הרשומה הזאת היא ספונטנית, ואיננה מתוכננת.  למעשה, תכננתי להמשיך לספר לכם על פרשת הרצח של המלכה מִין, אבל עיון קצר בדבר הגות מחכים ומעמיק, עלון "ארץ ישראל שלנו", מחזיר אותי לרגע לעניינים דחופים ובוערים יותר. ניתן לראות במאמר הזה מעין המשך לרשימתי הקודמת, "הניאו ציונות ומחירה". הוא פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

לשוחרי הדמוקרטיה שבינינו, חילונים ודתיים כאחד, מאד כדאי לעיין בעלון "ארץ ישראל שלנו"- ולהפנים היטב את תוכנו, כדי שנוכל להתכונן לחיים במשטר שעלול להיות העתיד שלנו. בין הפנינים בעלון הנוכחי- ראיון עם ח"כ מיכאל בן ארי שקורא לטפל במהגרים הסודאנים, "האויב מבפנים", בדיוק כמו באיראנים (להפציץ אותם? בן ארי לא מפרט, אבל נראה לי שהוא לא יתנגד), התפארות ב"עונש האלוהי" שנחת על מארגני ההתנתקות מרצועת עזה, בראשם אריאל שרון, וגם "ראיון מרתק" עם איש רב פעלים, הלא הוא ראש האיחוד הלאומי ח"כ יעקב כ"ץ הידוע בכינוי השובבי משהו כֶּצָלֶה.

כצל'ה אינו אדם מופנם. מדי פעם הוא חולק איתנו את חזונו לדמוקרטיה העתידית שהוא וחבריו מתכוונים להשליט כאן, אם וכאשר יהיו בשלטון. כך, למשל, ב-4 לינואר 2010, זעם האדון הנ"ל על תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", משום שזו העזה לשדר מערכון ביקורתי כנגד המתנחלים. "אין לי ספק שכאשר מדינת ישראל תנוהל בידי הגורמים המשפטיים הנכונים, ובידי הממשלה הנכונה," אמר, "האנשים [המעורבים בארץ נהדרת] יואשמו באופן רטרואקטיבי באנטישמיות, יעמדו לדין ויישבו בכלא… היום זה חופש הביטוי. אבל מחר יהיו חוקים אחרים, ותהיה ממשלה אחרת, וכל האנשים שנתנו לזה יד, לתעמולה האנטי-יהודית והאנטישמית הזאת, יעמדו לדין ויצטרכו לשבת בכלא." כצל'ה אף הגדיל לעשות וטען שמשפט "ארץ נהדרת" העתידי יתנהל בקווים דומים למשפטי פושעי המלחמה הנאציים בגרמניה שלאחר המלחמה. אני מסכים איתו- באופן חלקי- בנוגע לדמיון.  הוא רק טעה בתאריך. משפטי הראווה שהוא מתכוון לנהל אכן דומים להליכים שנערכו בגרמניה, אבל לא ב-1945, אלא קצת קודם לכן…

דרך אגב, לפי עמיתו של כצל'ה, ח"כ מיכאל בן ארי, "אין בסאטירה שום דבר בעל ערך. אין שום דבר קדוש. כשאתה פורץ את הגבול הזה, אתה לא יודע לאיזה שאול תחתיות אתה יכול ללכת." ח"כ ניסים זאב מש"ס, מפלגה נוספת שידועה בנאמנותה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, אף הוסיף כי "זוהי ארץ מכוערת המציגה את כל הבעייתיות בחברה הישראלית. אין ב'ארץ נהדרת' שום מורשת, אין שום מסרים חינוכיים-תרבותיים". בקיצור- בתקשורת שתנוהל על ידי "הגורמים המשפטיים הנכונים" ועל ידי "הממשלה הנכונה" לא תהיה סאטירה, אבל בהחלט יהיו "מורשת ומסרים חינוכיים-ותרבותיים". אכן, חזון מלבב. ויש לציין שהרב מרדכי אליהו ז"ל, ששימש כמנהיג הרוחני של חלקים נרחבים מהציבור הדתי והמסורתי בישראל, אפילו פירט איזו אומה צריכה להיות מודל לחיקוי. איראן כמובן. "כתוב בגמרא שיש לשבח את הפרסים שלא כותבים כתובה לזכר. כלומר, לא נותנים גושפנקא לדברים האלה כלל". לדבריו, "כל המפלגות, כולן, בלי יוצא מן הכלל, חרדית או לא חרדית, דתית או לא דתית… כולם צריכים להתאגד ולהוציא חוק נגד הדבר הזה, נגד הבג"ץ". הוא הוסיף כי "כל מה שפוגע בדת – להוציא חוק נגד זה"". אחמדינג'אד בטח יתרשם.

על רקע זה, התראיין כצל'ה זה לא מכבר לעלון "ארץ ישראל שלנו", ושיבח את גל החקיקה האחרון של הימין והקואליציה שנועד לבצע שידוד מערכות בבג"ץ. למי שחשב שמדובר אך ורק בעניין טכני שנועד להגביר את ההגינות והשקיפות בבית המשפט, מבהיר כ"ץ כי "החוק הוא לא ′חוק גרוניס′ ולא ′חוק כצלה′. זה חוק שמחזיר את השליטה לעם ומוציא את השליטה מידי קבוצה קטנה ועלובה, חבורה אליטיסטית תל-אביבית, ′נטורי קרתא החילונית′, שמשדרת חוסר אהבה לעם ישראל, דבקות בחוקיי הגויים, וניסיון להשתלט על עם ישראל בכוח הדיקטטורה השיפוטית. הם ניכסו לעצמם, בכוח הזרוע, שלטון ללא מיצרים. לדבר הזה יהיה סוף. תם עידן ימי הביניים בו יושבים אנשים שחושבים שהם חכמי הדור הנאורים ושהעם כולו הוא חשוך ונבער מדעת". "החוק שהעברנו מאפשר לוועדה לבחור את נשיא בית המשפט העליון, ולא כפי מה שהיה עד כה, שהשופטים עצמם בוחרים מי יהיה נשיא בית המשפט",ואני מדגיש: זו רק תחילת המהפכה, עד שנביא ליציבות. אנחנו חוזרים לחוקים התורניים הטבעיים והיסודיים של עם ישראל. " (ההדגשה היא שלי. ד.א.)

דבריו של כ"ץ צריכים ללמד אותנו שיעור מאלף. זו היא רק תחילת המהפכה. גל החקיקה מבית מדרשם של האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו וחלקים נרחבים בליכוד, הוא מהלך מתואם. לא בהכרח מתואם ברמה הקונספירטיבית, אבל הוא מייצג תוכנית כללית, והלך רוח, של חלקים נרחבים באליטה הפוליטית ובציבור. הלך רוח של מהפכה. למהפכה יש שתי זרועות. זרוע אחת, חילונית, מייצגת לאומנות דורסנית יותר ויותר שניכסה לעצמה את המושג ציונות ומדירה כל מי שנתפס בעיניה כלא ציוני אל מחוץ לגדר. הזרוע השנייה, הדתית, מנסה להוסיף למתכון הניאו-ציוני תבלינים פונדמנטליסטיים בנוסח איראני, משהו כמו "הרפובליקה היהודית של ישראל". שתי הזרועות מתואמות רק באופן חלקי. סמכותנים חילונים כמו אביגדור ליברמן, אנסטסיה מיכאלי או משגיחי הכשרות האקדמיים של "אם תרצו" בוודאי אינם מעוניינים במדינה ה"אמונית" של כצל'ה או משה פייגלין, שחסידיו כבר מתכננים את המדינה הזאת לפרטי פרטים. אבל שתי הזרועות רוחשות איבה עזה לשמאל, לערבים ולכל מי שמעז לבקר את משטר הכיבוש בשטחים. שתיהן מדברות בשם ה"דמוקרטיה", אולם "דמוקרטיה", בעיניהן, הוא שלטונו הבלתי מרוסן של הרוב תוך רמיסת זכויות המיעוט ורדיפה הולכת וגוברת כנגד השמאל והערבים. בשלב מסויים- הפשיסטים החילונים והדתיים עשויים אף להתעמת זה עם זה- אולם לא משנה מי מהם ינצח, ישראל תהיה מדינה שונה מאד מזו שהכרנו.

לפיכך, זו טעות קשה להתייחס לגל החקיקה האחרון של הימין באופן פרטני. אם מסתכלים על כל החוקים הללו כל אחד כשלעצמו, ניתן למצוא להם צידוקים מצידוקים שונים. מערכת המשפט התנהלה לעיתים קרובות באופן שערורייתי, ובשיטת מינויים של "חבר מביא חבר". השמאל הקיצוני באקדמיה בהחלט מרשה לעצמו להשתולל באופן דורסני, והקריאה של חברי סגל להחרים את המוסדות שהם עצמם מלמדים בהם אינה פחות משערוריה. גם החוקים לייבוש עמתות השמאל דומים לחוקים במדינות אחרות שמגבילות את המימון הזר שארגונים מקומיים יכולים לגייס. אולם כפי שכתב גל אמיר, כאשר אנחנו מסתכלים על החקיקה הזאת כמכלול, מתגבשת תמונה מפחידה:

"הפסול הוא אינו בכל דבר חקיקה בנפרד. על אף שחלק מהחקיקה הזו מזעזע לכשעצמו, יש בה גם כמה תיקונים סבירים. איני רואה, למשל, כל בעייה אינהרנטית בהגדלת שיקול הדעת של בית המשפט בתביעות לשון הרע, והדבר אף מתבקש במקרים מסוימים. הבעיה נעוצה בהשפעה המצטברת של החוקים האלו. החוקים האלו באו לשנות את כללי המשחק הבסיסיים. הם באו, ביחד, להביא לכך שהחלפת הממשלה הנוכחית תהיה קשה יותר בבחירות העתידיות – בית המשפט העליון יהיה מורכב מאנשים שהמחוקקים מימין תופסים (בצדק או שלא בצדק) כקרובים לליבם, שהמנגנון למינוי שופטים יהיה בשליטת אותם מחוקקים, שהביקורת על הממשלה משמאל תושתק, אם באמצעות קביעת סנקציות חמורות על ביקורת כזו (חוק איסור לשון הרע, או אף "חוק החרם"), ואם באמצעות ייבוש מקורות המימון של מותחי הביקורת. הפגיעה אינה בעקרונות "זכויות האדם" או "חופש הדיבור" לכשעצמם. זו מתקפה ממוקדת שנועדה להשאיר לטווח ארוך את המצב הנוכחי – ממשלת ימין הנתמכת על ידי כנסת בה השמאל הוא מיעוט חסר השפעה"

לפיכך, לא סעיפי החוק צריכים לעניין אותנו, אלא המטרות והכוונות שמאחוריהם. לא המקבילות לחוק ההשתקה או חוק הייבוש, אלא התבטאותו של ח"כ דני דנון על "הוצאת הנגע השולי של השמאל הקיצוני מהחברה הישראלית". ועד כמה שאני עצמי סולד מהשמאל הקיצוני- הוא יהיה רק הקורבן הראשון. כפי שכתב עוזי וייל:

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,
אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?
אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.
ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?
אם כי –
יש לשער –
שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר…

ודי לחכימא ברמיזה.