בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, גינו צייצני טוויטר רבים את ג'ו ביידן על כך שהספיד סנאטור שהיה בעברו חבר הקלו-קלוקס-קלאן ואף כיהן כ"ציקלופ רם מעלה", בוס זוטר בארגון הגזעני. אבל מי היה למעשה רוברט בירד? בפרק הקודם שפרסם כאן בינשוף, תיאר יגיל הנקין את הקריירה של בירד כאבן בוחן לתמורות ביחסי הגזע בארצות הברית. בפוסט הזה, חלקה השני והאחרון של הסדרה, נראה כיצד שימשו דמותו, פועלו וזכרו של בירד את המפלגה הדמוקרטית ואת יריביה, ואת השינוי הקיצוני שחל בשיח הציבורי האמריקאי. מעל הכל עולה השאלה: האם אדם מורכב יכול להשתנות במהלך חייו, ואם כן, כיצד עלינו להכיר בכך?

לחלק הראשון של הסדרה

האם הסנאטור רוברט בירד, חברו הטוב ופטרונו הפוליטי של נשיא ארצות הברית הנבחר ג'ו ביידן, הפסיק להיות גזען לאחר חקיקת חוקי זכויות האזרח? התשובה מורכבת. בשנות השבעים, בירד עדיין ניהל קרבות מאסף נגד תכניות פדרליות נגד עוני ותכניות פדרליות לאינטגרציה. המפורסמת בהם היא כמובן התכנית להסעת ילדים שחורים לבתי ספר לבנים, תוכנית שהייתה נתונה במחלוקת עזה כבר אז. יחד איתו התנגד לתכנית סנאטור צעיר יותר בשם ג'ו ביידן. שניהם הפכו חברים גם בגלל הזדהות אידיאולוגית, וגם בגלל שלאחר התאונה הקטלנית שבה נהרגו אשתו ובתו של ביידן, שבועות ספורים לאחר בחירתו לסנאט, בירד היה הסנאטור היחיד שקטע את חופשתו ובא להשתתף בטקס האזכרה. שניהם היו אחראיים, בשנים 1976-1977, להגבלות ולנסיונות הגבלה על יכולותיו של השלטון הפדרלי (שבתקופת קרטר גילה פעלתנות רבה בתחום) להכריח בתי ספר לנקוט צעדים אקטיביים כדי לערבב בין תלמידים לבנים ושחורים. למעשה, ביידן במקרה זה היה מרחיק לכת מבירד; בעוד שבירד, אז מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, התמקד בהסעות לבתי ספר, אחד התיקונים של ביידן למעשה היה מבטל את הסעיף בחוק זכויות האזרח שבכלל אפשר לממשל הפדרלי להתערב (האמת שאני תמה למה הרפובליקנים לא הלכו על הראש שלו בעניין הזה, אם כבר). הטיעונים שלהם אז – שהעדר ערבוב גזעי משקף מצב מגורים ולא בהכרח אפליה, שהדרך לשוויון איננה בכפיה פדרלית וכן הלאה – כנראה יכולים להתקבל במפלגה הרפובליקנית היום, אבל לא בדמוקרטית, שמאמצת יותר ויותר את הדוקטרינה לפיה הבדל תוצאות מלמד על אפליה. ביידן, אגב, טען אז וטען גם ב-2019, כשהנושא עלה מולו בפריימריז הדמוקרטיים, כי  לגזענות לא היה קשר לעניין, ובשנות השבעים גם האשים ליברלים מסויימים כי הם תומכים אוטומטית ברעיונות האינטגרציה בהסעות מפני שגזענים כדוגמת ג'ורג' וואלס מתנגדים, גם אם אנשים כמו וואלס צודקים פה ושם וגם אם יש "מנהיגים צעירים שחורים ולבנים" המתנגדים להסעות כפויות. אגב, רוב האמריקאים, שחורים כלבנים, התנגדו אף הם לכפיית הסעות מעורבות והרעיון דעך עם השנים.

בירד גם ניסה להטיל הגבלות על צעדי אנטי-אפליה אחרים כגון החוק למניעת אפליה בדיור ב-1968 [Fair Housing Act], והוביל מאוחר יותר תיקון שהגביל את היכולת לתבוע על אפליה במגורים והטיל את ההוצאות על התובעים (למעט אם ביהמ"ש יחליט שאינם מסוגלים לתבוע), מהלך שכמובן הגביל מאוד את היכולת לתבוע.

עם הזמן השתנתה תדמיתו של בירד וגם התנהגותו. באחת מהגרסאות לסיבת השינוי טען בירד כי הדבר היה בשל מות נכדו בתאונה ב-1982, דבר שהוביל אותו להבין ש"שחורים אוהבים את ילדיהם בדיוק כמו שאני אוהב את שלי". בין אם זו הסיבה או לא (היו לו כמה הסברים לאורך השנים, לא מעטים מהם מערבים את ילדיו ונכדיו), ב-1983 הצביע בעד החוק לקביעת 'יום מרטין לותר קינג', ואמר לעוזריו כי הוא הסנאטור היחיד ש"מוכרח" להצביע בעד החוק, בשל עברו בקלאן. נטען כי אמר לעוזריו שהוא מתחרט על הצבעותיו בעבר. מן הצד השני, היו שטענו שהוא המשיך להתנגד למועמדים שחורים למשרות רמות (קלארנס תומס לשופט עליון, קונדוליזה רייס לשרת החוץ וכן הלאה) יותר מאשר הבדלי המפלגות חייבו, ורמזו שהדבר העיד על המשך הדעות הקדומות (מהצד השני, הספד באתר חדשות אחד הביא את התנגדותו לתומס כהוכחה לשינוי השקפותיו ולפרוגרסיביות שלו). גם העובדה שהוא לפעמים נהג לדבר על השינוי במונחים תועלתניים מאוד (כגון כאשר נשאל ב-1997 על ה-KKK  וענה בעצה לפוליטיקאים, "תקפידו להימנע מהקו-קלוקס-קלאן…ברגע שאתם עושים את הטעות הזו, זה מגביל אתכם בזירה הלאומית") העלתה לפעמים חשדות שהשינוי שלו היה אופורטוניסטי יותר מאידיאולוגי. בכל מקרה, בהדרגה הוא החל לפתח קשרים טובים עם מנהיגים שחורים, כולל בנו של מרטין לותר קינג, ולקראת סוף ימיו זכה לדירוג המקסימלי מטעם ה-NAACP, האגודה החשובה והוותיקה ביותר בתחום זכויות האזרח של השחורים בארה"ב. ב-2009, כשהאגודה לשימור ההיסטוריה השחורה של נפת ג'פרסון בווסט וירג'יניה הוציאה את הספר 'האפריקאים-האמריקאים של נפת ג'פרסון', נבחר בירד לכתוב את ההקדמה לספר.

בירד עדיין חולל מהומות גזע פה ושם. ב-2001 טען שיחסי הגזע בארה"ב טובים מאי פעם, ושעוסקים בנושא יותר מדי. זאת אומרת, לא על זה הייתה המהומה (עד לאחרונה, רוב האמריקאים הסכימו על כך וגם רוב השחורים), אלא על הציטוט המוזר הבא: "אמי זקנתי אמרה לי, 'רוברט, לא תוכל להגיע לגן עדן אם אתה שונא מישהו.' אנחנו מקיימים זאת. יש ניגרים לבנים. ראיתי הרבה ניגרים לבנים בזמנו. אני הולך להשתמש במילה הזו. אנחנו צריכים רק לעבוד יחד כדי להפוך את ארצנו לארץ טובה יותר. ואני ככל שאקדים להפסיק לדבר על זה כל כך הרבה, [כן ייטב]".

אני מניח שהעובדה שהמהומה נשארה מהומה זוטא קשורה לזה שאף אחד לא הבין מה לכל הרוחות בירד רצה.

ב-2005 הצליח לעורר עוד סערה קטנה, כאשר נטען שהשווה במרומז, את הרפובליקנים לנאצים, כאשר במהלך התנגדותו לביטול הפיליבסטר אמר "אדם רק צריך להסתכל בהיסטוריה כדי לראות כמה מסוכן להגביל את זכויות המיעוט", טען שביטול הפיליבסטר דומה לכך שהיטלר "הפך את אי-החוקיות לחוקית", וש"בניגוד לגרמניה הנאצית או איטליה של מוסוליני, תמיד היינו אומה של חוקים, לא של אנשים"

העובדה שדבריו בכלל עוררו סערה וזכה לגינוי מצד ארגונים יהודיים (ורפובליקנים שאיך לא, הזכירו לו את חטאי הקלאן הראשונים) מראה כמה הרבה השתנה ב-15 השנים האחרונות. גם בישראל שבה השוואה לנאצים מתרחשת בקצב צריכת גבינת הקוטג', וגם בארה"ב. אגב, עברו שמונה שנים בלבד והדמוקרטים הגבילו את הפיליבסטר בצעד שכאשר התחלף השלטון הרפובליקנים עשו בו שימוש, וב-2019 קרא מנהיג הדמוקרטים בסנאט לביטול הפיליבסטר לגמרי. נאציזציה היא גם עניין של פוזיציה, מסתבר.

היו תחומים שבהם בירד הפך את עורו לגמרי. הוא היה תומך מובהק של מלחמת וייטנאם, אבל הפך מתנגד למלחמת עיראק השניה (2003) מה שגרם לשדרן הימני ראש לימבו להיזכר שוב בקריירת הקלאן של בירד כדי להוקיע את התנגדותו זו.

בתחומים אחרים, הוא הלך וחזר:  ב-1956, אחרי מלחמת סיני, תמך בעמדת אייזנהאואר ושר החוץ שלו מול ישראל, הגם שדעת הקהל בארה"ב אותה עת תמכה בצורה כמעט-גורפת בישראל; אך ב-1967, עוד בטרם מלחמת ששת הימים, פעל לטובת ישראל, ובראיון טלוויזיוני ביולי 1968 הצהיר שישראל מאויימת על ידי שכנותיה, היא אחת מבעלות הברית העיקשות של ארה"ב במזה"ת, ולכן יש למכור לה מטוסי פנטום מתקדמים (הוא גם דחק בנשיא לעשות זאת). אולם בהמשך חזר בירד ונהיה ביקורתי יותר ויותר כלפי ישראל, ואחרי פלישת עיראק לכווית היה הסנאטור היחיד שהתנגד להגדלת הסיוע הבטחוני לישראל (97 תמכו); אפשר  שהדבר היה בגלל עמדתו הבדלנית ההולכת וגוברת יותר מאשר בגלל היהודים; הוא תמך בהתניית הסיוע לישראל ולמצרים בהתקדמות בתהליך המדיני מול הפלסטינים, ובלחץ שמצרים תפעיל על ערפאת. אולם מצד שני בירד תמך תמיכה נמרצת מאוד בסיוע לטורקיה ובשיתוף פעולה איתה, בלי להציב תנאים, בלי לעכב תקציבים או סיוע בגלל הפלישה הטורקית לקפריסין, ובלי הגבלות בגלל סכסוכיה עם יוון. עוד ב-1990 הוביל פיליבסטר בן שלושה ימים להכשלת יוזמה להכרת הסנאט בג'נוסייד הטורקי בארמנים.

בין כה וכה, עם השנים בירד נותר אמנם פרלמנטר חרוץ, אולם פחות יעיל. הוא כבר לא החזיק בכוח שהיה לו בשנות השבעים, אולם זכה לכבוד נרחב במפלגה הדמוקרטית כאחד מותיקי הסנאטורים (הוא בהחלט לא היה הסנאטור היחיד שנותר בכסאו אחרי גיל 90; הסנאטור הרפובליקני סטורם ת'ורמונד מת ב-2003 בגיל 100, בעודו מכהן בתפקידו. אגב, ביידן הספיד גם אותו). ב-2008 תמך באובמה לנשיאות – מהלך שנתפס כהדגמה נוספת לשינוי שעבר מאז נערותו. אובמה הפסיד בווסט וירג'יניה, מדינתו של בירד, למרות תמיכה זו.

כשבירד הלך לעולמו ב-2010 בגיל 92, הוא זכה להספדים נרגשים של כל המי-ומי במפלגה הדמוקרטית, וגם ממנהיג הרוב הרפובליקני הסנאטור מיץ' מקונל ומהסנאטור הרפובליקני לינדזי גראהאם, שכינה אותו אחד "מענקי הסנאט". הניו יורק טיימס כינה אותו "עמוד התיכון של הסנאט", וגם ה-NAACP לא טמן ידו בצלחת. הנשיא אובמה כינה אותו "סמל של הסנאט, מנהיג מפלגה… חבר שלי", סיפר כי בירד אמר לו שהוא "מתחרט" על דברים שעשה בצעירותו – האזכור לקלאן לא מפורש אבל נרמז באופן די ברור – ועל כך ענה אובמה: "לכולנו יש חרטות, סנאטור. לכן אנו מחפשים את חסדו של הא-ל ונהנים ממנו"; רוב הדוברים התייחסו גם לרקע העני שלו ולחריצותו; חלקם רמזו למעשיו הראשונים, וחלקם – כמו הנשיא קלינטון – הלבינו אותם קצת למעלה מן המידה.

היו שהזכירו את עברו הגזעני, ולא בצורה האובמה-אית של 'כמו החוקה, גם הוא ידע להשתנות': היו שקראו לא לשכוח את מעשיו הרעים בתוך ים השבחים; אחר האשים את המספידים בסטנדרט-כפול, וטען שלו היה מדובר ברפובליקני, לעולם לא היה זוכה לסליחה כזו.  אולם באופן כללי, זכה בירד להוקרה ולכבוד, ונתפס כחוזר בתשובה שיכול היה להשתנות. לא פחות מ-55 כבישים, בניינים, בתי ספר ומוסדות שונים נקראו על שמו.

אז מה קרה עכשיו? למה דווקא עכשיו עלה עברו של בירד כאמצעי ניגוח נגד ביידן?

התשובה הראשונה היא שהשאלה מטעה. הוא עלה גם קודם לכן, ואפילו בסוף ימיו. יתרה מזו: כיוון שטראמפ נוטה לספוג אש על קשרים, אמיתיים או לא, לאנשי ימין קיצוני וגזענים, שיטת ההגנה הקבועה – תסתכלו על עצמכם – נפוצה ומעצבנת את מי שסופג אותה. את זאת אפשר לראות למשל בטור זועף בוושינגטון פוסט מ-2 במרץ 2016, אחרי שטראמפ לא גינה כראוי את הגזען הלבן דיוויד דיוק, ובתגובה למתקפה על טראמפ, תומכיו מיהרו להעלות באוב את בירד (ב-2 במרץ הוא דווקא גינה את דיוק גנה היטב, אבל הטור כבר הודפס).

התשובה השניה היא שזו שיטה לפגוע במועמד ביידן, על ידי אמירת 'אתם הדמוקרטים'. זה דומה לנימוק הראשון, וזה כמובן נכון, אבל זה עדיין מעלה את השאלה למה דווקא עכשיו.

ופה, התשובה היא קצת יותר מסובכת מאשר 'כי יש בחירות'. כי ארצות הברית של 2020 איננה של 2010. ב-2010 ניתן היה להספיד מישהו ולומר שזכויותיו האחרונות מגמדות את מעשיו הרעים ואף לשבח אותו שבחים נמרצים. אבל ב-2020, זה כבר לא ככה. אחרי כמה שנים של ניפוץ מצבות, הסרת פסלים ודרישה לטהר את הזיכרון מדמויות היסטוריות על חטאים אמיתיים ומדומיינים, העלאת הקריירה הקלאנית הקצרה של בירד באוב היא אכן מראה יעילה. כי אם, למשל, בעיר דנבר מחליפים שמה של שכונה שנקראה על שם ראש העיר לשעבר כי הנ"ל היה חבר בקו-קלוקס-קלאן למשך שנתיים בשנות העשרים (ולאחר מכן יצא למאבק נגדם); אם כל אנדרטה לאדם ששירת מטרה רעה או סתם לא היה כליל השלמות היא מטרה להתקפה; אם שמו של נשיא שנחשב לאייקון פרוגרסיבי במשך שנים, כמו וודרו ווילסון, נעלם בשל השקפותיו הגזעניות מבית-הספר ליחב"ל באוניברסיטת פרינסטון, שם היה נשיא, עשור בלבד לאחר שהתקפות מימין על מורשתו של ווילסון זכו ללעג ולביטול ("ווילסון המסכן", כתב היסטוריון אמריקאי זוכה פוליצר, "האדם שניסה להציל את העולם מעריצות מוקע עתה כליברל פשיסט על ידי אנשים כמו גלן בק, ג'ונה גולדברג ושמרנים אחרים"); ואם, כפי שנאמר לעיל, תחפושת שנתפסת כגזענית לפני עשרות שנים יכולה להרוס קריירה או לאלץ אדם להתפלש בעפר ולהתחנן להתנצלות, אזי באמת עולה השאלה, רגע, וכשכל זה קורה במפלגה שלך, מה איתך? למה שלביידן תגיע 'מחילה' על העניין הזה? אם החברות בקלאן לתקופה קצרה לפני תשעים שנה היא פשע בלתי נסלח לראש עיר מת מקולורדו, למה הוא נסלח לסנאטור בירד, ולמה חבריו לא משלמים מחיר?

יותר מזה, בירד עצמו לא שילם שום מחיר מעשי לא על חברותו בקלאן, ולא על העובדה שהוביל פיליבסטר בן שמונים ומשהו יום (לא לבד!) נגד חוק זכויות האזרח, ושנקט בעמדות לגבי הסדר הציבורי שכיום יכנו את מחזיקם בתואר פשיסט (פרסום מתונות מהן הוביל לאחרונה להתפטרותו של עורך הדעות של הניו-יורק-טיימס). ומילא דרישתו להשכנת סדר נגד מפגינים וסירובו להאשים את החברה והעוני בהתפרעויות: באותו פיליבסטר ידוע לשמצה הצהיר בירד, כפי שציטט אותו לאחרונה בלעג חבר בית הנבחרים מהמפלגה הרפובליקנית, ש"בני אדם לא נוצרו שווים כיום, ולא נוצרו שווים ב-1776. אנשים וגזעים של אנשים נבדלים בהופעתם, דרכיהם, כוחם הפיזי, יכולתם המנטלית, ביצירתיות ובחזון [שלהם]."

ולמרות זאת, בירד נותר בסנאט, הוא לא הפך מנודה בשום שלב, והוא הפך לזקן חברי הסנאט, לסנאטור עם הקריירה הארוכה בהיסטוריה של ארה"ב, וכאמור – ל'סמל' של הסנאט. אם כל חטאי העבר נשמרים, ואם הגישה לעבר היא שהיום אנחנו צודקים וכל מי שסטה מהנורמה של היום הוא גזען ופושע ללא סליחה, ומי שהחזיק בדעות כאלה או שיתף איתו פעולה פסול – למה לבירד ולחברו ביידן מגיעה חנינה?

אם הרעיון של 'שינוי' כבר לא רלוונטי ובמקומו יש ארכיאולוגיית-נקמה שמחפשת עוול ישן כלשהו וקובעת שהעוול מבטל כל זכות שהיא ודורש שלילת הכבוד והמעמד מהמעוול- אז אין נקודת עצירה. מי שנסחף אחרי הזרם של הטיהור-ההיסטורי לא יכול לדרוש שהטיהור לא יגיע אליו. מי שפוסל דמות היסטורית על פשעיה האמיתיים או המדומיינים (או מחמיר וקובע שאדם אחד היה 'כנראה גזען', ליתר ביטחון), לא יכול לצפות שהסטנדרט הזה לא יגיע אליו.

כשלעצמי, אני רחוק מלהזדהות עם הניגוח הזה וכמובן לא עם ניתוץ ההיסטוריה שאיננו אלא נסיון למצב את המנתצים בעמדת מחזיקי המוסר והצדק האמיתי שהיו מקבלים את ההחלטה הנכונה בכל נקודה בהיסטוריה וגם יודעים מהי, וכמובן שכל אחר פחות מהם במעלה. לדעתי, לא היה שום פסול בזה שביידן הספיד את בירד, כשם שלא היה שום פסול בכך שאובמה הספיד את בירד. ויותר מזה: בעיני גם לא חשוב במיוחד ולא משנה הרבה לבדוק האם בירד 'באמת' שינה את דעותיו הקדומות. העובדה הייתה שמעשיו הלכו והשתנו, לטוב ולרע (במקרה של ישראל, לרע; במקרה של הגזענות, לטוב; במקרים אחרים – יש לכאן ולכאן). וכשהמעשים מעידים על העושה, אזי בחינת כליות ולב פחות חשובה. זה לא אומר שכל עברו בהכרח מבוטל, אבל זה כן מזכיר שסופו היה בדברים מסויימים הרבה יותר טוב מתחילתו. זו הייתה צריכה להיות התגובה של ביידן; אבל זו לא הייתה התגובה שלו.

המשנה במסכת בבא מציעא מביאה כמה דוגמאות ל'אונאת דברים'. ביניהן: " היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך". למה? כי שופטים את מי שעומד לפנינו, ואדם יכול לכפר על עוונות ראשונים ואפילו על תקופה ארוכה של עוונות ראשונים. לפני עשור זו הייתה התפיסה, כפי שמעיד ההספד של אובמה. אבל היום, פחות (אני בטוח שמישהו יעלה נאצים כהשוואה, כמו תמיד; אבל כזכור, רוב ההיסטוריה האנושית ורוב העוולות האנושיות לא היו נאציות, וקצת היסטרי לראות כל דבר כמקביל לנאצים או נלמד מהם)

ועל העובדה שזו כבר לא התפיסה היום יכולה להעיד העובדה שכשה'ניוזוויק' יצא להגנתו של ביידן בעניין בירד, הוא עשה זאת על ידי הכותרת שלו, שחילקה לבירד תואר די דומה לטענות הרשתות החברתיות נגד ביידן, אולם מיד ידעה להסיט את האש.: "[וידאו של] ג'ו ביידן מספיד את מגייס ה-KKK רוברט בירד צף מחדש אחרי שטראמפ סירב לגנות אנשי עליונות לבנה". החשוב לענייננו הוא העובדה שהגנת הניוזוויק הייתה 'כן, הסיפור הוא שהוא היה מגייס של ה-KKK אבל תראו, טראמפ!'.

במצב הזה, לא פלא הוא שאיגוד הסטודנטים של אוניברסיטת ווסט וירג'יניה כבר יצא בדרישה לשנות את שמו של המרכז למדעי הרפואה ומעבדת מחקר הסרטן באוניברסיטה, הקרויה על שמו של בירד, ועצומה נוספת קראה להוריד את שמו ממרכזים באוניברסיטת מרשאל, כיוון שהיה "חבר מוביל ב-KKK" ש"טען שהשקפותיו הגזעניות השתנו. קולג' בתאני, מכללה פרטית בווסט וירג'יניה, הסיר באמצע 2020 את שמו של בירד מהמרפאה של הקולג', שנקראה על שמו אך לפני שנים ספורות, בטיעון שאזכורו של בירד גורם "פילוג וכאב". אתר העוסק בהשכלה גבוהה ונושא את השם 'גיוון' בישר שהקולג' "יסלק את השם של חבר קו-קלוקס-קלאן לשעבר מבניין". בדיוק כמו הביקורת על ביידן מימין, הצטמצם בירד ל'חבר קו-קלוקס-קלאן' לשעבר.

באופן אירוני להדהים, נשיאת הקולג' ציטטה את ההספד של אובאמה על בירד כשהצהירה הסרת שמו של בירד מהמרפאה "תדגים את יכולתו של קולג' בתאני להשתנות, ללמוד ולהקשיב", ביטוי זהה כמעט למילותיו של אובמה בהלווייתו של בירד, וקבעה שדווקא תכונות אלו שהן מורשתו של בירד "הן המובילות אותנו לסלק סמל של העבר, ולפתוח את לבבותינו ומוחותינו לשוויון, צדק והגינות". כלומר, מה שנתן לבירד את היכולת 'להשתנות, ללמוד ולהקשיב' הוא מה שמוביל את הקולג' למחוק את זכרו – מחיקה שפירושה שאדם לא יכול להשתנות, ללמוד ולהקשיב או שגם שינוי, לימוד והקשבה לא יכפרו לעולם על מה שחשב ועשה לפני שהשתנה, למד והקשיב.

בדומה לכך, מגיבים לא מעטים לסנאטור רפובליקני ששיתף ידיעה על מעשה זה, טענו שנכונות הדמוקרטים להיפטר מ'אחד משלהם' מעידה על יושרה 'שחבל שאין לרפובליקנים' וכיוצא בזה.

מעטים יצאו עתה להגנתו של בירד, ביניהם עוזרו לשעבר שגם חיבר עליו ביוגרפיה. נראה שכל מספידיו ב-2010 ומהלליו העדיפו למלא פיהם מים מול הסרת שמו מהמרפאה והדרישות להסרת  שמו ממקומות נוספים. ). אפילו ביידן עצמו כבר לא היה מוכן לחזור על דבריו מן העבר; כשהוא התמודד למועמדות לנשיאות, ויריביו (וביניהם סגניתו כיום, קמאלה האריס) תקפו אותו על התפארותו ביחסים הטובים עם בירד וסנאטורים אחרים תומכי הפרדה (ומתנגדי הסעות לשחורים לבתי ספר 'לבנים') –ביידן מיהר להתנצל.

ככל שהדרישות למחיקת שמו של בירד באו משמאל, הן לא עוררו מחאה במפלגה הדמוקרטית ולא הובילו את סוכנויות החדשות לבדיקת עובדות ולניפוץ טענות.

ובמצב הזה, ההתקפות על ביידן מהצד הרפובליקני בעניין בירד לא רק מייצגות שיקול קצר מועד של רווח פוליטי: הן גם מראות את גודל השינוי בשיח הפוליטי האמריקאי, בתוך פחות מעשור.  הן גם מציבות מראה מאוד לא מחמיאה בפני הדמוקרטים – ובצדק; כי הן מזכירות שאם יש סטנדרט לרפובליקנים יש גם סטנדרט לדמוקרטים; ואם הדמוקרטים נוקטים בגישה מסויימת כלפי 'אחד משלהם', על מה יש להם להתלונן כשהרפובליקנים נוקטים כלפיהם באותה גישה בדיוק? ומה התירוץ שלהם לכך שהם מפסיקים לנקוט בגישה הזו כשזה משתלם פוליטית?

המתקפה הרפובליקנית עלתה כאן על נקודת תורפה של הפוליטיקה הצדקנית, זו שמטרתה היא הצגת הדובר כנעלה מוסרית על מתנגדיו לא פחות מאשר השגת יעד פוליטי. שיטה קבועה למדי של המאמינים בגישה זו היא נכונות להודאה בטעויות עבר, *בתנאי* שפירוש הדבר שיקבלו את עמדותיהם *כיום*. העניין הוא תמיד להיות צודק מתוך העובדה שכוונותיך צודקות ואתה צודק ולכן טעויותיך בעבר לא רלוונטיות לצדקתך היום. אז מבחינת המאמינים בגישה זו, כן, נכון, לפני כמה שנים כולם היללו את בירד, אבל מה זה משנה? היום אנחנו חושבים אחרת ואנחנו צודקים. ואז הרפובליקנים אומרים להם, 'יודעים מה? אנחנו זורמים איתכם. אתם צודקים בגישה הזו? אז גם ביידן, בבקשה. עכשיו'.

(דבר דומה אירע למשל אחרי ההאשמות בהטרדה מינית כלפי ביידן, האשמות שגרמו לכמה דוברים בולטים של תנועת Metoo, כגון השחקנית אליסיה מילאנו, להיזכר כי יש צורך בהליך הוגן למואשמים. היא לא הרגישה צורך מיוחד להסביר את שינוי העמדות, כי הנקודה היא ש*עכשיו* היא חושבת שיש צורך בהליך הוגן וזו עמדה צודקת.

אם מוותרים על הגישה שהייתה בזמנו המיינסטרים, הגישה שבשמה גם אובמה וגם מק'קונל יכולים היו להספיד את בירד כמי שעשה תשובה ושינה דרכיו, לטובת גישה לפיה חטאי העבר תמיד גוברים על זכויות העבר, אי אפשר באמת להשתנות, והצדק הוא מחיית שמו של מי שעל הכוונת – אז לא רק שאין שום תמריץ להשתנות, אלא שגם אין שום סיבה לעצור רק בגלל שלמועמד המוכתם בחטא הבלתי-נסלח של גזענות ושיתוף פעולה עם מי שגילה דעות ופעולות גזעניות, אי שם לפני הרבה שנים, קוראים ביידן ולא טראמפ. במצב כזה, גם פניית הפרסה של ביידן ב-2020 לעומת 2010לא הייתה אמורה להגן עליו, כביכול. כמובן, בפועל ביידן לא נפגע פוליטית מהאשמות אלו; אבל העובדה שהרעיונות שעומדים מאחורי ההאשמות הפכו בתוך שנים ספורות כמעט נחלת הכלל במפלגה הדמוקרטית ובחלקים נרחבים של הציבור האמריקאי מעידה על גודל השינוי הציבורי – ובעניין זה, לדעתי, לרעה.

בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, גינו צייצני טוויטר רבים את ג'ו ביידן על כך שהספיד סנאטור שהיה בעברו חבר הקלו-קלוקס-קלאן ואף כיהן כ"ציקלופ רם מעלה", בוס זוטר בארגון הגזעני. אבל מי היה למעשה רוברט בירד? בטור אורח לינשוף, טוען ד"ר יגיל הנקין כי סיפורו האישי של בירד משקף את תהפוכות יחסי הגזע בארצות הברית, את התמורות שעברו על המפלגה הדמוקרטית, ואת הקו הדק בין גזענות לבין זכויות אזרח בהיסטוריה ובתודעה האמריקאית.

לפני מספר שנים, אבל במיוחד בזמן הפריימריז במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ועוד יותר מכך במהלך המירוץ לנשיאות, הזכירו לג'ו ביידן את קרבתו ואת הספדו, כסגן נשיא, לסנאטור הדמוקרטי הוותיק רוברט ס. בירד (Byrd). הלה היה בצעירותו חבר הקו-קלוקס-קלאן, ולאחר מכן כיהן למעלה מחמישים שנה בסנאט כנציג מדינת ווסט ווירג'יניה. אתרי אינטרנט וצייצני טוויטר לרוב כינו את בירד 'איש הקו-קלוקס-קלאן', ומבקרים גינו את הספדו של ביידן – שכינה את בירד "המגן הנחרץ ביותר לא רק של המדינה [ווסט וירג'יניה] אלא גם של דרך החיים שלה", ואף שיבח את "נאמנותו הנחרצת… לעקרונותיו", את "האומץ" שלו וכן הלאה. כמו הנשיא אובמה, שגם הוא דיבר באותה הלוויה, ביידן לא התייחס במפורש לחברותו המביכה של בירד בקלאן.

בכל מקרה, כיוון שהספורט הלאומי הדמוקרטי לאחרונה הוא דרישת-גינוי-לטווח-בינוני מטראמפ, וכיוון שהספורט הפרוגרסיבי הלאומי בארה"ב (לא רק פרוגרסיבי, אבל כרגע בעיקר פרוגרסיבי) הוא חשיפת עוולות גזעניות מן העבר, או הוקעת מישהו שהתחפש לשחור לפני 15 שנה, או מישהו שהתבטא באופן לא הולם לפני מעט או הרבה שנים, שלא לדבר על כמובן אנדרטאות לזכר כל דמות היסטורית בערך, אז ברור שהצד השני שמח לומר להם, בטח רגע לפני הבחירות לנשיאות, היי היי היי, מה העניין עם הקלאן? זה לא אתם שדורשים גינוי על ימין ועל שמאל? ראו, הנה בידן בעצמו משבח איש קלאן לשעבר!

כמה אתרי חדשות, כגון רויטרס , יצאו ב'בדיקת עובדות', שהזכירה יותר מכל את הסיפור על אותו אחד שאמרו לו שאשתו בוגדת בו עם חברו פלוני אלמוני.
"סתם השמצה", הגיב האיש.  "גם כן חבר, שלום שלום ולא יותר".

אז כמו הבדיחה שבה הבעל הנבגד מתמקד ביחסים בינו לבין פלוני-אלמוני כשברור שהנושא הוא היחסים בין אשתו לפלוני אלמוני, בדיקות העובדות הללו נטו להתמקד בהפרכת אי-דיוקים והגזמות שלא בהכרח היו רלוונטיים. למשל, כמעט כל בדיקות העובדות שראיתי ציינו *בכותרת*, שבירד לא היה "הקוסם הגדול" של הקו-קלוקס-קלאן, כפי שנטען, ובגוף ההודעה אפשר היה ללמוד שהוא היה רק "הציקלופ רם-המעלה". מה ההבדל? 'הקוסם הגדול' (או טכנית, הקוסם האימפריאלי הגדול) היה מנהיג הקו-קלוקס-קלאן עד לפירוקו ב-1944 (על העניין הזה ראו במאמר שלי שיתפרסם ב'דיומא' בקרוב, וסוקר את עלייתו המטורללת ונפילתו של הקלאן בשנות העשרים). לעומת זאת הציקלופ רם המעלה הוא בעצם ראש סניף מקומי של הקלאן. אז הוא לא היה בוס גדול בקלאן, רק בוס קטן! יופי, נרגעתי.

חלק מ'בודקי העובדות' הסתמכו על האוטוביוגרפיה של בירד מ-2005 כדי להוכיח שהוא באמת שינה את עמדותיו , ואף הגדיר את הצטרפותו לקלאן כ"טעות טפשית". להסתמך על אוטוביוגרפיה כהוכחה… טוב, אפילו לגבי מה האדם באמת חושב זה קשה, לא כל שכן לגבי מה שחשב פעם. ראוי להזכיר כי בודקי עובדות אינם בודקי נאראטיב.

אז האם ג'ו ביידן הספיד איש קלאן? בכדי לענות על השאלה הזאת, יש לדון בתולדות חייו של רוברט בירד. כמו בודקי העובדות, ניסה גם בירד להציג באוטוביוגרפיה שלו את חברותו בקלאן כאיזו משובת נעורים, ואת עצמו כליברל-שנולד-מחדש. לצורך כך, בירד נטה לשכוח כמה וכמה דברים. למשל את זה שטכנית הוא לא היה יכול להיות חבר הקלאן מ-1944 ואילך (הוא היה חבר למשך שנה ב-1942-1943), כי הקלאן התפרק באותה שנה ומאז לא התקיים ארגון ארצי כזה, ולמשך כמה שנים כמעט ולא היו גם ארגונים מקומיים. הוא גם בדרך כלל לא טרח להזכיר שהוא היה גם 'קליגל' – מגייס של הקלאן. כמה מגייס? נטען שהוא גייס 150 חברים לקלאן, וכך התגלו יכולותיו הארגוניות שהובילו אותו מאוחר יותר לפוליטיקה. אפילו ב-2005, בירד עצמו ציין ש"הטעות הטפשית" חשפה את הכשרונות שהובילו אותו לפוליטיקה.

באוטוביוגרפיה שלו, "בן שדות הפחם של האפאלאצ'ים" טען בירד שבהצטרפותו לקלאן הוא "נכנע לחלק מהמסרים החיוביים שהקלאן הציג, כמו פטריוטיזם, שימור והגנת דרך החיים האמריקאית והתנגדות לקומוניזם", וטען שלמרות ש"היו לי חוויות טובות עם כמעט כל השחורים שהכרתי כאדם צעיר", עדיין הוא הושפע מ"הפחדים והדעות הקדומות ששמעתי בילדותי… הרגשתי את חוסר האמון והחשדנות בשחורים, ככלל, שהיו נפוצים בזמנים ובמקום [שבו חייתי]".

בירד, נציין בעדינות, קצת טייח את עברו. באותה תקופה הוא היה גזען פאר-אקסלאנס. ב-1945 הוא כתב לסנאטור הדמוקרטי תיאודרה בילבו, בעצמו איש קלאן בעברו, איגרת חריפה נגד שילוב שחורים בצבא האמריקאי. בירד הגדיר את עצמו כ"אמריקאי טיפוסי, איש הדרום, בן 27, ולעולם לא אשתכנע שעירוב גזעים באיזשהו תחום הוא טוב", למרות כל מאמצי "תלמידיה של אלינור [רוזוולט]… לעולם לא אלחם תחת הדגל עם שחור לצידי. אעדיף למות אלף פעם, ולראות את דגל ארה"ב מושלך באבק בלי להתנוסס שוב מעולם, מאשר לראות את ארצנו האהובה מדורדרת על ידי בני-כלאיים גזעיים, חזרה לטיפוסים השחורים ביותר מאזורי הפרא". אגב, בירד לא שירת בצבא במלחמת העולם השניה, כך שלא היה נדרש ממילא להילחם תחת הדגל, עם שחור לצידו או לא.

ב-1946 הוא כתב לסמואל גרין, רופא שהיה הקוסם הגדול של הקלאנים של ג'ורג'יה, התאגדות שקמה לאחר הפירוק הרשמי של הקלאן כי "הקלאן נחוץ כיום כפי שלא היה מעולם, ואני קצר רוח לראות בלידתו מחדש פה בווסט וירג'יניה ובכל מדינה אחרת באומה." ואכן, הקלאן נולד מחדש כאוסף ארגונים די עצמאיים ודי בזויים במדינות שונות בארה"ב. כעבור כמה שנים, כשיריביו הפוליטיים חשפו את האיגרת, בירד הכחיש שכתב אותה. ב-1960, כאשר תמך בירד בג'ונסון, ניסו אנשי קנדי להעלות את עברו בקלאן. הם די נכשלו, ובירד הצליח להעלים ביעילות את האפיזודות המביכות של 1945 ו-1946, שהעידו על תמיכה אקטיבית מאוד בקלאן למשך יותר זמן משרצה להודות. בשנות החמישים גם אמר לעיתונאי כי גורמים אחרים היו אחראיים למעשים שהקלאן הואשם "שלא בצדק" בביצועם. גם האמירה הזאת לא פגעה בו.

עד 1965 לפחות, היה בירד דמוקרט-דרומי אופייני מאוד, ומהנחרצים והחרוצים שבהם. הוא התנגד לחוק זכויות האזרח של 1964, והיה אחראי לפיליבסטר בן ארבע-עשרה שעות ברצף כדי לנסות ולבלום אותו. הוא גם התנגד לחוק זכויות ההצבעה של 1965, שנועד למנוע אפליה גזעית בהצבעה לבחירות. לימים היו לא מעטים שניסו לטעון שהוא התנגד לחוק מסיבות של זכויות המדינות, בדומה לסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר. אבל הטיעון הזה, למרות שאפשר למצוא אותו גם בויקיפדיה, מופרך על ידי לא אחר מאשר בירד עצמו: בדיונים על חוק זכויות האזרח של 1964 הוא ניסה לגייס את התנ"ך נגד החוק, כדי להוכיח ש"אמירותיו של הא-ל… מכירות בכך שהסדר הטבעי [הוא] ההפרדה בין דברים". בירד היה בפטיסט מאמין והשתמש בתנ"ך בהזדמנויות רבות, החל מהתנגדות לפסק בית המשפט העליון שאסר על תפילה בבתי ספר וכלה בהתנגדות להומוסקסואליות, כך שגם כאן ציטוטי התנ"ך שיקפו באמת ובתמים את אמונתו הדתית.

ב-1967 היה בירד אחד מתוך אחד-עשר סנאטורים (מהם אחד רפובליקני ועשרה דמוקרטים) שהתנגדו למינויו של ת'ורגוד מרשל, השופט העליון השחור הראשון בארה"ב. מרשל מונה כמובן; שישים ותשעה תמכו (מהם 37 דמוקרטים ו-32 רפובליקנים) ועשרים נעדרו (מהם שבעה עשר דמוקרטים ושלושה רפובליקנים). זאת ועוד: בדחיפת הסנאטור הגזען ג'ים איסטלנד, הלך בירד לראש האף.בי.איי. הידוע לשמצה ג'יי אדגר הובר, כדי לנסות ולמצוא חומר מפליל על מרשל (כגון קשרים לקומוניסטים) על מנת לטרפד את המינוי. הובר לא מצא כלום והמינוי יצא לפועל. בהצבעה עצמה טען בירד כי היה מעוניין לתמוך במרשל "בחלקו כי הוא שחור", אך כשם שהיה מתנגד לו אם היה לבן, "חובתי כסנאטור לא לתת לגזע להשפיע עלי", ולכן "אינני יכול לתת לעובדה שהוא שחור להשפיע עלי להצביע לו".

אבל העניין התחיל להשתנות ב-1968, כשבירד הצביע בעד חוק זכויות האזרח של אותה שנה (שהרחיב את החוק של 1964). ויקיפדיה מזכירה שהוא הצביע גם בעד כמה חוקים מוקדמים יותר, ומוגבלים יותר , אבל כאמור דבריו בעניין חוק זכויות האזרח מעידים שהוא היה עדיין דמוקרט דרומי, ועדיין גזען. למה החל השינוי? בירד טען שאמונתו הדתית גרמה לו לראות את האור. מבקרים פחות אוהדים חשבו שזה היה ריאל פוליטיק: הוא הבין שהרכבת יצאה מהתחנה, וכדי להשיג השפעה ברמה הלאומית, התחיל לתמוך בצד המנצח.

העובדה שבירד היה פרלמנטר חרוץ להדהים ( הוא נכח ביותר משמונה-עשר אלף הצבעות לאורך הקריירה, ונטען שאחוז הנוכחות שלו בסנאט, במהלך 51 שנות הקריירה שלו, היה 98%)  סייעה לו להתקבל לא פחות מאשר שינוי דעותיו, שלא היה לינארי. ביולי 1967 גינה את מהומות ניוארק, בנאום שהיה מתאים לשמרנים כיום מול המהומות בארה"ב. בירד, שגדל בעוני מרוד, לא גילה שום הבנה לטענות על קיפוח ועוני כהצדקה להתפרעות. הוא הביא דוגמאות של כל העניים הרבים שאינם מתפרעים והמהגרים שתנאי חייהם קשים ואינם חולמים על התפרעויות אלימות, טען שהמהומות ייפסקו רק אחרי שתושבי שכונות העוני שבהן היו ההתפרעויות יבינו ש"עוני איננו מהווה הצדקה לעצלנות או להעדר חוק". קרא לתגובה חריפה נגד המתפרעים וקבע ש"ממשלה חוקתית לא יכולה לגלות סובלנות כלפי העדר כבוד והפרת חוקיה". באפריל 1968 היה עתיד לקבוע ש"האלמנט הקרימינלי מבין רק שפה אחת…שפת הכח", ובשנות השבעים ניסה להציע עונש מוות חובה על עבירות מסויימות (ההצעה לא עברה).

ב-1971, באופן מוזר למדי, הנשיא ניקסון הציע את מועמדותו של בירד למשרת שופט בבית המשפט העליון האמריקאי, אף שזה קיבל את התואר במשפטים שלו ב-1963 כאשר היה סנאטור, לא היה בעל תואר ראשון (בסופו של דבר השלים בירד ב-1994 לימודי תואר ראשון באוניברסיטת מארשל בווסט וירג'יניה, לא מהמשובחות שבאוניברסיטות בארה"ב), לא הוסמך כעורך דין ובוודאי שלא היה שופט.

עברו ב-KKK כמובן עורר התנגדות. ראש המטה של ניקסון טען שהצעת המינוי נבעה דווקא בגלל עברו של בירד בקלאן; לדבריו, לאחר שהדמוקרטים בסנאט שיבשו את מועמדותו של המועמד העדיף על ניקסון בשל עברו הגזעני, החליט ניקסון להתנקם בהם על ידי הצגת מועמד "ימני אמיתי, חזק יותר מ[המועמד הקודם פוף] בנושאי זכויות אזרח" [כלומר מתנגד בולט יותר]… גרוע יותר מפוף ולתחוב אותו" בפרצופה של האופוזיציה הדמוקרטית. ניקסון כינה את המועמד הקודם "ליברל בוער" ביחס לבירד, ואת בירד "גזען" (אמירה מעניינת כשהיא מגיעה מניקסון). הרעיון של ניקסון היה שכוחו והשפעתו של בירד בסנאט, גם אם לא היה שופט וגם אם חוקר אחד כינה אותו "איש קטנוני עם אינטלקט מדרגה שניה" יגרמו לכך שאיש מהדמוקרטים בסנאט לא יעיז להצביע נגדו (אפילו ג'ורג' מק'גאברן, המועמד הדמוקרטי הכושל והשמאלי מאוד לנשיאות ב-1972, אמר תחילה כי יתמוך בו, אם כי מיהר לשנות את דעתו), ומהצד השני – יהיה ברור שהוא לא ראוי לתפקיד.

בסופו של דבר ויתר בירד על מועמדותו. לדבריו באוטוביוגרפיה שלו אמנם הוחמא מההצעה אך לא התכוון בשום נקודה להיענות לה, הגם שאם היה נענה היה לדעתו נבחר בקלות.  האפיזודה המוזרה הזו בעיקר הראתה כי מצד אחד לבירד היה כוח פוליטי גדול מאוד, שפיתח בהתמדה, תוך יצירת קשרים עם דמוקרטים מכל הסוגים והמינים, כולל כאמור אנשים כג'ורג' מקגאברן. בתקופה המדוברת (1971-1977) הוא היה 'מצליף' הסיעה הדמוקרטית, כלומר הממונה לדאוג שכולם יצביעו איך שהם אמורים, ולאחר מכן היה מנהיג הדמוקרטים בסנאט במשך תריסר שנים (ב-1975 כינה אותו המגזין 'אטלנטיק' "האיש השולט בסנאט"). מצד שני, המקרה גם הראה כי בשנות השבעים המוקדמות עדיין נתפס בירד כדמוקרט לא ליברלי, וכן – גם גזען.

כיצד הפך הסנאטור הגזען בירד לליברל, ושוב – לאחר מותו – לגזען בחזרה? על כך נדבר בחלק השני והאחרון של הפוסט.

כשאנחנו שופטים בני אדם באופן אוטומטי לפי המראה החיצוני שלהם, רבים נוטים לייחס זאת לגזענות. בפועל, שיפוט כזה מצביע על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר – יוריסטיקה: קיצורי דרך מחשבתיים שמאפשרים לנו להתמודד עם שטף מידע בסיטואציות מורכבות. ינשוף פוליטי מדיני על פרופיילינג, יחס מפלה ברחוב והדרכים הנכונות להתמודד איתם.

ערן צדקיהו, מורה דרך ירושלמי, מומחה לגיאופוליטיקה וחוקר מוערך, תיאר לא מזמן תרחיש מעניין, שמוכיח לדבריו, עד כמה כולנו גזענים בחיי היומיום. פעם אחת הלך בשכונת בית הכרם, וראה מכונית יוקרה שממנה נשמעה מוזיקה קולנית. הנהג היה, ככל הנראה, מיוצאי אתיופיה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של צדקיהו היא שאותו בחור גנב את המכונית. התרחיש השני קיצוני אפילו יותר. צדקיהו ישב עם ידידה בחוף הים, ופתאום שמו לב שהמכשירים הסלולריים שלהם נעלמו. מיד לאחר מכן, ראו מבקש מקלט זוחל על החוף, מחפש בבירור דבר-מה לגנוב מהציוד של המתרחצים. הם תפסו אותו, דרשו ממנו להסכים לחיפוש, ולא מצאו עליו דבר. לבסוף הבינו שמישהו אחר, ולא הוא, גנב להם את המכשירים – ואולי היו אלו מתרחצים "לבנים" שראו דקות ספורות קודם לכן.

מקובל להסביר תרחישים כאלו כסוג של "גזענות לא מודעת" שמנגעת כל אדם ואדם, בוודאי כאלו ששייכים לקבוצות פריבילגיות כביכול. אני מודע לכך שבימים אלו, "גזענות" משמשת כמילת קסם שמסבירה כל תופעה שלילית, ולעיתים גם כהאשמת מחץ שמשתיקה יריבים פוליטיים. עם זאת, התבוננות מעמיקה יותר בתרחישים מלמדת שאף אחד מהם אינו קשור לגזענות במובן המקובל של המילה. אין צורך להתעמק יותר מדי בתרחישים של צדקיהו בכדי להבין שבשני המקרים, אלו שחשד בהם הצדיקו את החשד לפחות באופן חלקי: אחד עם מוזיקה קולנית שהפריעה לסביבה והשני עם גניבה בפועל ממש. אין פירוש הדבר שאי אפשר ללמוד על עצמנו מהתרחישים הללו. בפועל, הם מצביעים על תופעה אנושית חשובה לא פחות ואולי אף יותר מגזענות. לתופעה הזאת קוראים יוריסטיקה.

דניאל כהנמן ועמוס טברסקי דנו בכך לעומק בכמה ממאמריהם המפורסמים ביותר. בעבר כתבתי על משנתם כאן בינשוף, בהקשר של "אפקט העיגון" וכשלי מודיעין. לפי כהנמן וטברסקי, לבני אדם יש יכולת מוגבלת של ניתוח מידע, ובלתי אפשרי מבחינתם לנתח לעומק כל סיטואציה העומדת בפניהם, במיוחד אם זו דורשת תגובה מהירה או מיידית. לפיכך, הם משתמשים בכללי אצבע או "יוריסטיקות", מעין קיצורי דרך המאפשרים להם להגיע להחלטה מהירה גם ללא ניתוח מעמיק של המצב. היוריסטיקות מאפיינות את כולנו, ואין דרך להימנע מהן. למשל, אם ישאלו אותנו "בעוד כמה ימים" יתרחש אירוע מסויים, רובנו ניתן הערכה מוקדמת יותר מאשר במצב שבו ישאלו אותנו "בעוד כמה שבועות" הוא יתרחש. אם יאמרו לנו שפרנק הוא אדם מופנם, ואז יבקשו מאיתנו לנחש האם הוא חוואי או ספרן, ניטה לנחש שהוא ספרן, גם אם יש באוכלוסיה הרבה יותר חוואים מספרנים. זאת מפני שמקצוע הספרן נקשר בתודעה לאופי מופנם יותר מאשר מקצוע החוואי. ניסויים העלו כי גם אנשים שלמדו על יוריסטיקות, לרבות אנשי אקדמיה או חוקרי מודיעין מנוסים, מושפעים מהן ועשויים להיכשל בהן לא פחות מבני אדם רגילים. בלי יוריסטיקות, לא נוכל להתמודד עם סיטואציות יומיומיות ובוודאי לא להגיב להן בזמן, והתודעה שלנו תקרוס מעומס יתר.

בתרחישים של צדקיהו מופיעה יוריסטיקה אחת ספציפית שידועה כ"פרופיילינג". כוונתי לא לפרופיילינג של ממשלות, משטרות ויתר מוסדות, אלא לכזה שאנשים פרטיים עורכים בכל רגע בחייהם. כשאת נתקלת ברחוב באנשים שאת לא מכירה, במיוחד אם התנהגותם חריגה או כשמדובר באזורים חשוכים ומבודדים, מיד תשאלי את עצמך האם הם מסוכנים ויש להתרחק מהם, או שהם בטוחים ואפשר להסתובב לידם בלי חשש. ההחלטה חייבת להתקבל מיד, ולכן מתבצעת באמצעות יוריסטיקות. כשאנחנו רואים בן אדם שאיננו מכירים, וטרם דיברנו איתו, המידע הזמין עבורנו הוא מוגבל ביותר: מראה, לבוש, מגדר, התנהגות מוחצנת ושיוך אתני מופגן (אם יש כזה). מפני שבמקרים הללו, אנחנו צריכים לקבל החלטה מיידית שתשפיע על הביטחון שלנו, התודעה שלנו תשאל מן הסתם האם הנתונים הללו מלמדים על סכנה או שמא על העדרה. נשים, למשל, מעורבות בפשע אלים הרבה פחות מגברים, ולכן, כשאנחנו רואים אישה לא מוכרת, השיפוט היוריסטי בדרך כלל ירגיע אותנו. אותו הדבר בנוגע לצעירים ומבוגרים. פחות אנשים יפחדו מגבר בא בימים (או מילד) מאשר מצעיר חזק, ובמיוחד מחבורה של צעירים.

דברים מסתבכים כשהיוריסטיקה הופכת להיות אתנית. בשיא האינתיפאדה השנייה, למשל, רק מיעוט זעיר מהפלסטינים שהסתובבו ברחובותיה של ישראל היו מפגעים. עם זאת, כמעט כל פיגועי ההתאבדות בוצעו בידי פלסטינים. לכן, יהודים נטו באופן טבעי לחשוש מזרים בעלי מראה פלסטיני מובהק יותר מאשר מתיירים יפנים או מיהודים אחרים. באותה מידה, בארצות הברית, גברים שחורים מעורבים בפשע אלים יותר מנשים שחורות, או מגברים סינים, לבנים והודים. לכן אישה תיטה לאחוז בארנק שלה חזק יותר כאשר יהיה איתה במעלית גבר שחור לא מוכר, בהשוואה לזרים אחרים. יכול להיות בהחלט, ואפילו סביר, שאותו גבר שחור הוא אדם מקסים ושומר חוק שלא פגע באיש מעודו, אבל מי שנמצאת איתו במעלית לא יכולה לדעת את זה, ובוודאי לא בטווח הזמן הקצר. מכיוון שהיוריסטיקה היא שיטה לשיפוט מיידי, היא פועלת באמצעות סטטיסטיקות (יותר נכון – תדמית פופולרית של סטטיסטיקות) ולא באמצעות בחינה מעמיקה של האדם שעומד מולך. השיפוט היוריסטי יתחזק כמובן, אם האדם שאתה נתקל בו מתנהג בקולניות, אלימות או בדפוסים המזוהים עם פשע – בדיוק כמו בתרחישים של ערן צדקיהו.

חשוב לציין כאן, שיוריסטיקה אינה שקולה לגזענות. גזענות, לפחות לפי הפירוש המסורתי שלה ובטרם הורחבה עד אין קץ בידי חסידי הפוליטיקלי-קורקט, היא אמונה שבני גזע אחד נחותים מבני גזע אחר, או אפלייה של אדם בשל מוצאו. יוריסטיקה, לעומת זאת, היא קיצור דרך שמתבסס על תרחישים סבירים יותר או פחות. מי שתפחד מגבר שחור צעיר שאינה מכירה, תעשה זאת לא בגלל צבע עורו, אלא מפני שהיא סבורה שאלו מעורבים באלימות באופן ממוצע יותר מאשר אחרים. לעוברת אורח הדואגת לבטחונה, אין זה משנה כרגע האם הם מעורבים באלימות בגלל עוני, אפליית עבר, גורמים היסטוריים ארוכי טווח או אפילו אפלייה מבנית. היוריסטיקה שלה אינה גזענית, בגלל שלא תפחד באותה מידה מאישה שחורה או מקשיש שחור. כלומר, המשתנה כאן אינו הגזע אלא הסכנה כפי שהיא נתפסת באותו הרגע.

אין ספק שהיוריסטיקות הללו גרמו וגורמות לסבל רב לגברים שחורים, לעוברי אורח פלסטינים ולבני מיעוטים אחרים. השאלה הגדולה היא, כיצד מתמודדים, מקלים או אפילו ממגרים אותן. גישה אחת גורסת כי גזענות היא רוע שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא ניתן לסלק אותו לחלוטין (בטח לא אם אתה גבר לבן או פריבילג אחר), והמיטב שביכולתנו לעשות הוא להתוודות ולהתנצל עליה השכם והערב. התפיסה הזאת, שכמובן מרחיבה את המושג גזענות והופכת אותו לרוע תיאולוגי – מקביל לחטא הקדמון הנוצרי – התבטאה לאחרונה אפילו בספר שמסביר להורים כיצד לגדל תינוקות אנטי גזעניים. למרבה הצער, יש מספר בעיות קשות עם התפיסה הזאת. ראשית כל, מפני שהיא מניחה ש"שפה מכוננת מציאות" היא מתמקדת ללא הרף במטרות הקשורות לשפה ולתדמית במקום בגורמי העומק שמניעים את המציאות. אם אדם מבטא פחד מגברים שחורים זרים ברחוב, יאמרו לו להיזהר בדיבורו פן יבולע לו, להדחיק את המחשבות שלו ולהשתמש בז'רגון "תקין פוליטית" שמתעדכן ומסתבך מדי יום ביומו. אם יש פחות מדי שחורים בדירקטוריון של חברה, יוסיפו כמה באמצעות חוקי אפלייה מתקנת כדי שהסטטיסטיקה תסתדר. ואם כל זה לא עוזר – ואנחנו רואים שאפילו לשיטתם של תומכי BLM מצבם של השחורים רע ומר גם במקומות שנשלטים עשרות שנים בידי דמוקרטים ופרוגרסיבים – אז נפיל כמה פסלים של “גזענים” כדי שהמציאות תיראה טוב יותר. הדגש על התנהגות חיצונית ודיבור מוביל לחברה רודפת, שמתמקדת באורגיה בלתי נגמרת של וידויים, טיהורים, פיטורים, תקינות פוליטית וטוהר אידיאולוגי מחניק, ללא חופש דיבור, יצירה או מחשבה. במקרים רבים מדי, המלחמה כנגד היוריסטיקה תוביל להתעלמות מפשע או מהתנהגות שפוגעת בבני אדם בפועל. למשל, יש המתנגדים להחמרת החוקים נגד הטרדה מינית ברחוב, כי לדעתם חלק גדול מדי של התלונות יהיו נגד מטרידים שחורים.

הדרך השנייה היא לא לנסות להילחם ביוריסטיקה עצמה, אלא במציאות שמזינה ויוצרת אותה. אם גברים שחורים מעורבים באופן ממוצע בפשע הרבה יותר מאשר גברים מקבוצות אתניות אחרות, זו המציאות שצריכה להשתנות בכדי שהיוריסטיקה תדעך בהדרגה. ביטול הסגרגציה וחוקי האפלייה הרשמיים היה צעד הכרחי אך לא מספיק. למשל, רצוי לשנות את חוקי מימון החינוך בארצות הברית, כך שרשויות מקומיות מרוששות יקבלו עזרה מגורמים מדינתיים או פדרליים ויוכלו להעצים גם ילדים ממשפחות עניות. אפשר, למשל, להשקיע מאמצים בחינוך לתכנון משפחה שיפחית את מספר הילדים שייפלטו למעגל הפשע ברחובות. ולבסוף, לעבוד על שינוי תרבותי שיעודד לימודים, השכלה והצלחה בקבוצה עצמה. שינוי כזה איטי ומפרך, אך גם לא מושך כותרות. הרבה יותר קל וסקסי להאשים אנשים בפריבילגיות וגזענות או להפיל את פסלו של "גזען" קדום בכיכר העיר.    

מה מסביר את האכזריות הנאצית, את רצח העם ואת הבהמיות שאין לה תקדים? בישראל, נוטים להסביר את הזוועה בשתי דרכים: אנשי ימין ומרכז ממסדי אומרים שהאנטישמיות היתה לב העניין, ולעומתם אנשי שמאל נוטים להאשים את הגזענות ושנאת הזרים. שני ההסברים הללו חשובים, אך לא מספיקים. כדי להבין את סוד האכזריות התהומית, יש לפנות לגורם שלישי, קריטי אך נסתר. ינשוף היסטורי צולל ללב התהום.

משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, סיפר פעם על מאורע שהעלה את חמתו. הוא ביקר ביד ושם, ושמע ממדריכה צעירה ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". פייגלין הזדעק עד עמקי נשמתו. דברי המדריכה, לדעתו, היו חילול של זכר השואה. האמת היא, כתב, שהנאצים היו רוע מוחלט, והם שנאו אותנו, היהודים, כי אנחנו ייצגנו את הטוב המוחלט. תפיסה מיתית מהסוג הזה אינה מוגבלת, כמובן, רק לפייגלין. בעיני רבים אחרים, השואה היא אירוע ייחודי לחלוטין שלא דומה לשום דבר אחר בהיסטוריה, ואסור להשוות אותו לשום דבר אחר. אושוויץ היה "פלנטה אחרת". וכל ניסיון לשים את השואה בהקשר היסטורי מהווה הקטנה, חילול ואפילו הכחשה. קיתונות הרותחין שחטפו חוקרים שניסו להשוות, למשל, את הנאציזם והסטליניזם (האחרון שבהם הוא טימותי סניידר) מעידים עד כמה חזקה התפיסה הזאת אפילו בימינו.

האכזריות הנאצית היא באמת בלתי נתפסת. מעשי טבח המוניים היו במקומות רבים לפני היטלר, וגם רצח עם אינו ייחודי לרייך השלישי. אבל משהו ביסודיות הרצחנית של הרייך הזה מזוויע באופן בלתי מובן. מי שקורא על התקופה הזאת ורואה, למשל, כיצד, במקרים מסויימים, עשרות סוכני גסטפו השקיעו שבועות של מחקר ומשאבים עצומים כדי להתחקות אחר ילד יהודי אקראי שנמלט מגטו בפולין, תוהה באמת על הרוע הטהור שבהחלטה להשמיד ציבור שלם על כל הפרטים שבו, בלא חריגים ובלא סייגים. לכך, כמובן, יש להוסיף את האכזריות התהומית של הנאצים גם כלפי עמים לא יהודיים: התוכנית להשמיד את הערים הסובייטיות הגדולות ולהמית את כל תושביהן ברעב, הטבח הטוטלי של שכבת ההנהגה הפולנית, משטרי הטרור הרצחניים בארצות כבושות אחרות, הטיהור האתני של הסלובנים כדי לפנות מקום לגרמנים, מעשי הטבח ההמוניים ביוגוסלביה, רצח בני הערובה בצרפת, הרשימה בלתי נדלית. התהייה הזאת, כיצד בני אדם מסוגלים לרוע כל כך עמוק, מתבטאת, למשל, בכותרת העברית לספרו של ההיסטוריון סבסטיאן הפנר: "היטלר – החידה האיומה ופשרה".

בישראל, שבה (מסיבות מובנות) הזיכרון הציבורי מתמקד יותר ברצח היהודים, ההסברים לחידת הרוע הנאצי מתחלקים פחות או יותר לשניים, בהתאם למחנה הפוליטי של הפרשן. הימין והמרכז הממסדי, שמדגישים את הייחודיות היהודית, נוטים לתלות את השואה בפרט ואת הרוע הנאצי בכלל באנטישמיות, היינו -שנאת יהודים. משה פייגלין, שטען כי הנאצים שנאו את היהודים כי אלו ייצגו את הטוב המוחלט בעולם, הוא הנציג הקיצוני ביותר של הגישה הזאת. אבל ניתן לראות אותה גם בטקסי הזיכרון הרשמיים, בספרי לימוד ובנראטיב שיוצא ממוסדות זיכרון ממשלתיים כדוגמת יד ושם. במחקר ההיסטורי, המבטא המובהק ביותר של הגישה הזאת הוא דניאל יונה גולדהגן, שטען כי השואה נבעה מ"אנטישמיות חסלנית" שהיתה ייחודית לגרמניה ולנאצים.

כפי שכתב ישראל גוטמן המנוח, במשך שנים רבות המדען הראשי של יד ושם, בספר הלימוד שלו "השואה ומשמעותה", האנטישמיות הקיצונית היתה טבועה בנאציזם מראשיתו, והתוכנית להשמדת היהודים הלכה ונחשפה ככל שהמשטר התחזק. היום, רוב ההיסטוריונים אינם מקבלים את הטענה שהשמדת העם היהודי תוכננה משלב מוקדם (ככל הנראה, כך מסכימים רוב החוקרים, החליטו עליה הנאצים רק בסתיו 1941), אבל אנטישמיות כהסבר מרכזי לאכזריות הנאצית עדיין מקובלת על רבים. המסקנות מהגישה הזאת ברורות, ותואמות את הגישה הציונית הקלאסית. אם השואה פקדה את העם היהודי בגלל אנטישמיות, הרי שהיהודים צריכים להיות עצמאיים, חמושים ודרוכים להילחם בשונאיהם בכל פעם שאלו ירימו ראש.

היסטוריונים ומבקרים מהשמאל, שהעניין שלהם יותר אוניברסליסטי ופחות "יהודי" ייחודי, נוטים לתלות את השואה והרוע הנאצי לאו דווקא באנטישמיות, אלא בגזענות הכללית של המשטר. האידיאולוגיה הנאצית התבססה הרי על היררכיה של גזעים, וכמעט כל החלטה של המשטר לקחה בחשבון עקרונות של גזע. היהודים אמנם ניצבו בתחתית היררכיית הגזעים כ"מהרסי תרבות", אבל גם גזעים נחותים אחרים נידונו לכלייה מלאה או חלקית. לגישה הזאת יש את היתרונות שלה. כך, אפשר לחבר את השואה למעשי רצח המוניים שביצעו הנאצים באוכלוסיות לא יהודיות, כדוגמת פולנים, רוסים וצוענים, ואף למעשי ג'נוסייד אחרים בהיסטוריה. זו הגישה שעומדת ביסוד האסכולה הפופולרית של "ג'נוסייד משווה", שהנציג הבולט ביותר שלה הוא דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית. מחוץ לישראל, זו גם הגישה הדומיננטית של מוזיאון השואה בוושינגטון, אולי האלטרנטיבה המשמעותית ביותר לקו שמוביל יד ושם. אם אנחנו מקבלים את אסכולת הגזענות, הרי שהמסקנות האופרטיביות שונות לגמרי. מי שרוצה למנוע שואה שנייה, הן ליהודים והן לעמים אחרים, צריך לאמץ גישה אוניברסליסטית, להילחם בגזענות באשר היא שם, ולסייע למהגרים, פליטים וקבוצות אתניות נרדפות ברחבי העולם.

אבל שני ההסברים הללו בלתי מספקים באופן מטריד, ולו מפני שהעולם בשנות השלושים והארבעים היה מלא באנטישמים וגזענים, שרובם המוחלט לא העלו בדעתם לבצע מעשי טבח המוניים, להמית מיליונים מבני ה"גזעים הנחותים" ברעב ובוודאי לא להשמיד עמים שלמים. תורות גזע, מרוככות יותר או פחות, היו מקובלות בשנות השלושים והארבעים בחלקים ניכרים של העולם המערבי. אנטישמיות גם היא לא היתה רק נחלתן של מדיניות מרכז ומזרח אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, רוסיה או פולין. אפילו ארצות הברית הליברלית הגבילה את מספר היהודים באוניברסיטאות ב"נומרוס קלאזוס". בארצות הכבושות על ידי הנאציזם, אנטישמיות גרמה לרבים להיות אדישים לגורל היהודים או לשתף פעולה עם הרוצחים, אבל לא תמיד. בפולין, למשל, אנטישמים מובהקים היו מעורבים בניסיונות הירואיים להצלת יהודים (למשל הסופרת הקתולית זופיה קוז'אק-שצ'וצ'קה, אחת ממייסדות הז'גוטה, ארגון הצלת היהודים הגדול והיעיל ביותר באירופה הכבושה), וזאת אף על פי שבפולין הצלת יהודים היתה עלולה לגרור הוצאה להורג של המציל ושל כל משפחתו. מנגד, חלק ממשתפי הפעולה הפולנים לא היו אנטישמים באופן חריג, אלא סתם אופורטוניסטים. הנקודה המכרעת היא שבפולין, כמו במקומות אחרים, עמדות אנטישמיות לא היו תמיד מתאם טוב לתגובתו של אינדיבידואל לרצח יהודים בסביבתו הקרובה. אין פירוש הדבר שהאנטישמיות, או הגזענות, אינן חשובות. אין ספק שהן היו היסוד לפרוייקט הנאצי, ובלעדיהן השואה, ושיתוף הפעולה איתה ברחבי אירופה, לא היו מן האפשר. מדובר בתנאי הכרחי, אבל לא בתנאי מספיק. לכל אלו היה צריך להוסיף אלמנט שלישי, שבלעדיו המרק הרצחני לא היה מגיע לנקודת רתיחה.

המפתח לשאלה, לדעתי, מצוי בנאום שנתן הרמן גרינג, מספר שתיים ברייך השלישי, למושלים הנאציים של הארצות הכבושות באוגוסט 1942. חלק מהמושלים הללו, אנשים ברוטליים כולם, התלוננו בפני גרינג שמדיניות הביזה שלו תביא את הארצות הכבושות לרעב, וייתכן שגם להתקוממות. גרינג נזף בהם בחומרה:

אני רואה אנשים שבעים בשטחים הכבושים בעוד בגרמניה אנשים מורעבים. בשם אלוהים, לא נשלחתם לשם [למדינות שאתם מושלים בהן] כדי לדאוג לרווחת תושביהן, אלא כדי לקחת כל מה שאתם יכולים כדי שהעם הגרמני יחיה. אני מצפה מכם להקדיש את כל מרצכם לכך. הדאגה המתמדת הזאת לזרים חייבת להסתיים אחת ולתמיד. לפני מונחים הדוחות שלכם, ובהם פירוט של מה שאתם מתכוונים להביא. כשאני חושב על הארצות שלכם, זה נראה כלום בעיני. ממש לא אכפת לי שהאנשים שלכם [בארצות הכבושות] מתמוטטים מרעב. שיתמוטטו, כל עוד אפילו גרמני אחד לא קורס מרעב.

גרינג דיבר בהקשר של משבר מזון חמור שפקד את גרמניה ב-1942. אבל בהתחשב בעובדה שתושבי הארצות הכבושות היו מורעבים גם הם, ושהמושלים שהוא נזף בהם בזזו ממילא עבור גרמניה מכל הבא ליד – חוסר האכפתיות הטוטלי כלפי נתיני האימפריה הנאצית זועק לשמיים. וכאן, מדובר עוד בנתינים של האימפריה במערב, שזכו ליחס מועדף משהו. במזרח, גרינג וחבריו תכננו להרעיב מיליונים ולמחוק ערים שלמות (כמו לנינגרד) כדי להשאיר את רמת החיים בגרמניה בדיוק כפי שהיא. לא מדובר כאן רק בהעדפת גרמנים. כל אימפריה קולוניאלית תמיד העדיפה את אנשיה שלה, בוודאי כשמדובר במשאבים כלכליים. כאן מדובר בחוסר מעצורים טוטלי, וחוסר רצון להקריב קמצוץ ומאומה מרמת החיים של האדונים אפילו עבור עצם הישרדותם של העבדים.

חוסר המעצורים הנאצי התבטא לא רק בביזה כלכלית נוסח גרינג, אלא גם בחזון האידיאולוגי. חלומו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, היה להשתמש בשטחים העצומים במזרח – פולין, אוקראינה ומערב רוסיה – כדי ליישב איכרים גרמנים ואנשי ס"ס בעיירות כפריות ימי ביניימיות. הוא שאף ליצור עולם אידיאלי ברוח המיסטיקה הנאצית ומה שדמיין כאורח חייהם של השבטים הגרמניים הקדומים. הקהילות שראה בחזונו היו אחוות פגאניות של אבירים לוחמים, המבוססות על גזע, דם ואדמה.

הגשמת החזון הזה היתה כרוכה בנישול המוני של פולנים, אוקראינים ורוסים מאדמתם, אבל לא בהכרח מיליונים. אחרי הכל, היה אפשר להקים את העיירות האידיאליות של הימלר רק בשטחים מסויימים של פולין או אוקראינה. אבל ה"תוכנית הכללית מזרח", שנועדה להגשים את חלומו של הימלר, תבעה לעצמה את כל השטח. מכאן נבעו גירושים המוניים של רוסים, אוקראינים, פולנים וסלובקים, הרעבתם ורציחתם. חלק מהמושלים הנאציים עיכבו את תוכניתו של הימלר או שמו לה סייגים, מפני שהיו זקוקים לעובדים סלאבים מיומנים, אבל מפקד הס"ס לא הסתיר את נחישותו ליישם אותה באופן מלא, אם לא במהלך המלחמה אז לאחריה. בהגשמת החזון האידיאלי לא היה מקום לפשרות כלשהן, דבר שהפך את האכזריות הנאצית במזרח לא לחלקית ויחסית אלא לטוטלית. הגזענות של הימלר היתה כמובן חשובה. בלעדיה תוכנית מהסוג הזה לא היתה באה לעולם מלכתחילה. אבל רצח המיליונים לא נבע מהגזענות לבדה, אלא גם, ובעיקר, מחוסר המעצורים הטוטלי של המחזיקים בה.

החל משלהי 1941, השמדתם הטוטלית של היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מה"תוכנית הכללית מזרח". גם כאן, האנטישמיות הנאצית היתה תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. היו לא מעט משטרים אנטישמיים במזרח ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם. אחדים מהם גם ארגנו פוגרומים, אחרים הפלו יהודים באופן משפטי או שללו חלק מזכויות האזרח שלהם. ברמת הרטוריקה, שנאתם של חלק מהמשטרים הללו ליהודים לא היתה זהה אמנם לזו של הנאצים, אבל גם לא ממש רחוקה ממנה. אולם חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, שייחד אותם מכל המשטרים הללו, התיר להם לנקוט בכל האמצעים כנגד מי שהחשיבו כאויב דמוני. ללא חוסר המעצורים הזה, היהודים היו אמנם סובלים מאד תחת הכיבוש הגרמני, אבל פרוייקט שיטתי ומפלצתי כמו השואה ככל הנראה לא היה בא לעולם.

מה מקורו של חוסר המעצורים הזה? זו שאלה קשה ומורכבת מאד. אפשר לייחס אותו, לפחות באופן חלקי, לאידיאולוגיה הטוטלית הנאצית, לאופיו הגורף של החזון ההיטלראי, וגם לפולחן סובייקטיביות, שהיה חלק מהמאבק של הימין הגרמני בנאורות. כלומר, אמונה שמה שהקבוצה שלי חושבת, מאמינה, צריכה ורוצה הוא *כל* מה שאני צריך לדאוג לו, גם אם זה דורס לחלוטין את האינטרסים של כל האחרים. דבר נוסף שסייע לחוסר המעצורים הנאצי, הוא אמונה עמוקה במשפט ההיסטוריה. היטלר, למשל, אמר שג'ינג'יס חאן רצח מיליונים, אבל כיום הוא נחשב ל"בונה אומה דגול". בהזדמנות אחרת, הדגיש ש"אף אחד לא זוכר היום את טבח הארמנים". כלומר, לנאצים לא היו מעצורים בין היתר משום שהאמינו שאכזריות מוחלטת תוכל להוביל להשגים היסטוריים, שישכיחו בתורם את מעשיהם הרעים.

רק אם אנחנו מבינים את חשיבותו של חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, לצד הגזענות והאנטישמיות שלהם, אפשר להבין את מניעיהם של משטרים רצחניים אחרים. משטרו של סטלין הרשה לעצמו להמית מיליונים ברעב מתוכנן או בטיהורים המוניים, פשוט משום שלא היו לו שום מעצורים בהגשמת מטרותיו הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות. היפנים אמנם לא השמידו עמים, אבל צבאם טבח יותר ממיליון סינים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה, ומאות אלפי פיליפינים לקראת סוף המלחמה, לעיתים קרובות בלי שום אילוץ צבאי. ביפן לא היתה דמוניזציה כלפי סין או הפיליפינים, בדומה לדמוניזציה הנאצית כלפי היהודים והסלאבים, או הסטליניסטית כלפי "אויבים מעמדיים". להיפך, יפן הרשמית ראתה בסינים ובפיליפינים אחים טועים שיש לשחרר אותם מהקולוניאליזם המערבי. האלימות כלפיהם הוצדקה כאמצעי חינוכי, כפי שאח בכור מכה את אחיו הצעיר כדי להחזירו למוטב. אבל בדומה לנאצים, המשטר ביפן בשלהי שנות השלושים היה כל כך בטוח בצדקת דרכו, וכך כך שקוע בתחושת רדיפה וקורבנות, עד שאיבד את כל המעצורים שהיו לו בעבר. כך, בלי אידיאולוגיה גזענית של ממש, הוא הרשה לעצמו לטבוח ביותר ממיליון איש כביכול על מנת להטיב איתם.

מכאן נובעים גם לקחים מעשיים לעתיד: חשוב להילחם בגזענות, אולם יהיה קשה מאד לבער אותה לגמרי. אנשים תמיד נוטים להסתייג מהשונים מהם, במיוחד במצב של עימות אתני וסכסוך לאומי – ומצבים כאלה תמיד יהיו. אבל כדי למנוע את הזוועות הגרועות ביותר, כמו טבח המוני ורצח עם, קריטי לפתח בלמים ומעצורים.

נתקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו. הם האמינו בכנות שהיהודים הם אויב דמוני של העם הגרמני. וכאן הלקח הוא ברור: יש דברים שאסור לעשות, יש קו אדום שאסור לחצות, לא משנה עד כמה אתה שונא את האויב שלך, לא משנה עד כמה אתה מאמין שהוא מסכן אותך, ולא משנה מה לדעתך עשה לך. שום עוול היסטורי, שום חזון ושום אינטרס מדיני אינו מצדיק איבוד מוחלט של האנושיות. מפני שכל מי שמבצע רצח עם משכנע את עצמו שהאויב שלו דמוני. בלי הפנמת המסר הזה, "לעולם לא עוד" תוסיף להיות סיסמה ריקה.

האם הפרדה גזעית תמיד מצביעה על שנאה ורצון להפלות, ומה הבעיה עם עיקרון "נפרד אבל שווה"? התשובה תרמוז לנו גם מדוע הכיבוש הישראלי בשטחים מעולם לא הצליח להיות "נאור", חרף כוונותיהם של כמה מאדריכליו.

בינשוף, אנחנו מדי פעם לוקחים אמיתות מובנות מאליהן כביכול, ומנסים לבחון אותן בשבע עיניים, להבין מה ההיגיון שעומד מאחוריהן. דוגמא אחת היא התיעוב לגזענות. באחד הפוסטים הקודמים, ניסינו להגדיר ולנתח מהי גזענות, להבין מה הבעיה במכתם "כמה מחברי הטובים ביותר הם שחורים/יהודים/ערבים", ולמתוח קו קריטי בין "גזענות מוחלטת" ל"גזענות בוררת". בפוסט הנוכחי, נתמקד בבעיה שונה אך קשורה: הפרדה גזעית, בנוסח הסיסמא האמריקאית "נפרד אבל שווה". האם לא ניתן לומר, לפחות באופן תיאורטי, שמי שרוצה לחיות אך ורק עם בני הקבוצה האתנית שלו אינו בהכרח גזען, כל עוד אינו דוגל באפלייה כלפי הקבוצה השנייה? כפי שנראה, ברעיון של "נפרד אבל שווה" יש כמה בעיות יסודיות, שהופכות אותו, כמעט בהכרח, לרעיון מזיק ומפלה. אחת מהן, תאפשר לנו להבין גם בעיות נוספות, רלוונטיות יותר. למשל – מדוע קשה להשליט "כיבוש נאור" על אוכלוסייה חסרת זכויות, גם אם כוונותיו של הכוח הכובש טובות באופן יחסי.

לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, חייב התיקון ה-14 בחוקה את כל מדינות ארצות הברית להבטיח את השוויון הפורמלי בין כל האזרחים, ואסר אפלייה מטעמי גזע או "מצב קודם של עבדות". מטרתו של התיקון, לפחות באופן רשמי, היתה לבצר את ביטול העבדות בשוויון זכויות ממשי יותר בין שחורים ולבנים במדינות הדרום. אולם בעשור שלאחר מלחמת האזרחים, הצליחו רוב המדינות המורדות לשעבר לקומם את משטר האפלייה נגד השחורים, תהליך שהגיע לשיאו בחקיקת חוקי "ג'ים קרואו" ששללו משחורים בפועל את זכות הבחירה והפלו אותם באופן רשמי וממוסד בכל מדינות הדרום. נדבך מהותי בחוקי "ג'ים קרואו" היה משטר של הפרדה, שחצץ בין שחורים ובין לבנים בכל תחומי החיים. פארקים, גני שעשועים, קרונות רכבת, ספסלים, מלונות, בתי ספר, אוניברסיטאות – הכל כמעט היה נפרד. שחור שחצה את הגבול והשתמש במתקן המיועד ללבנים היה חשוף לעונשים פליליים ואלימות משטרתית קשה. ב-1896, פסק בית המשפט העליון האמריקאי שההפרדה הזאת אינה נוגדת את התיקון ה-14 לחוקה, משום שאין בה אפליה רשמית כלפי שחורים. בפס"ד פלסי נגד פרגוסון, הטעים בית המשפט כי חברת רכבות רשאית להקצות קרונות נפרדים ללבנים ולשחורים, כל עוד המתקנים הנפרדים שווים ברמתם ובאיכותם לאלו המוקצים ללבנים.

מאז פלסי נגד פרגוסון, ועד שבית המשפט העליון הפך אותו בשנת 1954, ביטול משטר ההפרדה הגזעית הפך להיות אחת המטרות העיקריות של פעילי זכויות האזרח בארצות הברית. אבל מה בעצם הבעיה עם דוקטרינת "נפרד אבל שווה"? למה לא יתכן, ולו מבחינה תיאורטית, מצב שבו נותנת הממשלה תנאים שווים לשתי קבוצות אתניות תוך הפרדה ביניהן? התשובה טמונה במספר בעיות אינהרנטיות לעצם רעיון ההפרדה הגזעית. ראשית כל, אפילו אם המתקנים הנפרדים המוקצים לכל קבוצה שווים ברמתם ובאיכותם, עצם ההפרדה הכפוייה מקבוצת הרוב משדרת למיעוט שהוא נחות, אחרת למה להפריד? שנית, ההפרדה (במיוחד בבתי ספר ובאוניברסיטאות) מונעת מחברי קבוצת המיעוט ליצור קשרים ולהחליף דעות ורעיונות עם חלק משמעותי של האוכלוסייה, ובכך מצמצמת את ההזדמנויות שלהם, מה גם שקבוצת הרוב מחזיקה בחלק הארי של המשאבים.

אבל חשוב יותר לענייננו: "נפרד אבל שווה" אינו עיקרון שאפשר להחזיק בו, משום שהוא לא יכול להתקיים במציאות. בפועל – המתקנים הנפרדים של קבוצת המיעוט תמיד ייפלו באיכותם באופן משמעותי מאלו של קבוצת הרוב. הדבר התרחש בארצות הברית, דרום אפריקה וכל מקום אחר שהיתה נהוגה בו הפרדה גזעית, לא רק משום שבעלי הסמכות מקבוצת הרוב היו מרושעים או גזענים (אם כי זה היה המצב בחלק מהמקרים), אלא בגלל בעיה מבנית שחשוב לתת עליה את הדעת. 

הפרדה גזעית כפוייה כמעט אף פעם לא קיימת בין קבוצות שוות בכוחן. אם מישהו בלבנון, למשל, יחליט לאסור על שיעים, נוצרים או סונים להיכנס לפארקים ציבוריים מסויימים, ככל הנראה תפרוץ מלחמת אזרחים. הפרדה שכזאת מתקיימת בדרך כלל במצב של מתח בין קבוצת רוב, לקבוצת מיעוט חלשה ממנה. פוליטיקאים מקצים משאבים לא רק למטרות שהם מאמינים בהם, או כי יש להם כוונות טובות או רעות, אלא משום שמופעלים עליהם לחצים מלחצים שונים. ואכן במקרים רבים, המדיניות היא סכום הלחצים המופעל על הפוליטיקאי. משום שהמשאבים הכספיים של המדינה מוגבלים, הקבוצות השונות בחברה מתחרות עליהם. במצב שכזה, ברור שברגע שיש הפרדה, המתקנים המיועדים לקבוצה החזקה יהיו מושקעים יותר מאלו המיועדים לקבוצה החלשה. עצם העובדה ששחורים היו חלשים יותר מלבנים הבטיחה שלא יוכלו לחץ יעיל על מקבלי ההחלטות, ולכן יזכו בחלק קטן יותר של העוגה. בפועל, לא היתה לשחורים זכות בחירה, החולשה שלהם היתה מוחלטת, והמשאבים שהוקצו עבורם היו זניחים בהתאם. במקרה של דרום ארצות הברית, הפוליטיקאים הלבנים לא היו בעלי כוונות טהורות: רובם המוחלט תיעבו שחורים ורצו להפלות אותם. אבל אפילו במצב תיאורטי של היעדר גזענות, הדינמיקה המבנית דחפה בעוצמה רבה לכיוון אפלייה.

המצב בין ישראל לפלסטינים שונה מאד מהמתח שהיה קיים בין לבנים לשחורים בדרום ארצות הברית (או דרום אפריקה – הדוגמה האהובה על השמאל הרדיקלי לדורותיו), ולו משום שמדובר בסכסוך לאומי בין שתי קבוצות המעוניינות בהגדרה עצמית לאומית באותה כברת ארץ. אבל הדינמיקה שדיברנו עליה קודם, מראה בבירור מדוע קשה מאד – בעבר, בהווה ובעתיד – להשליט בגדה המערבית משטר שיהיה ראוי לכינוי "כיבוש נאור". במהלך השנים, לרבים מהמפקדים הצבאיים, אנשי המנהל האזרחי וקובעי המדיניות היו אכן כוונות טובות בנוגע לאוכלוסיה הפלסטינית. בעירבון מוגבל, כמובן. הם לא רצו לתת לה זכויות שוות ודיכאו התנגדות אלימה ובלתי אלימה – אבל היו מעוניינים בשיפור בתנאי החיים באזור, ובחלק מהמקרים גם בהגדרה עצמית מוגבלת. ישנן אינספור דוגמאות, החל משנת 1967. התוכנית להקמת "מדינת ישמאעל" שנהגתה בידי לא אחר מאשר רחבעם זאבי "גנדי", לימים אבי רעיון הטרנספר, תוכנית דומה של ראשי המוסד באותה התקופה, מאמציהם של מושלים צבאיים שונים לשפר את התשתיות ואת רמת החיים, וכמובן, יוזמת אגודות הכפרים השאפתנית של פרופ' מנחם מילסון בשנות השמונים (ראו קישור למאמר מרתק של ההיסטוריון הלל כהן בנושא זה).

כל הרעיונות הללו נכשלו, משום שכאוכלוסיה חסרת זכויות, לפלסטינים לא היתה שום יכולת להפעיל לחץ או סנקציות דמוקרטיות על מקבלי ההחלטות, ולכן הם לא היו "שחקנים" במשחק הפוליטי הישראלי. אפילו אם למקבל החלטות היו כוונות טובות כלפיהם, הופעלו עליו לחצים גם מכיוונים מנוגדים: קבוצות אחרות שדרשו את המשאבים על חשבון מצוקתה של האוכלוסיה הכבושה (לדוגמא קיצונית מימינו אנו, ראו את המאמר הבהמי הבא של בעז לוי במידה), קציני צבא שדגלו ביד יותר קשה, הנהגת המתנחלים וגוש אמונים שמאז ומתמיד התנגדה לכל פשרה שהיא עם האוכלוסיה הפלסטינית. כשמנחם בגין, למשל, הבטיח למילסון גיבוי בפרוייקט האוטונומיה החלקית של אגודות הכפרים, יש להניח שבימים הראשונים לפחות הוא התכוון ברצינות. אבל הלחצים שהופעלו עליו מכיוון מחנה הימין היו עזים יותר מכל מה שהיו יכולים משתפי הפעולה הפלסטינים (והפטרון שלהם, פרופ' מילסון) להפעיל מנגד.

הבעיה המבנית הזאת, אין פירושה שלא ניתן כלל לשפר את חייה של אוכלוסיה כבושה, או שאין מקום לרפורמות הדרגתיות במשטר הצבאי של ישראל בגדה המערבית. פירושה שכל מאמץ לחולל רפורמות כאלו הוא מאבק קשה בעלייה, שיש להשקיע בו מאמצים ניכרים ולהתגבר על התנגדות חזקה בלי רווח פוליטי משמעותי. או במילים אחרות: אף כי כל שיפור במציאות הבלתי נסבלת בגדה המערבית חיוני ומבורך, אין בסופו של דבר תחליף למאבק לשינוי מהותי במשטר הכיבוש כולו: או הפרדה לשתי מדינות ריבוניות, או מתן זכות בחירה לפלסטינים שתאפשר להם לתפוס מקום משמעותי ושווה מסביב לשולחן קבלת ההחלטות. ברגע שקבוצה חזקה שולטת בענייניה של קבוצה חלשה חסרת זכות בחירה, אפלייה היא ככל הנראה בלתי נמנעת.

משהו מוזר עובר על השמאל הרדיקלי בארצות הברית, ובמיוחד באקדמיה. האקטיביסטים שמריצים מחאות המוניות בשם ה"צדק הגזעי", חוזרים בדלת האחורית לעמדות ימניות קיצוניות שפעילי זכויות האזרח נאבקו כנגדן במשך עשורים, לרבות הפרדה כפויה בין הגזעים. ינשופי מגדל-השן על עלבונות, ניכוס תרבותי, סושי ופניית פרסה דרמטית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

לפני כחודש וחצי הסתובבה לה אקטיביסטית אפרו-אמריקנית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, והתבוננה בזעם באחד מקירות הבניין. מישהו ביצע פרובוקציה קלה, והדביק סרטים זעירים וקלים להסרה על תמונותיהם של הפרופסורים השחורים בפקולטה, התלויות לצד אלו של עמיתיהם הלבנים. הימים, רק לעדכן את הקורא, הם ימי מחאות והפגנות סטודנטים בקמפוסים אמריקניים רבים. המפגינים דורשים בדרך כלל לטפל בענייני גזע וזהות, החל בשינוי בניינים הקרויים על שם דמויות "בעייתיות" מהעבר, עבור בפיטורי מרצים שכופרים בפוסט-קולוניאליזם, וכלה בניסיון להכתיב לאוניברסיטאות כל מיני "תכניות אסטרטגיות" לגיוון, העצמה וחינוך בענייני מגדר וגזע.

בחודשים האחרונים נשפך הרבה מאד דיו על גל המחאות הזה. יש המצדדים בו, ואילו רבים אחרים מזהים בו קווים של עריצות וסכנה חמורה לחופש הביטוי האקדמי. אולם, למקרא המאמר של אותה אקטיביסטית, עלתה לפני השטח זוית חדשה ומעניינת: "בפעם הראשונה שהלכתי במסדרונות הללו כסטודנטית למשפטים" היא כתבה, "הבחנתי בכאב בגברים הלבנים שתופסים את רוב המקום על הקיר, אך גם הייתי גאה לראות תמונות של פרופסורים שחורים תלויים לידם". או במילים אחרות: קריטריון הגזע חוזר, ובגדול.

האקטיביסטים האפרו-אמריקנים, ששייכים רובם ככולם לשמאל הרדיקלי הסטודנטיאלי ולארגוני זכויות למיניהם, ביצעו פניית פרסה, והם מאמצים כיום עמדות שהתנועה לזכויות השחורים נאבקה כנגדן בשצף קצף בעבר.

כאשר אותה אקטיביסטית מתבוננת בתמונות הפרופסורים שעל הקיר, ניבטים מול עיניה אחדים מגדולי המשפטנים של ארצות הברית – שחורים, לבנים, אסייאתים ואחרים. לכל אחד מהם הייתה קריירה מרתקת ועשירה. לכל אחד מהם השקפות ודעות בוויכוחים הסוערים שעל הפרק, אשר אמורות לרתק סטודנטית למשפטים בהארוורד. ובכל זאת, האקטיביסטית שלנו כלל לא מביעה עניין בכל אלו. דבר אחד בלבד מעניין אותה: האם צבע העור של הפרופסור הוא כהה, או שמא בהיר. מרצים שחורים משמחים אותה, ואילו מרצים לבנים מדכאים אותה וגורמים לה לכאב. התוכן, הברק המחשבתי, האינטיליגנציה – אינם פקטור חשוב עבורה.

נקודת המבט הזאת אינה רק צרה כעולמה של נמלה, אלא גם טומנת בחובה הנחות יסוד גזעניות שפעילי זכויות האזרח תמיד נאבקו כנגדן. שהרי, על-ידי הדגשת צבע העור לבדו והתעלמות מכל יתר הרבדים בקריירה של הפרופסורים, האקטיביסטית אומרת למעשה שערכו של אדם מסתכם אך ורק בזהותו הגזעית. ויותר מכך – שיש למיין אנשים כ"בעלי ברית" או "אויבים" בהתאם לצבע העור. זוהי, פחות או יותר, הנחת היסוד שעמדה מאחורי הגזענות הדרומית הידועה לשמצה. סביר להניח שהדרומיים לא היו יכולים לבטא אותה טוב יותר.

מרחבים בטוחים ונפרדים לשחורים

ואל תטעו לחשוב שהאקטיביסטית שלנו היא היחידה, או אף הקיצונית שבחבורה. פרופסור האונני קיי טראסק מאוניברסיטת הונלולו למשל, ביטאה גם היא את ההשקפה המקובלת בחוגים הרלוונטיים. לפי טראסק, שנאה של שחורים כלפי לבנים אינה גזענית, בהגדרה, משום שרק "בעלי הפריבילגיות" (קרי, לבנים) יכולים להיות גזענים. איבה בכיוון ההפוך לעומת זאת, אינה אלא זעם מהפכני לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא. טראסק ודומיה מטיפים אפוא בגלוי לשנאה גזעית, רק הפעם מהצד ההפוך.

וכך, במהלך מדהים של חזרה לאחור, האקטיביסטים החדשים חותרים תחת הישגי העבר החשובים ביותר של התנועה לזכויות האזרח. מרטין לותר קינג דרש לשלב את השחורים במיינסטרים האמריקני ולכן נאבק בסגרגציה, ההפרדה הגזעית שדחקה אותם לשולי החברה. האקטיביסטים השחורים של היום אמנם ממשיכים לטעון בשם המורשת הזאת, אך בה בעת גם חותרים תחתיה. בפרינסטון, למשל, הם דורשים להסיר את שמו של הנשיא לשעבר וודרו וילסון מהקמפוס, משום שאפשר הפרדה גזעית במשרדי הממשלה. בו בזמן, ובלי לחשוב על האירוניה שבדבר, הם גם תובעים להקים "מרחב מתוחם ומוגדר לשחורים". או במילים אחרות, להחזיר את ההפרדה הגזעית מהדלת האחורית. בקלרמונט מק'קנה, קולג' בקליפורניה סטודנטים שחורים סילקו באלימות מ"המרחב הבטוח" אישה אסייאתית שהעזה להתלונן על הטרדה מינית מצד שחור, ואפילו העזה לומר שגם שחורים יכולים להיות גזענים לפעמים.

באוניברסיטת מיזורי, אחד ממרכזי המחאה העיקריים, האקטיביסטים השחורים הרחיקו לכת, וסילקו את בעלי בריתם הלבנים מאתר המחאה כדי ליצור "מרחב בטוח שחור לריפוי", בו יוכלו לפגוש רק שחורים ולהתאושש מהשפעת העלבונות הגזעניים שמקיפים אותם מכל עבר. שטח ציבורי אחר באותה אוניברסיטה, שהוכרז אף הוא "מרחב בטוח", אמנם נפתח לאקטיביסטים לבנים מסויימים, אך נסגר לכל הלבנים שלא תומכים במחאה ולצלמי עיתונות. כשצלם אסייאתי ניסה לחדור אותו בכל זאת, הוא ספג צעקות ודחיפות והואשם בכך שהוא "לא מכבד מרחבים שחורים". נותר רק לתהות, האם מחר ידרשו "לוחמי הצדק הגזעי" להקים גם כיתות נפרדות וברזיות נפרדות לשחורים, ובכך ישחזרו לחלוטין את מציאות האפליה של הדרום האמריקני הישן.

המאבק החדש ב"ניכוס התרבותי"

אך ההפרדה הגזעית, והגזענות בכלל, אינם הרעיונות היחידים שהאקטיביסטים חוזרים אליהם בפניית פרסה, לאחר שקודמיהם נאבקו כנגדם במשך דורות. מסורתית, השמאל האקדמי חשד תמיד ב"מהותנות" התרבותית. זו הגורסת שתרבות או אומה מכילות מעין מהות נצחית וקבועה, למשל "נשמת האומה", "הג'ניוס היהודי" או "הנפש היפנית", שנוצקה מימים ימימה ומלווה את האומה לעד במסעה לאורך ההיסטוריה. כנגד זאת, טענו חוקרים שתרבויות הן אוסף של רעיונות ומנהגים המשתנים תדיר, והמגדירים עצמם באופן מתמיד באמצעות אינטראקציה עם תרבויות אחרות.

והנה, פוליטיקת הזהויות הקיצונית ביצעה כעת פניית פרסה, וחזרה בדיוק למהותנות שנאבקה נגדה בעבר. עד שאפילו הרומנטיקנים מהמאה התשע עשרה היו מרימים גבה על התובנות החדשות. הביטו למשל בגלי הזעם הקדוש שעולים כנגד האנטיכרייסט החדש: "ניכוס תרבותי". עוד בשנת אלפיים, מחו סטודנטים וייטנמאים בסיאטל על להקה קנדית שקראה לעצמה וייטקונג, משום שמדובר ב"גניבה תרבותית והיסטורית". סטודנטים ממיעוטים אתניים בארצות-הברית נעלבים מתחפושות 'ליל כל הקדושים' שלקוחות מהתרבויות שלהם. כמו למשל טורבנים, כאפיות או נוצות אינדיאניות; באוניברסיטת אוטאווה בוטלה כיתת יוגה – במקור תורה רוחנית הודית וכיום ספורט מערבי פופולרי – מפני שמדובר ב"ניכוס וגניבה מתרבות שעברה קולוניאליזם וג'נוסייד תרבותי בידי המערב".

וסטודנטים רדיקליים באוברלין קולג' מוציאים את קצפם על הקפיטריה המקומית, שמעזה להגיש מנות סיניות לא מקוריות ואפילו, רחמנא לצלן, סושי, באופן שמהווה "גניבה תרבותית" ממזרח אסיה. טומויו ג'ושי, סטודנטית יפנית, אפילו טענהשהעובדה שהדג לא טרי, האורז לא מבושל מספיק והטבח לא התאמן מספיק שנים – מוכיחה שהקפטריה מנכסת את התרבות היפנית באופן לא הוגן. מחאה דומה, ומגוחכת לא פחות, פרצה כנגד "יום הקימונו" של מוזיאון האומנות בבוסטון.

ויש גם נפגעי טראומה שמצבם קשה יותר.

דייפ נגויין, סטודנטית חדשה מוייטנאם, קפצה מאושר כאשר ראתה מנות וייטנאמיות בתפריט של קפטריית סטינבסון באוריינטציה השנה. אחוזה בתשוקה עזה לאוכל ניחומים וייטנאמי, רצה נגויין לתחנת המזון בתקווה גדולה, אולם התאכזבה עמוקות. סנדוויץ הבאן-מי הוייטנאמי המסורתי שקפטריית סטינבסון הבטיחה לא היה אלא חיקוי זול של המנה המזרח-אסייאתית. במקום באגט פריך עם בשר חזיר צלוי, פאטה, ירקות מוחמצים ועשבים טריים, נעשה שימוש בג'בטה, חזיר משוך וסלט כרוב. "זה היה מגוחך" אמרה נגויין, "איך הם יכולים סתם כך לקחת משהו שונה לחלוטין ולתייג אותו כאוכל מסורתי של ארץ אחרת?".

הטקסט הזה הוא אמיתי לחלוטין. אך נגויין שנעלבה עד עמקי נשמתה מהשוד התרבותי שכחה שבאגט, גם אם יש בתוכו בשר ועשבים טריים, אינו בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי, אלא "ניכוס תרבותי" בפני עצמו שנטלה וייטנאם מהקולוניאליזם הצרפתי.

וכך, כמו גלגל היסטורי, הפכה שוב התרבות למעין "מהות" קבועה, מתחם פרטי השייך אך ורק לקבוצת אנשים ספציפית, שאסור לה לבוא במגע עם תרבויות אחרות ולהיות מושפעת מהן.

בדיוק כמו ה"מרחבים הבטוחים" שמשחזרים את ההפרדה הגזעית, גם ההיסטריה סביב ה"ניכוס התרבותי" מדירה בפועל קבוצות מיעוט מהכלל, סוגרת אותן בגטו תרבותי משלהן ודוחקת אותן לשוליים. בחברה המודרנית, הזדמנויות חברתיות וכלכליות מחייבות אינטראקציה מתמדת, ואג'נדת ה"ניכוס התרבותי" עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. כך, המחלקות ללימודים אתניים ואפרו-אמריקניים באוניברסיטאות, שהוקמו במטרה להוסיף את ההיסטוריה והתרבות של האפרו-אמריקנים לקנון האינטלקטואלי של ארצות-הברית, הפכו לגטאות מסוגרים של אינטלקטואלים זועמים, שחורים ברובם, שמדברים בעיקר לעצמם.

זהו תהליך הרסני שמזין את עצמו. בהתנהגות הבדלנית שלהם, אינטלקטואלים ואקטיביסטים שחורים (ואחרים) משליכים את עצמם לשוליים. כתוצאה ממעמדם השולי הם זועקים על אפליה, ודורשים עוד ועוד יחס מיוחד – אפליה מתקנת ומרחבים בטוחים – צעדים שמשליכים אותם הלאה לשולי הדרך, וחוזר חלילה.

כך, בשקט, ביצע אגף "פוליטיקת הזהויות" של השמאל הרדיקלי את פניית הפרסה המושלמת. הוא זחל דרך תעלות המבצר שהובקע, והתיישב על רצפת המרתף הישן של יריביו לשעבר. מעניין מתי הוא יבחין בכך.

לאחרונה, יצא השד העדתי מהבקבוק פעם נוספת, עם עלייתה של הסדרה "ערסים ופריחות – האליטות החדשות" לאקרנים. האם השימוש בביטוי "ערס" הוא באמת גזעני? מהי הטעות החמורה של פעילי המאבק המזרחי? ינשוף פוליטי-מדיני על גזענות, נזק חיצוני, והקושי להתערב בשוק החופשי של הרעיונות.

כשהגעתי בפעם הראשונה להודו נתקלתי בתופעה מקוממת. שוב ושוב אמרו לי הודים – נוסעים ברכבת, בעלי מלונות והוסטלים, מוכרים בחנויות, סטודנטים וסתם אנשים – ש"אתה לא נראה כמו ישראלי". כששאלתי מדוע, היו כאלה שבחרו לענות בתיאור גרפי, ואמרו לי שאני לא ענק, שרירי ומקועקע. אחרים דיברו על הרגלים, והדגישו את העובדה (המצערת) שאין לי גיטרה או את העובדה (המשמחת) שאני לא מעשן סיגריות וסמים. אולם לרוב, כשהתמשכה השיחה, התחילו ההודים לדבר יותר ויותר על התנהגות. אני לא נראה כמו ישראלי, שמעתי שוב ושוב, מפני שאני מתנהג באופן מנומס ואדיב. בעלי מלונות התחילו לספר לי על השחתת חדרים וציוד, רעש עז ומוזיקה רועשת בכל שעות היום והלילה, וגם תלונות על יחס קולוניאלי, אדנותי ומזלזל לנותני השירות ההודים.

בתדמית הזאת, כמובן, יש גרעין גדול למדי של אמת. ביקור קצר בבית חב"ד בפושקר, למשל, הפגיש אותי עם לא מעט מהטיפוסים שמכרי ההודים תיארו. אבל מניסיון גם ראיתי, שרוב הישראלים בהודו כלל לא מתאימים לסטריאוטיפ. רבים מהתרמילאים והתיירים הישראלים בתת היבשת הם אנשים ידידותיים, שמתעניינים בנופים ותרבות ולא רובצים, מלכלכים ומרעישים בגסטהאוסים. הבעיה היא, שההתנהגות של מיעוט בריוני בולטת כל  כך, עד שעצם המילה "ישראלי" מזוהה איתה. באופן טבעי, סובלים מכך רוב המטיילים הישראלים בהודו, שאין כל פגם חריג בהתנהגותם.

הויכוח על יחסי אשכנזים-מזרחיים, שקפץ פעם נוספת לקדמת הבמה עקב הסדרה של רון כחלילי על ה"ערסים" וה"פרחות", הזכיר לי מאד את החוויות הללו. האם המילה "ערס", שמשמעותה המיידית היא בריון, מכתימה את כל האוכלוסיה המזרחית במדינת ישראל, או למצער את אלו שיש להם חזות מזרחית בולטת? בפיד הפייסבוק שלי, כמו גם באלו של חברים קרובים, התחיל (ולא בפעם הראשונה) ויכוח על "ערסים". האם מדובר בכינוי לגיטימי לבריונים או שמא, כפי שטוענים פעילי המאבק המזרחי, בסטיגמה גזענית שמכתימה ומדירה ציבור שלם? צד אחד טוען, בצדק, שגם אשכנזים או רוסים מכונים לעיתים "ערסים", והצד השני מדגיש מנגד שמדובר במקרים חריגים ולא מייצגים. מעניין במיוחד הוא מאמר שכתבה המשפטנית ליהי יונה – אולי הקייס החזק, הרהוט והמעמיק ביותר של פעילי המאבק המזרחי בויכוח הזה; חזק ורהוט, אבל בעייתי במידה עמוקה. ומהבעייתיות שלו ניתן להסיק מסקנות מעניינות מאד, מעל ומעבר לויכוח האזוטרי על משמעותה של מילה אחת בעלת שלוש אותיות.

תוך כדי ניתוח, סלקטיבי למדי, של דיונים של בני נוער באינטרנט וכתבות שונות, מעלה ליהי יונה רעיון תיאורטי מעניין: "ערס" הוא מאין אוסף של מאפיינים, חלקם קשורים להתנהגות שלילית וחלקם – למזרחיות. כדי להיחשב כערס, אדם צריך שיהיו לו כמה מהמאפיינים הללו. "ערס אשכנזי" הוא כזה שיש לו אך ורק את המאפיינים ה"שליליים", ואילו מזרחיים עשויים להיחשב ל"ערסים" (ולהיות מופלים בהתאם) אפילו אם התנהגותם נורמלית:

מה שאני רוצה לטעון זה שהערס זו קטגוריה שבריכת המאפיינים שלה כוללת שילוב של מאפיינים התנהגותיים שליליים (קללות, אלימות וכו'), מאפיינים התנהגותיים נייטרליים שבד"כ סוציולוגית מקושרים למזרחים (שמיעת מוזיקה מזרחית, מסורתיות ואמונה באלוהים, גיוס לגולני, חיבור למשפחה, התבטאות בע' מודגשת) ומאפיינים חיצוניים 'מזרחיים' (שעירות, עור שחום, שיער שחור שמאפשר 'חימצון', שם משפחה מזרחי ועוד).

כדי להמחיש את הדברים, ליהי יונה שרטטה את הטבלה הבאה:

התנהגות שלילית * אם כשאתם נוסעים באוטו שלכם, אתם מגבירים לפול ווליום, ככה שכל הרחוב שומע את השיר, חוץ ממכם כי התפוצץ לכם עור התוף * אם זה לא מפריע לכם לעשות את זה עם מישהי בת 15 * אם אתם משקיעים באוטו שלכם יותר מבחברה שלכם * אם אתם שונאים רוסים, סתם בגלל שהם רוסים * אם אי פעם אמרת למפקד בצבא: "חכה חכה, אני תופס אותך באזרחות" * אם אי פעם אמרת למורה שלך ביסודי: "חכי חכי, אני אתפוס אותך באזרחות" * אם ברגע שאומרים את השם של אימא שלך אתה דוקר * אם אמרת פעם למישהו: אם לא היה יום כיפור היום הייתי מזיין אותך במכות!

התנהגות מזרחית* אם בתיכון למדת מכונאות רכב, חשמל או צילום (על הסללה חינוכית של מזרחים לחינוך מקצועי אפשר לקרוא כאן) * אם ההורים שלך יודעים צרפתית, אבל הם לא צרפתים… * אם השיער שלכם מחומצן, ואתם מעיזים לצאת מהבית בלי ג'ל * אם ניחנתם ביכולת להבדיל בין מוזיקה מזרחית לים-תיכונית * אם אי פעם אמרת לסלקטור בחממה: "חכה חכה, אני תופס אותך באזרחות" * אם לאמא שלך קוראים ז'קלין, ג'ורג'ט, סימה או מזל * אם אתם גרים בחולון, בת-ים, ראשון, פ"ת, נתניה, ירוחם, שדרות, נתיבות, דימונה או אופקים * אם אתה יוצא למסיבה ביום שישי, ובבוקר שבת לאפטר פארטי בבית כנסת * אם יש לך גופיה לבנה חלקה * אם ביום כיפור אתה ניזכר לשים כיפה על הראש, ואתה מפנה לה שקע בין הקוצים *אם אתה חושב ששראל מוסיף לסאבלימינל והצל * בעצם, מספיק שאתה שומע את סאבלימינל והצל, או לחילופין, אתה יודע מי מביניהם זה סאבלימינל ומי זה הצל

חלק מההבחנות בין "התנהגות שלילית" ל"התנהגות מזרחית" הן תמוהות (גופייה לבנה חלקה, תספורת קוצים עם כיפה, איומים לסלקטור). טעות קשה יותר, לדעתי, היא התעלמות מכך שמרכיבים מסויימים ב"בריכת המאפיינים" משמעותיים יותר מאחרים. המאפיינים החשובים ביותר בדימוי העממי של ה"ערס" הם אלימות, גסות רוח ובוז ללימודים והשכלה. מי שאין לו את המאפיינים הללו עשוי אולי להיחשב כ"ערס" לטווח קצר מפאת מראה או מבטא, אבל התדמית הזאת תיעלם במהירות גבוהה יחסית. איש, למיטב ידיעתי, לא כינה את פרופ' שלמה בן עמי "ערס", למרות שמוצאו מטנג'יר, וקשה לי לראות כיצד אדם בעל התנהגות עדינה יכונה כך לאורך זמן. אבל קטלוג שלילי של בני אדם על סמך מראה חיצוני עלול להיות הרסני גם בטווח הקצר, וגרוע מזה: ה"ערס" כגיבור תרבות מנמיך ופוגע בתדמית של המזרחיים כציבור. זו ללא ספק תופעה שלילית. אולם בנקודה זו, הייתי זורק לדיון פרוטה שעד היום נעדרה ממנו.

קשה מאד לשנות את השוק החופשי באמצעות התערבות כפוייה, שכנוע או הטפה

רק רגע, אולי תשאלו את עצמכם, מה לשוק חופשי ולויכוח על ערסים? הרבה מאד, ובמובנים לא מעטים, אבל כאן אני משתמש בביטוי באופן מטפורי. כפי שלייצור תעשייתי יש ערך כלכלי וגם נזק חיצוני (למשל זיהום אוויר), כך גם בשיח הציבורי. כל כינוי שלילי שאנחנו מצמידים לתופעה מסויימת, או לקבוצה מסויימת של אנשים, מורכב משני אלמנטים: ערך הסברי ונזק חיצוני. ערך הסברי הוא תרומה מסויימת להבנת המציאות, היינו – הצבעה על תופעה שראוי לאבחן ולגנות. נזק חיצוני שקול לזיהום של השיח הציבורי: הכינוי שאנחנו משתמשים בו עלול לזלוג לקבוצה גדולה יותר של אנשים, ממוצא אתני או תרבותי מסויים, ולקשור אותם לדימויים שליליים על לא עוול בכפם. כינויי גנאי שראוי להיפטר מהם הם ראשית כל אלו שהערך ההסברי שלהם מועט עד אפסי (היינו – הם לא מצביעים על תופעה שלילית שקיימת במציאות), ושנית, הנזק החיצוני שלהם משמעותי. כינויים כמו "פרענק", "ניגר", "צהוב", gook או "יהודון", למשל, אינם מצביעים על תופעות שליליות אמיתיות, אלא עבור אלו שמאמינים בתורת הגזע. לעומת זאת, הם משייכים שורה ארוכה של מאפיינים שליליים לקבוצות אתניות שלמות, מעודדים גזענות ובמקרים מסויימים אפילו אלימות. לפיכך, אין זה מקרה שהחלפת הכינויים "ניגר" ו"נגרו" ב-African American עברה יחסית בשלום בארה"ב. לכינויים הללו לא היה שום ערך הסברי, מלבד הפניית אצבע לצבע עורם הכהה של בני אדם, והם פגעו באנשים רבים. אם נשתמש במטפורה הכלכלית שלנו, הכינויים הללו דומים למפעל שמזהם קשות את הסביבה אך לא מייצר דבר זולת אשפה.

למילה "ערס", לעומת זאת, יש ערך הסברי. בישראל יש תופעה קשה של בריונות, וצריך לכנות אותה בשם כדי להילחם בה. יש לא מעט אנשים בארץ שמרעישים, מלכלכים ומתנהגים באלימות, שלעיתים קרובות מגיעה עד לסיכון חיי אדם. בתי המלון בחו"ל, במיוחד באזורים מסויימים, גדושים בתיירים ישראלים שמוציאים שם רע לכולנו. וההתעלמות של ישראלים רבים מהסביבה ידועה לכל. בפרט, התופעות השליליות שליהי יונה תיארה בפוסט שלה שרירות וקיימות. ברגע שקיימת קבוצה של אנשים שמאמצת חלק ניכר מדפוסי ההתנהגות השליליים הללו, אך טבעי שהחברה תכנה אותם בכינוי לא מחמיא. לכינוי "ערסים", לפיכך, יש ערך הסברי: הוא מצביע על תופעות שליליות שקיימות במציאות.

לעומת זאת, לכינוי "ערסים" יש גם נזק חיצוני. כולנו שמענו על המקרה של מישל מלכה, שלא התקבל לעבודה בשל שמו המזרחי, משום שהממונים חשבו שהוא "ערס". זה כמובן, לא המקרה היחיד, וליהי יונה טוענת שלעקירת הביטוי עשוי להיות פוטנציאל חיובי:

אז זאת רק מילה, ומה עושות עניין, אבל כמי שבילתה את רוב חייה הבוגרים בחרדה – חרדה מלהיות פרחה, מלקנות בגדים שהיא אוהבת כי בשילוב שלהם עם עור הגוף שלה עלולים לשדר מסר לא נכון לסביבה, אני באמת חושבת שבריסוק המוחלט של הקטגוריה החברתית של הערס והפרחה יש פוטנציאל שחרור, לא פחות, ללא מעט מזרחים שיוכלו להפסיק להתנכר לחצי מהמאפיינים המשפחתיים שלהם מחשש שיקשרו אותם לאלימות.

אבל האם באמת למלחמה במילה "ערס" יש פוטנציאל שחרור, או שמדובר באשלייה בלבד? הביטוי "ערסים" נקשר עם מזרחיות, משום שיש מספר לא מבוטל של אנשים בעלי חזות מזרחית שמתנהגים בבריונות, לצד בריונים מעדות וקבוצות אחרות. לא קל לומר את זה, אבל כל עוד יש למילה "ערס" ערך הסברי, כל עוד היא מצביעה על תופעה שקיימת במציאות, החלפתה במילה אחרת לא תעלה ולא תוריד. נניח שבדרך פלא, יצליחו ליהי יונה וחבריה לשכנע את רוב הישראלים שאסור להשתמש במילה "ערס". במקרה כזה, מכיוון שעדיין יש קבוצה של בריונים שצריך לתאר, נכנה אותם בשם אחר שאין לו מאפיינים מזרחיים: למשל בביטוי האנגלי-אירי "חוליגנים". במקרים כאלו, המאפיינים השליליים "נודדים" בדרך כלל מהביטוי הישן לביטוי החדש. כלומר, אותם המאפיינים המזרחיים שנקשרו למילה "ערס" ייקשרו גם למילה חוליגן, והנזק החיצוני לא ישתנה.

ביפן, למשל, החליטה הממשלה לשנות את הכינוי Eta (קבוצת untouchables ביפן המסורתית. משמעות מילולית: "יותר זיהום") לכינוי הנייטרלי "בוראקומין" (בני הכפר). כוח הכפייה של הממשלה היפנית היה מספיק כדי להכרית את הכינוי "אטה", אבל הדבר לא עזר לבני אותה קבוצה. במהירות גבוהה יחסית, כל המאפיינים השליליים של האטה (בעיקר טומאה דתית, שנבעה מעיסוקם בעבודות קצבות ופשיטת עורות) נדדו לכינוי החדש "בוראקומין", שהפך לשלילי ושנוא על האוכלוסיה באותה המידה. מאמצים לשנות מילה, בסופו של דבר, הם כמו מאמצים לתכנן את הכלכלה, לקבוע מחירים או להתערב בשוק החופשי. השוק תמיד יגיב בדרך משלו לעקוף את ההגבלות, והמאמצים, ברוב המקרים, יגרמו נזק יותר מאשר תועלת. ואין זה מקרה, דרך אגב, שפעילי המאבק המזרחי שייכים בדרך כלל לצד השמאלי, הסוציאליסטי, של הויכוח הכלכלי-חברתי בישראל. הם פשוט מאמינים יותר בהתערבות מלמעלה, או ביכולת של הטפה אידיאולוגית לשנות את התנהגותם של בני אדם.

הדרך היחידה לחסל את המילה "ערס", או למצער לנתק את הקשר בינה לבין מזרחיות, אינו טמון בייבוא של הפוליטיקלי קורקט, אותה רעה חולה מארצות הברית, אלא בשינוי של המציאות. ככל שיהיו פחות בריונים בעלי חזות מזרחית, כך יתרופף הקשר בין מזרחיות לאותן תופעות שליליות שהמילה "ערס" מתארת. זה קשה. זה בעייתי. סביר להניח שזה לא צודק, כי למה שאנשים שבמקרה שייכים לאותה קבוצה אתנית יוכתמו בשל בריונות של אחרים או יאלצו לקחת עליה אחריות? אבל למרבה הצער, המציאות לא מכירה דרכי קיצור אחרות.

נ.ב. בראיון שנערך איתו לאחר יציאת הסדרה, אמר הבמאי רון כחלילי שהוא מבין ערסים שקוראים "מוות לשמאלנים" ו"מוות לערבים", ומגלה סלחנות כלפי מושחתים כמו אלון חסן ואנסים כמו משה קצב, רק מפני שהם מזרחיים. נראה לי שאין דבר גזעני יותר כלפי הציבור המזרחי בישראל מאשר הסלחנות הזאת.

סחר העבדים ידוע כאחד מחטאיו העיקריים של המערב, כפי שדואגים מבקריו, בעיקר המוסלמים שבהם, לציין השכם והערב. לאחרונה, החלו חוגים אנטי-אסלאמיים במערב להזכיר שהערבים סחרו בעבדים אפריקאיים זמן רב לפני (ואחרי) האירופים. האם סחר העבדים המוסלמי דומה לסחר העבדים האירופי, ואם לא, מה ההבדלים ביניהם? כפי שנראה, נאורותו של המערב הפכה את סחר העבדים האירופי לאכזרי בהרבה, אולם גם הביאה עליו את קצו. ומה הקשר לאופן בו אנו ממתיקים את התה שלנו, ולספירת קלוריות?

ביום ראשון האחרון החלטתי לקחת הפוגה קלה ממסע מחקר מתיש בלונדון, ונסעתי לפינת הנואמים בהייד פארק כדי לשמוע את החדשות האחרונות מחזית הליצנים והתמהונים המופיעים שם בדרך כלל. הפעם, בניגוד לביקורי האחרון, נעדר משם המטיף שהאשים את הבונים החופשיים (והיהודים) בכל צרות העולם, והבמה נותרה פרוצה לדמגוגים אסלאמיים ואנטי-אסלאמיים שהתנגחו אחד עם השני. בחבורה כולה בלט מטיף נוצרי שחור, דגל ישראל מאחוריו, שלא הסתפק בניגוח המוסלמים על חטאם הנורא, אי אמונה בישו; למעשה, הוא הוסיף לרפרטואר האשמה מעניינת, שנשמעת לאחרונה יותר ויותר בקרב חוגים אנטי-מוסלמיים במדינות המערב: המוסלמים המציאו את העבדות השחורה. הם הראשונים ששיעבדו את השחורים באפריקה, והאדם הלבן רק חיקה אותם מאוחר יותר (ולזמן קצר יותר). הנאום, כמצופה, עורר תגובה זועמת מצד אפולוגטים מוסלמים בקהל, שהתחרו עם המטיף ב"מי צורח חזק יותר". רובם היו מרשימים עוד פחות ממנו: הקולני מביניהם, צעיר קרח עם עיניים רושפות, הכחיש, בבורות שלא תיאמן, שהמוסלמים אי פעם שיעבדו מישהו. אחר הסתלק אחרי כמה דקות בטענה ש"הילד שלו משתעמם", ושלישי- מוסלמי שחור מגאנה- הסתפק במלמול פסוקים מהקוראן.

כדרכה של פינת הנואמים בהייד-פארק, השיח המתלהם מכל הצדדים לא אפשר לנהל דיון אמיתי. אבל השאלה שהעלה אותו מטיף נוצרי שחור היא מעניינת. אם ניקח צעד אחורה, הרחק מההתלהמות ומהאשמות הד-הומינם באיסלמופוביה מחד, וברשע מאידך, האם יש בטענות ממש? מהו הדמיון והשוני בין העבדות בעולם המוסלמי, לבין סחר העבדים האטלנטי הידוע לשמצה, פרשה שהסתיימה רק עם ביטול העבדות במלחמת האזרחים בארצות הברית? התשובה, כרגיל, מורכבת. שתי צורות העבדות, כמו כל עבדות שהיא, היו כמובן דומות בכך שהפכו בני אדם לסחורות, ומעבר לכך- לכל אחת מהן היו נקודות בהן התבלטה באכזריותה. אולם – וכאן טמונה האירוניה המרה מכל: סחר העבדים המערבי היה, בסופו של דבר, אכזרי והרסני בהרבה מזה הערבי-מוסלמי, לא בגלל ה"ברבריות המערבית", כפי שמנסים להציג זאת המוסלמים והאפולוגטים שלהם, אלא בדיוק להיפך: הוא היה אכזרי יותר בגלל נאורותו של המערב.

המשך הרשומה ←

האם למדנו באמת את הלקח מהשואה? תופעת הקורבנות האלימים מעלה מחשבות נוגות. ומי צריך להיות לנו מודל ומופת מוסרי?

המשך הרשומה ←