הינשוף מתגייס למלחמות הקודש – וממשיך להתבונן מקרוב על הג'יהאד במאה העשרים. בפעם שעברה, כתבנו על ויכוחי המלחמה הצודקת במסורת המוסלמית, והפעם נדבר על הג'יהאד והח'ליפות האסלאמית כרעיונות פוליטיים. כיצד התפתח רעיון הח'ליפות במסגרת שיתוף הפעולה בין הסולטן העותומאני למלכה ויקטוריה, ומדוע החליטו קצינים חובבי ויסקי משובח להכריז על ג'יהאד נגד הכופרים? הפוסט שלפניכם מתבסס על פאנל חוקרים בנושא ג'יהאד שנערך לאחרונה בכנס השנתי של האגודה ההיסטורית האמריקאית. מאיסטנבול, דרך ארגוני הטרור הפלסטיניים ועד לדאע"ש – ינשוף היסטורי על מלחמות קודש מוסלמיות במאה העשרים.

לפעמים, תמונה יכולה להיות שווה אלף מילים.

הביטו היטב בתמונה שלעיל – שלקוחה במקור מכתב העת הימני-אמריקאי National Review. היא נועדה להציג את ההבדל בין הלוחמים, או במקרה הזה הלוחמות האמריקאיות, לבין המחבלים המתאבדים מהעולם המוסלמי. בחורה יפה בבגד קצר משמאל, וטרוריסטית לא חיננית, מאיימת, עם שלל צעיפים, קלצ'ניקוב וחגורת נפץ מימין. יש בתמונה לא מעט דברים תמוהים, במיוחד כשמסתכלים על הלוחמת האמריקאית. האם מי שמחזיקה בידה עותק של הברית החדשה תצטלם בבגדים כאלה? מי יוצאת לקרב עם גופיית חוף, מלבד בכריכות של ספרי פנטזיה מליגה ג'? נראה שמחברי הכרזה רצו להלחים, בדמותה של החיילת האמריקאית, אוסף רחב של ערכים מערביים סותרים בתמונה אחת – פונדמנטליזם נוצרי-אוונגליסטי, שמרנות, פולחן היופי והנעורים, לוחמנות אמריקאית וזכויות נשים, כדי להנגיד בינם לבין האויב הג'יהאדיסטי המאיים.

ואכן, רבים מהנסיונות להבין את האויב הג'יהאדיסטי, בין אם מדובר במחבלי אל-קאעדה, ג'בהת א-נוסרה, חמאס או המדינה האסלאמית, מתרכזים מסביב לשני צירים עיקריים: תיאור מזועזע של פשעיהם וקנאותם הנוכחית מחד, וחקירה לאחור לשורשי הג'יהאד במסורת האסלאמית מאידך. ההנחה, לרוב, היא ששני המושגים העיקריים שמשמשים את דאע"ש בימינו, מלחמת הקודש והח'ליפות האסלאמית, מתבססים על כתבי הקודש המוסלמיים והגיעו מהם. יש בכך אמת, ובפוסט הקודם עסקנו בהרחבה בויכוח על מלחמת הקודש במסורת המוסלמית. אולם הן לרעיון הח'ליפות והן לג'יהאד המודרני יש ממד חדש, נסתר, שבדרך כלל לא מדברים עליו: שניהם שינו צורה וחזרו למרכז הבמה במאה העשרים, ביוזמה של כוחות חילוניים, למען אינטרסים לא דתיים – או לפחות לא דתיים לחלוטין. רק לאחר מכן, לפעמים לאחר עשורים רבים, כוחות פונדמנטליסטיים אסלאמיים אימצו את הגירסה החדשה של הג'יהאד והח'ליפות, תוך הלחמתם עם רעיונות קומוניסטיים, כדי ליצור את הטרור הבינלאומי שאנחנו מכירים היום. במילים אחרות, הדרך בין כתבי הקודש האסלאמיים לג'יהאד הנוכחי אינה ישרה אלא מפותלת, רצופת מעקשים ומלאה עד אפס מקום בגורמים פוליטיים אינטרסנטיים, שהרעיונות שפיתחו עברו מוטציות שהם עצמם לא העלו בדמיונם הפרוע ביותר.

נתחיל ברעיון הח'ליפות – בסיס האידיאולוגיה של דאע"ש. לפי ההיסטוריון הטורקי ג'מיל איידין, אחד מגדולי המומחים להיסטוריה אסייאתית בימינו, הרעיון הזה חזר לקדמת הבמה במסגרת מסע תעמולה שערך הסולטן הטורקי עבד אל-חמיד השני, השליט החזק האחרון של האימפריה העותומנית והאדם שעיצב את דמותה בעשוריה האחרונים. עבד אל-חמיד היה כמובן מוסלמי מאמין, אבל גם מאמין גדול במודרניזציה של האימפריה. מבחינת מדיניות חוץ, הוא היה פרו-בריטי, וראה במלכה ויקטוריה קיסרית אחות לא רק במובן המדיני, אלא גם במובן הרוחני. ויקטוריה הרי משלה על מיליוני מוסלמים, דבר שהפך אותה, במובן מסויים, לשחקן מרכזי בעולם האסלאמי. יתר על כן, המוסלמים ההודים נחשבו באותה התקופה לנתינים נאמנים יחסית של האימפריה הבריטית, בוודאי יותר מההינדים. הקשר בין בין הסולטן הטורקי למלכה הבריטית, אף הוביל להצעה רצינית ביותר לחתן את אחת מבנותיה של המלכה ויקטוריה עם אחיו של עבד אל-חמיד. הנסיכה דווקא היתה מעוניינת (הנסיך הטורקי היה בחור יפה, אריסטוקרטי ומקסים להפליא) – אבל ההצעה נפלה בסופו של דבר מסיבות פוליטיות ודתיות.

ראה את עצמו כמנהיג הרוחני של המוסלמים בעולם – הסולטן עבד אל-חמיד השני

הסולטן העותומני נחשב כח'ליף המוסלמי, ממשיכו של הנביא מוחמד עלי אדמות. עבד אל-חמיד לא ראה בח'ליפות תפקיד פוליטי בלבד, אלא בראש ובראשונה עמדה רוחנית. כסולטן, הוא תפס את עצמו כמנהיג הרוחני של המוסלמים בכל העולם, לרבות האימפריה הבריטית. המוסלמים נתיני בריטניה אמורים לציית למלכה ויקטוריה כריבון הפוליטי, ולעבד אל-חמיד כשליט רוחני, מעין אפיפיור. כלומר, רעיון הח'ליפות בתקופה המודרנית עלה על הבמה לא כבסיס לעימות בין אירופה לעולם המוסלמי, אלא כסוג של סימביוזה ביניהם. הג'יהאדיסטים של דאע"ש היו מזדעזעים לראות את הח'ליף העותומני ומשפחתו: גברים עטויים במדים מערביים מהודרים, ארמונות בסגנון צרפתי ונסיכות לבושות בשמלות ערב שניגנו יצירות של באך בפסנתרי כנף.

דאע"ש היו מזדעזעים – הנסיכה העותומנית פהימה-סולטן

אולם סמלים יכולים להשתנות, ובמהירות רבה: לאחר נפילת הח'ליפות העותומנית, החלו תנועות התעוררות בעולם המוסלמי, ובמיוחד בהודו, להעלות את זיכרון הח'ליפות כסמל רב עוצמה לאיחוד כל המוסלמים בעולם למלחמת קודש בכופרים ובמערב. גם התנועות הללו, מבחינה רבה, לא היו "מוסלמיות מסורתיות", אלא גירסה מוסלמית מודרנית לרעיונות האיחוד האתני-דתי שרווחו בעולם באותה תקופה, כדוגמת הפן-גרמנים שרצו לאחד בין כל המדינות דוברות הגרמנית, או הפן-אסייאתים היפנים ששאפו לאחד את אסיה ולגרש ממנה את האדם הלבן.

איידין ממשיך וטוען, שגם הג'יהאד נדחף למרכז במה במאה העשרים בידי חילונים גמורים. הטורקים הצעירים, אותם קצינים רפורמטורים שתפסו את השלטון ב-1908 והובילו את האימפריה העותומנית למלחמת העולם הראשונה, השתמשו בכלי המסוכן הזה כדי להלהיב את ההמונים במלחמה, בדיוק כפי שהקייזר השתמש בלאומנות הגרמנית. יש אירוניה מסויימת בעובדה שהג'יהאדיסטים הראשונים במאה העשרים לא היו אנשי דת מזוקנים ועוטי גלימות, אלא קצינים טורקים ממוערבים לגמרי, חילונים וחובבי ויסקי משובח, שראו בו כלי לרתימת העולם המוסלמי למלחמה לאומנית בעיקרה, נגד בריטניה ולטובת גרמניה. הג'יהאד העותומני במלחמת העולם הראשונה לא היה מלחמה של האסלאם נגד המערב, אלא דרך להצדיק מעורבות של מעצמה מוסלמית במלחמה בין המערביים לבין עצמם. בשנות החמישים, האחים המוסלמים אמנם דיברו על ג'יהאד נגד הכופרים והמערב, אולם גם בהגות שלהם, הג'יהאד היה בראש ובראשונה מלחמה בתוך העולם המוסלמי עצמו, כנגד העריצות של השליטים הערבים הכופרים. המלחמה במערב היתה קיימת, אבל נותרה עניין משני.

מארי-כריסטין אבו סארח, חוקרת צרפתיה צעירה, ממשיכה את מחקרו של איידין, ובודקת את השימוש במונח ג'יהאד בקרב ארגוני טרור פלסטיניים במאה העשרים. תוך בחינה מדוקדקת של אלפי כתבי עת, ספרים ועלוני תעמולה של אש"ף, אבו סארח נדהמה לראות עד כמה נדירה היתה המילה הזאת בתעמולה האש"פיסטית. מבחינה כמותית, מאו דזה דונג צוטט בפרסומים של ערפאת ואנשיו עשרות מונים יותר מאשר מקורות אסלאמיים מסורתיים. המילה ג'יהאד הופיעה מדי פעם כדי לתאר את המאבק הפלסטיני נגד ישראל, אולם לרוב העדיפו הכותבים מאש"ף להשתמש במילים נרדפות, כגון "נידאל" ו"כיפאח". גם כאן האירוניה חוגגת. לפי אבו סארח, הג'יהאד חזר למרכז הבמה ביוזמתם של ארגונים פלסטיניים שמאליים קיצוניים בלבנון, בעלי אוריינטציה מאואיסטית. רסיסי הארגונים הללו, שאף אחד מהם לא קיים היום, ראו "ג'יהאד" כמילה המתארת מאבק אוניברסלי, ולפיכך – דרך טובה להעביר בשפה הערבית את רעיונות המאבק המהפכני הבינלאומי מבית מדרשו של מאו. בחצי השני של העשור, התנועות האסלאמיות המתעוררות, כגון החמאס, הלבישו אותו מחדש בבגדים אסלאמיים מסורתיים. באותה תקופה, הוא אומץ בידי המוג'אהידין באפגניסטן והמתנדבים הערבים שעזרו להם – כמעין קונטרה אסלאמית למהפכה הקומוניסטית הבינלאומית. אי אפשר להדגיש מספיק, עד כמה הג'יהאדיסטים הללו הושפעו מרעיונות לניניסטיים ומאואיסטיים, אותם הקצינו והפיצו מחדש בלבוש אסלאמי. מבחינה זו, דאע"ש הוא סוף התהליך: ההקצנה הלוגית מרחיקת הלכת ביותר של רעיונות הח'ליפות, הג'יהאד והמהפכה הקומוניסטית בישות מדינית-טרוריסטית אחת.

בפוסט הזה, אני לא מתכוון לטעון שרעיונות הג'יהאד והח'ליפות של דאע"ש אינם מתבססים על מקורות מוסלמיים מסורתיים. לרעיון הג'יהאד, כפי שהוא מופיע בכתבי הקודש ובהגות של ימי הביניים, יש חשיבות עליונה. אבל הג'יהאד, כמו הח'ליפות, אינו רעיון דתי בלבד. בראש ובראשונה, אלו רעיונות פוליטיים, וככאלו נתונים למניפולציות בידי גורמים רבים ושונים – מקצינים טורקים שותי ויסקי ועד לוחמים אפגנים מזוקנים במערות טורה-בורה. רעיונות וסמלים הם חומר נפץ קטלני. למי שמשתמש בהם, אין אף פעם ערובה שאחרים לא יגלגלו את הסמל לכיוונים שונים לחלוטין לאחר מכן, גם למטרות שאותן לא העלה בדמיונו הפרוע ביותר.

מהו ג'יהאד? במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי אנחנו שומעים בלי סוף את המושג הזה, על שלל פרשנויותיו, ולעתים קרובות דרך מסננות בעייתיות ביותר. בסדרת הפוסטים הנוכחית – נדבר על המקור הדתי של הג'יהאד המוסלמי, ועל הקשר בינו לבין האמונה האופטימית של האסלאם בטבע האדם הטוב מיסודו. מהם דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב, מה זה "שלב מכה" ו"שלב מדינה", ומה החשיבות של המושגים האלה בויכוחים בין מוסלמים פונדמנטליסטים ורפורמיסטים בימינו? בשבוע הבא, נדבר על הג'יהאד המודרני בסבך האינטרסים הפוליטיים של המאה העשרים – וגם על ויסקי משובח. ינשוף היסטורי על מלחמת קודש. פוסט ראשון בסדרה.

באחד הפוסטים הקודמים, דיברנו כאן בינשוף על הקשר בין אופטימיות להתנקשויות פוליטיות בעולם המוסלמי. סובייל האשמי, חוקר של מוסר המלחמה באסלאם, טוען כי יש קשר הדוק גם בינה לבין ג'יהאד – מלחמת הקודש. במילים אחרות, כדי להבין את מחשבת הג'יהאד המוסלמית, על שלל פרשנויותיה – צריך להתחיל ביסודות, ובמקרה זה, בהשקפה האסלאמית האופטימית על טבעם של בני אדם.

בניגוד לדוקטרינה הנוצרית של החטא הקדמון, המחשבה האסלאמית דווקא יוצאת מהנחה שטבע האדם המקורי הוא טוב, אבל חלש. אלוהים נתן לברואיו את היכולת לבצע בחירות מוסריות, אך מרגע לידתם הם חשופים להשפעות רעות, הן בשל ייצרם והן בשל החברות החוטאות שהם חיים בהן. מציאות עגומה זו תקפה על אחת כמה וכמה לחברות הכופרות בחוקי אלוהים. בחייו האישיים, חייב כל יחיד להתאמץ כדי לבער את הרע מקרבו. המילה ג'יהאד, שנגזרת מהשורש הערבי ג'.ה.ד (להתאמץ), מבטאת את המאמץ לבער את הרע הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. ברמה הפוליטית, תפקידה של המדינה היא לכפות חוק וסדר, למנוע אלימות פנימית, להתיר ולאסור לפי החוקים שנתן אלוהים. אבל גם מדינות מוסלמיות חיות בעולם פגום, שהתרחק מהטבע האנושי האידיאלי. מלחמות הן חלק מהותי מהעולם הפגום הזה, ולכן הן הכרח לא יגונה ובלתי נמנעות.

מלחמה בין מוסלמים (פיתנה), נחשבת לרוב כדבר שלילי, אלא אם מדובר בדיכוי מרד, אולם היחס למלחמה של מוסלמים נגד כופרים שנוי במחלוקת בין הפוסקים. רק כשמלחמה כזאת מוצדקת, אפשר להגדירה כמאמץ לביעור הרע, או ג'יהאד – מלחמת קודש. אבל באלו תנאים?

מקובל לחלק את חייו של הנביא מוחמד לשני חלקים, "שלב מכה" ו"שלב מדינה" – חלוקה שאי אפשר להגזים בחשיבותה בכל הנוגע לויכוח הפנים-מוסלמי על שלום, מאבק מזויין, ודיני מלחמה צודקת. בשלוש עשרה השנים שחי במכה, נמנע הנביא מוחמד מפעולות אלימות נגד אויביו, אף שעובדי האלילים המקומיים רדפו אותו ואת מאמיניו. הוא סירב להילחם כנגדם, אפילו כאשר היה נתון ללחץ מסיבי מצד רבים מחסידיו. עם זאת, גם באותה תקופה, התיר הנביא הגנה עצמית, ומלחמה נגד דיכוי, כמוצא אחרון, למשל בפסוק הבא:

הילחמו למען אללה באלה אשר יילחמו בכם, ואל תתגרו מלחמה. אללה אינו אוהב את המתגרים מלחמה (קוראן 2:190, תרגום אורי רובין)

בשלב השני של חייו, עשר השנים שבילה במדינה, הפך הנביא מוחמד למנהיג פוליטי ומצביא, והתיר מלחמה – בתנאים מסויימים – כדי לקדם את האינטרסים של האומה המוסלמית. בסונה, המסורות העוסקות בחייו של הנביא, אפשר למצוא פסוקים המאוששים את שתי הגישות הללו – זו המתעבת מלחמה ורואה בה מוצא אחרון, וזו שמצדיקה אותה בפה מלא למען קידום האינטרסים הפוליטיים של האומה. כלומר, מסורות אחדות מדגישות את תקופת מכה, ואחרות – רבות יותר, את תקופת מדינה. בין הפוסקים הקלאסיים והמודרניים קיים ויכוח קריטי בכל הנוגע ליחס בין התקופות הללו. עוד נחזור אליו.

הפוסקים בימי הביניים פירשו מחדש את הקוראן ואת חיי הנביא, על מנת להצדיק ולתמוך באימפריה המוסלמית המתפשטת. הפילוסוף המהולל אבן רושד, שנודע בדרך כלל בתרומתו למדע הרפואה ובסינתזה שערך בין החוק המוסלמי לפילוסופיה היוונית, כתב מסה חשובה על הג'יהאד, מלחמת הקודש, במסגרתה ערך את עמדותיהם של פוסקים קודמים, והוסיף על דבריהם תובנות משלו. אבן רושד חילק את העולם לשני חלקים – דאר אל-אסלאם (בית האסלאם) ודאר אל-חרב (בית המלחמה). באופן עקרוני, תפקידם של המוסלמים הוא להפיץ את דתם בכל רחבי העולם, משום שרק החוק האלוהי יכול לחסל את הדיכוי ואת העריצות, ולהחזיר את אופיו של האדם למצבו האידיאלי, הבראשיתי. הם לא צריכים לכפות על עמי הספר את דתם (הקוראן כתב ש"אין כפייה בדת"), אולם משום שהחברות הכופרות אינם מאפשרות לעמיהן לבחון באופן חופשי את בשורת האסלאם, ההנחה היא שרק תחת שלטון מוסלמי יוכלו בני האדם לבחור באופן חופשי האם להיענות לבשורה או לא. לכן, המצב העקרוני והבסיסי, הוא מלחמה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב. כאשר מדינה מוסלמית נתקלת במדינה שאינה מוסלמית, ראשית עליה לדרוש חופש דת – להתיר הטפה אסלאמית חופשית בשטחה. אם הדרישה הזאת נדחית, עליה להחמיר ולדרוש כניעה, תמורת חופש דת למאמינים הלא מוסלמים מבין עמי הספר. רק אם שתי הדרישות נדחות, מותר לפתוח במלחמה.

עם זאת, למלחמה הזאת יש סייגים רבים. ראשית כל, בשל תקדים הסכם ח'ודייביה, מותר לכרות הסכמי שלום והפסקות אש עם דאר אל-חרב, כל עוד אלו יהיו זמניות. אולם מותר לחדש אותן באופן תקופתי מדי כמה שנים, מספר בלתי מוגבל של פעמים. שנית, המלחמה אינה מלחמה טוטלית, ויש עליה מגבלות רבות. הח'ליף הראשון, אבו בכר, אסר להרוג נשים, ילדים וזקנים, לכרות עצים ולשחוט בהמות אלא אם יש הכרח בכך, או לפגוע בנזירים ונזירות. גם כאן, התגלע ויכוח בין הפוסקים של ימי הביניים. אלו שהדגישו יותר את חוקי מכה, טענו כי מותר לפגוע רק בלוחמים חמושים. אלו שטענו כי מסורת מכה בוטלה בידי חוקי מדינה, אמרו שרק לנשים וילדים יש חסינות, ומותר להרוג כל גבר בוגר, בין אם חמוש ובין אם לא, ואת השאר אפשר לשבות ולמכור לעבדות. הפוסק החשוב אבו ח'ניפה אף הצדיק הרג אזרחים, כל עוד מדובר בנזק קולטרלי לא מכוון מראש שהכרחי לניצחון במלחמה.

ישנן גם מגבלות נוספות. על מוסלמים שחיים בדאר אל-חרב לכבד את חוקיו, כל עוד הם אינם מסייעים למאמץ המלחמתי שלו, ועל בני ערובה מוסלמים שנפדו לחזור מרצונם לדאר אל-חרב, אם דמי הפידיון שלהם לא הועברו לשליטים הכופרים. מעבר לזה, הפוסקים נחלקים בין אלו שמייחסים יותר חשיבות לשלב מכה השליו יותר בחיי הנביא, לבין אלו המייחסים יותר חשיבות לשלב מדינה המלחמתי. הראשונים חושבים שפסוקי השלום של שלב מכה תקפים בדיוק כמו פסוקי המלחמה של שלב מדינה, ולכן לשליט המוסלמי מותר לכרות בריתות מלחמה ושלום עם הכופרים בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו, או כמו במקבילה היהודית, "עת מלחמה ועת שלום". האחרונים, לעומת זאת, סבורים ש"פסוקי החרב" של שלב מדינה ביטלו את פסוקי השלום של שלב מכה, ולפיכך מלחמה היא המצב הטבעי, ושלום הוא מצב זמני וחריג.

בתקופה המודרנית, על כל תהפוכותיה, התגלע ויכוח סוער בין שתי אסכולות דתיות – הפוסקים הרפורמיסטיים ויריביהם הפונדמנטליסטים. על אף האיבה העזה בין שני הצדדים, למעשה יש דמיון לא מועט ביניהם. שניהם דוחים את שכבות הפרשנות העבות של מסורת ימי הביניים, ורוצים לחזור לפירוש ישיר של המקורות, הקוראן והסונה. במידת מה, ניתן לראות בכך השפעה ישירה של החשיבה המערבית המודרנית, האנטי-מסורתית, על הויכוח המוסלמי משני צדדיו.

מבחינת הרפורמיסטים, החזרה למקורות פירושה נאמנות לפסוקי השלום של מכה. מוחמד הייכל, ביוגרף מודרני של הנביא, והוגה רפורמיסט נוסף, מוחמד אל-ע'וניימי, טענו בתוקף שג'יהאד הוא אך ורק מלחמת הגנה נגד תוקפנות, עריצות ודיכוי. הייכל טען כי אף את התקופה המלחמתית יותר של מוחמד במדינה יש לפרש בהתאם לעקרונות מכה. ההתקפות של מוחמד על שבט קורייש, לדעתו, היו רק ניסיון לכפות עליהם שלום עם המוסלמים, ורק ברגע שניסיון זה נכשל, נפתחה מלחמה כוללת. אל-ע'וניימי דוחה מכל וכל את ההבחנה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב וטוען, בצדק מסויים, שהיא אינה מוזכרת בכתבי הקודש. לדעתו, מדובר בהמצאה של משפטנים מימי הביניים שפעלו בהתאם לצרכי תקופתם. כיום, כשהמציאות השתנתה, דינה של ההבחנה בין "שני הבתים" להיעלם.

הוגים פונדמנטליסטים, לעומת זאת, חזרו על הטענה שפסוקי החרב ביטלו את פסוקי השלום. אולם בניגוד להוגים של ימי הביניים, פונדמנטליסטים מודרניים כמו סייד קוטב ויורשיו לא רואים בג'יהאד כלי מלחמתי שנועד לשרת את המדינה המוסלמית, אלא ראשית כל – מלחמה בכפירה ובעריצות בתוך העולם המוסלמי עצמו. הבערות הכופרת, טען קוטב, מגיעה אמנם מהעולם המערבי, אולם היא הכתה שורש במדינות האסלאם, שנחשבות כופרות לכל דבר ועניין. המלחמה היא ראשית כל ג'יהאד נגד הכפירה הפנימית, ורק לאחר מכן ג'יהאד נגד הכופרים החיצוניים. בעיני קוטב, שלב מכה הוא אך ורק עניין טקטי- על המוסלמים להיזהר כאשר הם חלשים, אך כשהם חזקים – עליהם לתקוף ולהכות. פונדמנטליסטים מאוחרים יותר, כמו עבד א-סלאם פרג', המנהיג הרוחני של רוצחי סאדאת, אף הרחיקו לכת, וביטלו את שלב מכה מכל וכל. שלב מכה, בעיני פרג', הוא תקופה היסטורית שחלף זמנה ובטל קורבנה. "אנחנו לא נמצאים לא בשלב מכה, ולא בשלב מדינה", כתב בספרו, "החובה האבודה", "ג'יהאד עכשיו הוא החובה של כל המוסלמים". מכאן, נפתח הפתח לתורה התכפירית – שרואה בכל מוסלמי שלא מסכים עם הפונדמנטליסטים כופר, ולזוועות דאע"ש ואל-קאעדה.

בפוסט הנוכחי פירטנו מעט על הויכוחים הדתיים שנוגעים למושג הג'יהאד. מה הקשר לויסקי? כאן, מדובר בצד הפוליטי-מעשי יותר של הג'יהאד, ואת האופן שבו קודם על ידי חילונים מושבעים. על כך בשבוע הבא, כאן בינשוף.

"תנו חיוך, הכל לטובה". מה הקשר בין אופטימיזם להתנקשויות פוליטיות, והאם ניסה סייד קוטב, הרועה הרוחני של האחים המוסלמים, להתנקש בנשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר? כיצד טעה המזרחן הישראלי המכובד, ומדוע בחרו אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי לרצוח את הנשיא אנואר א-סאדאת? ינשוף היסטורי במאמר הראשון בסדרה על חיוכים ואקדחים, והפעם – על האחים המוסלמים במצרים.

מאמר זה הוא המשך לסדרה על התנקשויות פוליטיות בהיסטוריה (ראו כאן את המאמרים על ההתנקשות במלכת קוריאה, והמתנקש שלא הרג). הוא מבוסס על מחקר שפרסמתי ב-International Journal of Middle Eastern Studies באביב 2013. למחקר המלא, הקישו כאן.

ב-29 לאוגוסט 1966 נגרר אסיר מצרי אחד, פעיל אסלאמי מבוגר, מתא כלאו בקהיר, ונתלה עד צאת נשמתו בהוראתו של נשיא הרפובליקה גמאל עבד א-נאצר. המנהיג המצרי היה באותה תקופה בשיא כוחו, תהילתו ובטחונו העצמי, שנה לפני תבוסתו המוחצת במלחמת ששת הימים עם ישראל. בעיניו של נאצר היה אותו אסיר, סייד קוּטבּ, בוגד מסוכן ואיום על המשטר ובטחון המדינה. לפי דעתו של הנידון למוות, לעומת זאת, נאצר היה עובד אלילים, נציג הג'האילייה, כוחות הבורות והרוע עלי אדמות. סייד קוטב, שהוצא להורג באותו היום, היה אחד מחשובי ההוגים האסלאמיסטיים במאה העשרים, ממנהיגיה הרוחניים של תנועת האחים המוסלמיים ואדם שלפרשנות הקוראן שלו נודעה השפעה מכרעת על זרמים אסלאמיים רבים ושונים מחוץ למולדתו, מהתנועה האסלאמית בישראל ועד לאל קאעדה. במשפט שהתנהל לפני בית הדין לביטחון המדינה, הוא הואשם בפשעים רבים, אולם החמור שבהם, ללא ספק, היה ניסיון להתנקש בחייו של נשיא הרפובליקה, עבד א-נאצר עצמו.

מחשובי ההוגים האסלאמיים במאה העשרים – סייד קוטב בתאו

האם קוטב באמת ניסה להתנקש בנאצר? לכאורה, יש את כל הסיבות להניח שכן. המלומד האסלאמי, משורר ומבקר ספרות מודרניסט שחזר בתשובה, הציג בפרשנות הקוראן שלו, "בצל הקוראן", ובספרו הפרוגרמטי "ציוני דרך" תפיסת עולם שאינה יודעת פשרות. במסורת המוסלמית, מציין המושג "ג'אהילייה" את תקופת הבערות שקדמה לאסלאם. אולם בעיני קוטב, שליטש עד לשלמות את תורתם של הוגים פקיסטניים בני זמנו, ה"בערות" היא על זמנית, גוש של רוע שמרחף לאורך ההיסטוריה ומנגע את העולם. לא זאת בלבד שיהודים ונוצרים הם ג'האילים, עובדי אלילים לכל דבר, אפילו מוסלמים שלא מקבלים את חוקי השריעה נחשבים לעובדי אלילים. העולם כולו חולה, נגוע ומלא רקב. כפי שכתב קוטב בספרו, ציוני דרך:

החברה הג'האילית היא כל חברה שאינה מוסלמית […] לפי הגדרה זו, כל החברות הקיימות בעולם כיום הן ג'האיליות. […] גם החברות המוסלמיות, כביכול, אינן אלא ג'האיליות […] לא משום שהן מאמינות באל אחר מלבד אללה, אלא מפני שדרך החיים שלהן אינה מבוססת על כניעה לאלוהים לבדו. אף על פי שהן מאמינות באחדות האל, הן עדיין מאצילות את סמכויות החקיקה שלו לאחרים [בני אדם] ומצייתות לרשויות הללו.

(ציוני דרך)

ג'אהילי, לפי סייד קוטב, הוא כל אדם שכופר באחדותו וייחודו של אלוהים במובן הרחב ביותר של המילה, ובמיוחד עונה הגדרה זו לדוגלים בכל רעיון אנושי שחוצץ בין האדם ואלוהיו. גזענות, למשל, היא צורה מסוכנת במיוחד של ג'אהילייה, משום שהיא מפרידה את המוסלמי בעל העור הלבן מאחיו בעל העור השחור, וחוצצת בין שניהם לבין האל. מסוכנת באותה מידה, ואפילו יותר, היא הלאומיות, בין אם מדובר בפטריוטיות מצרית או בלאומנות פן ערבית, משום שגם במקרה זה, האומה חוצצת בין האדם לבין האל. קומוניזם הוא כמובן ג'אהילייה, לא רק בגלל האתיאיזם שלו אלא בגלל מושג ה"מעמד" שמתחרה בסמכותו של אללה. אפילו מעמד מאורגן של כמרים, רבנים או שייח'ים הוא ביטוי לג'אהילייה, משום שאסור שכוהנים כלשהם יתווכו בין האדם לאלוהים. אין זה פלא, שמנהיגיהם הגדולים של האחים המוסלמים בתקופה ההיא לא היו בדרך כלל שייח'ים מקצועיים אלא חובבים אוטודידקטיים שקנו את השכלתם הדתית בכוחות עצמם: מבקרי ספרות, רופאים, מהנדסים וכיוצא בזה. אנשי הדת המקצועיים, במיוחד במוסדות כמו אל-אזהר, תמכו ממילא ברובם במשטר ונחשבו לשיקוץ בעיני האסלאמיסטים. חשוב מכל – כל מדינה שחוקיה חילוניים, אפילו אם כל תושביה מוסלמים, היא ג'אהילית בהגדרה, משום שהחוקים הללו, מעשה ידי אדם, חוצצים בין האדם לבוראו.

סייד קוטב מעולם לא השלה את עצמו לחשוב שאנשי הג'אהילייה הם אספסוף חסר בינה. להיפך, הוא כתב, הג'אהילייה היא חברה אורגנית שבניה רוחשים נאמנות ואף אהבה זה לזה, אולם בסופו של חשבון היא מייצגת את הרוע המוחלט. כל פשרה בין הג'אהילייה לאסלאם אינה אלא ברכה לבטלה. בכל מקום שמוסלמים ניסו להתפשר עם עובדי אלילים, בין אם מדובר באירופה, הודו, סין או פלסטין, התוצאה היתה טבח של המוסלמים בידי אויביהם. ומלבד זאת, עבדי אלוהים אינם יכולים לסבול חברות שאינן מצייתות לחוקיו. בני אדם, מדגיש קוטב, לא יאולצו להתאסלם, אולם הם יחוייבו לחיות תחת שלטון מוסלמי, כדי שהג'אהילייה לא תחצוץ בינם לבין האל ולא תמנע מהם "לבחור באופן חופשי" באסלאם. המשחק הוא משחק סכום אפס, המלחמה תהיה מחרידה והעולם כולו יטבע בדם, דרך "רצופה בגולגלות וגפיים כרותים":

אין דרך בעולם מלבד אמונה שאיננה כפירה, אין דבר מלבד אסלאם שאינו ג'אהילייה, אין בנמצא דבר שאינו אמת מלבד השקר […] או שהאסלאם ישרוד, או הג'אהילייה. האסלאם אינו יכול לקבל מציאות שחציה אסלאם וחצייה ג'אהילייה. אחד מהשנים ישרוד: השריעה של אלוהים, או תשוקתם של בני אדם.

כך, הצליח קוטב להתגבר על הסלידה המוסלמית הישנה מפיתנה, מלחמת אזרחים. האסלאם הסוני הרי היה אחוז בטראומה ממלחמת האזרחים המחרידה שפרצה באומה לאחר מותו של הנביא, ומאורות משפטיים קדומים הבהירו כי יש לסבול עוּלם של שליטים מוסלמים בסבלנות, אפילו אם הם כופרים ורשעים. אולם קוטב הפך את הקערה על פיה. נאצר אינו מנהיג מוסלמי חוטא – אלא ג'אהל, עובד אלילים. ולפיכך המלחמה נגדו אינה נחשבת כפיתנה, מלחמת אזרחים, אלא ג'יהאד – מלחמת קודש. כדי להילחם בנאצר ודומיו, גייס קוטב רעיונות דווקא מבית מדרשם של לנין והבולשביקים. המאמינים המוסלמים האמיתיים, כתב, חייבים להתארגן באוונגארד מהפכני (טאליעה), קבוצה חשאית של מהפכנים מקצועיים שתחתור כנגד השלטון ותפעל להפלתו. במצב זה, התנקשות במנהיג מרושע כמו נשיא הרפובליקה היא צעד טבעי, שכפוף אך ורק לשיקולים טקטיים.

לא מוסלמי, עובד אלילים – נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר

אכן, חוקריו של קוטב הטיחו בו כי הוא ותלמידיו תכננו להתנקש בנאצר, ראש לשכתו של הרמטכ"ל ושורה של מפקדים בכירים בארגוני בטחון הפנים. העיתונות המצרית, בעלת דמיון עשיר ופורה כתמיד, עוד הוסיפה כי הם תכננו להתנקש בזמרים פופולריים כמו עבד אל חלים חאפז, ולטמון פצצות בבתי קולנוע ותיאטראות. אולם ההאשמות הללו, שמשום מה נקנו כרען וקרבן על ידי חוקרים ישראלים כעמנואל סיוון, היו שקריות לחלוטין. סיוון, כמסתבר, לא קרא בזהירות את הפרוטוקולים שהודלפו, מהם עולה כי לא קוטב ולא חוקריו הזכירו תוכניות כאלו במהלך החקירה, והן כנראה הומצאו בידי תועמלני המשטר שרצו להמאיס את המנהיג האסלאמי על העם המצרי.

יתר על כן, וזו נקודה קריטית, מהצלבת דברי קוטב, חוקריו והנאשמים האחרים, עולה כי המנהיג האסלאמי, הנחוש כביכול, שחצב אש ולהבות כנגד המשטר הג'אהילי בספריו, לא שש לאשר תוכניות להתנקש בנשיא ומפקדי המשטרה החשאית. למעשה, הוא ניסה למנוע את תלמידיו מלעשות זאת עד כמה שהיה מסוגל, ובסופו של דבר אישר להם אך ורק להתאמן, וגם זאת רק כצעד הגנה נואש כנגד התקפותיה של המשטרה החשאית. הנימוקים היו רבים ומגוונים: הזמן עוד לא כשר, השעה עוד לא מתאימה, העם עוד לא מוכן. קוטב נטה לקבל את דבריה של חסידתו, זיינב אל ע'זאלי, שהציעה תחליף לאלימות: תוכנית חינוכית שתשים לעצמה למטרה להחזיר בתשובה עשרה אחוזים מהעם כל עשר שנים.

לחנך את העם – זיינב אל ע'זאלי

השיקולים הטקטיים הללו לא היו רק תירוצים שקוטב ניסה למכור לחוקריו, אלא היו נטועים בספריו ובהגותו. מאחורי הרטוריקה הקיצונית, כך נראה, הסתתרה הססנות שנבעה מתפיסת עולם פסימית בעיקרה. בפרשנות הקוראן שלו, הזכיר קוטב לקוראיו כי הנביא מוחמד התנהג בזהירות רבה כלפי עובדי האלילים כשהיה נתון לחסדיהם במכה. רק מאוחר יותר, כשהיה במֶדִינָה, ארגן צבא והצליח לכבוש את העיר הקדושה ואת חצי האי ערב כולו. וכמו הג'אהילייה, פירש קוטב את "תורת השלבים" הזאת כתופעה על זמנית המרחפת בהיסטוריה. האסלאמיסטים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כך אמר, נתונים עוד לחסדי השליטים הג'אהיליים. הם נמצאים, במילים אחרות, ב"שלב מֶכָּה". בשלב זה, על האוונגארד המהפכני, הטליעה, להתנהג בזהירות רבה. רק בעתיד, אולי, יגיעו ל"שלב מדינה" ויוכלו לפעול צבאית באופן גלוי. תפיסת העולם הדו שלבית הזאת היא, מכל מקום, פסימית מאד. אם העם המצרי כולו שקוע ברשע ובעבודת אלילים, מה בצע להתנקש בנשיא נאצר דווקא? אם הוא ימות, עובד אלילים אחר, רשע לא פחות, ימלא ככל הנראה את מקומו. לפיכך, התנגד קוטב להתנקשות פוליטית כאסטרטגיה מהפכנית. נאצר ללא ספק ראוי למוות, אולם בשלב הנוכחי התנקשות בחייו היא מסוכנת וחסרת תוחלת כאחד.

אז מה יעשה המהפכן הפסימי? יש ויבחר בטקטיקות ארוכות טווח של חינוך (דעווה), כפי שהציעה זיינב אל ע'זאלי, אסטרטגיה שמקובלת גם על חלקים נרחבים בתנועה האסלאמית בישראל. אופציה אחרת היא להכות במטרות "זמינות" ונוחות מתוך ייאוש, או כדי להוכיח נקודה כלשהי. כך, למשל, חטפו חברי ארגון הטרור המצרי אל תכפיר ואל היג'רה, שתפיסת עולמם היתה גירסה פסימית ומוקצנת של תורת קוטב, את שר ההקדשים ורצחו אותו. הם עשו זאת לא משום שהאמינו שמותו ישנה את המדינה, אלא כדי להבהיר את שנאתם וסלידתם מהממסד הדתי ששירת את ממשלתו של אנואר סאדאת. אפשר גם, כפי שעושה אל קאעדה, להכות במטרות סמליות כמגדלי התאומים באופן שנועד להמם את האויב, להוציא אותו מאיזון ו"לטרוף את הקלפים" (במאמר מבריק שפורסם בזמנו ב"זמנים", הסביר יובל נוח הררי כיצד האסטרטגיה הזאת עובדת, ומה ההבדלים העמוקים בינה לבין פעילות צבאית קונבנציונלית יותר).

אבל מה קורה כש"הקריאה" של ההיסטוריה משתנה, והמהפכן הפסימי הופך למהפכן אופטימי, מעין "מוטציה של אופטימיות", אם תרצו? כעשר שנים לאחר מותו של סייד קוטב, תהה אחד מממשיכיו, מהנדס החשמל עבד א-סלאם פרג', האם "תורת השלבים" הקוטוביאנית עדיין נכונה ורלוונטית לזמנו. הנשיא כבר לא היה נאצר, אלא יורשו – אנואר סאדאת. לאחר תקופה קצרה יחסית של פיוס עם האסלאמיסטיים, עלה גם הנשיא החדש על מסלול התנגשות עם תלמידיו של קוטב. ביקורו של סאדאת בירושלים, המו"מ ובסופו של דבר גם השלום עם ישראל היה סיבה חשובה לכך, אבל בוודאי לא הסיבה היחידה.

הבעיה של סאדאת היתה שהוא ניצב בפני זן חדש ומסוכן יותר של אסאלמיסטים. בניגוד לקוטב, החזיק פרג' בתפיסה אופטימית בהרבה בכל הנוגע לעם המצרי. העם, ברובו, כך הטיף לחסידיו, מורכב ממוסלמים טובים. הבעיה היא רק שכבה מרושעת וקטנה של שליטים כופרים. ומה בנוגע לשלב מכה ושלב מדינה? פרג' לא ניסה לטעון שהאסלאמיסטים הגיעו לשלב השני, אלא ניסה, ברדיקליות מוחלטת, לרסק את תורת השלבים הקוטוביאנית לרסיסים:

אנחנו לא בתחילתו של תהליך כפי הנביא – שלום אלוהים עליו – היה (כאשר ייסד את האסלאם). אנו, לעומתו, מחוייבים לקבל את ההתגלות בצורתה הסופית. אנחנו לא נמצאים בשלב מכה, וגם לא בשלב מֶדינָה – להילחם עכשיו זו חובה המוטלת על המוסלמים כולם.

פרג', במילים אחרות, סירב לראות באסטרטגית מכה ומדינה של הנביא דפוס קוסמי נצחי, כפי שעשה סייד קוטב, והתעקש להשיב אותה למדפי העבר כמאורע היסטורי ותו לא. הנביא נהג כך פעם, כצעד טקטי, ואין ללמוד מהתנהגות זו כיום, אלא לקבל את מצוות הג'יהאד כפשוטה. מכאן ברור כיצד תפיסתו האופטימית של פרג' היתה, איך ננסח זאת, מסוכנת קמעה עבור הנשיא סאדאת ויועציו. מהנדס החשמל הקנאי והאקטיביסט, שהחליף את ההוגה הפסימי והמהורהר, הסיר את כל המכשולים ומגנוני הריסון שהציב קוטב בדרכם של האסלאמיסטים. ראשית כל, אין מקום לזהירות של "תורת שלבים" אלא רק לג'יהאד מוחלט, מלחמה טוטלית. שנית, יש סיבה להאמין שהמלחמה הזאת תצליח, משום שבניגוד לקוטב, פרג' האמין, כפי שצויין לעיל, כי העם המצרי הוא טוב בעיקרו. כאשר שאלו אותו איך להתייחס למצרים הפשוטים, ענה במשל מהמסורת המוסלמית על עיר בשם מרדין, שמחצית מתושביה היו כופרים והחצי האחר- מוסלמים. במהלך כיבוש העיר צוו החיילים להרוג את הכופרים ולחון את המוסלמים – כל אחד יקבל את המגיע לו. במצרים, הדגיש פרג', יש לשתף פעולה עם פשוטי העם, בהנחה שהם מוסלמים טובים, ולחסל את השכבה השלטת. ברגע שהמנהיגים הכופרים ייעלמו מהשטח, שיער פרג', העם הפשוט יקבל את האסלאם באופן טבעי. התנקשות פוליטית, לפיכך, היא הטקטיקה הטובה ביותר.

להילחם עכשיו – עבד א-סלאם פרג' ממתין להוצאה להורג לאחר רצח סאדאת

עד כמה מסוכן וקטלני היה האופטימיזם החדש של פרג', ראתה מצרים ב-6 באוקטובר, 1981, בחגיגות יום השנה למלחמת אוקטובר (יום הכיפורים). בעוד הנשיא סאדאת ויתר בכירי משטרו יושבים על בימת הכבוד, התפרצו ממשאית פעילים אסלאמיסטיים תלמידיו של פרג', וריססו אותם בנשק אוטומטי. סאדאת נהרג במקום. הוא שילם בחייו, משום שהמתנקשים שלו היו אופטימיים מספיק, כדי להאמין שבאמצעות רציחתו יצליחו לחולל שינוי של ממש בחברה ובמדינה. המקרה המצרי, לפיכך, מצביע על קשר ישיר בין אופטימיזם לבחירה בהתנקשות פוליטית כטקטיקה מהפכנית. הוא דוגמא פרטית לכלל שאני מכנה חוק הברזל של האופטימיזם:

ככל שמהפכן יותר אופטימי בנוגע לתמיכת הציבור בו, חולשתה של ההנהגה או יכולתו לחולל שינוי באמצעות אלימות, כך גדלים הסיכויים שיבחר בהתנקשות פוליטית. לעומת זאת, אם הוא פסימי, הוא ייטה לבחור בטקטיקות לא אלימות, או, למצער, להכות במטרות סמליות, קרובות וזמינות כדי "להוכיח נקודה" או לערער את עצביו של האויב.

תנועות הג'יהאד במצרים, חשוב להדגיש, הן רק דוגמא אחת מבין רבות לכלל הברזל של האופטימיזם. גם אצלנו בישראל, יגאל עמיר התנקש ברבין משום שהאמין (די בצדק) שרציחתו של האדם הספציפי הזה תבלום את תהליך השלום. בשבוע הבא, נראה כאן בינשוף כיצד, באמצעות כלל הברזל של האופטימיזם, ניתן לפענח מרידות, מזימות ומעשי רצח לא רק של ג'יהאדיסטים מצרים וישראלים, אלא גם של סמוראים ממורמרים בשחר יפן המודרנית.

המשך יבוא.