אם תשאלו סיני על העבר של מדינתו, סביר שיספר לכם בזעם על "מאה שנים של השפלה לאומית": מאה שנים שבהן דרכו מדינות המערב השונות, ויפן, על סין והתעללו בה בכל דרך אפשרית. הסיפור הזה נפתח בדרך כלל במלחמת האופיום, סכסוך אלים ואכזרי בין סין לבריטניה שנמשך בין 1839 ל-1842. סוחרי האופיום הבריטים עשו שמות בסין, והפכו את "קיסרות צ'ינג הקדושה למאורת אופיום אחת גדולה". וכשהסינים ניסו להתנגד, הבריטים יצאו למלחמה כדי להגן על סוחרי האופיום. אבל הסיפור הזה הוא חלקי בלבד. מבט מורכב יותר על מלחמת האופיום יגלה לנו כיצד הגבלות מיותרות ושרירותיות על סחר חופשי עלולות לתת כוח אדיר לקבוצות לחץ אינטרסנטיות, שמנצלות את מדיניות החוץ כדי לצבור רווח אישי. ינשוף היסטורי על אופיום, השפלה ודם.

מי מכם שייכנס לספריות ברחבי סין, עשוי לגלות כרכים עבים הנושאים את השם מבשר הרעות "אנציקלופדית ההשפלה הלאומית". לא משנה באיזה עמוד תפתחו, תקראו שם על מעשי עוול, חמס ורשע שביצעו מדינות מערביות, ויפן, כנגד הסינים הרמוסים. אצבעו של המעלעל תחלוף מעל הטבח הזה, ההסכם המשפיל ההוא, המלחמה התוקפנית ההיא, וגם – לפעמים – אפיזודות אמיתיות או דמיוניות של התנגדות סינית לפולשים השפלים. ייתכן שתקראו על השלטים שנתלו בפארקים של המושבה הבינלאומית של שנגחאי, ויתר השכונות המערביות של סין, שהכריזו כי "לסינים ולכלבים הכניסה אסורה" (לא היו שלטים כאלו, אם כי בשנגחאי, כניסתם של סינים לפארקים דרשה אישור מיוחד עד שנת 1928). בוודאי תקראו שם גם על טבח ננג'ינג המחריד, בדצמבר 1937, בו שחט הצבא היפני מעל 100,000 סינים בעינויים מחרידים, בנוסף לרבבות נשים שנאנסו.

אל תשכח את ההשפלה הלאומית – שלט במוזיאון זיכרון סיני

אבל מלבד טבח ננג'ינג, אין אירוע שממלא תפקיד כה מרכזי בנרטיב "ההשפלה הלאומית" של סין מאשר מלחמת האופיום. "אנציקלופדית ההשפלה הלאומית" תספר לכם שבראשית המאה ה-19, סין הגבילה את המסחר המערבי למושבה של סוחרים בעיר הדרומית קנטון. ובצדק הגבילה, משום שאותם סוחרים חסרי מצפון התעשרו משינוע אופיום שעשה שמות ברחבי סין. "אפילו שרים ונסיכים כבר משתמשים באופיום," אומר הנציב הצעיר וההירואי, לין זה-שו (Lin Zexu), באחד מהסרטים הסיניים על המלחמה. "קיסרות צ'ינג הקדושה הופכת למאורת אופיום אחת גדולה."

לין, שמונה כשליח קיסרי מיוחד ב-1839, שם מצור על המתחם הבריטי בקנטון ודרש מהסוחרים להסגיר את האופיום. בסופו של דבר הם אכן נאלצו לעשות זאת, אולם הממשלה הבריטית התערבה כדי להגן עליהם. לונדון שלחה צי מלחמה שהחריב ערים סיניות בהפצצות ימיות, והנחיתה בהן חיילים שביצעו מעשי טבח, הרס וביזה. באחת האפיזודות המפורסמות יותר, נחתים בריטים בשנגחאי שרפו ספריות במדורות בישול והשתמשו בכתבי יד סיניים יקרים כנייר טואלט. בסוף המלחמה, נאלצה הממשלה הקיסרית לחתום עם הבריטים על "הסכם ננג'ינג", להעניק לבריטניה את הונג קונג כקולוניה, ולפתוח חמישה נמלים לסחר בריטי. הבריטים שגרו בנמלים לא היו כפופים לחוק הסיני אלא לחוקי הקונסולים שלהם, רעה חולה שעודדה פשע ויצרה מובלעות חצי-קולוניאליות ברחבי סין. כך נפתחה המאה השחורה של "השפלה לאומית" שהסתיימה רק עם תום מלחמת העולם השנייה.

הנציב הקיסרי לין זה-שו בסרט סיני משנות החמישים

אין, כמעט, שום דבר שגוי בסיפור שסיפרתי לכם למעלה, מלבד העובדה שהוא חלקי מאד. בפועל – מלחמת האופיום היתה מסובכת ומורכבת בהרבה. ואם נבין כהלכה את הדינמיקה שלה, נוכל לראות איך קצרים בתקשורת, שחצנות, אטימות והגבלות מיותרות על סחר עלולים לאפשר לקבוצה קטנה ואינטרסנטית של מחרחרי מלחמה לגרור אחריהם חוגים רחבים ומתונים בהרבה לעימות יקר והרסני.

משום שבפועל, סוחרי האופיום לא היו היו מקובלים על כל שדירות הציבור והאליטה בבריטניה. רבים מחברי הפרלמנט, עורכי העיתונים ומעצבי דעת הקהל שנאו אותם, וראו בסחר האופיום תועבה שאין שום צורך להגן עליה. לפי הגירסה הסינית של הסיפור, הממשלה הבריטית הגנה על סחר האופיום כדי לשמור על מאזן התשלומים שלה (הסינים מכרו לבריטים תה ומשי תמורת כסף, אבל לא קנו סחורה בריטית בתמורה, ורק ייבוא האופיום לסין איזן את המשוואה). זה נכון מבחינה כלכלית, אבל מי שמסתכל על הדיונים והויכוחים הבריטיים בתקופה יראה שהטריגר העיקרי לא היה כלכלי בהכרח, ושיקולים של כבוד לאומי שכנעו חוגים רחבים יותר, שלא בהכרח אהדו את סוחרי האופיום, לאשר את המלחמה.

הבריטים משקים את הסינים באופיום – קריקטורה בעיתון צרפתי

כדי להבין את הדינמיקה שהתרחשה, והובילה למלחמה, צריך לומר כמה מילים על תמונת המציאות השונה בתכלית שנתגלתה למשקיפים הבריטים והסינים, בהתאמה. בעיני הסינים, הבריטים היו אורחים לא רצויים, שדרשו לעצמם, בחוצפה רבה, פריבילגיות מסחר שאף אחד אחר לא קיבל. הקיסר הסיני דרש שכל באי עולם יכירו בעליונותו, וסחר נתפס כמעשה חסד – לא כפעולה הדדית בין שווים. הבריטים התפרצו לארץ לא להם, הפרו את החוקים הסיניים תוך איומים מתמידים בשימוש בכוח, התנהגו בגסות רוח שלא תיאמן לפקידים הממונים על הסחר, ועוד הפיצו סם רעיל וממכר. בדיוק באותה תקופה, פרץ בדרום סין מרד של שבט ילידי, והכוחות הקיסריים לא הצליחו לדכאו ביעילות משום שרבים מהחיילים היו מכורים לאופיום. הסם שהפיצו הבריטים נתפס לא רק כאיום מוסרי, אלא כסכנה בטחונית ממדרגה ראשונה. מעל הכל, ההתנהגות הבריטית נתפסה בעיני הסינים כלא מוסרית בעליל. הנציב לי שלח מכתב למלכה ויקטוריה, ובו הטעים כי סין מפיצה בעולם רק סחורות חיוביות ומועילות, כמו משי ותה, ואילו בריטניה מפיצה רעל. איזו זכות יש לבריטים להפיץ בסין סם שאסור בבריטניה עצמה? (לין לא ידע כנראה שאופיום היה נפוץ מאד בבריטניה הויקטוריאנית, ובמיוחד בחברה הגבוהה).

תפיסת המציאות הסינית היתה הגיונית לחלוטין, אבל הבריטים ראו את העולם באופן שונה. בעיניהם, ההתנהגות הסינית היתה חצופה, מרושעת, גסה ומשפילה. הסוחרים הבריטים בקנטון – גם אלו שלא מכרו אופיום מעודם – היו נתונים לשורה של הגבלות שרירותיות שהשתנו חדשות לבקרים בלי סיבה ברורה. הם גרו במתחמים דחוסים וצפופים, שמהם לא הורשו לצאת, אפילו לא לעיר קנטון עצמה. אפילו שם, הם הורשו להתגורר אך ורק בעונת הסחר, חודשים בודדים בשנה. לקחו מהם שיעורי מכס גבוהים, וכל המסחר שלהם היה חייב להתנהל מול מונופול ממשלתי של סוחרים סינים (קו-הונג) שכמובן הפקיעו מחירים מעל ומעבר. מחירי התה והמשי בסחר הבלתי חוקי, שהתנהל בחשאי לאורך החוף, היו נמוכים בהרבה, דבר שתסכל את הבריטים וגרם להם להרגיש ששודדים אותם. לכך התלוו ההשפלות המתמידות והתקנות השרירותיות והמציקות של הנציגים הסינים. באופן קריטי לסיפור שלנו, ההשפלה הזאת לא היתה רק אישית אלא גם לאומית. הסינים התייחסו לבריטים כ"ברברים" בתכתובות רשמיות, ולא הסכימו לשום מחווה שתרמוז אפילו שמלכת בריטניה שווה לקיסר. מכתבים לבריטים שורבטו על פתקי נייר ולא נוסחו באופן רשמי. לא התאפשרו כל מגעים בינם לבין החצר הקיסרית בבייג'ינג, אלא רק מול סוחרים ופקידים נמוכים בקנטון.

איום בטחוני ממדרגה ראשונה – מאורת אופיום סינית

וכאן נכנס סיפור החרמת האופיום בידי הנציב הסיני. כאשר כוחותיו של לי צרו על המתחם המסחרי הבריטי בקנטון, הורה נציג הכתר צ'רלס אליוט לסוחרים למסור את האופיום ללי, והבטיח שהממשלה הבריטית תפצה אותם. זה היה מחדל אדיר, משום שאליוט התחייב למסור ללי כמות גדולה בהרבה של ארגזים מזו שהיתה בידי הסוחרים בפועל. כדי למלא את הפער, ספינות אופיום זרמו לנמל מכל רחבי אסיה, ומדוע לא? במקום למכור את האופיום בקושי רב ובסכנה אדירה ברחבי סין, היה אפשר פשוט למסור אותו להשמדה ולקבל פיצוי מהארנק של הוד מלכותה. אבל לצעד של אליוט היתה עוד השלכה לא רצויה: הוא הפך את האופיום לרכוש של הכתר. ולפיכך, השמדתו נתפסה כהשפלה של בריטניה מול סין.

בהקשר הכללי של השפלה לאומית, הצעד של אליוט נתן תחמושת בלתי נדלית לסוחרי האופיום במאבק היח"צ שלהם בלונדון. סין, הם טענו כנגד מתנגדיהם, לא רוצה לאסור רק את סחר האופיום, אלא סחר בכלל. ההשפלה אינה רק של סוחרי האופיום, אלא של כל הסוחרים, ושל הכתר. רק כך, הם הצליחו להתגבר על ההתנגדות העזה בפרלמנט, בציבור ובעיתונות הבריטית לצאת למלחמה. רק הנראטיב של ההשפלה הלאומית נתן כוח לקבוצה אינטרסנטית קטנה של סוחרי סמים ומחרחרי מלחמה למצוא בעלי ברית בקבוצות מתונות יותר, ולשכנע את הפרלמנט הבריטי לצאת למלחמה נגד סין. האופיום, מאזן התשלומים ושיקולים דומים הניעו את קבוצת האינטרסנטים שדחפה למלחמה. ללא יתר השיקולים, לא סביר שהיתה מוצאת כל כך הרבה בעלי ברית ומתגברת על ההתנגדות. והראיה? כ-15 שנים מאוחר יותר, הבריטים חתמו על הסכמי סחר עם יפן שהכילו סעיף שאסר סחר אופיום. מעצמות המערב קיימו את ההסכמים הללו.

קרב ימי במלחמת האופיום

מה ניתן ללמוד מהסיפור הזה? מאחורי מלחמת האופיום הראשונה לא עמדו רק אטימות סינית מחד, וחמדנות וקנאות בריטית לכבוד לאומי מאידך, למרות שהיה די והותר גם מזה וגם מזה. הבעיה האמיתית נעוצה בחוסר תקשורת בין הצדדים. חלק גדול מהתסכול במגעים בין הבריטים והסינים נבע מאי הבנות, בורות הדדית וחוסר יכולת לראות בבהירות את האינטרסים של הצד השני. עד הסוף ממש, הסינים חשבו שהמטרה הבריטית היתה לכבוש את קנטון, ולא להשיג הסכמי סחר חופשי, וחלק מהתגובות האגרסיביות שלהם נבעו מהטעות הזאת. חוסר התקשורת נבע לא רק מהבדלי שפה ומנטליות, אלא מההגבלות שהשלטון המרכזי הסיני השית בכל הנוגע למגעים עם הזרים. במקום לדון עם הזרים ישירות, הממשלה הקיסרית הפקידה את המגעים בידי קבוצה קטנה של פקידים מקומיים מיליטנטים, שמסרו לה לעיתים קרובות מידע שקרי ומוטעה. גם מהצד הבריטי, חוסר היכולת לתקשר עם השלטון הסיני תרם לתסכול ותחושת עלבון שהעצימו את כוחם של סוחרי האופיום.

למעשה, ללא הגבלות הסחר של הממשלה הסינית, סביר שכוחם של סוחרי האופיום היה הרבה יותר חלש מלכתחילה. מכיוון שמסחר בסין היה רווחי מחד ומוגבל מאד מאידך, נוצר תמריץ כלכלי עצום לסחר מבריחים בלתי לגלי לאורך החוף. כמו כל סחר מסוכן עם פוטנציאל רווחים גבוה, נמשכו אליו הטיפוסים ההרפתקניים והאלימים ביותר. ובגלל שהמסחר עם סין היה כל כך מוגבל, מחרחרי המלחמה האינטרסנטים הללו דיברו בלונדון בשם "הסחר עם סין" כולו וזכו בכוח בלתי פרופורציונלי. בהינתן רגולציה רכה יותר על המסחר, סין היתה ככל הנראה מלאה בסוחרים בריטים מסוגים שונים, שהיו מצליחים ליצור ביקושים למגוון רחב של סחורות מלבד אופיום. מכיוון ששולי הרווח של כל סוחר היו נמוכים יותר, והתחרות ביניהם היתה הופכת לעזה יותר, קשה להאמין שהיו מצליחים להפעיל לובי אפקטיבי כמו זה של סוחרי האופיום ב-1839.

הסיפור הסיני הפופולרי רואה את מלחמת האופיום כראשיתו של הקולוניאליזם הבריטי בסין, ולא לגמרי בצדק. רוב המדינאים והדיפלומטים הבריטים האמינו, והם כתבו את זה שוב ושוב אחד לשני, שאין למדינתם שום אינטרס לספח לעצמה חלקים מסין או להקים בה קולוניות, מלבד החריג היחיד של הונג-קונג. סין, הם אמרו שוב ושוב זה לזה בתכתובות הפנימיות, לא תהפוך להודו. היסטוריונים מתוחכמים יותר, שמודעים לכך, הגדירו את המדיניות הבריטית בסין כ"אימפריאליזם של סחר חופשי". הביטוי הזה נכון, אם מבינים את הסיבתיות שטמונה בו. המגבלות הסיניות המטופשות והמיותרות על סחר חופשי, שנבעו מתמונה מוסרנית של העולם, הן שהצמיחו את המצב המעוות שיצר את האימפריאליזם הבריטי מלכתחילה.

סחר העבדים ידוע כאחד מחטאיו העיקריים של המערב, כפי שדואגים מבקריו, בעיקר המוסלמים שבהם, לציין השכם והערב. לאחרונה, החלו חוגים אנטי-אסלאמיים במערב להזכיר שהערבים סחרו בעבדים אפריקאיים זמן רב לפני (ואחרי) האירופים. האם סחר העבדים המוסלמי דומה לסחר העבדים האירופי, ואם לא, מה ההבדלים ביניהם? כפי שנראה, נאורותו של המערב הפכה את סחר העבדים האירופי לאכזרי בהרבה, אולם גם הביאה עליו את קצו. ומה הקשר לאופן בו אנו ממתיקים את התה שלנו, ולספירת קלוריות?

ביום ראשון האחרון החלטתי לקחת הפוגה קלה ממסע מחקר מתיש בלונדון, ונסעתי לפינת הנואמים בהייד פארק כדי לשמוע את החדשות האחרונות מחזית הליצנים והתמהונים המופיעים שם בדרך כלל. הפעם, בניגוד לביקורי האחרון, נעדר משם המטיף שהאשים את הבונים החופשיים (והיהודים) בכל צרות העולם, והבמה נותרה פרוצה לדמגוגים אסלאמיים ואנטי-אסלאמיים שהתנגחו אחד עם השני. בחבורה כולה בלט מטיף נוצרי שחור, דגל ישראל מאחוריו, שלא הסתפק בניגוח המוסלמים על חטאם הנורא, אי אמונה בישו; למעשה, הוא הוסיף לרפרטואר האשמה מעניינת, שנשמעת לאחרונה יותר ויותר בקרב חוגים אנטי-מוסלמיים במדינות המערב: המוסלמים המציאו את העבדות השחורה. הם הראשונים ששיעבדו את השחורים באפריקה, והאדם הלבן רק חיקה אותם מאוחר יותר (ולזמן קצר יותר). הנאום, כמצופה, עורר תגובה זועמת מצד אפולוגטים מוסלמים בקהל, שהתחרו עם המטיף ב"מי צורח חזק יותר". רובם היו מרשימים עוד פחות ממנו: הקולני מביניהם, צעיר קרח עם עיניים רושפות, הכחיש, בבורות שלא תיאמן, שהמוסלמים אי פעם שיעבדו מישהו. אחר הסתלק אחרי כמה דקות בטענה ש"הילד שלו משתעמם", ושלישי- מוסלמי שחור מגאנה- הסתפק במלמול פסוקים מהקוראן.

כדרכה של פינת הנואמים בהייד-פארק, השיח המתלהם מכל הצדדים לא אפשר לנהל דיון אמיתי. אבל השאלה שהעלה אותו מטיף נוצרי שחור היא מעניינת. אם ניקח צעד אחורה, הרחק מההתלהמות ומהאשמות הד-הומינם באיסלמופוביה מחד, וברשע מאידך, האם יש בטענות ממש? מהו הדמיון והשוני בין העבדות בעולם המוסלמי, לבין סחר העבדים האטלנטי הידוע לשמצה, פרשה שהסתיימה רק עם ביטול העבדות במלחמת האזרחים בארצות הברית? התשובה, כרגיל, מורכבת. שתי צורות העבדות, כמו כל עבדות שהיא, היו כמובן דומות בכך שהפכו בני אדם לסחורות, ומעבר לכך- לכל אחת מהן היו נקודות בהן התבלטה באכזריותה. אולם – וכאן טמונה האירוניה המרה מכל: סחר העבדים המערבי היה, בסופו של דבר, אכזרי והרסני בהרבה מזה הערבי-מוסלמי, לא בגלל ה"ברבריות המערבית", כפי שמנסים להציג זאת המוסלמים והאפולוגטים שלהם, אלא בדיוק להיפך: הוא היה אכזרי יותר בגלל נאורותו של המערב.