ארכיון הבלוג

הכל פתוח: מבט חדש על דה גול ומלחמת אלג'יר

מלחמת אלג'יר, עימות האדירים בין צרפת לבין המחתרת הלאומית FLN, מוצגת בדרך כלל כמאבק אבוד מראש. אחרי הכל, איזה כובש יוכל לעם שתובע חירות ועצמאות? בסיפור הזה, מתנוסס נשיא צרפת, גנרל שארל דה גול, כמנהיג חכם ומרחיק ראות שהוציא את מולדתו מהבוץ האלג'יראי. אולם בחינה מדוקדקת של האירועים מעלה תמונה שונה. צרפת עמדה על סף ניצחון במלחמת אלג'יר, אולם דה גול ויתר על השגיה משיקול פוליטי קר ואכזרי. ינשוף היסטורי על מלחמה מתעתעת, גנרל בוגדני אחד ופשיטת הרגל של הדטרמיניזם ההיסטורי. בעימותים פוליטיים וצבאיים, האופציות תמיד פתוחות.

שארל דה גול. Credit: Bundesarchiv, CC-BY-SA 3.0

בזמן האחרון אני קורא הרבה מאד על מלחמת אלג'יר, בעיקר מתוך עניין בשכירי החרב וסוחרי הנשק הגרמנים שהשתתפו בה. כרגיל כשמתחילים להתעניין בהיבט מצומצם של פרשה היסטורית, האופקים הרחבים שלה נחשפים לעין ויוצרים פנורמה צבעונית ומרתקת. מי שיקרא את הספרים המונומנטליים של אליסטר הורן, מרטין אוונס, מתיו קונלי, מתילדה פון בילו ואחרים, ייכנס לעולם אלים, אכזרי ומרתק של מלחמה, תככים, דיפלומטיה ובגידות. רבים מציירים את מלחמת אלג'יר כמעין מאבק דו צדדי בין האימפריה הצרפתית השוקעת, ששאפה לשמר את שליטתה באלג'יריה, לבין ארגון השחרור האנטי-קולוניאלי, ה-FLN, שהצליח להקים בסופו של יום מדינה עצמאית. אולם אם מסתכלים על האירועים מקרוב, רואים שהמלחמה הזאת לא היתה רק בין צרפתים לאלג'יראים, אלא גם בין אלג'יראים לאלג'יראים, ובין צרפתים לצרפתים, ואפילו בין כל אלה לבין זרים: גרמנים, רוסים, אמריקאים, מצרים, תוניסאים ומרוקאים, ואפילו סינים, שהשפעתם היתה רבה.

רוב הכותבים, במיוחד היום, נוטים להסכים גם שמלחמת אלג'יר היתה מאבק אבוד מראש: ניסיון נואל של אימפריה קולוניאלית לשמור על מושבותיה מול תנועה לאומית אותנטית. זו, במידה רבה, חכמה שבדיעבד, המתבטאת באופן הוולגרי ביותר ב"קרב על אלג'יר", סרט תעמולה קומוניסטי-אלג'יראי עשוי לתלפיות. מי שראה את הסרט הנפלא, אך השקרי הזה, נסחף בעלילה לינארית להפליא: הצרפתים מצליחים לדכא את המרד של ה-FLN, המחתרת המזויינת, ואז נשטפים החוצה בהתקוממות עממית שאין לעמוד בפניה. אולם מי שיקרא את ספרי ההיסטוריה על מלחמת אלג'יר יווכח שסיפור כזה לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. מהתיאורים של הורן, אוונס ואחרים עולה כי המלחמה היתה רווית מהפכים, מעקשים וצמתים רבים שהיו עשויים להוביל לעתיד שונה לחלוטין. אחרי כשלון הקרבות על אלג'יר ב-1955 ו-1956, למשל, לא היתה שום "התקוממות עממית" שהדפה את הצרפתים החוצה. להיפך, ה-FLN הלך והפסיד, הלך ודעך. ב-1957 בנו הצרפתים את "קו מוריס" על גבול תוניסיה: מכשול בלתי עביר של גדרות תיל, שדות מוקשים ועמדות מבוצרות, שאוייש ביחידות מאומנות בטכניקות מתקדמות של לוחמה בטרור ובהסתננות. שר ההגנה הצרפתי, אנדרה מוריס, דאג לבנות גם מכשול דומה על גבול מרוקו. משקיפים רבים, שידעו כמובן כיצד המלחמה הסתיימה, משווים את המכשול הזה ל"קו מז'ינו", עוד מבצר אדיר שכביכול לא עזר לאיש. אבל בפועל, קו מוריס היה יעיל מאין כמותו. הנסיונות של ה-FLN לחדור אותו, בין אם בהסתננות יחידים ובין אם בהתקפות פלוגתיות, גדודיות ואפילו אוגדתיות, נחלו כולן כישלון חרוץ. במקביל, יחידות המורדים באלג'יריה עצמה הלכו ונחנקו ממחסור באספקה. לאחר עלייתו של דה גול לשלטון בהפיכה של 1958, פתח הגנרל מוריס שאל באופנסיבה אדירה, שפוררה את יחידות ה-FLN הנותרות הלכה למעשה.

ומה קרה עם מיליוני הערבים המוסלמים באלג'יר עצמה? מסתבר שרבים מהם, אם לא רובם, הסכינו עם עצם קיומו של השלטון הצרפתי, אם כי מעולם לא היו מוכנים להשלים עם מעמדם הנחות במסגרתו. במשאל העם על החוקה החדשה ב-1958, 80 אחוזים מהאלג'יראים הגיעו לקלפיות ו-96 אחוזים מהם הצביעו בעד החוקה. זו לא היתה הצבעה במסגרת משטר דמוקרטי, ועדויות אנקדוטליות מצביעות על זיופים ולפעמים גם על כפייה (במקרה אחד, איכרים אלג'יראים הגיעו לקלפי וקיבלו פתקי "כן" ו"לא". המפקד הצבאי הממונה אמר להם שפתק ה"לא" הוא כרטיס האוטובוס חזרה). ובכל זאת, אחוז ההצבעה הגבוה מרמז על כך שהתמיכה בחוקה היתה גבוהה. ב"תוכנית קונסטנטין", הציעה ממשלת דה גול 250,000 הקטרים של אדמה למוסלמים, העלתה את המשכורות לרמה הנהוגה בצרפת, הנהיגה חינוך חינם לשני שליש מהילדים והקפיצה את מספר המוסלמים בשירות הציבורי. דה גול הציע גם להקים פרלמנט עם בית אחד, שאליו יצביעו כל תושבי אלג'יר, נוצרים, יהודים ומוסלמים. התלהבות מיוחדת נרשמה בקרב נשים אלג'יראיות, בעיקר בערים הגדולות, מפני שהממשלה הבטיחה להרחיב את זכויותיהן. בהפגנה גדולה שהיתה באלג'יר באביב 1958, סמוך לעליית דה גול לשלטון, השתתפו מוסלמים רבים לצד מתיישבים צרפתים (דבר שלא נראה ולא נשמע קודם לכן – הקהילות נלחמו זו בזו ושנאו זו את זו שנאה עזה בימים כתיקונם), ערבים נופפו בדגלי צרפת, ונשים מוסלמיות שרפו בפומבי את הרעלות שלהן. מנהיגי ה-FLN אמנם זלזלו בפומבי את תוצאות משאל העם, אולם בשיחות פרטיות הביעו דאגה רבה. פרחאת עבאס, אחד מראשי הארגון, אמר אפילו שאם הדברים ימשכו כך, "גורלה של אלג'יריה יהיה דומה לזה של פלסטין".

במקביל, הממשלה הצרפתית הצליחה לגייס עשרות אלפי "חארקיס" (לוחמים אלג'יראים פרו צרפתים), יותר ממספר החיילים של ה-FLN באותו הזמן. המניעים של החארקיס היו מגוונים. חלקם שאפו לתעסוקה, אחרים האמינו באמת ובתמים ביתרונות של שלטון דה גול, והיו גם כאלו שלא חיבבו את צרפת, אבל מאסו במעשי האכזריות, הרצח והשוד של ה-FLN. אוונס מציין בצדק שגם חיילים צרפתים ביצעו מעשי זוועה: שוד, רצח, עינויים ואפילו אונס, אבל בעיני אלג'יראים רבים ה-FLN נתפס כגרוע בהרבה.

לוחם חארקי אלג'יראי בצבא הצרפתי, סביבות 1961. Credit: Jean Poussin, CC-BY-SA 3.0

נכון לאותה תקופה, לא היתה שום התפתחות אלג'יראית, פנימית או בינלאומית שהיתה יכולה לאלץ את צרפת להסתלק מאלג'יריה. אמנם, דעת הקהל במטרופול תמכה במלחמה הרבה פחות מאשר בתחילתה, אולם דה-גול עדיין נהנה מתומכים רבים, אפילו בקרב המתיישבים באלג'יר. אכן, אפילו האופנסיבה של גנרל שאל לא הצליחה להשמיד את ה-FLN לחלוטין, אך במידה רבה הפכה אותו למטרד שניתן להתמודד עמו בהשקעה סבירה. האלג'יראים נהנו מתמיכה רבה בעולם הערבי, בגוש הסובייטי ואפילו בארצות הברית ובמערב, אולם הלחץ הבינלאומי על צרפת מעולם לא הגיע לכדי חרם או בידוד בינלאומי מוחלט.

המצב השתנה, בסופו של דבר, בעיקר בגלל החלטות שקיבל דה גול עצמו. המנהיג הצרפתי, חכם, מרחיק ראות אך קר רוח ואכזרי באופן חריג, הבין שצרפת עלולה ליפול קורבן דווקא לנצחונה. ההישגים באלג'יר יצרו דינמיקה שכל הצדדים ציפו שתסתיים בהשקעה כלכלית אדירה ברווחתם של המוסלמים ובזכות הצבעה לכל. באלג'יר חיו כעשרה מיליון מוסלמים, מול 46 מיליון צרפתים במטרופול. אולם דה גול חשש שעם הזמן, מספרם של הערבים יעלה ל-20 ואפילו ל-40 מיליון, ואלו לעולם לא ייטמעו בתרבות הרוב. "צרפת", אמר לאחד ממקורביו, "כבר לא תהיה צרפת, אומה אירופית בת הגזע הלבן, עם תרבות יוונית ולטינית ודת נוצרית". בעוד מאה שנים, הכפר של דה גול עצמו,   Colombey-les-deux-eglises (קולומבי של שתי הכנסיות) יהפוך ל-Colombey-les-deux-mosquees (קולומביי של שני המסגדים). מעבר לכך, דה גול רצה לחדש את צרפת, הכלכלה, החברה והתשתיות שלה, ולהפוך אותה לאומה מודרנית שעניינה העיקרי באירופה. האינטגרציה של אלג'יר עלולה לבזבז כספים ומשאבים יקרים, ולמשוך את פריז לעבר אפריקה.

דה גול לא רצה לעזוב את אלג'יר לחלוטין, אבל גם לא היה מוכן לשלב אותה בתוך צרפת. לכן, ב-16 בספטמבר 1959, נשא נאום פומבי, ובו הכיר בזכותם של האלג'יראים להגדרה עצמית. הוא העמיד בפניהם שלוש אופציות: 1. עצמאות והתנתקות מלאה מצרפת. 2. איחוד מלא עם צרפת, לרבות אזרחות שווה. 3. עצמאות אלג'יראית מוגבלת, תוך כדי ברית הדוקה עם צרפת. דה גול שאף למעשה לאופציה השלישית, משום שרצה לשמור על בסיסים צבאיים צרפתיים קריטיים באלג'יר ועל שדות הנפט בסהרה. הוא גם הציע ל-FLN "שלום של אמיצים" והיה מוכן להיכנס עמו למשא ומתן.

"צרפת כבר לא תהיה צרפת" – שארל דה גול בפגישה עם הנשיא קנדי, 1961. תמונה לשימוש חופשי, Wikimedia Commons

מיד לאחר תום נאומו של נשיא צרפת, היה ברור שמאזן הכוחות באלג'יריה השתנה עד לבלי היכר. למרות שדה גול כביכול העמיד בפני האלג'יראים שלוש אופציות, האסטרטגיה של "הגדרה עצמית" חייבה אותו לנהל מו"מ עם גוף אלג'יראי ייציג כלשהו, והגוף הזמין היחיד היה ה-FLN. ברגע שמנהלים משא ומתן עם מחתרת לאומית, ברור שלא תסתפק בשום הסכם שלא כולל עצמאות מלאה. מכאן, בסיס התמיכה של צרפת באוכלוסיה המוסלמית קרס. מרגע שברור לך שהצרפתים יעזבו בשלב מסויים, ועכשיו הם רק מתמקחים על התנאים, כל מי שרוצה לשמור על חייו ועל רכושו חייב לתמוך ב-FLN. אחרי הכל, לאחר שה"צפרדעים" יעזבו, לוחמי המחתרת ינהלו את העניינים, ותמיד חכם יותר לתמוך במי שנשאר ולא במי שעוזב. באופן טבעי, גם בסיס התמיכה של דה גול בקרב הצבא והמתיישבים הצרפתים באלג'יר קרס, והמצב הלך והידרדר במהירות. אלג'יר וצרפת נקלעו לסערה של הפיכה צבאית כושלת, ארגוני טרור נוצריים רצחניים כמו ה-OAS (הארגון הצבאי החשאי), וגל אלימות בין מתיישבים ומוסלמים שבלע לתוכו את המתונים ודחק את שתי האוכלוסיות לקיטוב והקצנה מתמדת. בעצם הדינמיקה שיצר דה גול, הוא גם מנע מעצמו את הויתורים שרצה להשיג מה-FLN, כמו בסיסים צרפתיים או משאבים בסהרה. ברגע שיצר ציפייה שצרפת תעזוב, השעון הלך ותקתק, והמחתרת ידעה שהזמן משחק לטובתה. בסופו של דבר, דה-גול נסוג בבושת פנים מאלג'יריה בלי להשיג דבר. בניגוד להבטחותיהם, אנשי ה-FLN שללו את האזרחות של המתיישבים הצרפתים, התעללו בהם ושדדו את רכושם. במהלך הנסיגה, החריבו הטרוריסטים של ה-OAS את מה שנשאר, לרבות הספריה של אוניברסיטת אלג'יר, באורגיה של שריפה, רצח והרס.

מדי פעם, אני רואה שאי אלו אנשים מעלים את שארל דה גול על נס כמנהיג דגול ש"הוציא את צרפת מהבוץ האלג'יראי". באופן אישי, אינני שותף להתלהבות הזאת. בעיני מצטייר "הגנרל" כאדם חכם, מתוחכם ומרחיק ראות, אבל גם גזען, ציני ובוגדני עד כדי רוע; מנהיג שמתוך חישוב אינטרסים קר, ואדישות מוחלטת, שיקר, מעל ובגד בתומכיו, נאמניו ובכל מה שהבטיח, והשיג אולי את הסכם השלום הרע והגרוע ביותר שבנמצא, ועוד אחרי ניצחון צבאי כמעט מוחלט בשדה הקרב. אפשר להצדיק רבים מחטאיו, בכך שפעל למען האינטרסים של צרפת כפי שהבין אותם. בעיניו, אלג'יריה היתה מכשול למודרניזציה של מדינת האם, אבן נטל שצריך להיפטר ממנה. אפילו את נטישת המתיישבים הצרפתים לאחר עצמאות אלג'יריה אפשר להבין, מפני שמעשי הזוועה של המחתרת שלהם, ה-OAS, לא היו מאפשרים להם להישאר במדינה אפילו תחת שלטון נאור בהרבה מזה של החונטה האלימה של ה-FLN.

מעשי האכזריות של ה-OAS היו מונעים מהמתיישבים להישאר באלג'יר גם תחת ממשלה נאורה יותר. בתמונה: הפגנה נגד הארגון הרצחני בטולוז, פברואר 1962. Credit: Andre Cros, CC-BY-SA 4.0

אבל על דבר אחד אי אפשר לסלוח לדה גול. ה"גנרל" הפקיר ונטש בדם קר את החארקיס, בעלי הברית המוסלמים הנאמנים של צרפת שנלחמו ומתו עבורה בשדות הקרב. זה התחיל כבר בזמן המלחמה, והפך להיות גרוע בהרבה לאחר ה"שלום". דה גול לא טרח לארגן להם מעבר בטוח לצרפת, ולא תבע עבורם ביטחון באלג'יריה. צבא צרפת פירק אותם מנשקם תוך הבטחות שווא, והפקיר אותם לחסדי הממשלה החדשה. ותיקי מלחמה מעוטרים, ששפכו את דמם במלחמת העולם השנייה ובמלחמת אלג'יר נטבחו בהמוניהם, גרונותיהם שוספו, או שאולצו לחפור את קבריהם ולבלוע את המדליות שלהם בטרם נורו. אלו מהם שהצליחו לברוח למטרופול, לפעמים בסיוע של קצינים צרפתים שהפרו פקודה, הועסקו בפרוייקטים של בירוא יערות בכפרי פחונים עלובים, וכמובן לא קיבלו אזרחות צרפתית. דה גול לא הניד עפעף. מבחינתו הם בגדו ב"מולדתם" ולכן היו ראויים לגורלם. לפועלים האלג'יראים בצרפת, ששילמו מיסים למחתרת, הוא דווקא הרשה להישאר ככוח עבודה זול. קשה לקרוא את הסיפור בלי להסתייג מהאיש הזה.

ובסופו של דבר, לאחר שהתפזר העשן, מלחמת אלג'יר מלמדת אותנו לקח חשוב. בכל צומת ובכל נקודה, ההיסטוריה מאפשרת מספר דרכים, וכמעט לעולם לא מובילה באופן דטרמיניסטי לכיוון אחד בלבד. תהליכי עומק היסטוריים מגבילים אמנם את האופציות שנפתחות בכל רגע ורגע, יוצרים אילוצים ומקשים על המדינאים לבחור בדרכים מסויימות, אבל להחלטות אנושיות וגם למקרה העיוור יש חשיבות רבה. העתיד תמיד פתוח לרווחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: