ארכיון הבלוג

האדמו"ר הלבן: דת, מודיעין ושלום "מחוץ לקופסה"

 במצבים של קיבעון מחשבתי, בהיעדר דמיון קולקטיבי, דווקא חריגים כרב פרומן יכולים להציע דרכים ליציאה מן הסבך. הינשוף על דת, מודיעין ומשא ומתן לשלום "מחוץ לקופסה".

הרב מנחם פרומן. קרדיט: תמונה לשימוש חופשי, Wikimedia Commons

הרב מנחם פרומן, שהלך לעולמו השבוע, היה ללא ספק דמות מיוחדת מאד. הררי מילים נשפכו בזמן האחרון על "האדמו"ר הלבן", האיש ששילב בין ציונות דתית לחסידות, תמך בארץ ישראל השלמה אבל גם נפגש עם ערפאת ושייח' אחמד יאסין. האבלים שליוו אותו בדרכו האחרונה, פעילי שמאל ואנשי ימין, ערבים ויהודים, גם אלו שרגלם לעולם לא תדרוך בהתנחלות, העידו כאלף עדים על כך שמדובר באדם ששבר גבולות לא רק בציבור הדתי אלא גם בנוף הישראלי בכלל.

  דרכו של הרב פרומן הייתה ייחודית ומקורית, במיוחד בכך שיצאה מן הקופסה הרגילה של השיח הפוליטי בישראל. הימין הדתי, שממנו הגיע, רואה את הדת כבסיס לצדקת שלטון עם ישראל ב"ארץ ישראל", וברוב המקרים – גם לזכותו הבלעדית או הדומיננטית על אדמתה. השמאל, לעומת זאת, סבור כי על הפתרון להיות חילוני, מדיני, וכי הדת היא לכל היותר מטרד שיש להתגבר עליו. הרב פרומן האמין, לעומת זאת, כי האמונה הדתית, דווקא היא, יכולה להיות המפתח לפתרון, משום שהן הפלסטינים והן המתנחלים דתיים ומסורתיים ברובם. לכן נפגש עם אנשי חמאס, בכללם השייח' יאסין, וניסה להגיע איתם להבנות על בסיס אמוני. בחשבון אחרון, קשה לומר שדרך זו הצליחה, אפילו במובן המינימלי של המילה. פרויקט אדירים מסוג זה לא ניתן להגשים לבד, והרב פרומן היה אדם אמיץ ומקורי, אולם נטול מלווים. במחנה שלו עצמו, כפי שניתן לראות בחלק ממאמרי ההספד שהופיעו לאחרונה, ראו אותו כמעין קדוש צדיק, "תמים כמו ילד", או איש רוח אקסצנטרי שסולחים לו על הכול, אולם לא כאתגר פוליטי שיש להתמודד עמו ברצינות. יש בכך מין התמיהה, משום שדווקא אלו הדוגלים ב"ארץ ישראל השלמה" אמורים להבין שהחזון שלהם מחייב דיאלוג כלשהו, מעבר לכף השוּפל וכוונת הרובה, עם תושביה הפלסטינים של הארץ.

 אולם מעבר לעיוורון של הנהגת המתנחלים, כדאי להתעכב גם על התעלמותו העקבית של הממסד הביטחוני הישראלי, החילוני והרציונלי כביכול, מהצעותיו החוזרות ונשנות של הרב פרומן לסייע בדיאלוג עם גורמים אסלאמיים. כך, למשל, סיפר הרב בראיון שהעניק לשרי מקובר-בליקוב (מעריב) ב-2010, על שורה של ניסיונות לתווך, לדבר ולרכך במעט את היחסים בין ישראל לחמאס, תוך שימוש בקשריו המצוינים עם אנשי דת מהצד השני. בפרשת גלעד שליט, לדוגמא, ניסה לדבר עם ח'אלד עומיירי, עיתונאי אסלאמי המקורב לחמאס:

"פרומן, מבכירי הציונות הדתית, ניסה בשנית. לפני שנה וחצי הגיע אל [ח'אלד] עומיירי באצטלה הרבנית שלו. דיבר על לבו כאיש דת יהודי למוסלמי מאמין. ישבו וניסחו הסכם המתבסס על פסוקי נדיבות ושלום מהקוראן ומהתנ"ך. על פיו, ישראל תתחייב לביטול הסנקציות והמצור על רצועת עזה ואילו הצד הפלסטיני יתחייב לעצירה מוחלטת של הטילים והטרור. גורם שלישי, ירדן או טורקיה, יהיה אחראי לביצוע ולמעקב. "בחלוף שבועיים משביתת הנשק לא תהיה עוד הצדקה להחזקת הלוחמים", מתלהב פרומן מהפשטות הבלתי נסבלת של השלום, "ואז עזה תשחרר את גלעד שליט וישראל תשחרר את כל האסירים הפלסטינים שברשותה".

מה אמר משעל?

"עומיירי העביר את ההסכם לאיסמעיל הנייה בעזה ולחאלד משעל בדמשק, חזר לישראל ואמר לי: "יש נכונות לשבת על העקרונות עם הממשלה שלך". מיד העברתי את המסמך לאהוד ברק, לאהוד אולמרט, לציפי לבני ולבנימין נתניהו. אבל הם אפילו לא היו מוכנים לשקול. כמו מסך אטום הם היו. אמרו לי, איך אפשר בכלל לשבת עם חמאס למשא ומתן?"

 ​לתגובות דומות של הממסד זכה הרב פרומן בכל ניסיונותיו ליצור גשר עם גורמים אסלאמיים. יצחק רבין דחה את הצעתו לתווך בעת חטיפתו של נחשון וקסמן. אמנם לאחרונה, זמן קצר לפני מותו, שלח אליו נתניהו את יועצו המדיני, רון דרמר, כדי לראות אם יוכל לסייע ליצור גשר עם האחים המוסלמים במצרים. דרמר הקשיב ושאל שאלות– אבל כרגיל לא נעשה דבר.

 רבים יאמרו שדרכו של הרב פרומן אינה אלא הזיה של אדם משונה. האם אנשים "רציניים" ו"מנוסים" במערכת הביטחון צריכים להקדיש לו בכלל תשומת לב? אני סבור שמענה שלילי אוטומטי הוא טעות. לעתים דווקא מי שנחשב למשונה יכול להגיע להישגים שהלא-משונים מתקשים להגיע אליהם. הסיכום שרקח הרב עם עומיירי אינו שונה בבסיסו ממה שאנשי ביטחון "רציניים ומפוכחים" הצליחו להשיג לאחר עיכובים אינספור, מו"מ עקר של כמה שנים וסדרה ארוכה של מבצעים צבאיים.

 אבל לא מדובר רק ברב פרומן. בכל הנוגע ליחסים עם הפלסטינים, לקובעי המדיניות הישראלים היסטוריה ארוכה של התעלמות יהירה מכל מתווך שמגיע מ"בחוץ". גורמים בינלאומיים, לבד מארצות הברית, מורחקים הצידה בעדינות. מתווכים ישראלים שאינם שייכים לממסד הביטחוני נדחים בקש ולפעמים אף בגסות. בספרו, להכיר את חמאס, מספר העיתונאי שלומי אלדר על אשת עסקים בשם שוהם טלר, בעלת קשרים מצויינים בעזה, שקיבלה הצעת תיווך מהגורמים הבכירים ביותר בחמאס דרך שותף עסקי ותיק. כל ניסיונותיה לעניין את גורמי הביטחון בערוץ הקשר החלופי נכשלו כישלון חרוץ, מספר אלדר. ליחס דומה, ואף בוטה יותר, זכה גרשון בסקין, ראש מכון מחקר בירושלים, שהציע להשתמש בקשריו ההדוקים עם בכירי חמאס כדי לתווך בעניין גלעד שליט. הוא התבקש להסתלק מהנושא על ידי הממונה דאז, חגי הדס. לימים, ולאחר שנים של כישלונות, הסכימה המדינה לבסוף להיעזר בשירותיו. ואכן הוא שיצר את ערוץ הקשר שהביא בסופו של דבר לעסקת שליט.

 סיפורו של הרב פרומן, ויתר גורמי התיווך החיצוניים שגישתם לסכסוך מקורית ונועזת יותר מהמקובל במקומותינו, מוכיח כי כדאי לפרוץ את המונופול של אנשי מודיעין וצבא על שיחות שלום ומגעים עם גורמים עוינים. לאנשי מודיעין יש כמובן יתרונות: הם בקיאים בתחום הצבאי, שולטים בשפה ובהיבטים מסוימים של התרבות, וחשופים לחומר סודי שאינו נגיש לאזרחים. אבל יש להם גם חסרונות. הם נוטים לראות את האויב אך ורק דרך כוונת הרובה והדוקטרינה הביטחונית הקנונית. בני שיחם הם על פי רוב מקביליהם משירותי הביטחון הערביים, אנשים כעומר סולימאן, שהשקפת עולמם דומה להפליא לזו שלהם. לעיתים הגישה הריאליסטית לכאורה של "המקצוענים" כרוכה בהיעדר דמיון, בשמרנות מנטלית ובחוסר רצון לחשוב מחוץ לקופסה. עמוס גלעד אולי נפגש עם עומר סולימאן במטה המוח'אבארת במצרים, אבל קשה להאמין שהצליח אי פעם ליצור שיח עם אנשי דת מוסלמים כפי שעשה הרב פרומן, שפגש את משפחותיהם, דן עמם על הקוראן והתפלל ביחד איתם לגשם. לאנשי מודיעין אין הפרספקטיבה הכלכלית שיש לאנשי עסקים כשוהם טלר, שניהלו עם גורמים פלסטיניים מגעים של שיתוף פעולה פרקטי ויומיומי. אין להם היכולת לנהל דיונים משוחררים מסד הדוֹגמה הצבאית-פוליטית, כפי שעשו שחקנים "עצמאיים" כמו גרשון בסקין למשל.

כיום, תהליך השלום עם הפלסטינים תקוע. הנוסחאות הישנות מקרטעות. נחוצות לנו תעוזה, מקוריות ויצירתיות. לשם כך שווה לשבור את המונופול של ה"מקצוענים" – פוליטיקאים, עורכי דין, נושאים ונותנים מקצועיים ואנשי מודיעין – ולהיעזר גם בשירותיהם של מתווכים "חובבנים" ואנשי חזון כמו הרב פרומן שעשויים להציע דרכי תקשורת מקוריות יותר עם הצד השני.

יהיה אשר יהיה, האדמו"ר הלבן יחסר בנוף של מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך.

שוק הדם, או: למה שבוי ישראלי אחד שווה אלף פלסטינים?

עסקת שליט, ושחרור המחבלים רחב ההיקף שנלווה אליה, עוררו בציבוריות הישראלית רגשות עזים, שהתלווה אליהם מלל פטריוטי רגשני ונלהב. תומכי העסקה, רובם מהמרכז והשמאל המתון, הדגישו את חשיבותה של הסולידריות, ההומאנית והערבות ההדדית בישראל (במשתמע, ולעיתים שלא במשתמע, לעומת היעדרן בצד השני). מתנגדי העסקה מימין, לעומת זאת, ביכו את אובדן כוח העמידה הישראלי ואת "הכניעה לטרור". אחדים מהם ביטאו חשש, שאינו מופרך כלל וכלל, שעסקת שליט תגביר את המוטיבציה לביצוע חטיפות נוספות.

גלעד שליט מתקשר להוריו לאחר שובו מהשבי. קרדיט: דובר צה"ל, תמונה לשימוש חופשי. CC-BY-SA 2.0

אולם משני צדי המפה הפוליטית, מבקרים נדהמו מול "שער החליפין" הבלתי סביר שייצגה העסקה הזאת, כמו קודמותיה. חייל ישראלי אחד תמורת יותר מאלף מחבלים פלסטינים? כיצד ייתכן הדבר? ב"מעריב", רתח בן דרור ימיני מזעם על המחיר ה"גבוה" וה"בלתי נסבל". גם בשמאל הרדיקלי, למרבה ההפתעה, הופיעה תהייה דומה. לאחרונה, כתבה דבורה אור ב"גרדיאן" הבריטי, במה אנטי-ישראלית ידועה, כי החלפת אלף שבויים פלסטינים מול חייל ישראלי אחד כמוה כדה-הומניזציה לפלסטינים, ו"אישוש הרעיון הציוני" לפיו ישראלי אחד, "בן לעם הנבחר", שווה יותר מאלף מ"שכניו האומללים".

כרגיל, כל הצדדים טובעים בביצה של מלל פטריוטי, צדקני ורגשני, ומסרבים להביט באמת הפשוטה, הצינית והמצמררת מאחורי סחר החליפין של העסקה האחרונה: חילופי שבויים הם עסקה המצייתת לחוקים בסיסיים של היצע וביקוש, בדיוק כמו כל עסקת סחר אחרת. מחירו של מוצר עולה כאשר ההיצע שלו נמוך, הביקוש לו גבוה, וקשה להשיגו. לעומת זאת מוצר זמין הנמצא בשפע, מחירו נוטה להיות זול יותר.

אם מקבלים את העיקרון הפשוט הזה, קל להבין מדוע הוחלף חייל ישראלי אחד, גלעד שליט, באלף אסירים פלסטינים, ומדוע שמו של גלעד ידוע בכל העולם בעוד שמם של האסירים הללו נותר, לרוב, אלמוני. אין לכך כל קשר לעובדה שגלעד הוא חייל לגיטימי, ואילו הם "טרוריסטים". העקרונות הכלכליים שמאחורי עסקאות חליפין אדישים לשיקולים מוסריים מסוג זה. העובדה המכרעת היא, שקשה מאד לחמאס לחטוף חייל ישראלי, בעוד שצה"ל והממשל הצבאי יכולים לעצור מחבלים או סתם פעילים פלסטינים במאותיהם ואלפיהם, בסיכון מועט יחסית. כמו כן, המחיר הכבד שישראל גובה עבור כל חטיפה, בדמות סגר הדוק יותר, מבצעים בעזה וכיוצא בזה, מעלה את מחיר החטוף הישראלי, הנדיר ויקר המציאות, אפילו יותר. מכאן הסוד האמיתי מאחורי עסקת שליט: גלעד "יקר" יותר, פשוט כי היה קשה יותר לחטוף אותו, וכי חטיפתו מסוכנת יותר, מאשר מעצר פלסטינים בידי כוחות הביטחון הישראלים.

ומה בכל הנוגע למחבלים "כבדים", דרג המחט"ים והמג"דים של החמאס בגדה או מנהיגים פוליטיים כמרואן ברגותי או אחמד סעדאת? מכיוון שסכנתם גדולה יותר, הביקוש למעצרם על ידי ישראל עולה והתמריץ להשאירם בכלא גבוה יותר (אין אני נכנס לויכוח, המעניין בפני עצמו, האם היה משתלם יותר דווקא לשחרר את ברגותי, והאם החמאס בכלל רצה לשחררו). מכאן, שמחירם גבוה יותר. ואכן, ראינו שישראל לא הסכימה לשחרר את רוב האסירים ה"כבדים" שברשותה, ואלו ששוחררו- גורשו. גם כאן הסכים החמאס לעסקה, בסופו של דבר, מתוך קבלת העיקרון הכלכלי שבבסיסה. מנהיגיו  העדיפו לשחרר מספר גבוה של אסירים "זולים", מאשר להתעקש, לשווא, על מספר נמוך של אסירים "יקרים".

ניתוח זה עלול להיראות ציני וחסר לב, אולם לעיתים יש להתבונן במציאות בקור רוח. אם עושים זאת, ניתן להסיק שורה של מסקנות שיאפשרו לישראל להתנהג באופן נבון יותר בפעם הבאה. ראשית כל, הקמפיין לשחרור שליט היה חרב פיפיות. מצד אחד, יש בסיס לטענה שבלעדיו, הממשלה לא היתה מתאמצת לבצע את העסקה מלכתחילה. אולם מצד שני, הקמפיין הרגשני, הרעשני והיעיל להפליא שראינו, העלה את ה"ביקוש" לגלעד שליט בצד הישראלי, ומכאן- לפי ההיגיון הכלכלי שתיארנו לעיל, גם את מחירו. ללא הקמפיין, ייתכן שהעסקה לא היתה מתבצעת בכלל (ביקוש נמוך מדי), ואם היתה מתבצעת, המחיר היה נמוך יותר, היינו- ישראל היתה נדרשת לשחרר מספר מועט יותר של מחבלים.

שנית, ניתוח קר של המציאות מעלה שבניגוד לדברי פובליציסטים מהימין, אין דרך לשנות באופן דרמטי את שער החליפין. גם הרעה בתנאי אסירי חמאס לא תושיע. צעד כזה, באופן פרדוקסלי, יוכיח שישראל מוכנה לשלם מחיר בינלאומי כבד יותר למען שחרור חייליה, ולפיכך יעלה את הביקוש ואיתו את המחיר. כל עוד קשה יותר לחטוף חיילים ישראלים מאשר לעצור מחבלים פלסטינים, מחירם של חיילים חטופים יהיה יקר יותר, ובהרבה. אולם אפילו בנסיבות קשות אלו, התנהלותה האווילית של ישראל מול חיזבאללה בעסקאות טננבאום ורגב-גולדווסר החמירה את מצבה אף יותר. חמאס וחיזבאללה, שראו שישראל מוכנה לשלם מחיר יקר אפילו תמורת גוויות וסוחר סמים, הניחו, בצדק, שתשלם מחיר יקר אף יותר תמורת חטוף חי. בעתיד, לדעתי, יש לקבוע עיקרון שלא מנהלים משא ומתן על שבוי כל עוד לא ברור במאת האחוזים שהוא חי, ולעולם, לעולם, לא משלמים באסירים חיים תמורת גופות. העסקה הזאת ההיא היתה כל כך אווילית, והשלכותיה על "שער החליפין" לשבויים בעתיד כל כך חמורות, שקשה לשער מה עבר בראשם של קברניטי המדינה כאשר החליטו לאשר אותה.

אולם בינתיים, שוק הדם ממשיך לפעול. שום מלל פטריוטי, טפיחה על השכם או זעם צדקני לא יעזרו, ולא ישנו את העקרונות הכלכליים הבסיסיים שעליהם הוא מושתת. אם ישראל אינה מעוניינת לשלם מחירים דומים לאלו ששילמה בעסקת שליט, עליה לסגור את השוק לחלוטין ולסרב "לעשות עסקים", היינו- להתעלם לחלוטין מחייליה שנחטפים. אולם לאור עקרונות הערבות ההדדית בישראל, והחשיבות שמייחסת החברה האזרחית לחייליה שנחטפו, קשה להאמין שהדבר אפשרי.

%d בלוגרים אהבו את זה: