ארכיון הבלוג

לא שומע, עבור: למה רציונליות חשובה?

אם קשה להגיע לאמת המוחלטת, מה הבעיה עם הפוסט-מודרניזם ומה הטעם ברציונליות? הינשוף על נבדלים בכדורגל, שיחות חרשים והחתנית המאושרת של פרס הכתיבה הגרועה.

Couple-Yelling-e1344790285440

כיצד דנים החכמים? כאשר הם מדברים זה עם זה, ישנה שקלא וטריא ביניהם, ואחד מהם נחשף כטועה. החכם שטעותו התגלתה מודה בכך ולעולם לא מתכעס. כאשר מלך, לעומת זאת, דן בנושא, הוא מקדם את דעתו שלו, ואם אי מי חולק עליו העונש לא מאחר לבוא.

  שאלותיו של מילינדה, קלאסיקה בודהיסטית-הודית מהמאה השנייה לפנה"ס

ראשית כל, אפתח את הפוסט בוידוי: תמיד היתה לי סלידה, אינסטינקטיבית כמעט, מ"תיאוריה ביקורתית" ומיישומה הלכה למעשה, בין אם מדובר בפוסט-מודרניזם, ניאו-מרקסיזם, פמיניזם רדיקלי, השמאל החדש, רוח שנות השישים, או פוליטיקה של זהויות. אני מודע לכך שמדובר בתורות שונות עם הבדלים ניכרים ביניהן, אבל מה לעשות שהיפים גרמו לי להתעטש, סטודנטים רדיקלים שמשתלטים על קמפוסים לא מצאו חן בעיני וודסטוק גרמה לי לאלרגיה. עניין של טעם. לא אהבתי את הז'רגון, הפוליטיזיציה הבוטה זעקה לעין, והטיעונים נראו לי שבלוניים, מעגליים וחוזרים על עצמם. מעל הכל, הם נראו לי ממוחזרים ומשעממים. אבל סלידה אינסטינקטיבית היא אף פעם לא מורה טוב, משום שלרוב היא מבוססת על דיעות קדומות והתניות למיניהן ולא על חשיבה שיטתית. אחרי שנים מספר באקדמיה ואינספור קורסים שעסקו במגוון נושאים רחב, חלקם אצל מרצים ששייכים לאותן האסכולות בדיוק, התחלתי להבין מה עומד בדיוק מאחורי הרגשות שלי, ולצד זה, גם את היתרונות היחסיים ונקודות התורפה הקריטיות בעמדותיהם של אלו הטוענים כי "הכל פוליטי", אין טעם ברציונליות ואף אחד לא יכול להגיע לאמת כהווייתה.

נתחיל בנקודות החזקות. אכן יש ממש בטענה הפוסט-מודרניסטית כי מונחים כמו "אמת" אובייקטיבית אינם יכולים לעמוד בניתוח פילוסופי דקדקני. ראשית כל, אין לנו גישה ישירה למציאות ההיסטורית, והיא מתווכת אלינו דרך מסמכים וראיות אחרות, מבעד למחסום של שפה, אידיאולוגיה, אינטרסים ותפיסת עולם, הן של מחברי המסמכים והן שלנו. השאלה האם המפגינים במהפכה הרוסית של 1905 היו "פרולטריון", "אזרחי רוסיה" או "נתינים של הצאר" לא יכולה להיות מוכרעת באופן אמפירי, והתשובה אליה, במידה רבה, תלויה בפריזמה האידיאולוגית דרכה אנחנו מתבוננים בדברים. נכון – יש גם תשובות מוטעות בעליל: אלו שאינן נתמכות בראיות. אי אפשר לומר שמהפכת 1905 הונהגה בידי מהגרים אינדונזים, או שהמפגינים בכיכר טיינאנמן היו פעילי זכויות הפלה. הפרשנות המרקסיסטית לציד המכשפות, שגרסה כי המדינה רדפה מכשפות כדי לשדוד את רכושן, מוטעית אף היא בעליל, משום שמערכת הרדיפה עלתה הון רב ואילו הרכוש שנבזז היה מועט ודל. אולם בכל זאת, קשה להצביע על "אמת" אחת ויחידה שאינה תלויה בפריזמה שדרכה אנו מסתכלים על הדברים, אפילו לא אמת נסתרת שניתן לגלות אך ורק בעבודת נמלים מאומצת.

אין אמת אחת: מהפכת 1905 ברוסיה

אין אמת אחת: מהפכת 1905 ברוסיה

            אבל כאן מסתתרת נקודה מעניינת. אם אכן איננו מסוגלים להגיע ל"אמת", אפילו לא בעבודת נמלים מאומצת, מה הערך בכל תהליך החקירה והדרישה הבלשי שהיסטוריונים אמונים עליו? מה התועלת בהצלבת ראיות, בבחינת גרסאות, באימות עדויות, אם ממילא לא נוכל להגיע ליעד? אם היסטוריון לעולם לא יכול להיות אובייקטיבי, כפי שטוענים ה"ביקורתיים" במידה מרובה של צדק, אז מדוע לא להודות בהטייה הפוליטית שלנו ולהשתמש במחקרים שלנו ככלי תעמולה גרידא, אמצעי לקדם מטרות שאנחנו מאמינים בהן? רבים וטובים, אחרי הכל, עושים בדיוק את זה, במיוחד במחנה הביקורתי. ההיסטוריון הרדיקלי אילן פפה, למשל, אחד מאלו שייבאו את הכתיבה הפוסט-מודרניסטית לארץ, הודה בפה מלא כי הוא אינו מתיימר לאובייקטיביות מכל סוג שהוא, וכי כתביו משרתים את המטרה הלאומית הפלסטינית. נכון, פפה עיוות וסילף ראיות פעמים אין ספור בספריו, ואף תמך בטדי כ"ץ – זייפן ראיות חצוף במיוחד שהמציא "טבח" שלא היה ולא נברא. אבל אם אין אמת, ואין אובייקטיביות, אז מה ההבדל בין פפה לכ"ץ ובין אחרים? התשובה טמונה בשני מושגי מפתח: דיאלוג וחוקי משחק.

כפי שיודע כל מי ששיחק כדורגל, כדורסל, דמקה, שחמט או דוקים, לא ניתן לשחק ללא חוקים. לחוקי הכדורגל, למשל, אין שום ערך אובייקטיבי. הם לא מייצגים "אמת" חיצונית. אבל הם מאפשרים לאלו שמעוניינים לשחק מערכת מוסכמת שתסדיר את התחרות ביניהם. החוקים אינם קובעים מי ינצח במשחק פלוני, אבל הם מנחים אותנו כיצד נקבע מי ניצח. במילים אחרות, חוקי המשחק המוסכמים מאפשרים דיאלוג. גם כאשר שחקני כדורגל מתווכחים, למשל, אם מהלך מסויים נחשב כ"נבדל", הרי שהם מסכימים על ההגדרה של "נבדל", שמהווה בסיס לויכוח כולו. אם הכללים הבסיסיים אינם מוסכמים, הרי שאי אפשר לשחק. זהו בדיוק היתרון הגדול של כללי ביקורת המקורות, הרציונליות והשאיפה לאובייקטיביות במדעי הרוח. נכון, לא ניתן להגיע לאמת המוחלטת דרך ביקורת מקורות. לעולם לא נשיג תשובה אחת. אבל העובדה שאנחנו מסכימים על כללים מסויימים מאפשרת לנו לנהל דיון ולא לצרוח אחד על השני.

אי אפשר לשחק ללא חוקים - נבדל במגרש כדורגל

אי אפשר לשחק ללא חוקים – נבדל במגרש כדורגל

קחו, למשל, את הויכוח הישן בין היסטוריונים שמרנים לעמיתיהם המרקסיסטים בנוגע לנושא מפתח בתולדות גרמניה הנאצית: שיתוף הפעולה של התעשיינים הגרמנים עם היטלר. לאורך ההיסטוריה, נטו מרקסיסטים לטעון כי התעשיינים ובעלי ההון עמדו מאחורי המפלגה הנאצית. הטיעון הזה תאם באופן נוח למדי את התזה המרקסיסטית לפיה הפשיזם נועד להציל את הקפיטליזם ממהפכה באמצעות דיקטטורה משותפת של ההון והצבא. היסטוריונים אנטי-קומוניסטים, לעומת זאת, נטו לטעון שהקפיטליסטים לא שיתפו פעולה עם הנאצים. ללא כללי ביקורת מקורות ובלי מחוייבות משותפת לרציונליות מדעית, שני הצדדים לא היו יכולים לנהל את הדיון הזה. אם לך יש את דעתך ולי יש את דעתי, ואף אחת לא נכונה יותר מרעותה, כיצד ניתן להתווכח? ויכוח בין בעלי עמדות שונות ייתכן, למעשה, רק כאשר שני הצדדים מסכימים על כללי משחק משותפים. אם אני, כאנטי-מרקסיסט, אמצא מסמך שמאושש את התזה המרקסיסטית דווקא, עלי להציג אותו ואף להבליטו, ובאותה מידה – מותר לי לצפות מהיריב שלי לגלות הגינות דומה. דרך אגב, מדובר במעשה שהיה. היסטוריון מרקסיסט בשם דייויד אברהם, שכתב ספר על התעשיינים והיטלר תוך הסתמכות על ראיות מזוייפות, זכה לגינוי חריף גם מחוקרים מרקסיסטים הגונים, שהבינו שהתזה שלו מופרכת בלי קשר לאידיאולוגיה. דיאלוג יתכן רק אם אנו מסכימים כי מסמכים ולמקורות ההיסטוריים תמיד יש את המילה האחרונה. הראיות קודמות לאידיאולוגיה ולמטרות הפוליטיות שלי. או כפי שניסח זאת יואב גלבר, היסטוריון טוב הוא כזה ש"ידיעתו קודמת לדעתו". מכיוון שכאמור, רק לעיתים נדירות המקורות פוסלים לחלוטין עמדה כלשהי, ברוב המקרים יכול כל צד עדיין להחזיק בדעתו ובאידיאולוגיה שלו. אבל אם הוא הגון, הוא צריך להעלות ולהבליט גם ראיות שתומכות בעמדתו של הצד השני. כך, יוכל הקורא להכריע בויכוח בכוחות עצמו.

ידיעתו קודמת לדעתו - יואב גלבר

ידיעתו קודמת לדעתו – פרופ' יואב גלבר

מכל הכתוב לעיל עולה כי רציונליות אינה אמת מקודשת אלא כלי נוח לויכוח ולדיאלוג. היא מערכת הכללים היחידה שבעלי עמדות רבות ושונות, מכל גווני הקשת הפוליטית והאידיאולוגית, יכולים לנהל את הויכוח שלהם בצילה. הבעיה העיקרית עם הפוסט-מודרניסטים ורבים מה"ביקורתיים" האחרים, היא שהם מחרבים את הדיאלוג הזה במגוון דרכים. קחו, למשל, את הז'ארגון הפתלתל והמעוקר. בפוסט קודם דיברתי על חוקר התרבות הומי באבא מהרווארד, חתן מדליית הכסף בתחרות הכתיבה הגרועה. הפעם, נצטט בגאווה את חתנית הפרס לשנת 1998, חוקרת המגדר ג'ודית באטלר:

The move from a structuralist account in which capital is understood to structure social relations in relatively homologous ways to a view of hegemony in which power relations are subject to repetition, convergence, and rearticulation brought the question of temporality into the thinking of structure, and marked a shift from a form of Althusserian theory that takes structural totalities as theoretical objects to one in which the insights into the contingent possibility of structure inaugurate a renewed conception of hegemony as bound up with the contingent sites and strategies of the rearticulation of power.

בבורותי, אני חייב להודות שאחרי 11 שנות לימודים במדעי הרוח אני לא מבין מילה מהטקסט הזה, ואני לא היחיד. לפעמים נדמה לי שמדובר בסימפטום מובהק של בגדי המלך החדשים, וגם רבים מאלו שטוענים כביכול שהם מבינים, פשוט מעמידים פנים. אף אחד לא טוען שרעיונות פילוסופיים אמורים להיות מנוסחים בשפה שתהיה מובנת לכולם, אבל לניסוח מסורבל שכזה אין שום הצדקה הגיונית – לא למשפט הארוך כאורך הגלות, לא לז'ארגון המשונה ולא לדקדוק הבלתי אפשרי. הניסוח הנ"ל, בסופו של דבר, הופך את הטקסטים של באטלר ודומיה לשפת מסתורין של כת מיסטית. רק מי שעבר את טקסי החניכה וההסמכה יכול להבין במה מדובר. כך, הדיון מוגבל מראש לקבוצה קטנה מאד של אנשים, רובה ככולם שיבוטים פוליטיים ואידיאולוגיים של באטלר עצמה.

 

חתנית פרס הכתיבה הגרועה: פרופ' ג'ודית באטלר

חתנית פרס הכתיבה הגרועה: פרופ' ג'ודית באטלר

הז'ארגון נוסח באטלר ובאבא, כמובן, אינו האמצעי היחיד לחרב דיאלוג אמיתי בין בעלי עמדות שונות. הביטו, למשל, על הציטוט הבא של ההיסטוריון השמאלי-רדיקלי אילן פפה:

המאבק מבוסס על אידאולוגיה ולא על העובדות. מי יודע מהן עובדות? אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר אנשים שהפירוש שלנו לעובדות הוא הפירוש הנכון, ואנחנו עושים את זה משום שאנחנו אידאולוגים ולא רודפי האמת.

עזבו כרגע את הויכוח הפוליטי – ואת השאלה האם עמדותיו של פפה נכונות או לא. הבעיה היא שהוא מצהיר בריש גלי שמבחינתו אין כללי משחק. כל פרשנות שתתאים לעמדתו הפוליטית תאומץ, וכל פרשנות שלא – תושלך לאשפה. כאשר אנחנו מודים שאנו "אידיאולוגים ולא רודפי האמת", הרי ששום עובדה סותרת, חזקה ככל שתהיה, לא תשכנע אותנו. ואם כך, כיצד ניתן להתווכח עם פפה או לדון איתו על משהו? בסופו של דבר, כפי שכתב אסף שגיב, המחפורת הפוליטית הזאת מובילה רדיקלים מסוגו של פפה להסתגר ב"חללי תהודה המאוכלסים באנשים בעלי השקפות דומות." הוא מסוגל לדון, בסופו של דבר, אך ורק עם שיבוטים אידיאולוגיים של עצמו, ואך ורק על פרטים קטנים. כל היתר הוא בסך הכל שיחת חרשים.

לא רודף אמת: פרופ' אילן פפה

לא רודף אמת: פרופ' אילן פפה

            מכאן נובעת התפתחות נוספת, מעניינת לא פחות, וקשורה אף היא ישירות לאובדן הרצון לדיאלוג כן ואמיתי עם היריב: השימוש המזוייף שפוסט-מודרניסטים מהשמאל הרדיקלי עושים בכלים של מחקר מדעי-רציונלי. עבור אילן פפה, למשל, כל שיטות הפירוק הפוסט-מודרניסטיות עובדות אך ורק על השיח הישראלי-ציוני. כל מה שישראלים או ציונים אומרים הוא "נרטיב". לעומת זאת, דבריהם של הפלסטינים הם אמת מוחלטת ואובייקטיבית, שכל היסטוריון גרמני שמרן מהמאה ה-19 היה משתבח בה. בעיני חוקרת הקולנוע הרדיקלית טרי גינסברג, אחת שמחקריה מלאים במיטב הז'רגון הפוסט-מודרניסטי של פירוק המציאות למרכיביה המדומיינים, אנטי-ציונות היא עמדה אובייקטיבית שאין לחלוק עליה, האמת הפוליטית היחידה, מוסכמה שהמחקר ההיסטורי ביסס מעבר לכל ספק. כך, ה"ביקורתיים" סוגרים מעגל: מספקנים כביכול הם הפכו לנציגיה של אורתודוקסיה שאסור לערער עליה, לא במחשבה ולא במעשה. לאחרונה יצא לי לחוות את התופעה הזאת בעצמי. בויכוח שניהלתי במגזין 972+ עם העיתונאית הרדיקלית פאולה שמיט על סוגיית הפליטים, ענתה לי הגברת הנ"ל כי אי אפשר להתווכח עם ציונים משום שהם "לא מדעיים", והגדירה את עמדותיה שלה כאמת שאין לכפור בה. כל טיעוני הנגד, אליבא דשמיט, כל כך מגוחכים שהם "אינם ראויים לתגובה". שקט. ההבדל בין הביקורתיים מהסוג הספציפי הזה, בין אם עיתונאים ובין אם חוקרים מהאקדמיה, לבין כת דתית מיסטית הוא ככל הנראה קטן יותר מכפי שניתן לדמיין. ללא כללים מוסכמים לדיאלוג, מה שנותר בסופו של דבר הוא לא יותר מאורתודוקסיה אמונית, טובלת במרק סמיך של צדקנות, רגשנות וזעם קדוש.

המגדל והים

 לפני שנה בערך סיפרה לי עמיתה, דוקטורנטית בהרווארד, כי היא מעוניינת להחליף את נושא המחקר שלה מ"סוכנים ומרגלים יפנים במזרח הרחוק" ל"משהו אקדמי יותר." היא לא רוצה להיות "סנסציונית" או "פופולרית" אלא "אינטלקטואלית רצינית". כיצד הפך השעמום לסמל סטטוס אקדמי? משברי חרסים צבעוניים למגדלים נישאים המשקיפים על הים, בין מפלצות ומבקרים, הינשוף על אשליית ה"רצינות" האקדמית.

castle-by-the-sea-in-ireland-jeanette-oberholtzer

הסרט עטור הפרסים "הערת שוליים", ללא ספק אחת היצירות המרהיבות שהופיעו בישראל בשנים האחרונות, מספר על אבו ובנו, אליעזר ואוריאל שקולניק, שניהם חוקרי תלמוד ומרצים באוניברסיטה העברית. בלי להיכנס לעלילת הסרט, או, חלילה, לספויילרים, ניתן לומר כי גישותיהם של השניים באשר למהותו של המחקר מנוגדות באופן קיצוני. אוריאל הוא אב הטיפוס של חוקר פופולרי. בערב שבועות, כך נאמר לנו, הוא מספיק לתת שש הרצאות לפחות, כולן בבתי כנסת ומרכזי תרבות. הספרים שלו מרתקים ונקראים היטב, הוא כריזמטי ופופולרי, ונתפס בעיני כל ככוכב דורך בתחום. האב אליעזר, לעומת זאת, הוא פילולוג מהאסכולה הישנה: חוקר קפדן שמשווה בנוקדנות בין כתבי יד עתיקים, אטום לסביבתו, מרצה משעמם שהכל מתעלמים ממנו. התסכול של אליעזר מתפרץ, לקראת סוף הסרט, בנאום מלא תוכחה שהוא נושא כנגד בנו באוזני עיתונאית מ"הארץ". אם שניהם, הוא ובנו, חוקרים שברי חרסים, אזי אליעזר לוקח כל שבר בזהירות, מודד ומקטלג אותו, בודק היכן נוצר ומי האומן שעבד עליו. אוריאל, לעומת זאת, אוסף במהירות את השברים, רואה שכולם באותו הצבע, ובונה מהם כד יפה להנאתו של הציבור. לא אכפת לו שהחרסים מתקופות שונות, לא מעניינת אותו האמת המדעית. הוא שואף אך ורק לפופולריות. אולם בסופו של דבר, מטעים אליעזר, הכד שהוא יוצר אינו קיים. הוא אשלייה. זהו ההבדל בין מדען אמיתי, לבין שרלטן ומאחז עיניים.

אליעזר ואוריאל שקולניק (מגולמים על ידי ליאור אשכנזי ושלמה בראבא) בסרט "הערת שוליים"

אליעזר ואוריאל שקולניק (מגולמים על ידי ליאור אשכנזי ושלמה בראבא) בסרט "הערת שוליים"

כשראיתי את הסצינה הזאת, נזכרתי בדברים שאמרה לי פעם עמיתה בהרווארד. היא החליטה להחליף את נושא המחקר שלה, שעסק בסוכנים ומרגלים במזרח הרחוק, לנושא פופולרי פחות. עיסוק בנושא "סנסציוני", היא חששה, יגרום לאחרים לחשוב שהיא אינה "אינטלקטואלית רצינית". ואכן, הגישה של אליעזר מ"הערת שוליים" עדיין חיה וקיימת בחלקים ניכרים מהאקדמיה: זלזול מוחלט ב"סנסציות" וב"ספרים פופולריים", עיסוק בנושאים אזוטריים שמובנים אך ורק לקומץ מומחים, ובאופן כללי, אמונה לפיה כתיבת ספרים משעממים ועמוסי ז'ארגון היא סמל סטטוס.

מרגל יפני במנצ'וריה, 1904 - "נושא סנסציוני"?

מרגל יפני במנצ'וריה, 1904. לא נושא רציני.

כמו בכל גישה בעייתית, גם בהשקפת עולם זו יש משהו אמיתי. ספרים פופולריים מכילים לעיתים קרובות הכללות פשטניות וטעויות גסות, ואילו מחקר מדעי בלתי פופולרי מאסכולת "קטלוג החרסים", עשוי להתגלות כבעל ערך רב בטווח הארוך. העולם אינו פשוט, ולפעמים יש צורך בדיון מורכב ומסובך, שמצריך סבלנות ורקע, כדי להבין נושא לעומקו. אולם במקרים מעטים לא פחות, כמו בדוגמא של אליעזר, הגישה הזאת מחפה על ניתוק, התנשאות וסתם בינוניות. יתר על כן, הבוז ל"ספרים פופולריים" או "סנסציוניים" עלול ליצור מחסום בפני רעיונות נועזים ומקוריים שמקורם מחוץ לבראנז'ה. הלעג שניתך מחוגים אקדמיים שמרניים, למשל, על ספרים חוץ אקדמיים כרובים, חיידקים ופלדה של ג'רד דיימונד, או נקודת מפנה של מלקולם גלאדוול, לימד בסופו של דבר יותר על צרות האופקים של המלעיגים מאשר על מושא לעגם. יותר מדי "חוקרים רציניים" קוראים רק את עצמם או את הדומים להם ואטומים לכל רעיון חיצוני. כשמשוחחים עם אנשים כאלה, נדמה לפעמים כאילו התקינו במוח שלהם חיישן שמצפצף בכל פעם שהוא מגלה מקוריות, חדשנות וניסיון לומר דבר-מה שאינו צפוי מראש. בהקשר הזה, אין הבדל גדול בין פילולוג גרמני אפרורי שמתעסק כל היום בשברי חרסים אזוטריים ל"תיאורטיקן" פוסט קולוניאלי או הוגה פמיניסטית שכותבים בז'רגון מפותל שרק נבחרים מעטים מסוגלים להבין. אחד הקטעים האהובים עלי בהקשר הזה צוטט בזמנו על ידי גדי טאוב:

את שאלת היחסים בין שדות השיח או בין ה'פוליטיקות' לבין עצמן ניתן אם כן לקרוא גם כשאלה מרכזית בתוך השיח הפמיניסטי עצמו. המגע של השיח-הפמיניסטי-על-'שאלת-הנשים' עם השיח-הפוסט-קולו-ניאלי-על-'שאלת-הלאומיות' הוא הצבה חדה במיוחד – בשל מרכזיותו של העניין הלאומי למודרניות – של שני סוגי מתח: המתח בין שדות השיח השונים, והמתח בתוך השיח הפמיניסטי בין גישות שחותרות לבודד את 'הנשי' לבין טענות כי אין דרך לבודד את 'הנשי' משום שאין סובייקט המתקיים אפריורית, מחוץ לשיח"

תמר משמר, תיאוריה וביקורת 7.

מקום שני בתחרות הכתיבה הגרועה- פרופ' הומי באבא

מקום שני בתחרות הכתיבה הגרועה- פרופ' הומי באבא

ואם חשבתם שרק בארצנו הקדושה כותבים פסקאות מהסוג הזה, כדאי שתביטו בקטע הבא של ההוגה הפוסט-קולוניאלי הומי באבא. לא תרגמתי לעברית, ותיכף תראו גם מדוע. ב-1998, העניק כתב העת Philosophy and Literature לבאבא הנ"ל את המקום השני בתחרות הכתיבה הגרועה. (הפרס הראשון, דרך אגב, ניתן לתיאורטיקנית הפמיניסטית ג'ודית באטלר). באבא זכה בכבוד המפוקפק בגין הקטע הבא בספרו, The Location of Culture (Routledge, 1994):

If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to “normalize” formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality.

 "איסוף עקר של חרסים באופן שלא מעניין איש אינו מדע, הוא אוננות," זועק אוריאל בתגובה להאשמותיו של אביו ב"הערת שוליים", ואנחנו יכולים להוסיף שהדבר נכון גם לחפירות תיאורטיות בז'רגון מעורפל. אולם בגישת "קטלוג החרסים", בין אם מדובר בחרסים אמיתיים או פילוסופיים, יש גם עוול כלפי האנשים, הטקסטים והתקופות שאנו חוקרים. הפירוק והאנליזה עלולים להשכיח מאיתנו את העובדה שרעיון, תקופה או אדם אינם אוסף מבודד של מקטעים אלא גם מארג מורכב, שיש להתבונן עליו גם באופן הוליסטי, כמכלול חי ונושם. הסופר ג'.ר.ר. טולקין כתב, לפני שנות דור, בחיבורו המפלצות והמבקרים, ביקורת נוקבת על דמויי אליעזר באקדמיה של זמנו, "אותם האנשים שלא קוראים סיפורים כסיפורים, אלא חוקרים אותם כעתיקות":

אמשיל זאת באמצעות האלגוריה הבאה: אדם ירש שדה ובו תל אבנים, שרידים מהיכל קדום…. מאבנים אלו הוא בנה מגדל. אבל חבריו הבחינו מיד (בלי לטרוח לטפס במדרגות) כי האבנים שייכים למבנה עתיק יותר. לפיכך הם מוטטו את המגדל בעמל רב כדי לחפש כתובות וחריטות נסתרות, או לגלות מהיכן השיגו אבותיו של אותו אדם את חומרי הבנייה שלהם. אחדים, שחשדו כי מצבור פחם טמון במעבה האדמה, החלו לחפור ושכחו מהאבנים לגמרי.  אבל מראש אותו המגדל אותו אדם היה יכול להשקיף אל הים.

להשקיף אל הים. ג'.ר.ר. טולקין

להשקיף אל הים. ג'.ר.ר. טולקין

ביקורת זו נכונה ורלוונטית, אז כהיום. הלוואי שיהיו לנו הרבה חוקרים שישימו בראש מעייניהם את התמונה השלמה, ירכיבו כדים מרהיבים לעיני הציבור הרחב ויזכרו תמיד ששעמום אינו סמל סטטוס אלא בינוניות ותפלות גרידא. ובעיקר – שלא ישכחו להסתכל מראש המגדל אל הים.

%d בלוגרים אהבו את זה: