ארכיון הבלוג

פרשת זיידנשנור: איך עובדים נוכלים ומרגלים

ביום אחד בשנת 1960, נכנס עיתונאי גרמני בשם ברנט אנגלמן למסעדת יוקרה במינכן בכדי לראיין מקור. האיש שישב מולו, גבר גדל-גוף עם שיער שיבה וחיוך קורן, הציג את עצמו כהנס-יואכים זיידנשנור, סוחר נשק בינלאומי ומומחה לסודות האפלים של הענף. בסיום הערב, העיתונאי נשאר עם חשבון אסטרונומי, מידע סנסציוני וגישה לסיפורים מסמרי שיער. זו היתה שיאה של פרשת נוכלות מחוכמת, שהשתרעה בין מינכן למזרח התיכון, וכללה מרגלים שהפכו לרצחניים יותר ויותר, מבריח שרמנטי, לוחמי התנגדות נואשים, עיתונאים שיצרו את הסיפורים שעליהם דיווחו, ומעצבת אופנה יפיפייה אחת. בין כולם עמד נוכל חסר בושה, שנותר על רגליו בעוד חכמים ומנוסים ממנו נופלים שדודים מימינו ומשמאלו. ינשוף היסטורי על הגבול המתעתע בין עסקים, ריגול, נוכלות ופשע. פוסט ראשון בסדרה.

תוצאת תמונה עבור ‪Hans Joachim Seidenschnur‬‏
הנס יואכים זיידנשנור

ביום אחד בשנת 1960, נכנס עיתונאי גרמני בשם ברנט אנגלמן למסעדת יוקרה במינכן בכדי לראיין מקור. האיש שישב מולו, גבר גדל-גוף עם שיער שיבה וחיוך קורן, הציג את עצמו כהנס-יואכים זיידנשנור. זיידנשנור הזדהה כסוחר נשק בינלאומי, מבכירי הענף, והביע נכונות לשתף פעולה עם העיתון דר שפיגל ולחשוף את הסודות האפלים של עמיתיו. עיתונאים, כידוע, נפגשים לעיתים קרובות עם מקורותיהם במסעדות ובבתי קפה, ובמקרה כזה, נהוג שהכתב משלם את החשבון עבור בן שיחו ומקבל לאחר מכן שיפוי ממערכת העיתון. כשהמלצר הגיע עם התפריטים, אנגלמן קיבל לפתע שיחת טלפון. הוא התנצל, עזב, וביקש מזיידנשנור "לבחור את המנות". כעבור מספר דקות, חזר ולא האמין למראה עיניו. הוא ראה שולחן עמוס לעייפה במטעמים נדירים, לרבות לובסטרים, בשרים משובחים, קינוחים ברמת מישלן ובקבוקי יין בשווי כולל של אלפי מרקים גרמניים. זיידנשנור דיבר, סיפר, אכל, שתה ונהנה מול עיניו הנדהמות של הכתב – שנאלץ להביא, אבל וחפוי ראש, את החשבון למחלקת הכספים של העיתון. הכסף הוחזר לו רק אחרי ויכוחים עזים שנמשכו מספר חודשים. מאז, כתב אנגלמן בספרו, החשבון המדובר מוסגר בזהב ונותר תלוי על קיר מחלקת הכספים, למען יראו וייראו. ובכל זאת, מעז יצא מתוק: זיידנשנור ואנגלמן התחילו לשתף פעולה. סוחר הנשק שפע מידע כמו פרה חולבת באביב, והזרים מודיעין שאיפשר לעיתונאי להפיק סדרת כתבות סנסציוניות, ספר שתורגם למספר שפות ואפילו תוכניות טלוויזיה.

היתה רק בעיה אחת בכל הסיפור: זיידנשנור לא מכר מעודו אפילו אקדח אחד. הוא לא היה באמת סוחר נשק, אבל איכשהו, גרם לכל העולם להאמין שהוא כזה. הנוכל הזה לא רק סובב רבים וטובים על אצבעו, אלא עמד במרכזה של סערה שעירבה בתוכה שירותי ביון, מתנקשים, נאצים לשעבר וסתם מבריחים קשוחים. אנשים נפלו שדודים כמו זבובים מכל צדדיו של זיידנשנור, אבל הוא איכשהו נותר לעמוד על רגליו. מסמכים נדירים שהשגתי בארכיונים בגרמניה, במסגרת מחקר רחב יותר שאני עורך על סוחרי נשק ומרגלים נאצים בראשית המלחמה הקרה, חושפים את הסיפור, ופותחים לנו צוהר מרתק למנגנון שמאחורי פרשיות נוכלות והונאה. מימרה ידועה גורסת כי אי אפשר לרמות את כולם, כל הזמן. סיפורו של זיידנשנור מוכיח שהדבר נכון, אבל בסייגים: לרמות את רוב האנשים, רוב הזמן, ככל הנראה אפשר גם אפשר.

תוצאת תמונה עבור ‪Bernt Engelmann‬‏
חשבון מנופח וסיפורים סנסציוניים – ברנט אנגלמן

הסיפור שלנו מתחיל במאי 1945, סוף מלחמת העולם השנייה. גרמניה המוכה והמובסת נכנעת ללא תנאי לבריטניה, ארצות הברית וברית המועצות, נכבשת ומחולקת בין מזרח ומערב. עם הכניעה, מיליוני החיילים, הטייסים והמלחים נאלצו להסגיר את עצמם, ורובם נכלאו במחנות שבויים, לתקופות שנמשכו בין חודשים ספורים ועד שנים. עם זאת, במחנות היה סוד ידוע: מי שהצליח להוכיח רקורד אנטי-נאצי, זכה לפעמים להטבות משוביו ובדרך כלל גם לשחרור מוקדם.

על רקע זה, התיק שנח על שולחנו של מפקד מחנה שבויים בריטי מסויים היה חריג ואף הלהיב את הדמיון. חייל וורמאכט שבוי מסר עדות מטלטלת על סיפור חייו, וזו הפכה אותו מיד לחביבם של השומרים הבריטים. הקצין הלה, סגן בדרגתו, היה גיבור מלחמה גרמני שאף זכה לעיטור הגבוה של צלב הברזל. אולם בשל השקפותיו האנטי-נאציות הצטרף לתנועת ההתנגדות הגרמנית, המחתרת החשאית שפעלה ברייך השלישי, והיה ממתכנני ומארגני הקשר נגד היטלר, מקורבם ואיש סודם של מנהיגי המחתרת קלאוס פון שטאופנברג וקארל פרידריך גרדלר. לאחר הקשר התגלה, וכעונש על "בגידתו" הורד מניה וביה לדרגת טוראי. הבריטים התרשמו מגיבור ההתנגדות, אחד סגן ד"ר הנס-יואכים זיידנשנור, והפכו אותו לסוג של מאכער במחנה. משם, החליק מעדנות לחיים האזרחיים, והתמנה לראש בית דין לדה-נאציפיקציה, ועדות אזרחיות שנועדו להעניש את אלו ששיתפו פעולה עם המשטר הקודם. עם הסיפור הזה היתה בעיה: כל מילה בו היתה שקר מההתחלה ועד הסוף – החל מהתואר האקדמי המזוייף, המשך בצלב הברזל שלא היה ולא נברא, וכלה בשיתוף הפעולה עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. למעשה, זיידנשנור נותר במשך כל הקריירה הצבאית המפוארת שלו בדרגת טוראי, בילה את רוב המלחמה בזיוף אישורי חופשה ותלושי ארוחות, והכיר מקרוב את מכמניהם של בתי הכלא הצבאיים.

תוצאת תמונה עבור ‪20 July 1944‬‏
זיידנשנור טען למעורבות – הבונקר ההרוס של היטלר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944

בסוף שנות החמישים, לאחר שריצה מספר שנות מאסר בעוון שחיתות, גילה זיידנשנור את העולם המופלא של סחר הנשק הבינלאומי. ביחד עם שותף, הצליח ליצור קשר עם חברות נשק בלגיות, ולהרשים אותן באמצעות "קשריו" עם בכירי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, לרבות שר האוצר האגדי לודוויג ארהארד. בכירי המדינה הנ"ל, כמובן, לא שמעו על קיומו של זיידנשנור מעולם, אולם האופן שבו הזכיר אותם "כבדרך אגב" הציתה את דמיונם של בני שיחו. כך, הוא הקים את "לשכת הקישור הגרמנית לתעשיית הנשק הבלגית", וסחט מתעשייני הנשק של בריסל עמלות, הוצאות נסיעה, כרטיסי טיסה במחלקות ראשונות וחדרים במלונות היוקרתיים ביותר. אלו סייעו לזיינדנשנור להכיר אנשים חשובים נוספים בענף, ואת כל שנת 1957 הוא בילה בפגישות בברים ובמסעדות יוקרה. כמובן, בכל מקום הציג את עצמו כסוכן המוסמך היחיד של חברות הנשק הבלגיות בגרמניה. כאן התגלתה שיטת הנוכלות היעילה ביותר של זיידנשנור: הוא לא הביא לשולחיו הבלגיים אפילו עסקה אחת, אבל יצר הרבה מאד "רעש": מבול של מכתבים, הצעות ורעיונות לעסקאות נשק באנגולה, אפריקה והמזרח התיכון. זהו טריק שמוכר לכל אחד ששירת בצה"ל, ועשה אי פעם עבודות רס"ר: תתבטל אך תעמיד פנים שאתה עסוק.

בסופו של דבר, זיידנשנור נזרק מתפקיד ה"סוכן" בעקבות התערבות של שירות הביון הבלגי, שגילה את העבר הפלילי שלו. הבלגים אף דרשו ממנו להפסיק להזכיר אותם בהתכתבויותיו. זיידנשנור, כמובן, התעלם מהם באלגנטיות, משך ומרח את התביעות המשפטיות שהוגשו נגדו, המשיך להציג את עצמו כסוכן שלהם וכך השיג קשרים נוספים בענף.

במקביל, תכנן זיידנשנור לגרוף את הקופה הגדולה בזירה אחרת לחלוטין – העולם המסוכן, הרווחי והמתעתע של סחר הנשק הצפון אפריקאי. באותן שנים, המחתרת האלג'יראית ניהלה מלחמה פראית כנגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי, במטרה להקים מדינה אלג'יראית עצמאית. לוחמי הגרילה והטרוריסטים האלג'יראים היו זקוקים, כמובן, לנשק, שאותו ניסו לרכוש ממקורות שונים ומגוונים, בעיקר מעודפי מלחמת העולם השנייה. בשנים הראשונות למרד, הם עדיין לא נהנו מתמיכה ממשית של הגוש המזרחי, ואפילו גמאל עבד אל-נאצר, שליטה הכריזמטי של מצרים, הילל אותם אך לא מיהר לחמשם. כדי לעקוף את המצור הצרפתי, נעזרו האלג'יראים, בין היתר, בסוחרי נשק גרמנים. חלק מאותם סוחרים היו נאצים מושבעים, פושעי מלחמה ורוצחי המונים מבוקשים שהסתתרו בסוריה, מצרים ומדינות ערביות אחרות (ביניהם היה גם עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, פרשה שנדבר עליה באחד מהפוסטים העתידיים). סוחרים אחרים היו פשוט אופרטוניסטים חמדנים ללא כיוון אידיאולוגי. הסוחרים הללו, ביחד ולחוד, חיברו את האלג'יראים למאגרים של עודפי נשק גרמניים, צ'כיים וסובייטיים שנשארו כאבן שאין לה הופכין מאז מלחמת העולם השנייה. חוקי סחר הנשק במערב גרמניה היו מקלים יחסית, לפחות עד 1961, ושוטטו בה "סטודנטים" אלגי'ראים רבים ששימשו כסוכנים ואנשי קישור בין הסוחרים למחתרת.

תוצאת תמונה עבור ‪FLN‬‏
רכשו נשק ממקורות שונים – החזית האלג'יראית לשחרור לאומי (FLN)

כאן נכנס לתמונה שחקן חדש, שימלא תפקיד מסוכן והרה גורל בקריירת הנוכלות של זיידנשנור. גיאורג פוכרט, שנודע בקרב חבריו ומוקיריו כ"קפטן מוריס", היה יורד ים מושבע, מבריח קשוח ושרמנטי (לבתו היחידה קרא על שם הים, מרינה). במשך זמן רב חי על סירה ליד חופי טנג'יר, וניהל עסקים רווחיים של הברחת סיגריות. בהדרגה, התחיל "להסתבך" עם השלטונות הצרפתיים, וגילה סימפטיה אידיאולוגית הולכת וגוברת ללוחמי השחרור הערבים. לאחר שיצר קשר עם הנהגת ה-FLN, נשלח פוכרט לגרמניה כדי לנהל את כל סחר הנשק של המחתרת, להתמקח עם הסוחרים השונים ולהוריד את מחיריהם. כקניין הראשי של ה-FLN באירופה, היו לו שאיפות גדולה אינסופיות. לאחר העצמאות, הוא תכנן לבקש אזרחות אלג'יראית ופיקוד על הצי של המדינה העצמאית. באלג'יריה יש לו מעריצים עד עצם היום הזה.

תוצאת תמונה עבור ‪Georg Puchert‬‏
מבריח קשוח ושרמנטי: גיאורג פוכרט, "קפטן מוריס"

הנס-יואכים זיידנשנור הצליח, איכשהו, להידחף לתוך התמונה המסובכת הזאת. מאז ומעולם חלם להיכנס למכרה הזהב של סחר הנשק האלג'יראי. בניגוד לסוחרי הנשק ותיקי הס"ס והגסטפו, לא היו לו קשרים בגוש המזרחי או גישה לעודפי שלל צ'כיים וסובייטיים. למעשה, לא היה לו כלום להציע. אולם בתעוזה אופיינית, הוא יצר קשר עם פוכרט והציג את עצמו כמומחה לשוק הנשק הסקנדינבי. הוא הבטיח לתווך בינו לבין סוחר נשק נורווגי חשוב, וכך להבריח כמויות גדולות של TNT לאלג'יראים דרך מרוקו. הן הנורווגי והן פוכרט האמינו, משום מה, שהם צריכים את זיידנשנור, ה"מומחה לסחר הנשק", כחוליית ביניים. והדברים עבדו, לפחות לזמן מה.

עד שהם הפסיקו לעבוד. בימים הבאים, נרקמו פרשיות רומנטיות חשודות, מעצבת אופנה מצודדת נכנסה לתמונה, ומכוניות התחילו להתפוצץ.

לפרק השני בסדרה

עסקים כרגיל? איך מתמוטט משטר דמוקרטי

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

download-1

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

Image result for Timothy snyder

מוסדות עלולים ליפול כמו דומינו: טימוטי סניידר

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

Image result for Paul von Hindenburg

ניסה לשמור על הצורה החיצונית של הדמוקרטיה: פאול פון הינדנבורג

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

Image result for Emperor Hirohito

החליט שלא להתערב משיקולים אחראיים: קיסר יפן הירוהיטו

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.

נשיקת אשת העכביש: גיא בכור חושף מזימה גרמנית

ד"ר גיא בכור, האיש שמתיימר להחזיק בצופן לסודות המזרח התיכון, "חשף" לאחרונה קונספירציה גרמנית-אנטישמית לרסק את יסודותיה של מדינת ישראל באמצעות אויבים מבית. נשיקת אשת העכביש, או האשליה של הקוסם מארץ עוץ? ינשוף פוליטי על צפנים, קרנות וארגונים חתרניים.

Mystic_Key_Nintendo_Power

הבלוגוספירה הישראלית מזכירה לי לעיתים שכונה בעיר עתיקה וציורית, שלא קל להתמצא בסימטאותיה הצרות ורחובותיה המתפתלים. קשה למצוא את דרכך בשכונה בלי הדרכה צמודה, ומעטים הם האנשים שמגיעים לבלוגים באקראי, סתם כך. לרוב, זוכים בלוגרים למבקרים עקב המלצות, שיתופים, ציוצים ושמועות שעוברות מפייסבוק לאוזן. ברובע יש בתים קטנים ונטושים בקצה סימטאות חשוכות, מקומות שאיש לא מבקר בהם ובעליהם – כך נראה, מדברים בעיקר לעצמם. יש גם בתים רבים שאינם מוכרים לקהל הרחב, אולם זוכים לביקורים תכופים של משפחה וחברים, ולעיתים גם אורחים מזדמנים. מקומות אחרים, כמו מסעדות ששמן נלחש מפה לאוזן, נהנים מקהל ידוע ונאמן של מביני עניין. יש כאלו שמדשדשים במקום או מגדילים את הקליינטלה שלהם באיטיות, ואחרים שכוכבם דורך במהירות. כמובן שבמרכז השכונה יש גם בתים מוארים וגדולים מהם נשמע תדיר צליל הקשת כוסיות, גדושים עד להתפקע במבקרים ומגיבים. אלו הם הרכזות (hubs) של הרשת הישראלית, הבלוגים הבודדים שעשרות אלפי קוראים עוברים דרכם, ובעליהם נהנים מהשפעה שאינה נופלת מזו של עיתונאים רבים, ולעיתים אף עולה עליהם.

jerusalem2

אולם בשכונה שלנו יש מקום אחד חריג: מועדון יוקרתי בשם G-Planet, חסום בדלת פלדה ומכוסה בשטיחים מקיר לקיר. בעל מועדון העילית הזה, שעונה לשם ד"ר גיא בכור, אינו בדיוק אדם מופנם. כמרצה לשעבר ללימודי המזרח התיכון במרכז הבינתחומי בהרצליה, בכור אינו מציג את עצמו כפרשן, משקיף או מומחה אקדמי גרידא, אלא בעל ידע ח"ן סודי, מחזיק המפתחות שיאפשרו לקוראיו להבין את חוקיו האמיתיים של המזרח התיכון. G-Planet, "המועדון שנותן לכם שקט נפשי", "המועדון שמראה לכם את הקרביים של המזרח התיכון", "הצופן שלך לקליידוסקופ הצבעוני, אך גם האכזרי, של המזרח התיכון המהופך" (נשבע לכם שלא שיניתי). כדי להיכנס ל"מועדון שנותן לך שקט נפשי", ניחשתם נכון, צריך לשלם סכום לא מבוטל של כסף. מכיוון שלי יש דרכים זולות יותר להשיג שקט נפשי, החלטתי לוותר על מאמריו היוקרתיים והדיסקרטיים של בעל הצופן, ולהסתפק באלו שהוא משחרר, ללא תשלום, להמונים שלא מעוניינים לשלם את מחיר הכניסה.

בעל מועדון יוקרתי - ד"ר גיא בכור

בעל מועדון יוקרתי – ד"ר גיא בכור

במשך זמן רב תהיתי אם לכתוב כאן על גיא בכור, תהייה שהתחזקה כאשר אדם אינטליגנטי ממכרי דיבר עליו בעיניים פעורות והגדיר אותו, ללא שמץ אירוניה, כ"מורנו ורבינו". ואכן, בכור יודע לכתוב ללא ספק, באופן שקיבץ סביבו בשנים האחרונות קבוצה הולכת וגדלה של מעריצים. למאמריו השונים הוא נותן תמיד שמות ציוריים ("על שנאה ונקמה", "מזימות על הבוספורוס", "אמנות ההצפנה", "על מכונת המילים הנפלאה"), ופותח אותם באנדקוטות היסטוריות מגוונות ומרתקות, מסודות הצופן של מלחמת העולם השנייה, עבור בג'ינג'יס חאן וכלה בפרידריך הגדול או סיפורים של נגיב מחפוז. מעריציו המושבעים של בכור מאורגנים בקבוצה פייסבוק ענקית, שקשורה לארגוני ימין אחרים ומארגנת קמפיינים שונים של הסברה ישראלית במספר רב של שפות. במקרה אחד, ארגן בעל הצופן את תומכיו למשט יאכטות נגדי מול המשט הטורקי המפורסם, יוזמה שהוצגה על ידו כמין מסע מלחמה מנצח. אף על פי שהיא הסתיימה באופן צנוע יחסית, אין ספק שיש מעט מאד בלוגרים שמסוגלים לשנע את הקוראים שלהם בצורה כזאת. בכור, לפיכך, הוא תופעה ייחודית בסצינת הבלוגים הישראלית – תופעה שראוי להתייחס אליה.

מסע ניצחון? תמונה מהמשט הנגדי של גיא בכור

מסע ניצחון? תמונה מהמשט הנגדי של גיא בכור

כדי שיהיה ברור, אני לא מגנה את ד"ר בכור על עצם העובדה שהוא לוקח תשלום על מאמריו. זכותו של כל אדם לגבות תשלום עבור המאמרים שהוא כותב, אפילו אם הדבר אינו מקובל במיוחד. אולם מי שמתיימר לנהל מועדון יוקרתי ואקסולוסיבי לבעלי ממון, רצוי שגם יספק סחורה טובה ומיוחדת, שאי אפשר להשיג בשום מקור אחר. במבחן הזה, אבוי, בכור נכשל ובגדול, ראשית כל ביומרה להחזיק ב"חוקים נצחיים" המאפשרים לקוראים להבין את כל המתרחש במזרח התיכון. בהקשר זה ראוי להזכיר כי במהלך ההפיכה במצרים, הבטיח בכור לנבא את כל האירועים בוודאות ובמדויק, לפי הצופן ההיסטורי המנחה את מצרים עוד מימי הפרעונים. לאחר ששקד על פיענוח הצופן, והרווה את כל יתר הפרשנים במנות גדושות של בוז ולעג, הבטיח בכור לקוראיו – שוב בביטחון עצמי גמור – שמובארכ יישאר בשלטון בסופו של דבר. ולאחר שנשיא מצרים הנצחי כביכול נבעט מארמון עאבדין, שאל אחד מקוראיו הקבועים של בכור האם המאמר הבא יהיה "על חטא הגאווה". הוא לא זכה, כמובן לתשובה, והכישלון לא הפחית, ולו במאום, את הביטחון העצמי של הכותב ואמונתו באותם "חוקים נצחיים" שהוא מוכר לציבור קוראיו.

היה צריך להתייעץ עם גיא בכור - מובארכ

היה צריך להתייעץ עם גיא בכור – מובארכ

מכיוון שכבר הרבה זמן לא הצצתי ב-G-Planet, החלטתי להיכנס פעם נוספת לפני כיומיים, בהפסקה משינון משמים ומונוטוני של סימניות סיניות למבחן הקרוב (procrastination, אתם יודעים). אם תיכנסו גם אתם, תראו, לצד המאמר בתשלום, פוסט חינמי עם השם המסקרן נשיקת אשת העכביש – איך מתנכלת גרמניה לישראל. תוך כדי קישור תמוה לסיפור דרום אמריקאי על לוחם מחתרת ועבריין מין, מגולל בכור את התזה הימנית הלעוסה על המימון האירופי האנטישמי של ארגוני סמול חורשי רעה. הפעם, הוא גם משחק באופן ישיר על פוביות השואה הישראליות, ומאשים את גרמניה, באופן ספציפי, בניסיון לחתור תחת קיומה וזהותה של ישראל. באמצעות מימון הארגונים החתרניים, טוען בכור, מנסה ממשלת גרמניה לנער מעצמה את התדמית ה"נאצית" ולהדביק אותה ליהודים. אם היהודים הם הנאצים החדשים, הרי הגרמנים כבר לא אשמים, ובא לברלין גואל.

קונסיפרציה גרמנית? הקנצלרית אנגלה מרקל

קונסיפרציה גרמנית? הקנצלרית אנגלה מרקל

הניחו לרגע בצד את העובדה שבכור לא ניהל מחקר עצמאי משל עצמו, וכל הנתונים שלו מגיעים מ-NGO Monitor, אחד מארגוני המקארתיזם של הימין הקיצוני, ואליבא דכולי עלמא לא גורם אובייקטיבי שאפשר לסמוך עליו ללא בדיקה. גם אם נתעלם מכך, הנתונים במאמר עצמו מסולפים באופן כל כך מגושם עד שהקורא נותר לתהות, כיצד מי שמנסה לגבות כסף על מאמריו לא מנסה לכסות על התפרים באופן מתוחכם יותר. וכשיש הטעייה חמורה, במיוחד מצד מי שמבקש את כספם של קוראיו, חובה לחשוף אותה ברבים.

ראשית כל, התזה המרכזית של בכור היא שממשלת גרמניה, היא ולא אחרת, מממנת את ארגוני הסמול הקטלניים, וזאת כאמור כדי להוכיח שישראל היא נאצית וגו'. הוא אמנם מודה שגרמניה נתנה לישראל אי אלו צוללות במתנה, אבל מסייג זאת שמדובר אך ורק במעשה ל"ניקוי המצפון". משונה, אבל נניח גם את זה בצד. בנקודה זו, מתחיל בכור למנות את שמות הקרנות הגרמניות המממנות את ארגוני הסמול הבוגדניים, וביניהן גם קרן היינריך בל וקרן רוזה לוקסנבורג. אולם אבוי – הקרנות הללו אינן שייכות כלל לממשלת גרמניה, אלא למפלגות פוליטיות שמאליות (הירוקים ומפלגת השמאל בהתאמה) שנמצאות עכשיו באופוזיציה. הן זוכות אמנם לתמיכה ממשלתית (משהו דומה למימון מפלגות אצלנו), אולם מנהלות מדיניות עצמאית שאינה מוכתבת מהמרכז. גם קרנות התלויות בממשל הפדרלי במידה רבה יותר, אינן בהכרח נשלטות על ידו והתמיכות שהן מחלקות נקבעות לעיתים קרובות בידי ועדות עצמאיות של מומחים. כך, מתמוססת לה התזה המנופחת על קונספירציה גרמנית-אנטישמית להשמדת ישראל ומצטמקת לגודלה הטבעי – מפלגות שמאל גרמניות שתומכות בארגונים הקרובים אליהן אידיאולוגית במדינת ישראל.

אבל מי בדיוק הארגונים הישראליים שמקבלים מימון מהאנטישמים הגרמנים? ביניהם יש אמנם ארגוני שמאל קיצוני מגונים כמו "זוכרות", אבל גם ארגונים ציוניים וממסדיים מובהקים כמו "מרכז פרס לשלום", שנהנים מחסותו של נשיא המדינה עצמו. מעבר קצר על רשימת הארגונים מראה שרבים מהם עוסקים בפרוייקטים חברתיים בתוך ישראל עצמה, שאינם קשורים בהכרח לסכסוך הישראלי-ערבי, למשל מלגות למעוטי יכולת או עבודה עם ילדים בשכונות קשות. בכור לא מספר את זה לקוראיו, וגם לא את העובדה שהמימון לא ניתן לארגונים אלא לפרוייקטים מסויימים. כך שבלי לומר לנו אילו פרוייקטים מומנו, ועל ידי איזה ארגון, אנחנו לא יודעים למעשה כלום.

בחבילה אחת עם ארגוני שמאל קיצוני - מרכז פרס לשלום

בחבילה אחת עם ארגוני שמאל קיצוני – מרכז פרס לשלום

השקר של הקונספירציה הממשלתית-גרמנית והסילוף של כריכת ארגונים שונים זה מזה בחבילה אחת, משתלב בקלות עם האמיתה הכאובה שבכור כמובן מסתיר מקוראיו. גם ארגוני הימין החביבים עליו נהנים ממימון נדיב, אולם זה מגיע בדרך כלל מתורמים פרטיים, חלקם בעלי אינטרסים מובהקים. מדוע מימון של אלו כשר, ואילו מימון מטעם ארגונים אזרחיים מאירופה טרף? במילים אחרות, לא ראיתי אף נציג של הימין מסביר מדוע, למשל, אין בעיה עם העובדה שאיל הימורים מפוקפק מארצות הברית מממן חינמון רב השפעה ומתמרן את דעת הקהל בישראל, ואילו לארגון גרמני אסור לממן מלגות לילדים ישראלים מעוטי יכולת. אין פירוש הדבר שאין מה לבקר במערך התמיכות האירופי בישראל, אולם הצגתו כקונספירציה אנטישמית ומרושעת היא הטעייה בוטה של הקוראים.

ממי שמרהיב עוז לדרוש כסף מהקוראים, ומתיימר להחזיק בסודות שאף אחד אחר אינו מודע להם, אפשר לצפות לעבודת תחקיר קצת פחות רשלנית. אבל כל עוד עסק המאמרים בתשלום ממשיך לעבוד כסדרו, כנראה שהאינטרנט באמת סובל הכל. מומחה אחד למזרח התיכון סיפר לי, דרך אגב, שספריו האקדמיים של בכור על תולדות המשפט המצרי טובים בהרבה ממאמרי האינטרנט שלו. לטובת התחום, אני מקווה שזה באמת נכון.

"אל תנשוך את הכלב שלי!" – דמותו האמיתית של קנצלר הברזל

אוטו פון ביסמרק – קנצלר הברזל, הוא אחד האישים המפורסמים ומעוררי המחלוקת ביותר בהיסטוריה. אביגדור ליברמן, שר החוץ לשעבר, הודה כי הוא אחת הדמויות הנערצות עליו. מאחד גרמניה, נביא הדם והברזל, האיש שהעניק אמנציפציה ליהודי גרמניה ופתח בשלוש מלחמות בזק עקובות מדם נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת. מי הוא היה, למעשה? ג'ונתן סטיינברג, חוקר מאוניברסיטת פנסילבניה, מנסה לפתור את החידה ולשרטט את דמותו המרתקת של ביסמרק בביוגרפיה חדשה ופרובוקטיבית. בין טרקלינים אפופי עשן, שדות קרב שטופים בדם, כלבים נושכים ואינטריגות של חדרי מיטות, נמתחת העלילה מנבכי הפוליטיקה הגבוהה ועד לעמקי נפשו של המדינאי. אולם האם בדרך שוכח סטיינברג את הדבר החשוב ביותר?

Jonathan Steinberg, Bismarck – A Life (Oxford: Oxford University Press, 2011)

ביסמרק

בראשית שנות החמישים של המאה התשע עשרה הזדמן אציל פרוסי מובטל לעיר הגדולה פרנקפורט. באותה תקופה, גרמניה עודה היתה מחולקת לנסיכויות, בישופויות וממלכות שונות ומשונות, שעמדו בצלן של ממלכת פרוסיה וקיסרות הבסבורג האוסטרית, שתי המעצמות של העולם דובר הגרמנית. הנסיכויות היו מאוחדות במבנה פדרלי רופף, הבּוּנְד (ליגה), שהפרלמנט שלו, מוסד שייצג נסיכים – לא עמים – ישב בפרנקפורט. האציל מברלין, גוֹלְץ, פקד כנהוג את ביתו של שגריר מדינתו בליגה, אדם ששמו היה ידוע באותה תקופה אך ורק לאנשים שהיו מצויים בעולם הדיפלומטי. הדיון בין השניים, ככל הנראה, היה סוער ולא נעים. בסיומו, יצא גוֹלְץ בסערת רגשות מהבית ושעט לעבר שער הגן. כלבו של השגריר, שחש שמשהו אינו כשורה, נבח באיום לעבר האורח המתרחק. "היי, גולץ!" קרא השגריר, אוטו פון ביסמרק, בעודו משרבב את ראשו מחלון הבית. "אל תנשוך את הכלב שלי!"

            אוטו פון ביסמרק – באותה תקופה רק שגריר בדרג בינוני-גבוה, הוא אדם ששמו מוכר כמעט לכל שמתעניין בהיסטוריה של גרמניה, אירופה ואולי גם העולם כולו. קנצלר הברזל, האדם שניווט את מדינתו בשלוש מלחמות עטורות ניצחון ועקובות מדם בדרך לאיחוד גרמניה תחת הקיסרות הפרוסית, הוא סמל לדברים רבים ושונים – מעין ראי שמבקרים רבים רואים בו את כל מה שאהוב ושנוא עליהם. מי היה האיש הזה, אוטו פון ביסמרק? מדינאי מתון ושקול שניהל מלחמות קצרות וזהירות ושמר שלא לדרדר את אירופה לעימות דמים כולל, או עריץ צמא דמים שהאמין כי בעיות ניתן לפתור רק באמצעות "ברזל ודם"? האם גרמניה הידרדרה לשתי מלחמות עולם רק משום שסטתה מדרכו הטובה, כפי שטוענים מעריציו, או שבמשטרו יצר חביות אבק שריפה של עריצות, לאומנות וציות עיוור שהובילו את גרמניה לחורבן? ביסמרק היה גם אישיות יוצאת מגדר הרגיל, אדם בעל תיאבון בלתי מוגבל כמעט לאוכל ועישון, שתרם לאנושות את אחת ההמצאות המיותרות יותר בתולדותיה- מתקן המאפשר לעשן כמה סיגרים בעת ובעונה אחת. ביוגרפים – כך מסתבר – פשוט אינם מסוגלים להסכים על אופיו של המנהיג הזה, דרכו ומורשתו.

bismarck (1)

            ג'ונתן סטיינברג, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה, מנסה לעשות זאת באמצעות ספר ארוך ומרתק שקשה להניח אותו מהידיים, Bismarck – A Life. מאחורי השם חסר ההשראה מסתתר סיפור דרמטי של שמונה מאות עמודים כמעט, שלוקח את הקורא במסע ברחבי ההיסטוריה האירופית, הגרמנית והפרוסית של המאה התשע עשרה – טרקליני אצילים מהודרים וחדרי טבק אפופים בעשן, לחישות דיפלומטיות במסדרונות ושדות קרב שטופים בדם, מאבקים בין שושלות, נסיכים ומעצמות ואינטריגות משפחתיות של חדרי מיטות. הוא עוקב אחרי הקריירה של אוטו פון ביסמרק, ממוצאו הצנוע כיונקר (אציל) פרוסי חסר חשיבות, עד לקריירה המזהירה שלו בשירות הדיפלומטי ותקופתו הסוערת כראש ממשלת פרוסיה שנמשכה שלושים שנה כמעט. בעיני סטיינברג, ביסמרק היה גאון בלתי רגיל, אדם שסובב את פרוסיה, גרמניה ולפעמים גם את היבשת כולה על אצבעו הקטנה, אחד האנשים המרשימים ביותר באירופה של המאה התשע עשרה.

סטיינברג מזנק באופן וירטואוזי בין תיאורים של הפוליטיקה הסבוכה של אירופה לעמקי אישיותו של המדינאי. על מלחמת פרוסיה-דנמרק, ויכוח שושלתי סבוך ובלתי אפשרי שלכל המעורבים הרבים בו קראו פרדריק או כריסטיאן, נאמר כי רק שלושה אנשים הבינו אותה – אחד מת, אחד איבד את שפיותו והשלישי, שר החוץ הבריטי, שכח זה מכבר, ובכל זאת סטיינברג מצליח לתאר אותה באופן בהיר ומובן להפליא. אולם הקטעים המעניינים ביותר עוסקים דווקא בעולמו הפנימי של ביסמרק עצמו, מארג סבוך לבלי התיר של דיכאונות, רגשות עזים ומזימות כנגד כל הסובבים אותו. ביסמרק היה פוליטיקאי מבריק, מרושע, ציני וחסר מצפון, אך אדם שחי חיים צנועים ומעולם לא התעניין בעושר ומותרות. אחד האנשים החזקים באירופה ואולי בעולם, שייבב בלי סוף במכתביו האישיים על אומללותו, תחלואיו וחוסר האונים שלו מול הגורל. שוביניסט מושבע ושונא נשים, שגילה רכות בלתי נתפסת כמעט כלפי אחותו האהובה.

הוא כבר שכח. לורד פלמרסטון, שר החוץ וראש ממשלת בריטניה

הוא כבר שכח. לורד פלמרסטון, שר החוץ וראש ממשלת בריטניה

ואכן, הרגשות מלווים את הספר הזה לכל אורכו. רבים רואים את ביסמרק כפוליטיקאי על, קר ושקול, שרקם מזימות חובקות עולם. והוא היה כזה – אבל בכל פעם שמלכו לא העניק לו מספיק תשומת לב, המרה את פיו או דחה את אחת מתוכניותיו, ביסמרק נהג לפרוץ בבכי, להתפרץ על המלך, לזעוק שלא אוהבים ולא מעריכים אותו מספיק ולאיים להתפטר. לפעמים עשה זאת על זוטות של ממש: יש וסירב המלך לפטר שגריר שלא היה לרוחו של ביסמרק, דרש פיצויים קטנים מן הדרוש ממדינת אויב או סתם הרגיז את ראש הממשלה שלו. מלך פרוסיה וילהלם הראשון (מ-1871: קיסר גרמניה), נתקף – כל פעם מחדש – בחרדת נטישה. הוא לא היה יכול לדמיין את עצמו בלי ביסמרק, שהציל אותו מעימות הרסני עם הפרלמנט הפרוסי בשנות השישים המוקדמות, סייע לו לנצח שלוש מלחמות ואיחד עבורו את גרמניה. הדפוס תמיד חזר על עצמו: ראש הממשלה בכה והשתולל, המלך שלח לו מכתבים בלשון מתרפסת והתחנן שלא יתפטר – והוא נשאר. "קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק," הוא התלונן פעם לפי המסופר. על קברו ביקש ביסמרק שיכתבו רק שהיה נתין פרוסי ששירת בנאמנות את מלכו, והוא אכן עשה זאת מבחינות רבות. אולם בדרך השתלט על חייו האישיים של המלך ועשה כמיטב יכולתו לסכסך בינו לבין בנו, אשתו וכלתו. ואכן, המלחמות המלוכלכות בין ביסמרק למלכה (מ-1871: קיסרית) אוגוסטה ונסיכת הכתר ויקטוריה מספקות כמה מהאפיזודות העסיסיות ביותר בספר.

שנאה את ביסמרק. הקיסרית אוגוסטה

שנאה את ביסמרק. הקיסרית אוגוסטה

ובכל זאת, הד נוגה וטרגי עולה מסיפורו של האיש החזק הזה, הד שגורם לקורא להרהר בשבריריותו של הכוח. האיש שתמרן את כל אירופה על אצבעו הקטנה, שהכה את האימפריה האוסטרית ומוטט את האימפריה הצרפתית, ששיחק במדינות הגרמניות ככלי שחמט, כפף את הצבא הפרוסי הגאה לשליטתו ואף במלכו רדה – היה תלוי לחלוטין בחסדו של הכתר. ברגע שהתחלף הקיסר, ולכס עלה וילהלם השני שתיעב אותו – פג כל כוחו ברגע אחד. "קנצלר הברזל" פוטר ב-1890 והפך בן לילה משליט כל יכול לפנסיונר דחוי וממורמר. "פעמוני מקדש גיון מצלצלים," נאמר בשורות הפתיחה של אפוס יפני עתיק, "ומזכירים לנו שהכול בין חלוף. צבעם של פרחי הסאלה מעיד שבעלי הגאווה סופם לדעוך. גם בעלי הכוח נעלמים בסוף, נמוגים כחלום בליל אביב; מתפזרים כאבק ברוח." הקריירה של ביסמרק בהחלט מעלה בעיני רוחו של הקורא את השורות הללו.

קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק - מלך פרוסיה וילהלם הראשון

קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק – מלך פרוסיה וילהלם הראשון

ג'ונתן סטיינברג מספר את הסיפור – ועושה את זה בכישרון שאין כמותו – אבל הוא לא שומר על ריחוק מדעי. לעיתים, ההתערבויות שלו במהלך העלילה מפתיעות ומעוררות את הקורא. שלא כנהוג, הוא מרבה להשתמש במילה "אני". פעם אחת, כאשר הוא כותב על ניסיון כושל של ביסמרק ושניים מבכירי המדינה לתאם ביניהם פגישה דחופה, הוא מפטיר שטלפונים סלולריים באמת שינו את העולם לטובה. במקום אחר, הוא מצדיע ל"אומץ האזרחי" של שגריר פרוסיה בצרפת שהמרה את פיו של ביסמרק בניסיון כושל לשמור את השלום, או משווה בין החוקה הטרחנית והסבוכה של הבונד לשיעמום הבירוקרטי של מוסדות האיחוד האירופי בבריסל. ובכלל – ככל שממשיכים לקרוא עולה האימה שחש המחבר עצמו מהדמות שהוא מתאר. ביסמרק של סטיינברג הוא גאון, אבל גאון מרושע – דמון שצמח בקרב אנשים שלא חשדו בדבר, העלה אותם לגבהים של תהילה אבל אפף אותם ברוע. גופו היה חולה מחרדות אמיתיות ומדומות, נפשו היתה חולה משנאה לכל דבר שזז, מפרנויה ושגעון רדיפה. האיבה לביסמרק גורמת לסטיינברג, כפי שכתב אחד ממבקריו של הספר, להרבות בשבחי הסובבים אותו. פרוסיה של סטיינברג היא מדינה מלאה באנשים לא מושלמים אמנם, אבל טובים והגונים ביסודם, שתומרנו בידי הגאון הרשע ביסמרק. הקיסר וילהלם הראשון הוא "זקן חביב שבמקרה הפך למלך", הקיסרית אוגוסטה, אויבתו המושבעת של ביסמרק היא "אישה מרשימה וחכמה, ששנאה אותו בצדק", הרמטכ"ל פון מולטקה – עוד אויב של ביסמרק – הוא אדם "בעל הגינות מוסרית של ממש", ומנהיג האופוזיציה הקתולית, לודוויג וינהורסט הוא "גאון כעור וקטן קומה", פוליטיקאי "עם עקרונות" שיש לזכור אותו כדמות מופת אפילו בגרמניה של היום.

מחלוקת על מהות המלחמה - הרמטכ"ל הפרוסי גנרל הלמוט פון מולטקה

מחלוקת על מהות המלחמה – הרמטכ"ל הפרוסי גנרל הלמוט פון מולטקה

            וזה חבל, כי מרוב להיטות להצליף בביסמרק, אדם מניפולטיבי, חסר מצפון ואכזרי לכל הדעות – סטיינברג מתעלם מצדדיו החיוביים הרבים. ביסמרק לא היה רק אדם שחירחר שלוש מלחמות (ולזכותו של סטיינברג, הוא לא מתעלם מטיפשותם של הצרפתים שהכריזו מלחמה על פרוסיה ב-1871 ובכך שיחקו לידיו) – אלא גם פוליטיקאי שניסה בכל כוחו למנוע מלחמה אירופית לאחר איחוד גרמניה ב-1871. הוא אחראי לא רק לעיוותים של הרייך השני, אלא גם להישגיו הניכרים בתחומי הכלכלה, התרבות והחברה, לא רק לרדיפת הסוציאליסטים אלא גם לרשת הביטחון החברתית, הראשונה מסוגה בעולם, שהוענקה לפועלים. דוגמא מצויינת לעיוות הזה בספרו של סטיינברג, הוא תיאור העימות המפורסם בין ביסמרק לרמטכ"ל מולטקה בזמן המלחמה עם צרפת. סטיינברג מציג את ביסמרק ככובש אכזרי וחסר מצפון שרצה להפציץ את פריז עד דק – אבל הוא מתעלם מכך שביסמרק דווקא רצה דווקא לסיים את המלחמה במהירות בלי לכבוש את צרפת, הציע לאויב תנאי שלום מתונים להפליא ואפילו את אלזס-לוריין סיפח בחוסר רצון בולט. הרמטכ"ל מולטקה, לעומת זאת, רצה להתקדם לדרום צרפת כדי להשמיד את הצבא הצרפתי ככוח לוחם.

אבל זו לא הנקודה המעניינת ביותר. מאחורי הויכוח הזה עומדת מחלוקת מרתקת, שסטיינברג מתעלם ממנה לחלוטין, בנוגע לאופיה של המלחמה והקשר הרצוי בין הצבא לרשויות האזרחיות. שני הניצים, ביסמרק ומולטקה, האמינו כי הצבא כפוף לזרוע הפוליטית, ומטרתה של המלחמה היא להשיג שלום טוב מבחינה דיפלומטית. אולם מולטקה חשב כי תפקידם של הפוליטיקאים האזרחיים הוא רק לקבוע את מטרת המלחמה. כל עוד המלחמה מתנהלת, אל להם להתערב ב"עבודה המקצועית" של הצבא. ביסמרק, לעומתו, הבין כי גם למהלכים אופרטיביים שמתרחשים במהלך המלחמה יש חשיבות פוליטית. אם, למשל, היה מולטקה פולש לדרום צרפת, אולי היתה מתחסלת האפשרות לשתף פעולה עם הרפובליקה הצרפתית בעתיד. ביסמרק, למעשה, גילה הבנה עמוקה יותר לקשר בין צבא, מלחמה ופוליטיקה והכיר בסכנה של השתוללות צבאית – מורשת חשובה מאד אפילו בימינו.

בית הכנסת באורניינבורג - ביסמרק נכח בטקס הכנסת ספר התורה. בתמונה: בית הכנסת נשרף בליל הבדולח על ידי הנאצים - כאן בתמונה הוא בגירסתו המשוחזרת

בית הכנסת באורניינבורג – ביסמרק נכח בטקס הכנסת ספר התורה. בית הכנסת נשרף בליל הבדולח על ידי הנאצים – כאן בתמונה הוא בגירסתו המשוחזרת

            הדיון ביהודים, נושא מרכזי במיוחד בספרו של סטיינברג, הוא בעייתי לא פחות. בעיניו של המחבר, ביסמרק היה אנטישמי שמעולם לא היסס להביע את עמדותיו האנטי-יהודיות. הוא לא בלם את התנועה האנטישמית בעשור הראשון והשני לקיומו של הרייך, ובכך אפשר את התפתחות המוטציה שהצמיחה בסופו של דבר את היטלר, המשטר הנאצי והשואה. זו גישה בעייתית במיוחד, בעיקר בגין החוכמה בדיעבד שבה. במקום להסתכל קדימה מתקופתו של ביסמרק, סטיינברג מתבונן מאושוויץ אחורה. נכון – ביסמרק לא בלם את התנועה האנטישמית בשנות השבעים ותמרן את האנטישמים נגד הליברלים והיהודים, בדיוק כפי שתמרן כוחות ומפלגות רבות אינספור אחת נגד השנייה. אין ספק שהחזיק בדיעות קדומות רבות על היהודים, וחלקן היו נחשבות כיום לאנטישמיות במפגיע. אבל לא הוא, ולא אף אחד אחר בתקופה, לא צפה ולא היה יכול לצפות את היטלר או את אושוויץ. לעומת זאת, סטיינברג מבליע ומציין אך בקצרה, או לא מציין כלל, את תרומתו האדירה של ביסמרק לעם היהודי. הוא הרי היה הפוליטיקאי שעמד מאחורי האמנציפציה (שוויון הזכויות) ליהודים בפרוסיה ובאימפריה הגרמנית כולה. משטרו לא סבל פוגרומים ואלימות כנגד יהודים, ומערכת המשפט התייחסה באפס סובלנות לעלילות דם. ביסמרק אף התערב אישית, ובאמצעות שליחים, למען יהודים נרדפים ברומניה. אם הוא היה אנטישמי, סביר להניח שלא היה שותק מול התנועה האנטישמית בגרמניה אלא תומך בה בגלוי. הוא לא עשה זאת, ואף ביקר בחנוכת בית הכנסת בברלין ביחד עם שרי הממשלה וראשי הצבא – צעד גלוי של תמיכה בקהילה היהודית. אם ביסמרק רדף מיעוט כלשהו בגרמניה, לא היו אלו היהודים אלא דווקא הקתולים – שנואי נפשו האמיתיים.

שנואי נפשו האמיתיים של ביסמרק - המנהיג הקתולי לודוויג וינדהורסט

שנואי נפשו האמיתיים של ביסמרק – המנהיג הקתולי לודוויג וינדהורסט

            בסופו של דבר, הבעיה העיקרית בספרו של סטיינברג היא מתיחת קו ישר בין העבר להווה, כאילו הכל היה חייב להתרחש, ובכן… כפי שהתרחש בסופו של דבר. בהתאם לתזה הידועה של "דרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה" (Sonderweg), טוען סטיינברג כי ביסמרק הותיר לעם הגרמני מורשת מזיקה של ציות עיוור לשלטון, וזו אחראית לכל הרעות החולות שהתפתחו בגרמניה מאז, מהעריצות ועד לאנטישמיות האלימה. וזה מוזר – כי סטיינברג הוא דווקא היסטוריון שמדגיש את הגורם האישי, המקרי, את כוחו של מנהיג בודד כמו ביסמרק לעצב את העולם שסביבו. במקרה אחד הוא כותב, למשל, שאם ביסמרק היה מת באחד מהדו קרבות שניהל בצעירותו, ההיסטוריה היתה שונה. אבל אם ביסמרק השפיע כל כך על סביבתו, מדוע רק הוא אחראי לאסונות שפקדו את גרמניה? מדוע אי אפשר לייחס השפעה דומה לראשי הממשלה והצבא שבאו אחריו, לקיסר וילהלם השני, למשל, או לנשיא הינדנבורג? האם באמת כולם בגרמניה, מלבד ביסמרק, היו בובות שתומרנו או יריבים חסרי אונים של קנצלר הברזל?

קל לדבר על מורשת ה"צייתנות העיוורת" של ביסמרק ולמתוח קו ישיר להיטלר, אבל אם כך – מדוע גרמנים רבים כל כך, משמאל ומימין, מרדו כנגד השלטון בזמן רפובליקת ויימאר? מדוע הפכו הסוציאל-דמוקרטים, אויביו המושבעים של קנצלר הברזל, למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט שנים ספורות לאחר תום כהונתו? האם אי אפשר לטעון, למשל, שדווקא חולשת משטרו של ביסמרק, העובדה (שגם סטיינברג מודה בה) שלא הצליח לבנות מוסדות מדינה חזקים של ממש, הפילה את גרמניה לזרועותיהם של מהפכנים ועריצים משמאל ומימין? האמת היא, שאם ההיסטוריה היתה משתנה בשל מקרה כזה או אחר, אם למשל היטלר היה נורה במהלך הפוטש של בית הבירה ב-1923 (וזה היה מאד קרוב לכך) היה אפשר להסביר כל תרחיש אחר, כל משטר אחר שהיה צומח בגרמניה, כתוצאה הכרחית של שלטון ביסמרק. בחינה כנה יותר של ההיסטוריה חייבת להוביל למסקנה שכל רגע בעבר רווי באפשרויות, באינסוף צמתי דרכים, בהשפעת גורמים רבים וביניהם המקרה העיוור. אפשר לטעון שאלמנטים מסויימים בשלטונו של ביסמרק הגדילו את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת, שחולשות מבניות מסוימות שיצר הפכו את המדינה לחשופה יותר לסכנות כאלו ואחרות. בחינה כזאת היתה הופכת את הביוגרפיה של ביסמרק לתרגיל היסטורי מעניין באמת. סטיינברג, למרות שכתב את אחד הספרים הטובים, הקריאים והמומלצים ביותר בנושא, פספס את האפשרות הזאת, וזה חבל, אפילו חבל מאד.

פוסט אורח: אישה בברלין

שגיא יודוביץ' מפרסם בינשוף פוסט אורח: ביקורת על הספר אישה בברלין. ספר זה, קטעי יומן של אישה אלמונית המתארת את החוויות הקשות שעברה במהלך כיבוש ברלין בידי הצבא האדום, עורר הדים רבים הן בגרמניה והן בישראל. המחברת, שביקשה להישאר אלמונית, התגלתה בראשית שנות האלפיים כמרתה הילרס, עיתונאית גרמניה, שהתפרנסה במהלך המלחמה מכתיבת תעמולה נאצית (בעיקר חוברות המאיצות בצעירים להתגייס). האם עלינו, כיהודים, לגלות סימפטיה לאישה שנאנסה שוב ושוב על ידי חיילים ברוטליים, למרות עברה הבעייתי? כיצד בכלל עלינו להתייחס לסבל הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאור השואה? להלן תשובתו של שגיא לשאלה הזאת.

"אישה בברלין – רשימות יומן מה-20 באפריל עד 22 ביוני 1945" מאת:  אלמונית, בהוצאת עם עובד, 2005, בתרגום טלי קונס., אחרית דבר מאת אילנה המרמן.

ביקורת מאת שגיא יודוביץ'

"אישה בברלין" הוא יומן אישי של אישה גרמנייה כבת שלושים פלוס, המתעד את חייה בשלהי המצור הסובייטי על ברלין ובימי כיבוש העיר על ידי הצבא האדום. לקורא הישראלי, ובפרט לקורא היהודי-ישראלי, משמש הספר מבחן תודעתי לא קל.

מדובר במסמך היסטורי ממקור ראשון המתעד את אשר עבר על נשים גרמניות רבות שנפלו קורבן ליצרי הנקם, האלימות והאכזריות של חיילי הצבא הכובש.

מחד, כל אדם בעל רגישות אנושית צפוי לחוש הזדהות עמוקה עם מנת הייסורים שניחתה על אוכלוסיה נכבשת, ובפרט על הנשים שבאוכלוסיה זו. מאידך, עלולים להיות קוראים ישראלים שיחושו לא בנוח להזדהות עם הצד הגרמני. שלל נימוקים – "הם פתחו במלחמה", "הם הביאו את זה על עצמם", "היה להם בכל זאת אוכל ובית והם לא הושמדו כפי שארע לעם היהודי", "הכרה בסבל הגרמני עשויה לסייע לאנשים בגרמניה להיחלץ מעמדת הנאשם" – עומדים לכאורה לצידם של המתנכרים לסבל הגרמני. הספר "אישה בברלין" לכאורה מקל על היכולת להתכחש לסבל זה.

הכותבת לא הייתה נאצית, הגם שככל הנראה התפרנסה לא במעט מחיבור תעמולה נאצית. היא בהחלט לא הייתה מתנגדת משטר, אך מאידך גם לא הייתה אנטישמית. היא הייתה קונפורמיסטית והשתייכה לרוב הדומם שעמד מהצד. ביומנים היא לא עושה לה ולבני עמה הנחות. היא מתארת כיצד רבו הטיפוסים הרברבניים שדקלמו את התעמולה הנאצית בטרם הפלישה, ולאחר קריסת הרייך השלישי הפכו פתאום בדיעבד למתנגדי השלטון הנאצי, והחלו להתגאות ביהודים המקורבים אליהם.

ביזה במהלך הכיבוש הסובייטי של ברלין, 1945

כנות וישירות זו מחייבת את הקורא להתמודד עם ה"אני מאמין" המוסרי שלו, שכן המחברת מתארת בפירוט רב כיצד נאנסה על-ידי ארבעה חיילים מזדמנים, מה שהביא אותה לידי החלטה  למצוא "אנס קבוע" בדרגה בכירה. תוכניתה מצליחה חלקית.
לקורא הישראלי המתעקש להמשיך ולהתעלם מסבלה של אותה אישה, מזמנים החיילים הסובייטים אתגר נוסף: ביומניה הכותבת מתארת כיצד עורך דין גרמני לא יהודי ואשתו היהודייה חיכו בברלין בכיליון עיניים לכיבושה על ידי הצבא האדום. וכשהחיילים הסובייטים פרצו למרתף בו שהו בעת כיבוש העיר, רצחו אותו החיילים הללו ואנסו את האישה – למרות צרחותיה "אני יהודייה! אני יהודייה!".

הקושי בהזדהות עם סבלם של האזרחים הגרמנים – ואף החיילים הנאצים שנפלו בשבי – בעת כיבוש ארצם איננו מובן לי כלל. פשעים נגד האנושות הם מעשים שיש לגנותם בכל תוקף! יש לגלות אמפתיה והבנה לאנשים שהינם קורבנות לכיבוש, לטיהור אתני, להתעמרות והתעללות, לביזה, לאונס, לרצח ובוודאי להשמדת עם. לו היו אדולף היטלר ואווה בראון לא מתאבדים אלא נופלים לידי חיילי הצבא האדום, היה מן הראוי לדרוש את העמדתו של אדולף היטלר לדין ולהבטיח כי השניים יזכו לטיפול הצודק וההוגן על ידי רשויות הצבא הכובש. העדר רגש של אמפתיה כלפי אדם, כאשר הוא נכבש, מוחלש, מדוכא ומנושל הינו דבר חמור מאוד, ופשעי מלחמה כאמור הם דבר שיש לדחותו קטגורית.

 

להלן מספר ביקורות שנכתבו בישראל על הספר, חלקן מגלות אמפתיה כלפי הכותבת וחלקן, לצערי, לא:

ד"ר מיכל בן חורין מן האוניברסיטה העברית:
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1086822
הערך על הספר בויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%91%D7%91%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%9F.
ד"ר תום שגב, "הארץ": http://www.haaretz.co.il/misc/1.1062906

דן לחמן: http://www.e-mago.co.il/Editor/history-981.htm

לא מכבר הסתיימה באולפני ספריית על"ה (העמותה לסטודנטים עיוורים ולקויי ראייה בירושלים) הקלטת הספר "אישה בברלין" מאת אלמונית.

עיוורים ולקויי ראייה מוזמנים להזמין ספר זה בספריית על"ה, עמותת על"ה, בטלפון 02-5882155

 

 

להשפיע מבפנים

כשאתם באים" "לשנות מבפנים", תבדקו היטב שיש בידיכם את הכוח לעשות זאת, אחרת ה"בפנים" ישנה אתכם. "הינשוף" במאמר חדש על תעתועי האסטרטגיה הפוליטית.

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס. הוא יפורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

בשלהי ינואר 1933, החליטה קואליציה של מנהיגי ימין שמרני בגרמניה להעלות את אדולף היטלר לשלטון. הם היו בטוחים שיוכלו לשלוט במנהיג הנאצי, לתמרן אותו ולמשוך בחוטיו מרחוק, או במילים אחרות – "להשפיע מבפנים". כדי להבטיח את התוצאה הזאת, תכננו מנהיגי הימין לכבול את היטלר באמצעות הסכם קואליציוני מחוכם. מלבד ראשות הממשלה ומשרד הפנים, כל התיקים, כולל חוץ וביטחון, יועדו לאנשי ימין שמרני ולא למפלגה הנאצית.

 מנהיגי הימין הגרמני היו כה מרוצים מעצמם, עד שלא העלו אפילו על דעתם אפשרות של כישלון. "אנחנו שכרנו את היטלר", אמר אחד, פרנץ פון פאפן, בזחיחות דעת אופיינית. הוא וחבריו סירבו להקשיב לקולות האזהרה שהגיעו אף מהמחנה שלהם. הברון אוולד פון קלייסט, אחד מבכירי המפלגה הלאומנית (ולימים חלק מתנועת ההתנגדות האנטי-נאצית), התרה בפאפן שתוכניותיו "לשלוט בהיטלר" הן הזיה מסוכנת. "אם אתה לא מצליח למנוע את עלייתו לשלטון עכשיו – כשהוא חלש ואתה חזק – כיצד תצליח לרסן אותו בעתיד כשכוחו יילך ויגבר?" פון פאפן סירב להקשיב.

"אנחנו שכרנו אותו" – פרנץ פון פאפן

המשך הרשומה

בית הזאבים

Have ye a matter, maidens, and ye Wolfling women all

And though alien guest of the Wolfling! But come ye up the hall

That the ancient men may hearken: for methinks I have a word

Of the battle of the Kindreds, and the harvest of the sword

William Morris, House of the Wolflings, XI: 74

ויליאם מוריס

אי אז באנגליה של סוף המאה התשע עשרה, טווה ויליאם מוריס, מעצב אופנה, סוציאליסט אוטופי ורומנטיקן, את הספר "בית הזאבים": סיפור גבורה שכוח, שמעטים מעלעלים היום בדפיו. את "בית הזאבים", כמו את שאר ספריו של מוריס, ניתן למצוא היום רק במדפי ספריות נידחות, בין כרכים עתיקים ומעלי אבק, או בחנויות של ספרים עתיקים. אבל בכל זאת, נודעה לבית הזאבים השפעה אדירה. בספר זה בישר מוריס, למעשה, את הפנטזיה המודרנית של המאה העשרים. מעטים יודעים כי ג'.ר.ר. טולקין, הנחשב בדרך כלל לאבי הז'אנר, קרא את בית הזאבים, התפעם והושפע ממנו עמוקות. שר הטבעות לא היה אפשרי בלעדיו. כך כותב המפרי קרפנטר, הביוגרף של טולקין:

בית הזאבים מתרחש בארץ הנתונה לאיום של פלישה רומאית. הסיפור, הכתוב בחלקו בפרוזה ובחלקו בשירה, מתמקד בשבט-משפחה שמתגורר ליד נהר גדול בקרחת יער מרקווּד, שם שנלקח מאגדות וספרי גיאוגרפיה גרמאניים עתיקים. נראה שמרכיבים רבים בסיפור הרשימו את טולקין. סגנונו [של מוריס] ייחודי, שופע ביטויים ארכאיים והיפוכים פואטיים, בניסיון לברוא מחדש את אווירת האגדות העתיקות. אין ספק שטולקין שם לב לכך, וכמדומה העריך היבט נוסף בכתיבתו של מוריס: כשרונו לתאר בדיוק רב את הנוף הדמיוני, חרף הזמן והמקום המעורפלים של זירת ההתרחשות. כעבור שנים, טולקין אימץ את הדוגמא של מוריס והלך אף הוא בדרך זו.

ג'.ר.ר. טולקין- העריץ את מוריס והושפע ממנו

עלילתו של בית הזאבים מתרחשת אי אז בימים השכוחים של השבטיים הגותיים-גרמניים. במרכזו ניצבת משפחה מורחבת, מעין שבט גרמאני לוחם, הידוע בכינוי "בית הזאבים". השבט חי בגליל (mark), אזור מיוער בצפיפות, בינות לנחלים צלולים, מעיינות מפכים וגבעות נישאות. בני הזאבים חיים בשלום עם אדמתם, עם מנהיגיהם ועם אליהם העתיקים. הלוחמים שלהם שואפים לתהילה בקרב, אך לעולם אינם תוקפים עמים אחרים ללא סיבה. החיבור שלהם לנשגב מתבצע דרך "שמש ההיכל" (Hall Sun). נערה מסתורית ויפיפייה, שחורת שיער, שאיש אינו יודע בדיוק היכן נולדה. שמש ההיכל, שהיא למעשה בתו של תיאודולף, מנהיג בית הזאבים ולוחם ידוע לתהילה, משמשת כחוזה, מנהיגה רוחנית ונביאה לעת מצוא. מקום מושבה הוא בדָאִיס (Dais), קודש הקודשים של ההיכל, מתחת למנורה עתיקה שזוהרת באור תמיד. בעת הצורך, כאשר נמצא בית הזאבים במצוקה, מתנבאת "שמש ההיכל" בחרוזים ארכאיים וחידתיים. בכלל, אנשי בית הזאבים כולם, מתיאודולף ו"שמש ההיכל" ומטה מרבים לשיר ולפייט, כאילו חייהם עצמם רקומים באגדות עתיקות. "בית הזאבים", לפיכך, הוא רומנסה בפרוזה ובשירה. הגבול ביניהן, כמו הגבול בין מציאות לאגדה, הינו מטושטש ביותר.

במעבה היער, בין ערפילים ודמדומים, נמצא המפתח לקשר בין שמש ההיכל לעולם האלים, ולמיסתרי כוחו הבלתי נדלה של תיאודולף, מנהיג השבט. כבר בפרקים הראשונים יתוודעו קוראי "בית הזאבים" לדמותה של "שמש היער", מעין פיית יערות ואלה, שנודתה מואלהאלה, עולם האלים, בשל אהבתה לתיאודולף. כדי להגן עליו בקרב, השיגה לו שיריון גמדים מאבנים יקרות- שטומן בחובו סוד מהעבר. כך, במערכת היחסים המורכבת בין שמש היער, תיאודולף ובתם, שמש ההיכל, רוקם מוריס את הדילמה של תיאודולף בין נאמנות לשבט ושמש היער: בין האהבה למשפחתו מצד אחד, לאהובתו המסתורית מצד שני. למי יהיה נאמן בעת מבחן, כאשר ייאלץ להכריע? מהו המתח בין עולם האלים ועולם האדם?  ומהו הסוד הנורא מאחורי שריון הגמדים העתיק?

הדילמות הללו מתחדדות ביתר שאת, כאשר כל עולמם של בני השבטים הגותיים עומד בסכנה חמורה. מהדרום, עולים הלגיונות הרומאים על היערות, טובחים, שורפים ומשעבדים את כל אשר עומד על דרכם. ויליאם מוריס, שכמו מעריצו ג'.ר.ר. טולקין תיעב את הציביליזציה המודרנית, תיאר את הרומאים כמבשריה העתיקים, מעין תמונת מראה מחרידה של הגותים הפראיים והאציליים. הם אימפריאליסטים חמדנים ורומסניים, שכל עיסוקם, כפי שאומר אחד מלוחמי "בית הזאבים", הוא "לשרוף נשים, זקנים וילדים בבתיהם". התגלמות הרוע הוא המפקד הרומאי, בן מפונק למשפחה עשירה שחושב רק על "האוצר והתענוגות שלו", ומתייחס לשבויים הגותיים, לעבדיו ואף לאנשיו שלו באכזריות בהמית. האם יעמדו העולם הגותי העתיק, על אגדותיו, אליו וגיבוריו מול הציביליזציה הרומאית המושחתת ומכונת המלחמה שלה? את התשובה אני משאיר לכם לגלות.

קצת מוזר לחשוב על סופר שניסה לחקות במודע את סגנונן של הסאגות האיסלאנדיות והעריץ את העולם הגרמאני הקדום כסוציאליסט, אבל כזה היה ויליאם מוריס. נטיותיו הפוליטיות ניכרות היטב בתיאור העולם הרומאי, שמחולק למעמדות שהיחסים ביניהם מושתתים על ניצול, ועל היררכיה נוקשה שמחניקה כל רגש אנושי. "הקצינים שלהם מצליפים בחיילים עד זוב דם אם הם לא עושים כרצונם," אומר בתיעוב "שועל", המרגל והסייר של בית הזאבים, "והחיילים מוכים ולא משיבים מלחמה שערה. אכן, הם עם מרושע." הרומאים סוחרים בעבדים בשווקים, חיים בערים גדולות עשויות משיש, וחושבים רק על כסף, שלטון ומעמד. לעומת זאת, הגותים חיים בחברה שוויונית יחסית, שבוחרת מנהיגי מלחמה (כמו תיאודולף) רק בהסכמה הדדית, ומשתיתים את היחסים החברתיים שלהם על אחוות לוחמים ורעות. אמנם גם להם יש עבדים (מוריס מנסה לשמור על נאמנות כלשהי להיסטוריה) שאוכלים בנפרד מבני המשפחה, אולם היחס אליהם טוב לאין שיעור מאשר יחס הרומאים לעבדיהם, והם אף רוכבים עם אדוניהם למלחמה.

אולם כמו סוציאליסטים בריטים רבים מהזרם האוטופי, מוריס אופטימי בסופו של דבר בנוגע לטבע האדם. במהלך הספר מתגלה כי חיילים רומאים אינדיבידואלים, מפשוטי העם, מגלים אף הם תכונות חיוביות ברגעי מבחן. הם אומנם פולשים, כובשים וחמסנים, אבל נלחמים באומץ רב. וכאשר הם מתנתקים מפיתוייה המורעלים של הציביליזציה, הם עשויים אף להתגלות, בסופו של דבר, כאנשים טובים.

וכאן, ניכרת השפעתו של מוריס על טולקין: הרציונליות, התחכום, התכנון- כל אלו שייכים לעולם הרוע. אומץ, הגנת מולדת, חיבור למסורת, אלים ואגדות- כל אלו מייצגים את הטוב. במידה מסויימת, שניהם מבטאים סלידה מהציביליזציה המודרנית של תקופתם, ובמיוחד מהאימפריה הבריטית, תוך געגוע לאנגליה הישנה. "טולקין," כתב ההיסטוריון הבריטי ניל פרגוסון בספרו על מלחמת העולם השנייה, "מתאר את אנגליה האבודה בדמותו של הפלך: ארץ של דשא ירוק, כפרים שלווים ומפלים מפכים." באותה מידה, מתאר אותה מוריס בדמותו של הגליל והלוחמים הגותיים האמיצים, שוכני מירקווד, הוא יער אופל.

דמיון בין שני הסופרים ניכר גם בתיאורי הנוף. בקטעים מסויימים בספר, ניכר במוריס כי הוא אומן התיאור: הטל הבוהק על עלעלים, השמש החודרת מבעד לסבך, הערפילים המשייטים ביער, מי המעיין הקרירים והצלולים ששמש ההיכל טובלת בהם לפני שהיא מתנבאת- כל אלו מצטיירים ביד אומן במהלך הספר, וגורמים לקורא לגמוע חלקים ממנו בנשימה עצורה.

אולם עם זאת, יש לזכור ש"בית הזאבים" הוא רומן באיכות נמוכה בהרבה מ"שר הטבעות" או מיתר יצירותיו של טולקין. הדמויות כמעט כולן שטוחות, דילמות כמו הפיתוי האדיר לכוח, שמגולם בטבעת האחת, או פיצול האישיות של גולום, בקושי קיימות. בראש ובראשונה, השפה הגבוהה והארכאית והמעבר התכוף בין פרוזה לשירה מעייפים את הקורא. אצל טולקין יש משלבי לשון- גולום מדבר בלשון משובשת (we hates him), סם מדבר בלשון איכרים מחוספסה, ארגורן מדבר בשפה גבוהה היאה למלכים, לשונה של גלדריאל משרה נופך של קדושה. ב"בית הזאבים", לעומת זאת, כל איכר גותי, חולבת או מנקה רצפות מדברים בשפה שיאה אולי למלומד כנסייתי בימי הביניים. לפיכך, לצד קטעים יפיפיים ועוצרי נשימה, ישנם גם לא מעט תיאורים מייגעים או דיאלוגים ארכניים וטרחניים.

לפיכך, אם בית הזאבים הוא מבשר הפנטזיה המודרנית- הוא מייצג את צדדיה הטובים והרעים כאחד. ניתן בהחלט להבין מדוע טולקין קרא אותו בנשימה עצורה, ומדוע הוא נתן השארה אדירה ליצירת שר הטבעות. ומצד שני- ניתן גם להבין מדוע ג'.ר.ר. טולקין נותר אבי הפנטזיה המודרנית, ואילו ויליאם מוריס נשכח מלב.

ובכל זאת, לחובבי האגדות העתיקות, התרבות הגרמאנית וספרות הפנטזיה בכללה- אני ממליץ מאד לקרוא את "בית הזאבים", ולו בשל חלקיו היפים, המרתקים והמסעירים, כמו למשל המזמור הבא:

Whiles in the early winter eve

We pass amid the gathering night

Some homestead that we had to leave

Years past; And see its candles bright

Shine in the room beside the door

Where we were merry years agone

But now must never enter more

As still the dark road drives us on.

E'en so the world of men may turn

At even of some hurried day

And see the Ancient glimmer burn

Across the waste that hath no way.

Then with that faint light in its eyes

I while I bid it linger near

And nurse in wavering memories

The bitter sweet of days that were.

House of the Wolflings, I

%d בלוגרים אהבו את זה: