ארכיון הבלוג

מדבר שקר: איך להישמר מפרשנים מפוקפקים

השבוע, הינשוף מפליג על גלי המחשבה ונותן עצות טובות לגולש הנבוך. אלו אי הבנות משעשעות יעלו על פני המים, כשיחשבו המומחים על ישראל בעוד מאות שנים? האם אפשר להסתיר במדינה שלנו קנוניות חייזרים וקונספירציות אחרות? ינשוף פוליטי-מדיני על המתווכים שמסבירים לנו על המציאות בהיעדר מידע מספיק, ועל הדרכים להיזהר מהמפוקפקים שביניהם.

aliens-ET

לאחרונה, התפרסמה ברשת אסופה מצחיקה עד דמעות הנושאת את הכותרת מדבר שקר (לפי הפסוק התנכ"י, "מדבר שקר תרחק"). העורכים והכותבים, בראשותם של ד"ר חגי משגב והלל גרשוני, מנסים לדמיין מה יכתבו חוקרים על "דרום מערב אסיה במאות הכ' עד כ"א" (דהיינו, ישראל של היום) בעוד כמה מאות שנים. מכיוון שרשת האינטרנט קרסה וכל המידע בה אבד, נאלצים ההיסטוריונים, הארכיאולוגים והפילולוגים שחוקרים את ה"תקופה הישראלית" להשתמש במידע המועט שהזדמן לידיהם מארכיוני טמקא והארץ, וכן בתפזורת נוספת של עדויות. דרך הסקת המסקנות מתוחכמת לעילא ולעילא, ומתבססת על שיטות מדעיות מוכרות ותקפות. ואכן, המסקנות מעניינות ביותר. אחד הכותבים מסיק ש"יום רבין" אינו אלא גלגול לחג פגאני קדום; אחר מעיין בשמות הבודדים של מנהיגי ישראל שהגיעו לידיו, ושם לב שהם מסתיימים תמיד בתנועה  in, למשל גרין, בגין, רבין ובנימין (נתניהו אינו שם משפחה אלא רק כינוי גנאי, ע"ש ישמאעל בן נתניה שרצח את גדליהו בן אחיקם במיתוס התנכ"י). לפיכך, "אין" היא סיומת אצולה, שמקבל כל מנהיג ישראלי לאחר עלייתו לשלטון. שמו האמיתי של דוד גרין (בן גוריון) הוא "דוד גר", ופירוש הדבר שהתגייר או שהיה שייך, לחילופין, לחסידות גור. נתניהו נקרא לפני עלייתו לשלטון "ביבי בניים", מפני שייצג את האינטרסים של תושבי בת-ים. כותבים נוספים מסיקים, תוך ניתוח ראיות ארכיאולוגיות, שהבירה האמיתית של ישראל היתה במודיעין, ש"ידין" ו"דיין" הם למעשה אותה דמות אגדית של שופט, מלומד ומצביא, שבוז'י הרצוג לא היה ולא נברא אלא כבדיחה של קמפיין בחירות, ועוד רבות וטובות.

האם בן גוריון היה חסיד גור? למצולמים אין קשר לכתבה

האם בן גוריון היה חסיד גור? למצולמים אין קשר לכתבה

מעבר לשעשוע שבדבר, כל מי שלמד אי פעם היסטוריה, ובמיוחד היסטוריה עתיקה, יזהה מיד את הדמיון שבין הטיעונים שמופיעים בין דפיו של "בדבר שקר" לבין טיעונים אמיתיים המופיעים באינספור מאמרים וספרים העוסקים בתקופות עתיקות. כשיש לנו מעט מידע, המסקנות שלנו יהיו תמיד בעייתיות, ומבוססות על ניחושים והשערות יותר מאשר על ידע מוצק. הרטוריקה היהירה של הכותבים ב"מדבר שקר", שלקוחה ישירות מהשפה המנופחת הנהוגה במאמרים בתולדות עם ישראל ("מורי ורבי הדגול, פרופ' ערבות ז"ל, כבר הוכיח ש…"), היא ביטחון שנועד לחפות על העובדה האמיתית שאנחנו לא תמיד יודעים.

לא קשה להבין מדוע מחסור במידע עשוי להוביל להסקת מסקנות משוערת, בעייתית ולפעמים שגויה לחלוטין. קשה יותר להכיר בעובדה שגם אנחנו, כאנשים מודרניים המוצפים במידע, נתקלים בבעיות ממשיות של בירור, פיענוח וניתוח של המידע שעומד מולנו. הישראלי הממוצע, למשל, אינו שולט בשפה הערבית, ולכן תשעים אחוז מהשיח בשטחים הפלסטיניים ובמדינות ערב אינו נגיש עבורו. הוא תלוי במאמרים מפוזרים שמופיעים מדי פעם בעיתונות העברית (או במקרים נדירים גם העולמית), או בקליפים מתורגמים וסלקטיביים של מכוני מחקר עם אמינות בעייתית, כמו למשל מבט לתקשורת הפלסטינית. אפילו ממר"י, שרמתו המקצועית גבוהה יותר, מתרגם אחוז זעיר, לא מייצג ובעיקר סנסציוני של המידע המופיע בתקשורת הערבית. מעל הכל, הצופה הממוצע קולט את המציאות מבעד לעיניהם של קומץ מתווכים. במקרה הגרוע מדובר בכל מיני "מומחי" רשת או שרלטנים שמפיצים שמועות בלי להבין דבר וחצי דבר או פרשנים יהירים "לענייני ערבים" עם ביטחון עצמי מופרז. במקרה הטוב, אלו יהיו מומחים אמיתיים, ששולטים בשפה ובתרבות וניחנים בצניעות ובחריצות הראויה להבין אותה באמת, אולם גם אלו כמובן אינם נטולי פניות. האמת המטרידה היא שעבור רוב האנשים, ברוב המוחלט של המקרים, אין מנוס משימוש במתווכים הללו. חרף שפע המידע, המקורות הראשוניים שנטווים בחוטי המציאות אינם נגישים לנו, ואנחנו צריכים לבחור למי להאמין ולמי לא.

למי להאמין? פרשנים פוליטיים בארצות הברית

למי להאמין? פרשנים פוליטיים בארצות הברית

יש כמה דרכים לבצע את הבחירה הזאת, שכולנו נאלצים להתמודד איתה. הדרך הנפוצה והסבירה ביותר היא לנתח את הדברים עצמם, ובאמצעות מידע אחר, צולב, לנסות להעריך אם הם סבירים ונכונים או לא. המיומנות הזאת, סבוכה אך חשובה, נגישה לכל מי שמתאזר בזמן ובסבלנות הדרושים כדי לרכוש אותה. באחד הפוסטים הקודמים הצעתי כמה שיטות שיכולות לעזור, ולדעתי, מיומנויות מהסוג הזה הן האוצר החשוב ביותר שאפשר לקבל מלימוד מדעי הרוח. כאן, הייתי רוצה להציע מספר תמרורי אזהרה שיוכלו לסייע לזהות מומחים ומתווכים מפוקפקים. אם אתם רואים אותם אצל אחד מהם, רמזור אדום אמור להבהב ולהזהיר אתכם שיתכן ומדובר בשרלטן או לפחות בפרשן בלתי זהיר עם עודף ביטחון עצמי. אף אחד מהם, כשלעצמו, אינו אמור לפסול את הדובר לחלוטין, אבל הם בהחלט מהווים עילה סבירה לחשוד בו.

תמרור מס' 1: תיאורית הקשר: הסיבה העיקרית שרוב תיאוריות הקונספירציה הן מופרכות, היא שהמציאות בדרך מורכבת מדי כדי להיות מכוונת, מסודרת ומאורגנת על ידי קבוצה קטנה של אנשים. גם אם קבוצות קושרים קטנות מתכוונות לארגן את המציאות באופן כלשהו, רק לעיתים נדירות הן מצליחות לעשות זאת, ועוד לשמור על הכל בסוד מוחלט. אם אתם שומעים על תיאורית קונספירציה סנסציונית, למשל ש"כיפת ברזל" היא בלוף וכל הטילים פגעו בעצם בקרקע, יש לחשוד בה ביחס ישר למספר האנשים המעורבים בה. ככל שיש יותר שותפים, הסיכוי שמישהו מהם ידליף מידע גדל בטור הנדסי. לפני כשנה כתב הסטיריקון אלון פוקס ניסוי מחשבתי יוצא מן הכלל: מה יקרה אם פרופסור ממכון וייצמן יגלה חייזר ברחוב, ישמור עליו בסוד כמוס וידווח אך ורק לנשיא המכון, לשר המדע ולראש הממשלה. המסקנה של התרחיש המשעשע הזה, המשורטט לתלפיות ובפרוטרוט, הוא שתוך מספר חודשים יותר מאלף אנשים יחשפו למידע, רובם כאלו שפרנסתם אינה תלויה בשמירת סודיות, אפילו אם ראש הממשלה מאמין שרק שלושים עד ארבעים אנשים שחתמו על שותפות סוד יודעים על התעלומה.

alien-conspiracy

תמרור מס' 2: מחולל המאמרים האוטומטי:  המציאות היא לעולם מורכבת, אולם אלו שמחזיקים בכל מיני אידיאולוגיות דוגמטיות, צדקנים קרועי עיניים ומתקני עולם למיניהם, לא תמיד מבחינים בכך. אצל גדעון לוי, למשל, הפלסטינים תמיד תמימים, צודקים וקורבנות, והישראלים תמיד מעוולים, רוצחים ומשקרים – ואין כל חשיבות לנסיבות. מיותר לומר שיש הרבה יותר כותבים בישראל שחוטאים באותה האיוולת, רק בכיוון ההפוך. כל מי שתומך במאה אחוז מהמקרים באותו צד, ומפרסם תמיד את אותו הטיעון, ראוי להדליק נורת אזהרה אדומה אצל כל קוראיו. מומחה רציני ישנה את דעתו בהתאם לנסיבות ויתן את תמיכתו לצדדים שונים במקרים שונים. כשמדובר על ניתוח מציאותי, עקביות מוגזמת היא חיסרון, לא יתרון.

תמרור מס' 3: טיעוני גן רבקה: ילדים קטנים אוהבים אמיתות פשוטות: שחור ולבן, הם ואנחנו, צדק מול עוול, טוב מוחלט מול רע מוחלט. מי שמנסה לספר לכם שה"ערבים" רוצחים אותנו פשוט כי אנחנו קיימים, אבו מאזן משקר כי הוא שקרן מטבעו, התקשורת העולמית שונאת אותנו פשוט כי אנחנו יהודים, שום דבר שאנחנו עושים לא משפיע על מה שעושים נגדנו, התמימים והטהורים (היי, יאיר לפיד) – ראוי לחשוד בו עד מאד. עם זאת, ישנו ז'אנר נוסף, והפוך, של טיעוני גנון: אלו שמאמינים שהכל תלוי בנו. אם רק נהיה נחמדים יותר לפלסטינים, או לחילופין אם רק נלמד יותר תורה, אם רק נמלא את יעודנו האלוקי ונסביר לגויים את צדקתנו ובעלותינו על ארץ ישראל – אז כולם יאהבו אותנו ויהיה גם שלום וגם ביטחון. משה פייגלין, המייצג המובהק ביותר של קו הטיעונים הזה, היה אורח הכבוד של מאמרי הינשוף כאן וכאן. פרשנים ילדותיים, כמו ילדים של ממש, חושבים שכל העולם מרוכז בהם, או בשאלה האם הערבים או הגויים "אוהבים אותם" או לא. תיזהרו מהם, ומכל מי שמספר לכם כמה אתם מקסימים, טובים ונהדרים, או לחילופין מדוע אתם השטן בהתגלמותו וצריכים להכות על החזה יום ולילה. פרשנות אמיתית תציב אותנו בהקשר רחב יותר, ותסביר כיצד אנחנו משפיעים על המציאות, כיצד היא משפיעה עלינו, אלו גורמים נמצאים בשליטתנו, מה אפשר לשנות ועם אלו פגעים עלינו להשלים בלית ברירה.

יאיר לפיד בישיבת סיעת יש עתיד בכנסת צילום : אמיל סלמן ישיבה

יאיר לפיד בישיבת סיעת יש עתיד בכנסת
צילום : אמיל סלמן

ומעל הכל – תקראו את כולם, שקלו את הטענות בכובד ראש, היזהרו ממי שצריך להיזהר, ולעולם אל תתנו לאף אחד אחר לחשוב בשבילכם.

למכור עגבניות באפגניסטן: הדרך הנסתרת לגלות את האמת

מה משותף לאזרחים דרום אמריקאים שרצים במורד הגבעה, אוטובוסים שובתים ומחירי העגבניות באפגניסטן? כיצד ניתן להגיע לחקר האמת מתוך ערפילי המיתוס, ההטייה והדיעה הקדומה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקסם בגישה העקיפה, תכסיסי חקירה ויתרונות העדות המוטמעת.

Tomato-genome-sequenced

אי שם באמצע שנות השבעים, הגיע דיפלומט אמריקאי צעיר בשם ברוס פארקו לשגרירות ארה"ב בבירה דרום אמריקאית כלשהי. באותה התקופה, אמריקה הלטינית סבלה מאינספור הפיכות, חלקן אלימות ואפילו רצחניות. מנקודת ראות אמריקאית, ההפיכות הללו סיכנו לעיתים קרובות אינטרסים של ארצות הברית, כמו גם אזרחים ודיפלומטים אמריקאים. לפיכך, כמו במקרה של מחלה, איבחון מוקדם של הפיכות היה אחת המשימות החשובות ביותר של דיפלומטים ששירתו באזור. יום אחד, התעורר פארקו בשעת בוקר מוקדמת והבחין בהמולה ובמהומה מחוץ לחלונו. תושבים מקומיים רצו כאחוזי אמוק. הדיפלומט חשב שהוא חוזה בהיסטוריה בהתהוותה. אם כולם רצים, האם לא ניתן להסיק מכך שיש סכנה? אולי מדובר בהפיכה צבאית? בספר זכרונותיו, כתב פארקו שכבר דמיין את הדיביזיה המוטסת ה-82 נוחתת במרכז העיר כדי לפנות אזרחים אמריקאיים, ואותו עצמו מקבל עיטור מהנשיא על הצלת חיים. נרגש ושטוף אדרנלין, העיר את הממונה עליו. "האנשים שאתה רואה רצים," שאל הדיפלומט הבכיר בלי לאבד את שלוות רוחו, "האם הם רצים למעלה, במעלה הגבעה, או שמה למטה במדרון?"

"כשאני חושב על זה, הם רצים למטה", אמר פארקו.

"טוב ויפה," ענה הממונה, "האם האוטובוסים עדיין פועלים"?

פארקו ענה בחיוב.

"אם כך," אמר הממונה, "מדובר ביום שגרתי לחלוטין. אם יש הפיכה צבאית, נהגי האוטובוסים הם בדרך כלל הראשונים לשמוע, והם פשוט לא מגיעים לעבודה. יתר על כן, משום שהעיר הררית, אנשים נוהגים לרוץ לעבודה כל בוקר במורד הגבעה." פארקו, לימים מומחה בהפיכות צבאיות ובמרידות, קיבל את השיעור החשוב הראשון שלו בבירור עובדות: תמיד יש לחפש אישוש עקיף לטענה אותה אנחנו מנסים לאשר.

הנהגים יודעים ראשונים - אוטובוס בלה-פאז, בוליביה

הנהגים יודעים ראשונים – אוטובוס בלה-פאז, בוליביה

לא מדובר בבעיה תיאורטית, אלא בכשל מחשבתי קריטי שעלול להפיל צבאות, ארגונים ומערכות שמושקעים בהם מיליארדים. לרוב, אנחנו מסיקים שדבר מה נכון עקב עדות ישירה ובלתי אמצעית. בביטוי "עדות ישירה ובלתי אמצעית", הכוונה היא לעדות הקשורה ישירות, מבחינה לוגית, להשערה שאותה אנחנו מעוניינים לברר. ושנית, היא בדרך כלל מגיעה מגורם המעורב ישירות באירועים – גורם שאנחנו סומכים עליו ונוטים להאמין לדבריו. אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש בעדות ישירה ובלתי אמצעית היתה טכניקה שהופעלה רבות על ידי האמריקאים במלחמת וייטנאם, כדי לברר עד כמה המבצעים נגד הוייטקונג יעילים. הטכניקה הזאת, שנודעה כ"ספירת ראשים", היתה מדידה מדוייקת של מספר לוחמי הגרילה הקומוניסטים שנהרגו בקרב. היא היתה קשורה ישירות לתוצאות המבצעים האמריקאיים וגם בלתי אמצעית, משום שהגיעה ממפקדי יחידות שלחמו בשטח.

אולם, אליבא דכולי עלמא, ספירת הראשים התגלתה כשיטה כושלת ומכשילה. ראשית כל, המדידה הישירה עיוורה את עיני המעריכים. כפי שכתב לימים דייויד קילקאלן, קצין אמריקאי ומומחה לקונטר-התקוממות, אם היו לנו לפני הקרב מאה לוחמי גרילה, והרגנו עשרים – יתכן שלעשרים הללו יש ארבעים קרובי משפחה שיצטרפו למערכה משיקולי נקמת דם. לפיכך, התוצאה האמיתית של המבצע היא 120 לוחמי אויב, ולא שמונים. המדד הישיר מלמד אותנו שצמצמנו את מספר לוחמי האויב, אבל בפועל הגדלנו אותו. הבלתי אמצעיות של מדד ספירת הראשים היתה, כמסתבר, קטלנית אף היא. הדיווחים הגיעו מבעלי עניין, כלומר מפקדי יחידות שרצו להאדיר את מעשיהם בשדה הקרב וכך לזכות בהערכת הממונים עליהם. לפיכך, לעיתים קרובות הגזימו היחידות בדיווחי "ספירת הראשים" ונתנו למפקדה העליונה הערכות מופרזות עד כדי גיחוך. במלחמת אפגניסטאן, יחידות שביצעו "ספירת ראשים" גילו לעיתים קרובות כי שותפיהם האפגניים נטו להגדיר גם אזרחים שנהרגו בטעות או במתכוון כלוחמי אויב, כדי לנפח את הספירה. בשתי המלחמות, וייטנאם ואפגניסטן, התוצאות היו קטלניות. המפקדה העליונה, שקיבלה כל הזמן פידבק חיובי ממדד ספירת הראשים ומהמעריכים שלה בשטח, האמינה שהזמן עובד לטובתה, שצבא המורדים נפגע ומצטמצם. ההנחה הזאת, כפי שהתברר בסוף, היתה שגויה באופן קטלני.

שיטה מפוקפקת - טבלה של ספירת ראשים באפגניסטן

שיטה מפוקפקת – טבלה של ספירת ראשים באפגניסטן

אכן, כל ניסיון לאישוש של הנחות באמצעות עדויות ישירות ובלתי אמצעיות סובל מכשלים מובנים: פערים בהבנה, בידע ובפרשנות, מניעים אישיים לטיוח או לניפוח, בעיות זיכרון, כשל אישוש (אנחנו מקבלים מראש את הדעה של מי שמתאים להנחות המוקדמות שלנו), וכיוצא בזה. לפיכך, כל המסתמך על עדויות ישירות ו/או בלתי אמצעיות חייב להתייחס אליהן בזהירות, לאסוף מספר רב של עדויות כאלו, להצליב אותן, להיות מודע לכשלי המחשבה שלו עצמו, ועוד. דרך מעניינת להתגבר על הבעיה הזאת, היא לנסות לאשש את המציאות באמצעות גישה עקיפה המתבססת על עדויות מוטמעות.

עדות מוטמעת היא פרט מידע רלוונטי שאינו קשור ישירות לויכוח, ולא מגיע מאחד הצדדים השותפים לו. במאמר קלאסי, שעסק במדדים אמינים לבחינת הישגים צבאיים, כתב האסטרטג דייויד קילקאלן על שיטה יפה להשיג עדויות מוטמעות. קילקאלן, שכתב בהקשר של מלחמת אפגניסטן, תהה כיצד יוכל הצבא לדעת שאזור מסויים הולך ומשתחרר משליטתם של מורדי הטליבאן. הוא מזהיר בבירור משימוש בשיטות ישירות ולפיכך מפוקפקות נוסח "ספירת ראשים" או טכניקה אהובה אחרת, לבדוק כמה התנגשויות עם המורדים עובר כוח צבאי ממוצע שנע ממקום למקום. הרי המורדים, כותב קילקאלן, יכולים להימנע מהתקפות על כוחות צבאיים כאשר הם מתארגנים, מתחמשים, מסתתרים או מחליטים להשתמש באזור מסויים למנוחה והתאוששות. מחר, כאשר התנאים ישתנו, הם עלולים להפתיע את צבא הממשלה, שבטוח שהמחוז בשליטה כאשר המציאות שונה בתכלית.

מפקפק בשיטות הרגילות - מומחה הקונטר-התקוממות דייויד קילקאלן

מפקפק בשיטות הרגילות – מומחה הקונטר-התקוממות דייויד קילקאלן

לפיכך מציע קילקאלן שיטה אחרת, אמינה בהרבה: לבדוק את מחירי הפירות והירקות במחוז, ובמיוחד פירות אקזוטיים שמגיעים ממקומות אחרים. אפגניסטן, אחרי הכל, היא עדיין חברה חקלאית, והכלכלה מתבססת במידה רבה על עסקאות של פירות וירקות. אם במחוז מסויים ישנה נוכחות מסיבית של מורדים, אפילו נוכחות רדומה, המקומיים מודעים לה. אחרי כל, גם אם המורדים נחים ומתארגנים היום, מי יודע מה יקרה מחר? וגם אם הם נמנעים מעימות עם כוחות צבאיים מסיבות כאלה ואחרות, בוודאי שלא יוותרו על גביית "מיסים" ממובילים מסחריים. לפיכך, מובילי הפירות והירקות משקללים את הסיכון בדרכים ואת ה"מס" שגובים המורדים לתוך מחיר התוצרת. במצב של מלחמת אזרחים, ירידה חדה במחירי הירקות שמקורם מחוץ למחוז, בבד בבד עם מחירים יציבים יותר של פירות וירקות מקומיים, עלולה ללמד על עלייה בביטחון בדרכים. בשילוב עם מדדים אחרים, צבאיים ואזרחיים, ניתן להשתמש בעדות העקיפה הזאת, שאפשר למדוד במדויק ולא ניתן לזייף אותה, כדרך לאשש הישגים בשדה הקרב. באותה מידה, גם הדיפלומט האמריקאי הבכיר שהוזכר בתחילת המאמר, השתמש בעדות מוטמעת ועקיפה. התנהגותם של נהגי האוטובוסים, שאינם שחקנים בפוליטיקה הגבוהה של המדינה, עשויה ללמד על הפיכה צבאית ממשמשת ובאה הרבה יותר מאשר עדותם הישירה של פוליטיקאים או קצינים שלעיתים משקרים, מנפחים, מטייחים או פשוט עוורים למציאות מסביבם.

הסיכון מגולם במחיר - שוק ירקות בקאבול

הסיכון מגולם במחיר – שוק ירקות בקאבול

דרך אחרת, מעניינת לא פחות, היא לבחון עדויות ישירות בזהירות, ולאמץ מתוכן היבטים שיכולים לשמש כעדות מוטמעת. היסטוריונים שעוסקים בעת העתיקה, למשל, יודעים כי אחת הדרכים להשיג מידע אמין יחסית על חיי ישוע, היא לבדוק אלו קטעים באוונגליונים נוגדים את התיאולוגיה הנוצרית של התקופה. ההנחה היא שאם כותבי הטקסט הודו בעובדה שאינה נעימה מבחינה תיאולוגית, ככל הנראה היא נכונה, כי אחרת מדוע להזכיר אותה?  ישנן מקבילות לא מעטות גם בהיסטוריה המודרנית. אם, למשל, נציג סובייטי מודה בעובדה שאינה נעימה לברית המועצות, או נוגדת את האידיאולוגיה הקומוניסטית, יותר סביר שהמידע אמין.

לפעמים, יש "לחפור" יותר עמוק כדי למצוא עדויות מוטמעות, וכאן תהליך החקירה מעניין פי כמה. נניח שאנחנו קוראים ראיון עם גורם בעל אינטרס שיש לחשוד בדבריו, לדוגמא דיפלומט אמריקאי שמגן על מדיניות ארצות הברית בזירה הרוסית. יתכן שבראיון איתו, כדרך אגב, כדוגמא או כאנקדוטה, הוא ימסור מידע על מדינה שבה שירת בעבר (למשל ישראל). עדות כזאת (בתלמוד מכנים אותה "משיח לפי תומו") נחשבת מוטמעת, ולפיכך יותר אמינה, משום שהמידע על ישראל נמסר בדרך אגב ואינו קשור לאינטרס העיקרי של הדובר. היסטוריונים משתמשים בשיטה הזאת לעיתים קרובות. חוקר האסלאם מיכאל לקר, למשל, "דג" מידע אמין ויקר ערך על האסטרטגיה של הנביא מוחמד מספרי גיאוגרפיה מאוחרים על מכה, שהזכירו את המידע הזה כבדרך אגב.

EE_004

דרך נוספת, שאני באופן אישי מחבב במיוחד, היא למצוא אויבים מרים, שחולקים זה על זה בכל דבר ועניין, ולחפש את נקודות ההסכמה הבודדות ביניהם. ההיסטוריון האמריקאי בנג'מין הט, שחקר את תעלומת שריפת הרייכסטאג בגרמניה של 1933, השתמש באופן וירטואוזי בשיטת החקירה הזאת. בספרות ההיסטורית קיים ויכוח קשה וארוך, מי הצית את הפרלמנט הגרמני באותו הזמן, הצתה ששימשה את הנאצים כתירוץ להשעות בפועל את החוקה הדמוקרטית של ויימאר. האם שרפו הנאצים את הפרלמנט, או שמא עשה זאת מטורף בודד בעל נטיות קומוניסטיות? הט חקר וגילה ששניים מהעדים, ד"ר הנס ברנד גיזביוס, איש גסטפו שהפך לקושר נגד היטלר, ומפקדו לשעבר רודולף דילס, הסכימו שניהם שבריון ידוע מפלוגות הסער עמד מאחורי ההצתה. מכיוון שגיזביוס ודילס שנאו זה את זה שנאה עזה, נאבקו אחד בשני באופן פעיל ולא הסכימו בדרך כלל כמעט על כלום, כל הסכמה ביניהם היא בעלת ערך מיוחד. הט מסיק מכך, בשילוב עם ראיות נסיבתיות רבות אחרות, שהנאצים אכן אחראיים להצתה.

ולבסוף, קיימת השיטה המסובכת ביותר, עדויות מוטמעות המבוססות על הנחות יסוד שקטות מאחורי גירסאות שקריות. ב-1928, למשל, רקמה קבוצה של קצינים יפנים מזימה לרצוח איל מלחמה סיני מפורסם, פרשה שעסקנו בה בעבר בינשוף. לאחר הרצח ניסו הקצינים לחפות על מעשיהם, ומסרו גירסה שקרית לממשלה ולפיקוד העליון. אולם גם בגירסה השקרית, הודו הקצינים כי שיתפו פעולה, באופן זמני וחולף, עם קבוצה של הרפתקנים אזרחיים שתכננו לרצוח את איל המלחמה (ההרפתקנים היו אכן מעורבים, אבל הקצינים הפעילו אותם). הגירסה היתה אמנם שקרית, אבל שקר מוצלח לא יכול להיות מנותק לחלוטין מהמציאות, ובדרך כלל יש בו אלמנטים של אמת. העדות המוטמעת מלמדת כי שיתוף הפעולה בין קצינים יפניים לבין גורמים פליליים היה כל כך נפוץ ומקובל, עד שאפילו מי שניסה לשקר ולטייח את מעשיו לא היה יכול להכחישו.

הפוסט הזה, מיותר לומר, לא מנסה לטעון שעדויות מוטמעות, מכל הסוגים, הן פתרון קסם לכל תעלומה. אבל הן כלי חשוב ואפקטיבי. וכל מי שמנסה להגיע לחקר האמת, ומודע לבורות ולמכשולים שעומדים בדרך, ראוי שינסה להשתמש בו.

%d בלוגרים אהבו את זה: