחץ הערבי עליו יופחת, ועמדותיו יוכלו להיות גמישות יותר. : אף על פי שהסדר עם סוריה אינו רלוונטי בתנאים הנוכחיים, רצוי לנהל מו"מ עם הפלסטינים, אם וכאשר יתחדש, במסגרת היוזמה הערבית לשלום. אם זה לא יועיל, זה בוודאי לא יזיק.

4. במסמכים עולה התבטאות נוספת, מוזרה ומסקרנת של אבו עלאא' : הוא מציע למתנחלים מסויימים, במקרה זה תושבי מעלה אדומים, לחיות תחת ריבונות פלסטינית. הצעה זו זכתה בזמנו לכותרות בעיתונות הישראלית והבין לאומית, אבל מעטים התייחסו אליה בהקשרה הנכון. אבו עלאא' אינו מתייחס לפיתרון זה (שציפי לבני שללה על הסף, דרך אגב) כפיתרון רצוי או קל. הוא משתמש בו, פחות או יותר, על מנת למצוא מוצא מהמבוי הסתום שהמו"מ על האחוזים נקלע אליו. ישנו פער בין הצדדים: ישראל מעוניינת לספח יותר אחוזים מאשר הפלסטינים מוכנים לתת. אבו עלאא' ניסה להציע פתרון: ספחו פחות, ואנו נוותר על עמדתנו הנוקשה ונקבל מתנחלים במדינה שלנו. כיצד זה מסתדר עם דבריו הידועים של אבו מאזן, בפגישה פומבית, שמתנחלים לא יחיו במדינה הפלסטינית? זהו בדיוק הפער בין שאיפות למציאות. הפלסטינים אינם מעוניינים במתנחלים במדינתם, אולם ההצעה של אבו עלאא' מוכיחה שבתנאים מסויימים של מו"מ, ובהינתן ויתורים מסויימים מהצד הישראלי, הצעה כזאת אינה נמצאת מחוץ לתחום הסביר. בהתחשב בכך, דווקא ציפי לבני טעתה שדחתה את ההצעה על הסף. גם אם אנו חושבים שפיתרון מסוג זה (מתנחלים שיחיו במדינה הפלסטינית) לא יתקבל בסופו של דבר, היה רצוי להשתמש בו על מנת להרחיב את מנעד ההצעות במו"מ, לפתור את המבוי הסתום ולעודד העלאת פתרונות יצירתיים נוספים. אני, דרך אגב, סבור שישראל צריכה להתעקש על זכותם של מתנחלים מסויימים, שירצו לחיות תחת ריבונות פלסטינית, לעשות זאת – בתנאי שאינם יושבים כמובן על קרקע פלסטינית פרטית.

ראש צוות המו"מ הפלסטיני אחמד קריע (אבו עלאא'): מוכן להשאיר מתנחלים במדינה הפלסטינית

 5. מכאן עולה השאלה, מהן אבני הנגף שהובילו להכשלת המו"מ. לדעתי, מהמסמך עולה באופן ברור שאלה שכמעט ולא נידונה בציבוריות הישראלית: הפער בין השטחים הבנויים של ההתנחלויות לבין שטחן המוניציפלי בפועל. ההתנחלויות לא נבנו בשל מחסור בדיור. גוש אמונים בנה אותן, מראש ובאופן מוצהר, לשם השתלטות על מקסימום שטח. לפיכך, ההתנחלויות יושבות על שטחים רחבים באופן לא פרופורציוני לגודלן האמיתי. ישראל, באווילות רבה לדעתי, התעקשה פעמים רבות לא רק על השטח הבנוי של "התנחלויות קונצנזוס", אלא על שטחן המוניציפלי בפועל. התעקשות זו מראה, פעם נוספת, עד כמה תנועת גוש אמונים הצליחה לעצב ולשנות את המציאות בהתאם לחזונה המשיחי. כל גבעה שהשתלטו עליה עם קראוונים, הופכת מיד לחלק משטח ההתנחלות. בית אל א' מצמיח את בית אל ג' וב', ההתנחלויות מתרבות וכל הדיון על האחוזים הופך למסובך הרבה יותר. בשלב כלשהו במו"מ, אבו עלאא' אומר בתסכול כי הישראלים לעולם לא מוכנים לשקול פתרונות יצירתיים, ותמיד, איכשהו, מתעקשים על סיפוח עוד שטח עבור ההתנחלויות.

6.  מכאן ניתן גם להבין, מדוע הפלסטינים מתנים מו"מ בהקפאת ההתנחלויות. כפי שסאא'ב עראקת אמר פעם, אי אפשר לדון באחוזי החלוקה של עוגה, כאשר הצד הישראלי אוכל אותה בו זמנית. לא ניתן לנהל דיון מעמיק ופרטני על אחוזי השטח שיימסרו למדינה הפלסטינית, כאשר המתנחלים, באישור או בלי אישור הממשלה, גורפים שטח נוסף לידיהם מדי שבוע.

 

מהדיון הפרטני שהצגנו לעיל, והמסקנות הנובעות ממנו, ניתן ללמוד לדעתי על הבדל תפיסה יותר מהותי בין הצד הישראלי לבין הצד הפלסטיני. הצד הישראלי, שרואה כמובן בגבולות הקו הירוק נכס מובן מאליו, סבור כי הדיון כולו מתנהל על קווי 1967; לפיכך אפשר לתבוע מהפלסטינים לוותר על שטחים לטובת התנחלויות, אזורי ביטחון, כבישים וכיוצא בזה. הפלסטינים, לעומת זאת, רואים בגדה המערבית את כבשת הרש שלהם, השריד האחרון שנשאר מחלומם המקורי לשלוט בארץ כולה. לפיכך, הם הרבה יותר מתקשים (אם כי מוכנים, כפי שראינו, בתנאים מסויימים) לוותר על חלקים ממנה.

הניתוח שהצעתי כאן למסמך הגבולות אינו נועד לקבוע מסמרות ומסקנות מברזל יצוק, אלא להציע קווים מנחים לדיון. כאשר אנחנו מנתחים עמדות המובעות במשא ומתן, עלינו תמיד לראות אותן כעמדות מותנות ולא קבועות; צפות ולא עומדות; משתנות ולא נצחיות. עדיף לחשוב עליהן כמעין טווח, או ספקטרום של צבעים: ההצעות שהעלו גורמים פלסטיניים במו"מ (כמו ההצעה להשאיר יהודים בתחומי המדינה הפלסטינית) עשויות ללמד אותנו על מה יהיה מוכן הצד השני לוותר בתנאים מסויימים. חוכמת המשא ומתן היא לנסות ליצור את התנאים שיעודדו את הויתורים החשובים לנו. עד היום אנחנו והפלסטינים נכשלנו בכך, אם כי היינו קרובים להצליח. תחת ממשלת נתניהו, שמעוניינת בהמשך בניית ההתנחלויות, אין גם סיכוי אמיתי למשא ומתן כזה. אולם כאשר תעלה בישראל, בתקווה, ממשלה אחרת שתשוב לשאת ולתת עם הפלסטינים, כדאי לשוב לשיטת המו"מ הגמיש: לדון על כל הפתרונות האפשריים, גם אם הם לא נראים סבירים באותו הרגע; לשכוח מהבלים כגון צדק, סמליות ועקרונות מוסריים; לחשוב מחוץ לקופסה, ולהעלות את כל מנעד הפתרונות על השולחן.

מוזיקת המקרה

"כאשר אינטרסים מתחרים מצטלבים, התוצאה תמיד אינה ידועה, ולעיתים קרובות הרת אסון". האם אלוהים משחק בקוביות, ועד כמה אנחנו טובים במשחק? בינשוף החדש של השבוע נדבר על מוחמד מורסי, משחקי קוביה, והגאון שחושב שהוא מחזיק במפתחות למזרח התיכון.

המשך הרשומה

מבעד למסך העשן – מבט במסמכי אל ג'זירה

בינואר 2011, פרסמה רשת אל ג'זירה מספר גדול של מסמכים פלסטיניים הנוגעים למשא ומתן עם ישראל. רובנו נתקלנו בניתוחים והערכות על עמדות הפלסטינים בכלי התקשורת השונים, אך אלו לא טרחו לרוב לקרוא את המסמכים, בוודאי שלא כהלכה. בלוגרים מהשמאל הרדיקלי טענו שאבו מאזן בוגד ומשתף פעולה עם ישראל. הימין טען שהפלסטינים המרושעים, כרגיל, לא ויתרו על דבר. מהי האמת? במאמר ראשון בסדרה, נתייחס לעמדות הצד הפלסטיני כלפי ישראל כפי שהם משתקפים במסמכים שהודלפו, תוך הסתמכות אך ורק על המקורות עצמם. מה חושבת ההנהגה הפלסטינית על זכות השיבה, ועל עתידה של מדינת ישראל? מאמר ראשון בסדרה.

המשך הרשומה

שיטת הלקרדה

מה משותף לימין ולשמאל, ליהודים ולערבים, ומעכיר את הדיון הציבורי בארץ עד כדי מיאוס? הכירו את שיטת הלקרדה.

מאמר זה פורסם גם באתר במחשבה שנייה.

המשך הרשומה

נבואות ישנות: הניאו ציונות ומחירה

רשומה זו פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה"

 

זה קרה לפני כשמונים שנה – יום הרה גורל, רחוק ובו בעת קרוב מאד. דיוניו, המשמימים בדרך כלל, של הפרלמנט הקיסרי היפני נקטעו בשטף של צווחות ועלבונות – בעוד הפרופסור הליברלי מינוֹבֶּה טָצוּקִיצִ'י נאבק להגן על שמו הטוב מול אספסוף הצירים שהאשימו אותו בבגידה בקיסר. מינובה היה מופתע: הוא, שתמיד ראה עצמו כפטריוט ונתין קיסרי נאמן, לא הבין כיצד כתיבה על דמוקרטיה, שלטון החוק וריבונות העם, שפעם היו בקונצנזוס, הפכו פתאום לחרפה לאומית ובגידה במלכות. "אתם," אמר לצועקים נגדו, " השתלטתם על המדינה הקיסרית ושעבדתם אותה לאידיאולוגיה של בורות וטירוף – וסופכם שתביאו לחורבנה." וההמשך ידוע: הגל הלאומני ששטף את יפן הוביל אותה לאסון מלחמת העולם השנייה, ולהרס מוחלט. "המבנה הלאומי" הקיסרי, שהיה מקובל קודם על כל האוכלוסייה כמעט, הפך לאחר המלחמה למילה מגונה, מאוסה. מינובה התגלה, אחרי הכל, כנביא.

 וכמו אותו "מבנה לאומי" שכוח, כך גם המושגים "ציונות" ו"מדינה יהודית דמוקרטית". אם פעם, חרף כל בעיותיהם, היו מושגים אלו עמומים דיים כדי להכיל השקפות רבות ושונות תחת כנפיהם, עתה חטפה אותם כנופיה ימנית לאומנית בחוזק יד, והיא עושה בהם כבתוך שלה. ליברמן מציע לשלול אזרחות של אלפי ערבים ישראלים, "כי זו מדינה יהודית." אלי ישי סבור כי אין לתת ללא יהודים להגר לכאן, אפילו אם תרומתם לחברה מוכחת, "כי זו מדינה יהודית." ובאותו מושג של "מדינה יהודית", שהולך ומזוהה עם לאומנות צרת אופקים מהסוג הגרוע ביותר, תובע נתניהו מהפלסטינים להכיר כתנאי להסכם שלום. הדרישה המשונה הזאת, כמו גם שבועות הנאמנות למיניהן, החרמות, האלות והחקירות הפוליטיות בטריבונלים של ליברמן, מסז'ניקוב וקירשנבאום, מצביעות על אובדן דרך וחוסר ביטחון קיומי. בכך, צונח ערכו של המונח "מדינה יהודית", כמו מטבע שחוקה שמשתמשים בה שוב ושוב.

 רבים וטובים כבר הצביעו על הסכנה והאיוולת שבגל הפעלתנות החקיקתית האחרון של ישראל ביתנו וכל הדנונים והלווינים- תאומיה בליכוד, על הפשיזם הזוחל, המקרתיזם והסכנה לדמוקרטיה. כאן, הייתי רוצה להצביע על בעיה יסודית יותר, שעומדת מאחורי כל אלו- חיסול העמימות שמאחורי המושג "ציונות". מטרותיה של הציונות ההיסטורית הסתכמו בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. על אופיו של הבית, גבולותיו, יחסיו עם השכנים יושבי הארץ וזהות דייריו, היה ניתן להתווכח. ההגדרה העמומה של "ציונות" הצליחה להכיל תחת כנפיה סוציאליסטים וקומוניסטים אתיאיסטים, בורגנים, ימנים-לאומיים ויהודים דתיים. בצלה חסו הוגים לאומיים כמו זאב ז'בוטינסקי, שנשבעו על ארץ ישראל השלמה, וליברלים רדיקלים כמרטין בובר שהאמינו במדינה דו לאומית. העמימות היצירתית של הציונות אפשרו דיון וויכוח, בלי להוציא איש אל מחוץ לגדר. אולם כעת, בדיוק כפי שהתרחש ביפן לפני כשמונים שנה, נערכים ניסיונות חוזרים ונשנים להגדיר מחדש את הציונות, "להבהיר" את מהותה, להצר אותה ולתחום את גבולותיה. מבחינת הקואליציה ה"ניאו ציונית", החל ברונן שובל מתנועת "אם תרצו", עבור ברבנים קיצוניים כשמואל אליהו מצפת וכלה באביגדור ליברמן וחבר עושי דברו, "ציוני" הוא רק מי שדוגל בהתנחלות בלתי מוגבלת בגדה המערבית, הדרה מוחלטת של האזרחים הפלסטינים מחיי המדינה, התיישבות בתחומי הקו הירוק ליהודים בלבד וסגידה עיוורת למיתוסים ולסמלים לאומיים.

 

כאן נכנסת מגמה מסוכנת נוספת, שאני מכנה "שיטת הלקרדה". השם לקוח (כמשל בלבד, כמובן) מתרגיל של עבריינים שנועד להטעות כלבי משטרה: הפושע מפזר דגים מלוחים וכך מסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. בשיח ציבורי, בעלי "שיטת הלקרדה" זורקים פרובוקציות ושמות גנאי כדי להסיט את הדיון מעיקריו, ומתמקדים בהאשמות אישיות כנגד היריב במקום להתמודד עם דבריו בכנות. אנשי הלקרדה מצמידים תוכן מסוים ("השמדת מדינת ישראל", "חתרנות"' "אנטי ציונות") לדעות מסוימות, ומכאן מסיקים, בלי להוכיח, שזו כוונתם של כל האוחזים בדעות אלו. העיתונאי בן דרור ימיני, למשל, הוא אחד הלקרדאים המוכשרים בארץ. דפים על דפים הקדיש הפובלציסט הנ"ל לסריקה מדוקדקת של כתביהם ונאומיהם של אנשי שמאל (ואפילו מרכז, כמו השר לשעבר בוז'י הרצוג), בניסיון להוכיח שאפילו אם הם מגדירים את עצמם כציונים, הם למעשה אנטי-ציונים בהכחשה.

 

כך, יותר ויותר אנשים מהשמאל הליברלי, שראו את עצמם תמיד כחלק מהשיח הציוני, פתאום מגלים שאינם אינם כאלה: מסע הרדיפה כנגד נעמי חזן והקרן החדשה לישראל, החוקים המגבילים תרומות לארגוני זכויות אדם, יוזמת ועדת החקירה לארגוני השמאל ומסע הטיהור של "אם תרצו" באוניברסיטאות, הם רק שתי דוגמאות לתופעה הולכת ומתרחבת: כל מי שאינו דוגל בציונות בהגדרתה החדשה, המצומצמת, מוצא מהמחנה ומוגדר כאויב העם.

 כיצד אפשר למנוע את תהליך ההידרדרות ההרסני הזה? ראשית, לא לשתף פעולה עם שום יוזמה של "הניאו ציונים"- להחרים את ועדות החקירה המגוחכות שלהם, אם וכאשר יוקמו; להפר בפומבי את החוקים המקארתיסטיים שלהם כמו חוק החרם, ושינסו לתבוע אותנו; ובשום אופן לא להצטדק בפניהם. שנית, יש ליצור מודל חי, בועט ופעיל של ציונות אלטרנטיבית: ציונות שלא רק תומכת בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית לצד ישראל, אלא מוכנה להיאבק איתם ביד ביד למען הקמת מדינתם; ציונים שיפעלו למען חלוקת הארץ, יתמכו בהכרזת העצמאות הפלסטינית החד-צדדית, יאבקו נגד עוולות הכיבוש בשייח' ג'ראח, בנעלין ובבלעין ויעמדו על זכותם של ערבים-ישראלים לגור תוך שוויון מלא בכל מקום שיבחרו. וכן, ציונים שלא יהססו לבקר סמלים ומיתוסים לאומיים או להודות בעוולותיה ההיסטוריות של הציונות עצמה, אם יש צורך בכך.

 אני יודע היטב שבעיני רבים המטרות שתיארתי נחשבות כ"אנטי-ציוניות", כמו אותם טוקבקיסטים שתהו, בעקבות פרסום מאמר קודם שלי בויי-נט, אלו גורמים עוינים מממנים אותי. כאשר נתקלים באנשים כאלה, ראוי להיזכר בדבריו של מנחם בגין: "אם יש כאלו שמעמקים את האף לנוכח הדברים שאנו עושים ואומרים, אז לא נורא- שיהיה להם אף עקום."

"אישה לבנה גזענית": גבולות החופש האקדמי

הוונאני-קיי טראסק

הוונאני-קיי טראסק היא אקדמאית אמריקאית מכובדת, פרופסור באוניברסיטת הוואי, מנואה. המלומדת הזאת, כך מסתבר, אינה רק חברת סגל בכיר ומנהלת מרכז רב השפעה ללימודים הוואיים, ופעילה פוליטית למען עצמאות הוואי ו"עמים ילידים" בכל רחבי העולם, אלא גם משוררת פורה. שיריה של טראסק, כך מסתבר, אינם מכבידים על הקורא במטפורות- הם קריאת קרב פוליטית. כדי שתוכלו להתוודע לעולמה הפנימי של האקדמאית הנאורה הנ"ל, בחרתי לתרגם את השיר הבא:

אישה לבנה גזענית

בא לי לבעוט לך

בפנים, לנקר לך

את שתי העיניים…

רק סכין

לשסף את הלב הקטן שלך

עבור בני העם שלי

שרמסת תחת רגלייך…

עופי מהארץ שלנו

פרזיטית יהירה

אגרוף לפה המאופר שלך

עמוס בכסף וצדקנות.

פרופ' טראסק, מסתבר, משתמשת בכספי משלם המיסים האמריקאי גם בדרכים יצירתיות אחרות. היא רודפת באופן פעיל סטודנטים שאיתרע מזלם להיות לבנים (ולא בני הוואי ילידים) וממליצה להם "בידידות" לעלות על טיסה ולעזוב את הוואי. בנוסף לכך, היא משתמשת בקתדרה האקדמית שלה על מנת לשבח ולהלל את מחבלי 11 בספטמבר, ולהטיף לגירוש לבנים ואסייאתיים מאיי הוואי. היא גם פעילה בתנועת החרם על ישראל. כל זאת, כאשר היא מקבלת משכורת שמנה מממשלת ארצות הברית ונהנית מקביעות וחסינות מוחלטת (הדבר לא מפריע לה, דרך אגב, ליילל שהיא נרדפת בכל פעם שמישהו מעז לבקר אותה).עבודתה האקדמית מסתכמת במסות זועמות למען עצמאות הוואי, קריאות קרב כנגד "ארצות הברית הקולוניאלית של אמריקה הקולוניאלית" (כך במקור) והרהורים על הקשר המיסטי, הניצחי בין בני הוואי לאדמתם שלא השתנה כהוא זה באלפיים השנים האחרונות. את המחקרים המעמיקים הנ"ל, מתבלת המלומדת שלנו בקריאה להחרים כל מחקר על הוואי, היסטורי, אנתרופולוגי או אחר שנכתב בידי לבנים, כי כל מחקר הזה, כמקובל בחוגים הפוסט-קולוניאליים, הינו "אוריינטליסטי" בהגדרה ולפיכך כלי לניצול ושליטה. טראסק מכחישה בתוקף כי היא גזענית. היא פשוט שונאת לבנים כ"תגובה טבעית" כי מגיע להם שישנאו אותם. גזענות, לדעתה של טרסק, היא סיפור של יחסי כוח. לפיכך, רק לבנים, שמחזיקים בעמדות הכוח- יכולים להיות גזענים. שנאת לבנים אינה גזענות אלא פשוט תגובה בריאה של הנרדפים כנגד רודפיהם.

סיפורה של טראסק חשוב משתי סיבות עיקריות. ראשית כל, הוא מעלה תהיות בנוגע למהות האקדמיה ותפקידה, ושנית- בנוגע למושג החופש האקדמי וגבולותיו. או בקיצור- אם החופש האקדמי ומוסד הקביעות מסייעים לממן ולהזין גזענים אלימים כמו טראסק, החוסים תחת כנפי השמאל הרדיקלי, למה הוא טוב בכלל?

נושא החופש האקדמי עלה לכותרות בישראל בעקבות הפולמוס שהתעורר בעקבות הדוחות של תנועת "אם  תרצו" והתקפתה הסוערת על "האקדמיה השמאלנית". האקדמיה, נטען בדוחות של ארגונים כמו "אם תרצו" ו"מוניטור האקדמיה הישראלית" מלאה בחוקרים אנטי לאומיים ואנטי-ציוניים שפועלים נגד האינטרס של מדינת ישראל (ובמשתמע- רוב הציבור). לפיכך, מדוע הציבור צריך לממן אנשים כאלה? תחקירני "אם תרצו" פשפשו בסילבוסים, בדקו והפכו ברשימות קריאה של קורסים, ומצאו כי רוב חומרי הקריאה נוטים להיות, כמה מפתיע, אנטי-ציוניים ואנטי-לאומיים. אנשי אקדמיה רדיקלים כמו פרופ' יוסי יונה, מצדם, כפרו בעצם הלגיטימיות של הדיון. ישנו חופש אקדמי, הוא מקודש, ויש לממנו בכספי ציבור. רק מעטים טרחו להסביר, מדוע למעשה צריך חופש אקדמי. ואכן, אם לדעת הציבור אנשי אקדמיה מסויימים פוגעים באינטרס שלו, מדוע עליו לממן אותם ממיסיו?

התשובה לכך היא מורכבת. נכון. בעוד חופש הדיבור הוא מקודש בכל מדינה דמוקרטית, חופש המימון הוא בחירה פוליטית. לאף אחד, באקדמיה ומחוצה לה, אין זכות מקודשת להנות מכספי ציבור, ואלו יכולים להישלל, בתיאוריה, אם הציבור ונציגיו חפצים בכך. כמו כן, כפי שכתב יריב מוהר בבלוג שלו, יש מקום לדיון ציבורי על הטייה פוליטית באקדמיה, כמו בכל מקום אחר.

לפיכך, הסיבה האמיתית לחופש האקדמי, ולחשיבותה של אקדמיה בכלל, הוא האינטרס ארוך הטווח של הציבור. כאשר ארגונים בסגנון "אם תרצו" מנסים להציב אמת מידה ("ציונות") לעצם הלגיטימיות של דיון אינטלקטואלי- הם גורמים לאפקט מסוכן של כדור שלג. במילים אחרות- הם מחדירים פחד לדיון הציבורי. במקום להתרכז בעניין עצמו, המשתתפים השונים בדיון יתחילו להתווכח לא על השאלה "האם פלוני צודק", אלא "האם פלוני ציוני". במקרה כזה, משתתפים בדיון עלולים לצנזר את עצמם מחשש שימצאו את עצמם מחוץ לגדר האידיאולוגיה המקובלת. מדינה שמתקיים בה דיון אידיאולוגי מוגבל, שאי אפשר להביא בה דיעות רדיקליות, מרגיזות, לא שגרתיות- הדיון הציבורי במדינה כזאת עשוי להתאבן ולהתנוון. למעשה, דיעות אנטי-ממסדיות רדיקליות יכולות לסייע גם לזרם המרכזי (ציונות, במקרה שלנו), משום שהן מאתגרות אותו ונותנות תמריץ למחשבה והתחדשות. לפיכך, עדיף לציבור לממן כל דיעה שהיא- ולו משום שהאינטרס שלו הוא לשמור על הדיון פתוח, חופשי ויצירתי ככל האפשר.

כאן, אני מגיע לטענה החשובה השנייה של מבקרי האקדמיה מימין, כמו למשל בן דרור ימיני. לדעת המבקרים הללו, אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי "רודפים" אינטלקטואלים ימנים או שמרנים, ולא נותנים להם להתקדם במסלול האקדמי. גם מנהיגי "אם תרצו" טוענים כי הם מגנים למעשה על חופש הביטוי- אלו אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי המנסים להשתיק אותו. לצערנו, לא מדובר בבדותה מוחלטת. בארצות הברית, טיפוסים כמו הוונאני-קיי טראסק רודפים באופן פעיל את מתנגדיהם הפוליטיים באקדמיה ומחוצה לה, וגם הסתה לאלימות אינה זרה להם. בהפגנות השמאל הרדיקלי באוניברסיטת הרווארד, בימים אלו ממש, קראו חלק מהנואמים, במשתמע, לפטר אנשי אקדמיה שמרנים או "ממסדיים". גם באוניברסיטת תל אביב, מסע הצלב שניהלו אנשי אקדמיה רדיקלים נגד המשפטנית ה"ממסדית" פנינה שרביט-ברוך ששירתה (אבוי לאוזניים השומעות זאת) בפרקליטות הצבאית תוך כדי קריאה לפיטוריה- מהווים מאקרתיזם מהסוג הגרוע ביותר. יש כאלו שמרחיקים לכת יותר מכך-  הרדיקל צבי טריגר, למשל, מציע לסתום פיות- בפועל- לכל מי שאינו תואם לסטנדרטים של התקינות הפוליטית.

אלא שטענות הימין כאילו אנשי אקדמיה שמרנים אינם מסוגלים להתקדם הן עורבא פרח. למרות זעקותיהם של הרדיקלים, באקדמיה האמריקאית יש לא מעט חוקרים שמרנים או ימנים מובילים, כמו- למשל- הפרופסורים ניל פרגוסון והארווי מנספילד מאוניכרסיטת הרווארד. בישראל, התקבלה לבסוף פנינה שרביט-ברוך לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, למרות ניסיונותיהם של הרדיקלים למנוע זאת. בישראל, לא הצליחו "אם תרצו" ודומותיה להביא אפילו דוגמה אחת לחוקר ימני עם הישגים מוכחים שלא התקבל מטעמים פוליטיים. הנטייה המקארתיסטית של השמאל הרדיקלי אינה מצליחה להשתלט על האקדמיה, לא בישראל ולא בארצות הברית. הרדיקלים רעשנים, אבל רוב אנשי האקדמיה, בוודאי בעמדות בכירות, אינם כאלה.

מכאן אני מגיע לנקודה האחרונה- חופש אקדמי אינו צריך לכסות מחקר רשלני וגרוע. האקדמיה צריכה להיות מריטוקרטית- מי שמוציא תחת עטו מחקרים מתוחכמים, עמוקים ויצירתיים שמקדמים את הידע האנושי- צריך להתקדם, ומי שלא- להידחק, בלי כל קשר לעמדותיו הפוליטיות.

הוונאני-קיי טראסק, לפיכך, צריכה לעוף מהאקדמיה- אבל לא בגלל שעמדותיה כלפי ארצות הברית ביקורתיות, או משום שהיא שייכת לשמאל הרדיקלי. היא צריכה להיבעט החוצה- משום שהמחקרים שלה אינם מחקרים, אלא זעקות פוליטיות חסרות כל ערך אינטלקטואלי, בלי הקפדה על שום קריטריון מקצועי או מדעי. באוניברסיטת קולורדו נבעט חוקר רדיקלי, פוסט קולוניאלי אחר, וורד צ'רצ'יל- מאותן הסיבות בדיוק. המחקרים שלו היו משועבדים כל כך לאג'נדה פוליטית, עד שהרשה לעצמו לזייף ולסלף מסמכים וראיות. הקביעות והחופש האקדמי לא עמדו לו, גם לא התמיכה מאנשי שמאל רדיקלי רבים, והוא נזרק ללשכת האבטלה וכבר לא יהנה מכספי ציבור. אסור להשתמש בחופש האקדמי כדי להגן על טראסק ודומיה, לא רק בגלל שהם מסיתים לאלימות וגזענות, אלא בעיקר משום שהמחקר שלהם אינו אלא כיסוי לשרלטנות פוליטית.

%d בלוגרים אהבו את זה: