ארכיון הבלוג

שתי עלילות דם: כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות?

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, סערה דעת הקהל העולמית משתי עלילות דם: אחת כנגד הקצין הצרפתי-יהודי אלפרד דרייפוס, והשנייה כנגד הפועל היהודי-רוסי מנחם מנדל בייליס. השופטים של הצבא הצרפתי, כולם קצינים משכילים, הרשיעו שוב ושוב את עמיתם היהודי, למרות שכל הראיות הצביעו על חפותו. גם במשפט בייליס ריסקה ההגנה את סיפורי הבדים של התביעה, אבל הפעם בהצלחה. חלק מהמושבעים, בורים וחסרי השכלה, וכנראה גם אנטישמים, החליטו בכל זאת שהנאשם חף מפשע, ובכך הבטיחו את זיכויו. שני המשפטים מעלים שאלה, מתי יכול אדם להתגבר על דעותיו הקדומות ולהצביע בעד הצדק והאמת, ומתי השנאה תהיה זו שתכריע. ינשוף היסטורי מציע תשובה אפשרית.

Credit: Nejron, depositphotos.com

כמו שכולכם יודעים, אני חובב מושבע של פודקאסטים, בעיקר היסטוריים. אחד הטובים שבהם הוא נקמת הגליפטע פיש של שלום בוגוסלבסקי, פודקאסט שעוסק בתולדות היהודים במזרח אירופה מנקודות מבט שלא העליתם על דעתכם, מפלישות מונגוליות ועד רשתות מסחר, פשע ותעלומות בלשיות. לאחרונה, נתן שלום הרצאה שלא מן המניין, ובה גולל את אחת מהפרשות הפליליות המכוננות בתולדות יהודי האימפריה הרוסית: משפט עלילת הדם של מנדל בייליס. הסיפור, מעניין בפני עצמו, התחבר אצלי עם פרשה אחרת של עלילת דם, דומה ובו בזמן שונה בתכלית: זו של סרן אלפרד דרייפוס בצרפת. השוואה בין שתי הפרשות מעלה שאלות מעניינות על חובה, נאמנות ובעיקר – המאבק בתודעתם של שופטים, מושבעים וחוקרים בין מחוייבות לאמת, שנאה גזענית ודעות קדומות. אם אתה שופט, וניצב בפניך נאשם מקבוצה שאתה מתעב, האם תרשיע אותו גם כשהוא זכאי, או שתתגבר על דעותיך הקדומות ותתעקש על חפותו? ומה קורה כשלוחצים עליך מלמעלה?

מנחם מנדל בייליס היה פועל יהודי פשוט שעבד במפעל לבנים בעיר התחתית של קייב. בשנת 1911, סמוך לחג הפסח, נמצאה גופה של ילד בשם אנדריי יושינסקי במערה בקרבת המפעל, וחקירה ראשונית העלתה שנרצח על ידי כנופייה של עבריינים שהסתובבה בשכונה. הילד נהג לשחק עם חבר מפוקפק, שאמו, ורה צ'בריאק, ניהלה מעין בית מבטחים לפושעים, בו יכלו להתרועע ולחלק את השלל. דא עקא, ששני הילדים רבו, ואנדריי איים על חברו שיחשוף את עיסוקה האמיתי של מאמע ברבים. הפושעים שחסו בצל קורתה שמעו על כך, ודקרו את הילד באכזריות מספר רב של פעמים עד שמת. אולם גורמים בשלטונות הרוסיים, ובמיוחד בבולשת, היו מעוניינים, מסיבות פוליטיות ואנטישמיות, להפיל את הרצח על הקהילה היהודית. באופן רשמי, קייב לא היתה ב"תחום המושב", כלומר באזור שמותר ליהודים לגור בו, אבל קהילה יהודית משמעותית שכנה בפאתיה, חלקה באופן חוקי וחלקה באופן בלתי חוקי. ארגונים אנטישמיים מקומיים ("המאות השחורות") ובעלי בריתם בשלטון דאגו שבייליס, אותו פועל יהודי שעבד בסדנה סמוכה, ייעצר בחשד לרצח פולחני. הם טענו שהוא רוקן את עורקיו של הילד במפעל הלבנים, ובהתאם למסורת עלילות הדם באירופה, השתמש בדמו בכדי לאפות מצות בפסח. היה חשוב להם להוכיח שלא רק בייליס אשם ברצח ספציפי, אלא שעשה זאת למטרות דתיות וייצג בכך את היהודים כולם.

המערה שבה מצאו את גופתו של אנדרי יושינסקי. קרדיט: Chabad.org

מי שרוצה לשמוע את הסיפור המלא של הפרשה, מוזמן להאזין להרצאה של שלום (פרטים בסוף הפוסט). כרגע, הייתי רוצה להאיר היבט ספציפי שלה: הסירוב של רוסים ואוקראינים רבים, חלקם אנטישמים, לשתף פעולה עם עלילת הדם. ראשית כל, אחד מהבלשים המפורסמים ברוסיה, שמונה בידי משטרת קייב לחקור את הפרשה, מיאן לשתף פעולה עם העלילה הממשלתית, וגם לאחר שפוטר, עבד כחוקר פרטי בכדי לחשוף את האמת. שנית, וזה קצת יותר מפתיע למי שלא מכיר היטב את הזירה, השלטון לא מצא אפילו כומר רוסי אורתודוקסי אחד שהסכים להעיד שהיהודים משתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות. לכמרים בכנסייה האורתודוקסית השמרנית והממסדית לא היו חסרות סיבות לתעב יהודים, הן תיאולוגיות והן פוליטיות חברתיות, אך מושג עלילת הדם היה זר להם, כי מקורו היה באירופה הקתולית. גם הכנסייה הקתולית, דרך אגב, הצהירה רשמית מספר רב של פעמים שעלילות הדם הן שקר ועורבא פרח, אולם אמונות השווא הללו נפוצו בקרב ההמונים במערב ואירופה וכמרים מדרג נמוך.

התביעה, שלא הצליחה למצוא אפילו כומר אורתודוקסי אחד שיתמוך בעמדתה, שכרה במקום זאת "מומחה" מפוקפק ליהדות, כומר קתולי ליטאי שנודע כתועמלן אנטישמי. במשפט, עורכי הדין של בייליס עשו ממנו חוכא ואיטלולא, צלבו אותו בחקירה נגדית והוכיחו את בורותו בתלמוד. באחד הקטעים המשעשעים ביותר, הם שאלו אותו מה זה "בבא בתרא" (בבא = סבתא ברוסית), והוא אמר שהוא "לא מכיר את הבבא הזאת". במקרה אחר, התביעה טענה שאנדריי נדקר 13 פעמים, כביכול מספר פולחני ביהדות, אך בפועל ההגנה הוכיחה שהוא נדקר 12 פעמים. בנוסף, פרקליטיו של בייליס הצביעו על אשמתה של צ'בריאק וריסקו את העדים של התביעה על הדוכן, במיוחד אחד מהם, מדליק פנסים שהודה כי שוטרים השקו אותו בוודקה והכתיבו לו סיפור בדים מומצא.

מנחם מנדל בייליס מובל מבית המשפט לאחר הגשת כתב האישום. קרדיט: Chabad.org

כדי להבטיח שבייליס יורשע, השלטון דאג שהמושבעים לא יהיו משכילים עירוניים, שיוכלו לשקול את הראיות באופן קר ורציונלי, אלא מקומיים בורים ממעמד נמוך, חלקם הגדול איכרים, שבוודאי (כך חשבה התביעה) יהיו שטופים באנטישמיות. אולם האמת נחשפה במשפט באופן גלוי וברור. היה ידוע למושבעים שבייליס אינו אשם. השאלה היתה, האם יחליטו להצביע בהתאם לצו מצפונם, או להרשיע אדם חף מפשע כדי "לדפוק" את היהודים. כדי למנוע מהתביעה הפסד מוחלט, השופט ניסה להנחות את המושבעים לכיוון של הרשעה ובכל מקרה דרש מהם לקבל שתי החלטות. ראשית, האם הרצח אכן התרחש כמתואר במפעל הלבנים היהודי, ושנית, האם בייליס הוא האשם. לאחר מספר שעות, המושבעים חזרו עם החלטה. הם הצביעו ברוב של 7 נגד 5 שהרצח אכן התרחש לפי תיאורה של התביעה במפעל הלבנים (ובמשתמע, היה פולחני). בנוגע לאשמתו של בייליס, אחד המושבעים הצביע "אשם" ולאחר מכן התחרט ושינה את הצבעתו ל"זכאי", ולכן נוצר תיקו של 6 מול 6. לפי הדין הרוסי, תיקו בחבר המושבעים פירושו זיכוי, ולפיכך שחרר השופט את בייליס לאלתר.

משפט בייליס. קרדיט: Chabad.org

הסיפור הזה מעניין במיוחד, אם משווים אותו לעלילת דם אחרת שהתרחשה מספר שנים קודם לכן. בשנת 1895 הורשע קצין יהודי צרפתי בשם אלפרד דרייפוס בריגול עבור גרמניה. בפוסט שפרסמתי בעבר בינשוף, סיפרתי בפרוטרוט על הפרשה, והסברתי כיצד הושפעו רודפיו של דרייפוס לא רק מאנטישמיות, אלא גם מרומנים זולים של ריגול שקיבעו אותו בתודעתם כ"נבל" טיפוסי. מצד אחד, לא היה סביר שדרייפוס ירגל עבור גרמניה. הוא היה עשיר ונשוי באושר (כלומר לא היה זקוק לכסף כדי לכסות חובות, ולא החזיק בפילגשים שהיו מקור מתמיד לחסרון כיס עבור קצינים רבים), ומשפחתו היתה כה פטריוטית עד שהיגרה מאלזס הגרמנית לצרפת. מצד שני, הוא דיבר גרמנית והיה יהודי, שתי תכונות סטריאוטיפיות שאפיינו נבלים באותם ספרים זולים. בספרי מתח רבים, הרי, הפושע האמיתי הוא מי שלא סביר שיפשע, אך בכל זאת – בדיעבד – מתאים לסטריאוטיפים של פושע. בפוסט טענתי שרודפיו של דרייפוס, אנשי המודיעין המסכל בצבא הצרפתי, האמינו בהתחלה שהוא חייב בדין. לאחר מכן, בהטיית אישוש אופיינית, חיפשו בדיעבד ראיות שיוכיחו את אשמתו, וכשהבינו שהוא חף מפשע, זייפו ראיות נוספות בכדי להציל את עצמם ואת "כבוד הצבא".  זאת למרות שכבר ידעו היטב שהמרגל האמיתי הוא אדם אחר, קלפן ידוע לשמצה בשם אסטרהאזי.

בהקשר זה, כדאי להשוות את משפט בייליס לאו דווקא למשפטו הראשון של דרייפוס, אלא למה שהתרחש לאחר הרשעתו, כאשר האמת כבר נחשפה במלואה. במכתבו המפורסם, "אני מאשים", חשף אמיל זולא, גדול סופרי צרפת באותה עת, כי ההאשמות כנגד דרייפוס לא היו אלא עלילה מגושמת, תפורה בתפרים גסים של זיוף. בכך, נעזר זולא בראיות שהביא לו קולונל ז'ורז' פיקאר, ראש מחלקת מודיעין מסכל בצבא הצרפתי שהתעקש לחשוף את האמת על חפותו של דרייפוס ולכן הורחק מתפקידו. הזייפן הראשי, רב סרן אנרי, נחשף בקלונו, נעצר והתאבד בכלא. בדומה למשפט בייליס, היו גם צרפתים קתולים אדוקים, חלקם אנטישמים, שבכל זאת התגייסו לעזרתו של דרייפוס מתוך מחוייבות לצדק ולאמת. אחד מהם היה קולונל פיקאר, שלא סבל אמנם יהודים, אך לא היה מוכן להרשיע חף מפשע ולהגן תוך כדי כך על מרגל פעיל. אולם בניגוד גמור למשפט בייליס, וכאן אנחנו מגיעים להיבט המעניין ביותר בפרשה, טריבונלים של הצבא הצרפתי פסקו נגד הראיות גם כשאלו היו מול פניהם. אסטרהאזי, המרגל האמיתי, זוכה בדין – אף שהיה ברור שבגד במולדתו. במשפט השני של דרייפוס ב-1899, הרשיעו אותו השופטים "עם נסיבות מקלות" מתוך ידיעה ברורה שהוא חף מפשע. ההחלטה התקבלה בהצבעת רוב של 5 מול 2. למעשה, זו היתה הרשעה בחודו של קול, מפני שסדר הדין הפלילי של הצבא הצרפתי קבע כי הרשעת נאשם ברוב של 4 מול 3 כמוה כזיכוי.

דרייפוס זוכה רק כעבור שנים רבות. אנחנו כמובן יכולים לנמק זאת באנטישמיות, אבל הנימוק הזה עדיין לא פותר את החידה. גם המושבעים שזיכו את בייליס היו חסרי השכלה, רובם אנטישמים. אפשר להעלות כאן השערות רבות, וככל הנראה אין גורם יחיד, מה גם שהיו חילוקי דעות בין המושבעים והשופטים בשני המקרים.

אבל לדעתי, אפשר להצביע גם על גורם שמעבר לאנטישמיות, שלפחות תרם להחלטות בשני המקרים. דווקא משום שחלק גדול מהמושבעים של בייליס היו כפריים ונתינים ממעמד נמוך, אולי לא חשו מחוייבות למוסדות שרצו להרשיע אותו: הבולשת, האימפריה הרוסית והמנהל הקיסרי. מעבר לכך, הם היו צריכים להתאסף, לדון ולנמק את ההאשמות לפחות בינם לבין עצמם. עדות לדיון הסוער שהתקיים אפשר למצוא בהחלטתו הגורלית של המושבע ששינה את הצבעתו ברגע האחרון. כשמבקשים ממך לנמק משהו, מתרחש בתודעתך תהליך קוגניטיבי של שקלא וטריא, שעשוי להתגבר לפעמים על דעותיך הקדומות. בעצם העובדה שאדם חייב לבטא את עמדתו, הוא מסדר את מחשבתו שלו, ועשוי לראות, לפחות במקרים מסויימים, שקביעה כי נאשם מסויים חייב בדין אינה מבוססת על שום ראיה שניתן לנמק בפומבי. גם אז, השופט או חבר המושבעים יכולים להחליט כי שנאתם ליהודים (או לכל מיעוט אחר) גוברת מבחינתם על המחוייבות לאמת, אבל זו צריכה להיות החלטה מודעת. כשאתה לא צריך לנמק, לעומת זאת, ההחלטה לעוות דין יכולה להיות אינטואיטיבית ומוסוות בערפל קוגניטיבי, ולכן קלה יותר מבחינה מצפונית.

וזו בדיוק היתה הבעיה בפרשת דרייפוס. בניגוד לשופטיו של בייליס, אלו שגזרו את דינו של הקצין היהודי היו קצינים, אנשי מערכת שהיו מחוייבים לה כצו מוסרי וזהותי עליון. באותה תקופה, בעקבות עליית הליברליזם, ההפסד מול גרמניה והתחושה שמלחמה נוספת עומדת בפתח, חבר הקצינים הצרפתי ראה את עצמו כקבוצת אליטה נצורה ומבוצרת שאויבים קמים עליה לכלותה מכל עבר. במקרה כזה, מחוייבות של קצין לארגון עשויה להתגבר לא רק על הצדק והאמת, אלא גם על החובה לשמור על בטחונה של צרפת. אלו שהרשיעו את דרייפוס ידעו הרי שבכך הם מתירים לבוגד ומרגל אמיתי לחמוק מדין. שנית, בניגוד למשפט בייליס, הראיות המזויפות היו סודיות (מטעמי בטחון המדינה), ולכן היה קל למי שרצה להרשיע לקבל אותן באופן אוטומטי, ללא דיון. לבסוף, ומדובר בנקודה קריטית, הקצינים שגזרו את דינו של דרייפוס במשפט השני (כאשר הראיות שהפריכו את אשמתו כבר היו גלויות), לא היו צריכים לנמק את החלטתם. התובע, בשפלותו הרבה, ניצל את הנקודה הזאת עד תום, כאשר אמר לשופטים שאם יזכו את דרייפוס יפגעו בכבוד הצבא וימיטו עליו אסון, והבהיר שהם יכולים להרשיע בלי להסביר מדוע. אבל חלק מהשופטים הצביעו כאילו כפאם שד, והתחרטו מיד לאחר ההצבעה. אחרים הודו ש"עשינו דבר נורא". אבל הנהלים לא התירו להם לשנות את פסק הדין.

המשפט הצבאי השני של דרייפוס, בעיר רֶן (1899)

המסקנה שאפשר להסיק מהסיפור אינה חורגת אמנם מגדר השערה, אך עשויה לראות מרחיקת לכת. רבים היום דנים בשאלה, כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות לא מודעות, שעשויות להשפיע עלינו כשאנחנו גוזרים דין, בוחרים מועמדים לעבודה או מחליטים מי לקדם בדרגה. אחת מהדרכים הללו היא לאלץ את אלו שמחליטים לנמק בפרוטרוט את החלטתם, עדיף לפי קריטריונים ברורים ושקופים, ואם אפשר – לפרסם את הנימוקים בפומבי. כך, אם יקבלו החלטה לא הוגנת מטעמים לא רציונליים, לפחות ייאלצו לעבוד יותר קשה כדי להסביר מדוע, וזה בפני עצמו עשוי להיות גורם מרתיע. במקרה של בייליס, מושבע אחד ששינה את דעתו הכריע את הכף מהרשעה לזיכוי, וכך היה עשוי אולי להתרחש גם במשפטו של דרייפוס, אם אלו שהרשיעו אותו היו נדרשים לנמק את עמדתם.


אתם יכולים לשמוע את ההרצאה של שלום בוגוסלבסקי על משפט בייליס בקישור הזה. כדי לקבל את הסיסמא, תצטרכו לשלם שכר למרצה כראות עיניכם, ב-Paybox, לטלפון 0547300701, או ב-Paypal, לאימייל shalom.boguslavsky@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: