ב-3 בפברואר 1945, עמד אריסטוקרט גרמני על דוכן הנאשמים בבית הדין העממי הנאצי. הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין, שנידון למוות ונתלה על בגידה במולדת הגרמנית, היה אדם מורכב ורב סתירות. שמרן שונא דמוקרטיה, ששפך אש וגופרית נגד הליברליזם והסוציאליזם, ובכל זאת הסכים לשתף פעולה עם סוציאליסטים וקומוניסטים במסגרת המאבק בהיטלר. פטריארך שקידש את המשפחה מעל הכל, אך הסכים להקריב את בנו כמתנקש-מתאבד נגד הפיהרר. אדם שהעריץ כל חייו את האצולה המסורתית, המדינה, הכנסייה והצבא, ובכל זאת זרק את כל אלו מאחורי גוו, כשהיה ברור לו שהפכו לכלים בשרות אויבי האל. בעתיד, כך הפטיר בזעם, יאמרו הבריות: "חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי." כיצד שמרן הופך למהפכן, ומה למעשה ההבדל בין השניים? ינשוף היסטורי מספר על האיש במצודה הרמה, שמצא את מפלטו ב"כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו."

ב-3 בפברואר 1945, עמד אריסטוקרט גרמני על דוכן הנאשמים בבית הדין העממי הנאצי. אין אנו יודעים מה חשב הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין במהלך הדיון, אך העדויות מאפשרות לנו לשחזר את הרגעים הדרמטיים ביותר. מחד הנאשם, אציל, בעל אדמות ופוליטיקאי שמרן שהואשם ב"בגידה במולדת", "פשעים נגד המדינה" ושותפות בניסיון ההתנקשות בהיטלר, ומאידך השופט – ד"ר רולנד פרייזלר, עטוי בגלימתו הארגמנית, כובע רשמי על ראשו, אוזניו הבשרניות מזדקרות ופניו סמוקים מזעם. כשפרייזלר, רגע לפני הסוף, שאל את קלייסט בזעם האם הוא באמת בגד במדינה, כאשר החליט להצטרף לתנועת ההתנגדות הגרמנית ולקשר לרצוח את היטלר, ענה לו הרוזן בשלווה:

כן, בגדתי במולדת, מאז ינואר 1933, תמיד ובכל האמצעים. מעולם לא הסתרתי את מאבקי נגד היטלר והנאציזם. אני רואה במאבק זה דבר אלוהים – אלוהים בלבד יהיה שופטי.

קלייסט היה אדם מלא סתירות: שמרן גרמני מושבע, איש הימין המלוכני בתקופת רפובליקת ויימאר, ששפך אש וגופרית על הסוציאליזם, הליברליזם והדמוקרטיה. למעשה, הוא אפילו ביקר את הקיסרות הגרמנית, מפני שהיתה ליברלית מדי לטעמו. ובכל זאת, בניגוד לשמרנים רבים אחרים, התנגד גם לנאצים מהרגע הראשון, וראה בהם איום גדול יותר מהשמאל המרקסיסטי; איום גדול עד כדי כך, שהיה מוכן לשתף פעולה אפילו עם סוציאליסטים ועם קומוניסטים במלחמת הקודש נגד היטלר. קלייסט היה גם פטריוט, אדם שהאמין במוסדות מסורתיים מבוססים כמו המדינה, הכנסייה ומעמד האצולה, ובכל זאת היה מוכן לזרוק לארבע רוחות השמיים את כל אלו, לטובת המאבק במשטר שנראה לו שטני. הוא נשא ונתן עם הבריטים על שיתוף פעולה עם תנועת ההתנגדות הגרמנית אפילו במהלך המלחמה, ואף עודד את בנו בהתלהבות לשמש כמחבל מתאבד ולפוצץ את עצמו על אדולף היטלר. קלייסט מעניין, מפני שהוא דוגמא לשמרן קיצוני שהופך, כמעט בן לילה, למהפכן קיצוני לא פחות. הדבר עשוי להעלות שאלות מעניינות למדי, ואף לסבך מושגים בסיסיים או "שמרנות", "מהפכנות" ו"רדיקליזם".

חשבתי על הדוגמא של קלייסט לאחרונה, כאשר שמעתי את הרצאתו המאלפת של אסף שגיב, העורך הראשי של הוצאת שלם והוגה שמרן בזכות עצמו. אסף דיבר על השאלה, "מהי שמרנות". לדבריו, שמרנות נבדלת משורה ארוכה של אידיאולוגיות נושקות כגון אורתודוקסיה, פופוליזם ימני, ליברליזם קלאסי וריאקציונריות. ההבדל בין כל אלו לבין שמרנים, הוא שאורתודוקסים, פופוליסטים, ליברלים קלאסיים וריקאקציונרים מקדשים מוסדות ורעיונות ספציפיים בפני עצמם. האורתודוקס, אם הוא נוצרי, רואה בכנסייה את האמת המוחלטת, הפופוליסט (ובאופן קיצוני בהרבה, הפשיסט) – בעם, במולדת ובקבוצה האתנית, הליברל הקלאסי – בזכויות האדם, והריאקציונר – באותם מוסדות ישנים שאבדו בחלוף הזמן.

השמרן, לעומתם, יכול להוקיר, לאהוב ולתמוך בכל אלו, ושמרנים שונים נותנים דגש נבדל על חלק מהמוסדות והרעיונות הללו, בהתאם לטעמם, אולם לרוב הם אינם מקדשים אותם בפני עצמם. השמרן אוהב מוסדות מבוססים, מפני שהוא חושד באופן אינהרנטי בכוחו של הרציונל האנושי לבצע רפורמות ושינויים בלי להזיק. הוא מכיר בצורך של החברה האנושית להשתנות, אך מעדיף שהשינוי יהיה הדרגתי, איטי ולא מוכוון על ידי המדינה והשלטון. הפסימיות הבסיסית הזאת מלווה ביראת כבוד כלפי הדורות הקודמים והשגיהם. הקהילה האנושית, כדבריו של אדמונד ברק, מורכבת מהדורות הקודמים, הדורות הנוכחיים ואלו העתידים להיוולד. הפרגמטיזם השמרני מכתיב התחשבות לא רק בהווה, אלא גם בדורות עברו ובהשלכות על העתיד. אבל יראת הכבוד של השמרן למוסדות המבטאים את הישגי העבר – כנסייה, מדינה, אריסטוקרטיה – לעולם אינה מוחלטת. הוא מוקיר אותם רק כל עוד הם ממלאים את מטרתם המקורית.

הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין, אחד מהפוליטיקאים השמרנים המובילים בגרמניה שלפני היטלר, לא תאם לחלוטין להגדרתו של שגיב. היה בו גם משהו מהריאקציונר, שתיעב תמיד את המשטר שבו חי, וערג לתור זהב אבוד של מדינה, אצולה וכנסייה בעבר הרחוק. הוא היה גם אורתודוקס, במובן שאדיקותו הדתית לא ידעה פשרות. בעיניו, והוא כתב זאת שוב ושוב, שמרנות פירושה אחד – ציות לישו, לתורת הנצרות ולדבר אלוהים. ההתנגדות שלו להיטלר נבעה מכך שזה ייצג בעיניו פאגניזם שטני.

בעיניו של קלייסט, למוסדות המסורתיים היתה חשיבות רבה, אך רק כל עוד הם מבטאים את האידיאל הדתי. לאצולה הגרמנית, שאליה היה שייך, נודע לשיטתו תפקיד מרכזי בשירות האומה והאל. אציל שיש לו רכוש קרקעי מייצג קשר לאדמה, למולדת, לטבע ולערכים מסורתיים. הכנסייה הפרוסטסטנטית, שקלייסט נמנה על מאמיניה האדוקים, מתווכת את דברי ישו לעם. המדינה והמשפחה מבטיחות יציבות, המשכיות וחיבור לעבר. הצבא מבטא גאווה, תפארת ומורשת, מעבר לחובתו להגן על העם והמדינה. אולם בשנת 1933, קלייסט נקלע למשבר קיומי, כאשר כל המוסדות שאהב והעריץ קרסו אחד אחד והתמסרו לפיתוי הנאצי. האצילים, ברובם, נהרו לחצרו של היטלר. כשקלייסט סירב בתוקף להניף את דגל צלב הקרס מעל טירתו, הוא היה כמעט היחידי. הכנסייה, אפילו חלקיה היותר דיסידנטיים, פחות או יותר הלכה בתלם. הצבא והפקידות הממשלתית הפכו לכלי משחית בידיו של העריץ.

תגובתו של קלייסט, השמרן המושבע, היתה רדיקלית. לפני שהיטלר עלה לשלטון, הוא ניסה לשכנע את מפלגתו השמרנית לגייס את בעלי בריתה בצבא ולהתנגד לנאצים בכוח הנשק. בעיניו, לא היה ערך לפרוצדורה הדמוקרטית גם בימים כתיקונם, ובוודאי לא כאשר היא מעלה את היטלר וחבר מרעיו לשלטון. לאחר עליית הנאצים, נטש בזעם את המפלגה השמרנית-לאומנית, והכריז על גט כריתות לכל המוסדות שהכיר ואהב. וכך אמר במיאוס על חבריו לשעבר:

בעתיד יאמרו הבריות, דרך משל: חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי.

קלייסט לא נטש את רעיונותיו האריסטוקרטיים על הדת והאצולה, אלא רק את המוסדות שייצגו אותם בעבר. אם האצולה האריסטוקרטית-תורשתית כשלה, הרי שהאצולה החדשה היא המיעוט הקטן שמתנגד להיטלר, לרבות הסוציאליסטים והדמוקרטים שקלייסט עצמו תיעב בעבר. את לוחמי ההתנגדות, האצולה החדשה, הגדיר קלייסט ברוח מלכים א', י"ט 18:

והשארתי בישראל, שבעת אלפים:  כל-הברכיים, אשר לא-כרעו לבעל, וכל-הפה, אשר לא-נשק לו.

באותה מידה, אם המדינה מועלת בתפקידה והופכת לכלי שרת בידי המפלגה הנאצית, אז מותר לבגוד בה ולשתף פעולה עם אויביה. אם הכנסייה הפרוטסטנטית לא ממלאת את חובתה, וכבר לא מייצגת את דבר אלוהים, הרי שלוחם ההתנגדות הבודד חייב להירתם למשימה ולשרת את האל באופן אישי נגד הוראות הכנסייה. אפילו המשפחה, שהיתה יקרה מאד לליבו של קלייסט, כפופה למאבק האלוהי. כמו אברהם בעקדה (סיפור שקלייסט הכיר היטב), הרוזן היה מוכן להקריב אפילו את בנו שלו, ואת עצמו, למען המטרה.

לאור סיפורו של קלייסט, אלו שאלות שהייתי רוצה להעלות לדיון: האם ההבדל בין שמרנות לבין רדיקליזם מהפכני, הוא אך ורק קיומו של מצב חירום? אם, כאשר נוגעים בערכים שעומדים בציפור נפשו של השמרן, הוא מוכן להקריב את כל המוסדות שקידש בעבר, האם ההבדל בינו לבין הרדיקל הוא בסך הכל הבדל של נסיבות? ואולי קלייסט, ואחרים שהלכו בעקבותיו לתנועת ההתנגדות, בעצם לא היו שמרנים כלל?

קושרי 20 ביולי, אותם לוחמי מחתרת בצבא הגרמני ומחוצה לו שניסו להתנקש בהיטלר מספר פעמים במהלך המלחמה (הניסיון המפורסם ביותר היה ב-20 ביולי 1944)- הושמצו רבות בידי חוקרים מהשמאל הגרמני, שפשוט לא השלימו עם העובדה שגם ימנים שמרנים התנגדו למשטר הנאצי.

ב-1983 פרסם ההיסטוריון הגרמני כריסטוף דיפר מאמר מכונן על "תנועת ההתנגדות הגרמנית והיהודים", ובו טען כי הקושרים היו למעשה אנטישמים, שהסכימו עם הדרת היהודים ורדיפתם, אף על העובדה שהתנגדו לשואה. המאמר הופיע גם בשפה העברית, בקובץ על ההתנגדות לנאציזם בעריכתו של משה צימרמן, והשפיע עמוקות על התדמית השלילית של תנועת ההתנגדות בקרב חוקרים ישראלים רבים, ובמיוחד ביד ושם. גרסאות מרוככות או קיצוניות יותר של טענות דיפר, שלעיתים הקשר בינן לבין המאמר עצמו היה קלוש ביותר, נפוצו מאז באינספור ספרים כלליים על השואה ומלחמת העולם השנייה, ביניהם ספרו של דניאל גולדהאגן "תליינים מרצון בשירות היטלר". היסטוריון גרמני נוסף, האנס יואכים קוך, כתב כי דיפר "הוכיח באופן בלתי ניתן להפרכה" כי הקושרים, ובפרט מנהיגם האזרחי, ד"ר קארל פרידריך גרדלר, רצו לגרש את היהודים מגרמניה (למעשה, דיפר מעולם לא טען זאת, אבל למה לדקדק בקטנות).

במסע הצלב שלהם כנגד ההתנגדות הלאומית-שמרנית ברייך השלישי, "ההיסטוריונים החדשים" בגרמניה התעלמו בנוחות ממכלול שלם של ראיות, המצביעות על כך שהקושרים ראו ברדיפת היהודים ורציחתם מניע מרכזי להתנגדות למשטר הנאצי. גרדלר, למשל, כתב לאחר ליל הבדולח ש"עתה, גם למהססים שבינינו, אין עוד אפשרות פיוס עם המשטר העריץ". במהלך המלחמה התחנן בפני הגנרלים להפיל את המשטר, בין היתר, כדי לשים קץ לטבח המוני של מיליוני אזרחים חפים מפשע בחזית המזרח. גם המתנקש המפורסם, הרוזן קלאוס פון שטאופנברג, אמר לאחד ממקורביו בקיץ 1942 כי מעשי הרצח של היהודים מוכיחים כי "המלחמה הזאת היא מפלצתית", ויש לשים לכך קץ על ידי חיסולו של היטלר. כמו כן, התעלמו אותם היסטוריונים מתמיכתו הנלהבת של גרדלר בתנועה הציונית.

אולם הראיות לא הועילו. טענותיו של דיפר מצאו הד בספרות ההיסטורית הרחבה יותר, וכעת הן מצוטטות, באופן כזה או אחר, כמעט בכל ספר מרכזי על המלחמה. הנטייה של כותבים לא מעטים היא לראות את הקושרים כאופורטוניסטים, שהתנגדותם למשטר הנאצי נבעה בעיקר מהמלחמה האבודה ולא ממעשי הרצח בחזיתות ובשטחים הכבושים.

בספרי, "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר", ניסיתי לצאת כנגד התזה המקובלת הזאת, ולהראות שהיא אינה מתיישבת עם הראיות, ולו באופן בסיסי ביותר. מחקר נוסף העלה שהפער בין תיאוריה למציאות הינו דרמטי בהרבה. במאמר שפרסמתי לאחרונה בכתב העת האמריקאי להיסטוריה צבאית, "Criticism Reconsidered: The German Resistance to Hitler in Critical German Scholarship", Journal of Military History 75:2 (April, 2011)", הראתי שדיפר, וחוקרים אחרים מה"אסכולה" שלו, סילפו מסמכים, עיוותו ראיות וציטטו את הקושרים באופן חלקי, שקרי ומגמתי, כדי להציגם כאופורטוניסטים ואנטישמים. בין היתר, שינה דיפר תאריכים, וייחס לגרדלר אמירות שלא היו ולא נבראו. ספרו החדש של ההיסטוריון הגרמני-קנדי פטר הופמן תומך במסקנות אלו ומחזק אותן.  דיעה שונה במעט, וביקורת על המסקנות שלי, ניתן למצוא במאמרו של תום שגב. את התשובה שלי ניתן לקרוא כאן.

העובדה שחוקרים מכובדים רבים כל כך בחרו לצטט היסטוריון רשלן אחד, כריסטוף דיפר, במקום לבדוק את המקורות עצמם, מעלה מחשבות מדכאות ביותר על היקף העצלנות והפוליטיזציה בחלקים נכבדים מהמחקר ההיסטורי של ימינו.

כעת, למרבה העניין, הדיון בנושא נכנס גם לויקיפדיה באנגלית.