ארכיון הבלוג

"תמיד קרא לו בשמו": מה רע למעשה בעלבונות פוליטיים?

בהארי פוטר, ספרה הקלאסי של הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג, מסביר אחד ממוריו של הארי שאפילו לאויב השנוא ביותר חשוב לקרוא בשמו האמיתי, ולא בכינויים מתחמקים או מילות גנאי למיניהן. מדוע כדאי לאמץ את העיקרון הזה גם בעולם הפוליטי, במקום להשתמש בעיוותים כמו "ביביהו", "פלסטינאצים", "מתנחבלים" או "הקרן לישראל חדשה"? הבעיה אינה נימוס, ואפילו לא פגיעה ברגשותיו של העומד מולך, אלא הגמישות המנטאלית שלך עצמך. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Image result for argument

היום האזנתי במקרה ליקיר הבלוג הזה, ד"ר גיא בכור, מדבר כהרגלו על "סודות המזרח התיכון". הנושאים היו מוכרים למדי, בעיקר האנטישמיות של אירופה, סופה הקרב וההתמוטטות הממשמשת ובאה של איראן ומדינות ערב. לא אלאה אתכם בטעויות המרובות, והרי עסקנו בכך בעבר כאן בינשוף. אבל הפעם, משהו בדבריו גרם לי להרגיש אי נוחות חריגה. שמעתי אותו פעמיים או שלוש, עד שהבנתי מה בדיוק הפריע לי.

במהלך נאומו הרגיל נגד "אירופה האנטישמית" ובפרט נגד ארצה של הקנצלרית מרקל, נמנע בכור מהגיית השם המפורש "גרמניה". במקום זאת הוא כינה אותה "דויטשלנד". בדיקה קצרה העלתה שבכור נוהג להשתמש באותו הכינוי ממש במאמריו, בכל מופע ומופע. לכאורה, אין בכך כל רע. הרי Deutschland זו הדרך לומר "גרמניה" בגרמנית. עם זאת, כשקוראים ושומעים את בכור בהקשר, מגלים שעבורו "דויטשלנד" מקבילה לכינוי "הישות הציונית" בכלי תקשורת איראניים וערביים. בשני המקרים, שינוי שמו של היריב שלך יוצר הזרה, גורם למילה מוכרת להפוך כביכול למנוכרת, מאיימת, אפילו מאוסה. במאמריו ובהופעותיו הטלוויזיוניות טוען בכור, שוב ושוב, שגרמניה העכשווית המוכרת לנו כידידה של ישראל ויעד תיירות פופולרי, אינה כזו כלל וכלל. "דויטשלנד" של אנגלה מרקל היא מדינה נאצית ואנטישמית השואפת להשמיד את ישראל, כמו עכביש ארסי המרעיל את קורבנו באמצעות נשיקה בוגדנית. שינוי שמה של המקובל של גרמניה בעברית אינו המצאה של בכור. ב-1986, פרסמה מחברת בשם יהודית עוז ספר בשם הגנים של הנאצים, ובו טענה כי הרוע הגרמני הוא מחלה גנטית חשוכת מרפא העוברת בירושה מקדמת דנן. בספרה כינתה עוז את גרמניה "אלמניה" (כינוי המגיע מהגייה צרפתית דווקא), בדיוק מאותן סיבות כמו של בכור.

בכור ועוז, כמובן, הם חלק מתופעה כללית יותר, שרווחת בשיח הישראל בכל קצוות הקשת הפוליטית: שינוי שמו של היריב בכדי ליצור הלעגה והזרה. אם הדבר נעשה מדי פעם, מדובר בסך הכל בבדיחה לא מזיקה, אולם יש כאלו שמשתמשים בכלי הזה באופן קבוע. סילבי קשת, פובליציסטית שנהגה לכתוב בידיעות אחרונות בשנות השמונים והתשעים, היתה אחת מהאמהות המייסדות של הסוגה, וחלק מביטויי ההלעגה הרווחים בשיח הישראלי, כגון "ביביהו" "מתנחבלים", "דגנרלים", "צרת החינוך" או "מפלגת האבודה" רשומים על שמה. כינויים כאלו נפוצים הן בשמאל והן בימין. בנאומים של עו"ד יורם שפטל, למשל, כמעט לא תמצאו אזכורים של יריביו ללא עיוותי שמות למיניהם (פלסטינאצים, הקרן לישראל חדשה), הוספת כינויי גנאי לשמות (אבו אדולף מאזן) או שמות תואר (השמאל הבוגדני). המחזיר בתשובה אמנון יצחק אף הוא אחד מאלופי הז'אנר, מתוך אמונה שיש להעליב ולבזות את אויבי הדת היהודית היכן שרק אפשר. לפיכך הוא משתמש דרך קבע בעיוותי שמות וכינויי גנאי כמו "בן גורגור" (לדוד בן גוריון), טמבלוויזיה, וכדומה.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הבעיה העיקרית בסגנון הכתיבה הנ"ל אינה חוסר נימוס, או רגשותיהם הענוגים של מושאיו. מרחב התמרון וטווח הפעולה של נתניהו, למשל, מעולם לא הוצר כי כינו אותו "ביביהו", ולמרקל בוודאי לא מפריע שגאי בכור קורא לגרמניה "דויטשלנד". מה שאני מנסה לטעון, הוא שהנזק שבהלעגה והזרה על ידי עיוות שמות רלוונטי בראש ובראשונה לכותבים שמשתמשים בהן, ובעיקר, לקוראים שצורכים מנת יתר של טקסטים מהסוג הזה.

למה, למעשה? נניח שגיא בכור היה מותח בדיוק את אותה ביקורת על גרמניה, אך בלי לכנות אותה "דויטשלנד", או ששפטל היה מחרף ומגדף את "אבו מאזן" במקום את "אבו אדולף מאזן". במקרים כאלו, הקוראים היו נחשפים אמנם לביקורת החריפה של שפטל ובכור, אבל גם לקונוטציות אחרות, חלקן מורכבות ואפילו חיוביות, שקשורות למילים "גרמניה" ו"אבו מאזן". השימוש העקבי בשמות מעוותים, סוגר את הקוראים בתוך עולם מושגים מלאכותי. למילה "דויטשלנד", מן הסתם, אין קונוטציות בעברית, אז הקורא ידביק אליה אך ורק את החרפות של בכור. היא תהיה אך ורק מדינה אנטישמית, הזוממת להשמיד את מדינת ישראל, ולא יעד תיירות נחשק או שותף בטחוני-אסטרטגי. הנשיא הפלסטיני אבו מאזן אמנם אינו פופולרי בישראל, אולם רבים עוד זוכרים שהתנגד באופן נחרץ לאינתיפאדה השנייה ולפיגועים נגד אזרחים ישראלים. אבל מי יכול לייחס איזושהי קונוטציה חיובית לאדם שנקשר באופן אוטומטי עם היטלר? כנ"ל עם "שקרניהו", "פלסטינאצים", "בן גורגור", "קונגוליזה רייס", "הקרן לישראל חדשה", "השמאל הבוגדני", "היטלרי קלינטון", "בארכ חוסיין אובמה" וכינויים דומים אחרים. כל אלו יוצרים שכבות שומן מסביב לתודעתם של אלו שצורכים אותם, מצמצמים את מרחב התמרון המנטלי שלהם ולוכדים אותם בתוך מטריקס של עולם משמעויות הולך וצר. להבהיר: הדאגה שלי אינה "נימוס" אלא הצרת תחום המחשבה על ידי שינויים בשפה.

אותו דבר נכון, דרך אגב, להיסטוריונים שמתארים קבוצות של בני אדם דרך קבע במושגים כמו "בורגנות", "פרולטריון", "פטריארכיה" וכדומה, שזרים לעולמם של השחקנים ההיסטוריים. אם אתה מכנה למשל קבוצת כורים אנגלים שהתקוממו במאה ה-19 "פרולטריון", אפילו אם מעולם לא כינו כך את עצמם, אתה רומז לקורא שהם מתנהגים בהכרח בהתאם למודל הכלכלי המרקסיסטי של מלחמת מעמדות, ומתעלם משורת אספקטים דתיים, חברתיים, פוליטיים ואחרים, שהיו אולי חשובים עבורם לא פחות ואפילו יותר. לכן, למשל, כשאני מלמד את מלחמת 1948, אני מתעקש לקרוא לחבורות הלוחמים הפלסטיניות "מיליציות" ולא "כנופיות", ולהסתכל על המציאות דרך העיניים שלהם, ולא מנקודת המבט של אויביהם הציונים.

בסופו של דבר, גם כאשר אתה מתעמת מול יריב, חשוב להבין את דרכו, את רעיונותיו ואת עולם המשמעויות שלו כפי שהם באמת, ולא כפי שאתה מדמיין אותם, או כפי שהיית רוצה שיהיו. אם אתם רוצים לזהות כותבים טובים, שיציגו לפניכם את העולם במלוא מורכבותו ולא דרך סד אידיאולוגי, חפשו את אלו שמשתמשים במונחים מקובלים, ולא כולאים את קוראיהם בסבך של ז'רגון ייחודי וטעון מבחינה אידיאולוגית. מעל הכל, תמיד קראו ליריב שלכם בשמו האמיתי.

נשיקת אשת העכביש: גיא בכור חושף מזימה גרמנית

ד"ר גיא בכור, האיש שמתיימר להחזיק בצופן לסודות המזרח התיכון, "חשף" לאחרונה קונספירציה גרמנית-אנטישמית לרסק את יסודותיה של מדינת ישראל באמצעות אויבים מבית. נשיקת אשת העכביש, או האשליה של הקוסם מארץ עוץ? ינשוף פוליטי על צפנים, קרנות וארגונים חתרניים.

Mystic_Key_Nintendo_Power

הבלוגוספירה הישראלית מזכירה לי לעיתים שכונה בעיר עתיקה וציורית, שלא קל להתמצא בסימטאותיה הצרות ורחובותיה המתפתלים. קשה למצוא את דרכך בשכונה בלי הדרכה צמודה, ומעטים הם האנשים שמגיעים לבלוגים באקראי, סתם כך. לרוב, זוכים בלוגרים למבקרים עקב המלצות, שיתופים, ציוצים ושמועות שעוברות מפייסבוק לאוזן. ברובע יש בתים קטנים ונטושים בקצה סימטאות חשוכות, מקומות שאיש לא מבקר בהם ובעליהם – כך נראה, מדברים בעיקר לעצמם. יש גם בתים רבים שאינם מוכרים לקהל הרחב, אולם זוכים לביקורים תכופים של משפחה וחברים, ולעיתים גם אורחים מזדמנים. מקומות אחרים, כמו מסעדות ששמן נלחש מפה לאוזן, נהנים מקהל ידוע ונאמן של מביני עניין. יש כאלו שמדשדשים במקום או מגדילים את הקליינטלה שלהם באיטיות, ואחרים שכוכבם דורך במהירות. כמובן שבמרכז השכונה יש גם בתים מוארים וגדולים מהם נשמע תדיר צליל הקשת כוסיות, גדושים עד להתפקע במבקרים ומגיבים. אלו הם הרכזות (hubs) של הרשת הישראלית, הבלוגים הבודדים שעשרות אלפי קוראים עוברים דרכם, ובעליהם נהנים מהשפעה שאינה נופלת מזו של עיתונאים רבים, ולעיתים אף עולה עליהם.

jerusalem2

אולם בשכונה שלנו יש מקום אחד חריג: מועדון יוקרתי בשם G-Planet, חסום בדלת פלדה ומכוסה בשטיחים מקיר לקיר. בעל מועדון העילית הזה, שעונה לשם ד"ר גיא בכור, אינו בדיוק אדם מופנם. כמרצה לשעבר ללימודי המזרח התיכון במרכז הבינתחומי בהרצליה, בכור אינו מציג את עצמו כפרשן, משקיף או מומחה אקדמי גרידא, אלא בעל ידע ח"ן סודי, מחזיק המפתחות שיאפשרו לקוראיו להבין את חוקיו האמיתיים של המזרח התיכון. G-Planet, "המועדון שנותן לכם שקט נפשי", "המועדון שמראה לכם את הקרביים של המזרח התיכון", "הצופן שלך לקליידוסקופ הצבעוני, אך גם האכזרי, של המזרח התיכון המהופך" (נשבע לכם שלא שיניתי). כדי להיכנס ל"מועדון שנותן לך שקט נפשי", ניחשתם נכון, צריך לשלם סכום לא מבוטל של כסף. מכיוון שלי יש דרכים זולות יותר להשיג שקט נפשי, החלטתי לוותר על מאמריו היוקרתיים והדיסקרטיים של בעל הצופן, ולהסתפק באלו שהוא משחרר, ללא תשלום, להמונים שלא מעוניינים לשלם את מחיר הכניסה.

בעל מועדון יוקרתי - ד"ר גיא בכור

בעל מועדון יוקרתי – ד"ר גיא בכור

במשך זמן רב תהיתי אם לכתוב כאן על גיא בכור, תהייה שהתחזקה כאשר אדם אינטליגנטי ממכרי דיבר עליו בעיניים פעורות והגדיר אותו, ללא שמץ אירוניה, כ"מורנו ורבינו". ואכן, בכור יודע לכתוב ללא ספק, באופן שקיבץ סביבו בשנים האחרונות קבוצה הולכת וגדלה של מעריצים. למאמריו השונים הוא נותן תמיד שמות ציוריים ("על שנאה ונקמה", "מזימות על הבוספורוס", "אמנות ההצפנה", "על מכונת המילים הנפלאה"), ופותח אותם באנדקוטות היסטוריות מגוונות ומרתקות, מסודות הצופן של מלחמת העולם השנייה, עבור בג'ינג'יס חאן וכלה בפרידריך הגדול או סיפורים של נגיב מחפוז. מעריציו המושבעים של בכור מאורגנים בקבוצה פייסבוק ענקית, שקשורה לארגוני ימין אחרים ומארגנת קמפיינים שונים של הסברה ישראלית במספר רב של שפות. במקרה אחד, ארגן בעל הצופן את תומכיו למשט יאכטות נגדי מול המשט הטורקי המפורסם, יוזמה שהוצגה על ידו כמין מסע מלחמה מנצח. אף על פי שהיא הסתיימה באופן צנוע יחסית, אין ספק שיש מעט מאד בלוגרים שמסוגלים לשנע את הקוראים שלהם בצורה כזאת. בכור, לפיכך, הוא תופעה ייחודית בסצינת הבלוגים הישראלית – תופעה שראוי להתייחס אליה.

מסע ניצחון? תמונה מהמשט הנגדי של גיא בכור

מסע ניצחון? תמונה מהמשט הנגדי של גיא בכור

כדי שיהיה ברור, אני לא מגנה את ד"ר בכור על עצם העובדה שהוא לוקח תשלום על מאמריו. זכותו של כל אדם לגבות תשלום עבור המאמרים שהוא כותב, אפילו אם הדבר אינו מקובל במיוחד. אולם מי שמתיימר לנהל מועדון יוקרתי ואקסולוסיבי לבעלי ממון, רצוי שגם יספק סחורה טובה ומיוחדת, שאי אפשר להשיג בשום מקור אחר. במבחן הזה, אבוי, בכור נכשל ובגדול, ראשית כל ביומרה להחזיק ב"חוקים נצחיים" המאפשרים לקוראים להבין את כל המתרחש במזרח התיכון. בהקשר זה ראוי להזכיר כי במהלך ההפיכה במצרים, הבטיח בכור לנבא את כל האירועים בוודאות ובמדויק, לפי הצופן ההיסטורי המנחה את מצרים עוד מימי הפרעונים. לאחר ששקד על פיענוח הצופן, והרווה את כל יתר הפרשנים במנות גדושות של בוז ולעג, הבטיח בכור לקוראיו – שוב בביטחון עצמי גמור – שמובארכ יישאר בשלטון בסופו של דבר. ולאחר שנשיא מצרים הנצחי כביכול נבעט מארמון עאבדין, שאל אחד מקוראיו הקבועים של בכור האם המאמר הבא יהיה "על חטא הגאווה". הוא לא זכה, כמובן לתשובה, והכישלון לא הפחית, ולו במאום, את הביטחון העצמי של הכותב ואמונתו באותם "חוקים נצחיים" שהוא מוכר לציבור קוראיו.

היה צריך להתייעץ עם גיא בכור - מובארכ

היה צריך להתייעץ עם גיא בכור – מובארכ

מכיוון שכבר הרבה זמן לא הצצתי ב-G-Planet, החלטתי להיכנס פעם נוספת לפני כיומיים, בהפסקה משינון משמים ומונוטוני של סימניות סיניות למבחן הקרוב (procrastination, אתם יודעים). אם תיכנסו גם אתם, תראו, לצד המאמר בתשלום, פוסט חינמי עם השם המסקרן נשיקת אשת העכביש – איך מתנכלת גרמניה לישראל. תוך כדי קישור תמוה לסיפור דרום אמריקאי על לוחם מחתרת ועבריין מין, מגולל בכור את התזה הימנית הלעוסה על המימון האירופי האנטישמי של ארגוני סמול חורשי רעה. הפעם, הוא גם משחק באופן ישיר על פוביות השואה הישראליות, ומאשים את גרמניה, באופן ספציפי, בניסיון לחתור תחת קיומה וזהותה של ישראל. באמצעות מימון הארגונים החתרניים, טוען בכור, מנסה ממשלת גרמניה לנער מעצמה את התדמית ה"נאצית" ולהדביק אותה ליהודים. אם היהודים הם הנאצים החדשים, הרי הגרמנים כבר לא אשמים, ובא לברלין גואל.

קונסיפרציה גרמנית? הקנצלרית אנגלה מרקל

קונסיפרציה גרמנית? הקנצלרית אנגלה מרקל

הניחו לרגע בצד את העובדה שבכור לא ניהל מחקר עצמאי משל עצמו, וכל הנתונים שלו מגיעים מ-NGO Monitor, אחד מארגוני המקארתיזם של הימין הקיצוני, ואליבא דכולי עלמא לא גורם אובייקטיבי שאפשר לסמוך עליו ללא בדיקה. גם אם נתעלם מכך, הנתונים במאמר עצמו מסולפים באופן כל כך מגושם עד שהקורא נותר לתהות, כיצד מי שמנסה לגבות כסף על מאמריו לא מנסה לכסות על התפרים באופן מתוחכם יותר. וכשיש הטעייה חמורה, במיוחד מצד מי שמבקש את כספם של קוראיו, חובה לחשוף אותה ברבים.

ראשית כל, התזה המרכזית של בכור היא שממשלת גרמניה, היא ולא אחרת, מממנת את ארגוני הסמול הקטלניים, וזאת כאמור כדי להוכיח שישראל היא נאצית וגו'. הוא אמנם מודה שגרמניה נתנה לישראל אי אלו צוללות במתנה, אבל מסייג זאת שמדובר אך ורק במעשה ל"ניקוי המצפון". משונה, אבל נניח גם את זה בצד. בנקודה זו, מתחיל בכור למנות את שמות הקרנות הגרמניות המממנות את ארגוני הסמול הבוגדניים, וביניהן גם קרן היינריך בל וקרן רוזה לוקסנבורג. אולם אבוי – הקרנות הללו אינן שייכות כלל לממשלת גרמניה, אלא למפלגות פוליטיות שמאליות (הירוקים ומפלגת השמאל בהתאמה) שנמצאות עכשיו באופוזיציה. הן זוכות אמנם לתמיכה ממשלתית (משהו דומה למימון מפלגות אצלנו), אולם מנהלות מדיניות עצמאית שאינה מוכתבת מהמרכז. גם קרנות התלויות בממשל הפדרלי במידה רבה יותר, אינן בהכרח נשלטות על ידו והתמיכות שהן מחלקות נקבעות לעיתים קרובות בידי ועדות עצמאיות של מומחים. כך, מתמוססת לה התזה המנופחת על קונספירציה גרמנית-אנטישמית להשמדת ישראל ומצטמקת לגודלה הטבעי – מפלגות שמאל גרמניות שתומכות בארגונים הקרובים אליהן אידיאולוגית במדינת ישראל.

אבל מי בדיוק הארגונים הישראליים שמקבלים מימון מהאנטישמים הגרמנים? ביניהם יש אמנם ארגוני שמאל קיצוני מגונים כמו "זוכרות", אבל גם ארגונים ציוניים וממסדיים מובהקים כמו "מרכז פרס לשלום", שנהנים מחסותו של נשיא המדינה עצמו. מעבר קצר על רשימת הארגונים מראה שרבים מהם עוסקים בפרוייקטים חברתיים בתוך ישראל עצמה, שאינם קשורים בהכרח לסכסוך הישראלי-ערבי, למשל מלגות למעוטי יכולת או עבודה עם ילדים בשכונות קשות. בכור לא מספר את זה לקוראיו, וגם לא את העובדה שהמימון לא ניתן לארגונים אלא לפרוייקטים מסויימים. כך שבלי לומר לנו אילו פרוייקטים מומנו, ועל ידי איזה ארגון, אנחנו לא יודעים למעשה כלום.

בחבילה אחת עם ארגוני שמאל קיצוני - מרכז פרס לשלום

בחבילה אחת עם ארגוני שמאל קיצוני – מרכז פרס לשלום

השקר של הקונספירציה הממשלתית-גרמנית והסילוף של כריכת ארגונים שונים זה מזה בחבילה אחת, משתלב בקלות עם האמיתה הכאובה שבכור כמובן מסתיר מקוראיו. גם ארגוני הימין החביבים עליו נהנים ממימון נדיב, אולם זה מגיע בדרך כלל מתורמים פרטיים, חלקם בעלי אינטרסים מובהקים. מדוע מימון של אלו כשר, ואילו מימון מטעם ארגונים אזרחיים מאירופה טרף? במילים אחרות, לא ראיתי אף נציג של הימין מסביר מדוע, למשל, אין בעיה עם העובדה שאיל הימורים מפוקפק מארצות הברית מממן חינמון רב השפעה ומתמרן את דעת הקהל בישראל, ואילו לארגון גרמני אסור לממן מלגות לילדים ישראלים מעוטי יכולת. אין פירוש הדבר שאין מה לבקר במערך התמיכות האירופי בישראל, אולם הצגתו כקונספירציה אנטישמית ומרושעת היא הטעייה בוטה של הקוראים.

ממי שמרהיב עוז לדרוש כסף מהקוראים, ומתיימר להחזיק בסודות שאף אחד אחר אינו מודע להם, אפשר לצפות לעבודת תחקיר קצת פחות רשלנית. אבל כל עוד עסק המאמרים בתשלום ממשיך לעבוד כסדרו, כנראה שהאינטרנט באמת סובל הכל. מומחה אחד למזרח התיכון סיפר לי, דרך אגב, שספריו האקדמיים של בכור על תולדות המשפט המצרי טובים בהרבה ממאמרי האינטרנט שלו. לטובת התחום, אני מקווה שזה באמת נכון.

מוזיקת המקרה

"כאשר אינטרסים מתחרים מצטלבים, התוצאה תמיד אינה ידועה, ולעיתים קרובות הרת אסון". האם אלוהים משחק בקוביות, ועד כמה אנחנו טובים במשחק? בינשוף החדש של השבוע נדבר על מוחמד מורסי, משחקי קוביה, והגאון שחושב שהוא מחזיק במפתחות למזרח התיכון.

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: