ארכיון הבלוג

מלך מנצ'וריה: מי רצח את את המרשל הזקן

ב-4 ביוני 1928, 1:20 בלילה, יצאה רכבת מלכותית ומפוארת מתחנת הרכבת של בייג'ינג, בדרכה אל הבירה המנצ'ורית מוקדן. הנוסעים, ובראשם הגנרליסימו של סין, איל המלחמה הנודע, "המרשל הזקן" ג'אנג זואו-לין, לא ידעו שהפתעה מחכה להם במהלך המסלול. מי בדיוק רצה להתנקש במרשל הזקן, ולמה? הכירו את המפקדה המוזרה שבה כולם קשרו נגד כולם, ובמסדרונותיה הסתובבו פושעים ומפיונרים שרקמו תוכניות עם סוכנים חשאיים וקציני מטה מרדניים. ינשוף היסטורי על ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, האירוע ששינה לעד את פניה של אסיה. מאמר ראשון בסדרה. 

מתעניינים בהתנקשויות פוליטיות? למאמר דומה, על ההתנקשות במלכת קוריאה מין, לחצו כאן. בעבר כתבתי גם על אופטימיזם והתנקשויות ביפן ובמצרים.

wp_train0220463

ב-4 ביוני 1928, בשעה אחת בלילה בערך, התמלאה תחנת הרכבת המרכזית של בייג'ינג בקהל עצום ורב. נכבדים רבים בבירה הקיסרית העתיקה, ביניהם גם חברי הסגל הדיפלומטי, הגיעו להיפרד ממרשל ג'אנג זואו-לין, המושל הצבאי של סין, שהחליט לנטוש את הבירה עם צבאו ולסגת צפונה, למנצ'וריה. ג'אנג, "המרשל הזקן", אחד המוצלחים והנועזים שבאילי המלחמה הסיניים, צמח מהעולם התחתון כמנהיג אכזרי של כנופיית שודדים, מפיונר ומרגל לעת מצוא עבור צבאות זרים. הביוגרף שלו, גאוון מקורמאק, כתב כי בצעירותו, בין "שאכטות ממקטרת האופיום למסיבות הימורים שנמשכו כל הלילה, הזה ג'אנג בהקיץ וחלם להיות קיסר סין." בשנות העשרים, החלום הזה כמעט והפך למציאות. ג'אנג השתלט על הבירה העתיקה בכוח הזרוע, הדף ממנה את יריביו מבין אילי המלחמה והחל לבצע את הפולחנות העתיקים לאדמה ולשמיים, כאילו היה קיסר. אולם ב-1928, בעקבות סדרה של תבוסות צבאיות משפילות לכוח שעלה מן הדרום, "מפלגת האומה" הרפובליקאית על צבאה המאורגן ויועציה הסובייטיים, החליט ג'אנג לסגת למבצר הישן שלו במנצ'וריה. הקהל שהתאסף בתחנת הרכבת הזיל אולי דמעות תנין מול עיניו של המרשל, אולם בבייג'ינג, כמו בסין כולה, הוא נחשב עריץ מאוס ושנוא ותו לא. ובעוד אנשיו מעמיסים על הרכבת רהיטים מפוארים, מכוניות פאר ומכונות ירייה, טיפס ג'אנג לקרון פרטי, מלכותי, בצבע כחול בהיר. איתו עלו אחד ממפקדיו הבכירים, ושני יועצים צבאיים יפניים. מהרציף, השקיפו על המתרחש שני קצינים מהצבא היפני הקיסרי: טָקֶשִיטָה יוֹשִיהָארוּ, בכיר בשירות החשאי (טוֹקוּמוּ קיקָאן) במנצ'וריה, והנספח הצבאי טטקאווה יוֹשיצוּגוּ. כאשר ראו את הרכבת מתחילה לזוז, שעטו החוצה מהתחנה, נכנסו לתוך מכונית צבאית ודהרו לבניין השגרירות. בהגיעם לשם, נכנס טקשיטה לחדר פנימי ושלח הודעה בשפת קוד לקולונל קומוטו דאיסָקוּ, קצין המטה הבכיר של צבא גוואנדונג, הכוח היפני במנצ'וריה:

"1:20. הרכבת יצאה לדרך. צבעה כחול בהיר. המטרה נמצאת בקרון הפרטי מספר שמונה."

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

הרכבת דהרה צפונה, לוקחת את ג'אנג זואו-לין הישר למלכודת שהוכנה עבורו.

אבל למה בעצם רצו היפנים לרצוח את ג'אנג זואו-לין, שנודע תמיד כמשתף הפעולה שלהם? או בעצם, מי בדיוק בקרב היפנים רצה לרצוח אותו, ומאילו סיבות? כדי לענות על השאלה הזאת, ראוי להתבונן במצב הפוליטי והצבאי בסין של שנות העשרים, תקופת אילי המלחמה. כפי שכתבתי באחד המאמרים הקודמים בינשוף, סין הרפובליקאית היתה קרועה באותה תקופה בין שלטונם של גנרלים, אנשי זרוע, סיעות ומפלגות שונות. מבין כל אלו, נהנה ג'אנג זואו-לין משני יתרונות חשובים, לבד מנסיונו הצבאי העשיר. ראשית, הוא משל במנצ'וריה, אזור ספר צפון מזרחי בלתי חדיר כמעט, מוקף בהרים. שנית, הוא נהנה מתמיכתו החזקה של הצבא היפני הקיסרי, כוח בלתי מנוצח בסין של אותה התקופה. תפקידו, בעיני היפנים, היה להרחיק קומוניסטים ויתר גורמים אנטי-יפניים ממנצ'וריה, ובעיקר, לשמור על הפריבילגיות של הקיסרות בחבל ואף להרחיבן לפי דרישה.

מבצר מוקף בהרים - החומה הגדולה בגבול מנצ'וריה

מבצר מוקף בהרים – החומה הגדולה בגבול מנצ'וריה

מאז מלחמת רוסיה-יפן, החזיקה הקיסרות שורה ארוכה של פריבילגיות, זכויות וזכיונות כלכליים במנצ'וריה, שנחשבו ל"ייהרג ובל יעבור" בעיני המנהיגות היפנית כולה. כמאה אלף יפנים ומיליון קוריאנים נתיני האימפריה חיו במנצ'וריה, ברחבי החבל היו עסקים, מפעלים ואדמות בבעלות יפנית, והסחר בין מנצ'וריה ליפן הגיע לסך של 400 מיליון יין בשנה. חשוב מכל – לאחר המלחמה,  ב-1905,"ירשו" היפנים את זכויותיה של רוסיה הצארית בדרום מנצ'וריה, בראש ובראשונה שטח מוחכר רחב ממדים שנודע בשם "חבל גוואנדונג" ואת מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. היפנים משלו בגוואנדונג באמצעות פקיד אזרחי שמונה מטוקיו, והביטחון באזור היה נתון בידי כוח שנודע בשם "צבא גוואנדונג" והיה כפוף ישירות למטה הכללי. בנוסף, יישם השלטון הקיסרי במנצ'וריה תכסיס נוסף מבית היוצר של רוסיה. הם הכריחו את הסינים להפוך את מסילת הרכבת למעין שטח אקס-טריטוריאלי הנתון לשלטונה של יפן. לפיכך, לצבא גוואנדונג היה מותר להפעיל שומרי רכבת ברדיוס מסויים מהמסילה, שהכניסה אליו נאסרה לחיילים ולשוטרים סינים. כך נוצר "אזור הרכבת", שטח שנשלט בידי גוף כלכלי ממשלתי למחצה בשם "חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית" (SMR, יפנית: Mantetsu). ה-SMR לא הסתפקה בשליטה במסילת הרכבת, אלא הפעילה ממשלה פרטית משלה ביישובים הסיניים מסביב למסילה, והחזיקה גם במוסדות כבתי חולים, בתי ספר ואוניברסיטאות. 

אימפריה כלכלית - מטה חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית בעיר דיירן - בירת חבל גוואנדונג

אימפריה כלכלית – מטה חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית בעיר דיירן – בירת חבל גוואנדונג

ג'אנג זואו-לין היה אמור לשמור על כל הטוּבין הללו לשביעות רצונה של יפן, ואכן, במהלך שנים רבות הוא סיפק את הסחורה. יחסיו עם הקיסרות, יש לציין, התחילו כבר במהלך מלחמת רוסיה-יפן. באותה תקופה, אספה כנופיית השודדים של ג'אנג מודיעין עבור הצבא הרוסי. יום אחד, נלכד המנהיג בידי חיילים יפנים שהחליטו להעמידו מניה וביה בפני כיתת יורים. אולם ברגע האחרון, הסכים קצין מבצעים צעיר מהמטכ"ל היפני, גנרל טנקה גי'צ'י, לחון את ג'אנג – בתנאי שיעביר את תמיכתו מרוסיה ליפן. ואכן, מאז אותו הזמן, שיתף ג'אנג פעולה עם יפן, אם כי מעולם לא הפך לבובה של ממש. בתמורה, העניקו לו היפנים גדולות ונצורות. ראשית כל, הם הכירו בשלטונו בכל שטחי מנצ'וריה לבד מחבל גוואנדונג ואזור הרכבת, סיפקו לו סיוע כלכלי, ייעוץ צבאי ותמיכה פוליטית, אם כי לא ניתקו את קשריהם גם עם אילי מלחמה מתחרים. ב-1924, כאשר ניהל ג'אנג מלחמה לחיים ולמוות עם יריבו הגדול, מרשל וו פיי-פוּ, ארגן צבא גוואנדונג שוחד לאחד מבעלי בריתו של וו, שעבר למחנה ג'אנג והבטיח לו את הניצחון. שלוש שנים לאחר מכן, כאשר מרד אחד מקצינים של ג'אנג נגדו, חסם צבא גוואנדונג את צבא המורדים והוביל לתבוסתו ולהתפרקותו. חשוב מכל, היפנים הכריזו בריש גלי כי לא יאפשרו מלחמת אזרחים וכאוס במנצ'וריה. משמעות הדבר: שום צבא מתחרה לא יוכל להביס את ה"מרשל הזקן" בשטחו שלו, כי היפנים לא יתנו לו להיכנס לשם. העובדה שלמנצ'וריה היה שער כניסה עיקרי אחד, שאן-האי-גואן שבקצה המזרחי של ההרים, ליד הים, סייעה להם לחסום את השטח ביעילות.

שאן-האי-גואן: שער הכניסה העיקרי למנצ'וריה

שאן-האי-גואן: שער הכניסה העיקרי למנצ'וריה

אולם הבעיה היא שבמהלך שנות העשרים, גרם ג'אנג טרדה הולכת וגוברת לבעלי בריתו היפנים. הציבור המנצ'ורי, כמוהו כציבור ברחבי סין כולה, מאס באימפריאליזם חסר העכבות של יפן, והשנאה לקיסרות התבטאה בהפגנות, חרמות מסחריים ואף אלימות דמים כלפי אזרחים יפנים וקוריאנים. קובעי מדיניות רבים ביפן חשדו שג'אנג זואו-לין עמד למעשה מאחורי התנועה האנטי-יפנית. זה לא היה נכון, אבל המרשל הזקן, שהזעם הציבורי כוון גם נגדו, החל לגלות קשיחות הולכת וגוברת במגעים שלו עם יפן. מעל הכל, סירב לתת לקיסרות רשות לסלול קווי רכבת נוספים ולהקים קונסוליה ליד הגבול הקוריאני, מתוך חשש לכרסם במה שנותר מהריבונות הסינית במנצ'וריה. גרוע מזה היה שלטונו חסר האחריות והמופקר בעיר הבירה מוּקְדֶן (כיום: שֶן-יאנְג). ג'אנג השקיע כמעט את כל רווחי המיסים שלקח מהאוכלוסיה במלחמות בלתי פוסקות מדרום לחומה, מתוך שאיפה ברורה לאחד את סין ואולי אף להפוך לקיסר.

בינתיים, האוכלוסיה נמקה בעוני מנוול, התשתיות התפוררו, והפועלים הסינים העניים איבדו את מעט הכסף שנותר להם במאורות האופיום. המוסדות הנתעבים הללו, שנוהלו לרוב בידי הרפתקנים יפנים (רונין) שחלשו על עיקר סחר הסמים באזור, זכו לחסותם של פקידי ה-SMR, צבא גוואנדונג, השירות החשאי ואף המשטרה ומערכת המשפט. לעיתים, הפיצו ההרפתקנים היפנים את האופיום מתוך בתי זונות וחנויות משכון. המראה של פועלים סינים (קוּלים) שדידו לחנויות המשכון הללו כדי להחליף את בגדיהם האחרונים באופיום לא היה נדיר כלל וכלל. הממשלה היפנית, שאחריותה שלה למצב הזה לא היתה קטנה כלל וכלל, בכל זאת ניסתה לשכנע את ג'אנג שישקיע יותר באוכלוסיה במנצ'וריה ופחות במלחמות מדרום לחומה. ההפקרות והשחיתות של המרשל הזקן, סברו המדינאים היפנים, עמדו בבסיס העוינות העממית להסדרים במנצ'וריה והיו עשויים אף להוביל למהומות או למהפכה. היפנים, לפיכך, ניסו לשכנע את ג'אנג לעזוב את בייג'ינג ואת מלחמותיו הבלתי פוסקות, לשוב למנצ'וריה ולהשקיע את תקציבו בפיתוח החבל. המרשל הזקן, שחזר ואמר כי הוא המגן היחיד בפני התפשטות הקומוניזם בסין ואף הוסיף לחלום לאחד את הקיסרות תחת שלטונו, סירב בתקיפות לתביעה היפנית מנימוקים לאומיים. בייג'ינג, הוא אמר, היא בירתה של סין, ואין ליפנים שום זכות להתערב בנעשה שם.

פועלים החליפו את בגדיהם האחרונים במנת סם - מאורת אופיום סינית

פועלים החליפו את בגדיהם האחרונים במנת סם – מאורת אופיום סינית

ב-1927, פתחה "מפלגת האומה" (גואומינדאנג), אויבתו המושבעת של ג'אנג זואו-לין, במערכה אדירה שנודעה כ"מסע צפונה". הכוחות המהפכניים, בראשותו של גנרל גי'אנג קאי-שק ובפיקוחם של יועצים סובייטים, דהרו במהירות לצפון והביסו את כוחותיהם של ג'אנג ובעלי בריתו. גם הסכסוך של ג'יאנג עם הקומוניסטים, בעקבותיו גורשו היועצים הסובייטים חזרה למולדתם, לא עצר את ההתקדמות המהירה של הצבא. בטוקיו, נפלה ממשלת ואקצוקי הליברלית, ובמקומה עלה לשלטון גנרל קשוח בדימוס, טנקה גיצ'י (אותו קצין שחנן פעם את ג'אנג זואו-לין), שהתחייב להבטיח בדם ובברזל את זכויותיה של יפן במנצ'וריה. טנקה הנחית כוחות בשאנדונג, מדרום לבייג'ינג, כדי לבלום את התקדמותה של מפלגת האומה, ובינתיים שלח שליחים לשני הצדדים הניצים כדי לנסות ולהגיע להסדר ביניהם. מפלגת האומה, הבטיח טנקה לג'יאנג קאי-שק בשיחה חשאית ביניהם, תוכל לשלוט בסין שמדרום לחומה, כולל בייג'ינג (כל עוד לא תפגע בזכויות היפניות או במתיישבים יפנים) אך לא תורשה להיכנס למנצ'וריה בשום פנים ואופן. במקביל, ניסו שליחי טנקה לשכנע את ג'אנג זואו-לין לעזוב את בייג'ינג ולסגת לשטח המנצ'ורי שמצפון לחומה. שם יוכל לשלוט בשקט, מוגן בידי כידונים יפניים. עם זאת, טנקה הבהיר הבהר היטב כי הוא לא "נמצא בכיס של ג'אנג". ב-18 למאי 1928, החליטה ממשלת יפן כי בשום פנים ואופן לא תאפשר מלחמה וכאוס במנצ'וריה. אם יובס המרשל הזקן בידי מפלגת האומה וחייליו יחזרו למנצ'וריה כאספסוף חמוש, יפורקו מנשקם על ידי היפנים. אם ייסוגו תוך כדי קרבות ו"ימשכו" את מלחמת האזרחים למנצ'וריה, יפרקו היפנים את הנשק משני הצבאות הניצים. המשמעות המעשית: חיסול שלטונו של ג'אנג זואו-לין, כי כיצד יוכל למשול ללא צבא חמוש?

לא בכיס של ג'אנג - ראש הממשלה טנקה גיצ'י

לא בכיס של ג'אנג – ראש הממשלה טנקה גיצ'י

אולם בצבא גוואנדונג, היו כאלו שהחליטו לנהל מדיניות חוץ עצמאית, בלי להתחשב בהחלטת הממשלה. במיוחד אמורים הדברים בקצין המטה הבכיר, קולונל קומוטו דאיסקו. ובעוד ראש הממשלה טנקה ושליחיו מנהלים משא ומתן קדחתני עם ג'אנג, החל קומוטו לרקום תוכנית חלופית: לרצוח את המרשל הזקן בדרכו מבייג'ינג למוקדן, ובכך לפתור באבחת חרב אחת את בעיותיה של יפן במנצ'וריה. מטרה שנייה היתה להפיל את שלטונו של טנקה, בו ראה עריץ מושחת ומתועב. הקשר של קצין המטה הבכיר, כפי שנראה, חשף את המצב האמיתי בצבא גוואנדונג: ארגון צבאי פרנואידי ומבולגן, בו קצינים ומפקדים קושרים זה נגד זה וזה לצד זה, בעוד פושעים ומפיונרים מסתובבים במסדרונות ורוקמים תוכניות עם קציני מטה וסוכנים מהשירות החשאי. מי בדיוק היה קומוטו דאיסקו, וכיצד קיבל את ההחלטה שהביאה לשיא את פעילותו כמתנגד לממשלה היפנית, סוכן חשאי וקושר – על כך נדבר בשבוע הבא.

להמשך, הקליקו כאן 

כל אשר מתחת לשמיים – סין בתקופת המדינות הלוחמות

 האם סוס לבן הוא סוס, ואם לא– מדוע יש לשלם עליו מס? כל אשר מתחת לשמיים, הכרך הראשון בסדרה החדשה של יורי פינס וגדעון שלח, פותח לקורא העברי צוהר לעולמה המרתק של סין העתיקה, במילניום שלפני האיחוד הקיסרי. השבוע, ינשוף-צבאי אסטרטגי מתמקד בתקופת המדינות הלוחמות, עולם שידע מערכות של מאות אלפי חיילים, דיפלומטיה סבוכה וסכינים הנשלפות באפלה. על כללים שחוצים אלפי שנות היסטוריה, הישרדותם של הכשירים ועוצמת השוליים.

Kol ashe mi tahah le shamayim 11

אנקדוטה סינית עתיקה מספרו של חאן פיי-דזה, אחד ההוגים הנודעים של "אסכולת החוק" בתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה"ס), מספרת על לוגיקן סיני שהצליח לשכנע סגל של אקדמיה שלמה כי סוס לבן אינו למעשה סוס. זאת מכיוון ש"סוסיות" ו"לובן" הן שתי תכונות שונות, וברגע שמצרפים אותן זו לזו, התצריף אינו יכול להיקרא "סוס" במובן המדויק של המילה. לאחר שניצח, עזב הלוגיקן את ממלכת צ'י, שבה התרחש הויכוח, רכוב על גבי סוסו הלבן. בהגיעו לגבול, נתקל במוכס שדרש ממנו לשלם "דמי רכיבה על סוס". הפילוסוף ניסה להסביר למוכס שסוס אינו למעשה סוס, אולם זה חזר ודרש ממנו את הכסף, וכדי לעבור נאלץ הלוגיקן לשלוף את ארנקו. "בעורמו מילים ריקות הוא גבר על מדינה שלמה, אך בבחינת הממשי על פי צורתו לא היה יכול לבלבל אדם בודד," כתב חאן פיי-דזה בציניות אופיינית. מעבר לעקיצה האישית ללוגיקן גוֹנְג-סוּן לוֹנְג (פעל בסביבות 270 לפנה"ס), אבי משל הסוס, הציטוט מצביע על היבט קבוע בהגות הסינית לדורותיה: העניין בשאלות מעשיות ("מה לעשות"? "כיצד לשפר את העולם"?) על חשבון שאלות ספקולטיביות ומטפיזיות לשמן. היבט זה מציב את הפילוסופיה הסינית העתיקה בניגוד חריף למקבילתה ההודית, למשל, ששאלות לוגיות ומטפיזיות היו מנושאי עניינה העיקריים.

White Horse Wallpapers 13

            האנקדוטה שהובאה לעיל היא מעט מזער מהפנינים שיוכל הקורא העברי למצוא בכרך הראשון של כל אשר מתחת לשמיים – תולדות הקיסרות הסינית, סידרת הספרים החדשה על סין הקיסרית מאת יורי פינס וגדעון שלח, בעריכתו של יצחק שיחור (אפשר להזמין כאן). הכותבים והעורך, כולם סינולוגים נודעים מהאוניברסיטה העברית, מביאים לקורא העברי, בפעם הראשונה כמעט, סקירה מקיפה, מתומצתת ומרתקת בעת ובעונה אחת, של אחת הציביליזציות החשובות, המורכבות והמרתקות בתולדות המין האנושי, תרבות ששורשיה נטועים בעומק המילניום השני לפני הספירה. עם התעוררותה של סין כמעצמה עולמית בימינו אלה, הספר מקבל כמובן משנה חשיבות. יתרונו המרכזי על פני ספרים מקבילים הוא בשילוב הנדיר להפליא בין בהירות לבין מורכבות אנליטית. זאת ועוד: בניגוד מוחלט למקובל בספרי מבוא, כל אשר מתחת לשמיים מבוסס על מחקרם המקורי של הכותבים, ולפיכך הוא לא מהווה אך ורק סיכום של ספרות קיימת. גדעון שלח, ארכיאולוג של סין העתיקה, מפליא לתאר את הבסיס החומרי של הציביליזציה הסינית בשפה המובנת לכל נפש, כמו גם את שפתה וקווי מתארה של הארץ היפה הזאת, בעוד יורי פינס – מומחה לתולדות הרעיונות בסין העתיקה – מתאר באופן מקורי במיוחד את הפוליטיקה הסבוכה, המלחמה, האסטרטגיה ואסכולות המחשבה הסיניות שחלקן עיצבו את תולדות הקיסרות במשך אלפי שנים, ובמידה רבה עד ימינו אלה. השילוב הזה יוצר תמונה מסעירה במיוחד של תרבות, רוח וחומר, מלחמה ופוליטיקה, תככים ושירה, אידיאליזם וציניות, שהופך מה שהיה יכול להיות סקירה יבשה גרידא ליצירה מרשימה בפני עצמה. כמי שחוייב לקרוא מספר עצום של ספרים ומאמרים על סין העתיקה והמודרנית במהלך הלימודים בישראל ובארצות הברית, אני יכול להעיד שכל אשר מתחת לשמיים, עולה בהרבה על כל רוב הספרים האחרים בתחום, גם בשפות אחרות כמו אנגלית ויפנית.

אחד מגיבוריו העיקריים של הספר - ג'נג מלך צ'ין, שאיחד את סין כולה ביד ברזל והפך לקיסר הראשון

אחד מגיבוריו העיקריים של הספר – ג'נג מלך צ'ין, שאיחד את סין כולה ביד ברזל והפך לקיסר הראשון

            בהקשר הזה, כדאי להזכיר תחום שבו תרומתו של הספר חשובה במיוחד: העולם הצבאי-פוליטי. תקופת המדינות הלוחמות בסין, התקופה שהתחילה עם שקיעתה הסופית של מלכות שושלת ג'וֹאוּ, ידעה "מלחמת הכל בכל" של ישויות פוליטיות חזקות יותר ופחות, מאבק שמזכיר עד מאד מלחמות דומות בין אצילים, ברונים, מלכים קטנים וערי מדינה במדינות אחרות כמו יפן ואיטליה. העולם של תקופת המדינות הלוחמות, עם זאת, היה חריג לתקופה (האלף הראשון לפנה"ס) במורכבותו הצבאית, החברתית והפוליטית. כדי להשיג יתרונות על יריביהן, החילו שרי המדינות השונות רפורמות מרחיקות לכת בצבא, בחברה ובכלכלה, שהפכו אותן ל"מפלצות" ריכוזיות, מכונות מלחמה וייצור שמעטות כמותן נודעו בעולם העתיק. הפוליטיקה בין המדינות השונות לא היתה מביישת את איטליה של הרנסנס בזוהמה, באכזריות ובתחכום שלה: בריתות נכרתו והופרו חדשות לבקרים, מצביאים הטעו את יריביהם בתמרונים מבריקים, שחלקם נלמדים עד היום בבתי ספר לאסטרטגיה בעולם כולו, מתנקשים ארבו למלכים ושרים עם סכינים שלופות, ושרים בוגדניים הזליפו טיפות תרעלה לכוסות המשקה של אדוניהם (למי שרוצה לקרוא עוד בנושא, כאן תוכלו למצוא תרגום של אחד מסיפורי המתנקשים של ההיסטוריון הגדול של התקופה, סי-מה צ'יאן). לא לחינם כתב חאן פיי-דזה, ההוגה הלגליסטי הציני, כי "אם השר לא רצח את שליטו, הרי זה רק משום שטרם השלים את הכנותיו" (עמ' 272). אין פלא שבתקופה הזאת נכתב ספר האסטרטגיה של סון-דזה (נקרא בתרגום העברי "חכמת המלחמה") שנלמד ומעורר ויכוחים סוערים אפילו היום, אלפי שנים לאחר כתיבתו.

כל דאלים גבר - תמונה מהסרט הסיני "המדינות הלוחמות"

כל דאלים גבר – תמונה מהסרט הסיני "המדינות הלוחמות"

            תקופת המדינות הלוחמות, לפיכך, מספקת לנו הצצה מרתקת ונדירה לעולם אסטרטגי רב קוטבי, דינמי וסוער, נטול מגבלות מוסריות שבו "כל דאלים גבר". ומכיוון שלאור שקיעתה האיטית של ארצות הברית, העולם שלנו הופך אף הוא למערכת רב קוטבית, עולם המדינות הלוחמות עשוי לשמש אותנו כדוגמא מרתקת, אם כי קיצונית, לאופן בו עולם כזה פועל ולחוקים הנסתרים המנחים אותו. דוגמא לחוק כזה, שלא מוזכר במפורש בספר אולם עולה מהדיון בו, הוא העוצמה הכמוסה במדינות לוחמות שנמצאות בגבולותיה ובקצותיה של המערכת, תופעה שניתן לכנות "עוצמת השוליים". הביטו, למשל, במפה הבאה של המדינות הלוחמות:

 EN-WarringStatesAll260BCE

האם זה מקרה שכמה מהמעצמות החזקות ביותר של התקופה, אלו שהצליחו להגיע ל"קו הגמר" של התחרות לאיחוד סין, היו דווקא המדינות שנמצאות בפריפריה – צ'וּ בדרום, צ'ין במערב, יֵאן וגָ'או בצפון? המעצמה הדרומית צ'וּ,  במיוחד, נחשבה לכמעט בלתי מנוצחת. בסופו של דבר, הכריעה צ'ין, הממלכה שבקצה מערב, את כל האחרות ויצרה את השושלת הקיסרית הראשונה של סין, באחדה את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת שלטונה הבלעדי. בספר עצמו כותב יורי פינס, מחבר הפרק על תקופת המדינות הלוחמות, כי לצ'וּ היה יתרון גיאוגרפי: משום שהתמקמה בקצה התחתון של "העולם", היה קשה לאגף אותה מבחינה אסטרטגית, ויתר על כן- בגבולותיה היו די מדינות חלשות כדי להעניק לה מרחב לכיבושים והתפשטות. בסופו של דבר, הובסה צ'וּ בעיקר בשל סיבות הקשורות לפוליטיקה הפנימית שלה. במקרה של צ'ין, כתב החוקר החשוב אואן לאטימור, היתה חשיבות נוספת למיקום הפריפריאלי: מדינה זו מוקמה בגבול בין הציביליזציה הסינית ל"שבטי הברברים", וכך הצליחה לשכור מצביאים מקרבם ולאמץ חלק ניכר מהדינמיות הצבאית שלהם. אם כי צ'ין ראתה את עצמה כחלק בלתי נפרד מהציביליזציה הסינית, בוודאי יותר מאשר חשב לאטימור, אין ספק שמיקומה הפריפריאלי תרם לגמישות מחשבתית. גמישות זו סייעה לצ'ין ליישם רפורמות מרחיקות לכת בצבא ובכלכלה שהפכו אותה למכונת מלחמה אדירה שדרסה את כל יתר המדינות תחת רגליה.

מכונת מלחמה בלתי מנוצחת - צבא חיילי הטרקוטה שנועד לשמור לנצח על קברו של הקיסר הראשון

המעצמה הצבאית שבקצה מערב – צבא חיילי הטרקוטה שנועד לשמור לנצח על קברו של הקיסר הראשון

            החשיבות העליונה של מיקום פריפריאלי במערכת רב קוטבית, כמסתבר, אינה היבט המוגבל לתקופה העתיקה – ובמלחמות של סין במאה העשרים חזר יתרון זה למלא תפקיד מכריע. בשנות העשרים של המאה, שבה ממלכת המרכז לתקופה אפלה של מלחמת הכל בכל. הקואליציה המהפכנית שפירקה את קיסרות צ'ינג במהפכת 1911 לא הצליחה לייצב את המדינה. ניסיון של נשיא סין, יואן שי-קאי, להכריז על עצמו כקיסר, נחל כישלון מהדהד, מחוזות התחילו לפרוש, ובשנות העשרים הממלכה היתה קרועה בין עשרות משטרים מקומיים שהונהגו רובם בידי גנרלים שנודעו בשם "אילי מלחמה" (התרגום העברי של המונח Warlord. בסינית המונח מעט שונה – ג'וּן פָה, מילולית: קליקות צבאיות). בדיוק כמו בתקופת המדינות הלוחמות, אילי המלחמה נאבקו זה בזה במערכה שכוח גס, ערמומיות דיפלומטית ובוגדנות שימשו בו בערבוביה. קו דמיון משמעותי נוסף הוא הסכמה כללית שהפילוג הוא רע, גורם סבל לעם ומדרדר את המדינה, וכדי לרפא את המצב יש לאחד את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת ממשלה אחת. הויכוח היה, בדיוק כמו בימי המדינות הלוחמות, על זהות המאחד ואופי משטרו. אין להסיק מכך, כמובן, שהמערכות, שרחוקות זו מזו מרחק של יותר מאלפיים שנה, היו זהות זו לזו. הבדל קריטי, למשל, הוא מעורבותם העמוקה של הכוחות הזרים, במיוחד הרוסים והיפנים, והסיוע שנתנו לאילי המלחמה הניצים שנאבקו אלו באלו. עם זאת, מעורבות הכוחות הזרים במערכת לא היתה עמוקה במיוחד במשך רוב עשור אילי המלחמה, וממילא הם נטו לתמוך בכוחות שהוכיחו את עצמם כחזקים ביותר.

china-26

שימו לב לשולי המפה: המעצמה המנצ'ורית של ג'אנג זואו-לין בצפון מזרח, ושטחי השלטון של מפלגת האומה (Kuomintang) בדרום

            אבל מי היו הכוחות הללו? כמו בתקופת אילי המלחמה, ניתן לראות דפוס לפיו אילי המלחמה הפריפריאליים, אלו ששכנו בקצוות, הגיעו בסופו של דבר על רגליהם לקו הגמר. במנצ'וריה, ארץ הערבות שבצפון מזרח סין ממנה הגיעה גם השושלת הקיסרית האחרונה, ישב איל המלחמה מזרה האימים ג'אנג זוּאוֹ-לין, "המרשל הזקן", פושע ומנהיג כנופיה לשעבר, ומשל בכוח הזרוע על שטח נרחב. ג'אנג נהנה מיתרון חשוב על יריביו מקרב אילי המלחמה, ששלטו על נתחים גדולים יותר ופחות בשאר חלקיה של סין. בדיוק כמו ממלכות הקצה בתקופת המדינות הלוחמות, היה קשה מאד לאגף אותו. לעומת זאת, אילי מלחמה שמשלו על שטחים קרובים יותר למרכז המדינה, היו יכולים לספוג מהלומות מכל העברים ולפיכך נאלצו לפזר את כוחותיהם ואת תשומת ליבם.

קשה לאגף אותו - "המרשל הזקן" ג'אנג זואו-לין. אחת מבעיותיו העיקריות: הוא היה מכור לאופיום.

קשה לאגף אותו – "המרשל הזקן" ג'אנג זואו-לין. אחת מבעיותיו העיקריות: הוא היה מכור לאופיום.

זאת ועוד: כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי ארתור וולדרון, נהנה "המרשל הזקן" מיתרון אסטרטגי חשוב. מנצ'וריה, כמסתבר, היתה "מבצר טבעי", והדרך הנוחה ביותר לפלוש אליה מצדה המזרחי היה מעבר בשם שאן חאי גואן, בין הים להרים. וכמובן, כפי שיודע כל תלמיד מתחיל באסטרטגיה צבאית, כאשר יודע האויב מהיכן בדיוק תגיע הוא יכול להכין לך הפתעה שלא תשכח כל חייך. לפי וולדרון, כך בדיוק הביסו הקומוניסטים את הלאומנים במלחמת האזרחים הסינית: הם "מצצו" את כוחותיהם לתוך מנצ'וריה דרך שאן חאי גואן, פיתו אותם להזרים עוד ועוד יחידות למלכודת וכך חיסלו את מיטב צבאם. בסופו של דבר, הובס המרשל הזקן בידי היפנים דווקא: ב-1928 הטמינו קצינים מצבא גוואנדונג, הכוח היפני שחנה במנצ'וריה, פצצה במסילת הרכבת שבה נסע ג'אנג וחיסלוהו. שלוש שנים לאחר מכן, כבשו את החבל כולו. היתרונות האסטרטגיים של מגני מנצ'וריה לא הפריעו ליפנים משום שהם הגיעו בדרך הים באמצעות החפה, מהלך צבאי מסובך להפליא שאילי מלחמה סינים לא הצליחו לבצע היטב באותה התקופה.

ההרים על רקע החומה הגדולה- מנצ'וריה כמבצר טבעי

ההרים על רקע החומה הגדולה- מנצ'וריה כמבצר טבעי

מעבר בין הים להרים - שער שאן חאי גואן

מעבר בין הים להרים – שער שאן חאי גואן

אולם הפלא האמיתי, ככל הנראה, התרחש בקצה הדרום מזרחי של סין. מפלגת האומה, הגואומינדאנג, בהנהגתו של הגנרל ג'יאנג קאי שק, הצליחה לפרוץ ממאחז קטן ליד העיר קנטון במערכת מלחמה אפית שנודעה בכינוי "המסע צפונה". בין 1926 ל-1928 שטפו כוחות ג'יאנג את סין, והצליחו, למשך עשור שלם, לאחד חלקים גדולים מהמדינה תחת השלטון של מפלגת האומה. היו שהסבירו את הצלחתו הפנומינלית של ג'יאנג בסיוע רוסי שקיבל, ובמיוחד במדריכים סובייטים שאימנו את צבאו, והסבר זה ללא ספק נכון. אבל הגואומינדאנג הצליחה לשרוד במשך שנים בדרום לפני עלייתו של גי'אנג, למרות מנהיגות בעייתית וכושלת למדי של היו"ר הראשון שלה, סוּן יאט-סן, שהוכתר לימים (לא בצדק לדעתי) כ"אבי המהפכה הסינית". אחת הסיבות העיקריות שמפלגת האומה, שצבאה היה חלש יחסית במשך שנים רבות, הצליחה לשרוד את שנות המשבר, היה פעם נוספת מיקומה הפריפריאלי בקצה הדרומי של סין. סביר להניח שאם היו ממוקמים במרכז המדינה, היו נבלעים ומחוסלים בידי אילי מלחמה אחרים זמן רב לפני המהפך של 1926. וכמובן שכאן יש להזהיר ולסייג: מיקום גיאוגרפי בשוליים עוזר ומסייע, ולעולם לא הבטיח ניצחון לאף ממלכה: לא בעולם המדינות הלוחמות במילניום הראשון לפנה"ס, ולא בעולמן של אילי המלחמה במאה העשרים. היו גם סיבות אחרות, חשובות לא פחות, לניצחון של מפלגת האומה ב"מסע צפונה", כמו סיוע רוסי, או העובדה שיריבותיה העיקריות התישו זו את זו במלחמה קשה ביניהן שנתיים קודם לכן. אולם מיקום בשוליים, כמסתבר, מתפקד כגורם עוצמה, לפחות במידת מה, במערכות רב קוטביות בעת העתיקה ובעידן המודרני כאחד. יהיה מעניין לבדוק אם הדבר נכון גם במערכות רב קוטביות אחרות, כמו עולם ערי המדינה ביוון הקלאסית או איטליה של הרנסנס.

פרץ צפונה - מנהיג מפלגת האומה, גנרל ג'יאנג קאי-שק

פרץ צפונה – מנהיג מפלגת האומה, גנרל ג'יאנג קאי-שק

            באחד השבועות הבאים, נכתוב על היבט שני, מרתק לא פחות בספר כל אשר מתחת לשמיים הויכוח הסוער בין האסכולות השונות בסין של תקופת המדינות הלוחמות: מאנשי המוסר הקונפוציאנים, עבור בתועלתנים המוהיסטים, אנשי ה"זרימה הטבעית" של הדאואיזם וההוגים הציניים של "אסכולת החוק". הייחוד בספר הוא בכך שהוא קושר בין הרעיונות הללו לצמיחתו המהירה של מעמד חדש של אצולה זוטרה בסין העתיקה – ועל כך, כאמור, באחד הינשופים הבאים.

%d בלוגרים אהבו את זה: