ארכיון הבלוג

דאע"ש חוזר לסוריה: מבט על אויב חדש-ישן

בזמן שאנחנו עסוקים בקורונה ובמערכות בחירות אינסופיות, דאע"ש זוחל חזרה לסוריה. ד"ר אלי גליה, חוקר מלחמת האזרחים הסורית ומחבר הספר "ג'ורג' חבש – ביוגרפיה פוליטית", מוסר לנו את החדשות הרעות: החולשה, השחיתות וחוסר האונים של משטר אסד מצמיחים מחדש את כוחות החליפות, שממתינים לשעתם לשוב לקדמת הבמה. ינשוף צבאי-אסטרטגי בטור אורח על איום חדש-ישן.

מפרסומים שראו אור במהלך החודשיים האחרונים אודות הגברת פעילותו של דאע"ש ברחבי המדבר הסורי, שלוש שנים לאחר שמשטר אסד הודיע על מיגורו ממרבית שטחיו בסוריה, ניתן ללמוד כי דאע"ש הרחיב במהלך השנה החולפת את פעולות הגרילה שלו במדינה בשלושה ממדים: במרחב הגאוגרפי, בקטלניות הפעולות ובמורכבותן. מבחינה גאוגרפית, התפשט דאע"ש ממעבה המדבר אל פאתיו, קרי, מהריפים הרחוקים של חומס ודיר אל-זור אל עבר הריפים של מחוזות חמאה, חלב ואל-רקה, בפנים הארץ. ברבעון האחרון של שנת 2020 ביצע דאע"ש פעולות באיכות גבוהה יותר, כדוגמת אלו שנערכו בריף של חמאה, וזאת על אף תגבורי הכוחות המיליציוניים ברובם שערכו הסורים בגזרה זו. חלקים נרחבים מהמדבר הסורי, שהוא שטח רחב ידיים, נחשבים עדיין No Man's Land.  

מאז ראשית שנת 2020, וביתר שאת מאז הקיץ האחרון, ביצע דאע"ש (ממערב לנהר הפרת) 286 פעולות התקפיות, מהן 94 באיכות גבוהה. במהלכן נהרגו 432 קצינים, חיילים ומיליציונרים סורים ולא סורים, וכן 41 אזרחים. 211 בני אדם נפצעו. בין ההרוגים – 24 פונקציונרים בכירים, מהם קצין רוסי בדרגת אלוף, בכיר במשמרות המהפכה האיראניים, קצינים בדרגות תא"ל-אל"ם בצבא סוריה, וכן מפקדי שטח במסגרות מיליציוניות ובעלי תפקידים במנגנוני הביטחון.

 אמצעי הלחימה של דאע"ש לצורך מתקפותיו מקורם במצבורי נשק שנותרו מוסלקים בשטח, בשלל שנלקח במהלך מתקפות על שיירות סוריות וברכש ב'שוק השחור'. אלה כוללים נשק קל, מקלעים המותקנים על כלי רכב, משגרי רקטות נישאים וטילי נ"ט מונחים. הרכש ב'שוק השחור' נעשה באמצעות משתפי פעולה מקומיים ותוך כדי ניצול השחיתות הפושה בממסד הצבאי הסורי. מקורות טוענים למעצרם של עשרות קצינים ביחידות עלית סוריות ומפקדי מיליציות בכירים בשל גניבת נשק מבונקרי תחמושת צבאיים ומכירתם באמצעות ספסרים לדאע"ש. לכוחות הצבא הסוריים חלק משמעותי בהקלת ההברחות של נשק ואדם ובהדלפת מידע עבור פעילי דאע"ש משני צידי נהר הפרת. על פי עדותו של מיליציונר מכוחות "ההגנה הלאומית", הדבר נובע מהמאבקים הפוליטיים הנמשכים מזה שנתיים בין שלוחת דיר אל-זור של ארגונו לבין מפקדת דיביזיה 17. לטענת המקורות, דאע"ש עדיין מחזיק בחלק מההון שצבר מאז כינונה של הח'ליפות האסלאמית וזה משמש אותו כיום לצרכים קיומיים. לאלה יש להוסיף אגרות הנגבות ממבריחים ברשתות הברחה שונות, ומסוחרים המשנעים סחורות ודלק ממזרח סוריה למערבה. מזון ותרופות משיגים המג'אהדין משבטי הבדואים, שוכני המדבר. לבד מהיכרותם את השטח ואת תנאיו הטופוגרפיים והאקלימיים, עושים פעילי דאע"ש שימוש גם בכפרים שננטשו מיושביהם במהלך מלחמת האזרחים.

במפה מוצגים שטחי השליטה של דאע"ש בשיא כוחו במאי 2015. כעת, הארגון, שנהדף מרוב הטריטוריה שלו, מתחיל לזחול חזרה מעמקי המדבר לריפים של דיר א-זור, חמאה, חלב וא-רקה. Credit: Semhur Flappiefh, Wikiemdia Commons, data from the New York Times, CC-BY-SA 4.0

אל יעדי הפשיטות על עמדות ומחסומים צבאיים הצטרפו בחודשים האחרונים צירי גישה מרכזיים, המהווים עורקי תחבורה חיוניים לצרכים צבאיים ומסחריים כאחד: כביש 20 מדיר אל-זור לתדמור (ומשם לדמשק) וכביש 42 מאל-רקה לחמאה (העובר דרך העיירות אל-רצאפה, את'ריא וסלמיה). עוד הותקפו מחסני תחמושת של צבא סוריה ומתקנים חיוניים אחרים, כגון: שדות גז ותחנות השאיבה לאורך ציר ה- T. המג'אהדין אורבים לכלי רכב, מניחים מוקשים או מטעני צד או מציבים מחסומי דמה. קורבנות התקיפה הם שיירות צבאיות, אזרחיות או מסחריות, ובכלל זה מכליות המבריחות דלק ממזרח המדינה אל 'סוריה של אסד'.

במסגרת 'אסטרטגיית הכלה' של האיום בשל היעדר היכולת למגרו, משיקים הכוחות הסוריים "מבצעי סריקה" הנערכים מעת לעת ברחבי המדבר כדי לתור אחרי חוליות של דאע"ש. אלה נעשים בדרך כלל בתגובה להתקפות פתע ג'האדיסטיות, וככל הנראה, ללא מודיעין מספק. סדר הכוחות הסורק הינו על טהרת המיליציות המוכוונות בידי הרוסים, כדוגמת יחידות מגיס 5, כוחות "ההגנה הלאומית", "חטיבת ירושלים" הפלסטינית ומיליציות שבטיות, ללא השתתפות פעילה של מיליציות פרו-איראניות, ככל הנראה, בשל המאבק הרוסי-איראני לתפיסת אזורי השפעה, שזלג גם למזרח המדינה. מדובר בכוחות חי"ר מיליציוניים בעלי מיומנות צבאית נמוכה יחסית, המצויידים בנשק קל ובינוני והנעזרים בגורמי תמיכה באש. לצד המיליציות פועלות ברחבי המדבר גם יחידות של הצבא הסורי (האורגני), אם כי בהתבסס על סדר כוחות שלדי.

עד כה ניתן להיווכח, שפעולות הסריקה הללו הצליחו לעכב במעט את מתקפות דאע"ש באזורים מסוימים ולדחוק את פעיליו לאזורים סמוכים, אך בלי להפוך את הקערה על פיה. מדובר בדרך כלל בפשיטות ממוקדות, המחייבות הקפצת כוחות תוקפים מנקודה אחת לאחרת מרחק של עד 20 ק"מ מנקודה לנקודה ("Leap Frogging"), פועל יוצא של הטופוגרפיה הייחודית של השטח, מה  שמותיר לדאע"ש מרחב פעולה והמשך תמרון. באחד המבצעים שנערכו באזור ג'בל אל-בשרי, מעוז דאע"ש במדבר, נחשפו מקומות מסתור ששימשו את דאע"ש עוד בתקופת הח'ליפות כדי שישמשו אותו גם ב"יום שאחרי". הטלוויזיה הסורית דיווחה ב- 23 במרס כי כוחות מיוחדים של צבא סוריה איתרו אמצעי לחימה, ציוד צבאי, תחמושת ובלוני גז של פעילי דאע"ש בתוך נקיקים חבויים ליד הכפר אל-דויר, באזור המדברי שממערב לדיר אל-זור.

מבצע של צבא סוריה נגד דאע"ש, כמתואר בטלוויזיה הסורית ב-23 במרץ, 2021

לצד הפעילות הקרקעית בלטה ברבע האחרון של שנת 2020 עלייה גדולה בהיקף ההפצצות האוויריות, ובשלושת החודשים האחרונים תועדו מאות גיחות הפצצה של חילות האויר הרוסי והסורי כאחד. יחד עם זאת, הואיל וההפצצות הללו מגיעות לאחר פסק זמן בלחימה הקרקעית באזור המדבר, יש להן, נכון לעכשיו, השפעה שולית על יכולתו של דאע"ש לפעול. רוב התקיפות הן נגד יעדים סטטיים ללא סיוע אווירי רציף הניתן לכוחות הסורקים.

התרחבות פעילותו של דאע"ש ברחבי המדבר הסורי מביאה למסקנה, שלסורים אין אסטרטגיה סדורה להתמודד עם הארגון ולעוקרו משם, וזאת על אף שהם נהנים מעדיפות צבאית. משום כך, לא מן הנמנע, שדאע"ש ישאף להרחיב את התקפותיו גם אל עבר מרכזים אורבניים בערים דיר אל-זור, אל-מידין, תדמור ואל-סח'נה ויקשור קשרים עם מקומיים לצורך איסוף מידע ויצירת קשרי מסחר. יחד עם זאת, לדאע"ש אין שום יכולת או תמריץ לנסות ולתפוס שטחים ולהשתלט עליהם, אלא להמשיך בפלישות נקמה והטרדה ברוח התפיסה הג'האדיסטית בדבר חשיבותן של حروب النكاية "חֻרוּב אל-נִכָּאיָה" [="מלחמות התשה ונקמה ללא הישגים טריטוריאליים כלשהם"]. הדבר עולה בקנה אחד עם אסטרטגיית "העימות העקיף", שפותחה מאז קריסתה של הח'ליפות האסלאמית, המאפשרת לדאע"ש מחד למזער נפגעים בשורותיו, ומנגד להמתין לשעת כושר כדי לשוב לקדמת הבמה, כפי שקרה כבר קודם לכן בעיראק ובסוריה.

בכל הנוגע לדיון המתחדש מעת לעת על אודות מחויבותה הצבאית של ארצות הברית כלפי צפון מזרח סוריה ועיראק, על ממשלו החדש של ביידן לשים לב גם לנעשה במדבר הסורי. משטר אסד ובעלי בריתו הרוסים והאיראנים מתקשים, נכון לעכשיו, להתמודד עם האיום, מודיעינית ואופרטיבית. חולשתה של דמשק היא שאפשרה לדאע"ש לחזור ולהשתמש במדבר כ"בסיס התארגנות אחורי" לצרכי אימונים ולוגיסטיקה, בדומה לתפקיד ששימש מדבר אל-אנבאר במערב עיראק (בעשור שקדם לאירועי "האביב הערבי"). זאת ועוד, בעוד שהאמריקאים עורכים פעילות סיכול (יחד עם "כוחות סוריה הדמוקרטיים" הכורדיים) ממזרח לפרת, הרוסים (והסורים) מנהלים את הפעילות הסיכולית שלהם ממערב לנהר, וסביר להניח, ללא תיאום ושיתוף פעולה מודיעיני ביניהם.

ניתן לסכם ולהסיק, כי ככל שעוצמתו של דאע"ש במרכז סוריה תלך ותגדל, ומיומנותו בלחימת גרילה מדברית תשתכלל, הוא צפוי לבנות מחדש את רשתותיו ואת יכולותיו המבצעיות גם בצפון מזרח סוריה ובצפון עיראק, בין היתר, על בסיס תגבור אפשרי של אלפי לוחמים ובני משפחותיהם שנותרו מוחזקים במחנות המעצר ובמחנה העקורים אל-הול שבמחוז אל-חסכה. נסיגה אפשרית של ארה"ב ממזרח לפרת תביא לחזרתם המלאה של המשטר הסורי ושל פטרוניו הרוסים, ויחד איתם יחזרו גם השחיתות וחוסר הכשירות שאפשרו את התרחבותו המהירה של דאע"ש במדבר אל-שאמי, הוא המדבר הסורי, שהפך בשנה החולפת "חור שחור" או מעין "משולש ברמודה של סוריה".

שלהי הקיץ הערבי

 מאמר זה הוא שלישי בסדרה על המצב במזרח התיכון, והוא התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה". למאמרים קודמים בסדרה ראה: "האביב הערבי ואומנות המהפכה", "לתפוס בכנף המעיל".

בנימין "פואד" בן אליעזר ייצג, במידה רבה, את היחסים בין ישראל למצרים בימי נשיאותו הארוכה של חוסני מובארכ. כמי שהכיר את הנשיא המצרי היטב והתארח אצלו בקהיר לעיתים תכופות, הרבה פואד להתבטא בזכות שמירת השלום עם מצרים והרבה להתגאות ביחסיו האישיים עם הנשיא. בן אליעזר אף זכה להיות אחד האחרונים שדיברו עם מובארכ בשעות האחרונות לכהונתו. אולם מאז נפילתו של מובארכ, מצייר פואד את היחסים העתידיים עם מצרים בצבעים הקודרים ביותר. בדיוק כמו חבר הכנסת ישראל חסון, אורח קבוע נוסף (לשעבר) בטרקליני הנשיאות בקהיר, ביכה פואד את נפילת המשטר ואף המליץ לישראל להתכונן לעימות מול מצרים. בלי קשר למידת מומחיותו של פואד בענייני מצרים, מעניין לשאול מהי, בעצם, הסבירות של מלחמה כזאת? האם יש סכנה שהאביב הערבי, שהפך כבר מזמן לקיץ דביק ולוהט, ידרדר לא רק לעימות ישראלי-מצרי, אלא למלחמה מזרח תיכונית כוללת? במילים אחרות, האם סופה ממתינה לנו בשלהי הקיץ? לאור נצחונם הצפוי של האחים המוסלמים בבחירות במצרים, השאלה קריטית מאי פעם.

כדי לענות על השאלה הזאת, לא יזיק להתבונן בסוגיה בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. ב-2006, פרסם ניל פרגוסון, היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד, מאמר בכתב העת היוקרתי "Foreign Affairs" על סיבות עומק לפרוץ מלחמות במאה העשרים. פרגוסון דוחה את ההסברים המקובלים, כאילו מלחמות פורצות, בדרך כלל, כתוצאה ממדיניות מטורפת של משטרים דיקטטוריים או ממשברים כלכליים. הוא מצביע, למשל, על העובדה שרוב המשטרים הדיקטטוריים במאה העשרים היו שוחרי שלום באופן יחסי (כמו משטרו של מובארכ), ודווקא אלו שפתחו במלחמות (גרמניה הנאצית, למשל) היו החריג ולא הכלל.באותה מידה, קשה למתוח קו ישיר בין משברים כלכליים למלחמות. גרמניה הנאצית, למשל, יצאה למלחמת העולם השנייה רק לאחר שהתאוששה מהמשבר הכלכלי, ומשברים כלכליים אחרים במאה העשרים לא הובילו למלחמות כלל.

לדעתו של פרגוסון, מלחמות, ובעיקר האכזריות שבהן, פורצות בדרך כלל משילוב של שני גורמים המלווים, בדרך כלל, באי יציבות כלכלית: התפרקות של אימפריות ופירוד אתני. אימפריות, בין אם מדובר בקיסרות הבריטית בהודו, באימפריה הרוסית או באימפריה האוסטרו-הונגרית, מאפשרות בדרך כלל דו קיום בשלום של קבוצות אתניות ודתיות רבות ומגוונות, אם כי לרוב לא בתנאים של שוויון. אולם כאשר אימפריות מתפרקות והופכות למדינות לאום, נוצרת לעיתים קרובות שאיפה לאחידות דתית ואתנית. מיעוטים נדרסים תחת מגפי "עריצות הרוב", מופלים במקרה הטוב או מגורשים ומושמדים במקרה הגרוע. במקרים מסויימים, מוביל העימות בין מיעוט לרוב למלחמות אזרחים אכזריות. די להיזכר בעובדה שגליציה ופולין, שהיוו כר לתסיסה לאומית של אוקראינים, יהודים, פולנים, רוסים וגרמנים, נשטפו בדם יותר מקום אחר במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר הקבוצות האתניות השונות נטבחו על ידי הגרמנים והסובייטים, טבחו זו בזו או, לעיתים קרובות מדי, ביהודים. מרחץ דמים דומה התרחש במנצ'וריה, מחוז בצפון מזרח סין שהיווה כר לעימות לאומי בין סינים, יפנים, קוריאנים ורוסים. ובשנות התשעים, ראינו כיצד שתי מדינות לאום אפריקאיות, רואנדה ובורונדי, שנוצרו אף הן עקב ההתפרקות של האימפריה הבלגית, טובעות בדם של סכסוך אתני, מלחמת אחים ולבסוף גם רצח עם. לאימפריות עצמן, כמובן, היתה אחריות גדולה ל"ירושה" המפוקפקת הזאת, בכך ששיחקו ב"הפרד ומשול" בין קבוצות אתניות כדי להעצים את כוחן. הבלגים, למשל, העצימו קבוצה אתנית אחת (טוּצִי) לעומת האחרת (הוּטוּ) ויצרו אליטה אתנית מבודדת המוקפת בים של שנאה. האימפריה, לפיכך, היתה כמו פקק על סיר מרק רותח. ברגע שהיא הסתלקה, נפתחו שערי הגיהנום.

בהסתמך על נתונים אלו, חוזה ניל פרגוסון שמלחמת העולם הבאה עלולה לפרוץ במזרח התיכון, עקב החלשות מעמדה של האימפריה האמריקאית באזור והסכסוך האתני הגובר בין יהודים, ערבים, סונים, שיעים, נוצרים וכורדים. למרבה הצער, האביב הערבי עלול להקנות לתחזיתו משנה תוקף. שליטים כמו מובארכ, קדאפי, סדאם חוסיין ואפילו בשאר אל-אסד, שיחקו, בארצותיהם שלהם, תפקיד דומה לאלו של האימפרית הגדולות בשטחי השליטה שלהן. הם יצרו שלטון חילוני, מאחד, והחזיקו ביד ברזל את המיעוטים השונים במסגרת שאילצה אותם לחיות בדו קיום מתוח. לא סתם מתנגדים נוצרים רבים, הן במצרים והן בסוריה, לגל המהפכות החדש: הם סבורים כי שלטון דמוקרטי, התלוי בחסדי ההמון, עלול להפקיר אותם לחסדיו של רוב עוין. והם רואים מה גורלם של הנוצרים בעיראק ב"דמוקרטיה החדשה": מגורשים, נרדפים ולעיתים קרובות אף נרצחים. מעניין לראות, בהקשר זה, כי המפלגה הליברלית במצרים, שרבים מראשיה קופטים, מכנה את עצמה "הגוש המצרי" (אל-כּוּתְלָה אל-מָצְרִיָה(, בניסיון נואש לאחוז בזהות הלאומית כגורם מאחד בין נוצרים ומוסלמים.

ואכן, בהעדר שלטון מרכזי, "אימפריאלי", שישמור על יחסים תקינים בין המיעוט לרוב (אפילו אם הם מבוססים על אפליה עדתית לטובת המיעוט, כמו במשטר העלאווי בסוריה), עלולות מדינות כמו מצרים וסוריה להידרדר למערבולת של מלחמת אזרחים ומעשי טבח הדדיים. בעיראק הדבר כבר התרחש, תחת שלטונו הכושל של המושל האמריקאי פול ברמר, שחיזק את השיעים על חשבון הסונים וגרם, במו ידיו ממש, למרד מזויין של המיעוט הסוני שחשש לעצם קיומו.

האם מלחמות וסכסוכים עדתיים גוברים, עקב התפרקות הדיקטטורות הערביות, עלולים לגרום לתרחיש "יום דין" של מלחמה מזרח תיכונית כוללת? לא בטוח, אבל האפשרות הזאת קיימת. קשה להאמין שמצרים תבטל את הסכם השלום עם ישראל, אפילו תחת שלטונם של האחים המוסלמים; הנזק הכלכלי למדינה הרעועה הזאת יהיה גדול מדי. אבל ההתערבות המתמדת של איראן בעיראק, החתירה השיעית תחת המשטרים הסונים במפרץ, בשילוב עם מלחמות פנימיות, עדתיות ודתיות, במדינות הערביות השונות, יוצרות מצב של "חבית אבק שריפה" של עימות אתני המלווה בהתפרקות אימפריאלית, בדיוק התרחיש מפניו מזהיר פרגוסון. במצב כזה- קשה לדעת מתי ידליק אי מי גפרור שיצית את החבית, וישראל עלולה אף היא, שלא בטובתה, להיגרף למערבולת של מלחמה מסוג כזה.

כמובן, מדובר אך ורק בתרחיש, לא בנבואה. במדינות ערב, ובפרט במצרים וסוריה, הלאומיות הכתה שורש אף היא, לצד העדתיות. במצרים, למשל, ישנם כוחות פוליטיים חיוביים הקוראים לשיתוף פעולה ולאחווה בין מוסלמים ונוצרים, ואפילו האחים המוסלמים שילבו מועמדים נוצרים ברשימה שלהם. האם ינצחו כוחות האחדות את מתסיסי הפירוד? האם רוח האחדות הלאומית של תחריר חזקה יותר מהפורעים ששרפו כנסיות בדרום קהיר? ימים יגידו, אולם כדאי לקחת בחשבון, כתמיד, גם את התרחיש הגרוע ביותר.

לישראל כדאי, כמובן, שלא להתערב בהתרחשויות במדינות ערב ולא לפתוח בהרפתקאות צבאיות (באיראן או בעזה) בעת הזאת, כדי שלא נהפוך לשעיר לעזאזל של זעם ההמונים. אם מישהו יצית את חבית אבק השריפה של המזרח התיכון- כדאי שאלו לא נהיה אנחנו.

%d בלוגרים אהבו את זה: