בפוסט הקודם דיברנו כאן בינשוף על תורת הקונטר-התקוממות (counterinsurgency), האסטרטגיה המרכזית של האמריקאים בעיראק משנת 2007 ועד הנסיגה בשנת 2011. יותר מכל זוהתה התורה עם "נחשול הכוחות" המפורסם, הניצחון המסחרר על אל-קאעדה במחוז אנבאר, וגם עם אדריכליה הראשיים, הגנרלים דייויד פטריאוס וריי אודיארנו. אולם מהם עקרונות התורה, וכיצד היא עובדת בפועל? מה פירושו של הצירוף "המשג, טהר, אחוז, בנה, העבר", וכיצד ניתן להשתמש בו במציאות מסובכת של מלחמת אזרחים? ינשוף צבאי-אסטרטגי על דוקטרינה מרתקת ובעייתית, חיילים כעובדות סוציאליות ופעילת שלום בריטית אחת.

ב-2003, זמן קצר לאחר כיבוש עיראק בידי האמריקאים ובעלי בריתם, נחתה פעילת שלום בשם אמה סקיי בנמל התעופה בבצרה. סקיי, מומחית למזרח התיכון מאוניברסיטת אוקספורד ודוברת ערבית (ועברית) שוטפות, הגיעה לשם, באופן רשמי, כמתאמת אזרחית מטעם משרד החוץ הבריטי, אבל המטרה שלה היתה אידיאליסטית בהרבה. היא רצתה להתנצל בפני העם העיראקי על ה"פלישה הלא חוקית" של כוחות הקואליציה, כדי להראות לאוכלוסיה הכבושה ש"יש גם מערביים אחרים". עם נחיתתה, גילתה סקיי שאיש לא ממתין לה בשדה התעופה. היא התגלגלה לפה ולשם, בין בסיסים צבאיים בריטיים ואמריקאיים ברחבי עיראק. בלילה הראשון שלה בקירקוק מורדים פוצצו לה את הבית. בתגובה, הלכה סקיי למפקד האמריקאי המקומי, הקריאה לו את הסעיפים הרלוונטיים באמנת ז'נבה והבהירה שאם יבצע פשעי מלחמה כדי לתפוס את אלו שהרסו לה את הבית, תגיש עליו תלונה באופן אישי. עוז הרוח של סקיי הרשים את מפקד הגדוד, שהחליט להפוך אותה ליועצת אישית.

במידה רבה, דווקא הרדיקליות של סקיי שיחקה לטובתה. כוכבים על הכתף לא הרשימו אותה, ולכן לא היססה להטיח את האמת בפנים למפקדים בכירים. במהרה גילו מפקד הגדוד בקירקוק והממונים עליו כי סקיי מכירה את מפת הסיעות השונות בעיראק ודרכי הניווט ביניהן יותר מכל המפקדים באזור (וזה לא היה קשה, כי רובם לא ידעו דבר וחצי דבר). כשאחד הקצינים הבכירים דיבר על "המורדים", סקיי קטעה אותו מיד בבוטות. אין גוף מאוחד של "מורדים", היא אמרה. יש את ג'ונד-אללה, ויש את ג'ייש-מוחמד, ויש את אנסאר אל-סונה, ועוד סיעות רבות מאד, וכל אחת מהן הצטרפה למלחמה נגד הקואליציה מסיבות שונות. רק היכרות אינטימית עם הקבוצות, טענה, תאפשר התמודדות אמיתית עמן. ב-2007 הפכה סקיי ליועצת הצמודה של גנרל ריי אודיארנו, מספר שתיים בפיקוד האמריקאי בעיראק והאיש שמונה על המלחמה באל קאעדה בשנים הגרועות ביותר במלחמת האזרחים.

אודיארנו "קנה" את סקיי כאשר נמנע מלהתווכח עם התוכחות שלה כנגד המלחמה, ושאל אותה "מה אפשר לעשות כדי להציל משהו". השילוב ביניהם היה מוזר: פעילת השלום נמוכת הקומה והגנרל המסוקס, הקירח וגדול הממדים. אבל הם היו צמד מקורי ונמרץ. בחסותו של גנרל דייויד פטריאוס, המפקד העליון בעיראק, ניהלו השניים את "נחשול הכוחות" בעיראק והתוו אסטרטגיה של קונטר-התקוממות (counterinsurgency), גישה מהפכנית למלחמה בטרור שבמקורותיה עסקנו בפוסט הקודם. באותה תקופה נכתב גם המדריך הצבאי למרידות ומלחמה במרידות, שהפך לתנ"ך של חסידי הקונטר-התקוממות. המדריך נכתב בניצוחם של פטריאוס ואודיארנו ע"י צוות של קצינים. אודיארנו עצמו (כיום רמטכ"ל צבא ארה"ב) חתם על המסמך באופן רשמי. בפוסט הנוכחי, נעסוק בעקרונות תורת הקונטר-התקוממות. בשבוע הבא, נדבר על ביצועיה בפועל בעיראק ובאפגניסטן, ובביקורת שנמתחה עליה לאחר מכן.

כפי שכתבנו בשבוע שעבר, לקונטר-התקוממות יש חמישה שלבים: "המשג, טהר, אחוז, בנה, מסור", או בעברית, הטאב"ם. השלבים, יש לציין, אינם מנותקים זה מזה. המדריך מדגיש במפורש כי המפקד הצבאי חייב לשמור את האצבע על הדופק, ולבדוק האם לא ניתן לבצע כבר כעת צעדים שהתיאוריה משייכת לשלב מתקדם יותר. כמו כן, גם בשלבים מתקדמים, ייתכן ויהיה צורך לחזור אחורה, או להריץ מבצעים ששייכים לשלבים קודמים. כמו כן, בכל השלבים חובה על המפקד לבחון את הנחות היסוד שלו, ולשנות מדיניות לפי המצב בשטח: כוחם של המורדים, מדיניותה של הממשלה המארחת, יחסי הכוחות, שיקולי תקציב, הלכי הרוחות באוכלוסיה וכמובן, המטרות האסטרטגיות של ממשלת ארצות הברית.

שלב ראשון – המשגה (shape): המונח shape מתורגם בדרך כלל לעברית כ"עיצוב", אבל במשמעות של קונטר-התקוממות, יותר מתאים לתרגם אותו כ"המשגה". בשלב ההמשגה, המפקד הצבאי אוסף מודיעין מדויק ומפורט ככל האפשר על תא השטח הרלוונטי. כיצד בנויה האוכלוסיה באזור? מי הן האליטות? מה היחס בין האליטות למורדים? במיוחד קריטי להבין האם יש נקודות חיכוך או מריבות בין המורדים לגורמי כוח מקומיים שאפשר לנצל. באותה מידה, המפקד הצבאי חייב לדעת מה הם הצרכים של האוכלוסיה. אם מקומיים רבים מתנגדים לממשלה ונוטים לצד המורדים, יש להבין במדויק את הסיבות כדי לדעת לטפל בהן מאוחר יותר.

מבחינה אופרטיבית, המפקד הצבאי צריך למפות את ארגוני המורדים תוך כדי שימוש בכלים המתקדמים של תורת חקר הרשתות החברתיות. עליו למשל להבין שהאנשים הבכירים בארגון אינם בהכרח אלו ששולטים בו. לפעמים, "ברוקרים" או "קשרים" שמעבירים מידע בין חלקים שונים של הרשת חשובים הרבה יותר, ויש למקד בהם את מאמצי הסיכול. לעיתים קרובות, אנשים שנמצאים כביכול בשולי הרשת ראויים לתשומת לב מיוחדת, כי יתכן והם מקשרים את ארגון המורדים העיקרי עם רשתות אחרות שקיומן עדיין לא ידוע. (בהערת אגב, אני ממליץ לכל מי שמתעניין בתורת הרשתות לעיין במדריך. מעולם לא ראיתי הסבר כה ממצה ושווה לכל נפש של תורה מתמטית מורכבת כל כך). בו בזמן אין להזניח מודיעין טקטי: שכונות וערים, מפות מעודכנות, תוואי השטח, נוכחות של ארגונים בינלאומיים ופעילים למיניהם, וכל מידע אחר שיוכל להשפיע על המלחמה.

מעניין לציין כי דווקא שלב איסוף המודיעין היה נתון לביקורת חריפה ביותר מצד חלק ממתנגדי התורה. בשל החשיבות הקריטית של המודיעין בשלב ההמשגה, ולמעשה בכל יתר השלבים של התוכנית, הגנרלים פטריאוס ואודיארנו גרסו כי אין להותיר את איסוף המודיעין אך ורק לזרועות המודיעין המקצועיות. לעיתים קרובות, ארגוני המודיעין המקצועיים לא מגיעים לכל מקום, מגלים איטיות באיסוף וניתוח ולא קשובים מספיק למצב בשטח. בנוסף למקצוענים, כל חייל חייב לאסוף מודיעין באופן יומיומי על ידי יצירת קשרים עם האוכלוסיה, כמובן בפיקוח הדוק של מפקדיו ושל גורמי מקצוע. אגף המודיעין בצבא האמריקאי, כמו כל מונופול, התנגד נחרצות לאיסוף מודיעין בידי "חובבנים", בנימוקים מקצועיים ומשפטיים כאחד. אם אנשים שאינם מוסמכים יאספו מודיעין, טענה מפקדת האגף, הצבא יהיה חשוף לבעיות משפטיות. בסופו של דבר, לאחר שמאמצי השכנוע נכשלו, השתמש גנרל פטריאוס בסמכותו כדי להכריח את מפקדת אגף המודיעין לחתום על התוכנית.

שלב שני – טיהור (clear): לאחר ש"המשגנו" את השטח, הגיע הרגע לעבור לשלב הטיהור. בשלב זה, מטרתו של המפקד הצבאי היא לחסל כל נוכחות גלויה, להבדיל מסמויה, של המורדים באזור הרלוונטי. ההבחנה הזאת חשובה ביותר, משום שכרגע אין ברשותנו אמצעים לעקור את הנוכחות הסמויה של המורדים בקרב האוכלוסיה, בין היתר משום שחלקים נרחבים ממנה מתנגדים לממשלה ותומכים במרד. המטרה היא לחסל את הצבא הגלוי של המורדים, ולהבהיר לאוכלוסיה שהמתקוממים אינם שולטים בה ללא עוררין.

שלב שלישי – אחיזה (hold): זהו שלב בעייתי ושנוי במחלוקת. לאחר שטיהרנו את השטח מנוכחותם הגלויה של הטרוריסטים, המטרה שלנו היא לעקור בהדרגה גם את הנוכחות הסמויה שלהם. מדובר במשימה קשה וסבוכה ביותר, משום שגם מקומיים שרוצים לשתף פעולה עם כוחותינו חוששים מפגיעתם הרעה של המורדים. בפוסט הקודם ציטטתי אישה עיראקית שהסבירה לחייל קומנדו אמריקאי שאם תשתף איתו פעולה, אנשי אל קאעדה יגיעו בלילה, יאנסו אותה ויהרגו את ילדיה. במצב כזה, אף אחד לא ישתף פעולה עם כוחות הקונטר-התקוממות.

כדי לפתור את הבעיה הזאת, אסור לכוחות הצבא להתנהג כפי שחיילים מתנהגים בדרך כלל, היינו – להסתגר בבסיסי צבא מוגנים ולצאת לפטרולים חמושים ומוגנים היטב בשעות היום. טקטיקה כזאת, שמניחה כי כוחות הצבא הם מלכי היום ואילו הטרוריסטים הם מלכי הלילה, תהפוך את השליטה בשטח לנומינלית בלבד, ותמנע שיתוף פעולה אמיתי מצד האוכלוסיה. ראשית כל, אסור להכיר ב-no go zones. בדיוק כמו החיילים של גנרל ווקר במערכה על מלאייה, כוחות הקונטר-התקוממות חייבים להתפרס בכל השכונות, גם העוינות ביותר, ולחיות עם התושבים. באמצעות המודיעין שנאסף בשלבים הקודמים, יהיה אפשר להבין אלו מהכוחות המקומיים מתנגדים למורדים כדי לקנות אותם בכסף, ואם יש צורך גם בנשק. הנוכחות המתמידה של הצבא, ביום ובלילה, תבהיר להם שאל להם לפחד מפגיעתם הרעה של חוליות עונשין טרוריסטיות.

היחסים הקרובים עם האוכלוסיה והאליטות המקומיות אמורות לספק לכוחות מודיעין טקטי באיכות גבוהה על המורדים. הכוחות בשטח יעבירו את המודיעין לקומנדו, שיפגע שוב ושוב בנוכחות הסמויה של המורדים כדי להחליש אותם ולחתור תחת מנופי הלחץ שלהם על האוכלוסיה. כתוצאה מכך, מקומיים יעבירו לצבא מודיעין נוסף, שיפגע במורדים עוד יותר, וחוזר חלילה. בסופו של דבר, באמצעות תהליך של היזון חוזר, הנוכחות הצבאית הסמויה של המורדים בשטח אמורה להיחלש במידה רבה, אם כי סביר להניח שלא תיעלם לגמרי. אם אפשר, יש לגייס כוחות שיטור מקומיים מתוך האוכלוסיה. הבעיה העיקרית בשלב האחיזה היא שהוא מחייב קורבנות רבים מקרב כוחות הקונטר-התקוממות, במיוחד בימים הראשונים, כי הדוקטרינה מחייבת להגן על האוכלוסיה על ידי נוכחות צבאית רזה יחסית במקומות רבים בעת ובעונה אחת. בסופו של דבר החשבון אכזרי ופשוט: מקריבים יותר חיילים כדי להציל יותר אזרחים.

שלב רביעי – בנייה (build) – זהו השלב המסובך ביותר, שמהווה לדעת המבקרים את נקודת התורפה העיקרית של תורת הקונטר-התקוממות כולה. כפי שכתוב במדריך, "לפעמים, כלי הנשק הטובים ביותר הם אלו שאינם יורים" ("מלחמת פוליטיקלי-קורקט" – צנף אחד המבקרים הראשיים בבוז בתגובה למשפט הנ"ל). לאחר שנחלשה אחיזתם הצבאית של המורדים, הצבא צריך להתחיל לשקם את האזור בסיוע של מומחים אזרחיים: לבנות מחדש תשתיות שנהרסו, לשקם את החברה האזרחית, ליישב מחדש פליטים ועקורים וכיוצא בזה. המטרה היא לטפל באותם הגורמים שהובילו את האוכלוסיה לתמוך במתקוממים מלכתחילה. הבעיה, כמובן, היא שחיילים לא הוכשרו בדרך כלל למשימות מהסוג הזה. זוכרים את תגובתו של הקפטן מהתרגיל שתיארנו בפוסט הקודם? חיילים מאומנים לפגוע באויב, לא לשרת כעובדות סוציאליות. טקטיקה של קונטר-התקוממות דורשת הכשרה נרחבת, שחלקה מנוגדת לאינסטינקטים החיילים הבסיסיים ביותר, שיתוף הדוק עם גורמים אזרחיים (חלקם בעייתיים) והרבה מאד כסף.

שלב חמישי – מסירה (transfer): הבעיה המרכזית של קונטר-התקוממות מודרנית היא ממשק שיתוף הפעולה עם הממשלה המארחת. לתיאורטיקנים הקלאסיים של קונטר-התקוממות, רובם ככולם נציגים של מעצמות קולוניאליות, לא היתה בעיה של שיתוף פעולה עם הממשלה המקומית. אחרי הכל, הם היו הממשלה. קונטר-התקוממות מודרנית, לעומת זאת, אמורה להכין את השטח כדי לתת אותו בסופו של דבר לממשלה שאינה ממשלת ארה"ב. פטריאוס בעיראק עשה כמיטב יכולתו כדי לטפל בבעיות של מחוז אנבאר, להעניק כוח לסונים ולהמריד אותם נגד אל קאעדה. בכך, הוא העניק אשראי לממשלה השיעית בבגדאד – אשראי ומרווח נשימה לטפל בבעיה ארוכת הטווח של השנאה העדתית שהובילה להתקוממות. מה קרה בפועל, כיצד עבד שלב המסירה ומה היו ההישגים והכשלונות בעיראק וגם באפגניסטן – על כך נדון בשבוע הבא. הישארו עימנו.

נחשול הכוחות לעיראק (The Surge), המבצע הצבאי האינטנסיבי נגד אל קאעדה בפיקודם של הגנרלים דייויד פטריאוס וריי אודיארנו בשנת 2007, היה אחד המבצעים הצבאיים המורכבים והמרתקים ביותר בזירת המלחמה של המאה ה-21. הנחשול, שהצליח להטביע את אל קאעדה זמנית כנגד כל הסיכויים, התבסס על תורה צבאית ישנה-חדשה, שקיבלה לבוש מודרני בניצוחם של הוגים צבאיים נועזים ומקוריים. ובכל זאת, תורת הקונטר-התקוממות (Counterinsurgency) כמעט לא ידועה בישראל, ואפילו תרגום רשמי בעברית למונח עדיין אין. כיצד נלחמים בטרור לפי תורת הקונטר-התקוממות? הינשוף במאמר ראשון בסדרה.

בשנת 1991, צפה הרמטכ"ל האמריקאי דאז, גנרל גורדון סאליבן, בתרגיל מעניין של לוחמה בטרור. יחידת רגלים מוטסת הובאה למתקן אימונים מיוחד, ששחזר פר בגודל טבעי במדינת מזרח תיכונית כלשהי. את תפקיד "תושבי הכפר" ומנהיגיו מילאו גולים עיראקים. הסרן, מפקד היחידה, התבקש לאתר טרוריסט שהתנקש זמן קצר קודם לכן באחד מחייליו. הוא החליט לבצע את המשימה באמצעות פשיטה בטרם שחר. החיילים שלו התפרצו לבתי הכפר עם נשק דרוך, בעטו בדלתות, גררו את התושבים באזיקים וחקרו אותם בנוקשות מול נשותיהם וילדיהם. את המידע, תודה ששאלתם, הם לא השיגו. לאחר מכן, כשניתחו מפקדי התרגיל את האירוע, אמר הסרן שלא היתה לו שום ברירה אחרת. השחקן העיראקי שגילם את ראש הכפר שאל אם מותר לו לומר דבר מה. "במקום לעשות מה שעשית," הוא אמר, "היית צריך להגיע ולדבר איתי לילה קודם. הייתי ממליץ לך להיכנס לכפר בשעת בוקר מאוחרת יותר, כשהילדים נמצאים בבית הספר. הייתי גם מבקש מהתושבים לצאת מהבתים לכמה דקות כדי שתוכלו לחפש נשק. אבל להתנהג אליהם בגסות כזאת, ועוד מול המשפחות שלהם, יגרום להם לגלות סימפטיה למורדים, ואפילו להצטרף אליהם." "לעזאזל עם זה!" אמר הסרן בתגובה ודפק בשולחן, "העבודה שלי היא לא לדאוג לקטע הזה של העם! העבודה שלי היא להרוג את האויב!"

הסצינה הזאת, שמתוארת בספרו של פרד קפלן על גישתו החדשה של צבא ארצות הברית לדיכוי מרידות, היא פתיח לדיון מרתק על תורה צבאית ישנה-חדשה שהופכת לדומיננטית יותר ויותר בימינו אלו. היא השפיעה באופן דרמטי על המלחמה בעיראק, נוסתה בהיקף נרחב באפגניסטן, ולאחרונה הפכה לסוג של דוקטרינה רשמית כמעט בצבא ארצות הברית. אי אפשר להבין את המלחמה בימינו בלי להכיר את התורה הזאת לעומק, ולהפנים את יתרונותיה וחסרונותיה. הכירו את דוקטרינת ה-Counterinsurgency, בקיצור אנגלי COIN, או בעברית – תורת הקונטר-התקוממות.

תורת הקונטר-התקוממות הקלאסית החלה דווקא כתנועה של קצינים צעירים והוגים צבאיים מהמעצמות הקולוניאליות השוקעות, צרפת ובריטניה. אחד החלוצים הראשונים של התורה היה דוד גאלולה, קצין צרפתי שנלחם כנגד גרילת ה-FLN (חזית השחרור הלאומית) במלחמת אלג'יר. גאלולה ניסה להבין מדוע הצרפתים, שהפעילו מידה אדירה של כוח נגד לוחמי מיליציה וטרוריסטים חלשים ביחס, ניצחו קרבות אבל הפסידו במלחמה. אליבא דגאלולה, צרפת נכשלה משום שפעילות הדיכוי שלה כנגד ה-FLN הובילה לאובדן התמיכה של האוכלוסיה, וקשה מאד לשלוט בשטח לאורך זמן כשרוב הנשלטים מתנגדים לכך באופן פעיל. יתר על כן, גאלולה הבין כי חרף העוצמה הצבאית האדירה של השליטים,  למורדים יש יתרון אדיר עליהם במובן אחד מכריע. "הממשלה," טען גאלולה, "צריכה לשמור על סדר בכל מקום." ואילו המורד יקצור הישגים באם "יזרע כאוס במקום כלשהו." בניגוד לממשלה, המורד לא נאנק תחת האחריות של ניהול שטח ודאגה לאוכלוסיה. בשלב הראשוני של מרידות, לפחות, הוא יכול להשקיע את כל משאביו ומאמציו במרד עצמו. שנית, כפי שנאמר לעיל, הממשלה אמורה לשמור על סדר בכל מקום כדי להבטיח את הלגיטימיות שלה. לכן, היא צריכה להשקיע משאבים אדירים בבט"ש, כי הרי אינה יודעת היכן יכו המורדים והטרוריסטים בפעם הבאה. לעומת זאת, המורדים יכולים למקד את משאביהם המוגבלים בנקודת חולשה ספציפיות של הממשלה. אם יכו שוב ושוב ויצליחו לשרוד ולהתעצם, הם עשויים להתיש את הממשלה הקולוניאלית, לפגוע בלגיטימיות שלה ולהביא אותה לנקודת שבירה. לפיכך, טען גאלולה כי קונטר-התקוממות אמורה לבודד את המורדים מהאוכלוסיה, על ידי שילוב של דיכוי צבאי חכם וממוקד, ושכנוע האוכלוסיה ששיתוף פעולה עם הממשלה הוא אינטרס שלה עצמה.

דוגמא נוספת ומוצלחת של קונטר-התקוממות הופעלה על ידי מפקדים בריטים בלחימה כנגד הקומוניסטים במלאייה. גנרל סר וולטר ווקר, שנאלץ להתמודד בג'ונגלים עם גרילה בתמיכה אינדונזית, הצליח לעשות את מה שהאמריקאים נכשלו בו בוייטנאם: לבודד את הגרילה מהאוכלוסיה השבטית של הג'ונגל, להתיש אותה ולהחליש אותה, עד שהשתנו התנאים הפוליטיים באינדונזיה עצמה ובריטניה השיגה את מטרותיה באזור (לשמר את קיום המדינה המלזית ולהרחיק ממנה את הקומוניסטים). כדי להשיג את תמיכתה של האוכלוסיה, או, באמרת שפר של מפקד בריטי אחר, סר ג'רלד טמפלר  winning hearts and minds, תבע ווקר מחייליו "לשרוץ" בג'ונגלים שבועות וחודשים. החיילים הבריטים אומנו להילחם בלילה בסבך הג'ונגל, לישון במשך זמן ממושך בתנאי שטח, לחיות בכפרים השבטיים ולזכות באמונם של המקומיים. ווקר הבין שאם הבריטים יגיעו רק לביקורים מזדמנים, אנשי הגרילה ישחטו את אנשי השבטים שישתפו איתם פעולה בלילות. עליהם להגן על אנשי השבטים ולתגמל אותם, וכך להשיג שיתוף פעולה ומודיעין כנגד הגרילה. כדי למנוע הרוגים בקרב אנשי השבטים, הורה ווקר לאנשיו שלא לסמוך על סיוע אווירי וארטילריה ולהילחם בשיטות קומנדו בשטח – חוליה בריטית כנגד חוליה של האויב.

בצבא האמריקאי, הוביל הכישלון בוייטנאם לזלזול בתורת הקונטר-התקוממות. רק מעטים הבינו שגנרל ווסטמורלנד, מפקד הכוחות במלחמה הכושלת ההיא, ניהל את מאמציו בצורה שסתרה את כל עקרונות התורה. רק בעשור האחרון של המאה העשרים, עקב המלחמות הקטנות נגד טרוריסטים ומורדים שארה"ב החלה להיות מעורבת בהם במקומות שונים בגלובוס, החלו הוגים צבאיים כדייויד קילקאלן וג'ון נייג'ל להחיות את התורה ולהתאים אותה למיליניום החדש.

תורת הקונטר-התקוממות, כפי שהופעלה במלחמת עיראק, החלה כניסוי צבאי-פוליטי של שני קולונלים אמריקאיים, הרברט ריימונד מקמאסטר בתל-עפר וגנרל שון מקפארלנד במחוז אנבאר. בחושיהם הפוליטיים המחודדים, הבינו המפקדים הללו את מה שהממונים עליהם סירבו לשמוע ולראות. המלחמה בעיראק אינה מרידה פשוטה של ארגון טרור כנגד ממשלה, אלא מלחמה אתנית-עדתית. לפיכך מאמציהם של קובעי המדיניות המוקדמים, השגריר פול ברמר וגנרל ג'ורג' קייסי, לחזק את הממשלה והצבא המרכזיים לא יוכלו לפתור את הבעיה. הממשלה השיעית אינה גורם אובייקטיבי אלא שותפה פעילה במלחמת האזרחים האתנית והדתית. ככל שיחזקו אותה יותר, כך הסונים יילחצו לקיר ויאלצו לשתף פעולה עם הטרור של אל קאעדה, בין אם ירצו בכך ובין אם לא. כך, נלכדו האמריקאים במעגל מכושף שלא ידעו כיצד לצאת ממנו. אל קאעדה טבחה באזרחים שיעים ופוצצה מסגדים שיעיים, חוליות מוות שיעיות (שנתמכו בידי המשטרה ומשרד הפנים) רצחו אזרחים סונים בכבישים ובדרכים, והמבצעים של צבא ארה"ב לא הצליחו להושיע, או שהסלימו את המרידה כמו שמן שנשפך על אש.

אולם מקמאסטר ומקפארלנד חשו, כל אחד בגיזרה שלו, שההתפתחויות האובייקטיביות יוצרות הזדמנויות שיש לנצל. הטיהור האתני ההדדי הפך חלק גדול מהאזורים הסונים להומוגניים יחסית. האוכלוסיה הסונית בערים כמו רמאדי, בירת מחוז אנבאר, סבלה פחות מהרצחנות השיעית, ויותר ויותר מהעריצות של אל קאעדה. מפקדי אל קאעדה בעיראק (AQI), בראשותו של אבו מוסעב אל זרקאווי הכריזמטי והאכזרי, רדו בתושבים הסונים, מגמה שהמשיכה גם לאחר סיכולו הממוקד של זראקווי ב-2006. יורשו של זראקווי, אבו עומר אל בגדאדי ((יש להבדיל בינו לבין אבו באכר אל-בגדאדי, המנהיג הנוכחי של דאע"ש), הקים את "המדינה האסלאמית בעיראק"  וכפה חוקי שריעה חסרי תקדים בחומרתם על האוכלוסיה הסונית. על התושבים נאסר לאכול גלידה "כי היא לא היתה קיימת בימי הנביא", ורוכלים בשוק גילו שאסור להם להניח עגבניות ומלפפונים זה ליד זה כדי להימנע מקונוטציות מיניות. גרוע מכל: לוחמי אל קאעדה כפו על השבטים הסוניים והמשפחות המכובדות להשיא את בנותיהם למתנדבים ולוחמים זרים, צעד שנתפס כהשפלה ועריצות שאין כדוגמתה. כפי שאמר לוחם גרילה סוני שבוי לקצין מודיעין אמריקאי באותה תקופה, "אנחנו לא אוהבים אתכם. אתם כוח כובש, ואתם לא רצויים כאן. אבל לאחר זמן רב גילינו שאתם לא מהווים סכנה אמיתית לדרך החיים שלנו. אל קאעדה כן."

מקמאמסטר ומקפארלנד, קציני שטח קרביים שלא הכירו את תורת הקונטר-התקוממות על בוריה, זיהו הזדמנות והחלו ליישם בשטח משהו דומה מאד. הם חשו בזעם הסוני נגד אל קאעדה, ושלחו סוכנים דוברי ערבית לדבר עם ראשי שבטים ומשפחות מכובדות, ולהציע להם נשק וסכומי כסף נכבדים אם יסכימו להתקומם נגד אל קאעדה. בתוך כך, פתרו את אחת הבעיות הקשות ביותר של כוח כובש: החשש של משתפי פעולה מנקמת המורדים. קצין קומנדו אמריקאי ששירת בעיראק באותה תקופה (כיום בחופשת לימודים בהרווארד), סיפר לי שאישה עיראקית הודתה בפניו שהיא מתעבת את אל קאעדה, והיתה רוצה לתת מודיעין לכוחות האמריקאיים, "אבל אם אדבר איתך עכשיו, הם יגיעו בלילה, יאנסו אותי וישחטו את הילדים שלי מול עיני." כדי להתמודד עם הבעיה, הוציאו מקמאסטר ומקפארלנד את החיילים מהבסיסים המוגנים והמגודרים לשטח, לעמדות שמירה בלב השכונות הסוניות העוינות ביותר. כל שכונה שטוהרה באופן שטחי מנוכחות גלויה של אל קאעדה, זכתה לנוכחות מסיבית של חיילים אמריקאיים שגרו עם התושבים. לאחר זמן, אותה אישה היתה יכולה לדעת שאף אחד לא יגיע אליה בלילה – כי צבא ארה"ב נמצא שם כדי להגן עליה. כתוצאה, ההתקוממות הסונית נגד אל קאעדה הלכה והתגברה, מודיעין זרם לצבא האמריקאי, היכולות הצבאיות שלו התחזקו והמכות נגד אל קאעדה הפכו לממוקדות, יעילות וכואבות יותר ויותר.

הניסויים המקומיים הללו, שנחלו הצלחה בתל עפר ורמאדי, התפתחו למדיניות כוללת תחת שרביטם של גנרל דייויד פטריאוס, מפקד הכוחות האמריקאיים בעיראק החל מפברואר 2007, ויד ימינו, גנרל ריימונד ("ריי) אודיארנו. פטראוס, קצין מעוטר ומנוסה עם דוקטורט מפרינסטון, היה שילוב נדיר בין גנרל ואינטלקטואל. בעזרתו של צוות קציני מטה ושטח, גיבש פטריאוס את המדיניות של מקמסאסטר ומקפארלנד, זיקק לתוכה את התובנות התיאורטיות של גאלולה, קילקאלן, נייג'ל והוגי קונטר-התקוממות אחרים, ויצר את מדריך השטח לקונטר-התקוממות, התנ"ך של תומכי התורה ואוהדיה עד ימינו. המדריך, שיצא כספר (Insurgencies and Countering Insurgencies) מנתח את סוגי ההתקוממויות השונים, הטקטיקות של מורדים וטרוריסטים, כיצד בנויות רשתות חברתיות של מורדים והיכן נקודות התורפה שלהן, היחס בין מורדים לאוכלוסיה והאופציות העומדות בפני צבא שמסייע לממשלה מקומית בעייתית. כדי להילחם במורדים, התווו פטריאוס, אודיארנו וצוותם אסטרטגיה מפורטת שמסתמכת במילות הקוד הבאות:

Shape, Clear, Hold, Build, Transfer

בעברית: "המשג, טהר, אחוז, בנה, מסור", או הטאב"ם.

כיצד עובדת אסטרטגית הטאב"ם, מה מידת ההצלחה שלה בעיראק, אם בכלל, ומדוע נכשלה כאשר נוסתה במקומות אחרים, בראש ובראשונה אפגניסטן? מי היתה פעילת השמאל הרדיקלי, שהפכה ליועצת האסטרטגית הבכירה של גנרל אודיארנו ואחת מאדריכליות הקונטר-התקוממות בעיראק? על כך נדבר בינשוף בשבוע הבא. הישארו עמנו.