ארכיון הבלוג

הכה את הסוכן: האם ארגוני ביון הצליחו לשנות את ההיסטוריה?

קנוניות ומזימות, תוכניות אפלות וקשרים שנרקמים בחדרים אפופי עשן: ארגוני ביון תמיד הלהיבו את דמיונם של פרשנים, כותבים ועיתונאים מכל הסוגים. במזרח התיכון, למשל, יש לא מעטים שקוראים בשקיקה על הרפתקאותיו של סוכן מוסד בשם שמעון אילות, שמוצא את עצמו בימים אלו במרכז תשומת הלב העולמית. אבל אפילו אם נתעלם מקונספירציות חסרות ביסוס, עד כמה השפיעו מבצעים חשאיים אמיתיים על הפוליטיקה העולמית? מחקרים חדשים שופכים אור מעניין על שניים מהמפורסמים שבהם. ריי טאקייה, היסטוריון איראני-אמריקאי, טוען כי הקנוניה המפורסמת של ה-CIA להפיל את ראש ממשלתה הדמוקרטי של איראן, מוחמד מוסאדק, אינה אלא מיתוס מנופח וחסר ביסוס. ומאיר זמיר, חוקר ישראלי, מביא ראיות כי סוכנים בריטים בחשו בקלחת ועודדו את פלישת צבאות ערב למדינת ישראל ב-1948. האם הם צודקים?

_59311445_modern_spies

אם נאמין לעיתונות האיראנית, במדבריות עיראק מסתובב יהודי כשר בשם שמעון אילות. בימים, מזוקן וחמור סבר, הוא מנהיג ביד רמה את ארגון הטרור דאע"ש, נושא דרשות במסגדים, פוקד לערוף ראשים ושולט כח'ליף על חלקים נרחבים מסוריה ועיראק. בלילות הוא חומק לו ממחוזות הקנאות למקומות עליזים ומבלה עם בחורות קלות דעת. אותם עיתונאים איראנים, תודה ששאלתם, סבורים ששמעון הלזה הוא סוכן מוסד, ואף פרסמו תמונה של ח'ליף דאע"ש לצד תמונתו של אילות "האמיתי", מחובק עם בחורה במסיבה. מי יודע, אולי שמעון למד באותו המחזור עם אותו סוכן מוסד מסתורי, שלפי צהובונים מצריים מסויימים שולט בכרישים בחופי סיני ומשסה אותם בתיירים. מעצבי דעת קהל אחרים במזרח התיכון ומעבר לו האשימו את המוסד בדברים רבים ושונים: מזימה להפיל את מובארכ, מזימה להפיל את מורסי, מזימה להעלות את סיסי, מזימה לסכל את עלייתו של סיסי, לפגוע בשיעור הילודה המצרית ,להעביר מוסלמים על דתם, וכהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה. גם מחוץ לשכונה שלנו, רבים וטובים מאשימים את אחיו הגדולים של המוסד, ה-CIA וה-MI6, בשפע קנוניות, ביניהם הפלת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר.

דומים או שונים? אבו באכר אל בגדאדי ו"שמעון אילות"

דומים או שונים? אבו באכר אל בגדאדי ו"שמעון אילות"

מה שמסבך את התמונה, כמובן, הוא שארגוני ביון אכן רוקמים תוכניות אפלוליות, ומדי פעם בפעם באמת מדובר בתוכניות מרחיקות לכת. במלחמה הקרה, למשל, יזם ה-CIA שורה של הפיכות במדינות אפריקאיות, אסיאיתיות ודרום אמריקאיות, כדי לוודא שלא יעלו בהן משטרים שאוהדים את רוסיה הסובייטית. אחד המקרים המפורסמים ביותר, שהפכו בינתיים לנחלת הכלל, הוא ההפיכה נגד מוחמד מוסאדק, ראש ממשלתה הנבחר של איראן, בשנת 1953. סיפור הפלתו של מוסאדק נחשב בעיני רבים, באיראן ומחוצה לה, כמעשה בריונות קולוניאליסטי ומרושע שנועד למנוע חירות מהעם האיראני. הוא אמנם משמש ככלי תעמולה מרכזי בידי המשטר באיראן, אולם גם מומחים רבים שאינם מאוהדי משטר האייאתולות נוטים להסכים כי האשמה המרכזית בהפלתו של מוסאדק, והאסונות שקרו אחריה, אכן רובצת לפתחה של סוכנות הביון המרכזית. הנשיא אובאמה התנצל על כך בנאום קהיר המפורסם, והפרשה אפילו הוזכרה בסרט האמריקאי "ארגו". זהו, כמובן, אינו המקרה היחיד בו סוכנויות ביון הובילו מהלכים מפוקפקים ששינו או ניסו לשנות את ההיסטוריה. לאחרונה, חשף פרופ' מאיר זמיר, היסטוריון מאוניברסיטת בן גוריון, את מעורבותם העמוקה של קציני ביון בריטים בהחלטת ארצות ערב לפלוש למדינת ישראל הצעירה ב-1948. שני המקרים מרתקים, אבל כפי שנראה, תוכם לא כברם. האם ה-CIA באמת הפיל את ראש ממשלת איראן ב-1953, ובכך גרם באופן עקיף למהפכה האסלאמית? וכמה גדול היה חלקם של קציני הביון הבריטים בפלישת צבאות ערב למדינת ישראל?

הופל על ידי ה-CIA? ראש ממשלת איראן מוחמד מוצאדק

הופל על ידי ה-CIA? ראש ממשלת איראן מוחמד מוסאדק

לאחרונה, הקדיש כתב העת היוקרתי Foreign Affairs מספר מאמרים למעורבותו של ה-CIA בהפיכות ברחבי העולם השלישי. לא כל המאמרים הללו פרו אמריקאיים, וחלקם מגוללים כתב אשמה חריף כנגד תככי ופשעי הביון האמריקאי במלחמה הקרה. המאמר על קונגו, למשל, טוען שחלקו של ה-CIA בהפלת הנשיא פטריס לומומבה היה מרכזי יותר מאשר נהוג לחשוב. אולם במאמר פרובוקטיבי במיוחד, טוען ההיסטוריון האמריקאי-איראני ריי טאקייה (Ray Takeyh), חוקר מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, כי ה-CIA לא הפיל באמת את מוחמד מוסאדק, לא חולל הפיכה באיראן ולפיכך לא נושא באשמה לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. מחקרו של טאקייה, שתוצאותיו בוודאי יהיו שנויות במחלוקת, מאשים דורות של היסטוריונים בכך שבלעו את התעמולה של הרפובליקה האסלאמית, ובעיקר – על כך שהתעלמו בבוטות מתפקידם של האיראנים עצמם במהפכי ההיסטוריה שלהם. מוחמד מוסאדק, כזכור, עלה לשלטון בראשית שנות החמישים בראשות קואליציה רחבה של כוחות פוליטיים, החזית הלאומית. בניגוד לטענותיהם של שמרנים אמריקאיים, הוא מעולם לא היה קומוניסט, אלא סוציאל-דמוקרט שתמך במלוכה חוקתית, וצבר כוח על רקע התסכול הנרחב ששרר במדינה לאחר מלחמה העולם השנייה. איראן של אחרי המלחמה, כותב טאקייה, היתה מדינה הרוסה, שמשאבי הנפט שלה זרמו בחלקם הגדול לבריטניה בחסות הסכם לא הוגן ומלוכה מושחתת. מוסאדק הבטיח להלאים את הנפט לטובת העם האיראני, ולפיכך צבר פופולריות עצומה ועלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות.

טוען שהסיפור המקובל הוא מיתוס - פרופ' ריי טאקאי

טוען שהסיפור המקובל הוא מיתוס – פרופ' ריי טאקייה

ההלאמה של משאבי הנפט, כצפוי, העלתה את חמתם של הבריטים עד כדי להשחית, ואלו דרשו מהאמריקאים לסייע בהפלת מוסאדק. הנשיא הארי טרומן דחה את הבקשה, אולם הבריטים מצאו אוזן קשבת אצל יורשו, אייזנהאואר, שחשש מהשתלטות קומוניסטית על איראן דרך משטרו של מוסאדק. עד עתה תואם מחקרו של טאקייה את הגירסה המקובלת, אולם מכאן והלאה מתפצלות הדרכים. ב-1952, הוא טוען, משטרו של מוסאדק הביא את איראן לסף התמוטטות. הבריטים הטילו מצור על איראן ומנעו את ייצוא הנפט שלה, ומוסאדק סירב לכל הצעות הפשרה האמריקאיות. האמריקאים החלו לחשוש, די בצדק, כי קריסה כלכלית תחת מוסאדק תפיל את המדינה כפרי בשל לכוח המאורגן העיקרי בסביבה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית (טודה).

אולם תסכולם הגובר של האמריקאים היה חשוב פחות מההתנגדות הגוברת למוסאדק בקרב האוכלוסייה האיראנית דווקא. עקשנותו של ראש הממשלה, סירובו להצעות פשרה וההידרדרות במצב הכלכלי שללו ממנו את תמיכת המעמד הבינוני, חלקים מהאליטות וכן סוחרי הבזאר, כוח כלכלי ופוליטי משמעותי. הקואליציה של מוסאדק החלה להתפורר, וכתגובה נקט ראש הממשלה במדיניות של "יד חזקה" ושלטונו הפך לסמכותני יותר ויותר. הדיקטטורה המתהווה שחקה את מעמדו של מוסאדק במעגל קסמים הרסני, וניכרה במיוחד את האינטליגנציה, האיגודים המקצועיים והקצונה הצבאית. אלו, שהחלו לחפש אלטרנטיבות, פנו לעבר האופוזיציה המלוכנית. לרוע המזל, גם הממסד הדתי,שתמך במוסאדק בתחילה, החל להשמיע קולות הולכים וגוברים של התנגדות. אנשי הדת אמנם תמכו בהלאמת הנפט ועמידה בפרץ נגד תכתיבי המעצמות הזרות, אבל גם התנגדו לנטיותיו המודרניסטיות של מוסאדק. לפיכך, מנהיגים דתיים כמו אייאתולה אבול קאסם כאשאני, שגיבו קודם לכן את ראש הממשלה, העבירו בחשאי את תמיכתם לשאה ולראש מתנגדיו של מוסאדק בכת הקצינים, הגנרל פזלולה זאהדי. משטר האייאתולות הנוכחי באיראן, כמובן, מתאמץ מאד להסתיר את האמת הלא נוחה הזאת.

פנה נגד מוצאדק: אייאתולה קשאני

פנה נגד מוסאדק: אייאתולה כאשאני

טאקייה מדגיש שתנועת המחאה שהפילה את מוסאדק הגיעה לשיא כבר בפברואר 1953, לפני שה-CIA החל לרקום את המזימה שלו להפלת השלטון. לאור עזיבה מתוכננת של השאה לצרכי טיפול רפואי, אייאתולה כאשאני הצטרף לקצינים ממורמרים ופוליטיקאים שטוהרו בידי מוסאדק לתנועה שנועדה כביכול לתמוך בכס הטווס. רחובות טהראן וערים רבות ברחבי המדינה התמלאו בהפגנות המונים, והקהל ניסה אפילו לבזוז את ביתו של מוסאדק. ההתנגדות לראש הממשלה גברה גם בתוך הפרלמנט. פוליטיקאים רבים, מתומכי מוסאדק לשעבר, נטשו אותו בשל נטיותיו הדיקטטוריות, כשלונו לסיים את משבר הנפט והתעקשותו להגביל את מעגל מקבלי ההחלטות לקבוצה קטנה של יועצים ומקורבים. בתגובה, השתמש מוסאדק בתרגיל משפטי מפוקפק ופיזר את הפרלמנט. במקביל, הוא החל גם לאיים על וושינגטון שיפנה לגוש המזרחי אם לא ינתן לו סיוע כספי מיד ולאלתר.

רק האירועים הללו, בשילוב עם הסכנה של קריסה פנימית בתוך איראן, שכנעו את הממשל להיענות להפצרותיהם של הבריטים ולתמוך בהפלת מוסאדק. במאי 1953, החלה סוכנות הביון המרכזית להניע את מבצע אייאקס: הפיכה צבאית שתפיל את ראש הממשלה ותעלה במקומו את ראש מתנגדיו, הגנרל זאהדי. ב-11 ביולי אישר אייזנהאואר את התוכנית. אנשי ה-CIA, ביחד עם עמיתיהם הבריטיים, שיחדו עיתונאים כדי לכתוב נגד מוסאדק, הפעילו סוכנים איראניים כדי לארגן הפגנות, עמדו בקשר עם זאהדי ואנשיו וקיוו שהשאה וחצר המלוכה ינצלו את המהומה כדי להיפרע ממוסאדק. אבל התוכנית נתקלה בקשיים מרגע לידתה: השאה ההססן לא שש לשתף פעולה, וגם כששוכנע לפטר את מוסאדק, המזימה התגלתה כמרושלת וחובבנית. שומרים נשלחו למעונו של מוסאדק עם צו פיטורים, אולם רה"מ, שהוזהר מראש, סירב לקבל את הצו ועצר את השליחים, תוך הפרה בוטה של החוקה האיראנית. מעתה, משל מוסאדק באופן לא חוקי, כשליט סמכותני לכל דבר. גם ההפגנות שמומנו בכסף זר, בניגוד להפגנות האיראניות האותנטיות בפברואר, היו בסופו של דבר עלובות למדי. מחלקת המדינה האמריקאית נאלצה להודות כי המבצע "נוסה וכשל", ואפילו הבריטים אמרו ש"אין טעם להמשיך". תת מזכיר המדינה האמריקאי, גנרל וולטר בדל-סמית, הציע לנשיא "להתחיל להתחנף למוסאדק" כדי להציל את מה שניתן. סגל הבית הלבן, ראשי ה-CIA והשגרירות בטהארן הסכימו.

להתחיל להתחנף: וולטר בדל-סמית

להתחיל להתחנף: וולטר בדל-סמית

אולם המצב באיראן היה כבר מעבר לנקודת הרתיחה. בלי מעורבות אמריקאית של ממש, זאהדי המשיך במאבק ויצר קשר עם יחידות צבא מורדות. המוני מפגינים שטפו את ערי איראן, והמפלגה הקומוניסטית ניצלה את המצב כדי לצאת לרחובות ולנתץ את סמלי המונרכיה. עיתון שנשלט על ידי שר החוץ פאטמי, בעל בריתו הרדיקלי של מוסאדק, קרא להוציא להורג את השאה, טעות מרה שניכרה איראנים פשוטים רבים שרחשו כבוד למלוכה. דווקא אז, האמריקאים היו סקפטיים. לוי הנדרסון, השגריר בטהראן, הבריק למחלקת המדינה ש"להפגנות יש חשיבות מעטה בלבד." זו, כמובן, היתה טעות. עתה, אנשי הדת יצאו נגד מוסאדק בגלוי, והאייאתולה קשאני קרא לתומכיו לצאת לרחובות. השגרירות האמריקאית דיווחה כי המפגינים "אינם אספסוף" ומונהגים בידי אזרחים "מכל שדירות העם, כולל פועלים, פקידים, בעלי חנויות וסטודנטים." ב-19 באוגוסט, הודה הרמטכ"ל בפני מוסאדק כי איבד שליטה על הצבא. הממשלה, שכבר כך עמדה על סף התמוטטות, נפלה באופן סופי כשיחידות צבא מלוכניות השתלטו על רדיו טהראן ומשרדי ממשלה חשובים בבירה. טאקייה, חשוב לומר, אינו מטיל ספק בכך שה-CIA רצה וניסה להפיל את מוסאדק, אולם סבור כי תרומתו היתה בסופו של דבר שולית. המחאה התחילה בלעדיו, המשיכה אחריו והיתה חלשה יחסית דווקא בשיא מעורבותו. מוסאדק היה קורבן לעקשנותו ושתלטנותו, ההתנגדות לשלטונו הגיעה בראש ובראשונה מהחברה האיראנית פנימה, וממשלתו היתה נופלת בכל מקרה בשל אובדן בסיס התמיכה הפוליטי שלה.

היה נופל בכל מקרה: מוחמד מוצאדק עומד למשפט אחרי נפילתו

היה נופל בכל מקרה: מוחמד מוסאדק עומד למשפט אחרי נפילתו

טאקייה, אם כן, נוטה להפחית בחשיבות השפעתם של ארגוני הביון הזרים על ההיסטוריה האיראנית. מאיר זמיר, כך נראה, הולך בדיוק בכיוון ההפוך. המחקר המרתק שלו, שדוגמית ממנו התפרסמה בעיתון הארץ, מראה כיצד סוכנים ודיפלומטים בריטים, שהפרו את הוראותיה של לונדון, בחשו בבירות המזרח התיכון בניסיון נואש למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. המניע, ככל הנראה לא היה אנטישמיות אלא שיקול פוליטי קר. מדינות ערב היו עדיין פרו-מערביות באותה התקופה, וישראל הסוציאליסטית נראתה כמועמדת מתאימה מדי לגוש המזרחי. הגיבור המרכזי במחקרו של זמיר הוא בריגדיר אילטיד קלייטון, מפקד הביון הבריטי במזרח התיכון, ששלח קנוקנות תמנוניות לכל בירה ובירה ובחש בפוליטיקה הירדנית, הסעודית, הסורית והעיראקית דרך השפעתו במסדרונות השלטון, הצבא והלגיון הערבי הירדני. במיוחד, ניסו קלייטון ותומכיו בסגל הדיפלומטי להסית מנהיגים ערבים לפלוש צבאית לארץ ישראל.

מסמכים חדשים לקנוניה בריטית - פרופ' מאיר זמיר

מסמכים חדשים לקנוניה בריטית – פרופ' מאיר זמיר

טענותיו של זמיר מגובות במסמכים חדשים, בריטיים וסורים, שנחשפו בעיקר מארכיונים צרפתיים. אולם מדובר במקורות בעייתיים למדי, שיש להתייחס אליהם בספקנות מרובה. ראשית כל, רוב המקורות של זמיר עברו במסננת האינטרסנטית של המודיעין הצרפתי, שניהל נגד הבריטים מלחמה תעמולתית מלוכלכת. המסמכים הסוריים בעייתיים במיוחד, משום שהם קשורים, בחלקם הגדול, לתלונות נגד התערבותם של הבריטים באזור, ורבים מהם מבוססים על שמועות ולא על עדות ישירה. אולם גם אם נתעלם מכך, חשוב להקשות בשאלה חשובה, שתמיד מרגיזה היסטוריונים מכל הסוגים. והשאלה היא "אז מה"? אם אכן סוכנים ודיפלומטים בריטים הסיתו את מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל, מה היתה מידת השפעתם? הרי גם זמיר מודה שהמנהיגים הונעו מלחץ ההמונים. רק מי שמאמין בכל ליבו בהשפעתם של ארגוני ביון זרים על דעת הקהל הערבית, שהיו לה די והותר סיבות להתנגד לציונות, יסיק שדווקא תככיהם של קלייטון וחבריו היו אלו שהכריעו את הכף. האם הפלאח המצרי, השייח' העיראקי והפועל הסורי יצאו להפגנות כי הבריטים לחשו משהו על אוזנו של מנהיג, או שיחדו מישהו לכתוב מאמר בעיתון? ספק רב. רק כדי לסבר את האוזן, ההיסטוריון הלל כהן, בספרו צבא הצללים, סוקר בהרחבה את ניסיונותיה של התנועה הציונית להשפיע על דעת הקהל הערבית באמצעות שיחוד עיתונאים, ניסיונות שנחלו כישלון חרוץ. אולי ספרו של זמיר, שיצא בקרוב, יציג הוכחות נוספות, אולם בינתיים הראיות אינן מספיקות כדי לתמוך בתזת הקנוניה שהוא מציג.

 

 

ישראלית בכורדיסטאן העיראקית: טור אורח מאת תמר ברס

כורדיסטאן העיראקית נחשבת על ידי רבים לפלא של המזרח התיכון: מדינה קטנה ומוקפת אויבים, שהצליחה להגיח חלקית מהגיהנום העיראקי ולבנות אי ידידותי של שקט ויציבות. לכורדים גם עבר של שיתוף פעולה קרוב עם ישראל, ולאחרונה התבטא אף רה"מ נתניהו בזכות עצמאותם המדינית. לפני זמן מה, שמענו כיצד מאויימים גבולותיה של כורדיסטאן, ספק חלק מעיראק וספק מדינה עצמאית, על ידי הצבאות המתקדמים של דאע"ש, פלישה שנבלמה לעת עתה. אבל כורדיסטאן העיראקית היא גם ארץ של פסגות וגאיות, מפלים וערים עתיקות המוקפות חומה. ומעניין לא פחות: היא מכניסה ישראלים לשטחה. תמר ברס, טיילת ישראלית, נכנסה לשם ושלחה את רשמיה לינשוף הנודד. לא תקראו את זה בשום מקום אחר.

 

Erbil fountains

תמונה זו של נוף הלילה בארביל, בירת חבל כורדיסטאן, ויתר התמונות בפוסט, צולמו ע"י תמר ברס

 

הבהרה מאת המערכת: פוסט זה אינו מהווה בשום אופן המלצה לבקר בכורדיסטאן, שעדיין מהווה באופן רשמי חלק מעיראק. יש לקוות כי עם העצמאות הכורדית הממשמשת ובאה, הדבר יהיה נוח ואפשרי במהרה ובקרוב.

חודש יולי 2014 הביא איתו את הרמדאן הארוך ואולי הקשה ביותר. רוחות חמסין נושבות בכל רחבי עיראק, חום של 45 מעלות, ואנשים מתהלכים כמו זומבים. בנוסף לכך, דאע"ש, ארגון הטרור הקיצוני, החליט לפתוח במלחמה. המטרה היתה להפוך את עיראק, שמצבה לא היה מזהיר במיוחד, לסוג של מדינת טליבאן. הם כבר כבשו את מוסול, הנמצאת בסמיכות לכורדיסטאן העיראקית, ספק מדינה ספק לא, שעדיין מתאוששת מעברה המדמם ומחכה להכרה רשמית מהעולם. את השטח הקטן הזה אופף ים של השערות וסימני שאלה. האם דאע"ש תעז לפלוש לשם? האם הכורדים יאבדו את עצמאותם החדשה שזכו בה אחרי מלחמות קשות עם העיראקים? כורדיסטאן, דרך אגב, עדיין נקראת צפון עיראק בבי-בי-סי, והדיווחים על האזור מפחידים. אחרי התלבטות רבה חציתי את הגבול מתורכיה ונכנסתי לשם במונית, כדי לבדוק אם יש עשן בלי אש. למדתי שאין עשן בלי אש, אבל אם האש נמצאת במרחק עשרים קילומטר זה לא מדאיג את הכורדים.

תיירת ישראלית בכוריסטאן. תמר ברס במצודה של ארביל.

תיירת ישראלית בכוריסטאן. תמר ברס במצודה של ארביל.

במסוף הגבול, הנהג לקח את דרכוני הנוסעים כדי להחתים אותם. הפקיד לא שש לצאת מהמשרד הממוזג, לא כדי לראות את הנוסעים וגם לא לגבות את התשלום על הויזה. לא התלוננתי. קיבלתי את החתימה ושאלתי עוברים ושבים לאן כדאי לנסוע.

ואז גיליתי שני דברים:

שהכורדים ממש לא דוברי אנגלית.

הערבית שלהם מעורבת במילים כורדיות ובקושי מובנת.

אבל הם היו מכניסי אורחים וסובלנים, ותקשרנו בצורה שטחית.

'אמדייה מקום יפה?' שאלתי.

'כן', הם אמרו.

'איך מגיעים לשם.'

'אין אוטובוס'.

מקום יפה? נוף מהכפר אמדייה

מקום יפה. נוף מהכפר אמדייה

אז נסעתי בטרמפים לאמדייה, כפר עתיק העומד בראש הר ומשקיף לנוף טרשי. בכפר חורבות מהתקופה האשורית ושרידי זכרונות של קהילה יהודית שפעם התגוררה שם. למרגלות הכפר טיילת עם מסעדות ומפלי מים שמקורם בהר. בתקופות טובות נהרו לכאן עיראקים כדי לנוח מהחום המסמם של בגדד ולשכשך את רגליהם במפלים. היום הם נוהרים לכאן כדי לברוח מהמלחמה בדרום, ובתי המלון עמוסים בפליטים מבגדד ושאר ערי עיראק.  הגעתי למלון עם מוצ'ילה בגודל של גופה וערבית ירדנית. מבעל המלון קיבלתי קיתונות של עצבים בגלל שלא הבנו אחד את השני. מפקיד הקבלה קיבלתי מכתב אהבה מרגש. אחר כך פגשתי את משפחת אבו באכר, שברחה מבגדאד עם קבוצה של ילדים צרחנים. אני שמחתי לפגוש אנשים שמבינים ערבית פלסטינית, הם שמחו לפטם אותי ולהתלונן על המצב.

"אנחנו אוכלים פה את החסכונות שלנו", הם אמרו. "משלמים 100 דולר ללילה". חבל שסדאם הלך.

"סדאם"?

"כן, סדאם היה גדול. המצב היה טוב יותר בתקופה של סדאם."

 

רחוב בכפר אמדייה

רחוב בכפר אמדייה

מאמדייה יצאתי למסע טרמפים שנמשך חמש שעות במישור מדברי לוהט.

"מה הסיכוי שדאע"ש יפלשו לפה?" שאלתי את הנהגים.

"כורדיסטאן בטוחה," הם אמרו, "לא יקרה כלום. רק אל תסעי לזאכו."

"אבל באתי משם."

"אז אל תסעי למוסול וקירקוק."

בכל צומת יש שלטים שמפנים למוסול, בגדד וקירקוק, והנהגים מצביעים לשם. "את רואה את הצומת הזאת?", הם אומרים, "לא לפנות שם."

כורדיסטאן בטוחה. לילה בארביל, בירת החבל.

כורדיסטאן בטוחה. לילה בארביל, בירת החבל.

קל לתפוס טרמפים בכורדיסטאן בגלל שהכורדים נדיבים וכמעט תמיד עוצרים. קשה להישאר בטרמפ בגלל שיש הרבה נהגים בודדים. אחרי שפרשתי מרכבו של נהג קשה הבנה מצאתי את עצמי בצומת רותחת עם דוכני ירקות ורוכלים מעולפים. רכב ממוזג עצר בפתאומיות ודרס בקבוק דלק.

אישה. סוף סוף.

בקבוק הדלק היה שייך לשני ילדים שניסו למכור אותו. בגלל המלחמה בעיראק, שליש ממקורות הנפט של הכורדים הלכו לאיבוד. המחירים טיפסו, אין מספיק דלק לכולם, וליד כל תחנת דלק יש טור ארוך של מכוניות שמשתרע למרחק קילומטר לפחות. הם מחכים שעה, או יותר, כדי למלא דלק. בקבוק הדלק שנדרס היה שווה זהב והילדים התעקשו שהנהגת תשלם את מחירו.

"בואי," היא אמרה לי.

נכנסתי לאוטו וברחנו משם.

"אני תיירת בלונדינית ומפוחדת," אמרתי לה. "אני חוששת שדאע"ש יפלשו לכורדיסטאן, יחטפו אותי וישלחו לבי-בי-סי קלטת באיכות מזעזעת." "אין סיבה לחשוש," היא אמרה. "יש לנו צבא חזק."

במחסום הקרוב הנהגת פנתה לחייל. "יש לי פה תיירת צמאה. יש לכם מים?"

"יש לכם מים בשבילי?" שאל החייל. "הצבא לא נותן לנו לשתות ברמדאן. יש פה חום של תנור ואני הולך למות."

בארביל, עיר הבירה של כורדיסטאן העיראקית, אני מטפסת לקלעה, מבצר אשורי מוקף חומה ענקית, שחולש על העיר. ארביל היא העיר העתיקה ביותר בעולם שהיתה בה התיישבות רצופה, שהתחילה לפני כ-6000 שנה. למרגלות הגבעה המוקפת חומה נמצא השוק העתיק בו אפשר למצוא הכל, מבגדים כורדיים נוצצים ועד ממתקים ושווארמה. ליד השוק מזרקות ענקיות, מרכז הבילוי של תושבי ארביל. בלילה, אחרי שבירת הצום, העיר מתעוררת לחיים ומאות משפחות, זקנים ונערים מתקבצים במזרקות. שורה של מעשני נרגילות ושחקני רמי ושש בש ממלאת את הסמטאות והרחובות הראשיים. מסעדות מקרינות את המשחקים וגם שירים פטריוטיים של הפשמרגה, הצבא הכורדי.

המצודה של ארביל, בלילה

המצודה של ארביל, בלילה

ארביל היא עיר מפותחת שמושכת משקיעים זרים מכל העולם. בקריית אינגליז מתגוררים עובדים אמריקאים ואירופאים, ובכל פינת רחוב יש קניון מפואר עם מותגים זרים, מכשירים אלקטרוניים, סלוני טיפוח ועוד. יש עבודה לכולם, יש מעט מאד קבצנים ויש כסף בעיר. מסעדות פתוחות למרות הרמדאן, מכוסות בוילון, כדי שכל מי שלא חובב צומות יוכל לאכול שם בדיסקרטיות. בין השיטוטים שלי ברחוב אני עוצרת בלובי של מלון ממוזג, כדי לשאוף אוויר קר. חבורה של שוטרים ועוברי אורח, כורדים וערבים, נמצאת שם מאותה סיבה, עסוקה בשיחה על המצב. אחד מהם מתפרץ:

"תפסיקו להגיד כורדיסטאן! אין כורדיסטאן! כולנו עיראקים! אנחנו עכשיו בעיראק!"

והכורדים שותקים. זהו המצב המורכב של כורדיסטאן העיראקית.

שבירת צום הרמדאן. מזרקות במרכז ארביל.

שבירת צום הרמדאן. מזרקות במרכז ארביל.

ב-1992 הכורדים כבשו את ארביל מידי צבאו של סדאם, הכריזו על עצמאותם והקימו ממשלה. יש להם משטרה מקומית, צבא, חוקים משלהם, דגל והימנון. עשרים נציגויות זרות יושבות בארביל, וגם לארביל יש נציגויות משלה. הכורדים יכולים לתת ויזות לתיירים זרים הנכנסים לשטחם, ולנהל את כל ענייניהם בעצמם.

אך העולם אינו מכיר בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית, ובטח שלא עיראק. עיראקים וכורדים יכולים לטייל ולעבוד בשתי המדינות ללא צורך בויזה, ולכורדים יש תעודת זהות אחת-עיראקית.

אך הכורדים לא זנחו את חלומם לכורדיסטאן עצמאית, והם מקווים שחוסר היציבות בעיראק והפיתוח המואץ של השנים האחרונות יאיץ את ההכרה הבינלאומית במדינתם. זה כבר גרם לביבי נתניהו להביע את תמיכתו בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית.

 

נוודים כורדים בהרים

נוודים כורדים בהרים

מהחום אני בורחת לג'בל הלגור, הפסגה הגבוהה ביותר בכורדיסטאן שבראשה שאריות של שלג מהחורף. אני מטפסת במשך יומיים לפסגה וצופה על נוף הררי מרהיב.

למרגלות הפסגה מתגוררות משפחות נוודים כורדיות, באוהלים עם צלחות לוויין, והן מתעקשות להאכיל אותי למרות הצום.

בסוף אני מקימה את האוהל בשטחם ומצטרפת אליהם לארוחת שבירת הצום. משם אני ממשיכה באוטובוס ישיר לגיאורגיה. האוטובוס נתקע ארבע שעות בגבול הכורדי. הפקיד צופה במשחק ומסרב להסתכל על הדרכון של אחד הנוסעים. כשהמשחק נגמר הוא מחתים את הדרכון ואנחנו ממשיכים. הדרכון היה שייך לנוסע עיראקי. "אנחנו בדרך לתורכיה," אומר הנוסע. "הולכים לנוח מהבלגן של עיראק. הכל הידרדר שם מאז הכיבוש האמריקאי. בתקופה של סדאם, אם היית אזרח שקט שלא מתערב בפוליטיקה, יכולת לחיות חיים שקטים ויציבים. היום המצב משפיע על כולם ואין שם שקט. ומה את עושה פה?"

"הולכת לים השחור." עניתי. "רחוק מהטילים."

 

כל הפחדים כולם: סוד כוחה של דאע"ש

צבא דאע"ש, המדינה האיסלאמית החדשה בעיראק, שוטף אזורים שלמים וערים עתיקות, כובש, טובח ומחריב. אולם מהו סוד כוחם של הלוחמים המסתופפים תחת הנס השחור? כדי להבין את המתכון, כדאי להרחיק ולהתבונן שמונה מאות שנים אחורה. ינשוף פוליטי-מדיני על אימה צרופה, פלורליזם אתני והקשר הנסתר שבין השניים.

Iraq_ISIS_Abu_Wahe_2941936b

העיירה הקטנה שארייה שבצפון עיראק היתה בעבר יישוב שכוח אל וסחוף רוחות, ניסוי בהנדסה חברתית מטעם שלטונו חסר הרחמים של סדאם חוסיין. במסגרת "פרוייקט הערביזציה שלו", פינה הרודן העיראקי את בני המיעוט הכורדי-יאזידי מבתיהם, והכריח אותם להתיישב בכפרים מתוכננים תחת פיקוח והשגחה. עד לא מזמן, איש לא התעניין במיוחד באירועים שהתרחשו בשארייה. אולם בימים האחרונים, מדווח החוקר האמריקאי מתיו בארבר, התמלאה העיירה הקטנה עד אפס מקום. ברחובותיה המאובקים של שארייה, הבחין בארבר בטורים אינסופיים של מכוניות, טנדרים וכלי תחבורה אחרים, כולם עמוסים עד להתפקע בפליטים יאזידים כורדים שברחו מעמק סינג'אר. הצבא האכזרי של דאע"ש, "המדינה האסלאמית", הטביע את עמק סינג'אר בדגליו השחורים וכוח האש האינטנסיבי שלו. מצויידים בנשק אמריקאי שנפל שלל בידיהם ממחסני הצבא העיראקי, הגיפו חייליו של הח'ליף אבו באכר אל-בגדאדי את יחידות הפשמרגה, הצבא הכורדי ששמרו על סינג'אר. הפשמרגה (מילולית: אלו שמתעמתים עם המוות) תמיד היתה ידועה כצבא מקצועי, נחוש ואמיץ, אך הלוחמים והלוחמות שלו מצויידים בעיקר בנשק סובייטי מיושן ומזדקן. לפי עדויות המפקדים הכורדים, הם הופתעו מכוח האש של דאע"ש ולא הצליחו לעמוד מולו. סינג'אר לא נמצאת בכורידסטאן העיראקית אלא מחוץ לה, אולם המדינה הצעירה שבדרך – אחד האזורים המתפקדים היחידים בגיהנום העיראקי – עומדת מול סכנה מיידית ומוחשית. כוחות דאע"ש נמצאים במרחק של ארבעים קילומטרים מארביל, בירת החבל הכורדי ואחד ממרכזי העצבים שלו.

אומץ לב, רוח קרב ונשק מיושן: לוחמות פשמרגה

אומץ לב, רוח קרב ונשק מיושן: לוחמות פשמרגה

כוחות הפשמרגה עדיין מגנים על גבולות כורדיסטאן העיראקית, ואפילו חיל האוויר האמריקאי הגיע כדי להצניח אספקה ולהפציץ את עמדות דאע"ש. אבל מי שקורא את דיווחו העגום של בארבר, שם לב לעובדה מטרידה אף יותר, אם כי נסתרת במעט מהעין. דאע"ש, כידוע, שם לעצמו למטרה לטבוח בכל ה"כופרים" ו"אלו שחזרו בהם מהאסלאם" (מורתידון). היאזידים הם מטרה ברורה, אולם גם שיעים, נוצרים ואפילו מוסלמים סונים שלא מקבלים את הקו הנוקשה של הארגון נשחטים ללא רחמים. בארבר הבחין כי הפליטים הנוצרים והיאזידים נעים במעגלים. אלו מהם שלא מצליחים לברוח לארביל, שעומדת אף היא בסכנה, או לטורקיה, עוברים מעיירה לעיירה, לעיתים עקב שמועות מוגזמות על נצחונות של דאע"ש. רשויות כורדיסטאן וארגונים בינלאומיים התחילו לארגן סיוע לפליטים בשארייה, אולם כעבור מספר ימים העיירה התרוקנה עקב שמועה על התקדמות כוחות דאע"ש. לאחר מספר ימים חזרו אליה רבים מהפליטים, ואחרים התפזרו בין יישובים אחרים באזור או בהרים הצחיחים.  כוחות דאע"ש נעים מסביבם כמו זאבים המקיפים עדר כבשים מפוחד, מריצים אותו במעגלים ומרכזים אותו במקום אחד לקראת השחיטה.

נעים במעגלים: פליטים יאזידים בהרי סינג'אר

נעים במעגלים: פליטים יאזידים בהרי סינג'אר

אולם עוצמתו של אותו צבא קיצוני עד טירוף אינו נובע רק מכוח אש או מנוכחותם של קצינים מנוסים. הוא קשור בשתי אסטרטגיות יסוד: לוחמה פסיכולוגית חסרת מעצורים ופלורליזם אתני. נראה לכם סותר? לא כל כך. אם נרצה להבין את סוד כוחו של דאע"ש, אויב שבקרוב עשוי להידפק על סף דלתנו, כדאי להבין את האסטרטגיה הכפולה הזאת לעומק, ולשם כך יש לחזור לאלו שהשתמשו בה ביעילות לפני כשמונה מאות שנה: הפרשים מטילי האימה של האימפריה המונגולית.

האימפריה המונגולית היתה אחת הקיסרויות האדירות ביותר בתולדות האנושות, ממלכה שנבנתה בשובל של דם שנטף מחרבותיהם של לוחמים אכזריים ולמודי קרבות. ג'ינג'יס חאן, הכובש הגדול שאיחד את השבטים המונגוליים והפך אותם לאימפריה בינלאומית, עשה כמעט את הבלתי אפשרי. בהנהגתו, קבוצה קטנה של פרשים כבשה במהירות חלקים אדירים מהגלובוס, מנפצת לרסיסים ממלכות ואימפריות אדירות שאיתרע מזלן לעמוד בדרכו. יורשיו של ג'ינג'יס חאן כבשו את סין, השמידו את בגדאד המעטירה והכניעו תחת שבטיהם חלקים אדירים מהמזרח התיכון, איראן, רוסיה ומרכז אסיה.

אימה צרופה ופלורליזם: ג'ינג'יס חאן, מייסד האימפריה המונגולית

אימה צרופה ופלורליזם: ג'ינג'יס חאן, מייסד האימפריה המונגולית

במחקר שלה על אימפריות ומעצמות על, כתבה ההיסטוריונית איימי צ'ואה כי האימפריה המונגולית נבנתה על פלורליזם אתני: הכובשים החדשים השכילו לאמץ לשורותיהם לוחמים, מדענים ומתכננים בלי הבדל עם, גזע ודת, ובכך שדרגו אוסף זעיר של פרשים לצבא בלתי מנוצח ולאחר מכן לממלכה. אבל הפלורליזם האתני הזה, שעמד בבסיס הקיסרות המונגולית, לא היה יכול להתקיים ללא אסטרטגיה מחושבת אך קיצונית של לוחמה פסיכולוגית. המונגולים הצליחו לצרף רבים כל כך לשורותיהם, רק משום שהכניעו ערים וממלכות אינספור, במקרים רבים ללא קרב של ממש. והסיבה שהצליחו להכניע ממלכות וערים ללא קרב היתה הנשק הסודי שהפעילו: אימה צרופה. כאשר צבאו של ג'ינג'יס חאן נלחם בחבל הארץ של חורסאן (מזרח איראן), הוא השית עונשים מחרידים על כל עיר שלא הסכימה להיכנע, ועוד יותר מכך – על ערים שנכנעו ובגדו לאחר מכן. האומנים השימושיים נשלחו למונגוליה, הנשים והילדים נמכרו לעבדות, ויתר הגברים נטבחו בדם קר.  לפעמים העונש היה מחריד אף יותר. בקרב על העיר נישאפור נהרג אחד מנכדיו של ג'ינג'יס, והכובשים שחטו כל נפש חיה בסביבה, כולל כלבים וחתולים. לעיתים קרובות נתנו המונגולים לפליטים לברוח ולהפיץ את הסיפורים על מעשי הטבח הללו ברבים. הערים האחרות, ששמעו על הגורל הצפוי להן, מיהרו להיכנע בטרם יהיה מאוחר. הפחד המשתק, שהוגבר אלף מונים באמצעות שמועות מוגזמות, היה הנשק הקטלני ביותר של המונגולים, אף יותר מהסוס, החרב והקשת. כך, בסופו של דבר, הצליחו ליצור בסיס טריטוריאלי לאימפריה הרב תרבותית והרב לאומית שלהם.

אימה צרופה: ייצוג פרסי של לוחמים מונגולים

אימה צרופה: ייצוג פרסי של לוחמים מונגולים

עבור דאע"ש, הטלת אימה היא נשק ראשון במעלה, והוא עובד בממדים רבים יותר מאשר אפשר לדמיין. כולנו ראינו את הסרטים המזעזעים שמפיצים לוחמי דאע"ש, והסיפורים שהם משאירים אחריהם. בדיוק כמו הפליטים שברחו מהערים העשנות והפיצו את מעלליהם של המונגולים ברבים, יוטיוב מביא לכל בית את סיפורו של הבסיס הסורי שנכבש וחייליו חסרי המזל, שראשיהם נערפו אחד אחד. כולנו מכירים את הנערה הנוצריה האומללה שראשה הוסר מעליה בשידור חי, את המסגדים העתיקים שעולים בסערה השמיימה, את שוק העבדים הגדול שבו מוכרים אנשי דאע"ש את הנשים והנערות כשפחות מין ללוחמי ג'יהאד אכזריים. הסיפורים, כדרכם של סיפורים, מועצמים אלף מונים, וקהילות שלמות נעקרות. הפליטים בצפון עיראק בורחים בעיקר לכורדיסטאן, הישות המתפקדת היחידה באזור, ומעיקים על הכלכלה הצעירה שלה עד לנקודת השבירה. יתר על כן, כפי שכותב בארבר, גלי הפליטים האינסופיים, הנוצרים והיאזידים, יוצרים אווירה של בלבול ודה-מורליזציה במחנה הכורדי. בניגוד למוסלמים הכורדים, שבוטחים בכוחות הפשמרגה שיגנו עליהם, ליאזידים ולנוצרים אין ביטחון כזה. ראשית כל, הפשמרגה היא מוסלמית, חרף נכונותם המסורתית של אנשיה להגן על מיעוטים דתיים נרדפים. שנית, מבחינת הנוצרים והיאזידים, עולם ומלואו עומד על כף המאזניים. אם דאע"ש תגיע חלילה לכורדיסטאן, המוסלמים הכורדים יחוו מעשי טבח ושיעבוד איום, אבל הנוצרים והיאזידים יושמדו עד האחרון שבהם. האימה שמפיצה דאע"ש, כמו גלי צונאמי, מגדילה את מספר הפליטים יום יום, וכך מחלישה את אויביה ומרככת אותם לקראת המכה הסופית.

גלים של אימה: אנשי דאע"ש טובחים בשבויים

גלים של אימה: אנשי דאע"ש טובחים בשבויים

באופן מפתיע, אי אפשר להבין את הצלחתה של דאע"ש בלי לתת את הדעת גם למרכיב השני במתכון המונגולי: הפלורליזם האתני. בתודעה המערבית, דאע"ש נתפסת כגורם קנאי שסובלנות היא ממנו והלאה. במידה מסויימת, זה נכון, ומעשי הזוועה שתיארנו לעיל יעידו. אבל חוסר הסובלנות של דאע"ש הוא דתי ואידיאולוגי, לא גזעי, אתני או אפילו לאומי. במסגרת הח'ליפות החדשה, כל מוסלמי קיצוני יכול להתקדם לדרגות העליונות, ולא משנה אם הוא עיראקי (כמו הח'ליף), צ'צני (כמו מפקד הצבא) או אפילו אירופי. כך, במידה כלשהי, דאע"ש אוספת לעצמה כשרונות צבאיים מהעולם כולו: מתנדבים למודי מלחמה שיכולים להתקדם באמצעות מעלותיהם האישיות, בלי קשר לגזעם או צבע עורם. השם של דאע"ש הוא לא רק קריאת קרב מטילת אימה, אלא גם שירת סירנה מפתה לצעירים מתוסכלים מכל רחבי העולם. השילוב המתוחכם הזה בין פיתוי לאימה, ביחד עם מיומנות צבאית, נשק שלל וכוח אש, הוא סוד העוצמה של דאע"ש. וכל מי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לצפות בסרט התעודי המצויין של Vice TV, דיווח של כתב שחדר ללב המאפלייה בראקה, צפון סוריה, כיום המפקדה הראשית והבירה של הח'ליפות.

וככל שהעולם יתן לסיוט הזה להתרחב ולצבור עוצמה, כך יהיה יותר קשה לעצור אותו בעתיד. בהקשר זה, אין די בהפצצות אמריקאיות ספורדיות ובמתן אספקה: הכורדים זקוקים לנשק, מתוחכם וחדיש אם אפשר, כדי להדוף את הגלגל אחורה. אם כורדיסטן תיפול, לא יהיה אף אחד אחר בצפון עיראק שיוכל לעצור את הגל. ואת הטבח שיהיה בארביל ובסולמאנייה, שגלים של פליטים מפוחדים מצטופפים בהן, אפשר רק לדמיין. מי שרוצה לפעול, כדאי שיעשה זאת עכשיו: בלי היסוסים, בלי דיונים ממושכים בקונגרס ובלי התפלשות בחוק הבינלאומי ובאו"ם חסר התועלת. עכשיו זו השעה למנוע רצח עם: עיכוב קל בלבד, והאורלוגין כבר יצלצל חצות.

%d בלוגרים אהבו את זה: