בימין הפוליטי, יש רבים הסבורים שבנימין נתניהו "הודח" מתפקידו על ידי מערכת המשפט. בטור קצר לינשוף, טוען חנן גרשוני שיש בעיה אחת מרכזית עם התיאוריה הזאת: אין שום קשר בינה לבין העובדות.

נתניהו הודח מתפקידו על ידי מערכת המשפט – כך טוענים לא מעט ימנים. אז מכיוון שהרעיון התחיל לקנות לו שביתה בימין, כדאי להזכיר כמה עובדות. המשבר הפוליטי, שבסופו נתניהו מצא את עצמו מחוץ לכס רה"מ, התחיל ב-2019. בשלב הזה עוד לא הוגש שום כתב אישום. נתניהו ניצח בבחירות ברוב משכנע – 65 מנדטים. הכל היה בסדר מבחינתו עד שליברמן החליט לפרוש והשאיר את נתניהו עם 60 מנדטים בלבד. הסיבה הרשמית היתה אי הסכמה בקשר לחוק הגיוס, טענה לא רשמית היא שזו היתה נקמה של ליברמן בנתניהו בגלל שחשב שנתניהו התלונן נגדו במשטרה. כך או כך, הפרישה לא קרתה בגלל החקירות של נתניהו. לא זה מה שהפריע לליברמן, שקצת לפני כן היה נאשם בעצמו ובהזדמנות אחרת הורשע. בזה אפשר לסיים, מכיוון שזו הסיבה שנתניהו נכשל במשך ארבע מערכות בחירות בניסיון להקים ממשלה בראשותו. בכל אחת מהן, אם ישראל ביתנו היתה חלק מהקואליציה, לגוש הימין היה רוב מוצק.

המכה הבאה לנתניהו היתה הפרישה של גדעון סער והקמת תקווה חדשה. סער הכריז כבר בתחילת הקמפיין שלא יישב עם נתניהו, אבל הסיבות שהוא מנה היו שהליכוד הפך לכלי שרת של נתניהו, שנתניהו מציב את טובתו האישית לפני טובת המדינה ושהוא פוגע בממלכתיות ובאחדות. הוא אכן טען בשלב מסוים שלא טוב שנאשם בפלילים מכהן כראש ממשלה, אבל זו בהחלט לא היתה הסיבה המרכזית. ואם כל הסיבות שסער מנה לפסילה לא היו נכונות, הרי שהסיבה האמיתית היתה היחס המכוער של נתניהו כלפיו. אבל גם הפרישה של ישראל ביתנו מגוש נתניהו, וגם זו של תקווה חדשה, לא הספיקו בשביל להקים ממשלה בלי נתניהו.

הממשלה ששלחה אותו לאופוזיציה הוקמה בזכות הצטרפותן של עוד שתי מפלגות – ימינה ורע"מ. והנה, גם שתי המפלגות האלו לא נימקו את בחירתן בכך שקיימים אישומים נגד נתניהו, שתיהן לא פסלו אותו בשל כך ושתיהן גם קיימו איתו משא ומתן. כלומר המפלגות שהפילו את נתניהו – או שלא פסלו את נתניהו, או שפסלו – אבל לא בגלל החקירות נגדו.

ומה לגבי מפלגות המרכז והשמאל? הן הרי הודיעו שיחרימו את נתניהו בגלל כתב האישום נגדו. אם כן האם לא בגלל זה הוא נכשל בניסיון להרכיב ממשלה? זו טענה נכונה, אבל היא סובלת מזיכרון קצר: עד לפני כמה חודשים, הן כחול לבן והן העבודה ישבו בממשלה אחת עם הנאשם נתניהו. החרם נשבר. ואז, לא מלאך ולא שרף ולא כתב אישום ולא חקירות – נתניהו בכבודו ובעצמו בחר להפר את ההסכם הקואליציוני ולפרק את הממשלה. הוא כנראה חשב, כמו מהמר כפייתי, שאמנם שלוש פעמים הוא לא הצליח להשיג רוב בלי ישראל ביתנו, אבל בפעם הרביעית הוא יצליח. לצערו, התכנית המבריקה הזו נכשלה. אם גנץ לא מוכן מאז לעשות עסקים עם נתניהו, וזאת למרות שהוצעו לו הצעות מפליגות מאוד מכיוון הליכוד, לא מנדלבליט הוא האשם בזה.

נשארה רק מפלגה אחת שגם החרימה את נתניהו בגלל כתבי האישום וגם לא שברה את החרם, והיא יש עתיד. אכן אפשר לטעון שזאת הסיבה שנתניהו עכשיו באופוזיציה, אבל צריך להזכיר שנתניהו, באופן משפיל, פיטר בשידור חי את יו"ר המפלגה, והאירוע קרה הרבה לפני כל החקירות. יטענו שבגללן הוא הפסיד מצביעים. ובכן, האמת קצת שונה. בבחירות 2015 הליכוד קיבל 30 מנדטים. מאז, בכל מערכת בחירות המספר עלה, עד שהגיע לשיא של 36 מנדטים בבחירות 2020, שהתקיימו אחרי הגשת כתב האישום. כלומר, אם האישומים השפיעו על מספר המנדטים של הליכוד הרי שהם השפיעו לחיוב. בקיצור: לא, מערכת המשפט לא הפילה את נתניהו. הוא הפסיד את הכיסא שלו באופן פוליטי לחלוטין – נערכו בחירות לכנסת, והכנסת הביעה אמון בממשלה שאינה בראשותו. האמת העצובה היא שהאדם שאחראי יותר מכל על נפילת נתניהו הוא בנימין נתניהו. אכן, יש מקום לטענה שההליכים הפליליים נגד נתניהו תרמו תרומה כלשהי לתוצאה הסופית, אבל הם וודאי לא היו הגורם היחיד או המרכזי בה. כשהשמאל הפסיד בבחירות 96 הוא רקח אגדה שמספרת שנתניהו הפך לראש הממשלה בזכות רצח רבין. אם הימין רוצה להיות אינפנטילי פחות, כדאי שיזנח את האגדה החדשה ויתחיל להתמודד עם העובדות.

"מותק בול באמצע", הסדרה החדשה של שמואל הספרי בכאן 11, היא שילוב של קומדיה, פארודיה וסרט ביעותים. אם נתעלם לרגע מההגזמות ונסתכל עליה בעין ביקורתית, נוכל להבחין בתובנה מרתקת: מי שמנסה למשול בעולם הפוליטי באמצעות אימה צרופה, שקרים ובוגדנות בלבד, עלול לגלות שבעלי בריתו חוברים לאויביו בכדי לכלותו. ינשוף פוליטי-מדיני על אסטרטגית התמנון, על היבריס ועל נפילה בלתי נמנעת. ומה הקשר למשחקי הכס ולבנימין נתניהו?

אזהרה: שלוש הפסקאות הראשונות נטולות ספויילרים. לאחר מכן – ישנם ספויילרים לכל פרקי הסדרה.

מאז עלייתה לאקרנים של מותק בול באמצע, הסדרה החדשה של שמואל הספרי, תהיתי במה בדיוק מדובר: האם בקומדיה פוליטית קלילה אך מציאותית להבהיל כמו פולישוק, האם בפארודיה מוחלטת, או שמא בסרט אימה. כצופה מצאתי את עצמי מרותק למסך, לעיתים צוחק, לעיתים משתנק ולעיתים נבהל. למי שלא מכיר, הסדרה מספרת את סיפורה של פליטת ריאליטי צעירה בשם מותק מרדכי (גילי איצקוביץ) שנכנסה לרשימה של מפלגת מרכז בגלל ספק טעות. היא מוצאת את עצמה בכנסת לאחר שקוֹדמה, מוקי פטיש, התאבד בתלייה. ובעודה נאבקת להסתגל ולהכיר את העולם הפוליטי החדש והאכזרי שמסביבה, היא נכנסת לכוונת של תמנון פוליטי חסר מעצורים, לוביסט העל אלכס טורצ'ין (אבי קושניר). לאחר שקנה, סחט ואיים פחות או יותר על כל בכירי המדינה הרלוונטיים, טורצ'ין ואנשיו מנסים להכשיל רפורמה שתסמן מזון לא בריא לתינוקות, ומותק מוצאת את עצמה בעין הסערה. כמו בפולישוק, אנחנו מתוודעים לשלל דמויות הסובבות את הגיבורה הראשית: היועצים הפוליטיים זיף וגבי, האופה בשוק מחנה יהודה שיודע יותר מדי (יגאל עדיקא), הליכודניק הדוחה והמטריד המיני לייזי אוח, חברות הכנסת המסוכסכות של סיעת "בול באמצע" (בולטת במיוחד חנה חנינא חנן, הנלחמת למען "מעשנים כבדים ממוצא מזרחי"), והגל"צניק הנמרץ חלמון שאשא. מי שמתגעגע, ימצא גם את הרב יהושע טנדורי מ"פולישוק" בהופעת אורח. השמות מרמזים, כמובן, על אופייה הפארודי של הסדרה. בין לבין, מותק מדווחת בלייב לאוהדות שלה מתקופת הריאליטי ("סוכריות הזעם של מותק"), והטוקבקים שלהן, שמופיעים בסצינות נבחרות ובשיר הסיום, הם אחד מהאלמנטים המצחיקים ביותר בסדרה.

בטור הזה אני לא מתכוון להרחיב על יתרונותיה וחסרונותיה של הסדרה, או על המימד הפארודי והמוקצן שלה. נסתפק בכך שבניגוד ל"פולישוק", שנבנתה על הלחמה של סצינות פוליטיות אמיתיות, "מותק בול באמצע" מציגה גרסה קיצונית בהרבה של העולם הפרלמנטרי. במציאות, בניגוד לפארודיה, לוביסט אחד אינו מסוגל לשלוט במערכת הפוליטית כולה, שהיא אחרי הכל זירת משחקים לפוליטיקאים, לוביסטים, בעלי הון, עיתונאים וגורמי כוח רבים בעלי אינטרסים סותרים ומנוגדים. כמו כן, בניגוד לעולם הפשטני שמציג לנו הספרי, במציאות יש מעט מאד החלטות שהן "טובות" או "רעות" לכל הדעות, כמו רפורמת התמ"ל (תוסף מזון לתינוקות) המוצגת בסדרה, והלוביסטים האמיתיים נכנסים לעולם עמום ואפור שבו לכל החלטה יש צדדים לכאן ולכאן, יתרונות ומחיר, נזק ותועלת לקבוצות שונות, וכמעט תמיד גם השלכות בלתי צפויות. יתכן שלוביסטים ובעלי הון חסרי מעצורים ידחפו בדרכים מושחתות החלטה שתועיל להם, אך בסופו של דבר גם לציבור; ומנגד, חברי כנסת אידיאליסטים יכולים להעביר רפורמות ממניעים טהורים ולגרום לנזק אדיר. ולהיפך. המציאות מציגה אינספור דוגמאות לכל השילובים הללו.

ובכל זאת, חרף כל חסרונותיה, מדובר לדעתי בסדרה מוצלחת מאד, וכוחה העיקרי בעלילה הקצבית, בהבזקים המתחלפים של קומדיה סאטירית, דרמה אנושית וסרט ביעותים, במשחק המצויין, וגם במספר תובנות אסטרטגיות אמיתיות שהיא עשויה לתת לנו. החשובה שבהן קשורה דווקא בדמותו של הנבל הראשי, הלוביסט אלכס טורצ'ין.

מכאן ואילך: ספויילרים ל"מותק בול באמצע"

סיפורו של טורצ'ין מראה לנו שבלי שום קשר למוסר, באסטרטגיית התמנוניות הפוליטית שמבוססת על שליטה ופחד מאחורי הקלעים טמונים חסרונות כבדים מאד, ואלו עשויים להוביל לנפילתו הבלתי נמנעת של התמנון. שימו לב לדרך העבודה של טורצ'ין. הוא מחזיק בגרון כמעט את כל חברי הכנסת ובכירי המדינה בשילוב של מתן טובות הנאה, סחיטה ופחד, אולם ככל שהסדרה מתמשכת, התמריצים השליליים מאפילים על אלו החיוביים. טורצ'ין גס עד כדי בהמיות כלפי הפוליטיקאים שעובדים איתו, ואפילו עמיתיו ויועציו, סוחט אותם עד הטיפה האחרונה וגורם להם נזקים כבדים. הוא מכריח את אגוז בזלת, פוליטיקאי קנוי שנמצא בכיס שלו, להיפטר מעוזרתו/פילגשתו, שמגיעה עקב כך לסף התאבדות; מעיר ליו"ר הכנסת הערות גסות על "ביצועיו" בצילומים מיניים, ודורס אפילו את שותפיו הקרובים. כתוצאה, גם כשהוא נראה כל יכול, אין לו בסיס תמיכה אמיתי, והשלטון שלו מבוסס על פחד צרוף. היכולת של טורצ'ין לתמרן ולכוון את קורבנותיו מבוססת על טקטיקה פשוטה של הפרד ומשול. כשהם מבודדים, כל אחד מהם חושש להתעמת מולו בנפרד, פן ייחשף חומר מרשיע עליו. האחרון שניסה, מוקי פטיש, תומרן לתוך פרשיית שוחד וסיים את חייו על חבל התלייה. באחת הסצינות המבעיתות יותר בסדרה, אנשיו של טורצ'ין מחליפים את השקופית "לזכרו של מוקי פטיש ז"ל" בישיבת ועדת הרפורמות בכנסת ב"לזכרה של מותק מרדכי ז"ל" כדי להבהיר לה את גורלה הצפוי אם תתגרה בגדולים ממנה.

אולם באסטרטגיה הזאת טמונים מספר חסרונות. ראשית כל, היא עובדת עד שאחד מהקורבנות של התמנון מתגבר על מחסום הבדידות, הפחד והיריבות הפוליטית, יוצר קשר עם אחרים ומתחיל לגבש קואליציה נגדו. שנית, אפילו אם נוקטים בכל אמצעי הזהירות, האסטרטגיה של טורצ'ין מותירה אחריה שובל הולך ומתמשך של ראיות פליליות, ושלישית, כפי שהסדרה מראה היטב, ביטחון עצמי והיבריס מובילים, במוקדם ובמאוחר, לטעויות קשות בשיקול הדעת שעלולות להפוך לקטלניות.

החיסרון הראשון שהזכרנו הוא, כמובן, מבני. אם מוטת השליטה של התמנון הפוליטי מבוססת בעיקר על סחיטה, הצלחתה תלויה בכך שהקורבנות לא ישברו את מחסום הפחד ויתחילו לשתף פעולה זה עם זה. ברגע שנוצרת קואליציה כזאת, טורצ'ין מגלה במהירות שהעדר בסיס התמיכה הפוליטי שלו עומד בעוכריו. מפני ששלטונו מבוסס רק על פחד, הקליינטים שלו ששים להיפטר ממנו ברגע שהם מאתרים גוש נגדי שבטוח להצטרף אליו. ובהתאם לחוקי "הקפיצה על העגלה" (bandwagoning), ככל שהקואליציה הפוליטית מנגד גדלה, כך הפיתוי לשבור את מחסום הפחד ולהצטרף אליה הולך ומתחזק. מותק, שמאלתרת תוך כדי תנועה, ניסוי וטעייה במהלך הסדרה, מתחילה באופוזיציה הימנית הזנוחה של הכנסת, שטורצ'ין התעלם ממנה בעיקר מפני שתמיד השקיע יותר בבעלי הכוח. שובר שוויון נוסף הוא ג'וליאנו, לוביסט במשרדו של טורצ'ין, שמאס במבול ההשפלות הבלתי פוסקות, ולכן הפך לסוכן כפול מתנדב של מותק (מה שקוראים בעגת הריגול walk-in). אולם בכדי להגדיל את הקואליציה של מתנגדי טורצ'ין מעבר לקומץ, יריביו צריכים לחשוף את הראיות נגדו, וכאן הם נתקלים בבעיה. כל חשיפה של מעללי טורצ'ין עלולה להוביל לחשיפה מקבילה מצדו, והרי יש לו חומר ראיות מפליל כמעט על כל יריביו. השאלה כאן קשורה למאזן: בטוח לחשוף את התמנון, רק ברגע שהראיות הפליליות שהוא משאיר אחריו גוברות בחומרתן על חומר הסחיטה שברשותו.

מסיבה זו בדיוק, טורצ'ין זהיר מאד שלא להותיר אחריו ראיות מפלילות. בכל אחת מפגישותיו הוא משתמש ב"דוּדי", מכשיר שמשבש הקלטות סתר, ומשתדל לטשטש את עקבותיו ככל האפשר גם בדרכים אחרות. הסרטונים המפלילים שהוא שולח לתקשורת על קורבנותיו הם, כמובן, אנונימיים. אולם במורד הפרקים, זהירותו של טורצ'ין הולכת ונשחקת עם עליית מפלס ההיבריס והביטחון העצמי שלו. הוא מתחיל להופיע במשרדים של חברי כנסת ולאיים, בלי לשים תמיד על השולחן את הדודי, לשלוח את אנשיו לפרוץ לבתים ולבצע שלל עבירות פליליות, כמו בסצינה המצמררת עם החתול של גבי, בלי להביא בחשבון שיתכן ויקלטו במצלמות אבטחה, ועושה את הטעות הישנה ביותר שנובעת משחיקה וביטחון עצמי עודף: מיחזור טקטיקות וחומרים באופן שמקל לעקוב אחריו. בדיוק כפי שיחידה צבאית או סוכני ביון לא אמורים ללכת באותו המסלול פעמים רבות מדי, פן יתגלו, כך גם עם סרטוני סחיטה אנונימיים. טורצ'ין משתמש נגד מותק בדיוק באותו פורמט של סרטון תעמולה כמו נגד מוקי פטיש, ובכך מקל על כל המעורבים בדבר (באדיבותו של הסוכן הכפול ג'וליאנו) להוכיח כי הוא עמד מאחורי שניהם. מכאן הוא מקל על מותק לנקוט בתרופת הנגד הטובה ביותר לסחטנות:  לעקור את שיני הארס של הסחטן על ידי חשיפת החומר המפליל לפני שהוא מספיק לעשות זאת.

לצד הטעות הזאת, שנובעת מעצלנות, שחיקה וקושי לשנות הרגלים, טורצ'ין מסבך את עצמו גם במעשים פליליים שאינם הכרחיים לקידום האינטרסים שלו. השיא, כמובן, הוא התקיפה המינית של מותק באזור רווי במצלמות, מעשה של אדם שהתרגל כל כך לכוח מוחלט וחסינות מוחלטת, עד שהוא בטוח שלעולם לא יתן את הדין על כלום. וכמו תמיד במקרים של היבריס, הטעויות הללו הולכות ומצטברות באפלה, עד שהן ממוטטות את טורצ'ין בלי אזהרה ברגע אחד מבעית. ההצבעה פה אחד בכנסת בעד החוק של מותק, אולי אחד הרגעים הפנטסטיים ביותר בסדרה, דווקא מדגימה עיקרון נכון: מי שמשחק בהפרד ומשול ומתמרן יותר מדי קורבנות באמצעות אימה, במשך יותר מדי זמן, עלול להיות מופתע כשחומות הפחד מתמוטטות וכולם קמים עליו, לרבות אלו שחשב בטעות שהם עבדיו החנפים ובעלי בריתו.

ב"שיר של אש ושל קרח", סדרת הספרים הקלאסית של ג'ורג' מרטין, אומר לורד טייווין לבתו, המלכה סרסיי, ש"את לא חכמה כמו שאת חושבת שאת." האב מתייחס לסדרה של מעשי נבלה, רמייה ובגידה שבאמצעותן סרסיי מבססת את שלטונה המוחלט על כל השחקנים הפוליטיים בממלכה. טייוין עצמו לא מהסס אמנם לבצע מעשי אכזריות מבעיתים כאשר הדבר משרת אינטרס פוליטי חשוב, אך בו בזמן יוצר לעצמו תדמית אמינה ושורה ארוכה של בעלי ברית שמוכנים להתייצב מאחוריו בשעת צרה. בתו, לעומת זאת, בוגדת בכולם בכל עת בכדי להשיג יתרונות קצרי טווח, רק כדי לגלות שבשעת מבחן החומות סוגרות עליה ואיש אינו מוכן לעמוד לצדה. גורלה של סרסיי, כמו גורלו של טורצ'ין הן דוגמאות ספרותיות המבהירות לנו את מחירו הנורא של המקייווליזם. בעולם הפוליטי אכזריות, שקרים ובוגדנות הם תבלין שיכול לסייע לאסטרטגיה חכמה כאמצעי ספציפי, בתנאים נתונים, ותוך שימוש חכם ומדוד. מי שמתמכר להם, במיוחד אם הוא סובל מביטחון עצמי מופרז, עלול למעוד לתוך הקבר שכרה במו ידיו. בגירסה מדוללת יותר, זה בדיוק מה שקרה לבנימין נתניהו, שנפל לא בגלל יריביו ואויביו המושבעים, אלא דווקא בגלל שורה של בעלי ברית שמאסו בהתנהלותו, נטשו אותו וחצו את הרוביקון לצד השני.

את מטרתה של ממשלת השינוי אפשר לסכם בשתי מילים: חזרה לנורמליות. החיים עצמם עדיפים מאידיאולוגיה, פשרה עדיפה מחרמות, קיום בפועל עדיף על ייעוד תיאורטי, ובעיקר, מדינת ישראל חשובה יותר מגורלו של המנהיג העומד בראשה. ינשוף פוליטי-מדיני על המהפכה הסאחית.

Credit: Bestofgreenscreen, depositphotos.com

ממשלת השינוי שעומדת לקום בשבוע הבא – ומי יודע אם אכן תושבע -חורטת על דגלה בפועל שתי מילים: חזרה לנורמליות. בכהונתו האחרונה של בנימין נתניהו, נחשוב מה שנחשוב על הישגיו הרבים וכשלונותיו הרבים לא פחות, ישראל התנהלה במצב חירום תמידי שפורר אותה מבפנים. אם חייזר היה מסתכל על ישראל של אותם ימים, הוא היה נדהם. ראש ממשלה שעומד למשפט פלילי, וביחד עם שריו תוקף את מערכת אכיפת החוק שהוא ממונה עליה, כולל מפקדי משטרה וראשי תביעה כללית שהוא עצמו מינה; ממשלה שבשם מאבק ב"דיפ סטייט" מדומיין משמידה את השדירה המקצועית שלה עצמה, זו שאמורה לנהל את המדינה ביומיום. שרים שמייבשים את משרד החוץ עד חוסר תפקוד מוחלט, ולאחרונה אפילו את הפקידות הבכירה של משרד האוצר; עשרות תפקידי מפתח, בכירים יותר או פחות, שנשארים לא מאויישים ומנטרלים את המנגנון הדיפלומטי ואת משרדי הממשלה, כאשר במקום משרתי הציבור הקבועים מכהנים ממלאי מקום שצריכים להתחנף לשרים הממונים בכדי להישאר בתפקידם; ניסיון לפמפם שוב ושוב תחושה של "מצב חירום" בכדי להסית ציבור נגד ציבור, ולהציג את האחר, ה"שמאלני" או ה"ערבי" לא כיריב פוליטי שטועה אלא כדמון שאורב בשער (כמובן, עד שצריכים אותו קואליציונית, ואז אפשר להתחנף אליו ולהבטיח לו הכל, עד לפעם הבאה).

גרוע מכל – בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה ולהעביר תקציב, וגרר את כולנו ללופ אינסופי והרסני של מערכות בחירות. הדבר נבע לא מהאידיאולוגיה הימנית שלו, אם יש לו כזאת, אלא משקרנות פתולוגית ויחסי אנוש גרועים להחריד. שורה ארוכה של אנשי ימין שעבדו לצד נתניהו – איווט ליברמן, יועז הנדל, צבי האוזר, גדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד – והרשימה עוד ארוכה, הסתלקו בשאט נפש, כי אי אפשר לעבוד עמו בלי לחשוש מסכין בגב בכל רגע נתון. התרגיל המלוכלך שעשה לגנץ, פירוק ממשלת הרוטציה מסיבות אנוכיות לחלוטין, הגדיש את הסאה. נתניהו לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות, פשוט כי איש לא סומך עליו. המדינה לא מתפקדת, וראש הממשלה, כדבריו הנכוחים של מחליפו המיועד נפתלי בנט, גורר את כולנו ל"מצדה הפרטית שלו".

"מדינת ישראל נגררה לטירוף ולופ אינסופי של בחירות. נתניהו גורר אותנו למצדה הפרטית שלו" – נאום ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט

בדיוק מהסיבה הזאת, נוצרה קואליציה בלתי אפשרית של מפלגות שמאל, ימין, מרכז וערבים, ממרצ, העבודה ויש עתיד, עבור בכחול לבן, תקווה חדשה, ימינה ורע"מ, שהקימה ממשלה בלתי אפשרית לא פחות. אבל בניגוד למה שאנחנו שומעים לא פעם בתקשורת, מטרתה של הממשלה הזאת אינה רק להפיל את בנימין נתניהו, אלא, בעיקר, להחזיר את מדינת ישראל לנורמליות.

כי ממשלת השינוי מייצגת, בסופו של דבר, את האזרח שפוליטיקה פחות מעסיקה אותו. את הגברים והנשים מראשון לציון, תל אביב, ירושלים, אפרת, רהט ואום אל פאחם, שכל מיני "מאגניבים" מטעם עצמם אולי יכנו "סאחים". לאותו תומך של ממשלת השינוי יש כמובן עמדות פוליטיות. יש שיתמוך בהתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, ויש שידגול בפתרון שתי המדינות. הוא עשוי להיות סוציאל-דמוקרט, או, לחילופין, תומך בכלכלה חופשית או בעל עסק קטן שנאנק תחת תקנות הקורונה והרגולציה. היא עשויה להיות ציונית נלהבת או מוסלמית אדוקה, ערביה-פלסטינית, חילוניה או דתיה, אך כזו שמתעבת אלימות ולינצ'ים, ותומכת בחוק, סדר ציבורי, איסוף נשק בלתי חוקי וחיים נורמליים. במילים אחרות, לתומכי ממשלת השינוי יש אידיאולוגיה, אך כרגע הם מעדיפים לדחות סיפוקים מסוג זה למען החיים עצמם, ולו עד שהמדינה תחזור למסלולה. אם נשתמש במונחים של ידידי החכם יצחק קרומביין, שכתב פעם מאמר אורח מאלף בינשוף, ממשלת השינוי נועדה עבור אלו שמעדיפים את ציר הקיום (החיים עצמם) על פני ציר הייעוד (רעיונות, חזון ואידיאלים).

מתעדף קיום על פני ייעוד- ראיון עם יו"ר רע"ם מנסור עבאס

מי אלו שמרכיבים את האופוזיציה לממשלת השינוי? בקצירת האומר, אלו הם כל האנשים שמתנגדים לחזרה לנורמליות של חיי היומיום. יש, כמובן, את הביביסטים, ועליהם אין צורך להכביר מילים: אלו שזהותם קשורה לגורלו של מנהיג ספציפי, לא משנה מה יאמר ומה יעשה. לצדם, יש טיפוסים נוספים, למשל, אידיאולוגים כמו סמוטריץ' שמעדיפים ללכת ל"עשר מערכות בחירות" (ציטוט מדויק) בכדי שערבים לא ייכנסו לממשלה ויפגמו בחזון המפורט והמנומק שלהם לעליונות יהודית נצחית במדינת ישראל. מבחינת האידיאולוג מימין, יותר חשובים מאפייניה התיאורטיים של המדינה, מאשר האופן שבו היא מתפקדת בפועל. הטיפוס האידיאולוגי מימין דומה בהקשר הזה למקביליו מהשמאל הרדיקלי והמחנה הלאומני הערבי. גם עבור אלו האחרונים, החזון חשוב יותר מהמציאות בפועל. לאחרונה, למשל, ביקר פרופ' אסעד גאנם את מנסור עבאס, והטעים בתוקף כי רע"מ "תהיה אחראית על כל בית שייהרס במגזר הערבי". אותה אחריות תיאורטית פחות חשובה מהישגיה המעשיים והתקציביים של רע"מ בפועל, כי כאמור, האידיאל חשוב יותר מהמעשה. בכלל, חשיבתם של הגאנמים והאבו שחאדות אופיינית לאנשי אקדמיה מסוג מסויים, שחיים בעולם של עקרונות ותיאוריות, ולא של בני אדם אמיתיים. כמובן, לאלו נוספים סוכני האלימות והכאוס עצמם: הבריונים החצי-עירומים של להבה, השבאב המתלהמים במגזר הערבי, אוהדי להב"ה ולה-פמילייה.

אנחנו עומדים כרגע לפני ימים של הכרעה. אין לדעת האם ממשלת השינוי אכן תקום, או שעריק תורן יכריע אותה ברגע האחרון. חשוב מכך, אין לדעת כמה תצליח לשרוד. מבחינתי, אם היא תצליח להעביר תקציב דו שנתי, אז עשינו את שלנו מבחינת החזרה לנורמליות. מנגד, יחסים אישיים טובים בין חברי הקואליציה, מנגנונים קבועים מראש לפשרות, הבנה שלאיש אין כרגע אינטרס לטלטל את הסירה, ומנגנון האי האמון הקונסטרוקטיבי שמקשה על הפלת ממשלות, עשויים דווקא להאריך את ימיה. כרגע ברור שלא משנה מה יקרה, הושגו כבר הישגים משמעותיים: מפלגה ערבית שדוגלת בנורמליות הצליחה לעשות היסטוריה ולהפוך ללגיטימית בעיני השמאל, המרכז, וחלקים גדולים של הימין; יאיר לפיד, שאני מעריך אותו יותר ויותר בזמן האחרון, הצליח למצב את עצמו כמנהיג של מחנה הנורמליות השפוייה, ולהניע שורה ארוכה של שותפים, חלקם אידיאולוגיים, משמאל ומימין, לכיוון ציר הקיום על חשבון ציר הייעוד, וחשוב מכל – השגנו ניצחון, ולו זמני, על תרבות החרמות הארורה שמשתקת מזה שנים את הפוליטיקה הישראלית. במקום עקרונות כמו "לא אשב לעולם עם X כי הוא X", נלמד לומר ש"אשב עם X בתנאי שיסכים ל-Y, ונתפשר ביחד על Z". למדנו שימנים, שמאלנים וערבים יכולים לשבת בחדר אחד, להסכים על דברים מסויימים ולהתפשר על אחרים, תוך כדי דחיית המחלוקות הבלתי פתירות לצד. מערכות פוליטיות היסטוריות, לרבות הרפובליקה של ויימאר, התמוטטו בעבר, מפני שהשחקנים המרכזיים שלהן התבצרו בעמדות לעומתיות ולא ניסו להתפשר זה עם זה. כולי תקווה שהפוליטיקאים הישראלים יחזרו וילמדו את אומנות הפשרה. ממשלת השינוי, אם תקום, יכולה להיות צעד חשוב ראשון בכיוון.

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", מציע הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב למדינות להכין את עצמן מראש לזעזועים לא צפויים. במקרה של ישראל, להיות "אנטי שבירה" פירושו להשיג מוקדי תמיכה רבים ומגוונים ככל האפשר. אם אחד ייפול, תמיד נוכל להסתמך על השני. למרבה הצער, תמיכתו האוטומטית של נתניהו בצעדיו מעוררי המחלוקת של טראמפ היא הימור מסוכן, שקושר את ישראל לכוחות המאוסים ביותר בפוליטיקה הבינלאומית. וכשהכוחות הללו ייפלו, או יעוררו גל חזק שמנגד, ישראל תוכל להיות שעיר לעזאזל קל ונוח להיפרע ממנו. ינשוף פוליטי-מדיני על האיוולת שבקפיצה לעגלתו של הדונלד.

הנשיא הטרי של ארצות הברית, דונלד טראמפ, החל את כהונתו בסערת צווים נשיאותיים, שניתן להמשילם לסופה של גשם שחור. אודה ואתוודה, שאני הייתי מאלו שהתייחסו בספקנות להפגנות ההמונים נגד טראמפ, עוד בטרם הושבע, ולנבואות האפוקליפסה של "פשיזם" שמזמן הפכו כבר לרפלקס מותנה בשמאל. חשבתי, ואני עדיין חושב, שלדונלד טראמפ יש זכות מלאה לקדם אג'נדה ימנית ושמרנית, להגביל הפלות, לבנות חומה בגבול מקסיקו ואפילו להיכנס למלחמת סחר עם מדינות זרות, אף על פי שהצעד הזה יהיה הרסני מבחינה כלכלית ויפגע באיכות החיים של אמריקאים מהמעמד הנמוך, שיאלצו לשלם מחירים גבוהים יותר על מוצרים מיובאים.

אבל נשיא, כל נשיא, חייב לפעול בתוך מסגרת חוקתית ולדאוג לרווחתם של כל האזרחים והתושבים החוקיים ללא הבדל דת, גזע ומין. איסור הכניסה הגורף לאזרחים מאיראן, עיראק, סוריה, תימן, לוב וסומליה הוא לא רק גזעני, אלא גם מטופש. אזרחי המדינות הנ"ל לא ביצעו אף פיגוע בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות, בעוד מדינות שאזרחיהן דווקא כן ביצעו פיגועים, למשל ערב הסעודית, לא נכללות באיסור. בשבע שנותי בארצות הברית, מעולם לא נתקלתי בקבוצת אזרחים פטריוטים, נאמנים, מבריקים ותורמים לחברה כמו האיראנים האמריקאים. אם היה מדובר רק באיסור על הוצאת ויזות חדשות, ניחא. הצו היה עדיין נותר גזעני ופסול, אבל עדיין היה ניתן איכשהו להכיל אותו במשחק הפוליטי והמשפטי המקובל. מה שמדרדר אותו לתחום הרשעות הצרופה היא הכלתו לנושאי ויזות חוקיות, למשל סטודנטים, ואפילו לבעלי גרין קארד. כלומר, אנשים שנמצאים באמצע תוכנית תואר, או בנו את חייהם בארצות הברית, מגורשים מבתיהם ומשפחותיהם במחי החלטה של הדונלד.

ההחלטה הזאת, מעבר לכל יתר חסרונותיה, שמה ללעג ולקלס את כל מושג ההגירה החוקית. היום אתה חוקי – מחר אתה בחוץ בלי שום סיבה, באופן שרירותי ועוד באמצע התקופה שנקבעה לך מראש. הגזירה הזאת מצדיקה לא רק התערבות שיפוטית, אלא התנגדות אזרחית עזה וסוערת מכל הסוגים. ואכן, אמריקה קרועה מהחלטת הדונלד. המונים צובאים ומפגינים בשדות התעופה, עורכי דין מתנדבים לסייע לקורבנות, ו-ACLU, הארגון שעומד בחזית המאבק, מעולם לא קיבל יותר תרומות כמו בימים האחרונים. הצווים של טראמפ העלו גלי קבס דומים ברחבי העולם כולו. אפילו חלק מבעלי בריתו ובני דמותו של הנשיא החדש בימין האירופי לא מיהרו להגן עליו. המועמד לנשיאות לשעבר ג'ון מק'קיין וכן דיק צ'ייני, סגנו של הנשיא לשעבר בוש ומי שנודע כסמן הימני של המפלגה הרפובליקאית, היו אף הם בין אלו שהוקיעו את הגזירות.

מי שדווקא כן מיהר להגן על הדונלד הוא בנימין נתניהו.

ראש ממשלתנו היקר, שלמד מטראמפ (ואולי מיאיר בנו) את אומנות הציוצים הפרובוקטיביים בטוויטר, מיהר להכריז ברשת החברתית ש"הנשיא טראמפ צודק. אני בניתי חומה בדרום ישראל והיא בלמה את ההגירה הבלתי חוקית". בכך, הביע תמיכה לא רק בבניית החומה, אלא לקח בבוטות את הצד של טראמפ בויכוח הפנימי בארצות הברית. בואו נעזוב לרגע את ההיבט המוסרי של הדברים. הגיוני שישראל תדאג לאינטרסים שלה, ולא לאלו של אחרים. אפילו אם נקבל את הצורך להתחנף לממשל החדש, ואפילו אם טראמפ הבטיח לנתניהו תמורה כלשהי כפי שאמרו לחשנים מסויימים אתמול, הרי מדובר בהעדפה פושעת של רווח מיידי על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. אפילו אם מתעלמים מהנזק המיותר ליחסים עם מקסיקו ומדינות דרום אמריקה, יש כאן פוטנציאל לנזק לדורות.

טראמפ אינו נשיא שגרתי, אלא דמות מעוררת מחלוקת בלשון המעטה. הוא שנוא על רבים ברחבי העולם, ועל מחצית האוכלוסיה בארצות הברית. כרגע הוא בשלטון, אבל לאחר כך וכך שנים יירד ממנו, ורק בנדיר בוחרים האמריקאים נשיא שני מאותה מפלגה. בדיוק כפי שהגל הליברלי שנוצר בחסות אובמה והשמאל הרדיקלי תרם לעליית טראמפ, כך גם הצעדים השערורייתיים של טראמפ עתידים להוליד בקלאש ליברלי לכיוון ההפוך. לפני נתניהו, ישראל היתה קונצנזוס בפוליטיקה האמריקאית – בעלת ברית שהתמיכה בה חצתה מפלגות. נתניהו והשגריר שלו, רון דרמר, פגעו בכך ביסודיות כאשר השפילו את הנשיא אובמה והתערבו בגסות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית על ידי תמיכה גלויה כמעט במפלגה הרפובליקאית. עכשיו, במקום לשבת במקום נוח על הגדר, ישראל הופכת את עצמה לחלק בלתי נפרד מתופעת הטראמפיזם. היא מזוהה עם גזענות, גסות רוח, שוביניזם ופגיעה במיעוטים. כך, היא כבר משניאה את עצמה על ציבורים אדירים בארצות הברית, ואפילו בקהילה היהודית. אם ההימורים הכבירים של טראמפ במדיניות חוץ ייכשלו וימיטו על ארצות הברית אסון, ישראל תזוהה גם עם האסון הזה. בתום ימיו של טראמפ, היא עוד עלולה לשמש כשעיר לעזאזל זמין ונוח שישלם את המחיר על חטאיו.

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", התרה נסים ניקולאס טאלב שמדינות לעולם לא יכולות לחזות זעזועים ולהתכונן אליהם. כל מי שמנסה להתכונן לכל תרחיש יופתע ויטולטל על ידי גלי ההדף של המציאות. מדינה או חברה שרוצה להגן על עצמה, צריכה להיות "אנטי שבירה". כלומר, לבנות את עצמה כך שלא תתנפץ מזעזועים לא צפויים. וחלק מלהיות "אנטי שביר", במיוחד בדיפלומטיה, היא חלוקה נבונה של סיכונים. המצב הנוכחי של ישראל, כמדינה שתלויה לחלוטין אך ורק בארצות הברית, הוא כבר שביר במידה מסוכנת. התלות המוגזמת הזאת, שנובעת ישירות מהסכסוך היהודי-ערבי ומהבעיה הלא פתורה מול הפלסטינים, הופכת להיות מסוכנת בהרבה כאשר אנחנו נתלים אך ורק בציבור או מפלגה מסויימת בתוך ארצות הברית, ובכך מצרים את בסיס התמיכה שלנו עוד יותר. ההימור על סיעה מפוקפקת אחת, שתהיה מחוץ לשלטון בעוד שמונה שנים אפילו בנסיבות האידיאליות מבחינתה, ותוליד כמעט בוודאות גל חזק שמנגד, אינו יכול להיחשב אלא כטירוף. והדבר העצוב ביותר, הוא שנתניהו כרגיל אינו מהמר בכסף שלו אלא בזה שלנו.

ישנה קלישאה עתיקה שאומרת, שפח האשפה של ההיסטוריה מלא באנשים שאין להם תחליף. ובכל זאת, המרקעים וגווילי העיתונים בישראל משדרים שוב ושוב את המסר, ש"בעת הזאת" אין אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. מה סוד הכריזמה של ראש הממשלה, מול חולשת יריביו, ומה הוא יכול להציע – הוא ולא אחר – שמדבר ללב העם? ינשוף פוליטי-מדיני על איומים קיומיים ותעתועיה של כריזמה.

לאחרונה, קשה לקרוא עיתון או לפתוח טלוויזיה בלי לשמוע פרשן כלשהו, שמסביר לנו שנתניהו אמנם לא ראש ממשלה משובח במיוחד, אבל "אין לו תחליף בעת הזאת" כי "אף אחד באופוזיציה לא נתפס כמנהיג." מדוע? כאן, התשובות שונות. יש הטוענים כי האידיאולוגיה של השמאל והמרכז פשוט לא מקובלת על רוב העם. אחרים מצביעים על הכריזמה של נתניהו, ה"פאסון" שלו כראש ממשלה, מול ההתנהלות המגוחכת של לפיד והרכרוכיות של יצחק הרצוג. האמת היא ששתי התשובות נכונות, ושתיהן לא מספקות ודורשות הסבר נוסף.

התכונה שנקראת "כריזמה" הוגדרה במובנה המודרני על ידי הסוציולוג הגרמני מקס וובר. מנהיג כריזמטי, קבע וובר, הוא כזה שנערץ על ידי שומעיו בשל סגולה מיוחדת שהם מאמינים שהוא ניחן בה, בין אם קדושה אלוהית ובין אם יכולת הנהגה יוצאת דופן שקשה להסביר במילים ("האדם המתאים להנהיג את עם ישראל בעת הזאת"). אבל בפועל, כריזמה היא תכונה דיאלוגית – אינטראקציה בין המנהיג לבין קהלו. אחרי הכל, אדם שנחשב לכריזמטי מול קהל מסויים, עשוי להיראות מגוחך מול קהל אחר. חשבו, למשל, על הכריזמה של מירי רגב בקרב חברי מרכז ליכוד, לעומת האופן שבו היא נתפסת כקריקטורה בקרב האליטות התרבותיות הישנות. ה"כריזמה" שלה חזקה מאד בציבור מסויים, כי התכונות הספציפיות שלה עונות לצרכים, לרגשות ולרגישויות של הקהל הזה, אבל לא בציבור אחר שערכיו שונים, ושאינו זקוק למה שיש לה להציע.

מהו סוד הכריזמה של נתניהו, או במילים אחרות – כיצד הוא עונה על מאווייהם של חלקים גדולים בציבור הישראלי, גם אלו שאינם נמנים על מעריציו? כדי להתחיל לאמוד את ממדי הבעיה, ראוי לצטט ממכתב שמסרה ציפי לבני, יריבתו הפוליטית המרה של נתניהו, לג'ורג' ו. בוש, נשיא ארצות הברית דאז, במהלך ביקורו בארץ:

להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיבי ואת חווית השואה… להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח".

וכך פירש את הטקסט הזה דורון רוזנבלום מ"הארץ" באחד ממאמריו החדים ביותר:

זהו? זו כל המשמעות של להיות מנהיג ישראלי? לא להביט אל העתיד בניסיון למצוא בו סיכוי ותקווה – אלא לחיות בעבר ולשאול את עצמו אם בדיעבד היה מסוגל לראות את האסון? תחושת החיים בתוך זמן קטסטרופלי לולאתי לא אפיינה את המנהיגות שהקימה את המדינה; אבל היא מאפיינת דווקא את יורשיה. אולי זוהי תוצאת הצלחת "החינוך השואתי" והאינדוקטרינציה של תחושת הקורבניות. קורבניות זו כבר מתערבבת ללא הכר במה שקרוי תפיסת הביטחון, ודוגמה בוטה לכך מהווים אנשי הצבא, שבמקום להתרכז במלאכתם כטכנאים של מלאכת ההגנה – מתיימרים לאשש את הנרטיב הלאומי הקורבני, ובאופן פרדוקסלי זורעים פחדים יותר מאשר ביטחון. כך מסוגל מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, להורות למחלקת ההיסטוריה של החיל לרכז את התבטאויותיו האנטישמיות של אחמדינג'ד ולהשוות אותן לאלה של היטלר: "התבטאויות אלו הופכות בתקופה הנוכחית להיות אקטואליות ורלוונטיות", כתב מי שמונה להיות "מפקד זירת אירן". כך צועדים הרמטכ"לים שלנו בראש עולי הרגל לאושוויץ, ומהגגים נכאים מה "היינו עושים" אילו היתה "לנו" אז טייסת פנטומים.

סוד הכריזמה של בנימין נתניהו, ה"מתנה" שהוא מציע לקהל שלו, לעם בישראל, היא יכולת מפליאה לתרגם את הקורבניות הצדקנית והמתחפרת הזאת, שמגדירה את עצמה מול חווית השואה ורואה בכל צל איום קיומי, למדיניות של דשדוש במקום (וראה המאמר שפורסם בינשוף בזמנו על הבוגיזם). נתניהו הוא הילד שנועץ את האצבע בסכר – מי שמלהטט כדי לשמר את הסטטוס קוו, לבצר את החומה ולהגן עלינו מאוקיאנוס האיומים שמסביב. ההסכמה שחוצה מחנות פוליטיים בישראל היא שאנחנו מתנהלים במשעול צר ומוקפים בסכנות קיומיות, שעלולות להוביל אותנו בשנית לאושוויץ. ממזרח ים גועש של טרור פלסטיני, מעבר לו הגיהנום של דאע"ש והפצצה האיראנית, וממערב גלי הים. נתניהו לא צובר את עוצמתו מיכולת ההתמודדות שלו עם הסכנות הללו. במלחמה בהסכם הגרעין עם איראן נכשל כישלון חרוץ, לפי הסטנדרטים שהציב לעצמו, במלחמה כנגד דאע"ש אין לישראל ממילא כל רלוונטיות, וגם ה"פתרונות" שממשלת נתניהו מציעה לבעיה הפלסטינית ולגל הטרור במזרח ירושלים הם קוסמטיים בלבד, שורה של כותרות מבהיקות שנועדו בעיקר לתקשורת.

נתניהו, אם כן, עושה את ההון הפוליטי שלו לא מניסיון לפתור את הבעיות, אלא להיפך: להפוך את כולן לאיומים קיומיים, ואף למצוא כל הזמן איומים קיומיים חדשים: הפצצה האיראנית, דאע"ש, ולאחרונה גם ה"נאציזם הפלסטיני", בהנהגת רוח הרפאים של המופתי הירושלמי. ההשוואה של הפלסטינים לנאצים ולדאע"ש אינה מקרית. כפי שנועם שיזף ציין בצדק, אלו הכוחות שמייצגים עבור רוב בני האדם בעולם רוע מוחלט, אין מה לדון ולדבר איתם, ונשקף מהם איום לעצם הקיומה של התרבות המערבית המודרנית. אם היריבים שלנו הם כל כך איומים, ואי אפשר הרי לקום ולחסל אותם מסיבות פרקטיות, הרי הפתרון האפשרי היחיד הוא להתחפר במקום ולנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה". ואם צריך להתחפר במקום, הרי ממילא אין טעם לזעזע את הסירה ולהחליף את ההנהגה. נתניהו, שמדבר כל הזמן על ה"איומים", נתפס באופן טבעי גם כאדם המתאים ביותר להתמודד איתם.

למעשה, באקלים הישראלי של היום, מנהיג שיציע פתרונות נועזים ויצירתיים לבעיות היסוד של המדינה עשוי לגלות שמדובר במעשה בלתי רווחי, ואפילו מסוכן מבחינה פוליטית. מי שמאמין שהוא נמצא על סף תהום, אריות טורפים מימינו וזאבים מיללים משמאלו, מן הסתם יעדיף לדשדש במקום, אפילו אם האדמה מתפוררת לאיטה תחת רגליו. הפסיכולוגיה האנושית נוטה לדחות את ההתייחסות לסכנות רחוקות, ולהעצים איומים קרובים.

בחברה הישראלית של 2015, שעוצבה בידי שנים של אינתיפאדות רצחניות, מטרי טילים, יוזמות שלום כושלות ועוינות בינלאומית מתגברת, האיום הקיומי הפך לאבן יסוד של התודעה. הדרך היחידה ליצור אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי, היא לא לקבל את התודעה הזאת, כפי שעושים ראשי האופוזיציה כיום, אלא להילחם בה. אין פירוש הדבר שישראל אינה מוקפת באיומים – אבל האמת היא שאף אחד מהם אינו איום קיומי. ברגע שרואים את הבעיות שלנו, בין אם מדובר בדאע"ש, באיראן או בטרור הפלסטיני, כקשיים אסטרטגיים על לוח השחמט ולא כסכנות אפוקליפטיות, המסקנה היא שצריך לחשוב על אסטרטגיה להתמודד איתן, ולא להתחפר במקום כילד מבועת המכסה את עצמו בשמיכה מאימת המפלצות המקיפות אותו.

הבחירות המרתקות ביותר בעשר השנים האחרונות מתקרבות לסופן הדרמטי. לפי נתוני הסקרים האחרונים, המהפך נראה באופק, ויתכן בהחלט שיצחק הרצוג יחליף את בנימין נתניהו. אולם בפועל, הסיכויים בוגדניים יותר מכפי שהסקרים מראים, וכדי לנצח מחנה המהפך צריך לעבור שני מכשולים עיקריים. מה עושים? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

מדינת ישראל מתקרבת לבחירות מרתקות ודרמטיות, רוויות בפניות חדות, מעקשים ופיתולים. מי עוד זוכר, שלפני חודש חודשיים כל הפרשנים התייחסו לנתניהו כראש הממשלה הבא, וביטלו את יצחק הרצוג כאלטרנטיבה. כיום, המחנה הציוני הוא המפלגה המובילה בכל הסקרים, בפער של ארבעה מנדטים בממוצע על הליכוד. הנקודה המרכזית היא, שכמעט בכל בחירות ישראליות היו הפתעות דרמטיות של הרגע האחרון, כגון עלייתן הפתאומית של יש עתיד או מפלגת הגמלאים. היום (14.3), העריכה ד"ר מינה צמח בערוץ 2 שהפתעת הבחירות תהיה המחנה הציוני. כלומר, אם נשתמש במילותיה של צמח, אנחנו נמצאים על זנב של גל גדול, שיכול לטלטל את המערכה כולה לכיוונים בלתי צפויים. הערכתה של מינה צמח זוכה לחיזוק מהסטטיסטיקאים של בטל בשישים, בלוג בחירות מתוחכם המשתמש במודל בייסיאני ומתחשב בממוצע הסקרים, שגיאות עבר, בעיות אמינות של סוקרים ספציפיים, הטיות ונטיות של הרגע האחרון. בעבר, התגלתה תחזית בטל בשישים כמדוייקת יחסית בחיזוי מגמות הרגע האחרון, לפעמים יותר ממכוני הסקרים המקצועיים. כיום, גם הבלוג הזה חוזה כי המחנה הציוני נמצא על זנב הנחשול: הליכוד מקבל 20, והמחנה הציוני 25, או, בתרחיש (סביר לדעת הבלוג) שישראל ביתנו לא עוברת את אחוז החסימה – 26.

אין להתבלבל: גם במצב הנוכחי, יהיה קשה ליצחק הרצוג להרכיב קואליציה. כדי לקבל די המלצות אצל הנשיא, יהיה צורך בתמיכתה של כולנו מימין, והרשימה הערבית המאוחדת משמאל. זו לא משימה בלתי אפשרית, משום ששתי המפלגות הללו לא פסלו את הרצוג, אבל היא תהיה קשה מאד. לפי נתוני הסקרים הנוכחיים נוכל להשיג מהפך עדין ושביר בלבד, ונתניהו עדיין יוכל לחטוף ניצחון מציפורני התבוסה.

אנחנו יכולים לעמוד בפני מהפך היסטורי. בפעם הראשונה מאז 1999, השמאל עשוי לזכות בשלטון, והפעם בראשות מנהיג הגון ומומחה בגישור ומשא ומתן, ולא אדם מופרע, יהיר ומלא בתסביכים נוסח אהוד ברק. כידוע לכולכם, אני לומד בארצות הברית, וקניתי כרטיס טיסה במיוחד כדי לסייע למהפך בקלפי ולהתנדב במחנה הציוני. עד כדי כך חשובות הבחירות האלו בעיני.

אז מי שמעוניין להחליף את שלטון נתניהו בבחירות הקרובות ולשנות את המסלול של המדינה, חשוב שישים לב לעובדות הבאות. משום שהמשחק הקואליציוני, בבסיסו, הוא לא לטובתנו, ישנם שני תנאים הכרחיים למהפך, וקיים ביניהם מתח מסויים:

1. יצחק הרצוג חייב לנצח את בנימין נתניהו בפער גדול ככל האפשר. שלושה מנדטים היא תוצאה גבולית מהצד השלילי (סיכוי קטן), ארבעה מנדטים – תוצאה גבולית מהכיוון החיובי (סיכוי סביר), חמישה מנדטים כבר נותנים לנו סיכוי גדול, ומעל חמישה הניצחון כמעט מובטח.
2. מרצ חייבת לעבור את אחוז החסימה. כלומר – המנדטים הנוספים של המחנה הציוני חייבים להגיע ממפלגות המרכז או (במקרה הטוב ביותר אך הסביר פחות), הימין.

שתי ההנחות הללו אינן מובנות מאליהן, והן דורשות הסבר.

במהלך כל מסע הבחירות, משקיפים רבים מספור אמרו כי אין חשיבות לפער בין המפלגות, או לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, אלא רק לגודל הגוש. אחרים טענו כי המפלגה הגדולה ביותר תנצח. לעיתים קרובות הטענות הללו נגועות באינטרסים פוליטיים. למרצ ולבית היהודי יש מן הסתם אינטרס לטעון כי אין חשיבות לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, כי רק הגוש יכריע. כך יוכלו לשכנע מצביעים "אידיאולוגיים" יותר מהמחנה הציוני והליכוד (בהתאמה) לעבור אליהן. לעומת זאת, למפלגות הגדולות, המחנה הציוני והליכוד, נוח לטעון כי המפלגה הגדולה ביותר תנצח, כדי להעביר כמה שיותר מצביעים אידיאולוגיים (שבשגרה היו מרגישים בנוח במפלגות הקטנות) לחיקן החמים.

אנשי מרצ והבית היהודי צודקים כאשר הם אומרים שבשיטה הפרלמנטרית של ישראל, הנשיא יתן את המנדט להרכבת הממשלה לראש הגוש הגדול ביותר ולא לראש המפלגה הגדולה ביותר. במצב רגיל, זה כנראה נכון. אבל במערכת הבחירות הנוכחית, יש כמה וכמה מפלגות מרכז שלא מחוייבות באופן הרמטי למחנה מסויים, בראש וראשונה מפלגת כולנו של משה כחלון. המפלגות הללו ירצו, מן הסתם, לקפוץ לעגלתו של מי שנראה כמנצח כדי לקבל את הנתח העסיסי ביותר מהאומצה ברגעים הראשונים. לפיכך, אין חשיבות משפטית לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, אבל יש לכך חשיבות פסיכולוגית מכריעה, בתנאי שהפער יהיה משמעותי. פער של מנדט אחד, למשל, לא יועיל, וסיפורה העגום של ציפי לבני בבחירות 2009 יוכיח. אם הרצוג ינצח בפער גדול, הבאאז התקשורתי יכתיר אותו מיד כראש ממשלה, והדינמיקה הפסיכולוגית שתיווצר תשלח את מפלגות המרכז, ואולי גם את המפלגות החרדיות, למשא ומתן עמו.

ובכל זאת, הרצוג יתקשה לקבל את ראשות הממשלה ללא גוש שיתמוך בו. מרצ, כמפלגה היחידה שהתחייבה להמליץ על הרצוג לנשיא בכל מקרה, נטולת תחליף בהקשר הזה. צדק יוסי שריד, שהזהיר את בוחרי מרצ כי קול שהם יתנו להרצוג עלול להחסיר ממנו ארבעה מנדטים, אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה. לפיכך, אני ממליץ לבוחרי ותומכי מרצ להמשיך ולהצביע מרצ. הדבר נכון במיוחד לתומכי המפלגה, יהודים וערבים, שהחליטו לעבור לרשימה המשותפת. איימן עודה יצליח גם בלי התמיכה שלכם. מרצ עלולה להיעלם, ואיתה סיכויי המהפך שלנו. יהיה עצוב מאד אם באמצעות הקול שלכם תכניסו לכנסת את עבדאללה אבו מערוף אבל תנציחו את שלטון נתניהו.

הטיעון הזה, חשוב להדגיש, אינו תקף למפלגות אחרות בגוש, וודאי שלא למפלגות מחוצה לו. ההמלצה של הרשימה המשותפת ויש עתיד על הרצוג, למשל, אינה בטוחה לחלוטין – ולכן הצבעה לאחת מהן תתרום למהפך פחות מאשר הצבעה למחנה הציוני או מרצ. שלושה מנדטים שיעברו מלפיד למחנה הציוני, למשל, יוכלו להבטיח פער אדיר מהליכוד, ולפיכך את המהפך. הצבעה לכולנו טובה אמנם מהצבעה לליכוד או לבית היהודי, אבל בכל זאת מדובר בהצבעה שתוקעת מקל בגלגלים שלנו. אם אתם רוצים לתרום באופן מקסימלי לשינוי הכיוון של המדיניות הישראלית, האופציות היחידות שלכם הן אמת ומרצ. אם אתם במחנה המהפך, שכנעו עוד אדם ועוד אדם, כל בוחר מתלבט שאתם יכולים למצוא. נסו להשיג לנו עוד פתקי אמת ומרצ, ואם אתם לא יכולים למצוא כאלה – גם קול שעובר מהליכוד ליש עתיד, ובמידה פחותה יותר, כולנו, יתרום למטרה המשותפת.

ובעיקר – צאו כולכם להצביע. ונקווה לבשורות טובות ביום שלישי בערב. עוד קצת מאמץ, ואנחנו שם.

לאחרונה, התוודתה הגברת הראשונה של ישראל שקשה לה ללכת ברחוב, מרוב גלי ההערצה הספונטניים של פשוטי העם שהיא נתקלת בהם מכל עבר. מה מחבר בין השיחה ההזויה, עמוסת הגסויות וההתנשאות, בין שרה נתניהו לרעייתו של ראש עיריית שדרות, לסיפורי גלידת הפיסטוק ולהתנהלותו ההרסנית של בנימין נתניהו בארצות הברית? ינשוף פוליטי-מדיני על הניתוק ומחירו.

לאחרונה, נחשפנו לתמליל שיחה שנערכה בעיצומו של מבצע צוק איתן בין שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה, לזוגתו של ראש עיריית שדרות לשעבר. הגברת הראשונה, כך מסתבר, שמעה כי אלי מויאל העז לבקר את תפקודו של בעלה בפומבי, וזעמה בער בה. בשיחה, היא שפכה על זוגתו של מויאל מטר עכור של מררות, נאצות וקללות, בגסות ששמה בצל את תקרית השוקולד המפורסמת. התוכן של השיחה חשוב פחות מהגישה המסתתרת מאחורי הדברים, למשל בציטוט הבא:

בן אדם לקח על הכתפיים שלו את כל מדינת ישראל, הוא שולח את החיילים לקרב, הוא מתנהג בחוכמה פוליטית נדירה, מדבר עם המנהיגים כל הזמן! הניסיון שלו, החוכמה שלו, ההשכלה שלו, של בנימין נתניהו!! השכלה רחבה, תארים באוניברסיטה, הוא גם קורא ספרים, מבין בכלכלה, בביטחון, במדיניות, הוא מבין בלדבר עם מנהיגי העולם!! איפה האיש שלך, הרי הוא לא מגיע לקרסוליים של האיש שלי, מה, אלי מויאל דיבר פעם עם מנהיגי העולם?! הוא עשה פעם משהו בחיים שלו??

אפשר לומר הרבה דברים על השיחה הזאת; למשל, על ההתנשאות כלפי תושבי הפריפריה ("הוא עשה משהו בחיים שלו? אתה לא מגיע לקרסוליים שלו"), או על הנטייה הידועה של דיקטטורים בשאיפה ובני ביתם לייחס כל ביקורת כלפי המנהיג למזימה מרושעת כנגדו. חשוב יותר, לדעתי, להתמקד במשמעות שמעבר לרכילות, בנטיות שמחברות בחוטים את פירורי הפיסטוק השונים של פרשות נתניהו להתנהלות המדינית והפוליטית שלו כראש ממשלת ישראל. מפרשיות קטנות, אומרים לנו תומכיו של נתניהו, אפשר להתעלם, כאילו היו כאב ראש טורדני. אבל אם כאב הראש הוא סימן לחולי חמור יותר, התעלמות ממנו עלולה להוביל לתוצאות הרסניות, עד כדי סיכון חיי החולה. בתור התחלה, שימו לב כיצד שרה נתניהו מעריכה את הפופולריות שלה עצמה:

איזה הערצה יש אלי, כשרואים אותי. אני לא יכולה ללכת ברחוב, מאות אנשים באים אלי, כולם מוסרים לבעלי אהבה, אומרים לי שהוא ראש ממשלה ענק. ואני הולכת למשפחות השכולות, אני מסתכלת להם בעיניים, אני עושה דברים, והעם אוהב אותי, רק עכשיו חזרתי מעצרת המונית בבית כנסת, וכולם חיבקו אותי ואת ראש הממשלה!! זה פשוט בושה, אני חייבת להגיד, אני שומעת את הקולות האלה, אין אחד בעולם שיילך ויגיד אלי מויאל צודק, אף אחד!! הרי יש גבול לחוצפה.

בדיוק כמו זוג האחיות חובבות השוקולד מהטיסה המפורסמת, שרה נתניהו מתנהלת לפי הקוד הידוע של "מגיע לי". מעבר לכך, הפסקה שלעיל מצביעה על ניתוק מוחלט מהחברה הישראלית, של זוג מלכותי שיושב בארמון, מוקף בחבר חנפים ובטוח שכולם מעריצים אותו ("מישהו בעם היה רוצה משהו אחר חוץ מביבי?") הניתוק הזה, הבעייה החמורה ביותר כאן לטעמי, נשקף מאינספור עדויות של עובדים לשעבר בלשכת ראש הממשלה, החל באומללים שזכו לטעום מנחת זרועה של שרה בקדנציה הראשונה, ועד לאב הבית מני נפתלי כיום. היועצים והפקידים המתפרסים שמקיפים את נתניהו ורעייתו מבודדים אותם מהציבור בפועל, מספקים כל גחמה שלהם (אפילו כשמדובר בהתנהלות לא חוקית וחמיסת כספי ציבור), ובכך מעודדים התנהגות משולחת רסן מתוך התעלמות מוחלטת מכללי סבירות ומנהל תקין.

להתנהלות הזאת, שבזמנים כתיקונם היתה יכולה להיחשב כאמור לכאב ראש קל בלבד, יש גם השלכות בלתי מבוטלות על ענייני המדינה. רק ניתוק מוחלט מהציבור יכול להסביר את התגובה המרושלת והמזלזלת של ראש הממשלה לדו"ח קטלני על מדיניות הדיור שלו, את הסירוב שלו לפרסם מצע, להתראיין או להתעמת מול יריבו העיקרי יצחק הרצוג. רק כך אפשר להסביר כיצד העזה שרה, שמתעבת בכל ליבה את נפתלי בנט, לאסור עליו לטוס לארצות הברית במטוסו של ראש הממשלה, דבר שיאלץ אותו לטוס במטוס נפרד ולבזבז כספי ציבור, לא באשמתו כמובן. ומנקודת מבטה של שרה, מדוע לא? הרי היא ובעלה הם האנשים הנפלאים ביותר בעולם, מנהיגים דגולים מרבבה; כולם מעריצים אותם ואוהבים אותם עד כלות, המדינה זה הם. ואם כך, הרי שגם ענייניה האישיים של שרה נתניהו (הסכסוך עם בנט, או הקמפיין האווילי נגד מני נפתלי שכפתה על הצוות המקצועי של הליכוד), הופכים מניה וביה לעניינים ציבוריים. אם לוקחים בחשבון שרעיית ראש הממשלה מעורבת גם במינויים מדיניים רגישיים ועורכת "אודישנים" לפקידים בכירים – אזי הערבוב בין הפרטי לציבורי, בין האישי לבין הפוליטי, הופך כבר לבעיה של ממש.

האחריות, כמובן, אינה של שרה, אלא של בנימין נתניהו. כל כוחה, הרי, נובע מתפקידו הציבורי של בעלה. הצרה האמיתית היא שההתנהגות הזאת, המונעת מהערצה עצמית, בידוד וניתוק מהסביבה, מאפיינת גם את התנהלותו המדינית של ראש הממשלה בזירה הבינלאומית. קחו, למשל, את סיפור הנאום בארצות הברית. מבקריו של נתניהו במרכז ובשמאל טוענים, לעיתים קרובות, שראש הממשלה מוכן להרוס את יחסיה של ישראל עם הטובה בידידותיה בשירות מסע הבחירות שלו. לאחרונה, התחזק הרושם הזה בשל סירובו התמוה של נתניהו לפגוש קבוצה של מנהיגים דמוקרטים אחרי הנאום. יש גם המצביעים על השפעתו של שלדון אדלסון, פטרונו הפיננסי של נתניהו והסנדק של המפלגה הרפובליקאית, על החלטותיו. בכל ההאשמות הללו יש יותר משמץ של אמת, אבל הן לא ממצות את העניין בכללותו.

יתכן בהחלט שבנימין נתניהו מאמין באמת ובתמים שהתנהלותו בארצות הברית משרתת את האינטרסים העליונים של מדינת ישראל. הרי גישת "המדינה זה אני", שמאפיינת הן את ראש הממשלה והן את אשתו, גורמת לו, מזה שנים, לערבב בין אינטרסים ציבוריים לאינטרסים אישיים. הבחירות, כפי שלמדנו, אינן אלא שורה של מזימות של אויבי מדינת ישראל וסוכניהם בבית פנימה לקעקע את עתיד העם היהודי באמצעות הפלת האדם היחיד שיכול לשמור עליו (נחשו מי). מעבר לזה, בנימין נתניהו, חבר יועציו ועוזריו שואבים את הידע שלהם על המערכת הפוליטית האמריקאית מהחבורה הרפובליקאית המקיפה אותם, המורכבת בעיקר מיועצים ולחשנים מאנשי אדלסון. לפיכך, ביבי מאמין שהמפלגה הדמוקרטית אינה אלא חזון חולף; שהרפובליקאים יעלו בקרוב לשלטון בארצות הברית; שנאום אחד שלו, הנערץ והדגול באדם, יוכל לשנות עמדות של חברי קונגרס הנקבעות ממילא בחדרי חדרים מבעד למנגנון סבוך של אינטרסים פוליטיים. רק ניתוק כזה אפשר לבנימין נתניהו להתערב בגסות בבחירות האמריקאיות הקודמות, ולהסתכן בזעמם של הדמוקרטים. רק ניתוק כזה אפשר לו, בו בזמן, למנות כשגריר בארצות הברית אדם כמו רון דרמר, שמזוהה עם המפלגה הרפובליקאית. אין זה פלא, כמובן, שאותו דרמר היה הארכיטקט של נאום נתניהו בקונגרס – בעיניו האינטרסים של ישראל זהים לאלו של המפלגה הרפובליקאית, ולעזאזל התוצאות. בכך, הופכים נתניהו ודרמר את ישראל לעניין רפובליקאי בלבד, במקום לסוגיה דו-מפלגתית שאינה שנויה במחלוקת. מכאן צפירות האזעקה שעלו גם מהכיוון השמרני, החל מפרשני רשת פוקס ניוז וכלה באייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה (אם כי לאחרונה חזר בו, בלב כבד, ויישר קו עם לשכת ראש הממשלה).

התנהלותו של נתניהו בעניין זה מזכירה את הקבצן המפורסם מהסיפורים הירושלמיים של אברם סורמלו, שדורש חמישים שקלים מתושב המזמין אותו לארוחת צהריים, רק תמורת הזכות לאכול איתו וליהנות מחברתו. כמו אותו קבצן ירושלמי, ישראל סמוכה על שולחנה של ארצות הברית. אפילו כיפת ברזל מומנה על ידי האמריקאים, וביתר שאת במהלך המלחמה האחרונה. רק לא מזמן ביקשה ישראל עוד כסף, בעודה מבזה ומשפילה את הבית הלבן וחלק גדול מהקונגרס, וממאיסה את עצמה על חלקים נרחבים מהאליטה הפוליטית של ארצות הברית, כולל גורמים הנחשבים כידידיה. לא ניתן להסביר את ההתנהלות הזאת בשום תירוץ – מלבד ציניות מוחלטת או ניתוק מוחלט מהמציאות. שתי התכונות הללו משתקפות בפרשות נתניהו השונות, החל מהנסיונות העקביים לחמוס כספי ציבור בשביל גלידה, אלכוהול ויתר פינוקים, עבור בשיחה ההזויה עם בת זוגו של ראש עיריית שדרות וכלה בהתנהלות המדינית הבינלאומית של ראש הממשלה. וככל שחבר החנפנים, היועצים וכתבי החצר יסגור יותר על ראש הממשלה, ככל שיחשוב שהוא אהוב ונערץ יותר, כך ילך הניתוק הזה ויחמיר. הדרך היחידה לאוורר את ההנהגה הישראלית מהלך הרוח הזה היא להראות לבנימין נתניהו את הדרך החוצה, בבחירות הקרובות ממש. לא בעניין של ימין או של שמאל מדובר, אלא בניתוח חירום שנועד לעצור את השעטה העיוורת למחוזות של ניתוק, הזייה וסכנה חמורה לעתידה של מדינת ישראל.

בשנות התשעים העליזות, חזו אי אלו אנשים כי יום יבוא וישראל תשתלב במרחב שמסביבה. כעת, תחת שלטונו של בנימין נתניהו, אנחנו מתקרבים בצעדי ענק להגשמת חזון ההשתלבות הזה. לא בטוח שמדובר בחדשות טובות. ינשוף פוליטי מדיני על פוטין, ארדואן, נתניהו וחברים.

לקראת ה"בחירות" האחרונות בפדרציה הרוסית, הוציאו תומכיו של הנשיא ולדימיר פוטין סרטון בלהות בשם "רוסיה ללא פוטין". "רוסיה ללא פוטין", אומר המגיש בקול מאיים, ומזמין את הקהל לדמיין מה יקרה אם כך אכן יהיה. למי שמתעצל ללחוץ על כפתור הפליי, הרי תקציר העלילה: הליברלים, בראשות הבלוגר אלכסיי נבאלני, מקימים ממשלה חלשה ומבולבלת במוסקבה. בעקבות אובדן הסמכות, שביתות פראיות מתחילות בכל רחבי המדינה, ומחוזות מיעוטים פורשים מהפדרציה. הלאומנים הרוסים מתנגשים עם הממשלה, יורדים למחתרת ומתחילים בפיגועי טרור. ניאו-נאצים משתלטים על סט-פטרסבורג. האבטלה מאמירה, מהומות אתניות פורצות בעריה של רוסיה, והטרור האסלאמי מרים ראש ב"אמירות המוסלמית של צפון הקווקז".  בעוד תושביה של רוסיה רעבים ללחם, כוחות זרים פולשים למדינה באמתלה של חלוקת סיוע הומניטרי. כוח של נאט"ו משתלט על קלינינגרד (לשעבר קניגסברג, עיר גרמנית שנכבשה בידי סטלין במלחמת העולם השנייה). הסינים מקימים ממשלת בובות משלהם ברפובליקות הרוסיות של המזרח הרחוק, ויפן פולשת לוולדיווסטוק באמצעות "כוח לשמירת שלום" (בפועל דיביזיות שריון). גיאורגיה, האמירות המוסלמית וכוחות קוזאקיים מקומיים מנהלים מלחמה עקובה מדם בקווקז. ובסופו של דבר מגיע הסיוט לשיאו: אולימפיאדה מתקיימת בסוצ'י, אך אתלטים רוסים אינם מורשים להשתתף! בינתיים, בורח הנשיא אלכסיי נאבלני לארצות הברית, וזוכה בפרס נובל לשלום ולספרות לצהלת הקהילה הבינלאומית.

יש כמה דברים מעניינים בסרטון הזה. למשל, העובדה שפוטין ותומכיו מדמיינים את פעולת הכוחות הזרים כתמונת ראי של התכסיסים שלהם עצמם. מאז מלחמת העולם השנייה, יפן לא חדרה למדינות זרות באמתלה של הגשת סיוע הומניטרי או שמירת שלום. רוסיה, לעומת זאת, עשתה זאת כמה וכמה פעמים: הן בגיאורגיה, הן בקרים והן באוקראינה. זכורים לנו עוד תירוציו של הנשיא דימיטרי מדבדב בזמן המלחמה בגיאורגיה, ושלל הכינויים היצירתיים בהם הכתיר את צבא הפלישה הרוסי: כוחות שמירת שלום, משקיפים רוסים, צוותי סיוע, וכיוצא בזה מילים יפות שנועדו להסוות פלישה צבאית לכל דבר.

עם זאת, מעניין יותר להצביע על מגמה עמוקה שעוברת כחוט השני בסרטון: פוטין מסביר את הדיקטטורה המסלימה שלו על דרך השלילה. למשטר הקלפטוקרטים המושחת שלו אין מה להציע לעם הרוסי, חוץ מאיום בעתיד גרוע יותר אם ה"יציבות" של יד הברזל שלו תיעלם. בכדי לחזק את אמינות האיום, מוצג העולם הסובב ככנופייה של צדקנים בזויים שמסובבים את רוסיה במילים יפות, אך זוממים למעשה לחמוס את שטחיה ולשעבד את עמה. רוסיה, בחזונו של פוטין, היא מדינה במצור, מוקפת אויבים, שכל העולם קם עליה לכלותה. תרומתה של מדיניות פוטין לבידוד הזה, כמובן, אינה עולה על הדעת. המצור הוא גזירת גורל. בהקשר הזה, שלטונו של פוטין מובן מאליו. הוא אינו צריך להבטיח לעם חזון חיובי, או למעשה – חזון כלשהו. אין צורך גם להציג אסטרטגיה או לדרוש משהו מהשלטון, כי עצם הערעור נתפס כמסכן את היציבות. לא מדובר, דרך אגב, רק בערעור פוליטי עכשיו; גם ערעור על הנרטיב ההיסטורי והאידיאולוגי של השלטון נתפס כחתרנות מסוכנת. בתקופת כהונתו של מדבדב, למשל, הוקמה ועדה "למלחמה בסילוף ההיסטוריה לרעתה של רוסיה" (סילוף ההיסטוריה לטובתה של רוסיה מותר ואף מומלץ). בסופו של דבר, אין הסבר לשלטונו של פוטין חוץ מכוח השלטון עצמו. מדוע זקוק העם הרוסי לשלטון הספציפי הזה, לאדם הספציפי הזה? האם יש טובים ממנו שיוכלו לשמור על היציבות? אין תשובה. למה פוטין? כובע.

אם נתבונן לרגע בטורקיה, נגלה שרודנותו המתגבשת של ראג'ב טייפ ארדואן דומה בקווי היסוד שלה למשטר הפוטיניסטי. בניגוד למרץ שאפיין אותה בעבר, מפלגת האק"פ של היום היא ממסד כושל ומושחת. מעבר לסיסמאות על פיתוח וגאווה לאומית והחדרת תכנים דתיים לכל מקום אפשרי, אין בתוך הקליפה הריקה שלה דבר וחצי דבר. המלחמה של ארדואן עם פטרונו לשעבר, טייקון החינוך הדתי פתחוללה גולן, חשפה את הציניות, היעדר האידיאלים ותאוות הכוח חסרת הבושה בתוך הממסד האסלאמי עצמו. מדיניות החוץ של ארדואן התגלתה אף היא ככישלון מוחלט. מישהו זוכר את הסיסמה של אחמד דאוטולו, כיום ראש הממשלה, בתקופת כהונתו כשר החוץ, "אפס בעיות עם השכנים"? כיום, אין שכן אחד, קרוב ורחוק, שאיתו אין לטורקיה בעיות. הברית עם ישראל התרסקה (אם כי באשמת שני הצדדים), היחסים עם קפריסין, ארמניה, סוריה ומצרים בשפל המדרגה, וחרף מדיניותה המהוססת של טורקיה כלפי דאע"ש, המדינה האסלאמית אף היא אויב מר בפוטנציה. אפילו הפיוס עם הכורדים, הישגו הגדול ביותר של ארדואן במדיניות החוץ, הולך ומתערער לאחרונה.

לפיכך, כדי להצדיק את שלטונו, פונה ארדואן יותר ויותר לתיאוריות קונספירציה, הקושרות את מעוזי האופוזיציה בטורקיה במערכת המשפט, בצבא, בעיתונות החילונית ובאקדמיה ("המדינה העמוקה") לכוחות אפלים וחורשי רעה מחוץ למדינה. לאחרונה, דיבר ראש הממשלה דאוטולו על "המבנה המשולב", קונספירציה מרושעת של הלובי היהודי, היווני והארמני שקושרת נגד טורקיה. כמו רוסיה, מפתחת גם טורקיה של ארדואן מנטליות של מדינה במצור, נרדפת ורדופת מזימות, שכל העולם קם עליה לכלותה. ארדואן והחצרן הנרצע שלו, דאוטולו, מציגים את עצמם כיחידים שיכולים להגן על טורקיה מול האיום הזה. לפיכך, כל ניסיון לחשוף את השחיתות חסרת המעצורים של השלטון נתפס כחתירה תחת בטחון המדינה, ומסתיים בפיטורים במקרה הטוב ומעצר במקרה הרע. מה ההוכחות לקיומם של "המבנה המשולב" וה"מדינה העמוקה", מלבד משפטים מפוברקים וחצאי אמירות שהוצאו מהקשרן? לא ברור. האם מדיניותו של ארדואן אחראית, ולו במידה מסויימת, לבידוד של טורקיה מהעולם המערבי? אסור לשאול. כמו במקרה הרוסי, אין תשובה אמיתית לשאלה "מדוע ארדואן". למה? כובע.

מי שחשב שישראל לא משתלבת היטב במרחב האסייאתי, ראוי שיסתכל בתהליכים שעוברים על הימין הישראלי בשנים האחרונות. הליכוד של בגין היה ליכוד יוצר ויוזם. בתקופת שמיר, הוא עבר לקיפאון כמו-סובייטי, אבל עדיין היתה לו סחורה אידיאולוגית להציע לבוחרים. שרון כבר לא טרח להסביר מה הוא בדיוק מתכנן לעשות. זוכרים את שלטי החוץ הענקיים מהתקופה ההיא? "העם רוצה שרון", עם סימן קריאה גדול. למה העם רוצה את שרון? ככה.

נתניהו שכלל את השיטה הזאת לכדי אמנות. כבר שנים שהליכוד אינו מפרסם מצע או תוכנית פעולה, על אף שחלק מפעיליו הצעירים, אנשים אינטליגנטים ומסורים ללא ספק, כתבו מצע כזה. נתניהו סירב לפרסמו, כי הוא מפחד ש"יתקפו אותו בתקשורת". על היעדר החזון והמסרים החיוביים מחפה קמפיין הפחדה נוסח "רוסיה בלי פוטין", שמסביר לישראלים שהם חיים בעולם אפל ועוין, אומה מבודדת ורדופה שחייבת את המנהיג הגדול כדי להגן עליה. שימו לב למשל לשני הסרטונים הבאים של הליכוד:

בסרטון שלו, מקשר נתניהו באופן ישיר בין המשך שלטונו לבין הבכיינות הגטואית. אנטישמים הרביצו לסבו, והוא כאן כדי לוודא שאף אחד לא יוכל להרביץ יותר ליהודים, שיגנו על עצמם בכוחות עצמם. הסרטון רווי בדימויים הרגילים: מדינה קטנה מוקפת אויבים, המומשלת לשני נערים יהודים העומדים מול המון אנטישמי חמוש באלות, וצריכה להסתמך על כוח, כוח ועוד כוח. העובדה שהדיפלומטיה של נתניהו נחלה כישלון צורב, ושכיפת ברזל, המוצגת בסרטון, מופעלת במימון אמריקאי (אותם האמריקאים שהוא מנכר בהתמדה) חומקת מעיני הצופים. ובדיוק כמו אצל ארדואן,השילוב הקונספירטיבי בין ה"מדינה העמוקה" (האויבים מבית) ל"מבנה המשולב" (האויבים מבחוץ), נועד להצדיק את צעדי השלטון ולהשחיר את פני מתנגדיו. גם היחס של הליכוד לביקורת על השחיתות של מנהיגיו הופך להיות ארדואניסטי למהדרין. לאחר שרביב דרוקר חשף את טיוטת דו"ח המבקר על ההתנהלות הבעייתית עד מושחתת במעון ראש הממשלה, איימו דוברי הליכוד במאסר על כל מי שיעז לפרסם את דברי השחיתות – אפילו בשייר בפייסבוק. ביבי לא המציא את השיטה הזאת: לאזרחי טורקיה היא מוכרת היטב.

כתוצאה מהטקטיקה הזאת, כל מי שמעז לערער על זכותו האלוהית של בנימין נתניהו ושותפיו לשלוט במדינת ישראל הופך לסמולן, אנטי-ציוני, בוגד או שרת מדעת של דאע"ש. ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, מתח לאחרונה ביקורת על מדיניות הביטחון הכושלת של נתניהו. האם הליכוד ענה באופן ענייני? חלילה. במקום זאת הגדירו את דיסקין כאיש שמאל (היינו, ככזה שאין להקשיב לדבריו). כיום, לא רק מרצ מוקעת כאנטי-ציונית, אלא אפילו מפלגת העבודה. במקום להתעסק בנושאי המהות, הליכוד בודק בציציות מי שר התקווה, מי התבטא לפני עשר שנים בעד סרבנות, או מי נראה לפני שנתיים בבית קפה ביוקנעם עם איימן עודה. התעמולה שמגיעה מימין לנתניהו, יש לציין, גרועה בהרבה. רק לאחרונה, הוציא ועד מתיישבי השומרון (גוש שממומן בכספי המיסים שלכם), סרטון אנטישמי מחליא. בקליפ מוצג השמאלני כיהודי עקום אף המשרת את הגרמני האנטישמי הר שטירמר תמורת חופן ארו, ובסופו של דבר תולה את עצמו כמו יהודה איש קריות. ה"סמולני" חדל מלהיות דמות פוליטית אמיתית: הוא יצור מיתי, בכור שטן, המשמש ככולא ברק המסית כל ביקורת על נתניהו ושלטונו.

במידה רבה, נתניהו הופך דומה יותר ויותר לאוטוקרטים החדשים של המרחב הרוסי-אסייאתי: שליטים כמו פוטין וארדואן העולים בבחירות דמוקרטיות, נהנים מפופולריות גבוהה בקרב קהל מעריצים, ומנסים להנציח את שלטונם המושחת באמצעות המצאת קונספירציות, טיפוח חלומות בלהה של "כל העולם נגדנו" ושיסוי מתמיד כנגד אויבים מבית ומחוץ. אם נתניהו וחבורתו לא יסולקו בבחירות הקרובות, ישראל תשתלב במרחב שמסביבה. ועוד איך תשתלב. אלו לא חדשות טובות.