ארכיון הבלוג

"נפרד אבל שווה": מה הבעיה בהפרדה גזעית וב"כיבוש נאור"

האם הפרדה גזעית תמיד מצביעה על שנאה ורצון להפלות, ומה הבעיה עם עיקרון "נפרד אבל שווה"? התשובה תרמוז לנו גם מדוע הכיבוש הישראלי בשטחים מעולם לא הצליח להיות "נאור", חרף כוונותיהם של כמה מאדריכליו.

Image result for Separate but equal

בינשוף, אנחנו מדי פעם לוקחים אמיתות מובנות מאליהן כביכול, ומנסים לבחון אותן בשבע עיניים, להבין מה ההיגיון שעומד מאחוריהן. דוגמא אחת היא התיעוב לגזענות. באחד הפוסטים הקודמים, ניסינו להגדיר ולנתח מהי גזענות, להבין מה הבעיה במכתם "כמה מחברי הטובים ביותר הם שחורים/יהודים/ערבים", ולמתוח קו קריטי בין "גזענות מוחלטת" ל"גזענות בוררת". בפוסט הנוכחי, נתמקד בבעיה שונה אך קשורה: הפרדה גזעית, בנוסח הסיסמא האמריקאית "נפרד אבל שווה". האם לא ניתן לומר, לפחות באופן תיאורטי, שמי שרוצה לחיות אך ורק עם בני הקבוצה האתנית שלו אינו בהכרח גזען, כל עוד אינו דוגל באפלייה כלפי הקבוצה השנייה? כפי שנראה, ברעיון של "נפרד אבל שווה" יש כמה בעיות יסודיות, שהופכות אותו, כמעט בהכרח, לרעיון מזיק ומפלה. אחת מהן, תאפשר לנו להבין גם בעיות נוספות, רלוונטיות יותר. למשל – מדוע קשה להשליט "כיבוש נאור" על אוכלוסייה חסרת זכויות, גם אם כוונותיו של הכוח הכובש טובות באופן יחסי.

לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, חייב התיקון ה-14 בחוקה את כל מדינות ארצות הברית להבטיח את השוויון הפורמלי בין כל האזרחים, ואסר אפלייה מטעמי גזע או "מצב קודם של עבדות". מטרתו של התיקון, לפחות באופן רשמי, היתה לבצר את ביטול העבדות בשוויון זכויות ממשי יותר בין שחורים ולבנים במדינות הדרום. אולם בעשור שלאחר מלחמת האזרחים, הצליחו רוב המדינות המורדות לשעבר לקומם את משטר האפלייה נגד השחורים, תהליך שהגיע לשיאו בחקיקת חוקי "ג'ים קרואו" ששללו משחורים בפועל את זכות הבחירה והפלו אותם באופן רשמי וממוסד בכל מדינות הדרום. נדבך מהותי בחוקי "ג'ים קרואו" היה משטר של הפרדה, שחצץ בין שחורים ובין לבנים בכל תחומי החיים. פארקים, גני שעשועים, קרונות רכבת, ספסלים, מלונות, בתי ספר, אוניברסיטאות – הכל כמעט היה נפרד. שחור שחצה את הגבול והשתמש במתקן המיועד ללבנים היה חשוף לעונשים פליליים ואלימות משטרתית קשה. ב-1896, פסק בית המשפט העליון האמריקאי שההפרדה הזאת אינה נוגדת את התיקון ה-14 לחוקה, משום שאין בה אפליה רשמית כלפי שחורים. בפס"ד פלסי נגד פרגוסון, הטעים בית המשפט כי חברת רכבות רשאית להקצות קרונות נפרדים ללבנים ולשחורים, כל עוד המתקנים הנפרדים שווים ברמתם ובאיכותם לאלו המוקצים ללבנים.

seperate but equal

מאז פלסי נגד פרגוסון, ועד שבית המשפט העליון הפך אותו בשנת 1954, ביטול משטר ההפרדה הגזעית הפך להיות אחת המטרות העיקריות של פעילי זכויות האזרח בארצות הברית. אבל מה בעצם הבעיה עם דוקטרינת "נפרד אבל שווה"? למה לא יתכן, ולו מבחינה תיאורטית, מצב שבו נותנת הממשלה תנאים שווים לשתי קבוצות אתניות תוך הפרדה ביניהן? התשובה טמונה במספר בעיות אינהרנטיות לעצם רעיון ההפרדה הגזעית. ראשית כל, אפילו אם המתקנים הנפרדים המוקצים לכל קבוצה שווים ברמתם ובאיכותם, עצם ההפרדה הכפוייה מקבוצת הרוב משדרת למיעוט שהוא נחות, אחרת למה להפריד? שנית, ההפרדה (במיוחד בבתי ספר ובאוניברסיטאות) מונעת מחברי קבוצת המיעוט ליצור קשרים ולהחליף דעות ורעיונות עם חלק משמעותי של האוכלוסייה, ובכך מצמצמת את ההזדמנויות שלהם, מה גם שקבוצת הרוב מחזיקה בחלק הארי של המשאבים.

Image result for Separate but equal

אבל חשוב יותר לענייננו: "נפרד אבל שווה" אינו עיקרון שאפשר להחזיק בו, משום שהוא לא יכול להתקיים במציאות. בפועל – המתקנים הנפרדים של קבוצת המיעוט תמיד ייפלו באיכותם באופן משמעותי מאלו של קבוצת הרוב. הדבר התרחש בארצות הברית, דרום אפריקה וכל מקום אחר שהיתה נהוגה בו הפרדה גזעית, לא רק משום שבעלי הסמכות מקבוצת הרוב היו מרושעים או גזענים (אם כי זה היה המצב בחלק מהמקרים), אלא בגלל בעיה מבנית שחשוב לתת עליה את הדעת. 

הפרדה גזעית כפוייה כמעט אף פעם לא קיימת בין קבוצות שוות בכוחן. אם מישהו בלבנון, למשל, יחליט לאסור על שיעים, נוצרים או סונים להיכנס לפארקים ציבוריים מסויימים, ככל הנראה תפרוץ מלחמת אזרחים. הפרדה שכזאת מתקיימת בדרך כלל במצב של מתח בין קבוצת רוב, לקבוצת מיעוט חלשה ממנה. פוליטיקאים מקצים משאבים לא רק למטרות שהם מאמינים בהם, או כי יש להם כוונות טובות או רעות, אלא משום שמופעלים עליהם לחצים מלחצים שונים. ואכן במקרים רבים, המדיניות היא סכום הלחצים המופעל על הפוליטיקאי. משום שהמשאבים הכספיים של המדינה מוגבלים, הקבוצות השונות בחברה מתחרות עליהם. במצב שכזה, ברור שברגע שיש הפרדה, המתקנים המיועדים לקבוצה החזקה יהיו מושקעים יותר מאלו המיועדים לקבוצה החלשה. עצם העובדה ששחורים היו חלשים יותר מלבנים הבטיחה שלא יוכלו לחץ יעיל על מקבלי ההחלטות, ולכן יזכו בחלק קטן יותר של העוגה. בפועל, לא היתה לשחורים זכות בחירה, החולשה שלהם היתה מוחלטת, והמשאבים שהוקצו עבורם היו זניחים בהתאם. במקרה של דרום ארצות הברית, הפוליטיקאים הלבנים לא היו בעלי כוונות טהורות: רובם המוחלט תיעבו שחורים ורצו להפלות אותם. אבל אפילו במצב תיאורטי של היעדר גזענות, הדינמיקה המבנית דחפה בעוצמה רבה לכיוון אפלייה.

Image result for Separate but equal

המצב בין ישראל לפלסטינים שונה מאד מהמתח שהיה קיים בין לבנים לשחורים בדרום ארצות הברית (או דרום אפריקה – הדוגמה האהובה על השמאל הרדיקלי לדורותיו), ולו משום שמדובר בסכסוך לאומי בין שתי קבוצות המעוניינות בהגדרה עצמית לאומית באותה כברת ארץ. אבל הדינמיקה שדיברנו עליה קודם, מראה בבירור מדוע קשה מאד – בעבר, בהווה ובעתיד – להשליט בגדה המערבית משטר שיהיה ראוי לכינוי "כיבוש נאור". במהלך השנים, לרבים מהמפקדים הצבאיים, אנשי המנהל האזרחי וקובעי המדיניות היו אכן כוונות טובות בנוגע לאוכלוסיה הפלסטינית. בעירבון מוגבל, כמובן. הם לא רצו לתת לה זכויות שוות ודיכאו התנגדות אלימה ובלתי אלימה – אבל היו מעוניינים בשיפור בתנאי החיים באזור, ובחלק מהמקרים גם בהגדרה עצמית מוגבלת. ישנן אינספור דוגמאות, החל משנת 1967. התוכנית להקמת "מדינת ישמאעל" שנהגתה בידי לא אחר מאשר רחבעם זאבי "גנדי", לימים אבי רעיון הטרנספר, תוכנית דומה של ראשי המוסד באותה התקופה, מאמציהם של מושלים צבאיים שונים לשפר את התשתיות ואת רמת החיים, וכמובן, יוזמת אגודות הכפרים השאפתנית של פרופ' מנחם מילסון בשנות השמונים (ראו קישור למאמר מרתק של ההיסטוריון הלל כהן בנושא זה).

Image result for ‫מנחם מילסון‬‎

מנחם מילסון – הפטרון של אגודות הכפרים

כל הרעיונות הללו נכשלו, משום שכאוכלוסיה חסרת זכויות, לפלסטינים לא היתה שום יכולת להפעיל לחץ או סנקציות דמוקרטיות על מקבלי ההחלטות, ולכן הם לא היו "שחקנים" במשחק הפוליטי הישראלי. אפילו אם למקבל החלטות היו כוונות טובות כלפיהם, הופעלו עליו לחצים גם מכיוונים מנוגדים: קבוצות אחרות שדרשו את המשאבים על חשבון מצוקתה של האוכלוסיה הכבושה (לדוגמא קיצונית מימינו אנו, ראו את המאמר הבהמי הבא של בעז לוי במידה), קציני צבא שדגלו ביד יותר קשה, הנהגת המתנחלים וגוש אמונים שמאז ומתמיד התנגדה לכל פשרה שהיא עם האוכלוסיה הפלסטינית. כשמנחם בגין, למשל, הבטיח למילסון גיבוי בפרוייקט האוטונומיה החלקית של אגודות הכפרים, יש להניח שבימים הראשונים לפחות הוא התכוון ברצינות. אבל הלחצים שהופעלו עליו מכיוון מחנה הימין היו עזים יותר מכל מה שהיו יכולים משתפי הפעולה הפלסטינים (והפטרון שלהם, פרופ' מילסון) להפעיל מנגד.

הבעיה המבנית הזאת, אין פירושה שלא ניתן כלל לשפר את חייה של אוכלוסיה כבושה, או שאין מקום לרפורמות הדרגתיות במשטר הצבאי של ישראל בגדה המערבית. פירושה שכל מאמץ לחולל רפורמות כאלו הוא מאבק קשה בעלייה, שיש להשקיע בו מאמצים ניכרים ולהתגבר על התנגדות חזקה בלי רווח פוליטי משמעותי. או במילים אחרות: אף כי כל שיפור במציאות הבלתי נסבלת בגדה המערבית חיוני ומבורך, אין בסופו של דבר תחליף למאבק לשינוי מהותי במשטר הכיבוש כולו: או הפרדה לשתי מדינות ריבוניות, או מתן זכות בחירה לפלסטינים שתאפשר להם לתפוס מקום משמעותי ושווה מסביב לשולחן קבלת ההחלטות. ברגע שקבוצה חזקה שולטת בענייניה של קבוצה חלשה חסרת זכות בחירה, אפלייה היא ככל הנראה בלתי נמנעת.

פניית פרסה: כיצד עקף השמאל הקיצוני את הימין בסיבוב

משהו מוזר עובר על השמאל הרדיקלי בארצות הברית, ובמיוחד באקדמיה. האקטיביסטים שמריצים מחאות המוניות בשם ה"צדק הגזעי", חוזרים בדלת האחורית לעמדות ימניות קיצוניות שפעילי זכויות האזרח נאבקו כנגדן במשך עשורים, לרבות הפרדה כפויה בין הגזעים. ינשופי מגדל-השן על עלבונות, ניכוס תרבותי, סושי ופניית פרסה דרמטית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

u-turn
לפני כחודש וחצי
 הסתובבה לה אקטיביסטית אפרו-אמריקנית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, והתבוננה בזעם באחד מקירות הבניין. מישהו ביצע פרובוקציה קלה, והדביק סרטים זעירים וקלים להסרה על תמונותיהם של הפרופסורים השחורים בפקולטה, התלויות לצד אלו של עמיתיהם הלבנים. הימים, רק לעדכן את הקורא, הם ימי מחאות והפגנות סטודנטים בקמפוסים אמריקניים רבים. המפגינים דורשים בדרך כלל לטפל בענייני גזע וזהות, החל בשינוי בניינים הקרויים על שם דמויות "בעייתיות" מהעבר, עבור בפיטורי מרצים שכופרים בפוסט-קולוניאליזם, וכלה בניסיון להכתיב לאוניברסיטאות כל מיני "תכניות אסטרטגיות" לגיוון, העצמה וחינוך בענייני מגדר וגזע.

בחודשים האחרונים נשפך הרבה מאד דיו על גל המחאות הזה. יש המצדדים בו, ואילו רבים אחרים מזהים בו קווים של עריצות וסכנה חמורה לחופש הביטוי האקדמי. אולם, למקרא המאמר של אותה אקטיביסטית, עלתה לפני השטח זוית חדשה ומעניינת: "בפעם הראשונה שהלכתי במסדרונות הללו כסטודנטית למשפטים" היא כתבה, "הבחנתי בכאב בגברים הלבנים שתופסים את רוב המקום על הקיר, אך גם הייתי גאה לראות תמונות של פרופסורים שחורים תלויים לידם". או במילים אחרות: קריטריון הגזע חוזר, ובגדול.

האקטיביסטים האפרו-אמריקנים, ששייכים רובם ככולם לשמאל הרדיקלי הסטודנטיאלי ולארגוני זכויות למיניהם, ביצעו פניית פרסה, והם מאמצים כיום עמדות שהתנועה לזכויות השחורים נאבקה כנגדן בשצף קצף בעבר.

לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד

לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד

כאשר אותה אקטיביסטית מתבוננת בתמונות הפרופסורים שעל הקיר, ניבטים מול עיניה אחדים מגדולי המשפטנים של ארצות הברית – שחורים, לבנים, אסייאתים ואחרים. לכל אחד מהם הייתה קריירה מרתקת ועשירה. לכל אחד מהם השקפות ודעות בוויכוחים הסוערים שעל הפרק, אשר אמורות לרתק סטודנטית למשפטים בהארוורד. ובכל זאת, האקטיביסטית שלנו כלל לא מביעה עניין בכל אלו. דבר אחד בלבד מעניין אותה: האם צבע העור של הפרופסור הוא כהה, או שמא בהיר. מרצים שחורים משמחים אותה, ואילו מרצים לבנים מדכאים אותה וגורמים לה לכאב. התוכן, הברק המחשבתי, האינטיליגנציה – אינם פקטור חשוב עבורה.

נקודת המבט הזאת אינה רק צרה כעולמה של נמלה, אלא גם טומנת בחובה הנחות יסוד גזעניות שפעילי זכויות האזרח תמיד נאבקו כנגדן. שהרי, על-ידי הדגשת צבע העור לבדו והתעלמות מכל יתר הרבדים בקריירה של הפרופסורים, האקטיביסטית אומרת למעשה שערכו של אדם מסתכם אך ורק בזהותו הגזעית. ויותר מכך – שיש למיין אנשים כ"בעלי ברית" או "אויבים" בהתאם לצבע העור. זוהי, פחות או יותר, הנחת היסוד שעמדה מאחורי הגזענות הדרומית הידועה לשמצה. סביר להניח שהדרומיים לא היו יכולים לבטא אותה טוב יותר.

מרחבים בטוחים ונפרדים לשחורים

ואל תטעו לחשוב שהאקטיביסטית שלנו היא היחידה, או אף הקיצונית שבחבורה. פרופסור האונני קיי טראסק מאוניברסיטת הונלולו למשל, ביטאה גם היא את ההשקפה המקובלת בחוגים הרלוונטיים. לפי טראסק, שנאה של שחורים כלפי לבנים אינה גזענית, בהגדרה, משום שרק "בעלי הפריבילגיות" (קרי, לבנים) יכולים להיות גזענים. איבה בכיוון ההפוך לעומת זאת, אינה אלא זעם מהפכני לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא. טראסק ודומיה מטיפים אפוא בגלוי לשנאה גזעית, רק הפעם מהצד ההפוך.

וכך, במהלך מדהים של חזרה לאחור, האקטיביסטים החדשים חותרים תחת הישגי העבר החשובים ביותר של התנועה לזכויות האזרח. מרטין לותר קינג דרש לשלב את השחורים במיינסטרים האמריקני ולכן נאבק בסגרגציה, ההפרדה הגזעית שדחקה אותם לשולי החברה. האקטיביסטים השחורים של היום אמנם ממשיכים לטעון בשם המורשת הזאת, אך בה בעת גם חותרים תחתיה. בפרינסטון, למשל, הם דורשים להסיר את שמו של הנשיא לשעבר וודרו וילסון מהקמפוס, משום שאפשר הפרדה גזעית במשרדי הממשלה. בו בזמן, ובלי לחשוב על האירוניה שבדבר, הם גם תובעים להקים "מרחב מתוחם ומוגדר לשחורים". או במילים אחרות, להחזיר את ההפרדה הגזעית מהדלת האחורית. בקלרמונט מק'קנה, קולג' בקליפורניה סטודנטים שחורים סילקו באלימות מ"המרחב הבטוח" אישה אסייאתית שהעזה להתלונן על הטרדה מינית מצד שחור, ואפילו העזה לומר שגם שחורים יכולים להיות גזענים לפעמים.

חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח

חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח

באוניברסיטת מיזורי, אחד ממרכזי המחאה העיקריים, האקטיביסטים השחורים הרחיקו לכת, וסילקו את בעלי בריתם הלבנים מאתר המחאה כדי ליצור "מרחב בטוח שחור לריפוי", בו יוכלו לפגוש רק שחורים ולהתאושש מהשפעת העלבונות הגזעניים שמקיפים אותם מכל עבר. שטח ציבורי אחר באותה אוניברסיטה, שהוכרז אף הוא "מרחב בטוח", אמנם נפתח לאקטיביסטים לבנים מסויימים, אך נסגר לכל הלבנים שלא תומכים במחאה ולצלמי עיתונות. כשצלם אסייאתי ניסה לחדור אותו בכל זאת, הוא ספג צעקות ודחיפות והואשם בכך שהוא "לא מכבד מרחבים שחורים". נותר רק לתהות, האם מחר ידרשו "לוחמי הצדק הגזעי" להקים גם כיתות נפרדות וברזיות נפרדות לשחורים, ובכך ישחזרו לחלוטין את מציאות האפליה של הדרום האמריקני הישן.

המאבק החדש ב"ניכוס התרבותי"

אך ההפרדה הגזעית, והגזענות בכלל, אינם הרעיונות היחידים שהאקטיביסטים חוזרים אליהם בפניית פרסה, לאחר שקודמיהם נאבקו כנגדם במשך דורות. מסורתית, השמאל האקדמי חשד תמיד ב"מהותנות" התרבותית. זו הגורסת שתרבות או אומה מכילות מעין מהות נצחית וקבועה, למשל "נשמת האומה", "הג'ניוס היהודי" או "הנפש היפנית", שנוצקה מימים ימימה ומלווה את האומה לעד במסעה לאורך ההיסטוריה. כנגד זאת, טענו חוקרים שתרבויות הן אוסף של רעיונות ומנהגים המשתנים תדיר, והמגדירים עצמם באופן מתמיד באמצעות אינטראקציה עם תרבויות אחרות.

והנה, פוליטיקת הזהויות הקיצונית ביצעה כעת פניית פרסה, וחזרה בדיוק למהותנות שנאבקה נגדה בעבר. עד שאפילו הרומנטיקנים מהמאה התשע עשרה היו מרימים גבה על התובנות החדשות. הביטו למשל בגלי הזעם הקדוש שעולים כנגד האנטיכרייסט החדש: "ניכוס תרבותי". עוד בשנת אלפיים, מחו סטודנטים וייטנמאים בסיאטל על להקה קנדית שקראה לעצמה וייטקונג, משום שמדובר ב"גניבה תרבותית והיסטורית". סטודנטים ממיעוטים אתניים בארצות-הברית נעלבים מתחפושות 'ליל כל הקדושים' שלקוחות מהתרבויות שלהם. כמו למשל טורבנים, כאפיות או נוצות אינדיאניות; באוניברסיטת אוטאווה בוטלה כיתת יוגה – במקור תורה רוחנית הודית וכיום ספורט מערבי פופולרי – מפני שמדובר ב"ניכוס וגניבה מתרבות שעברה קולוניאליזם וג'נוסייד תרבותי בידי המערב".

ניכוס תרבותי? מתרגלת יוגה

ניכוס תרבותי או ספורט תמים? מתרגלת יוגה

וסטודנטים רדיקליים באוברלין קולג' מוציאים את קצפם על הקפיטריה המקומית, שמעזה להגיש מנות סיניות לא מקוריות ואפילו, רחמנא לצלן, סושי, באופן שמהווה "גניבה תרבותית" ממזרח אסיה. טומויו ג'ושי, סטודנטית יפנית, אפילו טענהשהעובדה שהדג לא טרי, האורז לא מבושל מספיק והטבח לא התאמן מספיק שנים – מוכיחה שהקפטריה מנכסת את התרבות היפנית באופן לא הוגן. מחאה דומה, ומגוחכת לא פחות, פרצה כנגד "יום הקימונו" של מוזיאון האומנות בבוסטון.

1450816344853

ויש גם נפגעי טראומה שמצבם קשה יותר.

דייפ נגויין, סטודנטית חדשה מוייטנאם, קפצה מאושר כאשר ראתה מנות וייטנאמיות בתפריט של קפטריית סטינבסון באוריינטציה השנה. אחוזה בתשוקה עזה לאוכל ניחומים וייטנאמי, רצה נגויין לתחנת המזון בתקווה גדולה, אולם התאכזבה עמוקות. סנדוויץ הבאן-מי הוייטנאמי המסורתי שקפטריית סטינבסון הבטיחה לא היה אלא חיקוי זול של המנה המזרח-אסייאתית. במקום באגט פריך עם בשר חזיר צלוי, פאטה, ירקות מוחמצים ועשבים טריים, נעשה שימוש בג'בטה, חזיר משוך וסלט כרוב. "זה היה מגוחך" אמרה נגויין, "איך הם יכולים סתם כך לקחת משהו שונה לחלוטין ולתייג אותו כאוכל מסורתי של ארץ אחרת?".

הטקסט הזה הוא אמיתי לחלוטין. אך נגויין שנעלבה עד עמקי נשמתה מהשוד התרבותי שכחה שבאגט, גם אם יש בתוכו בשר ועשבים טריים, אינו בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי, אלא "ניכוס תרבותי" בפני עצמו שנטלה וייטנאם מהקולוניאליזם הצרפתי.

מי מנכס ממי? סנדוויץ' באן-מי וייטנאמי בבגט צרפתי

מי מנכס ממי? סנדוויץ' באן-מי וייטנאמי בבגט צרפתי

וכך, כמו גלגל היסטורי, הפכה שוב התרבות למעין "מהות" קבועה, מתחם פרטי השייך אך ורק לקבוצת אנשים ספציפית, שאסור לה לבוא במגע עם תרבויות אחרות ולהיות מושפעת מהן.

בדיוק כמו ה"מרחבים הבטוחים" שמשחזרים את ההפרדה הגזעית, גם ההיסטריה סביב ה"ניכוס התרבותי" מדירה בפועל קבוצות מיעוט מהכלל, סוגרת אותן בגטו תרבותי משלהן ודוחקת אותן לשוליים. בחברה המודרנית, הזדמנויות חברתיות וכלכליות מחייבות אינטראקציה מתמדת, ואג'נדת ה"ניכוס התרבותי" עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. כך, המחלקות ללימודים אתניים ואפרו-אמריקניים באוניברסיטאות, שהוקמו במטרה להוסיף את ההיסטוריה והתרבות של האפרו-אמריקנים לקנון האינטלקטואלי של ארצות-הברית, הפכו לגטאות מסוגרים של אינטלקטואלים זועמים, שחורים ברובם, שמדברים בעיקר לעצמם.

זהו תהליך הרסני שמזין את עצמו. בהתנהגות הבדלנית שלהם, אינטלקטואלים ואקטיביסטים שחורים (ואחרים) משליכים את עצמם לשוליים. כתוצאה ממעמדם השולי הם זועקים על אפליה, ודורשים עוד ועוד יחס מיוחד – אפליה מתקנת ומרחבים בטוחים – צעדים שמשליכים אותם הלאה לשולי הדרך, וחוזר חלילה.

כך, בשקט, ביצע אגף "פוליטיקת הזהויות" של השמאל הרדיקלי את פניית הפרסה המושלמת. הוא זחל דרך תעלות המבצר שהובקע, והתיישב על רצפת המרתף הישן של יריביו לשעבר. מעניין מתי הוא יבחין בכך.

 

"רבים מחברי הטובים": על ביקורת, גזענות ו-BDS

מדוע הטיעון "רבים מחברי הטובים הם שחורים", נחשב לאמירה מפוקפקת המסתירה מאחוריה גזענות? מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על תרבויות אחרות, חריפה ככל שתהיה, לבין גזענות, והאם יש קשר בין שתיהן לבין ה-BDS וגל האנטישמיות החדש במדינות המערב? ינשוף-פוליטי מדיני על גזענות מוחלטת, גזענות בוררת, ביקורת לגיטימית ומה שביניהן.

 

47384-Some-Of-My-Best-Friends-Are-Flakes

האם נתקלתם פעם בסיטואציה הבאה? מישהו מאשים אתכם בגזענות נגד שחורים, לבנים, מזרחים, אשכנזים, ערבים, אתיופים או קבוצה אחרת; אתם, שאף פעם לא ראיתם בעצמכם גזענים, חושבים על דרך להתגונן. בתודעתכם עולים מיד כל חבריכם השייכים לקבוצה האמורה. "אבל יש לי הרבה חברים מ…" עולה המחשבה על דל שפתיכם, ומיד נעצרת שם. מי משוגע מספיק כדי להשתמש בטיעון השחוק ביותר בספר, "הרי רבים מחברי הטובים ביותר הם שחורים/ערבים/יהודים/מזרחים?" מדובר כמעט בקלישאה – שידועה ברבים כטיעון השחוק ביותר של גזענים המנסים להסוות ראיות מפלילות. והרי מן המקובלות הוא שעצם ההכחשה רק הופכת את הגזענות לגרועה יותר, ומהווה, בפני עצמה, הודאה באשמה.

מהיכן נובע המוניטין המפוקפק של טיעון "רבים מחברי הטובים ביותר?", והאם הוא מוצדק? מה מקור המבוכה הקשורה בו? הרי כולנו אוהבים את חברינו הטובים, והאינסטינקט אומר שאם אנחנו אוהבים חברים מסויימים בקבוצה, הרי מן הסתם איננו שונאים את הקבוצה כולה, ולכן ההאשמה בגזענות היא מגוחכת. כמו קלישאות רבות, מקור המבוכה כאן הוא בבלבול מסויים בין שני סוגים שונים של גזענות: גזענות מוחלטת וגזענות בוררת. בעוד הראשונה חד, ברורה וקלה לזיהוי, השנייה מעורפלת מאד ומנמנמת בשטח האפור שבין שנאה גזענית לביקורת לגיטימית. כפי שנראה בקרוב, לסוג השני של גזענות יש קשר הדוק לשאלת ה"אנטישמיות החדשה", אנטי-ציונות נוסח השמאל הרדיקלי שרבים רואים כגלגול חדש של שנאת היהודים הישנה.

ג'ורג' גאלווי, אחד ממבקריה הארסיים ביותר של ישראל בבריטניה. ניסה לחסום את אזור הבחירה שלו לתיירים ישראלים. ובכל זאת, טען שאינו אנטישמי כי יש לו חברים יהודים.

ג'ורג' גאלווי, אחד ממבקריה הארסיים ביותר של ישראל בבריטניה. ניסה לחסום את אזור הבחירה שלו לתיירים ישראלים ומסרב לדבר עם ישראלים. ובכל זאת, טען שאינו אנטישמי כי יש לו חברים יהודים.

גזענות מוחלטת היא שנאה או ייחוס תכונות דמוניות לכל פרט ופרט בקבוצה. האנטישמיות הנאצית, לדוגמא, היתה דוגמא מובהקת, וקיצונית במיוחד, לגזענות שכזו. בנאומיו, לעג יוזף גבלס פעמים רבות לאותם גרמנים שסולדים מיהודים באופן כללי, אבל אוהבים את ה"יהודים ההגונים" הבודדים שהם מכירים מהשכונה או הרחוב, או סתם מרחמים על זקנה יהודיה שנאלצת לשאת את הטלאי הצהוב. באחד מנאומיו המפורסמים, הבהיר גבלס כי אין "יהודים טובים". "כל יהודי הוא האויב שלנו במאבק ההיסטורי שאנו מנהלים, בין אם הוא רובץ בגטו פולני, מנהל את קיומו הטפילי בברלין או המבורג או תוקע בחצוצרות המלחמה בוושינגטון וניו יורק." שימו לב לשפה של שר התעמולה הנאצי: הדרך הטובה ביותר לזהות גזענות מוחלטת, היא שימוש מסיבי בהטיות של יחיד כאשר מדברים על הקבוצה. בפרסומים נאציים, דובר לעיתים קרובות לאו דווקא על ה"יהודים" ברבים (Die Juden), אלא על ה"יהודי" ביחיד (Der Jude). כאשר מדברים על הקבוצה ברבים, הביטוי מבטא אמנם איבה לכלל, אבל מאפשר מקום לחריגים. "היהודי" ביחיד, לעומת זאת, רומז שמדובר בכל פרט ובפרט בקבוצה, ללא חריגים כלשהם. אחד מאבות הגזענות המוחלטת בישראל, הרב מאיר כהנא, שלא הגיע אמנם מעולם לכדי רצחנות נאצית, הרבה לדבר על ה"ערבי" ביחיד גם כן. גזענות כזאת נוטה להיות גם חסלנית, משום שייחוס תכונות דמוניות לכל פרט או פרט בקבוצה לא מתיר שום אפשרות מלבד השמדה, כליאה הרמטית או גירוש טוטלי ללא יוצאים מן הכלל.

 שר התעמולה הנאצי ד"ר יוזף גבלס - נציג מובהק של אנטישמיות מוחלטת

שר התעמולה הנאצי ד"ר יוזף גבלס – נציג מובהק של אנטישמיות מוחלטת

הטיעון של "רבים מחברי הטובים הם…" הוא למעשה טיעון הגנה תקף נגד האשמה בגזענות מוחלטת. לנאצי שלוקח את אמונתו ברצינות, כמו למשל יוזף גבלס, לא יתכן שיהיו חברים יהודים. לכל היותר, הוא מסוגל להוציא יהודי מסויים מהכלל ולהכריז כי אינו באמת יהודי, כפי שעשה הרמן גרינג במקרים כאלו ואחרים. כשד"ר הילאמר שאכט, נשיא הבנק המרכזי של הרייך בשנות השלושים, אמר לאחר המלחמה כי הוא היה "אנטישמי הגון", הוא התכוון כי אמנם תיעב את הקולקטיב היהודי אך לא יהודים כפרטים, ולפיכך גם התנגד להפעלת אלימות חסלנית כנגדם. אותו הדבר נכון לטיעון שמגיע לעיתים קרובות מחוגי ה-BDS, פעילי החרם שטוענים שאינם אנטישמים ואין להם שום דבר נגד יהודים וישראלים, כי הרי יש יהודים וישראלים שממלאים תפקיד מרכזי בתנועה שלהם. פירוש הדבר הוא כי הם אינם אנטישמים מוחלטים, כפי שהיו הנאצים. כל הטיעונים הללו, ממשפחת "רבים מחברי הטובים", אכן מגנים על הדובר מפני גזענות מוחלטת – אך בשום פנים ואופן לא מפני גזענות בוררת.

לאחר השואה, הגזענות המוחלטת הפכה לרוב לבלתי אופנתית בעולם המערבי, ונשארה מוגבלת לקבוצות שוליים ניאו-נאציות כאלה ואחרות. רוב מופעי הגזענות שקיימים היום שייכים לתחום הגזענות הבוררת. גזענות בוררת היא צורה מוקצנת של ביקורת על קולקטיב של קבוצה כלשהי. הגזען הבורר אינו שונא בהכרח פרטים מתוך הקבוצה היריבה, אך מתעב את המיינסטרים שלה ורואה בו אויב. בהחלט יתכן שגזענים בוררים יתנגדו בתוקף לרצח או לאלימות נגד חברי הקבוצה שהם לא אוהבים (כזו היתה למשל הסופרת הפולניה סופיה קוזאק, אנטישמית דתית שהקימה בכל זאת ארגון להצלת יהודים בתקופת השואה), אולם גזענות בוררת יכולה להוביל במקרים מסויימים לאלימות קשה, ובוודאי לרדיפות ואפלייה. העובדה שקבוצת מיעוט, כזו או אחרת, מתוך הקבוצה הנרדפת יכולה לעבור "ועדת חריגים" ואף להצטרף לקבוצה הרודפת, אינה מפחיתה בהרבה את הסכנה ואת הנזק לרוב האוכלוסיה. אפילו יהודים באירופה של ימי הביניים היו יכולים להתנצר וכך להימלט מרדיפות. זה לא הפך את הרדיפות של הרוב הנוצרי להרסניות פחות כלפי היהודים כקולקטיב.

היו יכולים להיחלץ מרדיפות, אם התנצרו. ייצוג של יהודים בימי הביניים.

היו יכולים להיחלץ מרדיפות, אם התנצרו. ייצוג של יהודים בימי הביניים.

פעילי המעגל הפנימי של ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, הם דוגמא מובהקת לגזענות בוררת. כאן כוונתי לאו דווקא לפלסטינים או לערבים שבהם, שנמצאים בסכסוך לאומי עם ישראל ולכן מובן מאליו מדוע הם תוקפים אותה, אלא דווקא לפעילים האירופים או האמריקאים. רוב אלו אינם שונאים יהודים או ישראלים כפרטים, אלא, בדיוק כמו אנטישמים בוררים ברוב התקופות, עורכים דמוניזציה למיינסטרים היהודי של תקופתם, או לכוח שנתפס ככזה. פעם היו אלה "יהדות התלמוד", ה"קפיטליזם היהודי" או "האינטליגנציה היהודית-קומוניסטית", וכיום מדובר במדינת ישראל. במקרה של בלוגר ישראלי מסויים מהשמאל הרדיקלי, שמגדיר את עצמו כ"יהודי לשעבר", מושאי השנאה הם ישראל והדת היהודית גם יחד, שנראית לו כעבודת שטן וכאמונה שונאת אדם. הוא אמנם מבהיר שכוונתו רק לתרבות היהודית לדורותיה, ולא למהות נצחית ובלתי משתנה שעוברת בדם. ובדין: זהו בדיוק ההבדל בין גזענות מוחלטת לגזענות בוררת.

וכאן אנחנו נוגעים בשאלה החשובה והמעניינת ביותר: כיצד ניתן להבדיל בין ביקורת לגיטימית, חריפה ככל שתהיה, לבין גזענות בוררת? התשובה אינה פשוטה בשום פנים ואופן, משום שלפעמים יש אמת בהאשמות חריפות כנגד תרבויות כאלו ואחרות. אין שום גזענות בביקורת חריפה כנגד טקסטים יהודיים, מדיניות ישראל בשטחים, מדיניותה המפלה של ישראל כלפי מזרחים בשנות החמישים של המאה העשרים, או המיליטנטיות האנטי-אשכנזית של חלק גדול מפעילי ה"מאבק המזרחי" בימינו. מי שמצביע על הפגמים והבעיות היסודיות בשיח המוסלמי, אלו שיוצרים את גלי הפונדמנטליזם, העריצות והקנאות שמבעירים בימים אלו את המזרח התיכון, אינו בהכרח איסלאמופוב, בדיוק כפי שאין שום גזענות בטענה שחלקים מסויימים מהתרבות הפופולרית בשכונות אפרו-אמריקאית בארצות הברית מעודדים פשע, בערות ועוני. הפוליטיקלי-קורקט, שמאלץ אותנו להימנע מביקורת על תרבויות "מדוכאות" למיניהן, גורם נזק לא רק לשיח שלנו אלא גם לתרבויות הללו, משום שהוא משתיק ביקורת שיכולה להוות בסיס לתיקון. מסיבה זו בדיוק, קשה לאמוד את הנזק שגרמו אדוארד סעיד, תלמידיו ויתר נביאי הפוסט-קולוניאליזם דווקא למזרח התיכון. ברגע שכל ביקורת נוקבת על העולם הערבי או האסלאם הפכה ל"אוריינטליזם", כבו כל נורות האזהרה שהיו עשויות להתריע בזמן מפני שקיעתה של הספינה המזרח-תיכונית לתהומות הקנאות, מלחמת האזרחים והעריצות הדתית.

כיבה את כל נורות האזהרה - אדוארד סעיד

כיבה את כל נורות האזהרה – אדוארד סעיד

ובכל זאת, ישנו קו דק, מעורפל אבל בכל זאת ניתן לסימון, שלאחריו הופכת ביקורת לגיטימית לגזענות בוררת. מי שעורך דמוניזציה לקבוצה מסויימת ומתאר אותה כמקור הרע המוחלט של האומה או העולם, בין אם מדובר באסלאם, ביהדות או בתרבות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, חצה את גבול הביקורת הלגיטימית. תרבות היא דבר מורכב ורב ממדי. אלו שמעבירים ביקורת לגיטימית, מבקרים אספקטים מסויימים בתרבות, אפילו אם הם עושים זאת בחריפות ובבוטות. אלו שעורכים דמוניזציה לכל התרבות לדורותיה, ומציגים אותה כמכלול באוש אחיד שראוי לעבור מן העולם, אשמים בגזענות בוררת. אין גזענות בביקורת על ישראל, אבל האופן שבו פעילי BDS רבים מנצלים את הביקורת הזאת כדי לשלול את זכות הקיום שלה, ולהעביר את הביטוי הפוליטי של המיינסטרים היהודי מהעולם, אינו אלא אנטישמיות בוררת. גזען בורר הוא גם אדם שמשער, כברירת מחדל, שכל חבר בקבוצה בהכרח סובל מהמאפיינים השליליים של הקבוצה כולה. מעל הכל, אלו שמשתמשים בביקורת ככלי להצדיק אפליה (למשל, שימוש בביקורת על האסלאם כנימוק לאפלייה נגד השכרת דירות לערבים) מייצגים גזענות בוררת מהסוג הגרוע ביותר. חשוב להדגיש: אין בשום פנים ואופן לאסור גזענות בוררת לפי חוק, משום שלעיתים קרובות יש בה אלמנט של ביקורת לגיטימית שחשוב להתמודד אותו. אולם כדאי וגם רצוי להוקיע אותה, במיוחד ברגע שהיא מיתרגמת לאפלייה של מיעוטים בפועל, או לזלזול שחצני שמונע מאיתנו ללמוד מאחרים ולהבין את העושר התרבותי של העולם.

 

 

כמה מחשבות על ערסים

לאחרונה, יצא השד העדתי מהבקבוק פעם נוספת, עם עלייתה של הסדרה "ערסים ופריחות – האליטות החדשות" לאקרנים. האם השימוש בביטוי "ערס" הוא באמת גזעני? מהי הטעות החמורה של פעילי המאבק המזרחי? ינשוף פוליטי-מדיני על גזענות, נזק חיצוני, והקושי להתערב בשוק החופשי של הרעיונות.

cig2408

כשהגעתי בפעם הראשונה להודו נתקלתי בתופעה מקוממת. שוב ושוב אמרו לי הודים – נוסעים ברכבת, בעלי מלונות והוסטלים, מוכרים בחנויות, סטודנטים וסתם אנשים – ש"אתה לא נראה כמו ישראלי". כששאלתי מדוע, היו כאלה שבחרו לענות בתיאור גרפי, ואמרו לי שאני לא ענק, שרירי ומקועקע. אחרים דיברו על הרגלים, והדגישו את העובדה (המצערת) שאין לי גיטרה או את העובדה (המשמחת) שאני לא מעשן סיגריות וסמים. אולם לרוב, כשהתמשכה השיחה, התחילו ההודים לדבר יותר ויותר על התנהגות. אני לא נראה כמו ישראלי, שמעתי שוב ושוב, מפני שאני מתנהג באופן מנומס ואדיב. בעלי מלונות התחילו לספר לי על השחתת חדרים וציוד, רעש עז ומוזיקה רועשת בכל שעות היום והלילה, וגם תלונות על יחס קולוניאלי, אדנותי ומזלזל לנותני השירות ההודים.

בתדמית הזאת, כמובן, יש גרעין גדול למדי של אמת. ביקור קצר בבית חב"ד בפושקר, למשל, הפגיש אותי עם לא מעט מהטיפוסים שמכרי ההודים תיארו. אבל מניסיון גם ראיתי, שרוב הישראלים בהודו כלל לא מתאימים לסטריאוטיפ. רבים מהתרמילאים והתיירים הישראלים בתת היבשת הם אנשים ידידותיים, שמתעניינים בנופים ותרבות ולא רובצים, מלכלכים ומרעישים בגסטהאוסים. הבעיה היא, שההתנהגות של מיעוט בריוני בולטת כל  כך, עד שעצם המילה "ישראלי" מזוהה איתה. באופן טבעי, סובלים מכך רוב המטיילים הישראלים בהודו, שאין כל פגם חריג בהתנהגותם.

תלונות על ישראלים - העיר העתיקה בפושקר

תלונות על ישראלים – העיר העתיקה בפושקר

הויכוח על יחסי אשכנזים-מזרחיים, שקפץ פעם נוספת לקדמת הבמה עקב הסדרה של רון כחלילי על ה"ערסים" וה"פרחות", הזכיר לי מאד את החוויות הללו. האם המילה "ערס", שמשמעותה המיידית היא בריון, מכתימה את כל האוכלוסיה המזרחית במדינת ישראל, או למצער את אלו שיש להם חזות מזרחית בולטת? בפיד הפייסבוק שלי, כמו גם באלו של חברים קרובים, התחיל (ולא בפעם הראשונה) ויכוח על "ערסים". האם מדובר בכינוי לגיטימי לבריונים או שמא, כפי שטוענים פעילי המאבק המזרחי, בסטיגמה גזענית שמכתימה ומדירה ציבור שלם? צד אחד טוען, בצדק, שגם אשכנזים או רוסים מכונים לעיתים "ערסים", והצד השני מדגיש מנגד שמדובר במקרים חריגים ולא מייצגים. מעניין במיוחד הוא מאמר שכתבה המשפטנית ליהי יונה – אולי הקייס החזק, הרהוט והמעמיק ביותר של פעילי המאבק המזרחי בויכוח הזה; חזק ורהוט, אבל בעייתי במידה עמוקה. ומהבעייתיות שלו ניתן להסיק מסקנות מעניינות מאד, מעל ומעבר לויכוח האזוטרי על משמעותה של מילה אחת בעלת שלוש אותיות.

תוך כדי ניתוח, סלקטיבי למדי, של דיונים של בני נוער באינטרנט וכתבות שונות, מעלה ליהי יונה רעיון תיאורטי מעניין: "ערס" הוא מאין אוסף של מאפיינים, חלקם קשורים להתנהגות שלילית וחלקם – למזרחיות. כדי להיחשב כערס, אדם צריך שיהיו לו כמה מהמאפיינים הללו. "ערס אשכנזי" הוא כזה שיש לו אך ורק את המאפיינים ה"שליליים", ואילו מזרחיים עשויים להיחשב ל"ערסים" (ולהיות מופלים בהתאם) אפילו אם התנהגותם נורמלית:

מה שאני רוצה לטעון זה שהערס זו קטגוריה שבריכת המאפיינים שלה כוללת שילוב של מאפיינים התנהגותיים שליליים (קללות, אלימות וכו'), מאפיינים התנהגותיים נייטרליים שבד"כ סוציולוגית מקושרים למזרחים (שמיעת מוזיקה מזרחית, מסורתיות ואמונה באלוהים, גיוס לגולני, חיבור למשפחה, התבטאות בע' מודגשת) ומאפיינים חיצוניים 'מזרחיים' (שעירות, עור שחום, שיער שחור שמאפשר 'חימצון', שם משפחה מזרחי ועוד).

 

כדי להמחיש את הדברים, ליהי יונה שרטטה את הטבלה הבאה:

 

התנהגות שלילית * אם כשאתם נוסעים באוטו שלכם, אתם מגבירים לפול ווליום, ככה שכל הרחוב שומע את השיר, חוץ ממכם כי התפוצץ לכם עור התוף
* אם זה לא מפריע לכם לעשות את זה עם מישהי בת 15
* אם אתם משקיעים באוטו שלכם יותר מבחברה שלכם
* אם אתם שונאים רוסים, סתם בגלל שהם רוסים
* אם אי פעם אמרת למפקד בצבא: "חכה חכה, אני תופס אותך באזרחות"
* אם אי פעם אמרת למורה שלך ביסודי: "חכי חכי, אני אתפוס אותך באזרחות"
* אם ברגע שאומרים את השם של אימא שלך אתה דוקר
* אם אמרת פעם למישהו: אם לא היה יום כיפור היום הייתי מזיין אותך במכות!
התנהגות מזרחית* אם בתיכון למדת מכונאות רכב, חשמל או צילום (על הסללה חינוכית של מזרחים לחינוך מקצועי אפשר לקרוא כאן)
* אם ההורים שלך יודעים צרפתית, אבל הם לא צרפתים…
* אם השיער שלכם מחומצן, ואתם מעיזים לצאת מהבית בלי ג'ל
* אם ניחנתם ביכולת להבדיל בין מוזיקה מזרחית לים-תיכונית
* אם אי פעם אמרת לסלקטור בחממה: "חכה חכה, אני תופס אותך באזרחות"
* אם לאמא שלך קוראים ז'קלין, ג'ורג'ט, סימה או מזל
* אם אתם גרים בחולון, בת-ים, ראשון, פ"ת, נתניה, ירוחם, שדרות, נתיבות, דימונה או אופקים
* אם אתה יוצא למסיבה ביום שישי, ובבוקר שבת לאפטר פארטי בבית כנסת
* אם יש לך גופיה לבנה חלקה
* אם ביום כיפור אתה ניזכר לשים כיפה על הראש, ואתה מפנה לה שקע בין הקוצים
*אם אתה חושב ששראל מוסיף לסאבלימינל והצל
* בעצם, מספיק שאתה שומע את סאבלימינל והצל, או לחילופין, אתה יודע מי מביניהם זה סאבלימינל ומי זה הצל

 

חלק מההבחנות בין "התנהגות שלילית" ל"התנהגות מזרחית" הן תמוהות (גופייה לבנה חלקה, תספורת קוצים עם כיפה, איומים לסלקטור). טעות קשה יותר, לדעתי, היא התעלמות מכך שמרכיבים מסויימים ב"בריכת המאפיינים" משמעותיים יותר מאחרים. המאפיינים החשובים ביותר בדימוי העממי של ה"ערס" הם אלימות, גסות רוח ובוז ללימודים והשכלה. מי שאין לו את המאפיינים הללו עשוי אולי להיחשב כ"ערס" לטווח קצר מפאת מראה או מבטא, אבל התדמית הזאת תיעלם במהירות גבוהה יחסית. איש, למיטב ידיעתי, לא כינה את פרופ' שלמה בן עמי "ערס", למרות שמוצאו מטנג'יר, וקשה לי לראות כיצד אדם בעל התנהגות עדינה יכונה כך לאורך זמן. אבל קטלוג שלילי של בני אדם על סמך מראה חיצוני עלול להיות הרסני גם בטווח הקצר, וגרוע מזה: ה"ערס" כגיבור תרבות מנמיך ופוגע בתדמית של המזרחיים כציבור. זו ללא ספק תופעה שלילית. אולם בנקודה זו, הייתי זורק לדיון פרוטה שעד היום נעדרה ממנו.

 

קשה מאד לשנות את השוק החופשי באמצעות התערבות כפוייה, שכנוע או הטפה

 

רק רגע, אולי תשאלו את עצמכם, מה לשוק חופשי ולויכוח על ערסים? הרבה מאד, ובמובנים לא מעטים, אבל כאן אני משתמש בביטוי באופן מטפורי. כפי שלייצור תעשייתי יש ערך כלכלי וגם נזק חיצוני (למשל זיהום אוויר), כך גם בשיח הציבורי. כל כינוי שלילי שאנחנו מצמידים לתופעה מסויימת, או לקבוצה מסויימת של אנשים, מורכב משני אלמנטים: ערך הסברי ונזק חיצוני. ערך הסברי הוא תרומה מסויימת להבנת המציאות, היינו – הצבעה על תופעה שראוי לאבחן ולגנות. נזק חיצוני שקול לזיהום של השיח הציבורי: הכינוי שאנחנו משתמשים בו עלול לזלוג לקבוצה גדולה יותר של אנשים, ממוצא אתני או תרבותי מסויים, ולקשור אותם לדימויים שליליים על לא עוול בכפם. כינויי גנאי שראוי להיפטר מהם הם ראשית כל אלו שהערך ההסברי שלהם מועט עד אפסי (היינו – הם לא מצביעים על תופעה שלילית שקיימת במציאות), ושנית, הנזק החיצוני שלהם משמעותי. כינויים כמו "פרענק", "ניגר", "צהוב", gook או "יהודון", למשל, אינם מצביעים על תופעות שליליות אמיתיות, אלא עבור אלו שמאמינים בתורת הגזע. לעומת זאת, הם משייכים שורה ארוכה של מאפיינים שליליים לקבוצות אתניות שלמות, מעודדים גזענות ובמקרים מסויימים אפילו אלימות. לפיכך, אין זה מקרה שהחלפת הכינויים "ניגר" ו"נגרו" ב-African American עברה יחסית בשלום בארה"ב. לכינויים הללו לא היה שום ערך הסברי, מלבד הפניית אצבע לצבע עורם הכהה של בני אדם, והם פגעו באנשים רבים. אם נשתמש במטפורה הכלכלית שלנו, הכינויים הללו דומים למפעל שמזהם קשות את הסביבה אך לא מייצר דבר זולת אשפה.

factory-smoke-polluting-air-in-pictures13

למילה "ערס", לעומת זאת, יש ערך הסברי. בישראל יש תופעה קשה של בריונות, וצריך לכנות אותה בשם כדי להילחם בה. יש לא מעט אנשים בארץ שמרעישים, מלכלכים ומתנהגים באלימות, שלעיתים קרובות מגיעה עד לסיכון חיי אדם. בתי המלון בחו"ל, במיוחד באזורים מסויימים, גדושים בתיירים ישראלים שמוציאים שם רע לכולנו. וההתעלמות של ישראלים רבים מהסביבה ידועה לכל. בפרט, התופעות השליליות שליהי יונה תיארה בפוסט שלה שרירות וקיימות. ברגע שקיימת קבוצה של אנשים שמאמצת חלק ניכר מדפוסי ההתנהגות השליליים הללו, אך טבעי שהחברה תכנה אותם בכינוי לא מחמיא. לכינוי "ערסים", לפיכך, יש ערך הסברי: הוא מצביע על תופעות שליליות שקיימות במציאות.

לעומת זאת, לכינוי "ערסים" יש גם נזק חיצוני. כולנו שמענו על המקרה של מישל מלכה, שלא התקבל לעבודה בשל שמו המזרחי, משום שהממונים חשבו שהוא "ערס". זה כמובן, לא המקרה היחיד, וליהי יונה טוענת שלעקירת הביטוי עשוי להיות פוטנציאל חיובי:

אז זאת רק מילה, ומה עושות עניין, אבל כמי שבילתה את רוב חייה הבוגרים בחרדה – חרדה מלהיות פרחה, מלקנות בגדים שהיא אוהבת כי בשילוב שלהם עם עור הגוף שלה עלולים לשדר מסר לא נכון לסביבה, אני באמת חושבת שבריסוק המוחלט של הקטגוריה החברתית של הערס והפרחה יש פוטנציאל שחרור, לא פחות, ללא מעט מזרחים שיוכלו להפסיק להתנכר לחצי מהמאפיינים המשפחתיים שלהם מחשש שיקשרו אותם לאלימות.

אבל האם באמת למלחמה במילה "ערס" יש פוטנציאל שחרור, או שמדובר באשלייה בלבד? הביטוי "ערסים" נקשר עם מזרחיות, משום שיש מספר לא מבוטל של אנשים בעלי חזות מזרחית שמתנהגים בבריונות, לצד בריונים מעדות וקבוצות אחרות. לא קל לומר את זה, אבל כל עוד יש למילה "ערס" ערך הסברי, כל עוד היא מצביעה על תופעה שקיימת במציאות, החלפתה במילה אחרת לא תעלה ולא תוריד. נניח שבדרך פלא, יצליחו ליהי יונה וחבריה לשכנע את רוב הישראלים שאסור להשתמש במילה "ערס". במקרה כזה, מכיוון שעדיין יש קבוצה של בריונים שצריך לתאר, נכנה אותם בשם אחר שאין לו מאפיינים מזרחיים: למשל בביטוי האנגלי-אירי "חוליגנים". במקרים כאלו, המאפיינים השליליים "נודדים" בדרך כלל מהביטוי הישן לביטוי החדש. כלומר, אותם המאפיינים המזרחיים שנקשרו למילה "ערס" ייקשרו גם למילה חוליגן, והנזק החיצוני לא ישתנה.

ביטוי אנגלי-אירי: חוליגנים אירופיים

ביטוי אנגלי-אירי: חוליגנים אירופיים

ביפן, למשל, החליטה הממשלה לשנות את הכינוי Eta (קבוצת untouchables ביפן המסורתית. משמעות מילולית: "יותר זיהום") לכינוי הנייטרלי "בוראקומין" (בני הכפר). כוח הכפייה של הממשלה היפנית היה מספיק כדי להכרית את הכינוי "אטה", אבל הדבר לא עזר לבני אותה קבוצה. במהירות גבוהה יחסית, כל המאפיינים השליליים של האטה (בעיקר טומאה דתית, שנבעה מעיסוקם בעבודות קצבות ופשיטת עורות) נדדו לכינוי החדש "בוראקומין", שהפך לשלילי ושנוא על האוכלוסיה באותה המידה. מאמצים לשנות מילה, בסופו של דבר, הם כמו מאמצים לתכנן את הכלכלה, לקבוע מחירים או להתערב בשוק החופשי. השוק תמיד יגיב בדרך משלו לעקוף את ההגבלות, והמאמצים, ברוב המקרים, יגרמו נזק יותר מאשר תועלת. ואין זה מקרה, דרך אגב, שפעילי המאבק המזרחי שייכים בדרך כלל לצד השמאלי, הסוציאליסטי, של הויכוח הכלכלי-חברתי בישראל. הם פשוט מאמינים יותר בהתערבות מלמעלה, או ביכולת של הטפה אידיאולוגית לשנות את התנהגותם של בני אדם.

הדרך היחידה לחסל את המילה "ערס", או למצער לנתק את הקשר בינה לבין מזרחיות, אינו טמון בייבוא של הפוליטיקלי קורקט, אותה רעה חולה מארצות הברית, אלא בשינוי של המציאות. ככל שיהיו פחות בריונים בעלי חזות מזרחית, כך יתרופף הקשר בין מזרחיות לאותן תופעות שליליות שהמילה "ערס" מתארת. זה קשה. זה בעייתי. סביר להניח שזה לא צודק, כי למה שאנשים שבמקרה שייכים לאותה קבוצה אתנית יוכתמו בשל בריונות של אחרים או יאלצו לקחת עליה אחריות? אבל למרבה הצער, המציאות לא מכירה דרכי קיצור אחרות.

נ.ב. בראיון שנערך איתו לאחר יציאת הסדרה, אמר הבמאי רון כחלילי שהוא מבין ערסים שקוראים "מוות לשמאלנים" ו"מוות לערבים", ומגלה סלחנות כלפי מושחתים כמו אלון חסן ואנסים כמו משה קצב, רק מפני שהם מזרחיים. נראה לי שאין דבר גזעני יותר כלפי הציבור המזרחי בישראל מאשר הסלחנות הזאת.

אזיקי הנאורות: סחר העבדים בין אסלאם ומערב

סחר העבדים ידוע כאחד מחטאיו העיקריים של המערב, כפי שדואגים מבקריו, בעיקר המוסלמים שבהם, לציין השכם והערב. לאחרונה, החלו חוגים אנטי-אסלאמיים במערב להזכיר שהערבים סחרו בעבדים אפריקאיים זמן רב לפני (ואחרי) האירופים. האם סחר העבדים המוסלמי דומה לסחר העבדים האירופי, ואם לא, מה ההבדלים ביניהם? כפי שנראה, נאורותו של המערב הפכה את סחר העבדים האירופי לאכזרי בהרבה, אולם גם הביאה עליו את קצו. ומה הקשר לאופן בו אנו ממתיקים את התה שלנו, ולספירת קלוריות?

ביום ראשון האחרון החלטתי לקחת הפוגה קלה ממסע מחקר מתיש בלונדון, ונסעתי לפינת הנואמים בהייד פארק כדי לשמוע את החדשות האחרונות מחזית הליצנים והתמהונים המופיעים שם בדרך כלל. הפעם, בניגוד לביקורי האחרון, נעדר משם המטיף שהאשים את הבונים החופשיים (והיהודים) בכל צרות העולם, והבמה נותרה פרוצה לדמגוגים אסלאמיים ואנטי-אסלאמיים שהתנגחו אחד עם השני. בחבורה כולה בלט מטיף נוצרי שחור, דגל ישראל מאחוריו, שלא הסתפק בניגוח המוסלמים על חטאם הנורא, אי אמונה בישו; למעשה, הוא הוסיף לרפרטואר האשמה מעניינת, שנשמעת לאחרונה יותר ויותר בקרב חוגים אנטי-מוסלמיים במדינות המערב: המוסלמים המציאו את העבדות השחורה. הם הראשונים ששיעבדו את השחורים באפריקה, והאדם הלבן רק חיקה אותם מאוחר יותר (ולזמן קצר יותר). הנאום, כמצופה, עורר תגובה זועמת מצד אפולוגטים מוסלמים בקהל, שהתחרו עם המטיף ב"מי צורח חזק יותר". רובם היו מרשימים עוד פחות ממנו: הקולני מביניהם, צעיר קרח עם עיניים רושפות, הכחיש, בבורות שלא תיאמן, שהמוסלמים אי פעם שיעבדו מישהו. אחר הסתלק אחרי כמה דקות בטענה ש"הילד שלו משתעמם", ושלישי- מוסלמי שחור מגאנה- הסתפק במלמול פסוקים מהקוראן.

מטיף נוצרי, אנטי-אסלאמי בהייד-פארק, ביום ראשון השבוע. העבדות ככלי לניגוח המוסלמים.

כדרכה של פינת הנואמים בהייד-פארק, השיח המתלהם מכל הצדדים לא אפשר לנהל דיון אמיתי. אבל השאלה שהעלה אותו מטיף נוצרי שחור היא מעניינת. אם ניקח צעד אחורה, הרחק מההתלהמות ומהאשמות הד-הומינם באיסלמופוביה מחד, וברשע מאידך, האם יש בטענות ממש? מהו הדמיון והשוני בין העבדות בעולם המוסלמי, לבין סחר העבדים האטלנטי הידוע לשמצה, פרשה שהסתיימה רק עם ביטול העבדות במלחמת האזרחים בארצות הברית? התשובה, כרגיל, מורכבת. שתי צורות העבדות, כמו כל עבדות שהיא, היו כמובן דומות בכך שהפכו בני אדם לסחורות, ומעבר לכך- לכל אחת מהן היו נקודות בהן התבלטה באכזריותה. אולם – וכאן טמונה האירוניה המרה מכל: סחר העבדים המערבי היה, בסופו של דבר, אכזרי והרסני בהרבה מזה הערבי-מוסלמי, לא בגלל ה"ברבריות המערבית", כפי שמנסים להציג זאת המוסלמים והאפולוגטים שלהם, אלא בדיוק להיפך: הוא היה אכזרי יותר בגלל נאורותו של המערב.

המשך הרשומה

קורבנות אלימים- מחשבות ליום השואה

האם למדנו באמת את הלקח מהשואה? תופעת הקורבנות האלימים מעלה מחשבות נוגות. ומי צריך להיות לנו מודל ומופת מוסרי?

המשך הרשומה

חלונות שבורים: אז איך ממגרים את הפשע?

האם אכיפה חסרת רחמים כנגד עברייני רחוב קטנים תוביל לסביבה בטוחה יותר, או שמא להתעללות משטרתית באנשים חפים מפשע ובני מיעוטים מקופחים? הויכוח בארצות הברית נמשך במלוא עוזו.

המשך הרשומה

שיטת הלקרדה

מה משותף לימין ולשמאל, ליהודים ולערבים, ומעכיר את הדיון הציבורי בארץ עד כדי מיאוס? הכירו את שיטת הלקרדה.

מאמר זה פורסם גם באתר במחשבה שנייה.

המשך הרשומה

"לא יתחילו עם אחותי!" מה מסתתר מאחורי המאבק ב"התבוללות"?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

לאחרונה, אנחנו נחשפים יותר ויותר לפועלו של ארגון דתי בשם להב"ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש), שבראשו עומד עסקן בשם בנצי גופשטיין, פעיל עם עבר כהניסטי עשיר. ארגון זה מצטרף לארגונים נוספים העוסקים ב"מניעת התבוללות", ביניהם "יד לאחים" המפורסם. העיסוק העיקרי של להב"ה הוא באיתור נשים יהודיות שיוצאות (או התחתנו) עם ערבים, וניסיון "להשיבן לחיק עם ישראל". לעיתים, פועלו של ארגון להב"ה מזכיר יחידת קומנדו מובחרת. הפעילים האמיצים מתגנבים לכפרים הערביים בדרכים לא דרכים ומצילים את הבנות המסכנות מיד בעליהם האלימים או המסוממים (בהתאם לגירסה).

ברשת הארגונים "למניעת התבוללות" מתבלט פעיל בשם הראל חצרוני,  די.ג'יי חוזר בתשובה, שהתראיין לאחרונה מספר פעמים לתקשורת. הנה למשל ציטוט מ"סיפורה המצמרר של מירי", אחד מהסיפורים האופיינים של פעילי "יד לאחים":

הראל חצרוני

"חשבתי שאני חולמת, תפסתי את הילדה ורצתי, מבוהלת עד עמקי נשמתי. הם ישבו ברכב, נראים כערבים בלב הכפר הערבי, לא האמנתי למראה עיני , הם הכניסו אותי פנימה, רעדתי ובכיתי. הראל הרגיע אותי ואמר לי אל תדאגי".

כדי להשלים את התמונה המפחידה של אלימות, פשע וחטיפת נשים יהודיות תמימות, פונה חצרוני גם לעולמות הקונספירציה והמיסטיקה. לפי גרסתו, לא מדובר בטרגדיות אישיות, חמורות ככל שיהיו, אלא במזימה ערבית כנגד העם היהודי כולו:

"חצרוני, הפועל זה שנים רבות מול בני נוער במצוקה, יוזם ומקים רעיון ה'זולה' שהציל בני נוער רבים ברחבי הארץ, משתתף בעצמו לא פעם בפעילויות לחילוץ בנות יהודיות מכפרים ערבים. את דבריו הוא כותב בעקבות העליהום התקשורתי והציבורי על מכתב הרבנים. הזדעזעתי לשמוע את ההשוואה בין חוקי נירנברג והגזענות הנאצית לבין ההגנה על הצורך הבסיסי שלנו בארצנו כנגד הערבים", הוא כותב בפתח מאמרו. הוא מציג נתון מדהים ולפיו לא פחות מ-15,000 בנות יהודיות מצויות בכפרים וישובים ערבים של מה שמוגדר כ"ארץ ישראל הקטנה", כלומר לא כולל את שטחי יהודה שומרון ועזה. הוא גם מספר שראש החמאס בשכם הוא יהודי שכן אמו מפתח תקווה… בהמשך מאמרו הוא מספר על שיחתו עם המוכתר של צור באחר, שיחה שהחלה בהתרסה מצידו על הצעירים הערבים, אך הסתיימה במידע ובהתייחסות שזעזעו אותו. חצרוני אמר אז למוכתר שהנהייה של בחורים ערבים אחר בנות יהודיות יש בה כדי להעיד על "שהבנות הערביות לא שוות בעיני הבנים הערבים". חצרוני קיווה לקומם בכך את המוכתר, אך הופתע מתשובתו: "וואלה חצרוני, בדיוק להיפך". מסתבר, כך הסביר המוכתר שצעירים ערבים מודעים לסיכון שהם עלולים לסכן את עצמם אם "יתעסקו" עם בנות ערביות בשל מה שמוגדר כחילול כבוד המשפחה, ומאידך הם רואים את הבנות הערביות שומרות על צניעות כשמנגד יהודיות רבות, אותן הם פוגשים במהלך כל שעות היום בעבודה ובמקומות אחרים, נוהגות באופן הפוך לחלוטין, והדבר הופך את הבנות היהודיות ליעד קל עבורם. מצטט חצרוני את המוכתר, "אנחנו חיים בתוככם, כנהגי אוטובוס ומוניות, מוכרים בחנויות, כעובדים בניקיון, בפאבים, במסעדות ובמועדונים, ומה שאנחנו רואים אצל היהודים זה שהבנות היהודיות משתדלות להתלבש בצורה לא צנועה, ושהגברים שלכם אוהבים את זה. לא פעם אני רואה בחורים ששורקים לבחורה כאילו היא כלב, כשברור שהשריקה שלו אומרת בדיוק מה הוא חושב שהיא שווה". בהמשך דבריו מגדיר המוכתר את הבנות היהודיות כ"זבל" בעיני עצמן ובעיני הבחורים היהודים ועל כן הוא שואל "מה אכפת לכם שניקח קצת מהזבל שלכם?" עוד הדגיש המוכתר באוזניו של חצרוני את הקלות בה ניתן לגרום לבנות היהודיות קלות הדעת ללכת אחרי בחור ערבי. "מספיק שאתה מראה להן חום ואהבה והן כבר באות אחריך". אותו מוכתר אף דאג להבהיר כי כיבוש הבנות היהודיות הוא חלק מהמאבק בין העמים, מאבק שבו הוא מאמין שינצחו למרות צבאה החזק של מדינת ישראל."

כלומר, מדובר כאן במאבק לאומי ראשון במעלה של "היהודים" כולם כנגד ה"ערבים" כולם. מיותר לומר שלשיחה עם המוכתר (שדבריו נראים באופן חשוד כציטוט מעלון כהניסטי טיפוסי), כמו גם ליתר ה"עובדות" ה"נתונים" הסטטיסטיים והטענות, אין שום תמיכה, אישוש או אישור משום גורם מלבד חצרוני עצמו. ומכיוון שהנטייה של המחנה הכהניסטי/חרד"לי לזייף מסמכים ולשקר למען המטרה הלאומית הודגמה כבר במספר הזדמנויות, יסלח לי חצרוני אם אקח את עדותו עם גרעין גדול של מלח. אבל מסתבר שבקונספירציה לאומית אין די. מדובר כאן, לפי חצרוני, במזימת כישוף של ממש, שנראה שנלקחה מתוך דפי אגדות אלף לילה ולילה. לא רק המוכתר עומד בראש המאבק, אלא גם הזקנות המסתוריות ב"כפרים":

כפר ערבי בעמק יזראעל: איפה מוכרים שיקויי אהבה?

"ממשיך חצרוני ומספר כי במסגרת פעילותו ארוכת השנים בתחום הצלת הבנות מכפרים ערביים נודע לו שאין מדובר רק בגחמה רגעית של בחורים ערביים אלא במהלכים מתוכננים היטב הנעזרים גם בנשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזייה ותשוקה מחומרים שונים כריאות של ארנבת וכיוצא באלה, אלה נטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה ו"הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו", הוא מספר. לנוכח כל אלה, ולנוכח השיטות המורכבות והפשוטות ללכידת בנות יהודיות (דיסקים חסידיים במונית או בהסעה בה נוהג ערבי המביע את אהבתו אל המוסיקה הזו, ביטויי גנאי כלפי העולם הערבי ואהדה והערצה ליהודים – אמירות המעוררות עניין, סקרנות וסימפטיה אצל בנות יהודיות ועוד) לא מבין חצרוני כיצד ניתן לתקוף את מכתב הרבנים. הוא מוסיף ומדווח על כשישים בנות יהודיות שהתאסלמו רק בחודשיים האחרונים. "מילים אלו נכתבו בדם ליבי ובעיקר בדמן השותת של בנות דתיות שחלקן לא בין החיים היום שגזר דינן נחרץ במילות האהבה שהרעיפו עליהן בני ישמעאל", חותם חצרוני את דבריו."

לעניינו, חשוב לציין עד כמה דברים אלו, ככל הנראה שילוב מתוחכם של גרעין אמת ומעטה עבה של שקרים, סילופים והגזמות, נועדו לאושש את הנרטיב של הרב כהנא עצמו- מאבק קוסמי, נצחי, אינסופי בין יהודים לערבים, כאשר הראשונים מייצגים את הטוב המוחלט, הטהור, והאחרונים את הרוע המוחלט והצרוף. במאבק כזה אין מקום לפשרות או אפילו לחריגים- כל הערבים מעורבים בקנוניה, מנהגי המונית ועובדי המלון, עבור במוכתר ועד ל"זקנות בכפרים". הפחד הקמאי של "הם לוקחים לנו את הנשים", כפי שנכתב בבלוג אנונימי ב"דה מרקר" :

"תמונות אחדות בלטו לעיניי מתוך ההפגנות והחרידו אותי: סיסמאות שנצעקו בגרון ניחר ושלטים שעסקו בנערות היהודיות. כאן כבר נעצרה נשימתי לפתע. "לא ניתן שייקחו את בנותינו!" זעק בן-ארי בהפגנה בבת-ים. "בנות ישראל לעם ישראל!" קרא שלט ענק בדרום תל-אביב. "הם לוקחים ומקלקלים את בנות בת-ים" נכתב בכרוז שהוסיף: "כבר 15 אלף בנות יהודיות נלקחו לכפרים, יהודים! בואו ננצח למען בת-ים יהודית!" או בנוסח אישי יותר: "לא יתחילו עם אחותי!" וכך הלאה ועוד.

מה פשר התופעה הזו, שאלתי את עצמי, של הפחד הקמאי והשנאה הנוראה המשתלטים על עמים רבים כאשר מוזכרות הנשים? איך לאורך כל ההיסטוריה ועד ימינו אנו, הופכת האישה לסמל של קניין לאומי קדוש כל כך, שעבורה מוכנים גברים לצאת למלחמה? זה מתחיל בהלנה מטרויה, עובר דרך מעשי אונס המוניים שבוצעו בפרעות ימי הביניים נגד יהודים, ונמשך עד עצם היום הזה בעוצמה שאינה פוחתת.

"הנער היהודי, שחור השיער, אורב שעות כששמחה שטנית על פניו, לנערה התמימה, מטמא אותה בדמו וכך גוזל אותה מעמה. […] וכפי שהוא עצמו משחית במכוון נשים ונערות, איננו נרתע מלהרוס את מחיצות הדת בפני אחרים…" כך כתב היטלר בספרו "מיין קאמפף". עוד אומן של ערבוב חומרים לרעל מזוקק.

כמו בבישול, עגבנייה היא עגבנייה, בצל הוא בצל, אין להתכחש. הסלט נוצר רק כאשר נמצא מי שיעשה בהם שימוש מתוחכם. האומנות שבליקוט המצוקה והתסכול,  הוספת התבלין המוצלח מאז ומעולם של פנטזיות וחרדות מיניות המחוברות לתפיסה הגברית את האישה כנכס אישי ולתפיסה הפשיסטית בה האישה היא גם נכס לאומי ו"פס הייצור" של דור העתיד – כאן כבר נדרש כשרון אמיתי. הציצו בציורים אנטישמיים בהם מופיעה דמותה של הנערה הטהורה ופרצופו המזוקן והמכוער של היהודי הלוטש אליה עיניים חומדות, ותרגישו גם אתם כיצד רותח דמכם בעורקיכם…"

לאחרונה, הסתבר לנו שמבצעי להב"ה חורגים וגולשים אף מגבולות מדינת ישראל, והפעילים האמיצים מגיעים אף לליבו של המרחב הערבי. וכך, מספר לנו NRG מעריב כי גופשטיין וחבריו הרחיקו עד למרוקו, למבצע חילוץ נועז של צעירה יהודיה שנפלה בקסמיו הרעילים של צעיר מוסלמי מרוקאי ש"היכה אותה וכלא אותה בביתה". NRG, כמובן, שחזר את הסיפור מפי פעיל להב"ה בלא שמץ ביקורתיות או ניסיון לאושש אותו ממקורות אחרים. כך נראית עבודה עיתונאית במדינת ישראל.

מכל העובדות שהובאו לעיל, ניתן להעלות לדעתי מספר תובנות:

ראשית כל, שימו לב שארגוני להב"ה, יד לאחים ודומיהם, מביאים תמיד דוגמאות שיכולות לדבר גם לליבו של ציבור חילוני וליברלי, שלא מודאג במיוחד מבעית ההתבוללות כשלעצמה. בכל הסיפורים יש מוטיבים דומים, עד שלעיתים הם נראים כאילו הועתקו זה מזה. בהתחלה, הצעיר הערבי מתחזה ליהודי (לרוב יהיה לו שם תנכ"י. מוסא, למשל, הופך למשה או אברהם לאבראהים). בשלב הראשון של הקשר, הוא מרעיף מותרות על הנערה, שמגיעה תמיד ממשפחה קשת יום. לאחר החתונה, הוא כולא אותה בביתה ומתעלל בה. לעיתים, מעורבים סמים בהתעללות, וכמעט תמיד מעורבת בה גם משפחתו של הצעיר הערבי (שנקראת בעדויות "החמולה" כדי להדגיש את הבהמיות והניכור). אז כמובן, מתקדם הסיפור לסופו הטוב- טלפון לפעילים של יד לאחים / להב"ה שמסתיים במבצע חילוץ מרהיב של הנערה ולעיתים גם של ילדיה, ש"חזרו לחיק העם היהודי".

הקורא הביקורתי צריך להבחין שעובדים עליו, לפחות במובן מסויים: כותבי הסיפורים נותנים לו רובד שיוכל להזדהות איתו (אלימות כלפי נשים, התעללות) כדי שיבלע את המסר המרכזי של הסיפור- יהודיות לא צריכות להתחתן עם ערבים או "גויים" אחרים. ומה עם, רחמנא לצלן, יהודיות שמתחתנות עם יהודים וסובלות מהתעללות קשה? האם הדבר מטריד את להב"ה או יד לאחים? ומה עם מקרים, שקיימים אף הם, של נישואים מאושרים בין יהודים ללא יהודים? האם הדבר מהווה "התבוללות" במידה פחותה מאשר קשר שיש בו אלימות פיזית? לפיכך, נראה שהפעילים מביאים בכוונה את הסיפורים הקשים והמזעזעים ביותר, כדי להכניס את המסר האמיתי "בדלת האחורית". אני לא אומר שהסיפורים אינם נכונים בהכרח, אם כי נראה שברבים מהם יש סילוף והגזמה, אלא רק שמדובר בטריק דמגוגי ורטורי, שחשוב לעמוד עליו. השקר הגלום מאחורי הטריק הזה נחשף, לאחרונה, במסע צלב שניהלו ראשי ארגון להב"ה כנגד זוג מעורב, יהודי-ערבי, שחי ביחד באושר בלי בעיות כלשהן.

שקר יותר גרוע ומסוכן קשור לתיאורית הקונספירציה שהפעילים מנסים לקדם, כאילו כל רובדי החברה הערבית מעורבים במזימה "לפתות בנות יהודיות". מעבר לסקסיזם הטבוע בעצם התפיסה הזאת,עליו עמד כבר סייד קשוע באחד ממאמריו החדים והעוקצניים ביותר ("יוליה חביבתי"), מדובר בניסיון לקדם אג'נדה גזענית ומסוכנת. חצרוני וחבריו רוצים, למעשה, ליצור כאן חברת אפרטהייד, וזאת בסיוע מכתבי הרבנים השונים: למנוע מערבים לשכור דירות ביישובים יהודיים, למנוע מבעלי עסקים יהודיים, כמו רמי לוי, להעסיק ערבים בחנויותיהם, לעורר שנאה כלפי כל ערבי יחיד ובכלל למנוע כל דיאלוג לא רק בין החברות, אלא גם בין יחידים בתוכן. חצרוני וחבריו רוצים ליצור כאן חברה דתית קיצונית, קנאית, מפוחדת ומבודדת, ספוגה בקורבניות ובפחדים קמאיים, שחושדת, מפחדת ומשקצת את העולם כולו.

ובאזור כמו שלנו, זו סכנה גדולה מאד לטווח הארוך. אפילו יותר מסכנת ה"התבוללות".

האמת של הרב אליהו

רשומה זו מבוססת, באופן חלקי, על מאמר שפרסמתי בזמנו ב"הארץ" תחת הכותרת "עלילות רב העיר צפת". המאמר התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה".

 

הרב שמואל אליהו- כל איש וה"אמת" שלו

האמת של הרב אליהו

מדי פעם בפעם צץ הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת, ומגיח לחיינו הציבוריים, לרוב בהתבטאות גזענית כזאת או אחרת. פעם תובע הרב לסלק ערבים ממכללת צפת, רק בשל מוצאם, פעם תומך בקול גדול ברצח חפים מפשע אם הם פלסטינים, ורק לאחרונה קרא לצאן מרעיתו שלא להשכיר דירות לערבים.  בתגובה לתמיהות על כך שפקיד ציבור בכיר, המקבל משכורת מהמדינה, מרשה לעצמו לדבר בשפה שלא היתה מביישת פוליטיקאי אנטישמי ברוסיה של תחילת המאה העשרים, טוען הרב אליהו כי הוא "איש אמת". "אני בסך הכל אומר את האמת שלי, את מה שכתוב בתורה," הוא מתגונן.

לאור זאת, יהיה מעניין לבחון הן את השימוש הפוליטי ב"אמת" מצד הרב אליהו וחוג מקורביו, והן את טיבה של אותה אמת. כדי להקדים את המאוחר- הטענה שלי במאמר זה שהרב אליהו אינו רק פונדמנטליסט מסוכן, אלא גם מפיץ בלתי נלאה של שקרים. מעבר לאגדה על רחל אמנו שעזרה לחיילים במבצע עופרת יצוקה, אחראי הרב אליהו באופן ישיר גם להפצתו ברבים של מסמך מזוייף. אלו דברים קשים, אולם כפי שאנסה להראות בהמשך, ניתן להוכיח אותם שחור על גבי לבן.

הרב אליהו- מראשי החץ של הפונדמנטליזם היהודי החדש

לאחרונה, ישראל מתחילה להשתלב במזרח התיכון, אולם לא בדיוק בהתאם לחזונם של הנשיא פרס או יוסי ביילין. מסתבר שגל הפונדמנטליזם ששוטף מדינות כמו מצרים או תוניסיה לא פוסח גם עלינו, ותנועה של פונדמנטליזם יהודי חדש, מעין "אחים יהודים" עולה כגל גועש ועכור על ביצורי החוף הרעועים של הדמוקרטיה הישראלית. כמו מקביליהם בארצות ערב, גם נביאי הפונדמנטליזם היהודי החדש, אנשים כמשה פייגלין או ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) אינם מהססים להשתמש בדמוקרטיה לצרכיהם. אולם מחוייבותם לערכיה, כפי שהראיתי במאמר קודם, כאן ב"ינשוף", פחותה אף מזו של האחים המוסלמים במצרים. שלום בוגלובסקי מציע בבלוג שלו ניתוח מעניין של התופעה:

"בדומה למקורותיו בציונות הדתית, הפונדמנטליזם היהודי מוכן לסבול אורח חיים שונה משלו כל זמן שמקבלים את סמכותו ומנהיגותו. להבדיל מהציונות הדתית הקלאסית, הפונדמנטליזם לא מוכן "לרכך" את האידיאולוגיה כדי להתקרב לציבור אותו הוא מתיימר להנהיג. את חוסר הגמישות הם שואבים ממקורותיהם החרדיים, אבל להבדיל מהחרדים הקלאסיים, הם לא מוותרים על עמדת ההנהגה הפליטית ועל תפוצה רחבה של משנתם בתמורה לקיומה בצורה ה"טהורה" ביותר ע"י קבוצה של "מובחרים" אלא שואפים להכניס תחת שליטתם גם את הכופרים. בכך, הפונדמנטליזם היהודי אימץ את האלמנטים הגרועים ביותר משלושת מקורותיו: הציונות הדתית, החרדים והמדינה היהודית.

שמואל אליהו בונה את עצמו כממשיכו של אביו, שכבר עשה כברת דרך ב"החדרת" משנתו, שאיננה אלא כהניזם ללא כהנא, למיינסטרים הישראלי. לא רק שהיה רב ראשי, הוא היה הרב הראשון שנהנה ממעמד של אדמו"ר בציבור הכיפות הסרוגות, שמסורתית לא ייחס לרבנים משקל כזה. מעל מאה אלף איש השתתפו בלוויה שלו ועכשיו, חוג מקורביו ושמואל בראשם טורחים לעשות לו קנוניזציה, להופכו לקדוש פוסט-מורטם ולמנף את הקדושה לטובת שאיפותיו הפוליטיות של הבן."

חשיבותו של הרב אליהו בתנועה הפונדמנטליסטית החדשה הופכת אותו לדמות מפתח בעולם הפוליטי הישראלי, ונותנת תמריץ ממשי לבחון אותו ואת משנתו בשבע עיניים.

משני צידי הגבול: מיצירותיו של הרב אליהו

בקיץ 2009 הפיץ הרב שמואל אליהו ברבים מסמך מזוייף. היינו- הוא שיקר לציבור במצח נחושה. ואיש, כמעט, לא פצה פה וצפצף.

משני צידי הגבול: סיפורו של קצין חיזבאללה שריגל למען ישראל. האמנם?

באותו הקיץ, כתב הרב אליהו אחרית דבר לחוברת בשם "משני צידי הגבול" שהופצה במשך זמן מה בבסיסי צה"ל. מג"ד נחשון, סא"ל תמיר שלום, אפילו כתב לספרון הזה הקדשה קצרה, ועד היום אפשר למצוא אותו בקלות באינטרנט. ואכן, מדובר בספרון מרתק ואף מבדר למדי שמגולל, כביכול, את עדותו של לוחם החיזבאללה אבראהים, שריגל עבור המוסד, ברח לישראל ולבסוף התגייר ושינה את שמו ל"אבי". עד לסוף הטוב, עובר "אבי" הרפתקאות מסמרות שיער בין  "מחבלי חיזבאללה" כמיטב המסורת של סרטי ג'יימס בונד. בין היתר, מספר "אבי" כי השתתף במשלחת חשאית מטעם נסראללה לאפיפיור ומנהיגים אירופים, כדי לתכנן ביחד איתם את חיסול מדינת ישראל.   האפיפיור מתכנן לעשות זאת, ניחשתם נכון, על ידי מימון ארגוני שמאל בתוך המדינה כדי "לפוררה מבפנים" (הקרן החדשה לישראל?)

 לפי עדותו של חייל מילואים ל"הארץ", חיילים שקראו את החוברת השתכנעו בנכונות הכתוב בה ואף קבעו כי "זו האמת על הערבים" (שרובם מוצגים בה כמפלצות רצחניות וצמאות דם). הרב שמואל אליהו לא רק כתב את אחרית הדבר לחוברת, אלא גם טען כי הוא עצמו גייר את "אבי" – ובכך נטל אחריות על הסיפור כולו. עוזרו של הרב, דוד מנחמוב, אף אישר את הדברים בשיחה עם "הארץ", והבהיר כי "אבי" אכן התגייר, אבל אם תהיתם, אז אל דאגה – "הוא עדיין מתנהג כמו ערבי".

אלא שכל המעיין בחוברת בביקורתיות מה, יווכח במהרה כי מדובר בזיוף מגושם, שפוברק ככל הנראה על ידי הרב אליהו ואנשי חוגו. הטקסט, למשל, עמוס לעייפה בטעויות מביכות על האיסלאם והמזרח התיכון ששום אדם בעל רקע ערבי לא יעשה: ארגון חיזבאללה השיעי הופך, במחי יד, ל"סניף של האחים המוסלמים, אין הבדל בין מחנות פליטים פלסטינים לכפרים שיעים, כובש ירושלים צלאח א-דין הופך ל"נאצר א-דין", ואפילו האיראנים מוגדרים כ"ערבים". גם הרעל והשנאה שנשפכים מהחוברת כנגד אירופה והאפיפיור מזכירים באופן חשוד את עלוני השבת החרדיים-לאומיים הרבה יותר מאשר את השיח המוסלמי הרלוונטי. מעניין לציין, שכותבי החוברת מוצאים בכל זאת נקודת זכות אחת באיסלאם הפונדמנטליסטי האיראני – חוקי ה"צניעות". כנראה שיש ברבנות הראשית צפת כאלו שרוצים להכיל את חוקי הרעלה האיראניים גם בישראל.

כדאי אם כן, שכל תלמידיו של אותו "איש אמת", תושבי צפת והציבור כולו, יידעו כי הוא אינו רק גזען וקנאי אלא גם זייפן. אולם הדברים גרועים מכך: בספרון, טוען "אבי" כי הפליטים הערבים ברחו ב-1948 לא בגלל שגירשו אותם או בשל אימת המלחמה, אלא משום שהבינו שאלוהים נתן את הארץ ליהודים. כך, מקושרת התביעה הדתית לארץ ישראל לשלילה מוחלטת של זכות הערבים לגור בה, "כי כך החליט אלוהים". הרב אליהו אף הדגיש נקודה זו במאמר נוסף שפרסם בעקבות הפצת החוברת. לאור זאת, לא ניתן אלא לתהות האם הרב הראשי לצפת מכשיר את הקרקע האידיאולוגית לטיהור אתני עתידי של ערבים ממניעים דתיים. זו היא בושה וסכנה למדינה וצה"ל שספרון השטנה הזה הופץ בבסיסיו, ולו לזמן קצר. גם הממשלה צריכה להסיק מסקנות בנוגע להתאמתו של הרב אליהו לתפקיד הציבורי שלו בצפת – ויפה שעה אחת קודם.

האדם הזה צריך להיות מוקע בראש חוצות.

 לפני פרסום המאמר, ניסיתי, לשווא, ליצור קשר עם הרב שמואל אליהו כדי להשיג את תגובתו. האימייל של המועצה הדתית צפת, בראשותו, אינו פעיל, וגם אתרים שמפרסמים את שיעוריו אינם יודעים כיצד ליצור איתו קשר. מכיוון שעוזרו של הרב אליהו הודה באחריות לפרסום החוברת "משני צידי הגבול" במאמר ל"הארץ", הרגשתי שזכות התגובה כבר ניתנה ולפיכך החלטתי לפרסם את הרשומה מחדש, בגירסה מורחבת. ובכל זאת, אם הרב אליהו או מישהו מטעמו ירצה להגיב, אשמח לפרסם את התגובה במלואה, כאן ב"ינשוף". אם יוכיח שאני טועה, אשמח לתקן את הטעות ולהתנצל בפומבי.

%d בלוגרים אהבו את זה: