ארכיון הבלוג

החשדות שהתאמתו: ההסכם הסודי בין דאע"ש לבין טורקיה

לפעמים, רק לפעמים, יש תיאוריות קונספירציה שמתגלות כנכונות. חוקרת מג'ורג'טאון, שראיינה כ-141 לוחמי דאע"ש שבויים, הצליחה למצוא דיפלומט בכיר של הארגון, וזה סיפר לה על ההסכם החשאי בין טורקיה ובין המדינה האסלאמית. ארדואן, כמסתבר, סייע אקטיבית לג'יהאדיסטים מדאע"ש, וקיבל בתמורה שקט תעשייתי, סיוע למלחמה בכורדים, ודלק נוספיו לחלומותיו לספח שטחים "עותומאניים לשעבר" מסוריה. והתוצאה? ההסכם התפוצץ לטורקיה בפרצוף. ינשוף צבאי-אסטרטגי מרחיב.

לפעמים, רק לפעמים, יש תיאוריות קונספירציה שמתגלות כנכונות.

בזמן שיא המלחמה בדאע"ש בסוריה ובעיראק, כאשר לוחמי המדינה האסלאמית הטילו אימה על אזורים שלמים עם טנדרים פתוחים, סכיני שיסוף חדות ונשק אוטומטי; בעת שנשים יאזידיות נאנסו בהמוניהן וגברים נאלצו להמיר את דתם או למות לפי חרב, קהילות נוצריות נמחקו ושלטון עריצות ג'יהאדיסטי הוטל על חלקים נרחבים בסוריה ובעיראק. אי אז, בשנת 2014, לחשו לשונות רעות כי דאע"ש, שכביכול הכריזה מלחמת נצח על כל העולם, מנהלת יחסים סודיים של שיתוף פעולה פורה עם אחת משכנותיה העיקריות – טורקיה. רבים תהו למי בדיוק דאע"ש מוכרת את הנפט שלה, כיצד עוברים המתנדבים הזרים שלה בקלילות במעברי הגבול הטורקיים, ומי מחכך ידיים בהנאה כאשר היא טובחת בכורדים. היו כאלו שהצביעו על הדמיון בין האידיאולוגיה של דאע"ש לבין החזון האסלאמיסטי של הנשיא ארדואן, אחרים, לעומתם, טענו שהשוואות כאלו אינן אלא אסאלמופוביה דמגוגית.

בימים אלו, אני מבלה בכנס הבינלאומי של אגודת ההיסטוריונים של המודיעין במוזיאון המרגלים של ברלין. אחד החוקרים דיבר על הסכמים של מדינות מערביות ולא מערביות עם ארגוני טרור, ואמר שהיו כאלה בשפע. צרפת, למשל, חתמה הסכם חשאי עם אבו נידאל, שהבטיח לה "פטור" מפיגועים על אדמתה תמורת להתחייבות שלא להעמיד לדין את מחבלי הארגון. גם ישראל, כידוע, הגיעה להבנות עם קבוצות אסלאמיסטיות בסוריה, שנועדו לשמור על גבולה הצפוני. אולם מעטים מההסכמים הללו מרחיקי לכת כמו ההסכם שנחתם, ככל הנראה, בין טורקיה לדאע"ש בשנת 2014.

משטרו של ארדואן, כמובן, מכחיש את עצם קיומו של הסכם כזה, אולם לאחרונה נמצאו לכך ראיות חדשות ונדירות. אן ספקהארד, פסיכולוגית ומומחית לחקר הקיצוניות האלימה מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, היא וצוותה, קיימו 141 ראיונות עם לוחמי דאע"ש שנשבו. אחד מהראיונות הללו, שמבססים זה את זה, נערך עם אדם בשם אבו מנצור אל-מגרבי (לאנשי דאע"ש יש כינויים קרביים, שמורכבים בדרך כלל משם ערבי קלאסי, עם ציון המקום שממנו הגיע הלוחם. במקרה זה – מרוקו). מגרבי, שיושב כעת בתא הנידונים למוות בכלא עיראקי ומחכה לחבל התלייה, אין אינטרס ממשי לשקר, והראיון עם ספקהארד נראה כנה. דבריו יכולים להיות כמובן חלקיים ומוטים, ויש להתייחס אליהם בספקנות ולהצליב אותם עם ראיות נוספות, אולם בפני עצמם, נראה שהם משקפים לפחות אמת כלשהי.

ד"ר אן ספקהארד

אז מה טוען אל-מגרבי?

נראה שהברנש הלז שימש, לפחות בין 2014 ו-2016, כמעין שגריר לא רשמי של דאע"ש בטורקיה. מתוקף תפקידו, הוא נשא ונתן עם שירותי המודיעין הטורקיים על מגוון נושאים, לעיתים גם עם הצבא הטורקי או גורמים מלשכתו של ארדואן. טורקיה קיבלה מדאע"ש ביטחון, והתחייבות לא לבצע פיגועים בשטחה. כמו כן, דאע"ש שחרר מיד בני ערובה טורקיים (אחרי "משא ומתן" מדומה) והרשה לחיילים טורקים לשמור על קברו של מנהיג דתי חשוב, שאותו נמנע מלחלל. אל מגרבי אומר כי הוא נמנע מלהבטיח לטורקיה שדאע"ש לא יתקוף אותה. זה, הוא אומר בחוסר מודעות עצמית מוחלט, "לשון של כנופיות פשע". במקום זאת, הוא הבהיר לבני שיחו הטורקים כי אינם אויבים של דאע"ש, אם כי כמובן גם אינם בעלי בריתו.

בתמורה לכל הטוב הזה, קיבל דאע"ש מטורקיה שורה ארוכה של תופינים שמנמנים ומתוקים. הרפובליקה של ארדואן נתנה ללוחמי המדינה האסלאמית זכות מעבר בגבולותיה, טיפול רפואי בבתי חולים טורקיים, ואספקה של מזון, מים ומצרכים לא צבאיים אחרים. נשק, טוען אל-מגרבי, לא סופק על ידי טורקיה, ודאע"ש השיגה אותו ממקומות אחרים. טורקיה גם קנתה מדאע"ש נפט, לא בסידור רשמי, אלא דרך סוחרים לא רשמיים בשוק השחור. חשוב מכל, הטורקים הזרימו לדאע"ש מים מנהר הפרת, שאותם מנעו קודם לכן ממשטר אסד.

מבין השורות עולה, כי השותפות בין דאע"ש לבין טורקיה היתה הרבה יותר משוחד לארגון טרור, שנועד לשמור על בטחון המדינה ושקט תעשייתי. זאת הרי עשו מדינות רבות אחרות, לרבות צרפת, שנקלעו למצבים דומים. ההסכם החשאי בין ארדואן ואבו באכר אל בגדאדי נבע גם מהצטלבות אינטרסים מסויימת. ארדואן צהל ושמח על הטבח בכורדים, וכוחותיו סייעו לדאע"ש, לפחות באופן עקיף, לטחון את אויביה השנואים של טורקיה. יש לזכור כי רק לחץ בינלאומי אינטנסיבי הניע אותו לאפשר סיוע לכורדים הנצורים בקובאני בסוף 2014 ותחילת 2015. שנית, טוען אל מגרבי, ארדואן שואף לספח לטורקיה מחוזות צפוניים בסוריה, שלדעתו "היו בעבר חלק מהאימפריה העותומאנית". השבת העטרה העותומנית ליושנה, להערכתו, היא מטרתו האמיתית של הנשיא הטורקי.

ארדואן נואם לתומכיו. קרדיט:
Kayhan Ozer/Pool Photo via AP

יהיה אשר יהיה, ההסכם בין טורקיה לדאע"ש לא האריך ימים. החל משנת 2016, הידרדרו היחסים בין הצדדים לבלי היכר. דאע"ש ביצע פיגועים רצחניים בכורדים בשטח טורקיה. משטרו של ארדואן ניתק לג'יהאדיסטים את שלטר המים, ודאע"ש הגיב בסדרה של פיגועים רצחניים בשדה התעופה באיסטנבול, במועדון ריקודים וביעדים טורקיים אחרים. כמו רוב המזימות של ארדואן, הניסיון לחתור לאינטרסים משותפים על ידי ברית עם הח'ליפות הדאעש"ית התפוצץ ברעש גדול. אל מגרבי טוען שהאחראים לפיצוץ היו סוכני ביון טורקיים שפעלו בתוך דאע"ש וארגוני את הפיגועים בתוך טורקיה על מנת להכשיל את הברית, אולם זו נראית תיאורית קונספירציה קלושה מדי.

מה אפשר ללמוד מהסיפור, מעבר למגלומניה וקוצר הרואי של ארדואן? בסופו של דבר, אידיאולוגיה של כוח קיצוני סביר שתנצח את הפרגמטיות, בוודאי שלאורך זמן. רעיונית, דאע"ש לא מסוגלת לכרות ברית עם אף כוח אחר, אפילו ג'יהאדיסטי. ברגע שמנהיג הארגון הכריז על עצמו כח'ליפה, מבחינה דתית הוא אינו מסוגל לכרות בריתות או להתייחס לגורמי כוח אחרים כשווי מעמד. בדיוק מסיבה זו, מנהיגים ג'יהאדיסטים אחרים, כדוגמת איימן א-זוואהירי מאל קאעדה, התנגדו בתוקף להכרזה הזאת. מרגע שהח'ליפות האסלאמית איבדה את מרחב הפרגמטיות שלה, הרי כל שיתוף פעולה שלה עם כוח זר היה חייב להיות זמני בהגדרה. מכיוון שלפחות מנקודת הראות של דאע"ש, ההסכם עם טורקיה לא התבסס על אינטרסים משותפים, ונחתם מתוך הנחה שברבות הימים, גם טורקיה חייבת להתחסל ולהתמזג בחליפות, לא היתה לדאע"ש יכולת לבלום את ההידרדרות ביחסים, משהתחילה. הפסקת אש לאחר תחילת הקרבות, היתה משדרת ללוחמי דאע"ש כי המדינה שלהם מקיימים יחסים דיפלומטיים שווים עם "כופרים", והרי הדבר נוגד את לוז האידיאולוגיה של הארגון.

ובאשר לטורקיה, נשאלת השאלה, לאלו תהומות עוד תידרדר במרדף אחרי חזון העוועים הניאו-עותומני של הדיקטטור הפופוליסט שמושל בה כעת.

ובלי קשר – בעל טירת הרפאים השתגע. החלטנו לתת הנחה משמעותית על הטיול הראשון של "עלייה לקברי רשעים" במזרח אירופה. המחיר העדכני- 1750 דולר לאדם בחדר זוגי. לפרטים והרשמה, ראו כאן.

Scary background for Halloween. Old grave with a cross and the raven

על העיוורון: האם המחבל מאורלנדו מייצג את ה"אסלאם האמיתי"?

הפיגוע המחריד נגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה לקדמת הבמה ויכוחים ישנים, ובעיקר: האם דאע"ש מייצג את ה"אסלאם האמיתי"? כרגיל, העיוורון אינו נחלתו של צד אחד בלבד, והוא עתיד לפגוע הן ביכולת ההתגוננות של המערב והן במוסלמים עצמם. ינשוף פוליטי-מדיני על אמיתות כואבות, מצליפים מקצועיים ודמגוגיה שמאלנית וטראמפיסטית.

eyes-closed

הפיגוע המחריד כנגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה מחדש ויכוחים ישנים, הן בארצות הברית והן מעבר לגבולותיה. מבט קצר בתגובות של השמאל והימין האמריקאי (וחקייניהם בארץ הקודש), יראה מיד שכל אחד מהצדדים משנן עמדות ישנות ומנסה למנף את הפיגוע כדי לקדם אג'נדה פוליטית ארוכת טווח. השמאל הליברלי, בצדק גמור, מפנה זרקורים לחוקי הנשק המופקרים של ארצות הברית, המאפשרים לכל זב ומצורע להשיג רובה סער אוטומטי. בו בזמן, מתעקשים דוברים ליברליים, ועוד יותר מהם נציגי השמאל הרדיקלי, להבהיר ש"זה לא האסלאם" אלא הקיצוניות. והמהדרין אף אומרים שמדובר בעוני וייאוש, שהאחריות עליהם (ניחשתם נכון) נופלת על המערב הקולוניאליסטי. הימין הטראמפיסטי, מלווה במקהלת ה"אמרנו לכם" של מצליפי האסלאם המקצועיים, מאשים את השמאל ברכרוכיות וברמייה עצמית, מעלה מחדש את התזה של "מלחמת הציביליזציות" ומציע לסגור את הגבולות למהגרים ופליטים מוסלמים. כרגיל, בדברי שני הצדדים יש גרעין מסויים של אמת, ושניהם חוטאים בעיוורון מסוכן. באופן אירוני, העיוורון של כל אחד מהצדדים מסכן בדיוק את מה שהוא שואף להגן עליו. רוצה לומר: העיוורון הימני מסכן את המערב בעיקר, והעיוורון הליברלי – גם את המערב וגם את המוסלמים עצמם. ומעל כל הויכוח מרחפת השאלה הגדולה: האם הטרוריסטים מייצגים את ה"אסלאם"?

 לפני שנגיע לעיוורון השמאלי-ליברלי, תופעה מעניינת יותר לפי דעתי, כמה מילים על שיח "הצלפת האסלאם" של הימין. האבסורד הגדול ביותר, כמובן, הוא ההאשמות כלפי הנשיא אובמה, על כך שלא זיהה את הטרור עם האסלאם הקיצוני או האסלאם בכלל בנאומו. ברק אובמה, נשיא שיש הרבה מה לבקר במדיניותו ובהתנהלותו, הפך לבוגימן של שנאה בלתי רציונלית בימין האמריקאי והישראלי כאחד, עד כדי איבוד עשתונות מוחלט. מישהו שכח, כנראה, שנשיא ארצות הברית אינו אינטלקטואל או חוקר, אלא פוליטיקאי שאמור לנהל את מדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם. נניח לרגע שמבחינה אינטלקטואלית טהורה, מצליפי האסלאם הימנים צודקים. אז מה? מישהו חושב שבגלל שהנשיא לא אומר משהו בנאום פומבי, האף-בי-איי עוקב אחרי כמרים קתולים, וחיל האוויר מפציץ מדינות בודהיסטיות?

seminarian-021

לא בסכנה- כמרים קתולים. למצולמים אין קשר לכתבה

הנשיא אובמה, למי ששכח, מנהל מלחמה נגד הטרור האסלאמי הקיצוני במספר חזיתות. רוב בעלי הברית של ארצות הברית במלחמה הזאת, רוב הלוחמים בשטח, הם מוסלמים. לוחמי ולוחמות הפשמרגה שנאבקים בדאע"ש בגבורה בסוריה ובעיראק – הם מוסלמים. מצרים – מוסלמית. ערב הסעודית היא מדינה מוסלמית קנאית. טורקיה, חרף טירופו הגובר של ארדואן, נותרה מדינה אסטרטגית במערכה הזאת. וכפי שגנרל דייויד פטריאוס ציין בצדק, גם בצבא האמריקאי, בסי איי איי ובאף בי איי משרתים מוסלמים רבים, חלקם הגדול כמומחי מודיעין ושפה למדינות היעד. אזרחים מוסלמים תורמים לכלכלה ולמשק האמריקאי בכל תחומי החיים כמעט, במגזר הפרטי ובממשל. שגריר ארצות הברית באו"ם ובעיראק היה מוסלמי אפגני. שגרירת ארצות הברית בשוודיה היא מוסלמית-שיעית ממוצא איראני. כל מי שחושב פוליטית ואסטרטגית, יכול להבין מיד שהנשיא לא יכול להרשות לעצמו להעליב ולהשפיל את בעלי הברית העיקריים שלו במערכה צבאית, רק כדי לרצות כוחות פוליטיים מבית. מי שינהג אחרת, יפגע בראש ובראשונה במערב עצמו.

מעבר לכך, גישתו של הימין הטראמפיסטי מבוססת על בורות. מדהים לראות לפעמים איך אינטלקטואלים שלא יודעים צורה של אות ערבית, בטוחים שיש להם ידע וכלים לנהל דיונים תיאולוגיים ולקבוע שה"אסלאם האמיתי" הוא זה של דאע"ש ואל קאעדה. בורות יכולה גם לעוור. רוב מעשי הטבח בארצות הברית, למשל, לא מתבצעים בידי מוסלמים, אלא בידי גברים זועמים שפותחים בירי אקראי. גם הטרור אינו בלעדי למוסלמים, והמחבל הניאו-נאצי אנדרס ברוויק, שטבח בעשרות רבים של ילדים באי בנורבגיה, יוכיח. אין לכך עדיין אישור סופי, אולם המודיעין האוקראיני טוען שעצר טרוריסט צרפתי ימני קיצוני עם מטולי רימונים ו-275 ליטרות של חומר נפץ, שיועד לפיגועים בצרפת, ככל הנראה בזמן אליפות היורו. ההתמקדות הבלעדית באסלאם הקיצוני יכולה להסיט את תשומת הלב מאיומים פוטנציאליים אחרים.

Anders-Behring-Bre_2313494b.jpg

המחבל אנדרס ברוויק בבית המשפט

העיוורון השמאלי-ליברלי, בהקשר שלנו, מתבטא בעיקר בסירוב העיקש להבין שדווקא כן יש קשר, משמעותי למדי, בין פיגועי טרור לבין אמונות דתיות מוסלמיות. במשך כמה שנים, היו כמה נשמות טובות, בשמאל הרדיקלי והליברלי כאחד, שניסו להסביר לנו שאנשי דאע"ש או אל-קאעדה אינם באמת מוסלמים. דת לא מניעה אותם. עיתונאי אחד סיפר שבבית של קצין בכיר דאע"ש בכיר שנהרג "לא נמצא אף עותק של הקוראן". אחרים מיחזרו אנקדוטה ישנה על שני מתנדבים לדאע"ש, שקנו באמזון את הספרים Islam for dummies ו-Quran for dummies. כותבים מעמיקים יותר, כמו גרהאם ווד ואיימן ג'וואד אל-תמימי, הפריכו בנקל את הטענות הללו. אנשי דאע"ש הם דתיים אדוקים, שהאידיאולוגיה חשובה עבורם. אחדים מהם גם מומחים רציניים בהיסטוריה ותיאולוגיה אסלאמית. למשל, השריפה של הטייס הירדני, שנוגדת את פשט ההלכה האסלאמית, הוצדקה על ידי חכמי הדת של דאע"ש באופן מתוחכם למדי, תוך שימוש בתקדימים מהעבר ושיטות פרשנות מסורתיות. גם רצח היאזידים ואונס נשותיהם הוצדק באמצעות מחקר מדוקדק של מלומדים וחכמי דת מאוניברסיטת ראקה ש"הוכיח" כי מדובר ב"עובדי שטן".

Haji_Bakr

המתכנן של דאע"ש חאג'י באקר. בביתו נמצאו מסמכים רבים של הארגון, אך אף לא ספר קוראן אחד. הידיעה הזאת נוצלה, למרבה הצער, בידי אפולוגטים.

חשוב להדגיש: אי אפשר להבין את דאע"ש אך ורק על סמך המניע הדתי. זו טעות קשה. לתופעת דאע"ש פנים רבות. הדיכוי של האוכלוסייה הסונית בעיראק על ידי הרוב השיעי, למשל, היא גורם מרכזי, וכמובן הכאוס שנגרם על ידי הפלישה של 2003. גם העוני והייאוש חשובים, ועדויות אמפיריות מלמדות שהם שימשו מניע משמעותי לפחות עבור חלק מהתומכים והאוהדים, בעיקר מהמעגלים ה"רכים" יותר (אנשי הגרעין הקשה, האידיאולוגי, לעיתים קרובות אמידים ואף עשירים, כמו אוסאמה בן לאדן עצמו). אבל באותה מידה – אי אפשר להתעלם מהדת. Religion talks. להתעלמות מהגורם האסלאמי בשם הפוליטיקלי-קורקט יש גם השלכות בשטח. לפעמים מדובר בחזירות מרתיחה אך לא מסוכנת פיזית, כמו ההחלטה של אגודת סטודנטים רדיקלית באוניברסיטה מסויימת לא לציין את יום הזיכרון ל-11 בספטמבר כדי "לא לעודד אסלאמופוביה". במקרים אחרים, מדובר בסכנת נפשות של ממש. המחבל מפורט-הוד, למשל, עבר תהליך הקצנה ארוך לפני שביצע טבח בעמיתיו ופקודיו בצבא ארצות הברית. לפי דיווחים מסויימים, עמיתים רבים פחדו לדווח לרמות הממונות, כדי לא להיות מואשמים ב"אסלאמופוביה". הקפדה על דיני הפוליטיקלי-קורקט עלולה להסתיים בשפיכות דמים.

קל להבין מדוע הטיעון התקליטי שנשמע אחרי כל פיגוע, "אין לזה שום קשר לאסלאם", מוצא חן בעיניו הקהילות המוסלמיות עצמן. לא קשה להבין גם מדוע, אחרי כל פיגוע כמעט, הגינויים של מנהיגים ואנשי רוח מוסלמים בארצות הברית ובאירופה כוללים כמעט תמיד את המשפט הזה. אבל הטיעון הזה, שנתמך על ידי מקהלת השמאל הליברלי והרדיקלי, הרסני בעיקר כלפי המוסלמים עצמם. אפשר לטעון שהפרשנות של הטרוריסטים לכתבי הקודש אינה נכונה. אפשר לומר שהם מעוותים את המקורות, ומתעלמים מהמסורת. לגיטימי אפילו לטעון שהם "רחוקים מהאסלאם האמיתי", במסגרת ויכוח פנים-מוסלמי או דיון בקרב מביני עניין. אבל ההכחשה של כל קשר לדת, מסמאת את העין ומונעת מאיתנו לראות ולהבין, שגם במיינסטרים המסורתי יש פגמים ובעיות למכביר, שעלולים, בתנאים מסויימים, להצמיח אלימות וטרור. זה עלול לכאוב למוסלמים מאמינים, אבל אמת צרך לומר: הפרשנות של הטרוריסטים אינה הפרשנות היחידה של האסלאם – אבל היא פרשנות אפשרית. רק מי שמודה באמת הזאת, ומוסלמים אמיצים רבים – גם דתיים – כבר מודים בה, יכול להתחיל לחשוב על שיטות לטיפול ומניעה. מי שמצביע על בעיות בקהילה המוסלמית, או בחלקים מהתרבות המוסלמית, אינו "אסלאמופוב", ובעיות לא נעלמות אם מכחישים אותן. הן רק מחמירות. הראשונים לשלם את המחיר יהיו, כרגיל, המוסלמים עצמם.

בעל בריתם היחיד: המשבר הכפול של כורדיסטאן

"בעל בריתם היחיד הוא ההר", אומר הפתגם הכורדי, ומשקף את המלנכוליה השזורה בסיפורה של האומה הקרועה בין מדינות לאום אכזריות. בשנים האחרונות, הכורדים נסקו מעלה מעלה וצברו לעצמם תדמית של עוף חול מזרח תיכוני. משקיפים רבים עצרו את נשימתם לאור הנצחונות של המיליציות הכורדיות בסוריה ועיראק על צבאות דאע"ש, בעוד האוטונומיה הכורדית בעיראק נחשבת לחבל הארץ המתפקד היחיד בארץ הקרועה והמדממת. אולם מאחורי התדמית הרומנטית, ישנם לא מעט צללים, וכורדיסטן העיראקית מתמודדת עם שורת משברים לא פשוטים שמאיימים על עצם קיומה. בינתיים, מצליחים הכורדים לשמור על מראית עין של חיים נורמליים. השאלה היא עד מתי. 

download (3)

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

 

בשבועות האחרונים, משקיפים רבים בעולם עצרו את נשימתם על רקע הניצחון הכורדי המזהיר בחבל סינג'אר. כוחות פשמרגה, הצבא של האוטונומיה הכורדית העצמאית בעיראק, בסיוע אווירי אמריקאי ושיתוף פעולה עם יחידות PKK ומיליציות יאזידיות, הצליחו לכבוש את החבל ההררי, ולהנחיל לחליפות דאע"ש את אחת התבוסות הקשות בתולדותיה. כיבוש סינג'אר לא רק גרע משטחיה של המדינה האסלאמית, אלא גם ניתק את הכביש הראשי המוביל בין שתי הבירות שלה, מוסול בעיראק וא-רקה בסוריה.

הניצחון הכורדי על דאע"ש, לאחר חודשים ארוכים של דשדוש במקום, העלה לתודעה הבינלאומית פעם נוספת את הבעיה הכורדית. הכורדים, קבוצה אתנית שמונה 30-32 מיליון נפש, דוברים קבוצה של דיאלקטים ממשפחת השפות האיראניות (העיקריים שבהם: קורמאנג'י, סוראני וזאזא) ומחזיקים במסורת עשירה של תרבות משותפת, תודעה אתנית חזקה וגם, בתוקף הנסיבות, היסטוריה טרגית של מרי והתנגדות. במאה ה-20, התחלקו הכורדים, מוסלמים סונים ברובם, בין ארבע מדינות לאום: טורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. כל אחת מהמדינות הללו, בדרכה שלה, ניסתה לכפות אחידות בתחומה ולדכא את השפה, התרבות והלאומיות הכורדית. כל אחת מהן, להוציא עיראק בדמדומי משטר סדאם, היתה חזקה מספיק בזירה האזורית והבינלאומית כדי לחסום כל תמיכה חיצונית משמעותית בבדלנות או אוטונומיה כורדית בשטחה.

מחולקת בין ארבע מדינות: מפת כורדיסטן

מחולקת בין ארבע מדינות: מפת כורדיסטן

לפיכך, עד שנות התשעים הכורדים לא הצליחו לחצוב אי משמעותי של שלטון עצמי בהר הגרניט של מדינות הלאום החזקות שסביבם, אף כי ניסו לעשות זאת מספר פעמים. במחצית הראשונה של שנות הארבעים, למשל, ניצלו הכורדים באיראן את הכאוס ששרר במדינה במהלך מלחמת העולם השנייה, והקימו (בחסות סובייטית) רפובליקה קצרת ימים בעיר מהאבאד. אלא שאחרי הנסיגה הסובייטית מאיראן לא היה מי שיתמוך במדינה הצעירה, והיא קרסה כעבור זמן קצר. באזור הכורדי של סוריה (המכונה על ידי תושביו רוג'אבה), היו נתונים הכורדים עד לשנים האחרונות בצבת העריצה של משטר הבעת'. גם בטורקיה, עשורים של לוחמת מחתרת וטרור של מפלגת הפועלים הכורדית (PKK) לא הצליחו לשנות או לרכך באופן משמעותי את מדיניות הדיכוי התרבותי והלשוני של אנקרה, עד ההפשרה החלקית מאד שחלה בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. בעיראק, נאבקה המחתרת הכורדית, בהנהגתו הכריזמטית של מולא מוסטפא ברזאני, בשרשרת משטרים רודניים. אנשיו של ברזאני הצליחו לזנב, להציק ולפגוע בצבא העיראקי הכבד והמסורבל בלוחמת פגע וברח, אבל הם לא היו מסוגלים לכבוש שטחים לאורך זמן. מולא מוסטפא קיבל סיוע משמעותי מישראל (ובתמורה סייע להבריח יהודים בשביליה ההרריים של כורדיסטאן), וגם מאיראן, אולם זה פסק עקב הסכם איראני-עיראקי ב-1975. בכל המקרים הללו, הכורדים לא היו שחקנים חזקים די הצורך כדי לנצח ברמה האסטרטגית. כדי שהמבוי הסתום ישבר, שני גורמים מבניים היו חייבים להשתנות: היחס הבינלאומי לכורדים, ועוצמתן הדכאנית של מדינות הלאום שסביבם.

מנסים לסלול את הדרך לעצמאות, בינתיים ללא הצלחה; לוחמי פשמרגה וYPG בקובאני. צילום: Kurdishstruggle CC BY 2.0

האבן הראשונה נפלה ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. הטבח המחריד בחלבג'ה בסוף שנות השמונים, במסגרתו השמיד סדאם חוסיין אלפי כורדים בגז עצבים, כמו גם מעשי טבח שהתרחשו מיד לאחר המלחמה, הניעו את הקהילה הבינלאומית להכריז על אזור אסור לטיסה בחבל הכורדי של צפון עיראק. המטריה האמריקאית סייעה למחתרת הכורדית בעיראק (נקראת גם פשמרגה, מילולית: אלו שנמצאים לפני המוות), לחצוב לעצמה בפעם הראשונה אזור אוטונומי של ממש. נסיונות מהוססים ראשונים לבנות מדינה בדרך טבעו בדם ואש, כאשר ה-KDP (המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן( בהנהגת מסעוד ברזאני, בנו של מולא מוסטפא, התנגשה עם פלג יריב, ה-PUK (האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן) בהנהגת ג'לאל טלבאני. שתי המפלגות טבעו במלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה לאורך רוב שנות התשעים. סדאם חוסיין נכנס לקלחת במיומנות, תמרן את הפלגים זה נגד זה וליבה את המלחמה בציניות האופיינית לו.

מולא מוסטפא ברזאני (רוכב במרכז)

מולא מוסטפא ברזאני (רוכב במרכז)

אולם בראשית שנות האלפיים דעכה המלחמה, ושני הפלגים התחילו לשתף ביניהם פעולה מחדש. הפלישה האמריקאית ב-2003 נתנה לחבל הזדמנות נוספת – והפעם הכורדים לקחו אותה בשתי ידיים. הפלגים הקימו ביחד אזור אוטונומי עצמאי, שבירתו ארביל, וחילקו ביניהם את השלטון בחבל. במסגרת ההסכמים ביניהם, מנהיג ה-PUK טלבאני אייש את תפקיד נשיא עיראק – שהוקצה לכורדים – ואילו מסעוד ברזאני הפך לנשיא החבל האוטונומי. אולם דעיכתו של טלבאני עקב שבץ שלקה בו בדצמבר 2012, הותיר את מסעוד ברזאני כמנהיג הלאומי היחידי בזירה.

כיום מושלים הכורדים, בראשותו של הנשיא מסעוד ברזאני, באזור אוטונומי בצפון עיראק, הכולל את מחוזות ארביל, סולימאניה ודוהוק. קריסת מדינת הלאום העיראקית שיחקה לטובתם. לפתע, לא רק שלא היה צבא כבד שיתמודד מולם, אלא גם התדמית שלהם השתפרה פלאים. על רקע הבוץ המדמם והקטל הבלתי פוסק בעיראק, נחשבת כורדיסטן כאי של יציבות וליברליזם. האזור הכורדי בטוח יחסית, אפילו לתיירים, וכתבות מגזין עם תמונות של הרים ירוקים, מבצרים עתיקים, ערים מודרניות, חיי לילה תוססים ותנופת בנייה מיצבו את כורדיסטאן במערב כישות נבדלת משאר עיראק. ראש ממשלת כורדיסטן, נצ'ירבאן ברזאני, הדגיש את הדברים בראיון לעיתון בריטי. "כאן," הוא אמר, "זה לא בצרה", רמז עבה לעימותים בין שיעים לכוחות בריטיים בדרום עיראק, "אנחנו חברים שלכם." ההסברה הכורדית למערב הדגישה גם, באופן מוגזם משהו, את הליברליזם של הרוב המוסלמי בכורדיסטן ואת מעמד האישה הגבוה בחבל. כאשר הכורדים ספגו מספר תבוסות כואבות בראשית המלחמה עם דאע"ש, שחרר הצבא הכורדי למערב תמונות של לוחמות פשמרגה שנשבעו לנקום ברוצחי המדינה האסלאמית בשם בנות עמן והמין הנשי כולו. "התמונות של לוחמות הפשמרגה עם הצמות ובגדי ההסוואה, שאוחזות בנשק נגד דאע"ש, סייעו לשפר את התדמית הכורדית במערב יותר מכל דבר אחר בשנים האחרונות," כתבה קאלה סאלח, מומחית לפוליטיקה כורדית, ל-CNN. "עם אמהות ממרכז ארצות הברית שמפיצות בטוויטר תמונות של לוחמות כורדיות, הרבה יותר קשה לממשלות מערביות להסביר לבוחריהן את המדיניות הפושרת שלהם בעניין [הסיוע] לכורדיסטאן."

נכס הסברתי: לוחמות פשמרגה כורדיות

נכס הסברתי: לוחמות פשמרגה כורדיות

קריסת מדינות הלאום ושינוי היחס הבינלאומי סייעו, באופן מפתיע ובלתי צפוי, גם למיעוט הכורדי הנשכח בסוריה. ההידרדרות של המשטר הבעתיסטי של בשאר אל-אסד למלחמת אזרחים כוללת ב-2011, מוטטה את אשליית האחדות הלאומית הסורית, וסייעה לכורדים הסורים לחצוב אזור אוטונומי משל עצמם, בהנהגת יחידות ההגנה העממית (YPG), פלג כורדי שמאלי שקשור באופן הדוק ל-PKK בטורקיה. בניגוד למשטר השמרני והפרו-מערבי של ברזאני בארביל, שהצליח ליצור יחסים ידידותיים לא רק עם ארצות הברית, אלא גם עם ממשלתו החשדנית של ארדואן באנקרה, הכורדים בסוריה נחשבו בעיני טורקיה כטרוריסטים ואויבים מרים. גם במערב הם זכו בהתחלה לכתף קרה, בשל לחץ טורקי ומשום שה-PKK נמצא ברשימת ארגוני הטרור של מחלקת המדינה. בהקשר זה, שובר השוויון היה דווקא ארגון דאע"ש, שעלה במפתיע על הבמה בשנתיים האחרונות, עם כיבוש מוסול וא-רקה. הכורדים הסורים, שעליית דאע"ש איימה על עצם קיומם, נלחמו במדינה האסלאמית בקרבות בלימה הירואיים (הידועים ביותר הם בקרבת העיר קובאני), וזכו, בצדק רב, בהערצה של משקיפים רבים במערב. כמו בעיראק, התמונות של הנשים הלוחמות הכורדיות בקו האש היו קלף מנצח בתקשורת המערבית. יאמר גם שבסוריה, התמונות שיקפו מציאות משמעותית הרבה יותר מזו שבעיראק. אופיו השמאלי, הליברלי והחילוני של ה-YPG מאפשר יחס שוויוני בהרבה לנשים מאשר בחברה השמרנית יותר של כורדיסטאן העיראקית. כל התהליכים הללו הכתיבו שינוי, זהיר ומהוסס יחסית, בעמדה המערבית כלפי ה-YPG, וכעת מקבלים גם הכורדים הסורים סיוע מערבי במלחמתם כנגד דאע"ש.

זכו להערצה של רבים: לוחמי ולוחמות YPG במערכה על קובאני

המבצע האחרון בסינג'אר, פסגת השגיהם הצבאיים של הכורדים במאבק כנגד המדינה האסלאמית, היה במידה רבה פרוייקט משותף של הכורדים העיראקים והסורים, בסיועם של לוחמי PKK ומיליציות יאזידיות. הכורדים העיראקים, לפחות, קרובים לעצמאות יותר מאשר היו אי פעם בעבר. יש להם מדינה מתפקדת בפועל, צבא, פרלמנט וממשלה, חברה מגובשת וגבולות מוגדרים. אם אכן תהפוך ה"המדינה בדרך" של כורדיסטן למדינה של ממש, יתכן שהדבר יהווה תקדים גם לכורדים בסוריה. דא עקא, שמדינה כזאת אינה יכולה לקום ללא הסכמתן של טורקיה וארצות הברית, שלא נראית באופק. הממשלים האמריקאיים השונים, ובהקשר זה אין כל הבדל בין בוש לבין אובמה, לא מוכנים לסור מעיקרון האחדות העיראקית. טורקיה רואה בעצמאות כורדית, אפילו של משטר ארביל שנמצא עמה ביחסים ידידותיים, איום אסטרטגי ותקדים קטלני לכורדים בשטחה. מעל הכל, בחודשים האחרונים כורדיסטאן העיראקית נתונה במשבר חריף, כלכלי ופוליטי כאחד – שמאיים על עצם קיומו האוטונומי של החבל.

המשבר הכלכלי נעוץ בראש ובראשונה ביחסים המורכבים בין כורדיסטאן האוטונומית לממשלה המרכזית בבגדאד. המצב הבינלאומי מאלץ את הכורדים לשמור עם עיראק על יחסים של "לא לבלוע ולא להקיא". בפועל הם מתנהלים באופן עצמאי מעיראק, ויש להם מוסדות, חוקים וביקורת גבולות משלהם, אבל הם גם לא יכולים להתנתק לחלוטין, ותלויים בממשלה המרכזית של עיראק במספר תחומים משמעותיים, לרבות ייצוא סחורות. היחסים המתוחים בין ארביל ובגדאד עומדים בבסיס משבר המשכורות הקשה שמאיים על עצם קיומה של כורדיסטן. מחלוקת ארוכת שנים בין ארביל לבגדאד על חלוקת תקציבים וייצוא הנפט, הוביל לאמברגו נפט בפועל על כורדיסטן. במקביל, ירידת מחירי הנפט עקב התפתחויות כלכליות בינלאומיות נגסה גם בהכנסות מהנפט שהממשלה בכל זאת מצליחה לייצא בדרכים לא דרכים. הוצאות הביטחון הכבדות במלחמה עם דאע"ש לא מקלות על הממשלה הכורדית, והחוב שלה, לפי הערכות שונות, הגיע ל-17 מיליארד דולר באפריל 2015, וככל הנראה גדל מאז. המשבר הוביל להקפאה של תשלום המשכורות לעובדי המדינה וחיילי הפשמרגה. באוקטובר השנה, יצאו עובדי המדינה להפגנות ענק אלימות שאף הסתיימו באבדות בנפש. הפגנות מהסוג הזה, במהלך מלחמה שנתפסת על ידי רוב הכורדים כמלחמת קיום, מעידות כאלף עדים על עומק הייאוש של מגזרים שלמים ומשמעותיים בחברה.

images

המשבר הכלכלי משתלב במשבר פוליטי-חוקתי חריף ובעייתי לא פחות. הנשיא הותיק מסעוד ברזאני עבר כבר מזמן את המכסה המותרת של שתי קדנציות. מפלגות האופוזיציה, ה-PUK הותיקה, שתי מפלגות אסלאמיסטיות ותנועה ליברלית צעירה בשם גוראן (התנועה לשינוי), הצהירו שמבחינתם ברזאני לא יכול להישאר עוד בשלטון. המשבר הפוליטי מועצם עקב חוסר היכולת לארגן בחירות בשל המשבר הכלכלי, המלחמה מול דאע"ש ואי הסכמות על הליך הבחירות וטיב המשטר העתידי. ראש הממשלה, אחיינו של הנשיא נצ'ירבאן ברזאני, טען שבשל המשבר הפוליטי "האח מסעוד חייב להישאר בשלטון", אבל חלקים גדולים מהאוכלוסיה מסרבים לקבל את הטיעון הזה. במקביל למחאות נגד הקפאת המשכורות, פרצו בחבל הכורדי הפגנות המוניות כנגד המשך שלטונו של ברזאני, שחלקן הסתיימו בהרוגים. אחד ממנהיגי תנועת גוראן פוטר מתפקידו כשר בממשלה, ועל אחר – יושב ראש הפרלמנט יוסף מוחמד – נאסרה הכניסה לארביל. זאת בעוד כוחות הביטחון מגבילים אקטיביסטים ועיתונאים, וחלקים גדולים מהתקשורת נשלטים בידי הנשיא ברזאני ומקורביו.

תמונת המנהיגות בכורדיסטן, לפיכך, עגומה למדי, ומזכירה במידת מה את הדפוסים שראינו ברשות הפלסטינית בשנותיה הראשונות. כמו יאסר ערפאת, מסעוד ברזאני הוא מנהיג מזדקן, עוטה מדים שחי על אדי תהילת העבר הרומנטית שלו כלוחם מחתרת. לא לחינם הוא מציג את עצמו בראיונות כמי שמטייל בהרי כורדיסטאן לאור הכוכבים, לבוש במדי הפשמרגה הדהויים ובכיסוי הראש המסורתי, ומדבר עם בני עמו כאילו היה אחד מהם. גם כאן, כמו במקרה של ערפאת, מכסה תהילת העבר הרומנטית על מציאות חיננית פחות של נפוטיזם, שחיתות ובעיות אינספור בניהול הפנימי של המדינה – שחלקים משמעותיים בחברה ובאליטה הפוליטית הכורדית לא מוכנים להשלים עמן. עיתונאים כורדיים שדיברתי איתם בחודשים האחרונים, סיפרו לי בזעם כיצד מקורבים של ברזאני, אנשים ללא ניסיון צבאי, מקבלים דרגות צבאיות ומשכורות עתק, בעוד חיילי פשמרגה מן השורה לא מקבלים שכר במשך חודשים, וסובלים מבעיות באספקה של מזון וציוד. גם השליטה של הממשלה באמצעי התקשורת, ורדיפות של גורמי אופוזיציה, מכרסמים בתדמית הדמוקרטית של כורדיסטן.

מנהיג שנוי במחלוקת: נשיא האוטונומיה הכורדית מסעוד ברזאני

מנהיג שנוי במחלוקת: נשיא האוטונומיה הכורדית מסעוד ברזאני

יהיה מוגזם, כמובן, להפוך את ברזאני לדחליל האשם בכל הבעיות הללו. ראשית כל, המצב הבינלאומי לא משחק לטובתו. נשיא טורקיה ארדואן, משיקוליו שלו, פוצץ את תהליך השלום עם ה-PKK ופתח במלחמה מחודשת נגד המחתרת הכורדית, שכוללת אף הפצצות של מעוזי גרילה בהרי כורדיסטאן העיראקית. עצם ההפצצות הללו, ובמיוחד מותם של כפריים כורדים, מתסיס את האוכלוסיה בכורדיסטאן העיראקית, ומעורר ביקורת הולכת וגוברת נגד מדיניותו הפייסנית של ברזאני. ומצד שני, הנשיא עשוי להזדקק לרצונו הטוב של ארדואן בכל מהלך עתידי לייצוא נפט עצמאי או אוטונומיה מוגברת, שלא לדבר על עצמאות מלאה. במקביל, הוצאות הביטחון הכבדות ומשבר המשכורות, שקשורים למלחמה בדאע"ש ולבעיות סבוכות עם הממשלה העיראקית, אינם תלויים בזהות האדם העומד בראש הממשל הכורדי. קשה לראות כיצד מנהיג אחר, אפילו אם יהיה צעיר, משכיל ולא מושחת, יוכל להתנהל טוב יותר בתנאים חיצוניים כל כך קשים.

שנית, גם הקובלנות החוקתיות נגד ברזאני אינם מדוייקות לחלוטין. אלו שטוענים הוא מפר את החוקה, למשל, נוטים לשכוח כי אין חוקה כזאת. טיוטת החוקה עדיין לא אושרה בידי הפרלמנט, וטרם הוקם בית משפט עליון שיוכל לפרש אותה. האופוזיציה, שמחזיקה ב-51% מהמושבים, לא מצליחה להתאחד, ואפילו בחירות טרם נקבעו, משום שהצדדים לא מצליחים להסכים על התנאים. הבעיה היא לא רק בעקשותם ואטימותם של חלק מהשחקנים הפוליטיים – אלא בהיעדר כללי משחק מוסכמים, בעיות שנובעות מההיסטוריה הכורדית והמבנה החברתי המפוצל שהיא מכתיבה.

בהעדר סיוע כלכלי מערבי מסיבי, פתרון המשבר עדיין לא נראה באופק. כורדיסטן העיראקית, שהוכרזה בעבר כמודל לעיראק כולה, החלק היציב היחיד במדינה, עדיין מצליחה לשמור על מראית עין של חיים נורמליים חרף בעיותיה הקשות. השאלה הגדולה היא עד מתי.

פרדוקס אדי הדלק: איך צומח הטרור הג'יהאדיסטי

האם אפשר לזהות את תהליכי ההקצנה של מחבלי הג'יהאד העולמי? ינשוף צבאי-אסטרטגי תוהה מדוע כשלה מערכת הניטור המתוחכמת באוניברסיטה שבה למדה תשפין מאליק, המחבלת שביצעה ביחד עם בעלה את הטבח במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. אולם הבעיה חורגת מכישלון מודיעיני: פרדוקס אדי הדלק מסביר כיצד מלבות הרשויות הפקיסטניות את האש שמלחכת את מפתן דלתן.

Automobile_exhaust_gas

לפני מספר ימים, בוצע בארצות הברית פיגוע נתעב במיוחד על ידי זוג מחבלים, סייד פארוק ותשפין מאליק, שפתחו בירי במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. השניים, זוג נשוי, שייכים לז'אנר "המחבלים הפרינלסרים" שצובר פופולריות בימינו, וכמוהו ניתן לראות בשפע גם בקרב הדוקרים הפלסטיניים בגל האלימות האחרון בישראל. לפני שיצאה לפעולה, כתבה מאליק שהפיגוע התבצע לכבוד "המדינה האסלאמית", אך אין ראיות שהיא ובעלה היו חברים אי פעם בתשתית טרור כלשהי או קיבלו הוראות מדאע"ש. ממילא, המדינה האסלאמית מעודדת אפילו את מפקדיה בשטח, לא כל שכן מחבלים בארצות ניכר, לתקוף בהתאם להזדמנות בלי לבקש הוראות. החקירה נמצאת בראשיתה, אולם בינתיים נראה שפארוק ומאליק הושפעו, מעל הכל, מהתעמולה של דאע"ש ברשתות החברתיות.

שוטרים באתר הפיגוע, סאן ברנרדינו

שוטרים באתר הפיגוע, סאן ברנרדינו

כל פיגוע כזה מוביל אחריו דיון בתהליך ההקצנה של מחבלים מסוגם של מאליק ופארוק. מדוע, מבין מיליוני מוסלמים שלווים, ביניהם דתיים אדוקים רבים, בוחרים אנשים מסויימים, ולא אחרים, לבצע פיגועי טרור? בחוגים שמאליים, שאמונים על מסורת החומרנות המרקסיסטית וסבון הרחצה הפוסט-קולוניאלי, נהוג להאשים את העוני, אי הצדק, האבטלה, הייאוש, האימפריאליזם המערבי או כולם גם יחד. לפעמים זה גם נכון, במיוחד כאשר מדובר במעגל התמיכה הרחב יותר של ארגוני טרור. אולם חלק גדול מהמחבלים, המתנדבים הצבאיים ומארגני הפיגועים של הג'יהאד העולמי מגיעים דווקא ממשפחות של מעמד בינוני וצווארון לבן. במקרים מסויימים, כמו המחבל הניגרי המפורסם שהסתיר מטען חבלה בתחתוניו, מדובר בבנים למשפחות עשירות ממש, ואפילו חילוניות. רבים מהם פועלים כנגד רצון המשפחה, ומתוך מרד בה, וחלקם היו חילונים או דתיים מתונים, ועברו לקיצוניות ג'יהאדיסטית בשלב מסויים של חייהם. משקיפים רבים ניסו להבין את תהליך ההקצנה הזה, ברמות שונות של הצלחה (אחד המאמרים הטובים יותר בז'אנר, שהתפרסם ברולינג סטון ומומלץ מאד לקריאה, חקר לעומק את ההמרה הג'יהאדיסטית של האחים המחבלים מפיגוע המרתון בבוסטון). פיענוח חידת ההקצנה אינה רק עניין אקדמי, אלא משימה בעלת חשיבות מכרעת לממשלות, רשויות ושירותי מודיעין. ידיעת הסיבות והתסמינים להקצנה יוכלו לסייע במניעה, ואם אינה אפשרית, לפחות במעקב, איתור ומאסר של המחבלים לפני שהם עורקים לדאע"ש או מבצעם את זממם במדינות אחרות.

רבים מהמחבלים מגיעים ממשפחות מהמעמד הבינוני, אבל לא כולם. אבו מוסעב אל-זרקאווי, למשל, התחיל את דרכו כבריון רחוב קטן.

רבים מהמחבלים מגיעים ממשפחות מהמעמד הבינוני, אבל לא כולם. אבו מוסעב אל-זרקאווי, למשל, התחיל את דרכו כבריון רחוב קטן.

בהקשר הזה, תשפין מאליק, צעירה פקיסטנית שבילתה חלק גדול מחייה בערב הסעודית, היא מקרה מעניין במיוחד. ממאמר שהתפרסם לא מזמן בניו יורק טיימס, עולה כי המוסד שהיא למדה בו, אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא בעיר מולטאן שבדרום פקיסטן, היה אתר ניסוי לקמפיין ממשלתי למאבק בקיצוניות האסלאמית. ב-2007, השנה שבה תשפין התחילה את לימודיה, פקיסטן הזדעזעה משורה של פיגועי טרור אכזריים של הטליבאן, ואזור מולטאן נחשב לחממה של קבוצות קיצוניות. לעיר עצמה דווקא יש עבר סופי, זרם מיסטי של האסלאם שנחשב כתועבה בעיני הג'יהאדיסטים, ופקיסטנים רבים טוענים שהאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הגיעה לאזור כתוצאה של השפעה של אסלאם ווהאבי רדיקלי מערב הסעודית. הקיצוניות האסלאמית חלחלה לאוכלוסיה של מולטאן לא רק דרך הכספים שזרמו למסגדים ולמוסדות החינוך שבנו נדבנים סעודים, אלא גם באמצעות נשאים אחרים – פקיסטנים שעבדו זמן ארוך בערב הסעודית וחזרו למולדתם.

הוריה של תשפין מאליק היו שייכים לקבוצה האחרונה. באוניברסיטה תשפין נודעה כתלמידה מצטיינת, אך אדוקה מאד בדתה. אביה החרים את האסלאם הסופי המקומי של מולטאן, סירב ללכת למסיבות וחתונות, ושמר בקנאות על כללי האסלאם הוהאבי. במהלך לימודיה באוניברסיטה, תשפין כיסתה את עצמה תמיד בניקאב, כיסוי הפנים הנהוג בערב הסעודית, ונמנעה מחברתם של סטודנטים גברים.

ht_tashfeen_malik_float_jc_151204_12x5_1600

המחבלת תשפין מאליק

לא ברור אם תשפין קיבלה על עצמה אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית כבר בתקופת לימודיה בפקיסטן, לפני שהיגרה לארצות הברית. אם התשובה חיובית, הרי שמדובר בכישלון מפואר של מערכת ניטור מתוחכמת שהוקמה באוניברסיטה בשנה האחרונה ללימודיה. ראשי האוניברסיטה במולטאן, שפחדו מקיצוניות אסלאמית, שיתפו פעולה עם שירותי הביטחון באיתור תאים ג'יהאדיסטיים, ואף התקינו מצלמות במעונות הסטודנטים כדי לזהות מגייסים לארגוני הטרור. תשפין אף פעם לא נחשדה בדבר, משום שהיתה שקטה ושמרה את דיעותיה בעיקר לעצמה. בכלל, מערכות ניטור מהסוג הזאת נוטות לזהות בעיקר סטודנטים רעשניים שלא בהכרח "נושכים", ולפספס טיפוסים שקטים ומופנים שדוגרים על עמדות קיצוניות להחריד בפרופיל נמוך. כך, פספסו מערכות הניטור המשופשפות של אוניברסיטאות אמריקאיות את הסטודנטים שביצעו מעשי טבח במספר קמפוסים, חרף סימני אזהרה רבים, וגם השב"כ לא הבחין ביגאל עמיר, שהיה פחות רועש מפעילי ימין קיצוני מוכרים יותר.

מערכת הניטור נכשלה - אוניברסיטת בהאא א-דין זכריא במולטאן

מערכת הניטור נכשלה – אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא במולטאן

יעילותה של מערכת "ניטור הקיצוניות" באוניברסיטת מולטאן, ומערכות דומות לה, מוטלת לפיכך בספק. אולם לצד זאת, קיימת בעיה אחרת, שמשקיפים נוטים להתעלם ממנה בדרך כלל, ונכנה אותה כאן "פרדוקס אדי הדלק". קהילות דתיות שמרניות בעולם המוסלמי נוטות במקרים רבים להסתייג מטרור, במיוחד כשהוא לא מכוון נגד אויב ספציפי של הקהילה, לא כל שכן כשהוא פוגע בקהילה עצמה – תופעה נפוצה יותר ויותר בימינו. אולם במקביל, כפי שכתב כבר עמנואל סיוון בספרו הקלאסי קנאי האסלאם, הקהילה השמרנית גם מפיצה, מדעת או שלא מדעת, את אדי הדלק שמבעירים את מנועי הטרור המכוון נגדה.

המקרה של אוניברסיטת בהא א-דין זכרייה במולטאן הוא טיפוסי במידה רבה. הוא לא יכול להסביר את ההקצנה של תשפין מאליק, משום שהתרחש לאחר שסיימה את לימודיה, אבל הוא דוגמא מצויינת ל"פרדוקס אדי הדלק". בשנת 2013, האשימו סטודנטים אסלאמיסטים באוניברסיטה מרצה לאנגלית בשם ג'ונאייד חאפז ש"העליב את הנביא מוחמד" בפוסט שכתב בפייסבוק. חאפז היה חבר בקבוצה סגורה, "הליברלים כביכול של פקיסטן", ושם סיפר ככל הנראה בדיחות על נשותיו של הנביא. כמו שקורה לא מעט בפרשות מסוג הזה, ציד המכשפות מלמטה השתלב עם דיכוי מלמעלה. המשטרה עצרה את חאפז על יסוד סעיף 295-C לחוק העונשין הפקיסטני, שאוסר על חילול השם והעלבת הנביא. העונש המקסימלי הוא מוות. עורך הדין הראשון של חאפז פרש בשל איומי מוות מצד קיצונים אסלאמיים. המשפטן האמיץ שהסכים למלא את מקומו, עו"ד רשיד רחמן, החליט להתעלם מהאיומים. כבר בשימוע הראשון, הזהיר התובע ללא בושה ש"רחמן עלול לא לחיות עד השימוע הבא" – והשופט התעלם מהאיום המפורש, שהפך למציאות: שני רוצחים ירו ברחמן בתוך משרדו, לאור יום. הרצח עדיין לא פוענח. נכון לעכשיו, פרופ' חאפז מיוצג בידי פרקליט שלישי, אמיץ לא פחות, שקיצונים כבר הספיקו לירות מחוץ לביתו.

רדיפה מלמטה, דיכוי מלמעלה - עצומה לשחרורו של פרופ' ג'ונאייד חאפז

רדיפה מלמטה, דיכוי מלמעלה – עצומה לשחרורו של פרופ' ג'ונאייד חאפז

הרשויות הפקיסטניות, ואוניברסיטת בהאא אודין זכרייא שמשתפת איתן פעולה, מעבירות מסר כפול לאנשים מסוגה של תשפין מאליק. מצד אחד, הן משקיעות משאבים עצומים כדי לאתר תאי טרור ולסכל הטפה קיצונית של ארגונים כמו דאע"ש והטליבאן, ומצד שני – באמצעות רדיפה של אנשים כמו פרופ' חאפז – הן מעודדות חלק מהנחות היסוד של ארגוני הטרור הללו, בצורה מרוככת ומוגבלת. אחרי הכל, אם מותר להוציא להורג אנשים שאשמים בחילול השם, מדוע לא להרחיב את ההגדרה הזאת לכלל המוסלמים שחלוקים עליך מבחינה דתית, לא כל שכן לכופרים אמריקאיים ואירופיים? לפי נתוני הסקרים, רק מיעוט קטן של פקיסטנים תומך באופן פעיל בדאע"ש, ורוב האוכלוסיה מתנגדת לפיגועי טרור חסרי הבחנה, במיוחד לאחר שורה של פיגועים אכזריים בפקיסטן עצמה. אולם רבים מדי מחריגים מכך מחללי שם שמיים, שנתפסים בעיניהם כפושעים, ואפילו את אלו שמגנים עליהם בבתי המשפט, והרשויות מלבות את האש שמגיעה מלמטה. בדרך כלל, הקנאות הדתית הממסדית נשארת במהדורה המוגבלת שלה. רוב האנשים אינם הרפתקנים, וגם יודעים לסייג סייגים ולבצע הבחנות בין בודדים שנראים בעיניהם מתועבים במיוחד, לבין שאר העולם. אולם באווירה של אדי דלק, תמיד יהיו אנשים שבליבם ידלק ניצוץ שיפעיל תגובת שרשרת גרעינית – אלו שיקחו את העיקרון רחוק יותר ויכוונו את חרב האלימות והטרור לכל מי שאינו הם, כולל הציבור שבתוכו צמחו.

הג'יהאדיסט המפוייס: מנהיג ג'בהת א-נוסרה מדבר

כלי התקשורת השונים, לרבות הינשוף, כתבו בשנה האחרונה הרבה מאד על דאע"ש. אבל מה עם אחיו הקטן והאלים, ארגון ג'בהת א-נוסרה בסוריה? למרות שמדובר במועמד הרציני ביותר לשלוט בשכנתנו הצפונית לאחר עידן אסד, אנחנו יודעים עליו מעט מאד. לאחרונה התראיין מנהיג הארגון, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לרשת אל-ג'זירה. בין תחזיות אופטימיות על המצב בחזית, לעג מר כלפי חיזבאללה ואיראן והאשמות נגד ארצות הברית, הדגיש ג'ולאני את ההבדלים המהותיים בינו ובין דאע"ש, הארגון שממנו צמח וכנגדו נלחם בשדה הקרב יותר מפעם אחת. מהם עקרונות הג'יהאדיזם המפויס של ג'ולאני, וכיצד הוא משפץ את שלושת העמודים של הג'יהאד העולמי מבלי לוותר עליהם? ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח ומסביר.

flag_of_the_al_nusra_front_svg_by_almuwahid-d801hbt

כלי התקשורת השונים, לרבות הבלוג הזה, כתבו בשנה האחרונה הרבה מאד על דאע"ש והאסטרטגיה שלו. ספרים רבים בנושא הזה, חלקם טובים מאד, מתווספים מדי חודש לארון הספרים הג'יהאדיסטי העשיר גם כך. עם זאת, הידע על ג'בהת א-נוסרה, שלוחת אל-קאדה העצמאית והנמרצת בסוריה, עשיר הרבה פחות. למרות שהארגון הזה והברית הצבאית שהוא ממלא בה תפקיד מרכזי, ג'ייש אל-פתח, כבשו שטחים נרחבים בסוריה לרבות הגבול עם ישראל, אנחנו יודעים מעט יחסית על מנהיגיו, האסטרטגיה והאידיאולוגיה שלו. לאור זאת, יש עניין מיוחד בראיון חדש, ארוך ומעמיק שקיימה רשת אל ג'זירה עם אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מנהיגה המיסתורי של חזית נוסרה. בקול רך, ביישני לעיתים, פורש אחד משועי הג'יהאדיזם של ימינו את משנתו האידיאולוגית ואת פרשנותו למצב הצבאי והפוליטי בסוריה ובמזרח התיכון.

קול רך ומבוייש - מנהיג ג'בהת א-נוסרה מתראיין לתוכנית "ללא גבולות" של אחמד מנצור, רשת אל-ג'זירה

קול רך ומבוייש – מנהיג ג'בהת א-נוסרה מתראיין בפנים מוסתרות לתוכנית "ללא גבולות" של אחמד מנצור, רשת אל-ג'זירה

הראיון, יש לומר, בעייתי משהו. המראיין המצרי, אחמד מנצור, אוהד מאד את הארגונים האסלאמיים, ונראה שבמהלך השיחה עשה מאמץ להציג את ג'בהת א-נוסרה באור חיובי ככל האפשר ו"להרים להנחתה" למרואיין. אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מצדו, ראה בראיון הזדמנות לפנות לקהל מסויים וספציפי (ועוד נדבר על כך בהמשך), ולכן יש להתייחס לדבריו בביקורתיות הראויה. ובכל זאת, הראיון מרתק, ומלמד אותנו הרבה על האופן שבו ג'בהת א-נוסרה מעוניינת להיתפס ברבים, ובמידה מסויימת גם על האופן שבו היא רואה את עצמה. במיוחד, מעניין האופן שבו אבו מוחמד אל-ג'ולאני מנסה למתוח קו חד בין ארגונו לבין דאע"ש, בלי לנטוש את עקרונות הג'יהאדיזם. חרף נאמנותו המוצהרת לאל-קאעדה, הוא מתווה אסטרטגיה ייחודית של ג'יהאדיזם סלפי, שונה הן מזה של ארגון האם ובמיוחד מזה של המדינה האסלאמית. לפיכך, הראיון הוא הזדמנות מצויינת להבין ארגון צבאי חזק ויעיל, מועמד רציני מאד לשלוט בסוריה לאחר נפילת אסד, אבל גם את הגוונים והעקרונות האידיאולוגיים המאפיינים את ארגוני הג'יהאד בימינו.

הראיון, חשוב לומר, פונה בעיקר לקהל אסלאמי, אם לא ג'יהאדיסטי ממש. אבו מוחמד אל ג'ולאני אינו מעוניין למצוא חן בעיני ארצות הברית והמערב, אחרת היה מתכחש לאל קאעדה ולא מתפאר בקשרים עמה, כפי שהוא עושה בראיון. ובכל זאת, הוא כן מעוניין להבהיר למערב את כוונותיו ואת גבולות הגזרה של המאבק הג'יהאדיסטי כפי שהוא תופס אותו. מעל הכל, בעזרתה האדיבה של רשת אל-ג'זירה, ג'ולאני יוצר ווריאציות משלו לשלושת העקרונות העיקריים של הג'יהאד העולמי, המקובלים הן על אל קאעדה והן על דאע"ש  – סלפיזם, תכפיריות ומלחמת קודש. בקצרה, ג'ולאני מציע גירסה מרוככת, פשרנית ורגועה יותר לכל שלושת העקרונות, אולם מבלי לוותר עליהם – אפילו כמלוא הנימה.

download

סלפיזם ותכפיריות

הסלפיה, אידיאולוגיה דתית ותיקה שלבשה צורה חדשה בסוף המאה העשרים, עלתה לזירת הטרור הבינלאומי אך ורק בעשורים האחרונים. העיקרון הסלפי הבסיסי הוא דחיית המודרנה והאידיאולוגיות המיובאות מהמערב, תוך דרישה לשוב לתור הזהב הקדום של ימי הנביא מוחמד ותלמידיו הקרובים. הסלפים חלוקים על הזרם המרכזי של האסלאם הפוליטי, היינו – תנועת האחים המוסלמים וגרורותיה – בחוסר נכונות להתפשר עם המדינה המודרנית ובחוסר סבלנות מובהק לצעדים הדרגתיים. במקום לאמץ את מנגנוני המדינה ולאסלם אותם, הסלפיה דורשת לנתץ את הסדר הקיים ולבנות במקומו את החברה האסלאמית הקדומה של ימי הנביא. כאשר המדינה האסלאמית בעיראק, אחד הגלגולים הקודמים של דאע"ש, אסרה על תושבי מחוז אנבאר לאכול גלידה כי המאכל לא היה קיים במאה השישית לספירה, היא יישמה באופן קיצוני וביזארי משהו את העיקרון הזה.

גלידה לא היתה בימי הנביא, ולכן נאסרה

גלידה לא היתה בימי הנביא, ולכן נאסרה

עד סוף המאה העשרים העדיפו רוב הסלפים להתרחק מהפוליטיקה, שנתפסה בעיניהם כמקור של זיהום. אולם בעשורים האחרונים, ארגונים סלפיים פנו יותר ויותר לדרך הטרור, מתוך כוונה לנתץ את החברות הקיימות ולבנות אותן מחדש. אל-קאעדה, דאע"ש, ג'בהת א-נוסרה, כל אלו ארגונים סלפיים (אם כי רוב הסלפים אינם שייכים לארגונים הללו או תומכים בהם בהכרח).

הארגונים הסלפיים המשתייכים לג'יהאד העולמי (אל-סלפייה אל-ג'יהאדייה), מעוניינים לבנות את החברה מחדש לפי פירוש מילולי של חוקי השריעה. בחברה הסלפית אין מקום אמיתי לכופרים, מלבד אולי נוצרים שמוכנים לשלם מיסים כבדים במיוחד – וגם להם אסור לקיים את דתם בפומבי. מיעוטים שצמחו מהאסלאם (עלוואים) או כאלו שנתפסים כעובדי אלילים (יאזידים) זוכים ליחס אכזרי במיוחד, ואין להם אלא להתאסלם או למות. היחס הסלפי למיעוטים דתיים הגיע לשיאו המזוויע בטבח היאזידים בעיראק בידי דאע"ש, ובחורבן המוחלט שהמיטו לוחמי המדינה האסלאמית על הקהילות הנוצריות העתיקות בסהר הפורה. גם לוחמי ג'בהת א-נוסרה לא טמנו את ידם בצלחת, והיו מעורבים ברדיפות קשות כנגד קהילות נוצריות בסוריה.

יחס מזוויע למיעוטים - פליטים יאזידים בעיראק

יחס מזוויע למיעוטים – פליטים יאזידים בעיראק

עיקרון התכפיריות, עיקר אמונה אידיאולוגי משותף לכל ארגוני הג'יהאד העולמי, גורס כי מוסלמים שאינם מקבלים את הפרשנות המילולית, הקיצונית של הדת אינם חוטאים סתם אלא כופרים הראויים לעונש החמור ביותר. העיקרון הזה, שנתפס כאיום על חברות המיינסטרים המוסלמיות, הוא שמזכה את דאע"ש ודומיו בקיטונות של רותחין וביקורת בכל רחבי העולם הערבי. הוא גם שסיפק הצדקות אידיאולוגיות לחלק גדול ממעשי הזוועה של המדינה האסלאמית, כמו למשל שריפת הטייס הירדני וטבח שבויי המלחמה הסוריים. ברגע שרוב המוסלמים מוגדרים ככופרים, מותר לטבוח בהם, והאכזריות הופכת להיות חסרת גבולות.

בראיון עמו, מדגיש אבו מוחמד אל-ג'ולאני את המפריד בין דאע"ש וג'בהת א-נוסרה על ידי ניסוח מחודש, מרוכך יותר, של עקרונות הסלפיה והתכפיריות. הוא בשום פנים ואופן לא מוותר עליהם, אך מוכן לדחות את יישומם משיקולים כאלה ואחרים, ובעיקר – להכפיפם לשלטון חוק בירוקרטי ולהפריד בינם לבין אכזריות סתמית. השנאה לדאע"ש בחוגים נרחבים, גם אסלאמיים, נובעים כאמור מהתכפיריות הקיצונית שלה, שיוצרת תחושה כי היא נלחמת בכל מי שאינו היא. מנהיג דאע"ש הכריז על עצמו כח'ליף, ולכן כל מי שלא מכיר בשלטונו הוא כופר ובן מוות בהגדרה. אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לעומת זאת, לא הכריז על עצמו כח'ליף – ולכן פתוח לפשרות ולשיתוף פעולה עם כוחות אחרים, אסלאמיסטיים ואפילו כאלו שאינם אסלאמיסטיים. ג'בהת א-נוסרה, הוא מדגיש בראיון, אינה נלחמת בכל העולם, אלא רק במשטר ובמי שתוקף אותה. שבויים מצבא אסד יזכו ליחס טוב, אם רק יניחו את נשקם. נוצרים ומיעוטים אחרים ייזכו להגנה אם יקבלו את שלטון ג'בהת א-נוסרה ובעלות בריתה.

חיילים מצבא אסד, שנפלו בידי דאע"ש, חופרים את קבריהם שלהם. ג'בהת א-נוסרה, לעומת זאת, הכריזה על מדיניות של יחס הוגן לשבויים.

חיילים מצבא אסד, שנפלו בידי דאע"ש, חופרים את קבריהם שלהם. ג'בהת א-נוסרה, לעומת זאת, הכריזה על מדיניות של יחס הוגן לשבויים.

חרף כך, ג'ולאני אינו מוותר על עקרונותיו הבסיסיים. בדבר אחד – הוא מדגיש – לא תהיה כל פשרה: השריעה תיושם במדינה החדשה ככתבה וכלשונה. ראשית כל, עלאווים אינם נכללים בכתב הסובלנות שהוא מציע. תחת משטר אסד, הוא מדגיש, העלאווים טבחו במוסלמים הסונים, וכדי לזכות במחילה עליהם לא רק למשוך את ידיהם מהמשטר, אלא גם "להכיר בטעויותיהם הדתיות", היינו – להפוך לסונים. הנוצרים ייזכו לפטור ממס הג'יזייה, עד שתוקם ממשלה אסלאמית מסודרת. כלומר, גביית המיסים המפלה של ג'בהת א-נוסרה תהיה במסגרת מנגנון מדינתי מסודר, ולא שוד רצחני כמו אצל דאע"ש.

חשוב יותר: אבו מוחמד אל-ג'ולאני חורג מעיקרון התכפיריות הקיצוני שאפיין ארגונים סלאפיסטיים וג'יהאדיסטיים בעבר. הוא אומר בתוקף, מספר פעמים, כי הכרזה על ציבורים מוסלמיים שלמים ככופרים היא טעות שאין לו חלק בה. מותר להכריז ככופר אך ורק על אדם ספציפי, לאחר חקירה ומשפט ובמסגרת שלטון החוק. כלומר, ג'ולאני מכיר בעיקרון התכפיריות, אבל רוצה להגבילו למישור האינדיבידואלי ולהכפיף אותו למנגנונים של מדינה מסודרת. הטיעון הזה נועד, ללא ספק, להפיג את החששות של גורמים אסלאמיים אחרים, בסוריה ומעבר לה, ואולי להשיג סיוע (גלוי, לפחות) מקטאר וטורקיה. אולם ספק אם הדבר יסתייע כל עוד ג'ולאני לא יתנתק פומבית מאל-קאעדה, צעד שהוא לא מוכן לעשות משיקולים עקרוניים ומעשיים כאחד.

 

מג'יהאד עולמי לג'יהאד מקומי

מדובר כמעט במובן מאליו, אולם ארגוני הג'יהאד העולמי כולם מתאפיינים בדגש חזק, אובססיבי כמעט, על עיקרון מלחמת הקודש באסלאם, בלי כל ניסיון לרכך או לעדן אותו. במסמך היסוד של אל קאעדה, הכרזת המלחמה על היהודים והצלבנים, נכתב כי חובה על כל המאמינים להרוג יהודים ונוצרים באשר הם שם, הן אזרחים והן אנשי צבא. ההיתר להרוג אזרחים מבוסס דווקא על פרשנותה של אל קאעדה לרעיון הדמוקרטי. משום שאזרחי המערב בוחרים בממשלות שלהם, יש להם אחריות מוחלטת על המלחמה שאותן ממשלות מנהלות כנגד האסלאם. אולם הג'יהאד של אל קאעדה, בסופו של דבר, הוא לא רק הגנתי אלא התקפי, והמטרה שלו היא לגרש את צבאות המערב מהמזרח התיכון כצעד ראשון להקמת חליפות שתאחד את כל המוסלמים, ובסופו של דבר תכבוש את כל השטחים שהיו פעם בידיהם, לרבות ספרד אם לא יותר מכך. בעניין זה, המחלוקת בין אל קאעדה לדאע"ש היא טקטית יותר מאשר אסטרטגית. שני הארגונים דוגלים בפיגועי טרור נגד אזרחים מערביים, אולם מבחינת אל קאעדה המלחמה במערב היתה תמיד עדיפות ראשונה, בעוד דאע"ש העדיף לבסס שלטון מדיני בשטחים ערביים מובהקים בעיראק ובסוריה.

בויכוח הזה, בוחר אבו מוחמד אל-ג'ולאני קו אסטרטגי ייחודי משלו. האסטרטגיה הזאת מתחילה, כפי שהבהיר הפרשן ארן לונד, אפילו בבגדים שבחר ללבוש בראיון. אל-קאעדה, כידוע, נוצרה והתגבשה באפגניסטן ובפקיסטן, והלבוש האופייני לארצות הללו הפך ל"מדים" המקובלים על מפקדי הארגון. אולם במקום השלוואר האפגני, בוחר ג'ולאני ללבוש בגדים סוריים, ובכך להדגיש את זהותו הסורית, הערבית והמקומית. היה אפשר לטעון שמדובר בקוריוז, אלמלא ג'ולאני היה מדגיש את אותו הקו בראיון. ג'יהאד היא מבחינתו חובה עליונה ושליחות חיים, אולם אך ורק בסוריה ובתוך גבולותיה. אין לו שאיפות בינלאומיות, הוא אינו מתעניין בזירה הבינלאומית ובשום דבר שקורה מחוץ לגבולות סוריה הקטנה, אפילו לא בלבנון. לא לחינם ישראל ופלסטין לא הוזכרו בראיון כלל. הוא אמנם מאיים במרומז בפיגועים ("כל האופציות פתוחות"), אבל רק כצעד הגנתי היה והמערב ימשיך להפציץ אותו.

בראיון, משתמש ג'ולאני בנאמנות לאל-קאעדה כמרכז מעורפל, טקטיקה שדנו עליה רבות כאן בינשוף. כקצין מבצעים לשעבר של דאע"ש בעיראק שהתנתק מארגון האם ובנה אימפריה צבאית משלו, ג'ולאני משתמש בסמכות הרחוקה של איימן אל-זוואהירי, מנהיג אל קאעדה, כדי להעניק לגיטימציה לקו העצמאי שלו. באופן אירוני, דווקא הצהרת הנאמנות לאל קאעדה נותנת לג'ולאני יכולת לעשות מה שהוא רוצה. מצד אחד, היא הופכת אותו לחלק מארגון עולמי, מעניקה לו לגיטימציה להתנתק מדאע"ש ומבדילה בינו לבין שאר אילי המלחמה ומנהיגי הכנופיות החמושות בסוריה. מאידך, זווהאירי הזקן, החלש והמרוחק לא יכול לשלוט בו באופן אפקטיבי, ובוודאי לא ירצה לריב עם מנהיג השלוחה החזקה והמוצלחת ביותר שלו.

מתקשה לשלוט באנשיו - מנהיג אל-קאעדה איימן א-זוואהירי

מתקשה לשלוט באנשיו – מנהיג אל-קאעדה איימן א-זוואהירי

לאור זאת, משתמש ג'ולאני בסמכותו של זווהאירי כחותמת גומי. מנהיג אל-קאעדה, הוא אומר בראיון, פקד על ג'בהת א-נוסרה להפיל את משטרו של בשאר אל-אסד, ולסלק מסוריה את הנשיא השנוא ובעלי בריתו מאיראן ומחיזבאללה. הפקודה הזאת תוחמת את פעילות החזית בגבולות גיזרה נוקשים, מנדט צר שגם לאל קאעדה עצמה יהיה אסור להרחיב בעתיד. בסוריה, מבהיר ג'ולאני, אין ג'יהאדיסטים שמתכננים פיגועים נגד המערב, בניגוד לטענותיה של ארצות הברית. יתר על כן, אפילו אם אל-קאעדה תריץ בעתיד פיגועים בינלאומיים כאלה, הוא לא ייטול בהם חלק. בכך, מנסה ג'ולאני להחזיק את המקל בשתי קצותיו: גם לשמור על נאמנות לאל-קאעדה, וגם להתנער מהמורשת הטרוריסטית והגלובלית של ארגון האם. במקום ג'יהאד עולמי, מציע ג'ולאני ג'יהאד מקומי.

עד כמה מבטאים השינויים בפרשנות של עקרונות הסלפיה, התכפיריות והג'יהאד הגלובלי תמורה אמיתית באסטרטגיה, ועד כמה הם מהלך יחצנ"י, קשה עדיין לדעת. בכל מקרה, רצוי לשים לב לאבו מוחמד אל-ג'ולאני ולג'בהת אל-נוסרה. כוח חדש קם מצפון לישראל, והוא איתנו, ככל הנראה, כדי להישאר.

לילה וערפל: מבט נדיר לאסטרטגיה של דאע"ש

ביוני ואוגוסט 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים את העולם, כאשר ריסק לרסיסים חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות של הצבא העיראקי, ואף הצליח להנחיל תבוסות משפילות לפשמרגה הכורדית. בפוסטים קודמים, עמדנו על חלק מהגורמים שיצרו את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית, אך מעט מאד נכתב עד היום על האסטרטגיה הצבאית של הארגון. איך מצליח דאע"ש לשלב שיטות טרור מסורתיות, כמו פיגועי התאבדות ומכוניות תופת, עם אסטרטגיה צבאית קונבציונלית? איך נראה בפועל כיבוש עיר בידי דאע"ש? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

 

מקור: Newsweek

מקור: Newsweek

ביוני 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים משקיפים במזרח התיכון, אירופה וארצות הברית כאשר ריסק לרסיסים את הצבא העיראקי במוסול, בירת מחוז נינווה. חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות לעייפה התפרקו לרסיסים, בעוד מפקדיהן מוגי הלב היו הראשונים לברוח לכורדיסטן ולבגדאד. מאוחר יותר, התלונן מסעוד ברזאני, נשיא המחוז הכורדי, כי הצבא העיראקי התנהל כאחוזתו הפרטית של ראש הממשלה נורי אל-מליכי, וסבל מחוסר מוטיביציה ושחיתות, כאשר הציוד שנועד לחיילים נגנב בריש גלי וברגל גסה על ידי המפקדים. "צבא שארצות הברית ונאט"ו אימנו במשך עשר שנים," אמר ברזאני בראיון לאל-ערביה, "התפרק תוך עשר שעות." מליקי ויועציו היו די יהירים כדי לדחות הצעות כורדיות לסיוע צבאי, עד שהיה מאוחר מדי. ככל הנראה, הם חששו שכוחות הפשמרגה יכבשו את מוסול ולא יעזבו אותה. אבל כשהדיביזיות התחילו להתמוטט בשבוע הראשון של יוני, התקשר עוזרו של מליכי לבכיר כורדי והתחנן לעזרה. "מאוחר מדי, ידידי", אמר אותו בכיר, "הצבא שלך כבר נעלם."

הצבא כבר נעלם - נורי אל-מליכי

הצבא כבר נעלם – נורי אל-מליכי

אולם גם הפשמרגה הכורדית עצמה, חרף סדרת נצחונות מרשימים על דאע"ש ביוני, קרסה מול התקפה מרוכזת ומסיבית של ארגון הטרור בראשית אוגוסט. בסדרת מאורעות שזעזעו את העולם, הצליח דאע"ש לכבוש את רכס הרי סינג'ר, מולדתו של המיעוט היאזידי, קבוצה כורדית אתנית שמחזיקה באחת מהדתות הלא מונותיאיסטיות העתיקות ביותר במזרח התיכון. לוחמי הפשמרגה, שהתחייבו להגן על היאזידים, ברחו בחסות החשיכה כמעט ללא קרב. היאזידים נטבחו בידי דאע"ש, נשים רבות נחטפו ונמכרו לעבדות ואחרים מצאו את עצמם במצור אכזרי בהרים. בימים שלאחר מכן, החלה החזית הכורדית להתמוטט. העיירות האסטרטגיות מח'מור וטוז ח'ורמטו נכבשו בידי הלוחמים של דאע"ש, שהגיעו בסופו של דבר עד לגוור (Gwer), כ-25 קילומטרים מבירת החבל הכורדי, ארביל.

מקור: BBC

מפת המערכה בסינג'אר. מקור: BBC

מדוע התמוטטו כוחות הפשמרגה, שנחשבו בעיני רבים לכוח הצבאי היעיל היחידי בעיראק, במהירות כה גדולה? שאלה נוספת היא כיצד הצליחו הכורדים להתאושש במהירות גדולה כל כך, לבלום את דאע"ש ובסופו של דבר לשחרר את רוב השטחים שכבש. בשתי השאלות הללו נדון בפוסטים עתידיים. הפעם, הייתי רוצה להתמקד בזווית נוספת, לא כל כך ידועה, של ההצלחה הפנומינלית של דאע"ש. בפוסטים הקודמים עמדנו על סדרה של גורמים שסייעו לצקת את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית: היכולת למשוך לוחמים זרים באמצעות פלורליזם אתני והבטחות למוביליזציה חברתית מהירה, אכזריות מחרידה ופומבית שמבריחה אויבים פוטנציאליים עוד לפני שהקרב החל, וניצול הרשתות המחתרתיות הישנות של מפלגת הבעת'. אבל מעט נכתב, עד היום, על האסטרטגיה הצבאית של דאע"ש. פקודות מבצע, ככל הידוע לי, עדיין לא נתפסו, והמידע הקיים נובע מחקירות של שבויים, תעמולה גלויה של דאע"ש וניתוח קרבות. ובכל זאת, התמונה שמצטיירת מרתקת ומטרידה ביותר.

החידוש האסטרטגי העיקרי של דאע"ש הוא שילוב יצירתי טקטיקות טרור מסורתיות, כגון משאיות תופת, מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים, בתוך אסטרטגיה צבאית סדורה. אבו מוסעב אל-זראקווי, האב המייסד של אל-קאעדה בעיראק (הגלגול הראשון של דאע"ש) הרבה אף הוא להשתמש במכוניות תופת באופן אינטנסיבי בהרבה מארגוני טרור קודמים, לפעמים במוקדים רבים בעת ובעונה אחת. אולם זרקוואי היה בסופו של דבר טרוריסט מסורתי. המטרה שלו היתה לזרוע פחד ואימה, לפגוע בכוחות האויב כדי למוטט את המורל שלהם  ומעל הכל, לנטוע שנאה ופירוד בין שיעים לסונים כדי לחצוב חלל פעולה לאל-קאעדה בתוך מלחמת האזרחים הכללית במדינה. דאע"ש, לעומת זאת, משתמש בפיגועים כאלו כשלב ראשון במבצע צבאי לכיבוש קבע של שטח, אסטרטגיה שמבוססת על שילוב בין אימה והלם (shock and awe) לתמרונים צבאיים קונבנציונאליים.

התמחה במכוניות תופת - אבו מוסעב אל-זרקאווי

התמחה במכוניות תופת – אבו מוסעב אל-זרקאווי

אסרטגית ההלם והאימה הזאת השתקפה באופן מצמרר בהתקפה על העיר ג'לולה, בגבול איראן-עיראק. ג'לולה נמצאת במחוז דייאלה, מרחק נסיעה קצר מגבול מחוז סולימאנייה שבדרום כורדיסטאן. לעיר יש חשיבות היסטורית, משום שבה ניהלו הצבאות המוסלמיים במאה השביעית את אחד מהקרבות המכריעים כנגד האימפריה הפרסית-ססאנית. ב-11 באוגוסט פרצו שתי משאיות תופת של דאע"ש את קווי ההגנה הכורדיים. אחת התפוצצה ליד המטה המרכזי של הפשמרגה וגרמה לעשרות רבות של הרוגים אזרחיים וצבאיים, והשנייה במרכז העיר. בו זמנית עם הרס מרכז הפיקוד והשליטה של הפשמרגה, התפוצצו כתריסר מחבלים מתאבדים על עמדות שמירה, נקודות ובידוק ומחסומים של הצבא הכורדי בגבולות העיירה ומסביבה. החיילים, אחוזים בפניקה, מבולבלים ונטולי פיקוד, לא ידעו איך להגיב. דאע"ש תקף בכל מקום ומכל מקום. בתוך שעות ספורות, בעוד ההגנה הכורדית מתמוטטת, נכנסו הכוחות הסדירים של דאע"ש, מלווים בכלי רכב משוריינים, לתוך העיר וכבשו אותה כמעט ללא קרב. מיד לאחר הכיבוש, צוותי הנדסה של דאע"ש פוצצו גשרים ומיקשו נתיבים מרכזיים בצירים הצפויים של התקפת הנגד הכורדית. בעוד שירותי המודיעין של הפשמרגה לא הצליחו לחדור לתוך דאע"ש והופתעו מההתקפה, לארגון הטרור היה מודיעין מדוייק על הצבא הכורדי, שחלקו נאסף בידי תומכים מקומיים, בעיקר ערבים סונים.

מפת המערכה בצפון עיראק. שטחי השליטה של דאע"ש מסומנים באדום. מקור: Independent

מפת המערכה בצפון עיראק. שטחי השליטה של דאע"ש מסומנים באדום. החבל הכורדי בצהוב, ומדרום לו העיר ג'לולה (ליד הגבול האיראני). מקור: Independent

טכניקת ההתקפה של דאע"ש מעידה על מקצועיות צבאית מרשימה, ניסיון והיכרות מעמיקה עם תוואי השטח. המדינה האסלאמית מתמחה במבצעים של חיל רגלים קל. לפעמים צבא דאע"ש תוקף בחוליות קטנות, ולפעמים ביחידות גדולות יותר של שמונים עד שלוש מאות חייל, המלוות במספר מסויים של משוריינים וכלי ארטילריה. חלק גדול מההתקפות מתבצעות באישון לילה, דבר שמעיד על יכולת צבאית בלתי מבוטלת, משום שככל הידוע אין לדאע"ש ציוד ראיית לילה או פגזי תאורה. המפקדים המקומיים נהנים משיקול דעת נרחב. כל מפקד מקבל, מדי פעם בפעם, הוראות בכתב יד מהאמיר האחראי על הגזרה, או מהמושל האחראי על המחוז. ההוראות הללו מפרטות בכלליות את המשימה שיש לבצע, אולם נותנות למפקד שיקול דעת באשר לדרך הביצוע. למושלים עצמם סמכות נרחבת לבצע התקפות ומבצעים בלי לבקש אישור מהרמות הממונות, אולם לעיתים המועצה הצבאית של דאע"ש מגייסת אותם למבצעים צבאיים נרחבים יותר. ברמה הטקטית, החוליות יודעות להתפצל בדרך ליעד, ולהתאחד לכוח מחץ גדול כאשר יש צורך בכך. רובן רכובות וניידות ביותר – תנועתיות שמתאפשרת תודות למערך הכבישים המשובח שבנה סדאם חוסיין בצפון ומרכז עיראק. במבצעים, דאע"ש עושה שימוש נרחב בתכסיסי הטעייה, וכאן נראה שאין גבול ליצירתיות שלו. בחלק גדול מההתקפות בגיזרה הכורדית, עטו אנשי דאע"ש מדים של פשמרגה וכך הצליחו להכניס חוליות פשיטה, מתאבדים או מכוניות תופת לתוך מערך ההגנה הכורדי. במקרים אחרים מתבצעים מבצעי הסחה שנועדו להסית את המגנים מנתיב ההתקפה העיקרי. בהתאם לעצתו הקלאסית של ההוגה הצבאי פון קלאוזביץ, אנשי דאע"ש מנסים לזהות את הנקודה החלשה ביותר במערך של האויב, ולרכז לתוכה כוחות בהתקפת מחץ.

חיילי פשמרגה בקו החזית. מקור: npr.org

חיילי פשמרגה בקו החזית. מקור: npr.org

בחלק מההתקפות שלהם, ליוו דאע"ש את הגל הראשון של משאיות התופת, מכוניות התופת והמחבלים המתאבדים בהרעשה ארטילרית, מצויידים בכלים אמריקאיים כבדים שבזזו מהצבא העיראקי הקורס. בקרבות כנגד המיליציות השיעיות באזור תיקרית, נעשה שימוש בתעלולים יצירתיים למטרות הגנה. דאע"ש מתמחים במוקשים מחוכמים, שאפילו הצבא האמריקאי לא תמיד הצליח לנטרל. בקרבות על תיקרית, לפי חלק מהדיווחים, ישנו שימוש בחרוזי תפילה ממולכדים המפוזרים על הכבישים.

הרחבתי בנושא, כי רק מי שמכיר את האסטרטגיה הזאת יכול להבין מדוע התקיפות האוויריות של צבא ארה"ב היו יעילות יותר מאשר צפו רוב הפרשנים מלכתחילה. בחודשים הראשונים של הלחימה, למשל, העריך מטין גורצ'אן, קצין טורקי לשעבר ששימש יועץ צבאי לכורדים ולכוחות מזויינים שונים במרכז אסיה, כי יעילותן של ההתקפות תהיה מוגבלת. זאת משום שדאע"ש הוא צבא גמיש מאד, שלא מתבסס על מפקדות קבועות או מתקנים שקל לזהות ולהפציץ. אולם גורצ'אן, חרף מומחיותו, פספס בסופו של דבר את הנקודה העיקרית. ההתקפות האוויריות של צבא ארצות הברית ומדינות הקואליציה האחרות ערערו את אחד הנדבכים המרכזיים באסטרטגיה של דאע"ש: ריכוז כוחות בנקודה החלשה ביותר של היריב על מנת להכריעו. כאשר מזלט"ים ומטוסים אמריקאיים צופים בך יומם ולילה, לא קל לרכז כוחות למסה מכריעה. גם כאשר האמריקאים לא מפציצים ישירות, הם מזהים את הקואורדינאטות של אנשי דאע"ש ומוסרים אותן לארטילריה של הפשמרגה, כפי שהתרחש בקרבות על העיירה הטורקמנית טוז חורמאטו (Tuz Khurmatu) ב-9 וב-13 לאוגוסט. בשני המקרים הללו, מודיעין מוקדם מהאמריקאים הצליח לסכל התקפות מחץ של דאע"ש על העיירה הזאת.

באופן כללי, דאע"ש נמצאת היום בנסיגה. ב-1 באפריל הצליחו כוחות הצבא העיראקי ומליציות שיעיות, בסיוע הפצצות אוויר אמריקאיות, לכבוש את תיקרית, עיר הולדתו של סדאם חוסיין, מידי דאע"ש. הפשמרגה הכורדית התאוששה ימים ספורים לאחר המהלומה של ראשית אוגוסט, ובהדרגה דחקה את דאע"ש לאורך רוב החזית. כעת, שולטים כבר הכורדים ברוב רכס הרי סינג'ר, מולדתם של היאזידים, וקרבות כבדים מתנהלים בעיר סינג'אר עצמה. אולם המדינה האסלאמית עדיין לא הובסה בלב שטחי שלטונה, בעיראק או בסוריה, ובעבר היא גילתה יכולת מפתיעה להתאושש ולהיחלץ ממצבים אבודים. אלא אם יהיה שינוי לא צפוי בתקופה הקרובה, נראה שדאע"ש תישאר איתנו לתקופה לא מבוטלת.

הרשת הסודית של דאע"ש

מה עומד מאחורי הצלחתה המפתיעה של המדינה האסלאמית? מעבר לאימה שדאע"ש מטילה על כל אויביה, והיכולת המדהימה שלה לגייס מתנדבים רבים מרחבי העולם כולו, ישנו סוד נוסף שמסייע למדינה האסלאמית לשמר את כוחה ועוצמתה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

140702-omar-al-shishani-chechen-isis-745a_0b37373d6d66393a5f1f3248c13ee769

 

על האסטרטגיה של המדינה האסלאמית תוכלו לקרוא גם במאמר המצליח ביותר בתולדותיו של הינשוף:

כל הפחדים כולם: סוד כוחה של דאע"ש

 

אם העיראקים היו זורקים עלינו אורז לברכה, כמו שתכננו

היה לנו במה להאכיל אותם

עכשיו זו לא בעיה שלנו

העיתון הסאטירי דבר אחר מסביר את המדיניות האמריקאית בעיראק

 

מילים רבות נשפכו על הכישלון האמריקאי בעיראק, שהוליד בסופו של דבר את ארגון דאע"ש. מבקרים משמאל הצביעו, בצדק, על האחריות של ממשל בוש לפלישה עצמה, אבן הדומינו הראשונה שהובילה להתמוטטות בעיראק. מנגד, מגניו של הממשל האמריקאי לדורותיו נוטים לטעון, גם כן בצדק, כי לא הגיוני להאשים את ארה"ב לבדה במהלך אירועים עיראקי מורכב, רצף כשלונות ותאונות שגורמים עיראקיים, איראניים ואחרים אחראיים לו לא פחות מגורמים אמריקאיים. המבצעים הצבאיים המבריקים של גנרל דייויד פטריאוס, למשל, כמעט וחיסלו את אל קאעדה בעיראק ב-2007. היו אלו כשלונותיהם של פוליטיקאיים עיראקיים, ובמיוחד הממשל השיעי העריץ והכושל של נורי אל מאליקי, שהחיו אותה מחדש.

עריץ וכושל - ראש ממשלת עיראק לשעבר, נורי אל-מליקי

עריץ וכושל – ראש ממשלת עיראק לשעבר, נורי אל-מליקי

ובכל זאת, מעטים יכחישו שהחלטה ספיפצית מסויימת של שלטון הכיבוש האמריקאי הובילה ישירות למרד העיראקי, על כל תוצאותיו הרות האסון: ההחלטה של המושל הראשון, פול ברמר, לפרק את הצבא העיראקי. ברמר חשב, בטעות, שעיראק דומה ליפן לאחר מלחמת העולם השנייה: אם רק יפרקו הכובשים את האליטה של המשטר הקודם והכוחות המזויינים שלו, ישרור שלום ותקום דמוקרטיה. בפועל שיגרו הצווים של ברמר מאות אלפי מובטלים זועמים וחמושים לרחובות, חלקם הגדול ממוצא סוני. אותם אנשים, שחששו כי הממשלה השיעית החדשה זוממת לפגוע בהם, לא היו זקוקים לשכנוע אינטנסיבי כדי להצטרף לשורות ארגוני המרד הסוניים השונים. ואכן, אי אפשר להבין את חוסר היציבות הכרונית בעיראק ללא ההחלטה האווילית ההיא והשלכותיה.

החלטה אווילית - פול ברמר

החלטה אווילית – פול ברמר

בכך, כמובן, אין כל חידוש. מבקרים, כותבים והיסטוריונים רבים ניתחו את הטעות האמריקאית הקריטית ב-2003, ביקורת שהדהדה גם כאן בינשוף. אולם כדי להבין את הכישלון האמריקאי, חשוב לקחת בחשבון פרט הרה גורל, שנסתר מעיניהם של ברמר ויתר מקבלי ההחלטות באותו הזמן. העובדה שהפיסה ההיא חסרה בפאזל שלהם, תרמה לעיוורון ולקבלת ההחלטות הלקויה באותם חודשי קיץ לוהטים. המדובר בסדרת החלטות סודיות שקיבל סדאם חוסיין בשנים שלפני הפלישה עצמה. הכישלון לדווח למקבלי ההחלטות על ההתפתחויות הללו, חלקן נסתרות וחלקן גלויות יחסית, היה אחד המחדלים הגדולים ביותר של המודיעין האמריקאי לפני הפלישה, לא פחות מאשר המידע המוטעה על כלי נשק להשמדה המונית.

לפי ראיות שטפטפו, בהדרגה, לאחר הפלישה לעיראק, סדאם חוסיין חשש מהפיכה שתגרום לו לאבד את השלטון, אולי בחסות אמריקאית או איראנית. כדי להתמודד עם אפשרות כזאת, הוא הכין רשת של בתי מבטחים ותאים מחתרתיים של מפלגת הבעת' בכל רחבי המדינה. בתי המבטחים הללו צוידו בכסף, נשק, אספקה ואמצעים של לוחמת גרילה. הם קושרו זה לזה בערוצי מידע חשאיים. במילים אחרות, סדאם הכין מראש את התשתית שתשמש דורות של מורדים סונים-איסלאמיסטיים אחרי 2003. מדובר, יש לציין, בקו מדיניות חריג מאד לרודן מזרח תיכוני. שליטים מעטים, בכלל, נוטים לחשוב על האפשרות של הדחה, ולתכנן שנים של מאבק במחתרת בכדי לחזור לשלטון.

תכנן ליום סגריר - סדאם חוסיין

תכנן ליום סגריר – סדאם חוסיין

אופיה המיוחד של הרשת הזאת הוכתב על ידי האדם שעמד בראש הפרוייקט: סגן הנשיא, עזאת אבראהים א-דורי. דורי, אחד מבכירי הקצבים והרוצחים בשירותו של סדאם חוסיין, היה גם חבר בכיר במסדר הסופי נקשבאנדי, שכוחו היה חזק במיוחד בצפון עיראק. באופן טבעי, השתמש דורי ברשת מקורביו מבין אנשי המסדר – שרבים מהם היו חברי מפלגת הבעת' – כדי לטוות את הרשת המחתרתית ליום סגריר. האופי הדתי של הרשת לא היה מקרי. החל מראשית שנות התשעים, סדאם חוסיין עצמו, חרף המוניטין המוטעה שלו כ"שליט חילוני", הקנה למשטר העיראקי אופי דתי יותר ויותר. הכיתוב "אללה אכבר" התווסף לדגל הלאומי, במלחמת המפרץ השתמש סדאם ברטוריקה של ג'יהאד נגד הצלבנים, והמשטר ניסה להגביר את שליטתו במערך אנשי הדת. בפרט, כל מי שלמד באוניברסיטה האסלאמית בבגדאד, הערוץ המרכזי לקריירה בממסד הדתי הסוני, היה חייב אישור מראש של מפלגת הבעת', ורבים מהסטודנטים היו אכן אנשי בעת'. העיתונאים מייקל וייס וחסן וחסן, שכתבו את הספר המוסמך והמפורט ביותר על תולדותיה של דאע"ש, עקבו מקרוב אחרי תולדות הסטודנט המפורסם ביותר באוניברסיטה האסלאמית, שאף קיבל ממנה דוקטורט: אחד אבראהים באדרי אל-סמארי, שידוע כיום כ"אבו באכר אל בגדאדי". מדובר, כמובן, במנהיג דאע"ש וב"ח'ליף" של המדינה האסלאמית. וייס וחסן טוענים באופן משכנע כי אבו באכר אל בגדאדי היה, בראשית דרכו, חבר במפלגת הבעת', ואף סוכן ומלשין שלה. בשנות התשעים, אף אחד לא היה יכול להתקבל לדוקטורט באוניברסיטה האסלאמית ללא "מוניטין" שכזה.

עמד בראש הרשת החשאית - סגנו של סדאם, עזאת אבראהים א-דורי

עמד בראש הרשת החשאית – סגנו של סדאם, עזאת אבראהים א-דורי

כשפרץ המרד הסוני כנגד האמריקאים והממשלה השיעית בבגדאד, קצינים לשעבר בצבא העיראקי (שפוטרו כאמור בידי פול ברמר) ובכירים במפלגת הבית הצליחו לגייס את הרשת הרדומה של סדאם חוסיין. עיזאת אבראהים א-דורי, שלא נתפס מעולם בידי הצבא האמריקאי, פיקח על הרשת הזאת במחשכים. בינתיים, אל קאעדה בעיראק פשטה ולבשה צורות. מנהיגה האכזר, אבו מוסעב אל זרקאווי, מת בהפצצת אוויר אמריקאית ב-2006, ואת מקומו ירשו אבו עומאר אל בגדאדי ואבו איוב אל מסרי. ב-2010 נהרגו גם השניים הללו בסיכול ממוקד, ואת מקומם ירש אבו באכר אל בגדאדי שהקים את דאע"ש, המדינה האסלאמית בעיראק ובלוונט, המנהיג הג'יהאדיסט הראשון שהעז להכריז על עצמו כח'ליף המוסלמים כולם.

הבוגר המפורסם ביותר של האוניברסיטה האסלאמית: אבו באכר אל-בגדאדי

הבוגר המפורסם ביותר של האוניברסיטה האסלאמית: אבו באכר אל-בגדאדי

רבים חושבים כי אל בגדאדי, שהצליח לכבוש שטחים נרחבים בצפון סוריה ובמרכז עיראק, חב את הצלחתו לקצינים בכירים בצבא סדאם לשעבר שהצטרפו לשורות דאע"ש. פרשנים צבאיים אחדים גילו ספקנות כלפי הטענה הזאת. קנת פולאק, פרשן בכיר במכון ברוקינגס, כתב שהצבא העיראקי היה בינוני לכל היותר, והמוניטין שלו בלוחמה זעירה ומבצעים מיוחדים, נקודת העוצמה העיקרית של דאע"ש, היה עלוב "לפני סדאם, במהלך שלטונו של סדאם ומאז סדאם".  לדעתו של פולאק, המבצעים הצבאיים של דאע"ש מונהגים בידי ג'יהאדיסטים שצברו את נסיונם בשדות הקרב של סוריה ועיראק. אולם הוא מתעלם, ככל הנראה, מחשיבותה העיקרית של הברית בין דאע"ש למפלגת הבעת'. באמצעות שיתוף הפעולה עם המסדר הסופי נקשבאנדי וסגן הנשיא לשעבר עזאת אבראהים א-דורי, המדינה האסלאמית הצליחה לגייס לטובתה את רשת המודיעין, הסוכנים והמשאבים שהכין בזמנו סדאם חוסיין. הדבר ניכר גם במבנה הפוליטי והצבאי של דאע"ש. לדעתו של החוקר הלבנוני יזיד סאייג, מבכירי המומחים בתחום, המדינה האסלאמית היא שיבוט של משטר סדאם לא רק מבחינת האכזריות, אלא גם מבחינה האופן שבו עובדים הצבא והשלטון המרכזי. אפילו הקשר בין דאע"ש לבין סניפיה בחו"ל, לדעתו, נוצק על בסיס הרשתות המהפכניות שסדאם הפעיל בזמנו בארצות ערביות אחרות.

ההצלחה של דאע"ש, במילים אחרות, קשורה לא רק לאכזריות, אלא, במקרים מסויימים, ליכולת מפתיעה לכרות בריתות כאשר הדבר מתחייב. מדיניותה האווילית של ממשלת בגדאד, שניהלה את עיראק כמדינה שיעית ותקעה (בעידוד איראני נלהב) סכין בגבן של המיליציות הסוניות שנלחמו באל קאעדה ב-2007, יצרה תחושה שמדובר במלחמה סונית-שיעית. עובדה זו, בנוסף לשיתוף הפעולה בין שרידי מפלגת הבעת' ודאע"ש, גרמו לחלק מהשבטים הסוניים המהססים לתמוך במדינה האסלאמית. הברית הזאת, ככל הנראה, היא אחד מעמודי התווך של עוצמת דאע"ש בעיראק, סוריה ומעבר להן. בסופו של יום, קשה להאמין שיהיה ניתן למגר את המדינה האסלאמית לחלוטין בלי לפרק אותה.

המלצת קריאה לכל המתעניינים בדאע"ש: 

Hasan Hasan, Michael Weiss, Isis: Inside the Army of Terror (New York: Regan Arts, 2015)

מועדון הציד של דאע"ש: שובו של שכיר החרב הבינלאומי

לפני כחודש בערך, התקיים טקס מיוחד במינו בגבול סוריה-עיראק. קונסטנטינוס אריק סקרפילד, מרינס בריטי לשעבר שהתנדב להילחם נגד דאע"ש בשורות הצבא הכורדי, נהרג מפגיעת מרגמה, וארונו נמסר ברוב הדר למשפחתו על ידי לוחמי הפשמרגה. סקרפילד אינו היחידי. בתקופה האחרונה, מתנדבים עשרות רבות של מערביים להילחם בדאע"ש. ביניהם אפשר למצוא אופנוענים מקועקעים מהולנד וגרמניה, חיילי קומנדו בריטיים לשעבר ואפילו אישה ישראלית אחת. תנועת ההתנדבות הזאת היא קצה הקרחון של תופעה חדשה ומרתקת בהיסטוריה העולמית: שובו של שכיר החרב הבינלאומי. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר. 

לפני כחודש בערך, התקיים טקס מיוחד במינו בגבול סוריה-עיראק. לוחמים כורדים מה-YPG (יחידות ההגנה של העם – הכוח הכורדי הלוחם בצפון סוריה), חלקו כבוד אחרון ללוחם מרינס בריטי ממוצא יווני, שנסע לסוריה להילחם ביחד איתם נגד דאע"ש. ארונו של קונסטנטינוס אריק סקרפילד, בוגר הצבא המלכותי ויליד ברנסלי, דרום יוקרשייר, נעטף בדגלי כורדיסטן ובריטניה ונמסר ברוב טקס והדר למשפחתו. אמו של ההרוג אמרה כי בנה לא נהרג למען האינטרסים של ארצו, אבל "נלחם למען הערכים הבריטיים".

מתנדבים בריטים - מועדון הציד של דאע"ש

מתנדבים בריטים – מועדון הציד של דאע"ש

סקרפילד, שנהרג מפגז מרגמה בקרבות ליד העיר קמישלי, נסע להצטרף לכוחות הכורדיים ימים ספורים לאחר שעזב את הצבא הבריטי. הסיפור שלו הוא קצה הקרחון לפרשה מרתקת, שולית עדיין אך הולכת ומתגברת, של לוחמים מערביים – לרוב כאלו שאינם מוסלמים – שהולכים להילחם ביחידות כורדיות נגד דאע"ש. התרגלנו למתנדבים הפנאטיים שנלחמים בקבוצות ג'יהאד בכל רחבי העולם, אולם מתנדבי אנטי-ג'יהאד בינלאומיים, זו תופעה חדשה יחסית. "אני לא ימני ולא פשיסט, לא אנטי-מוסלמי ולא מתנגד לשום דת," אמר מתנדב בריטי אחר, לוחם קומנדו לשעבר שהזדהה כ"סמל טום", "אני אדם חופשי במדינה חופשית – חופשי להילחם למען החירות והדמוקרטיה. הפשעים המחרידים שלכם [דאע"ש] פגעו במוסר הפנימי שלי. לא אפגע במוסלמים שוחרי שלום, אבל הדברים שעשיתם מחליאים אותי […] ולפיכך אציע את כשרונותי לעם של כורדיסטן."

קונסטנטינוס אריק סקרפילד. קרדיט: Huffington Post

סמל טום וחבריו, שמונה במספר, קוראים לעצמם IVFOR (צבא המתנדבים הבינלאומי), אבל רבים מהם מתהדרים בקעקוע מחוספס יותר על הזרוע: "מועדון הציד של דאע"ש". הם התאמנו בבריטניה מדי יום, קנו מדים מיוחדים ואף עיצבו לעצמם סמל של חרב על רקע ברק. כדי להגיע לסוריה גייסו 13,000 פאונד בריטי, והם מצהירים בגלוי כי הקבוצה שלהם פתוחה לכל מתנדב דובר אנגלית, ללא קשר לארץ המוצא שלו. הסיסמה של מועדון הציד היא: Cita et Certa, "מהיר ומהימן". סמל טום וחבריו מתכננים לעזוב בעוד מספר שבועות לכורדיסטן, שם יצטרפו ללגיון הזרים הכורדי, יחידת "האריות של רוג'אבה" המכילה כמה עשרות מתנדבים (כמאה זרים סך הכל משרתים בכוחות הכורדיים בסוריה ועיראק), ונמצאת לפי המסופר תחת פיקודו של האמריקאי ג'ורדן מטסון. מטסון, פועל אריזה וטוראי לשעבר בחיל הרגלים האמריקאי, הפך אצל הכורדים למפקד – דוגמא קלאסית למוביליזציה חברתית מהירה בזמן מלחמה.

ג'ורדן מטסון

אלו המצטרפים למלחמה כנגד דאע"ש שייכים לעיתים קרובות לשוליים של החברה המערבית. באוקטובר 2014 התבשרנו על כנופיות של "אופנוענים מקועקעים" מהולנד וגרמניה, כגון ה-Median Empire Motorcyclub מהעיר קלן. "בזמן שאחרים מברברים ומברברים," נכתב בעמוד הפייסבוק של המועדון, "הבחורים שלנו נלחמים בחזית". האופנוענים הגרמנים הצטרפו בשדות הקרב לעמיתים הולנדים, חברים בכנופיית האופנוענים No Surrender. רון, אופנוען הולנדי, סיפר בראיון לטלגרף  שלא היה יכול לשבת על הספה בבית ולצפות בזוועות שמחוללים אנשי דאע"ש בבני המיעוט היאזידי. יש לו רקע וניסיון בלחימה, הוסיף – והוא מעוניין להצטרף למערכה.

הציבור בארץ נחשף במיוחד לסיפורה של ג'יל רוזנברג, ישראלית-אמריקאית וחיילת צה"ל לשעבר, שהתנדבה אף היא להילחם בשורות הפשמרגה הכורדית בצפון עיראק. רוזנברג תפסה כותרות, במיוחד, לאחר שדאע"ש הפיץ ידיעות שקריות שנפלה בשבי. בפועל, היא ככל הנראה משרתת בבסיס עורפי בתפקיד תומך לחימה. רוזנברג הורשעה בעבר בהונאת קשישים, ונראה שעבורה הלחימה בשורות הכורדים, מעבר למניע האידיאולוגי, היא מעין דרך אישית לשקם את כבודה. "בשיחות ביננו התרשמתי שג'יל עשתה תיקון," אומרת א', חברתה הישראלית של רוזנברג, "וקיבלה החלטה מודעת להפנות את מאמציה למקום שבו זקוקים לה. אף אחד לא כיוון אקדח לראשה והיה לה את החופש האמיתי לבחור. היא ידעה שהכורדים יעריכו את המאמצים שלה."

ישנן מספר דרכים להסביר את תופעת המתנדבים המערביים לפשמרגה. ראשית כל, אסור להמעיט בחשיבות המניעים האידיאליסטיים. כאשר סמל טום ואחדים מהאופנוענים מציינים את הזוועות כנגד הכורדים והיאזידים שרואים בטלוויזיה, סביר להניח שאלו באמת ממלאות חלק חשוב במניעיהם לעזוב את החיים הנוחים במערב ולהצטרף לחזית בסוריה או עיראק. אולם אנשים רבים מספור מזדעזעים עקב הזוועות שהם רואים בטלוויזיה, ורובם מסתפקים בגינוי מילולי, או לכל היותר תרומה או הנפת שלט בהפגנה כלשהי. אלו שמחליטים להצטרף למאבק כנגד דאע"ש, עושים זאת בין היתר משום שזו אחת הדרכים להיות גיבור בעולם פוסט-הירואי, במיוחד עבור אנשים שנמצאים בדרך כלל בשולי החברה. התושב הממוצע בעיר מערבית, אחרי הכל, אינו מחבב במיוחד כנופיות אופנוענים, וקודים של גבורה וגבריות נחשבים בעיניו לרוב כחוליגניות ותו לא. הצטרפות למלחמה כנגד דאע"ש, לעומת זאת נחשבת כמטרה נעלה גם בעיני אנשים שלעולם לא יעשו זאת.

גיבורים בעולם פוסט-הירואי. כנופיית האופנוענים No Surrender

כל צעיר מערבי יכול, כמובן, להצטרף לצבא של המדינה שלו. אם הוא אמריקאי או בריטי, יתכן גם שיגיע לתפקידי לחימה בעיראק או במקומות אחרים. אולם קשה להיות "גיבור" בצבא מערבי. הצבאות הללו הם גדולים ובירוקרטיים, מערכות ענקיות וסבוכות שקשורות באינטרסים פוליטיים מורכבים, שרשרת פיקוד אנונימית ומשמעת נוקשה. מה גם שפעילותם בחזית מוגבלת על ידי אינספור חוקים, נהלים, והדינים המעיקים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. בראיון, ביקר אחד המתנדבים את צבאו וממשלתו שלו, כאשר אמר כי "מדיניות חוץ לקויה, ממשלה חלשה וחוק חלש הניחו לגירסה פרברטית וסרטנית של אסלאם להתפשט לחופים שלנו." עבור בוגרי הצבא הבריטי, ההצטרפות לפשמרגה היא חידוש מרענן: כוח קטן יחסית, אינטימי, שאינו כבול באינספור חוקים ונהלים ונלחם למען מטרה הירואית וצודקת מעין כמותה.

התופעה הזאת, שנראית שולית כרגע, היא קצה הקרחון של תנועה מרתקת מעין כמוה בהיסטוריה העולמית. היסטוריונים צבאיים טוענים כי בתקופה המודרנית, עברה הלחימה המערבית שינוי הדרגתי אך דרמטי. בעת החדשה המוקדמת, לוחמים מקצועיים היו לעיתים קרובות שכירי חרב והרפתקנים, שהשכירו את שירותם לכל המרבה במחיר או למלך שהזדהו איתו. אפילו קצין כמו האסטרטג הפרוסי הנודע פון קלאוזביץ, שאהב את מולדתו, שירת למשך זמן ארוך בצבא הרוסי כנגד מלכו שלו, זאת משום שהתנגד לברית עם נפוליאון. בתקופה המודרנית, לעומת זאת, הלוחמים הפרועים של העת החדשה המוקדמת הפכו בהדרגה לחיילים. החייל, בניגוד ללוחם, כבול למערכת בירוקרטית ונלחם אך ורק עבור המדינה שלו ולמענה. אפילו מתנדבים בינלאומיים במאה העשרים, כמו המתנדבים הפשיסטיים והקומוניסטיים במלחמת האזרחים בספרד, הונעו למעשה בידי מדינות מסודרות (גרמניה, איטליה וברית המועצות). החוק הישראלי, שאוסר על אזרחי המדינה להילחם בצבא זר שאינו צה"ל, אפילו אם מדובר בצבא ידידותי, הוא הד למגמה המודרנית הזאת.

נעלמו בתקופה המודרנית: שכירי חרב במלחמת 30 השנה

אולם בעשורים האחרונים של המאה העשרים, וביתר שאת במאה ה-21, אנו עדים לתנועה בכיוון ההפוך. הסנוניות הראשונות, ככל הנראה, היו במאבקים של המלחמה הקרה בדרום אמריקה, בזירה הפלסטינית ובעולם המוסלמי. טרוריסטים ומהפכניים מקצועיים, כמו קרלוס התן, צ'ה גווארה או שיגנובו פוסאקו (מייסדת הצבא האדום היפני ומתכננת הטבח בשדה התעופה לוד), נעו מזירה לזירה, ממאבק מהפכני למאבק מהפכני, בלי שום מחוייבות למדינות שמהן באו. המתנדבים המוסלמים שנהרו לזירות עימות כמו אפגניסטן, ומאוחר יותר צ'צ'ניה ועיראק ומומנו בכסף סעודי, יצרו את הבסיס לתופעת הג'יהאדיזם הבינלאומי של ימינו. אלו המגיעים לשרת אצל דאע"ש שורפים את הדרכונים שלהם, ובכך מצהירים בפומבי שאין להם שום מחוייבות למדינה או לאומה – רק לאידיאל החליפות העולמית. בריגדות של שכירי חרב זרים מסתובבים, נחילים נחילים, בערי סוריה ועיראק הכבושות בידי דאע"ש. לעיתים קרובות, שכירי החרב/מתנדבים הללו מתייחסים לאוכלוסיה המקומית ככוח כובש לכל דבר.

התופעה הזאת, כמובן, אינה מוגבלת לדאע"ש. מעבר לתנועה השולית יחסית של מערבים אידיאליסטיים שנלחמים בצבא הכורדי, יש לשים לב לחברות האבטחה האמריקאיות, כגון Blackwater, שמילאו בעיראק תפקידים קרביים. האנשים הללו, שחלק מהם הורשעו בפשעי מלחמה נגד עיראקים, אינם מתנדבים אידיאליסטיים, אלא שכירי חרב לכל דבר. לכך מתווספת התופעה המתרחבת של צבאות פרטיים של תאגידים (גם הם תחת התווית של חברות אבטחה), שממלאים תפקידים קרביים במיני מקומות פרועים בעולם השלישי. גם כאן, לא מדובר בהתפתחות חדשה לחלוטין. אפילו בארצות הברית של המאה התשע עשרה, סוכנויות בילוש פרטיות כגון פינקרטון הפעילו צבאות פרטיים כנגד שוברי שביתה. אולם התפרקות המדינה באזורים נרחבים בעולם, והיחלשות הזהות הלאומית באזורים נרחבים יותר, גורמות להרחבה ניכרת של תופעת שכירי החרב הבינלאומיים. אם התקופה המודרנית התאפיינה בסדר הולך וגובר, בהפיכה של לוחמים פרועים לחיילים ממושמעים ובמונופול של המדינה על אלימות פוליטית, כעת אנחנו נעים בכיוון ההפוך. לחובבי הסדר הבינלאומי, העתיד אינו מבשר טובות.

"כולם אותו דבר" – מי מגן על דאע"ש ומדוע?

לאור עלייתה המפחידה של המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה, עולה וחוזר הפזמון הקבוע מחוגים "ביקורתיים" מסויימים: דאע"ש והמערב אותו דבר, כי אין הבדל בין הרג אנשים בפצצות חכמות לבין עריפת ראשם בסכין קצבים. בינינו מסתובבת גם "אינטלקטואלית" שרואה בפרקטיקות העריפה של הארגון מחזה מרענן שיח ומשובב נפש. לפי טיעון שני, דאע"ש הוא בסך הכל "יצירה של המערב", ולכן יש להאשים את ארצות הברית בכל הסבל וההרס שהוא גורם. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי חדשות לבקרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

מאמר זה הוא חלק מסדרה שעוסקת במדינה האסלאמית, או דאע"ש. למאמרים קודמים ראו: כל הפחדים כולם ודינר הזהב- האם הוא יפיל את המדינה האסלאמית?

 

במשך השנה האחרונה הופתעתי לטובה מהשמאל הרדיקלי במערב, וזה לא קורה לי הרבה. בניגוד לנטייה הידועה לתמוך בכל אויב תורן של ארצות הברית וישראל, בין אם מדובר בסטלין, מאו, נסראללה או משעל, זכתה המדינה האסלאמית (הידועה בשם דאע"ש) לגינוי גם בחוגים הרדיקליים ביותר. לא מדובר רק באכזריות של דאע"ש, משום שגיבורי תרבות קודמים של השמאל הרדיקלי ביצעו מעשי זוועה גרועים לא פחות – אלא בעובדה שקברניטי המדינה האסלאמית מתעקשים לדבר אמת. בניגוד לחברים סטלין ומאו, ה"ח'ליף" אל-בגדאדי וראשי מפקדיו לא מסתתרים מאחורי חזון לסוציאליזם בינלאומי ושוויון לעשוקי כל העמים, ובניגוד לח'אלד משעל וחסן נסראללה, הם לא מנסים לדבר בשפה שתקסום לרדיקליים מערביים. מנהיגי החמאס, לפחות כלפי חוץ, מעוניינים מאד בתמיכה בינלאומית ומנסים לדבר על זכויות אדם, צדק והגדרה עצמית. השיח הקיצוני יותר מוסווה, ומשמש בעיקר לצריכה פנימית. במקרה של דאע"ש, אין שום ניסיון כזה: שופרות התעמולה ואף שבויים של הארגון מספרים בחדווה על עריפות ראשים, עינויים וטבח המוני, ואמצעי התקשורת הרשמיים שלו מתגאים בהשבתה של העבדות (כולל עבדות המין) לעולם המודרני. לפיכך, העוינות כלפי דאע"ש נוטה לחצות גבולות, אפילו בחוגים הנוטים בדרך כלל לתמוך בכל גורם מפוקפק המתנגד ל"אימפריאליזם האמריקאי".

אבל לאחרונה, ישנם כאלה שמתקשים להתאפק. לפני חודשיים בערך, כתבה ד"ר ענת רימון-אור, מרצה לפילוסופיה של החינוך, פוסט שמציג את דאע"ש, לפי דבריה שלה, ב"אור אנושי מפרגן-קלות". המילה "קלות", כמובן, היא אנדרסטייטמנט אנין. "יש משהו שובה לב," רשמה האינטלקטואלית הנ"ל, "באופן בו משיב הארגון הזה לאמריקאים: בהפגנת כוח וזלזול; בעריפת ראשים. אל מול משחקי המחשב של האמריקאים באנשים חיים, אל מול המזלט"ים הטובחים במוסלמים במדינות בהם יש נפט או משאבים אחרים, הם שולפים סכין, עורפים ראש, מצלמים ועורכים את הסרט. מאחורי הכל יש אמירה: נגמר המשא ומתן, שאף פעם לא התחיל. עופו מהמזרח התיכון – אתם ובעלי החברות שהצבאות שלכם משרתים. אנחנו ננהל את העניינים מעל רכב 4X4 של טויוטה, סכין קצבים ותוכנות עריכה מתקדמות – אהבתי […] צורת שיח מרעננת…" רימון-אור התראיינה גם לערוץ עשר, והדגישה שראשים נערפו גם במהפכה הצרפתית, ולא מדובר ב"דבר שלילי לחלוטין". לסכין הקצבים יש גם היבטים חיוביים.

על הטקסט הזה אפשר לומר רבות: בקליפת אגוז, הוא מציג לא מעט מהחוליים שהבלוג הזה מבקר כבר זמן רב. לאלו אפשר להוסיף את הנטייה הטרגית-קומית של אינטלקטואלים מהסוג הפוסט-מודרניסטי, שעולמם לא חורג ממדפי הספריות, להגדיר את העולם האמיתי כ"טקסט" או "שיח". ז"ת: כל ההרג ההמוני שדאע"ש מחוללים, המוני הנשים הנאנסות, הראשים הנערפים בסכינים קהות על מנת להרבות סבל, הערים והכפרים הנטבחים על יושביהם, כל אלו אינם מציאות ספוגה בדם, דמעות ואבק שריפה, אלא "שיח מרענן" ממנו אפשר להתפעל בפייסבוק על כוס הקפה של הבוקר. היה אפשר לפתור את הדברים כהתבטאות הזויה, ולהסתפק בפליאה מדוע מרשים לטיפוס הזה ללמד ולחנך סטודנטים וסטודנטיות. אבל לאחרונה, בטפטוף, רימון-אור מקבלת תמיכה מקולגות. ראשון וראשון היה הבלוגר הרדיקלי ג'ון בראון, שנתן לה במה מלאת סימפטיה והבנה באתר הפרשנות הפופולרי שיחה מקומית, והחרה החזיק אחריו בלוגר רדיקלי אחר, ריצ'רד סילברסטיין. בהערת אגב, יש להוסיף שחובבי דאע"ש יש גם בצד השני של המפה הפוליטית. טוביה טננבאום, "תחקירן" שהפך לאחרונה לשילוב של גיבור וליצן חצר בימין הישראלי, גם הודה שהוא "בקטע של דאע"ש" (ושל נוער הגבעות), מאותן הסיבות בדיוק.

עושה להם לייק: ענת רימון-אור ותלייני דאע"ש

 

חמור מזאת: גם כותבים רציניים יותר, שעומק הזוועה של דאע"ש מובן להם היטב, חולקים לפחות חלק מההיגיון הלקוי שביסוד דבריה של רימון. הנה, למשל, הבלוגר אישתון, אדם עם זכויות רבות וקילומטרז' מרשים של תחקירים חשובים, כתב בסטטוס כי דאע"ש אמנם אכזריים, אבל "המערב" גרוע לא פחות ואולי אפילו יותר:

אלו הורגים עם סכין ואלו עם פצצות; אלו מאמינים שהם צודקים כי איזה מנהיג דתי אמר להם ואלו מאמינים כי הם צודקים כי איזה מנהיג מדיני אמר להם (שזה הבדל מה זה דרמטי! לא יודע מה איתכם, אבל כשיורים בי, זה הרבה פחות כואב או הורג, כשזה על רקע של משיחות לאומנית מאשר משיחות דתית. תשאלו את הסבים והסבתות שלכם מהשואה – זה הרבה פחות כואב כשלא צועקים "אללה אכבר" לפני.)

ומה זה משנה שבעיראק ואפגניסטן מתו מאות אלפים בעקבות פלישה מערבית ללא הצדקה. ומה זה משנה שדעאש נולדו מהפלישה הזו: הן בהתקוממות נגד האמריקאים, הן בקריסת המערכות המדיניות שמנעו יכולת שליטה של ארגון טרור, הן במתקני הכליאה האמריקאים […] אבל עזבו… המזרח התיכון קורס וזה הכל התחיל בדאעש, שכמו אלוהים, אין להם התחלה – הם תמיד היו שם (אם כי מעניין איך טכנית, "המפץ הגדול" של ארגוני טרור, כמעט תמיד מתרחש זמן קצר לאחר פעולה צבאית – סודית או רשמית – של ארה"ב או אירופה. אבל נו… קשה לחקור מעבר לחלקיק הראשוני, שהוא תמיד, אבל תמיד, הבחור המוסלמי הרע, שנולד רע, שתמיד יהיה רע ושאנחנו, המערב, לא עשינו לו כלום מעולם, לא שדדנו, לא ציירנו גבולות על המפה, לא רצחנו, לא עינינו במתקני כליאה, לא מימנו את ארגוני הטרור, כי אנחנו סמולנים ליברלים ותמימים שמעולם לא פלשו לעיראק והרגו הרבה יותר מדעאש.

גרוע כמו דאע"ש? מפציץ אמריקאי

 

בדבריו של אישתון, ראוי לציין, יש צדק מסויים. במבט לאחור, הפלישה לעיראק היתה איוולת, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, שאישתון דן בה בפרוטרוט בפוסט המלא, היתה איוולת קשה אף יותר. אין ספק גם שלהחלטות הללו היתה השפעה על צמיחתה וגדילתה של דאעש. אולם שתי הטענות המרכזיות של אישתון, שהמערביים שהורגים בפצצות חכמות גרועים לא פחות מאנשי דאע"ש שעורפים ראשים, וכי דאע"ש הוא יצירה שכל כולה מערבית – הן טענות מוטעות, מטעות ואף שקריות. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי כל אימת שמישהו מעז לקרוא תיגר על ארגונים אסלאמיים או אנטי-מערביים כאלה ואחרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

ראשית כל, דאע"ש אינה "יצירה מערבית". הפלישה האמריקאית לעיראק, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, סייעו להבנות את הנסיבות שאפשרה לה לצמוח. אבל אין דין מי שפתח את השער לגנבים כדין הגנבים עצמם. אלו שבחרו להחריב את מדינתם באש ובדם של מלחמה עדתית פנאטית לא היו האמריקאים, אלא העיראקים; איש לא הכריח את השלטון השיעי של אל-מליכי להפלות את הסונים, ואיש לא הכריח סונים לפוצץ שווקים, מסגדים ובתי מגורים שיעיים. לא האמריקאים החריבו את המדינה העיראקית – אם כי הטעויות שלהם היו גורם מסייע – אלא העיראקים עצמם. ולראייה: הכורדים בצפון עיראק, שצמחו בדיוק מאותו הרקע, הצליחו להתגבר על היריבויות הפוליטיות השבטיות והחמולתיות באזור שלהם ולבנות מדינה יציבה ומתפקדת יחסית מתוך הגיהנום העיראקי. באותה מידה, האידיאולוגיה הרצחנית של דאע"ש אינה "יצירה מערבית" אלא גידול פרא מסוכן מתוך העולם המוסלמי עצמו. הגיע הזמן שכותבים פוסט-קולוניאליים למיניהם יכבדו מספיק את העמים במזרח התיכון כדי להעניק להם קצת סוכנות אנושית (agency בלעז) וקצת אחריות על מצבם שלהם. ההאשמה הפבלובית של המערב הקולוניאליסטי והכובש מבטאת התייחסות לעמים הערביים כילדים מפגרים: הם תמיד אובייקט, ולא סובייקט. הגיע הזמן להפסיק עם האיוולת הזאת.

אחריות של העיראקים עצמם: התקפת טרור בעיראק

 

שנית, ההשוואה בין ההרוגים בהפצצות המערב וערופי הראשים של דאע"ש נראית הגיונית רק כאשר מתעלמים לחלוטין מההקשר הכללי. הרי הרוע של דאע"ש אינו קשור רק, או בעיקר, לפרקטיקות הקרביות שלהם. כל מלחמה כרוכה בהרוגים אזרחיים לשם השגת ניצחון, אבל הצבא האמריקאי משקיע מיליארדים בניסיון להפחית את מספרי ההרוגים הלא מעורבים, למרות האנקדוטות המטרידות שנחשפות חדשות לבקרים. למעשה, כפי שכותבת החוקרת טנישה פזאל, צמיחת החוקים הבינלאומיים מכבידה כל כך על צבאות מערביים עד פגיעה של ממש (וראו גם ראיון עם פרופ' פזאל כאן), במיוחד משום שאויבים כגון עיראק של סדאם, החמאס או דאע"ש אינם מחוייבים כלל לחוקים הללו ואינם נושאים באותו נטל. ארצות הברית ומדינות מערביות מנסות לצמצם מוות של בלתי מעורבים במלחמות. לעומת זאת, אנשי דאע"ש מנסים להרוג ולטבוח ככל יכולתם – ואם היתה להם טכנולוגיה דומה לזו של ארה"ב, מן הסתם היו טובחים מיליונים כמעשה שגרה. רק עיוורון מוסרי ופוליטי מוחלט, כמו זה שמגלה אישתון בפוסט לעיל, יכול להוביל אדם להתעלם מזה; אותו עיוורון מוסרי שמוביל את ענת רימון-אור להשוות צרכני זנות ישראלים לעבדות המין המאורגנת של דאע"ש, או את מפעלי האייפונים בעולם השלישי (בד"כ בשכר יותר גבוה מאשר היו העובדים הללו מקבלים במפעלים מקומיים) לשווקי העבדים והמגלבים של מוסול וא-ראקה.

אבל הנקודה המכריעה ביותר, שאישתון וחבריו מתעלמים ממנה, היא מטרות המלחמה של כל אחד מהצדדים והסדר שהוא מעוניין להשליט בעולם. הסדר הקפיטליסטי-מערבי אינו חף מפגמים. כמו כל סדר אנושי אחר, יש בו מנצחים ומפסידים, אורות וצללים, פינות של חסד ועוולות קשות. אולם חרף כל פגמיו, הוא סדר שבמסגרתו אנשים יכולים לממש את חירות העיסוק, המצפון, הדת והמחשבה. בארצות הברית, בריטניה וצרפת, חרף האיבה של חוגים מסויימים לאסלאם, נשים מוסלמיות יכולות להסתובב בחיג'אב ברחובות באין מפריע, ובשכונות יש מסגדים לצד בתי הכנסת והכנסיות. הסדר שדאע"ש מעוניינת להשליט, לעומת זאת, הוא סדר של רצח מאורגן של כל מי ששונה – לא רק בני דתות אחרות, לרבות השיעים, נרצחים באופן אוטומטי, אלא גם מוסלמים סונים שלא מיישרים קו. וכל מי שמשווה את הסדר המתרקם לעינינו בחלקים נרחבים של סוריה ועיראק, את העבדות הגלויה וחוקי המגלב, לסדר שמייצגות המעצמות המערביות – חושף בכך את עיניו שטחו מראות ואוזניו שכבדו משמוע. בשמאל הרדיקלי יש אנשים חריפים ואידיאליסטים בעלי תפיסת מוסר מפותחת. הבעיה העיקרית שלהם היא כישלון מוחלט להבחין בין גוונים שונים. העיוורון הזה הופך אותם לנטל ואבן נגף במלחמה החשובה ביותר שמנהלת האנושות בימים האלו, וכאן אני מתכוון לא רק לדמוקרטיות או מדינות המערב, אלא לכל מי שמציע חלופה שפוייה למשטר האימים של דאע"ש. מי שטוען ש"כולם אותו דבר" הופך, במודע או שלא במודע, לסייען של הרוע.

נ.ב. אני ממליץ לכולם לראות את הסרט התיעודי המעולה של איתי אנגל, שליווה את לוחמי ולוחמות הצבא הכורדי במלחמה מול דאע"ש. הסרט כולל גם ראיונות בלעדיים עם שבויים מהמדינה האסלאמית, והוא מומלץ ביותר.

עדכון: ענת רימון-אור הגיבה לפוסט כאן. מה טיב תגובתה ואיכות טיעוניה – תשפטו אתם.

דינר הזהב: האם הוא יפיל את דאע"ש? טור אורח מאת איתי

לאחרונה, פתח ארגון המדינה האסלאמית בהרפתקה כלכלית נועזת: הוא החליט להנפיק דינרים זהובים ודירהמים כסופים, לפי הערכים הנקובים בקוראן. הרעיון הוא לשוב לכלכלה שהיתה נהוגה בימי הנביא והח'ליפים הראשונים, האדוקים, ולהשתחרר מהתלות בשוק העולמי. האם זה יצליח? איתי, מומחה לכלכלה מוניטרית ובעל הבלוג תועלת שולית, בטור אורח מיוחד לינשוף: מה מנסה דאעש להשיג באמצעות המטבעות החדשים, מאלו בעיות הוא מתעלם, והאם הזהב והכסף יביאו לקריסתו בסופו של דבר?

בנובמבר השנה (2014), הודיע ארגון המדינה האסלאמית (להלן: דאעש) על כוונתו לטבוע מטבעות משלו העשויים ממתכות יקרות (זהב, כסף ונחושת), בהם יעשה שימוש בשטחים שנמצאים תחת שליטתו. המטרה המוצהרת, כך לפי הודעת הארגון, היא "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי ששעבד ודרדר אותם לעוני". אני משוכנע שהמוסלמים המשועבדים ממתינים בכיליון עיניים.

התוכנית של דאעש, אם תמומש, תחזיר לחיים את דינר הזהב ודירהם הכסף של בית אומיה שהיו בשימוש החל מאמצע המאה השביעית לספירה. השם, דינר, הוא שיבוש של הדינריוס – מטבע הזהב של האימפריה הביזנטית, והטבעתו החלה בח'ליפות האסלאמית העתיקה מכיוון שהח'ליף לא אהב את העובדה שהכסף שנעשה בו שימוש באימפריה שלו מכיל התייחסויות לשילוש הקדוש הנוצרי (הוא כנראה גם לא התלהב מהפרצוף של הקיסר שעיטר חלק מהמטבעות). וכך נוצר דינר הזהב האסלאמי הראשון, שהוטבע, תוכנן ולקח את שמו מהמערכת המוניטארית המערבית כדי להילחם בהשפעה המערבית. זהו הדינר שעומד לעשות קאמבק, והוא נחוץ לדאעש היום בדיוק כפי שהוא היה נחוץ לשלטון בית אומיה במאה ה-7 לספירה.

ברשומה זו ננסה להבין את הרציונל של המהלך מבחינתו של הארגון, נדבר על השיח הפאן-איסלאמי החדש הנוגע לדינר הזהב, נעמוד על הבעיות הגדולות שבחזרה למטבע עשוי מתכת יקרה, ולבסוף, ננסה לעשות את מה שכלכלנים שונאים לעשות – לנחש (אנחנו קוראים לזה "לחזות", אבל בלי כדור בדולח ועין של לטאה זה מאבד מהקסם) את ההשפעה של המהלך, אם יתרחש, על תוכניותיה ועל קיומה של דאעש.

בעל המאה הוא בעל הריבונות

טביעת מטבע היא פעולה ריבונית. ככל שנרחיק אחורה בזמן נגלה כי הסמכות הבלעדית לטביעת מטבעות שכנה אצל הריבון, וזה הגן עליה ככל יכולתו. כך, למשל, אסר המלך הבריטי בשלב מסוים על הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה לייצר כסף משלהן, על אף שהיה להן מחסור כבד במטבעות ועל אף התעקשותן על היות תושביהם נתינים נאמנים של מלכם (מי יותר, מי פחות).

כאשר ריבון חדש משתלט על שטח, אחת הדרכים לבסס את שלטונו היא באמצעות יצירת כסף משלו שיחליף את הכסף המקומי בו נעשה שימוש. למדינת ישראל הצעירה לקחו ארבע שנים כדי להחליף ב-1952 את המטבע המנדטורי ב"לירה הישראלית" (זכרה לברכה), אבל לא חייבים לחכות לריבונות מלאה כדי להכריז על כוונותיך. החשמונאים, למשל, טבעו מטבעות משלהם ("שקלי הכסף") עוד בימי המרד והפסיקו את השימוש במטבעות סורים שהיו נהוגים באותה התקופה.

הכרזת ריבונות – מטבע חשמונאי שהתגלה בנגב הצפוני

המהלך של דאעש נראה, בקונטקסט זה, כפעולה הגיונית של גוף שמעוניין לבסס את ריבונותו על השטחים שכבש, ולהבהיר לתושבים המקומיים ולזרים כי הוא הריבון בשטח. חישבו על שלטון החמאס בעזה, אשר נאלץ לשלם משכורת לפקידיו, חייליו ונתיניו בכסף שהונפק על ידי ישות שהלגיטימיות שלה מוכחשת על ידי הארגון. בכל פעם שחמאסניק משלם עבור סחורה עם מטבע הנקוב בערך של עשרה שקלים חדשים, הוא משלם בכסף שמכריז: "לגאולת ציון!". כמה מביך עבורו. ברור לנו שדאעש יעדיפו מטבע משלהם, עם השהאדה מוטבעת עליו, על פני שטרות של ממשלת עיראק, או חמור מכך, עם דיוקנו של אסד.

"לגאולת ציון שבקיומה איננו מכירים"

זהב או נייר?

עדיין, אמורה לצרום לאוזננו השאלה: "מדוע זהב וכסף?". כתבות בעיתונות העולמית מגלות כי לוחמי הארגון רכשו מסוחרים בסוריה זהב בכמות גדולה ככל האפשר, ובמקומות אחרים הם מחרימים את כל המתכות היקרות שהם יכולים לשים עליהן את ידם במטרה לייצר דינר זהב ודירהם כסוף (ומטבעות נחושת בערכים נמוכים יותר). מדוע לא לייצר מטבע מנייר, כמו כל ממשלות העולם, ולחסוך את כאב הראש הזה?

קיימים שני הסברים לתופעה שיכולים לשפוך אור על התנהגות הארגון. הראשון, כלכלי. כוחו של מטבע נובע, בין היתר, מהאמון שמעניקים המשתמשים בו לסמכות שמנפיקה אותו. הסיבה שהנייר הצבעוני הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי מתקבל בארץ במסחר נובעת מהאמון של האזרחים בממשלת ישראל ובמוסדותיה המנפיקים את השטר. האמון הזה כולל, בין היתר, הנחה שממשלת ישראל לא הולכת לשום מקום ושגם מחר תהיה כאן מדינה עם מטבע השקל, ושאותה ממשלה לא תדפיס יותר מידי מהשטרות הצבעוניים הללו מכדי לפגוע בערכם. התושבים החיים בשטחים שנכבשו על ידי דאעש לא חולקים בהכרח את אותו אמון כלפי אדוניהם החדשים. גם אם יניחו תושבי המדינה האסלאמית כי דאעש לא ידפיס שטרות כאוות נפשו כדי לממן את מלחמתו במזרח התיכון, אין כל ערובה כי דאעש יהיה כאן מחר. מטבע העשוי ממתכת יקרה פותר חלק מהבעיה – גם אם הפרצוף שנמצא על המטבע לא יהיה כאן מחר, תמיד נוכל להתיך אותו ולמכור את הזהב שבתוכו עבור מטבע אחר (זוהי אנקדוטה בלבד, חל איסור על שימוש בדיוקנאות של אנשים או בעלי חיים על כסף אסלאמי).

למרות האינטואיטיביות של ההסבר הכלכלי, הוא איננו מושלם: ראשי דאעש יודעים שאף אחד לא מתכוון לסחור איתם, וכי הכסף שלהם ככל הנראה יוחרם על ידי מעצמות העולם. יהיה יותר משתלם לארגון לשמור את כל הזהב לעצמו, ולתת לתושבים להתנייד עם דינרים עיראקיים או לירות סוריות, ובכך לאפשר לעצמו לסחור בשוק השחור עם שווקים זרים כדי לרכוש יבוא הנחוץ לו.

זוכה לאמון הציבור: השטרניחובסקי

התמונה מתבהרת כאשר בוחנים את הסוגיה באמצעות ההסבר השני, הדתי. לאסלאם יש בעיה עם נייר.

נבהיר כי אין בכוונתנו או ביכולתנו לפתוח בדיון על הלכות הכסף במחשבה האסלאמית. לאסלאם הוגים רבים וזרמים שונים אשר יכולים לפרש את ההלכה בצורה שונה. חלק מאנשי הדת הסלפים, למשל, השואפים לחקות ככל הניתן את הנביא, גורסים כי הנביא מוחמד השתמש ודיבר על כסף אך ורק בצורתו כמטבעות ממתכת יקרה, ועל כן רק מטבעות כאלו יכולים לשמש ככסף אמיתי. אבל בעיה "מודרנית" יותר היא האינפלציה. מלווים חייבים לגבות ריבית על האשראי שהם מעניקים, בין היתר, כדי להגן על עצמם מפני השחיקה בערך הכסף, תופעה שמקושרת בתודעה לכסף מנייר. זוהי כמובן, טעות – אינפלציה היא תופעה שהופיעה בהיסטוריה האנושית הרבה לפני המצאתו של כסף הנייר. אבל עבור חלק מההוגים המוסלמים כסף שעשוי מזהב פותר את הבעיה. אם אני לוקח הלוואה בכסף שעשוי מזהב, לפי משקל מסוים, אני מחויב להחזיר את אותו כסף לפי שוויו כסחורה (אותו משקל של זהב). בכך החזרתי את ההלוואה במלואה ואין צורך לגבות ממני ריבית. גישה זו מתעלמת מכך ששווי הזהב יכול לצנוח לעומת סל מוצרים אחר בשוק, כלומר שמחירי המוצרים במונחי זהב יעלו כמו באינפלציה עם נייר.

במילים אחרות, קיומו של שוק כסף ואשראי המציית להלכות ריבא (ربا) האוסרות על לקיחת ריבית מחייבות, לדעת חלק מאנשי הדת, מטבע המשמש גם כסחורה. כסף נייר לא עומד בהגדרה הזאת, אבל מטבע מזהב דווקא כן. אם דאעש מתכוונים לבנות ח'ליפות מוסלמית הפועלת לפי חוקי השריעה בפרשנותם המחמירה, הם יצטרכו מטבעות מזהב.

דינר הזהב כמטבע כלל אסלאמי

הרעיון להחזיר את דינר הזהב נמצא בדיונים פוליטיים, דתיים ואקדמאיים בעולם המוסלמי כבר כמעט שני עשורים, כך שהודעת דאעש על כוונותיו לא נולדה בתוך וואקום. בשנים 1997-1998 התחולל בעולם המשבר הפיננסי האסייתי, במסגרתו כמעט והתמוטטו הכלכלות של מדינות כמו תאילנד ודרום קוריאה, אך גם מדינות אסיאתיות מוסלמיות כגון מלזיה ואינדונזיה נפגעו קשה מאוד. הכלכלות נפגעו משום ששמרו על משטר שער חליפין קבוע (שער קבוע של המטבע המקומי לדולר) כדי למשוך השקעות ומימון זר בדולרים אל המדינה, ובמקביל להגן על הייצוא של המדינות. כאשר הגירעון בחשבון השוטף הגיע לרמות מסוכנות, התקשו המדינות האסייתיות לשמר את שער החליפין, והמטבעות האסיאתיים החלו להתרסק. מכיוון שלממשלות, לחברות ולבנקים אסיאתיים היו הלוואות רבות שנקובות בדולרים, ושווי המטבע המקומי צנח, הוביל הדבר לפשיטות רגל ולמשבר אשראי במדינות הללו. קרן המטבע העולמית (עם המשנה ליושב הראש דאז, פרופ' סטנלי פישר. הו, כן) הסכימה להעניק סיוע למדינות אך ורק בתמורה לריסון פיסקלי מצדן, שהתקבל על ידי אזרחי המדינות האסייתיות בהבנה בדיוק כפי שביטול קצבאות מתקבל במדינתנו הקטנה בהבנה.

דרום קוריאה אמנם הגיבה באיפוק והגיון, ואזרחי המדינה עמדו בתור כדי לתרום את הזהב האישי שלהם (ויש שמועות שגורסות כי גם את שיני הזהב שלהם) כדי לסייע לחלץ את מדינתם מהמשבר, אבל אלה היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. מרבית אזרחי המדינות האסייתיות, וביניהן המוסלמיות, הגיבו בצורה האנושית הצפויה והאשימו את הזרים בכל הבעיות שלהם. הנראטיב השולט הוא כי "ספקולנטים מערביים" תקפו את המטבעות האסיאתיים וריסקו אותם תמורת רווח. ספקולנטים אכן פעלו במשבר האסיאתי, אבל הם היו רק הסימפטום, לא הגורם לתופעה.

מאז המשבר, החל במלזיה (ובמידה פחותה יותר באינדונזיה) שיח פוליטי ואקדמי הנוגע לפיתוח אלטרנטיבה למטבע המלזי, הרינגיט (Ringgit), ועל האפשרות לעבור למטבע אוניברסלי שיסייע באיחוד המדינות המוסלמיות. התוכנית הייתה חזרה לדינר הזהב האסלאמי אשר ישמש לסחר בינלאומי בין המדינות ויתחרה בדולר על מעמדו כמטבע הסחר המרכזי. בשנת 2002 הציע ראש ממשלת מלזיה באופן רשמי את הטבעתו של דינר הזהב המוסלמי, כדרך להגן על העולם האסלאמי מהתקפות ספקולנטים מערביים, ומאז לא קרה הרבה, מלבד הטבעתם של מספר מטבעות על ידי הממשל המקומי, בעיקר למטרות יח"צ. מה מיוחד כל כך בדינר הזהב, ומדוע הוא יאחד את העולם המוסלמי?

נסיונות אסלאמיים להתמודד עם המשבר: דינר שהונפק במלזיה

קריאה ביקורתית בקונטקסט הזה של הודעת ארגון דאעש, לפיה בכוונתם לטבוע את דינר הזהב כדי "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי", יכולה להתפרש כקריצה של הארגון אל עבר מוסלמים במדינות האסייתיות, שמשמעותה "ראו, בזמן שהמנהיג שלכם מדבר על הצורך, אנחנו מייצרים את המטבע האוניברסלי המוסלמי כאן, בלב הח'ליפות האסלאמית החדשה". לפי הפרשנות הזו, לא מדובר בצעד בונה אמון כלכלי, או בצעד מחייב הלכתית, אלא בניסיון לצבור אהדה ולאחד את העולם המוסלמי תחת הדגל של הארגון. נשמע מופרך? אולי היום. אבל אם דאעש יצליחו להקים מדינה מתפקדת עם הסכם הפסקת אש, המטבע שלהם יכול להוות את הבסיס המוניטרי החדש (ישן) של האומה המוסלמית.

לא כל הנוצץ זהב

יש בעיות רבות עם קיום משטר מוניטרי המבוסס על מטבעות זהב וכסף. כל כך הרבה בעיות, למעשה, שהאנושות זנחה את השימוש היום יומי במטבעות כאלה הרבה לפני שזנחה את הזהב עצמו כבסיס מוניטרי.

אחת הבעיות, עבור התושבים המשתמשים במטבע, היא נטייתו של המנהיג "לסחוט" הכנסה נוספת על ידי דילול המתכת היקרה ממנו (מהלך המכונה Debasement, פיחות). כך, מפרסם השלטון כי הדינר הוא מעתה מטבע עם כמות נמוכה יותר של זהב בתוכו (נניח, חצי מהכמות המקורית) וישלם משכורות ותשלומים אחרים במטבעות החדשים והפחותים. לציבור המחזיק במטבעות ישנים יש בחירה, לשלם באמצעות המטבעות הישנים שיתקבלו לפי השווי החדש ולספוג צניחה של 50% בשווי הכסף שלהם, או לרוץ למטבעה הממשלתית, להתיך את המטבעות הישנים ולבקש לייצר מהם מטבעות חדשים, ולשלם מס (שנע בימים הטובים ההם בין 1-15%) בגין הטבעת המטבעות החדשים. בתקופת מלחמת מאה השנים ביצעו מלכי צרפת את המהלך הזה מספר פעמים בשנה וסחטו כמעט כל גרגר זהב מכספם של אזרחיהם.

חכמי הדת המוסלמים אוסרים, אמנם, בתכלית האיסור על ביצוע פיחות למטבע, אבל לשליטים המוסלמים בח'ליפות, במיוחד לבית עבאס, לא הייתה בעיה מיוחדת לדלל את שווי המטבע שלהם כדי לסחוט הכנסות נוספות למימון המלחמות. מטבע הכסף של האימפריה העות'מנית המוסלמית, ה-Akce, עבר דילול כה חריף במהלך השנים עד שבעת החלפתו לא נותרה בו כמעט מתכת יקרה. בכלל, בבואנו לבחון את היסטוריה עלינו לשים לב שקיומם של חוקים האוסרים על משהו מעיד על כך שהוא נעשה. אין טעם לחוקק חוקים נגד הלוואה בריבית אם אין אנשים הרוצים ומנסים להלוות בריבית, כפי שאין טעם לציין במפורש כי אסור לפחת את המטבע, אלא אם כן השליטים נהגו לפחת אותו.

לא רק בעולם המוסלמי: פרידריך הגדול מלך פרוסיה נהג, באמצעות בנקאי יהודי בשם אפרים, לפחת את מטבעות הזהב של מדינות זרות כדי לממן את מלחמותיו. המנהג היה כל כך ידוע לשמצה, עד שברחבי פרוסיה נפוץ השיר הבא, בהתייחס לדיוקן המלך על המטבעות: "מבחוץ זהב, מבפנים צואת מעיים - מבחוץ פרידריך, מבפנים אפרים".

לא רק בעולם המוסלמי: פרידריך הגדול מלך פרוסיה נהג, באמצעות בנקאי יהודי בשם אפרים, לפחת את מטבעות הזהב של מדינות זרות כדי לממן את מלחמותיו. המנהג היה כל כך ידוע לשמצה, עד שברחבי פרוסיה נפוץ השיר הבא, בהתייחס לדיוקן המלך על המטבעות: "מבחוץ זהב, מבפנים צואת מעיים – מבחוץ פרידריך, מבפנים אפרים".

בעיה נוספת עם מטבע מזהב היא שהמחירים של כל המוצרים בכלכלה זזים לפי מחיר הזהב העולמי. אם נסתכל על מחירי הזהב מתחילת 2010, למשל, נגלה תנודתיות מדאיגה: משנת 2010 עלה מחיר הזהב ביחס לדולר: 27% בשנת 2010, 10% ב-2011, ו-7% נוספים בשנת 2012. כל עליה בשווי הזהב משמעה ירידה במחיר של כל המוצרים (המיובאים, בכל אופן) כאשר הם נקובים במטבעות זהב. דמיינו לכם שבשנה האחרונה מחירי כל הרכבים ירדו ב-27%, נשמע לא רע. אבל מי הפראייר שיקנה מכונית היום אם בשנה הבאה דגם חדש של אותה מכונית מהיבואן יעלה לו כמעט שליש מחיר פחות? לא רבים. יהיו לא מעט אנשים שיעדיפו להימנע מצריכה, מה שיפריע לנהל סוכנות רכב רווחית. מה לגבי השכר של העובדים בסוכנות הרכב? אם אנו בעלי סוכנות רכב שמרוויחים השנה 27% פחות על אותה מכונית, איננו יכולים לשלם לעובדינו את אותו שכר. עליהם להסכים לקבל 27% פחות בשכר שלהם גם כן. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו מרבית בני האדם בשיחה עם הבוס שלהם שמסביר להם שהוא חותך שליש משכרם, אבל הם לא צריכים לדאוג כי שווי סל המוצרים הממוצע צנח גם הוא.

ובשנת 2013? שווי הזהב התרסק ב-28% ביחס לדולר. כל מחירי המוצרים מזנקים בשנה ב-28%. קשה מאוד להתנהל בכלכלה כזאת, וקשה מאוד לתכנן צעדים כלכליים או לחתום על חוזי שכר/רכש רגישים אם רמת המחירים שלנו רגישה כל כך. מה יקרה אם מחר תהיה שביתה במכרות הזהב בגאנה? מה יהיה אם ימצאו מכרה חדש ועשיר בוונצואלה? כל אירוע שכזה יכול להשפיע על רמת המחירים במשק שלי.

תנודתיות גבוהה: מחיר הזהב

ומה לגבי חוסר אחידות במטבע? מטבע זהב שהוטבע לפני עשר שנים איננו זהה למטבע שהוטבע אתמול. במטבע הישן יש פחות זהב מכיוון שהוא נשחק מהשימוש במסחר היומיומי, ומשקלו יורד בהדרגה. לאנשים יש גם נטייה מעצבנת להוריד חתיכות קטנטנות של הזהב מהמטבע. האם מטבע מלפני עשור שווה בערכו למטבע חדש? האם יוכל כל תושב לסמוך על כך שמטבע הזהב שקיבל יתקבל במסחר בפעם הבאה? מה לגבי ביצוע רכישות גדולות, כמו רכישת בית או עסק? מה לגבי רכישת בית מלון? האם הקונה יביא שק של מטבעות זהב בבגאז' והם יבלו את יתרת היום בספירה וספירה חוזרת של המטבעות? לא סביר. הם יצטרכו מערכת בנקאית שתנפיק שטרות בנקאיים וצ'קים כדי לפשט את ההעברה, ואז הם יחזרו לסחור בנייר. מגובה בזהב, אולי. אבל נייר.

אז דינר הזהב, טוב למוסלמים?

התשובה תלויה במטרות הארגון מאחורי הנפקת המטבע, ומידת נכונותו לדבוק בתוכניתו לייצר ח'ליפות אסלאמית שדומה לזו שהתקיימה בתקופת הנביא. הארגון כבר "התפשר" על המצאות מודרניות שלא היו קיימות בימי הביניים, ביניהן חשבון הטוויטר של הארגון, כלי רכב, ונשק מתקדם. אין כל ערובה שהארגון לא ימציא "עוד כסף", פשוט, מנייר, לשימושים היום יומיים, שיעבוד במקביל למערכת דינר הזהב.

החיים בכלכלה שצמודה לזהב בעולם שאינו צמוד לזהב יהיו קשים לאזרח הפשוט (הם יהיו קשים אצל דאעש גם עם דולרים ודרכמות), ויסבלו משמעותית מאי-יציבות המחירים ומתנאים בעייתיים לקיום חוזים ולמסחר תקין. אבל, אם יש משהו שההיסטוריה הכלכלית מלמדת אותנו, זה שתנאים כלכליים רעים, אינפלציה ושוד מוניטרי לא מובילים בהכרח לסילוקו של משטר שמשתמש בכוח מזוין כדי לשמר את כוחו. ברחבי העולם יש לא מעט עמים שחיים תחת שלטון רודני שגונב ככל הניתן, ואף מדפיס ככל שמתחשק לו מכסף הנייר שברשותו, ולמרות ההתרסקות הכלכלית של מדינות אלו, השלטון נותר יציב במשך שנים ארוכות.

דאעש לא יקרסו בגלל דינר הזהב. התושבים שלהם אולי כן.

בלוג "תועלת שולית" עוסק במגוון נושאים מעניינים בתחומי הכלכלה, תיאוריה מוניטרית ופיננסים. מטרת הבלוג הינה להנגיש נושאים מורכבים בכלכלה לכלל האוכלוסיה.

%d בלוגרים אהבו את זה: