מה הבעיה באהבת האדם באשר הוא אדם, ובפרט אהבתם הבוערת לאנושות של בלוגרים רדיקליים? ההוגה הקתולי הבריטי השנון גילברט צ'סטרטון, שחיבוריו תורגמו לראשונה לעברית, מגלה לנו את הצינה שבקוסמפוליטיות, הפיתוי המסוכן של האימפריאליזם והסיבה שבגינה "החיים זוהרים כיהלום, ובה בעת שבריריים כזגוגית החלון." עם מנות גדושות של הומור, אירוניה עצמית ותובנות חדות כתער, הינשוף הספרותי על מורדים, שמרנים ואלו המבקשים לחדש בכל עת את פניו של הסוס.

נצנוץ דק זה של זכוכית מזכיר לנו כי האושר זוהר ועם זאת שברירי, בדיוק כמו אותו חומר שדי בתנועה אקראית של עוזרת הבית או של החתול כדי לנפצו לרסיסים. והתחושה הזאת העוברת כחוט השני באגדות כולן, שקעה בקרבי והפכה להרגשתי ביחס לעולם כולו. חשתי אז ועודני חש היום, כי החיים זוהרים כיהלום ובה בעת שברירים כזגוגית החלון; וכאשר נמשלו השמיים לחופה של בדולח עבר בי רעד. פחדתי שמה ישמוט אלוהים את אחיזתו והיקום יתנפץ תחתיו.

גילברט קית' צ'סטרטון, אדם בלתי מעשי. מאנגלית: עודד ולקשטיין (הוצאת שלם, ספריית לווייתן, 2014)

בשמאל הרדיקלי הישראלי ישנו בלוגר אחד ידוע, שחורט את אהבת האדם באשר הוא אדם על דגלו. כשזכויות אדם, כל אדם, עומדות על הכף, הוא יתייצב ראשון, חמוש במקלדת ובעכבר, כדי להגן עליהן. האוניברסליזם שלו כל כך עמוק, אהבת האנושות שלו כל כך תוססת, עד שהוא פשוט אינו מסוגל לחזות בפרמיטיבים האלה, נו, אלו שמתפללים בבתי כנסת, בלי שמעיו יתהפכו בקרבו. היהדות האורתודוקסית, בעיניו, היא "שונאת אדם". ומכיוון שעניינו של אותו בלוגר הוא אהבת אדם, או ליתר דיוק, אהבת האנושות, היהדות הזאת מעוררת בו בחילה עזה.

אבל אחרי יותר משנה של קריאת פנינים מפרי עטו של אותו בלוגר, הבחנתי בתופעה מוזרה עד מאד. הוא אוהב את האנושות באופן כללי, אבל ברוב הפעמים, כאשר הדיון מגיע למגזרים ספציפיים שלה, ובמיוחד אלו שנמצאים בחברה שהוא חי בה, ישראל, המקלדת שלו מפיקה רגשות שונים לגמרי. היהודים האורתודוקסיים הם, כאמור, "שונאי אדם". הרבנים הם "זבל". צה"ל הוא "הבהמה הירוקה". הציונות וחסידיה הם "מצחינים". אנשי הייטק, כאן וגם בארצות הברית, הם בסך הכל "אמצעי של אליטה עירונית לשמר עמדת כוח", ועוד ועוד. אותו הבלוגר, יש לציין, יוצא תדירות להגנתם של הפלסטינים, הסובלים תחת עולו של הכיבוש. אבל גם כאן, למרבה ההפתעה, מסתבר שמדובר באהבה מופשטת למדי – כזאת שנועדה בעיקר להצדיק את השנאה ליתר הקבוצות. משום שגם האסלאם, דתם של רוב הפלסטינים, הוא לדעתו אמונה חשוכה, מפגרת ומתועבת, אוייבת האנושות בכללותה. השאלה, אלו מגזרים מאותה אנושות עדיין ראויים לאהבה, נותרת פתוחה.

הפילוסוף הגרמני לודוויג ויטגנשטיין אמר פעם, שפילוסופיה טובה מחדדת ומלטשת בך תובנות עמומות. ובעוד אני חוכך בדעתי כיצד להבין וללטש, ואולי אף לענות לשאלה העמומה שלעיל, נפל לידי כפרי בשל ספר בשם אדם בלתי מעשי, אוסף חיבורים קצרים של ההוגה הבריטי הקתולי השנון והמשעשע להפליא גילברט קית' צ'סטרטון. הספר, שהוצאת שלם הוציאה בלבוש עברי, בתרגומו הנפלא של עודד וולקשטיין ובעריכתו של אסף שגיב, הוא יצירה מרתקת, מטרידה, מרגיזה – לעיתים מצחיקה עד דמעות. לפני שנדון בה ביתר פירוט, נראה איך ענה צ'סטרטון עצמו על חידת הבלוגר הנזכר לעיל ואהבת האדם שלו:

אהבת האדם של [האינטלקטואלים המודרניים שמסתייגים מהפטריוטיזם] טובלת בצינה משונה וטבועה בחותם של אי ממשות. אם תשאל אותם האם הם אוהבים את האנושות, הם ישיבו לך בכנות שאינה מוטלת בספק כי הם אמנם אוהבים אותה. אך אם תשאל אותם בנוגע לאחת משדרותיה של האנושות, תיווח כי הם שונאים את כולן עד אחת. הם שונאים מלכים, הם שונאים כמרים, הם שונאים חיילים, הם שונאים מלחים. הם אינם נותנים אמון באנשי מדע, הם מוקיעים את המעמד הבינוני, הם נואשו כליל מבני מעמד הפועלים – אבל הם מעריצים את האנושות. אלא שהם מדברים בשבחה של האנושות כאילו היתה אומה זרה ואקזוטית.

הקטע שמצוטט לעיל הוא חלק מהגנתו של צ'סטרטון על הפטריוטיזם הלאומי, והתקפת מחץ כנגד שני רעיונות מתחרים שהוא תופס כאויביו המסוכנים: הקוסמופוליטיות והאימפריאליזם. לדעתו, אהבת האדם של הקוסמופוליטים ה"מתקדמים" מהשמאל היא חלולה, ואפילו מסוכנת. זאת מפני שאהבה חייבת להתחיל בממשי הקרוב אליך ולא במופשט הרחוק ממך. "אוניברסליות אמיתית," כותב צ'סטרטון, "נשענת כמובן על יחסים טובים עם נציגיה של הסביבה המיידית. מי שאוהב את ילדיו שלו אוניברסלי יותר, משוקע יותר בסדר העולם הכולל, ממי שמערסל בחיקו עולל-היפופוטמים או מוביל תמסח צעיר בעגלת תינוקות. באהבתו לילדיו שלו הוא עושה מעשה היפופוטמי לאין שיעור (אם אפשר להתבטא כך) מערסולו של היפופוטם; הוא עושה מה שעושים ההיפופוטמים."

יש כאלו שהגדירו את צ'סטרטון כשמרן. במידה רבה, מדובר בהגדרה שאינה מוטעית. אולם אם "שמרן" הוא אדם שדוגל בקפיאה על השמרים ובקילוס הסדר הקיים, הרי שצ'סטרטון הוא דווקא מורד – מורד בסדר הבריטי של תקופתו, ומורד בהיבטים רבים של המודרניות (אם כי הוא אף פעם לא אימץ את הסלידה המוחלטת מהטכנולוגיה של בן תקופתו ובעל בריתו האידיאולוגי, ג'.ר.ר. טולקין). כמורד, צ'סטרטון הוא מבריק. כשמרן, הוא שנון ומלא הומור. למירעו הוא מגיע בתור אפולוגט של האמונה והכנסייה הקתולית.

נתחיל במרד. הבסיסי האידיאולוגי להגנתו של צ'סטרטון על הפטריוטיזם הוא רעיון הגיוון. העולם יפה כי הוא מקהלה של קולות רבים. הניסיון לכפות עליו אחידות משמימה ואפורה, נוסח הנאורות המודרנית, הופך אותו לשטוח וחד ממדי. "הקוסמופוליטיות," כותב צ'סטרטון, "נותנת לנו ארץ אחת, והיא טובה; הלאומיות נותנת לנו מאה ארצות, וכל אחת מהן היא הטובה מכולן. הקוסמופוליטיות מציעה ברכה; הפטריוטיות מתחילה לפאר את העולם בדבר הסמוך ביותר, במקום להרחיק עד האופק. בכך היא מבטיחה שדבר לא יחלוף מתחת השמש בלי שיעריכוהו כערכו. במקום שבו שוכן אי בודד וממנו מיתמר הר שצורתו משונה, במקום שבו צומח פרי לא ידוע ביער עבות- שם דואגת הפטריוטיות שייזכרו בשיר."

משמעות הדברים היא שאדם צריך לאהוב את מולדתו לא כי היא המקום הטוב והיפה ביתר בעולם מבחינה אובייקיטיבית, אלא כי רק כך אפשר "להתאמן" באהבה והוקרה לדברים ממשיים, ומתוך כך, בהדרגה, להעריך את העולם בגיוונו ובשונותו. מאותה הסיבה בדיוק, יוצא צ'סטרטון בחריפות רבה אף יותר כנגד האימפריאליזם (וסציפית האימפריאליזם הבריטי), אידיאולוגיה "הרוחשת איבה עמוקה לפטריוטית ובה בעת מחזיקה בעוצמה, בממון ובסיכוי של ממש להביסה במערכת הפוליטית." כי הרי מה הוא הניסיון לכבוש את הודו, "לאלף את תרבותה" ולהמליך עליה מלומדים עוטי טוגות ופרלמנטרים חובשי פיאות, אם לא חתירה לאחידות ומחיקת הגיוון? "אנו מאמינים כי הציביליזציה לצידנו," כותב צ'סטרטון בלעג, "ולפיכך בדעתנו לכפותה על הפינים ועל הבורים, על הפולנים ועל האירים. אנו אימפריאליסטים; אין אנו נמנעים עם יריביו הפזיזים של הרעיון הפטריוטי – ובכל זאת אנחנו אויביו." צ'סטרטון לא מתנגד לרב תרבותיות, במובן הפשוט של לימוד והנאה מתרבויות אחרות. אלא שבני אדם יכולים ללמוד זה מזה אך ורק כשהם אנשים חופשיים ושווי מעמד. הבריטי יכול ללמוד רבות משכניו הצרפתים. הוא יכול ללמוד הרבה פחות מהאירים וההודים, שבאווילותו הוא רואה אותם כנחותים וככפופים לשלטונו. הישראלי, אם נמשיך באנלוגיה, יוכל ללמוד מסטודנטים פלסטינים אותם יפגוש באוניברסיטה, או מאיכרים שיפגוש בזמן מסיק הזיתים, אבל הרבה פחות מהפועל הפלסטיני שמתקן לו את המרצפות או מהצעיר שיפגוש במחסום חווארה.

הגיוון שצ'סטרטון מהלל, יש להדגיש כאן, אינו גיוון פוסט-מודרניסטי, זה שמאמין שאין כל יתרון לאמת אחת לעומת אמת אחרת. בדיוק להיפך: כמורד בערכים של תקופתו, דוחה צ'סטרטון בחריפות את האדישות המשועממת של המלומד, נוסח "לי יש האמת שלי, ולך האמת שלך." אכן, הוא אינו מעוניין בכפייה, כי פשוט אין טעם. גם אם אביס אותך בקרב או אדכא אותך, אין פירוש הדבר ששכנעתי אותך. אבל הוא רואה ערך אדיר בלהט הויכוח, באמונה של בני אדם בדרכם ובנכונותם להיאבק עבורה עד הסוף – להט שלדעתו אבד בתקופה המודרנית. ב"הגנה על נדרים פזיזים", הוא משבח את אותו אציל ימי ביניימי שכוח שנדר נדר לקשור שני הרים בשלשלת, ואכן עשה זאת. הוא באמת העריך את הנדר שנדר – את העיקרון שנשבע להגן עליו – לא פטר אותו בשעשוע אדיש והמשיך לארוחת הצהריים. הכופר שהוצא להורג בימי הביניים, מציין צ'סטרטון, לא היה נגד האורתודוקסיה. הוא חשב שהוא עצמו מייצג את האורתודוקסיה. גם כאן, עולם מגוון שבו כל תרבות מאמינה באורתודוקסיה משלה ונאבקת עליה בלהט (אם כי לא בהכרח באופן אלים), יפה בעיני צ'סטרטון לאין שיעור מעולם שבו אף אחד כבר לא מתכווח עם אף אחד כי ממילא אין ערך לויכוח.

זהו צ'סטרטון המהפכן. אולם להוגה רב הפנים הזה יש גם צד שמרני – כזה שמתרכז בהגנה לא על הגיוון האנושי דווקא אלא על האורתודוקסיה שלו עצמו, על סדר החיים שנמצא לדעתו תחת התקפה. במאמרו על ה"משוגע", חיבור הומוריסטי ושנון להפליא, כותב צ'סטרטון כתב הגנה על האנשים הרגילים והקרתנים, אלו שחיים בקהילות שלהם ומקבלים את תרבותם וערכיהם כמובנים מאליהן, בלי לחשוב על כך יותר מדי. אלו שבאירוניה אופיינית מתוארים כ"טיפוסים כפריים חסרי תחכום כמוני; אנשים הלוטשים עיניים, מגחכים בטפשות ועושים מה שאומרים להם לעשות." אותם האנשים מונגדים לטיפוס המודרני הנאור, אותו צ'סטרטון מכנה לצורך העניין "המשוגע". המשוגע, לדעתו, אינו אדם בלתי הגיוני. בדיוק ההפך – הוא אדם החושב בהיגיון חד מדי – כל כך חד, עד שאי אפשר להפריך את דבריו כלל וכלל:

הסבריו של המשוגע יהיו לעולם מלאים, ולעיתים קרובות גם מספקים מאד מנקודת המבט של השכל הצרוף. […] הדבר ניכר במיוחד בשניים או בשלושה מסוגי הטירוף הנפוצים ביותר. אם יבוא פלוני ויאמר (למשל) כי אחרים רוקמים מזימה נגדו, לא יהא בידך להוכיח את טעותו זולת הטענה שכל האנשים האחרים האלה מכחישים כי חברו בקנוניה; והרי זה מנהגם של קושרים מאז ומעולם. הסברו שלו תואם את העובדות לא פחות משלך. ואם יבוא פלוני ויאמר כי הוא מלכה החוקי של אנגליה, אין בעובדה שהרשויות הקיימות קוראות לו משוגע כדי להזים לחלוטין את טענתו, שהרי אם באמת כס המלכות שלו הוא בדין, הרשויות נוהגות בחוכמה.

מוחו של המשוגע, לפיכך "פועל במעגל מושלם אך קטן". אם נרצה לרפא משוגע, עלינו "לתת לו אוויר לנשימה, לשכנעו כי קיים דבר נקי וצונן יותר מחוץ לדל"ת אמותיו של אותו טיעון יחיד." אותם הטיפוסים הכפריים והקרתניים, לפיכך, שפויים יותר מכל תיאורטיקן מרקסיסטי: הם תופסים את החיים בכוליותיים, באופן אינטואיטיבי, ובעיקר – מסוגלים לראות את הפלא שבעולם, מסוגלים לתמוה ולהשתומם, לחבק את המיסתורין שבתופעות בלי לנסות לחקור אותן באופן אובסיסיבי. האנשים הפשוטים הללו, שצ'סטרטון מעריץ, הם אלו שמצייתים ל"אתיקה של ארץ הפיות", שמשלבת אמונה ואהבה לאגדות עם חיי המעשה. הם אלו שהולכים לכנסייה מדי יום ראשון וגם אוהבים את משפחתם, קהילתם ומולדתם. אם צ'סטרטון היה שומע את דבריו של הרב יצחק פרץ, ש"עדיפה אישה ספרדיה אחת שמנשקת ספר תורה באמונה תמימה על אלף פרופסורים שאומרים שבאנו מהקופים", לא בטוח שהיה מתנגד יותר מדי, אם בכלל.

בלי לקבל את הדברים או להסכים להם, אי אפשר שלא לגלות סימפטיה לחיצים המושחזים שתוקע צ'סטרטון במיני טיפוסים תיאורטיים, מדעיים ומופשטים, אלו "שאינם מקדישים מחשבה לדברים האמיתיים עלי אדמות, לעמים לוחמים, לאמהות גאות, לאהבות ראשונות או לאימה שמעורר בנו הים. העולם כה גדול, והקוסמוס שלו כה זעיר. הקוסמוס הוא פחות או יותר החור הקטן ביותר שבו יכול אדם לטמון את ראשו." כמו אותו הניהיליסט שתאר דוסטוייבסקי בספרו הקלאסי, שדים, שהגיע מתוך סדרה של היקשים, ובהיגיון צרוף, למסקנה שכדי להציל את האנושות מדיכוי יש צורך להשמידה תחילה. בהקשר זה, אין גרוע יותר מה"היגיון" של מדעני החברה המרקסיסטים, מהרטוריקה הנאצית המנופחת והרצחנית, או מ"שוחריו של העל-אדם, המוצאים אותו תמיד בראי."  אבל כאן, צ'סטרטון המורד מתנגד עם צ'סטרטון השמרן. ואכן, כיצד אפשר ליישב בין שני הטיפוסים האידיאליים שלו, המאמין שנאבק על האמת שלו מול כל הסיכויים, או האציל שנודר לכבול הרים בשלשלאות, ומולם, האיכר האנגלי הקרתן שהולך לכנסייה מדי ראשון? ואולי, כפי שכתב אסף שגיב בהקדמה, הסתירה היא אבן היסוד בהשקפתו של צ'סטרטון. "הפרדוקס הוא הרבה יותר מאצעי ספרותי: הוא מבטא אמת יסודית על אודות התודעה האנושית, ולא פחות מכך על אודות העולם; הוא מגלה לנו כי הסתירה מאפיינת את המציאות עצמה."

מעניין לציין שדווקא כאשר צ'סטרטון מנסה להילחם בעוז על מערכת הערכים שהוא מאמין בה, היינו – הכנסייה הקתולית ובשורתה, כאשר הוא מתנתק לרגע מהפרדוקס, דווקא אז הוא מאבד מזוהרו. אם הביקורת שהוא מותח על דתות אחרות, הצייקנות ההלכתית של היהודים, מלחמת החורמה חסרת התוחלת של האסלאם באלכוהול, האחדות המשתקת והמשמימה (לדעתו) של הבודהיזם, עדיין שנונה ומרתקת, אזי דווקא כתבי ההגנה על הנצרות הופכים אותו לאפולוגט, רהוט אמנם, אבל לא משכנע. המחוייבות שלו, למשל, להוכיח שהנצרות הגיונית יותר מהמדע המודרני, ובו בזמן מגלמת בתוכה את הליברליזם והדמוקרטיה, מכניסה את הטיעונים שלו לתוך מיטת סדום והופכת אותם לנדושים ולצפויים.

מכאן, נראה שצ'סטרטון מגשים את נבואתו שלו: גדולתו הוא כשהוא בלתי צפוי, מקורי, מתפרץ. כשהוא לא מתכוון להגן על הדת, לפחות לא כעניין עיקרי, אלא כותב על דברים אחרים – דווקא אז הטיעונים הדתיים שלו משכנעים יותר. כשהוא מנסה להיות אפולוגט, הוא הופך להיות בדיוק כמו המשוגע אותו תיאר קודם: הגיוני בעיני עצמו, אובסיסיבי ונע במעגלים אינסופיים. מזל שאדם בלתי מעשי מספק מנות גדושות מצ'סטרטון הנועז, החצוף והמקורי – יותר מאשר מהגיגיו של עורך הדין המעונב והזועם של הותיקן.

וכדי לסכם את הטור הזה, כדאי לצטט שתי שורות מאפוס שכתב צ'סטרטון על אנגליה העתיקה, המסכם היטב את התפיסה ה"שמרנית" שלו, כזאת שמורדת, בועטת ומחדשת את המסורת תוך אהבה אליה, כדי לשמר לדורות הבאים את המסתורין והפליאה שאבותינו הורישו לנו:

ישתנו רקיעים וקיסרויות תתמוססנה

אך דברי יוותר דבר אמת

אם לשמור פני הסוס הקדום תבקשו

חדשו את הסוס בכל עת

 לפני שנה בערך סיפרה לי עמיתה, דוקטורנטית בהרווארד, כי היא מעוניינת להחליף את נושא המחקר שלה מ"סוכנים ומרגלים יפנים במזרח הרחוק" ל"משהו אקדמי יותר." היא לא רוצה להיות "סנסציונית" או "פופולרית" אלא "אינטלקטואלית רצינית". כיצד הפך השעמום לסמל סטטוס אקדמי? משברי חרסים צבעוניים למגדלים נישאים המשקיפים על הים, בין מפלצות ומבקרים, הינשוף על אשליית ה"רצינות" האקדמית.

הסרט עטור הפרסים "הערת שוליים", ללא ספק אחת היצירות המרהיבות שהופיעו בישראל בשנים האחרונות, מספר על אבו ובנו, אליעזר ואוריאל שקולניק, שניהם חוקרי תלמוד ומרצים באוניברסיטה העברית. בלי להיכנס לעלילת הסרט, או, חלילה, לספויילרים, ניתן לומר כי גישותיהם של השניים באשר למהותו של המחקר מנוגדות באופן קיצוני. אוריאל הוא אב הטיפוס של חוקר פופולרי. בערב שבועות, כך נאמר לנו, הוא מספיק לתת שש הרצאות לפחות, כולן בבתי כנסת ומרכזי תרבות. הספרים שלו מרתקים ונקראים היטב, הוא כריזמטי ופופולרי, ונתפס בעיני כל ככוכב דורך בתחום. האב אליעזר, לעומת זאת, הוא פילולוג מהאסכולה הישנה: חוקר קפדן שמשווה בנוקדנות בין כתבי יד עתיקים, אטום לסביבתו, מרצה משעמם שהכל מתעלמים ממנו. התסכול של אליעזר מתפרץ, לקראת סוף הסרט, בנאום מלא תוכחה שהוא נושא כנגד בנו באוזני עיתונאית מ"הארץ". אם שניהם, הוא ובנו, חוקרים שברי חרסים, אזי אליעזר לוקח כל שבר בזהירות, מודד ומקטלג אותו, בודק היכן נוצר ומי האומן שעבד עליו. אוריאל, לעומת זאת, אוסף במהירות את השברים, רואה שכולם באותו הצבע, ובונה מהם כד יפה להנאתו של הציבור. לא אכפת לו שהחרסים מתקופות שונות, לא מעניינת אותו האמת המדעית. הוא שואף אך ורק לפופולריות. אולם בסופו של דבר, מטעים אליעזר, הכד שהוא יוצר אינו קיים. הוא אשלייה. זהו ההבדל בין מדען אמיתי, לבין שרלטן ומאחז עיניים.

כשראיתי את הסצינה הזאת, נזכרתי בדברים שאמרה לי פעם עמיתה בהרווארד. היא החליטה להחליף את נושא המחקר שלה, שעסק בסוכנים ומרגלים במזרח הרחוק, לנושא פופולרי פחות. עיסוק בנושא "סנסציוני", היא חששה, יגרום לאחרים לחשוב שהיא אינה "אינטלקטואלית רצינית". ואכן, הגישה של אליעזר מ"הערת שוליים" עדיין חיה וקיימת בחלקים ניכרים מהאקדמיה: זלזול מוחלט ב"סנסציות" וב"ספרים פופולריים", עיסוק בנושאים אזוטריים שמובנים אך ורק לקומץ מומחים, ובאופן כללי, אמונה לפיה כתיבת ספרים משעממים ועמוסי ז'ארגון היא סמל סטטוס.

כמו בכל גישה בעייתית, גם בהשקפת עולם זו יש משהו אמיתי. ספרים פופולריים מכילים לעיתים קרובות הכללות פשטניות וטעויות גסות, ואילו מחקר מדעי בלתי פופולרי מאסכולת "קטלוג החרסים", עשוי להתגלות כבעל ערך רב בטווח הארוך. העולם אינו פשוט, ולפעמים יש צורך בדיון מורכב ומסובך, שמצריך סבלנות ורקע, כדי להבין נושא לעומקו. אולם במקרים מעטים לא פחות, כמו בדוגמא של אליעזר, הגישה הזאת מחפה על ניתוק, התנשאות וסתם בינוניות. יתר על כן, הבוז ל"ספרים פופולריים" או "סנסציוניים" עלול ליצור מחסום בפני רעיונות נועזים ומקוריים שמקורם מחוץ לבראנז'ה. הלעג שניתך מחוגים אקדמיים שמרניים, למשל, על ספרים חוץ אקדמיים כרובים, חיידקים ופלדה של ג'רד דיימונד, או נקודת מפנה של מלקולם גלאדוול, לימד בסופו של דבר יותר על צרות האופקים של המלעיגים מאשר על מושא לעגם. יותר מדי "חוקרים רציניים" קוראים רק את עצמם או את הדומים להם ואטומים לכל רעיון חיצוני. כשמשוחחים עם אנשים כאלה, נדמה לפעמים כאילו התקינו במוח שלהם חיישן שמצפצף בכל פעם שהוא מגלה מקוריות, חדשנות וניסיון לומר דבר-מה שאינו צפוי מראש. בהקשר הזה, אין הבדל גדול בין פילולוג גרמני אפרורי שמתעסק כל היום בשברי חרסים אזוטריים ל"תיאורטיקן" פוסט קולוניאלי או הוגה פמיניסטית שכותבים בז'רגון מפותל שרק נבחרים מעטים מסוגלים להבין. אחד הקטעים האהובים עלי בהקשר הזה צוטט בזמנו על ידי גדי טאוב:

את שאלת היחסים בין שדות השיח או בין ה'פוליטיקות' לבין עצמן ניתן אם כן לקרוא גם כשאלה מרכזית בתוך השיח הפמיניסטי עצמו. המגע של השיח-הפמיניסטי-על-'שאלת-הנשים' עם השיח-הפוסט-קולו-ניאלי-על-'שאלת-הלאומיות' הוא הצבה חדה במיוחד – בשל מרכזיותו של העניין הלאומי למודרניות – של שני סוגי מתח: המתח בין שדות השיח השונים, והמתח בתוך השיח הפמיניסטי בין גישות שחותרות לבודד את 'הנשי' לבין טענות כי אין דרך לבודד את 'הנשי' משום שאין סובייקט המתקיים אפריורית, מחוץ לשיח"

תמר משמר, תיאוריה וביקורת 7.

ואם חשבתם שרק בארצנו הקדושה כותבים פסקאות מהסוג הזה, כדאי שתביטו בקטע הבא של ההוגה הפוסט-קולוניאלי הומי באבא. לא תרגמתי לעברית, ותיכף תראו גם מדוע. ב-1998, העניק כתב העת Philosophy and Literature לבאבא הנ"ל את המקום השני בתחרות הכתיבה הגרועה. (הפרס הראשון, דרך אגב, ניתן לתיאורטיקנית הפמיניסטית ג'ודית באטלר). באבא זכה בכבוד המפוקפק בגין הקטע הבא בספרו, The Location of Culture (Routledge, 1994):

If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to “normalize” formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality.

 "איסוף עקר של חרסים באופן שלא מעניין איש אינו מדע, הוא אוננות," זועק אוריאל בתגובה להאשמותיו של אביו ב"הערת שוליים", ואנחנו יכולים להוסיף שהדבר נכון גם לחפירות תיאורטיות בז'רגון מעורפל. אולם בגישת "קטלוג החרסים", בין אם מדובר בחרסים אמיתיים או פילוסופיים, יש גם עוול כלפי האנשים, הטקסטים והתקופות שאנו חוקרים. הפירוק והאנליזה עלולים להשכיח מאיתנו את העובדה שרעיון, תקופה או אדם אינם אוסף מבודד של מקטעים אלא גם מארג מורכב, שיש להתבונן עליו גם באופן הוליסטי, כמכלול חי ונושם. הסופר ג'.ר.ר. טולקין כתב, לפני שנות דור, בחיבורו המפלצות והמבקרים, ביקורת נוקבת על דמויי אליעזר באקדמיה של זמנו, "אותם האנשים שלא קוראים סיפורים כסיפורים, אלא חוקרים אותם כעתיקות":

אמשיל זאת באמצעות האלגוריה הבאה: אדם ירש שדה ובו תל אבנים, שרידים מהיכל קדום…. מאבנים אלו הוא בנה מגדל. אבל חבריו הבחינו מיד (בלי לטרוח לטפס במדרגות) כי האבנים שייכים למבנה עתיק יותר. לפיכך הם מוטטו את המגדל בעמל רב כדי לחפש כתובות וחריטות נסתרות, או לגלות מהיכן השיגו אבותיו של אותו אדם את חומרי הבנייה שלהם. אחדים, שחשדו כי מצבור פחם טמון במעבה האדמה, החלו לחפור ושכחו מהאבנים לגמרי.  אבל מראש אותו המגדל אותו אדם היה יכול להשקיף אל הים.

ביקורת זו נכונה ורלוונטית, אז כהיום. הלוואי שיהיו לנו הרבה חוקרים שישימו בראש מעייניהם את התמונה השלמה, ירכיבו כדים מרהיבים לעיני הציבור הרחב ויזכרו תמיד ששעמום אינו סמל סטטוס אלא בינוניות ותפלות גרידא. ובעיקר – שלא ישכחו להסתכל מראש המגדל אל הים.